שו"ת בנושא דעת אלוהים

ש. מהי דעת אלוהים?

ת. "דעת אלוהים" היא אמונה בקיומו של ממד נסתר, אלוהי, שלם במציאות (בשפת הרב קוק "נשמת המציאות" או "חי העולמים") אשר יוצר תהליך אלוהי המוטבע במציאות שגורם לה ללכת ולהיחלץ ממצוקותיה דרך כל מערכות המציאות הפונות בטבעם אל הטוב באופן מוסרי, פנימי, אינהרנטי – לכן עיקר עבודת ה' והיחס אל ה' הוא כלפי המגמות הפנימיות של הטוב והמוסר הקיימות בעולם ולא כלפי ישות פרסונלית חיצונית אליו. העצמות האלוהית ומקור המציאות העליון נשארים בתפיסה זו כנקודה עמומה ופנימית מאוד שאיננה תופסת את מרכז העניין של המאמין, אלא עומדת ברקע בנוכחות פנימית נסתרת ובלתי מובנת במהותה.

התפיסה הזו היא המבט הישראלי המקורי, העברי, שאליו מכוונת התורה וכל הביטויים הפרסונליים שבפסוקים הם משלים שבהם השתמשו התורה וחז"ל כדי לתאר את היחס אל הקודש המוטבע במערכות המציאות ולא כלפי עצמות ה', בדיוק כמו שהביטויים של הגשמת ה' הגופנית הם משל בלבד לאלוהות המופשטת.

בדורות הקודמים הושפע ההמון הרחב מתפיסות גוייות שאינן מחוברות לתשתית הקודש והמוסר הקיים במבנה מציאות, (שכן כמו שהגויים מתקשים להגיע להכרה דתית ללא פסל ותמונה לעומת עם ישראל, כך הגויים מתקשים להגיע לאמונה באלוהים מבלי לשוות לעיניהם אל פרסונלי ולכן שמו את מוקד עבודת ה' בפניה אל העצמות האלוהית) – אבל בדורנו ובעיקר לנוכח תחיית האומה, יש לשוב לתפיסה הרמונית וטבעית יותר של האמונה באלוהים כמרחב מציאותי נסתר אשר יוצר חוקי התעלות, צדק ויושר שמוטבעים במציאות מצד עצמה, ללא צורך בהתמקדות במצווה חיצוני זר שיבוא לחלץ את המציאות מבחוץ וידרוש לעצמו כבוד ושיעבוד אנושי.[1]

ש. מדוע להאמין בקיומו של ממד פנימי למציאות? מה רע בתפיסה רציונלית רגילה?

ת. בעצם יצירתו הגשמית של האדם יכול הוא להישאב לתוך הבלבול והטעיה האנושית אחר הגשמי, החומרי והחושי בלבד, ולטעות לחשוב כי תפיסתו והבנתו את המציאות נעשית אך ורק על פי חושיו הבשריים ועל פי תחושות גופו באשר הן. כלל המציאות הנגלית לנגד עיניו נראית ומוחשת על פי החושים הגשמיים האנושיים בלבד, וראייה חיצונית זו יכולה לבלבל ולהטעות את האדם כי החזות החיצונית של הנראה היא עצמיות אותו העניין.

מראייה חיצונית אין כל צורך לחקור אחר הנסתר והנעלם שכן מה שנראה הוא "מה שקיים" ו"מה שיש" והמופע וההתנהגות החיצונית גרידא הם שיקבעו את יחס האדם לאותו אובייקט בלבד, ללא כל התייחסות להיבטים והופעות פנימיות, נסתרות נוספות.

האמת היא שהאספקט החומרי יכול להסביר את המצב הפיסיקלי וחוקיות טבעית מסוימת, ואילו כאשר מרחיבים את נקודת המבט לשאלות הגדולות של החיים כגון קיומם של מחשבות ורגשות באדם, קיומם של חיים במציאות, הסדר המשוכלל והאיזון שקיים בין כל חלקי המציאות, כשרונו, קיומו והשפעתו של עם ישראל, קיומה של השראה רוחנית, שירה, אומנות, תחושת יופי (אשר הנפש חשה את קיומם גם מבלי שיהיה לכך הסבר פיזיקלי) וכיוצא בזה – המדע מספק תשובות מאוד מצומצמות והאדם מתוודע לכך שישנו ממד נוסף של קיום מעבר לנתפס בחושים, אשר מהווה מקור לכל אותם תופעות רחבות שהתפיסה המדעית גרידא איננה יכולה להסביר.

תפיסת דעת אלוהים מסבירה שהמרחב הפנימי הנ"ל, הקודש, מכיל שפע חיות עצום שמשפיע על האדם בדרכים עקיפות ופועל על החברה האנושית באופן נסתר אבל רב משמעות. דא עקה, החיבור אל הקודש דורש לא רק קיום המצוות כהלכתן, אלא גם פיתוח של מבט רומנטי-שירי על המציאות (חוש האמונה) והבנה שישנם דרכים רגשיות סינטטיות (שמביטות על המכלול ולא על פרטים בודדים) להביט על החיים ולחוש את החיות הפנימית שנמצאת בעומקם של הדברים, מעבר לחוויית החושים ומסקנות השכל הקר. חלק מרכזי מלימוד שיטת דעת אלוהים הוא הפיתוח של המבט הזה, כדי להחזיר לעם ישראל את המבט האמוני הנכון שיעצב את הקשר לעומק המציאות ויהפוך את האמונה באלוהים למשהו משמעותי, חי ופועל בחיי האדם ולא ידיעה שכלית שמשעבדת אותו לכח עליון חיצוני וזר.

"ההויה הרוחנית (הקודש, הממד שמעבר לתפיסה החושית) כמו שהיא אי אפשר להכיר על ידי כל חפוש ומחקר. – הדעה, החקר השכלי, הפלוסופיה מציינים רק את הסימנים החיצוניים של החיים. ואפילו בשעה שהם עוסקים בפנימיות של החיים רואים הם רק את הצללים של החיים ולא את תוכיותם, וכל גבורתם של המופתים השכליים היא רק לסול דרך לרוח להתקרב בה אל הפרוזדור – של הרגשת המציאות הרוחנית. אבל כל זמן שהאדם טבוע בחושיו ובגבוליהם הצרים לא יכיר ולא ידע את ההויה הרוחנית ורק צללים קלושים ייראו על ידם. ואם יתיחש אל הצללים, כמו אל המציאות האמתית, אז יהיו עליו הצללים ההם למשא כבד וימעיטו את כחו החומרי והרוחני יחד, עד שיבקש לברוח מפניהם כמפני דבר מזיק.

אבל כמה שלא יברח האדם מן הצל, הצל רודף אחריו, ורק תרופה אחת יש להפטר ממנו והיא – הוספת אורה.

הוספת אורה זו אי אפשר שתבוא רק ע"י התעלות לתוכה הפנימי של עצמות ההויה הרוחנית, אבל לזה אין לאדם כל אמצעי פסיכי, מלבד "עמק רוממותו" של חוש האמונה האלהית (אשר אותו מפתח הרב קוק בגישת דעת אלוהים שאנו באים להסביר). זוהי דעת הדעות והרגשת ההרגשות, שמחברת את ההויה הרוחנית של האדם, המציאותית בפועל, עם ההויה הרוחנית העליונה ומערבת את החיים שלו עם החיים המציאותיים הרמים מכל גבול ונעדרי כל חולשה פיזית." (מאמרי הראיה / חלק א / דרך התחיה)

ש. גם אם ישנו ממד פנימי למציאות, הרי הוא נעלם מאיתנו ואולי עדיף שלא להתעסק איתו כלל?

ת. הזנחת נושא דעת אלוהים (הן על ידי החילוניות והן על ידי יהדות גלותית[2] שעוסקת בהלכה או ברעיונות מחשבתיים שכלתניים, ללא הכרה בממדי העומק של החיים) גורמת לדתיות שטחית[3] שמפספסת את היעוד העמוק של עבודת ה' ותיקון המציאות[4] "עַל-יְדֵי הִתְרַחֲקוּת מֵהַכָּרַת הָרָזִים בָּאָה הַהַכָּרָה שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת. עַל-יְדֵי הַהִתְנַכְּרוּת אֶל סוֹד ד' נַעֲשׂוֹת הַסְּגֻלּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל עמֶק הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים לִדְבָרִים טְפֵלִים שֶׁאֵינָם נִכְנָסִים בְּעמֶק הַנְּשָׁמָה"(אורות ארץ ישראל, ב'). מאידך, על ידי העיסוק בדעת אלוהים וקיום הסדר התורני (המצוות) שמעצב את הנפש בהתאמה אליו (מתוך מודעות לעומק המיסטי שבסדר הזה – ולא כהוראות פעולה דתיות גרידא), האדם מגיע להכרה שישנו מרחב חיים שלם, תוסס ומשגשג, שעומד מאחורי הדברים ונותן להם קיום ופריחה, הוא מתקשר לאותו ממד וחש שחייו מחוברים בצינורות סמויים אל אותו תוכן פנימי שאין בו שום עצבות, שום חיסרון ושום מיעוט, שבו הכל בטוח, צומח וחי מעילוי לעילוי, מבקש להתפתח ולמלא הכל בשמחה וכוחות חיים.

באמצעות תפיסה נכונה של דעת אלוהים מתפתחת באדם תחושה אינטואיטיבית (ודאות פנימית) שישנה שלמות, עומק, חיות שקטה ועוצמתית שזורמת מתחת לפני השטח ומקיימת את כל מה שאנו רואים כלפי חוץ והוא מתמלא שמחה, תקווה, תחושת ביטחון ואמון במציאות. עוצמת החיים, השמחה והמבט האמוני שנוצרים בעקבות העמקה בדעת אלוהים אמורים להביא לחיות אדירה בחברה הישראלית (ובעקבותיה לכלל החברה האנושית) ולגרום לה לפתח את כוחות המציאות, להופיע בעולם הארת חיים עליונה ולקשר את העולם כולו למקור החיים האלוהי שעומד בבסיסו ומשפיע עליו ללא גבול.

"הַנּעַם הָאֱלֹהִי שֶׁל הַחַיִּים (אותה תחושה אינטואיטיבית שהכל מלא שלמות ושפע פנימי), הַמִּתְרוֹמֵם בְּעֶלְיוֹנוּתוֹ הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּהֲדַר פַּשְׁטוּתוֹ וְטִבְעִיּוּתוֹ עַל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלָהּ, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַנְטוּעָה בָּהּ, – הוּא עוֹשֶׂה אֶת הַחַיִּים נוֹחִים וַעֲדִינִים, מְתוּקִים וַעֲנֻגִּים, בְּתָכְנָם הָעַצְמִי. חַיִּים שֶׁכָּאֵלֶּה אֵינָם נִכְנָסִים בִּכְלַל שְׁאֵלָה, מְגַמָּתָם הָעֲרֵבָה וְהָעֲדִינָה מְקוֹרִית הִיא לָהֶם וְשׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבָּם וּבְעַצְמוּתָם, וְהֵם רְאוּיִים לֹא רַק לְהִתְקַיֵּם אַחֲרֵי הִמָּצְאָם כִּי-אִם גַּם לְהִתְחַדֵּשׁ וּלְהִתְרַבּוֹת.

מִכָּאן בָּאוֹת נְטִיַּת שִׂמְחַת הַחַיִּים הַפְּנִימִית, נְטִיַּת הַהִתְרַבּוּת הַגְּנוּזָה, הַמְסַבֶּבֶת אֶת גַּלְגַּל הַחַיִּים וְכָל יָפְיָם וַהֲדָרָם וּנְעִימַת הָאַהֲבָה שֶׁבָּהֶם, וְנַעֲשׂוֹת מוּבָנוֹת וּמְאֻגָּדוֹת עִם כָּל הַקִּשּׁוּרִים הָאִידֵאָלִיִּים שֶׁבַּנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר לָאָדָם. וְהַכּחוֹת הַטִּבְעִיִּים הָעַזִּים אֵינָם מְסַעֲרִים בְּדַרְכָּם שׁוּם מַהֲלָךְ שֶׁל מְחָאָה וְנִגּוּד מוּסָרִי, וּמֻשְׁקָפִים הֵם כֻּלָּם בְּדֶרֶךְ מַדָּע עֶלְיוֹן, עֲדִינוּת-רֶגֶשׁ וְנַחַת-רוּחַ, שְׁלוֹם-נֵצַח וְחֶדְוַת-אֱלֹהִים.

אמנם ישנם אנשים עם אישיות יותר מעשית ואנליטית שלא מתחברים לרעיונות מופשטים שיריים ממין זה וחשים דחיה מכל מסר עמום, לאנשים האלו תהיה ככל הנראה נטייה אמונית חלשה יותר, אבל גם הם צריכים להכיר בכך שישנו פן רוחני למציאות וקיומו הוא עובדה אמיתית לא פחות מן הקיום החומרי של העולם. מאידך גיסא, לא כל חלקי החברה צריכים להתחבר לאותם חלקי מציאות רוחניים ויתכן שאנשים מעשיים יעסקו בחלק הפיזי של המציאות ואנשי השירה והקודש יעסקו בחלקים הרוחניים מיסטיים שלה וכך נשלים זה את זה כחברה, אבל לא מתוך מאבק והכחשה של הצד השני אלא מתוך השלמה וכבוד הדדי.[5]

ש. מהו אלוהים לפי שיטת דעת אלוהים?

ת. כדי להבין זאת נבחין בין שתי תפיסות:

תפיסה מונותאיסטית – תופסת את העולם כמקום חסר, מלא תאוות ואקראיות שחודרת לתוכו בהשגחה פרטית ישות דמוית אדם גדול שמחלצת את האדם והעולם ממצוקתו, בתנאי שהוא יעריץ את אותה ישות ויעשה את הפעולות שהיא מצווה עליו. דוגמא מובהקת לכך היא הנצרות שמואסת בעולם החומרי וקוראת לכמרים שלה לגור במנזרים, לא להביא ילדים ובעצם להתנתק מן הקיום העולמי עד כמה שניתן.[6]

תפיסת דעת אלוהים – אמונה בקיומו של ממד פנימי למציאות (נשמת המציאות) שגורם לכך שתהליכי המוסר, היושר והגאולה מן המוגבלות העולמית מוטמעים במציאות מראשיתה וכל חלקי העולם הולכים ומתקדמים מתוך עצמם לעבר התיקון ומקיימים תהליך של שיפור והתעלות תמידיים.

כלומר שה' לא ברא עולם מקולקל ואז ציפה מאיתנו שנשתעבד לו כדי שהוא יתקן אותו – אלא בנה מראש עולם בעל שלמות פנימית נסתרת, עם תהליך תיקון טבעי שמוטמע בו והציפיה מאיתנו היא לזהות את התהליך הזה ולקחת בו חלק באופן מובנה ומערכתי, על ידי חיבור לגילוי העליון שניתן בהר סיני וחיבור לטבעיות הישראלית (שעדיין צריכה בירורים שונים אבל) מחוברת לנשמת המציאות באופן טבעי מולד.[7]

ש. אם ככה אז מדובר בעצם על תפיסה שפינוזית שאומרת שאלוהים הוא המציאות?

ת. שפינוזה, לפחות לפי ההבנה המקובלת שלו, טען שהעולם על כל חומריותו, הוא אלוהי ומושלם. לפי שפינוזה אין שום תהליך של התעלות ואין שום צורך להאזין לממד פנימי אלא להתחבר למכלול הפרטים של המציאות ולאהוב אותם כפי שהם.

דעת אלוהים טוענת שהמציאות מכילה בממד נסתר שלם שפועל בתוכה, אבל עליה להתקדם ולהתחבר אל הממד הזה על ידי בניית מערכות חיים מוסריות מדויקות שיביאו את הכח העולמי הפנימי שבה לידי ביטוי. לכן המילה "מציאות" בגישה עברית היא שם אחר לחיבור אל הנשגב שבעומק המציאות (כפי שנאמר ש"הטבע" בגימטרייה שווה "אלוהים")

בנוסף לכך, שפינוזה איננו מכיר בקיומה של עצמות אלוהית ואילו לפי דעת אלוהים ישנה תחושה נשגבה ועם זאת עמומה של קיומה של עצמות אלוהית שהנפש חשה בפנימיותה, אבל זה איננו מוקד עבודת ה', אלא מקור עמום למרחב האלוהי המוטבע בתוך מערכות העולם ההרמוניות מלאות החיות, לפיכך יש לומר שאלוהים מתגלה דרך מערכות הטבע ואיננו הטבע עצמו. "אָנוּ מַכִּירִים אֶת אוֹר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי עוֹלָם, … לְמַעְלָה מִכָּל מִבְטָא וּמִכָּל מֻשָּׂג, לְעֵלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, הַגָּנוּז וְצָפוּן, הַמִּתְגַּלֶּה בְּאוֹר הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה, הַמִּתְרָאֶה בְּתַכְסִיס הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה כֻּלָּהּ…" (אורות התחיה, י"ז)[8]

ש. אז עבריות היא בעצם מונותאיזם רגיל שחושב שיש קדושה בטבע – מה החידוש?

ת. החידוש הוא שלא מדובר על אלוהים שגואל את הטבע מבחוץ אלא על טבע בעל נטיה טבעית אל הטוב שהולך וגואל את עצמו באמצעות כוחותיו הפנימיים וממדי קודש הטבועים בו בפנימיותו.

האומות שיצרו את המונותאיזם שאנו מכירים היום לקחו את הנקודה העמומה של העצמות האלוהית ושמו אותה במרכז עבודת ה' וכך נוצר פחד מפני אלוהים וניוון של מערכות הטבע הרגילות. החידוש של דעת אלוהים הוא שיש להתייחס פחות לעצמות העומדת ברקע ויותר למערכות המציאות שצומחות לאורך ההיסטוריה לעבר שלמות פנימית שגנוזה בהם והולכות ומתארגנות לכדי מבנה מוסרי והרמוני שהולך ומסתדר באמצעות פעולתו של עם ישראל בהיסטוריה העולמית.

כדי לחדד את החידוש ניתן לומר שגישת דעת אלוהים תופסת את אלוהים באופן לא פרסונלי, כלומר כהופעת החיות העולמית הרחבה כולה ולא כאדם גדול בעל רצון דמוי אנושי באופן שאנו נוטים לעיתים לדמיין. לפי גישה זו כל מערכות העולם תורמות להופעה האלוהית וכל מעשה חומרי שלנו הוא חלק מעבודת ה' שכוללת פיתוח של כל תחומי המציאות.[9]

ש. אם אלוהים איננו כח פרסונלי אז מהו מעמד הר סיני ונבואת התורה?

ת. אכן יש צורך לתרגם מושגים רבים שמופיעים בתורה לשיטת דעת אלוהים, כפי שעשה הרמב"ם למושגי ההגשמה הגופנית שמופיעים בפסוקים:

לפי גישת דעת אלוהים יש לעם ישראל סגולה מיוחדת[10] לייצר קשר חזק ובהיר לנשמת המציאות הפועלת בתוכו כמו בשאר חלקי הבריאה. ההעמקה של עם ישראל ומשה רבינו בדעת אלוהים ובמבנה הקודש שהולך ומתפתח במציאות מוביל לתובנות על מעשים (מצוות) אשר משקפים את אותו עומק הרמוני מחיה שמתקדם בעולם, לפיכך מטרת החוקים השונים, קרי המצוות וההלכה, היא להפיץ ולהרחיב את אותו שפע קודש פנימי שקיים במציאות מעצם בריאתה.[11]

נמצא שעבודת ה' על פי גישת דעת אלוהים איננה רק מעשה המצות הפורמאלי אלא כל פעולה של הרחבת החיות, המוסר וההרמוניה בעולם. בהר סיני נחשפה דרך מיוחדת ומדויקת לעשות זאת (הדרך הפורמאלית, המצוות), אשר הוטבעה בעם ישראל בהופעה פסיכולוגית תודעתית שמימית חד פעמית, שנצרבה בתודעת האומה ולכן יש מעמד מיוחד למצוות וחוקי החיים שהתגלו לנו בהר סיני, שמותאמים לאותה תודעה עליונה שהאומה כולה התעלתה אליה באותם רגעים נדירים.[12]

ש. אם אלוהים איננו ישות פרסונלית אז מה משמעות בריאת העולם?

ת. בוודאי כל סיפורי הבריאה הם קודם כל משלים בעלי מסר עמוק כפי שכתוב גם בחז"ל ובזוהר[14]. הרב קוק כותב כמה אפשרויות הסבר לאותם סיפורים, המרכזי שבהם הוא שהיו בני אדם לפני אדם הראשון שחיו בעולם מליוני שנים כפי שמתאר המדע, והתורה מספרת לנו על ההתפתחות של אחד מאותם בני אדם שהתעורר להכרת הקודש שבמציאות[15] והיה צריך להתמודד עם היצרים (הנחש) והנפילות השונות (גירוש מגן עדן)[16]

הרב קוק מסביר שהתפיסה הפרסונלית של אלוהים קשורה לגישה הנוצרית שבה הקודש איננו חלק מחוקי הטבע העולמי אלא משהו נפרד מהם ולכן לשיטתם אלוהים נתון לשינויים ויכול להתחרט על בחירת עם ישראל ולבחור בנוצרים. באופן דומה הגישה הנוצרית לא רואה בקודש חלק מן הקיום העולמי הפנימי ולכן איננה מחפשת את התיקון של מכלול רבדי המציאות אלא מוכנה להסתפק בכך שהאדם יפנה בבקשת סליחה לאל הפרסונלי ויקבל ממנו מחילה פתאומית ("אחטא ואשוב"[17]), הרעיון הזה מתבטא גם בגישתו של קין אשר הביא לה' פירות רקובים וציפה שהוא יקבל את קרבנו (לעומת הבל שטרח להביא מבכורות צאנו) בלי שהוא יטרח לתקן את היבול כראוי וכן אצל קרח שטוען שכל העדה כולם קדושים ואין צורך לעמול על תיקון האישיות כדי לקבל את מחילת הבורא.

נמצא שקין, קרח והנצרות נובעים כולם משורש המחשבה האלילית שלא רואה בקודש חלק ממבנה המציאות ולכן מבקשים קשר לאלוהים בנפרד מתיקון העולם, לעומת היהדות העברית שרואה בקודש ממד עולמי פנימי ומבינה שלשם חיבור אל הקודש יש לברר ולזכך את כל רבדי המציאות החומריים, המוסריים ורק מתוכם ליצור קשר אל הקודש המתגלה מתוכם.[18]

ניתן לומר שזו גם משמעות הגירוש מגן עדן וחטא הארץ (שהוציאה "עץ עושה פרי" ולא "עץ פרי"), שהאדם מתקשה לחוש את הממד הפנימי של המציאות שבו ניכר שהטוב האלוהי הפנימי שורה בכל. לפיכך האדם חש שאין טעם העץ (החומריות, האמצעים, התהליכים העולמיים) כטעם הפרי (הקודש, הנשגב, התוכן האלוהי המוחש בקשר אל העצמות). מאחר שהאדם חש שהמישור החיצוני (העץ) של העולם לא משקף את הפנימיות (הפרי) הטבועה בו, ממילא הוא מגורש מגן עדן (כלומר שלא גורש ממקום פיזי, אלא שהירידה הרוחנית שלו גרמה לו לצאת מן המצב המנטלי המאושר שנקרא "גן עדן") וצריך לעמול במשך אלפי שנים כדי לחזור אליו ולחוש את הרבדים הפנימיים המחיים את הכל ומתוכם העולם משגשג ונבנה.[19]

ש. אם כך כאשר אדם פונה לאלוהים הוא בעצם פונה למציאות?

ת. כאשר האדם פונה לאלוהים הוא פונה לעצמות האלוהית המתגלה אלינו דרך הממד העמוק של המציאות ודרך כל המערכות העולמיות שמושפעות ממנו. לפיכך בקבלה תמיד מגדירים את ה' דרך שמותיו ולא דרך עצמותו, האדם פונה לשם הויה אבל משתמש בשם אדנות, שכן לעולם הפניה לפן הנסתר העמוק מכל עמוק תהיה דרך הלבושים שלו במציאות העולמית והאנושית.

כאמור, פניה לאלוקים היא הכרה בכך שיש משהו נשגב, מעל ומעבר לכל הקיים והמוחש לנו. כיון שאלוהים עצמו הוא מעבר לכל הבנה ודמיון המשמעות המנטלית של הפניה לאלוהים היא הכרה במערכת עולמית שקיימת בה שלמות אלוהית שהולכת ומתפתחת, דרך הפניה לאלוהים האדם מתחבר למגמה הזו, כל תודעתו מתמלאת שמחה ואיזון בהכרת הממד האלוהי הפועל בעולם והשפע האלוהי העולמי פועל עליו ביתר שאת.

ש. מהי השגחת ה' לפי גישה זו? האם יש השגחה פרטית?

ת. גם את המושג הזה יש צורך "לתרגם" למושגי דעת אלוהים – כאמור, אלוהים פועל עלינו דרך מערכות העולם המשתלמות והקודש המוטבע בהם בעצם בריאתם. לפיכך כל מעשה, מחשבה או תזוזה בעולם הם חלק ממערכת שפע גדולה שפונה כולה אל הטוב – האדם העברי מודע למגמה הזו ואוהב אותה וחש שאלוהים אוהב אותו ומשגיח עליו דרך מערכות הטבע ולא מעליהם.

נמצא שהאדם מבין שיש מקור עמוק למחשבות המתעוררות בו ונטיות החיים הקיימות בתוכו, הוא קשוב לממדים הפנימיים שמהם הוא מושפע ושמח לחזק את הופעתם על ידי מעשים טובים, לימוד תורה וחיזוק המוסר והחוסן העולמי, הוא מבין שהממד האלוהי שפועל בעולם פועל גם בתוכו ומגביר בו את האומץ וכוחות החיים מבפנים ולא באופן חיצוני ומאולץ כפי שמוצג בגישה המונותאיסטית השכיחה. האופן הזה של האמון בקודש ובטוב המוטבע במציאות נותן לאדם שמחת חיים וביטחון פנימי בשילוב עם אומץ ועמידה מול אתגרי החיים בכוחות עצמו, בלי שהאמונה באלוהים תנוון את היכולת שלו לבטא את כוחותיו ולהתגבר על מכשולי החיים הנקרים בדרכו. [20]

ש. אם הכל הרמוני ושלם מדוע יש דעות של כפירה ורוע בעולם?

ת. הדעות הרעות אינן טעות בתכנון אלא דרך נוספת שדרכה פועלת עלינו נשמת המציאות כדי להביא את העולם לייעודו, מטרתם המרכזית של הדעות המתנגדות היא להצביע על נקודות חולשה במערכת שדורשות תיקון ועל ידי כך לחולל שיפור במציאות[21]. לפי דעת אלוהים יש לשים לב לכל דעה בעולם ולדעת מה ניתן לקבל ממנה ומה לפסול ולדחות, אמנם התשתית של האמת היא דרך התורה, אבל גם בהבנת התורה יש לנו פערים רבים וצורך בשיפור והעמקה (כמובן שחסרונות אלו אינם בתורה עצמה אלא בהבנתנו החלקית שלה מתוך קיומנו האנושי והמוגבלות של התפיסה הזמנית שלנו לעומת האמת הנצחית שמתגלמת בתורה). הדעות האחרות באות להצביע על פערים אלו ולזכך את התפיסה התורנית השלמה, שתכיל בסיומו של התהליך את נקודות האמת של כלל מגוון הדעות העולמי.

נמצא שצריך לגלות מהו האידיאל החלקי או המוגזם שכל דעה בעולם באה לבטא וכיצד סופגים את נקודת האמת שבה באופן מאוזן ולא דוחים את קיומו לחלוטין. כאמור, התורה היא שלד הרעיונות שמוביל אותנו אבל כל הופעה של אידיאל שונה מן התורה (באופן החלקי שבו אנו מבינים אותה כרגע) במציאות מעיד על צורך עולמי לברר את דרכנו התורנית ולראות איזה גוון מחודש נדרש בפיתוח התורני שנוצר בעולם בנקודת הזמן הזו– כך פועלת מערכת האידיאלים העולמית מתוך עצמה כדי לייצר תיקון ולהביא לקיומה של מערכת אידיאלים, מחשבות ומעשים מאוזנת ומדויקת ברמה הגבוהה ביותר.

ש. עקרונות אלו מסבירים מדוע יש דעות רעות בעולם, אך עדיין עולמנו מלא בחסרונות וקשיים אובייקטיבים שאינם קשורים לדעות ולא ברור מדוע בעולם שמהותו היא אלוהית ושלמה צריכים להיות כל כך הרבה תופעות של רוע וחיסרון?

ת. כדי להבין זאת צריך להעמיק בשני עקרונות שהרב קוק מתייחס אליהם רבות:

1. איכות החיים ולא כמות החיים – כלומר היכולת של האדם לבחון את המציאות לא רק לפי כמות הטוב השטחי והגלוי שיש לו אלא גם לחוש בקיומה של איכות שקטה, פנימית, רגועה ומלאת עונג של חיים, שאיננה תלויה בכמות של זמן או בעושר החומרי שמתלווה אליה. אדם שחווה קשר לעושר פנימי גדול, לזרם אין סופי של חיים שפורץ מתוכו, היותו חלק מנהר אלוהי הנובע במציאות, יתמלא בשמחת חיים גדולה, בביטחון ורוגע עצומים שיהיו שווים יותר משפע חומרי רב, יתכן ששניה אחת של זמן איכותי המחובר אל הקודש שווה אלפי מונים יותר מחודשים של שיט תענוגות מלא בחוויות אקסטרים מלהיבות.[22]

2. מגמת החיים ולא רק מצבם הנוכחי – האושר של האדם קשור לא רק לכמות החיים והאושר שיש לו אלא גם לקצב ההתמלאות והשיפור שהוא חווה, אדם שחי ברמת חיים גבוהה לאורך שנים רבות יחווה שחיקה ומיאוס מאותו מצב סטטי ואילו אדם שהתחיל ברמת חיים נמוכה אבל הולך ומשתפר, לעומת זאת, יחווה אושר עילאי כל פעם שהוא יכיר באיכות וכמות החיים שהתווספה לו.[23]

תחושת השיפור וההתעלות נובעת גם מכך שהאדם לא חש רק את התקדמותו הפרטית אלא את מכלול החיים העולמי שהולך ומשתפר, לפיכך ככל שאדם הופך להיות בעל אישיות כללית יותר (באמצעות עשיית חסד והליכה בדרך התורה) כך נוצר זיהוי והתאחדות בין תחושת האושר של הכלל לבין אושרו הפרטי (כשם שאדם בעל משפחה שמח שבנו קיבל קידום בעבודה כאילו הוא עצמו קיבל זאת, כך אדם שחש שהוא והמציאות הם כמו משפחה גדולה חווה שטובת הכלל היא טובתו[24]) והאדם חש שהחיים הם נהר של טוב גדול שיש בתוכו עיקולים קטנים (של הרע העולמי, שאמנם נראים כאסונות גדולים ואיומים למי שנמצא בתוכם בפרספקטיבה אישית קטנה) אבל הזרם הכללי הוא של שיפור והתעלות תמידיים שממלא אותו באושר גדול[25] .

יתרה מכך, אותם עיקולים קטנים של רע גם הם חלק מיצירת הטוב המשתפר שהולך וגדל, שכן ללא הרע היה העולם נתון לשעמום של טוב גדול ללא שום תהליך וצמיחה, דווקא הרע מאפשר לטוב להתגוון, להתפתח ולצאת מתוך עצמו לעבר טוב גדול יותר ומלא בסיפוק ושמחת יצירה וחיות. אמנם קשה לראות את הדבר הזה כאשר נתונים בתוך צרה אישית חמורה, אבל הרב קוק מפנה אותנו לפרספקטיבה רחבה יותר ממנה רואים שאכן הטוב הגדול דורש חלקים רעים שיתנו לו את התמריץ לנוע ולחולל תהליכים דינמיים של התעלות ויופי מחודש[26]. רק תיקון מוסרי ותחושת היות האדם חלק מנהר החיים הגדול (שנוצרים על ידי התורה וההדרכה האמונית) מאפשרים לאדם את היציאה מן המבט המצומצם והעמקה במגמת הטוב הכללית של החיים כאילו הייתה אושרו הפרטי עצמו.

לסיכום, השילוב של ההכרה באיכות החיים ולא רק בכמותם (כך שהאדם חש שחייו מלאי תוכן ועונג רוחני ללא קשר למצבו הפיזי) עם חוויית הקשר לזרם של הגדילה וההתפתחות העולמי, יוצרים באדם את העונג הנכון והבריא ביותר ולכן הרב קוק מדגיש שעיקר הגאולה העולמית איננה בהעלאת רמת החיים החיצונית חומרית אלא בחינוך החברה להכרת הופעת החיים האלוהית שבתוכה. ככל שהאדם יפתח מבט שירי אמוני מקיף על הטוב העולמי כך הוא יתחבר אל הקודש והסבל הקיומי המקומי שלו ילך וישכך.[27]

אין זה אומר שכל מטרת האדם היא לשבת במנזר ולהקשיב לפנימיותו, הקודש הוא ממד העומק של החיים שבא על גבי הממדים החומריים שגם הם צריכים תיקון ושכלול תמידי, לפיכך דווקא העצמת הפן החומרי ותחושת המסוגלות של האדם יביאו אותו ליכולת להקשיב יותר כלפי פנים ולהעמיק גם בתוכן חייו הפנימי והחיות השקטה שמהווה את עיקר העונג האנושי.

בחטא המרגלים רצו עם ישראל להישאר במדבר ולעסוק בהגות מופשטת ורוחנית ואילו הקב"ה כעס עליהם וציפה מהם להיכנס לארץ ולהקים את הקשר אל הקודש הפנימי בתוך אומה חומרית חיה ומשגשגת, אז תהיה השלמה של תהליך ההתעצמות המנטלי עם תהליך ההתעצמות חומרית ממשית בעולם ותהיה לחברה האנושית דגם ישראלי של שלמות הוליסטית שכוללת את כל מישורי החיים. לשם כך צריך אומה שיש בה את היכולת לעסוק בעולם החומר התחרותי ויחד עם זאת לשמור על הקשבה פנימית עמוקה לעולמות הרוח והחיות האלוהית, שדורשת שקט וניתוק מסוים מהמולת החיים החומרית (שזו מטרתם של התפילות, השבת, שנת השמיטה והיובל, לאפשר רגעי מנוחה וקשב פנימי בתוך המולת החיים, אבל לא במנותק ממנה[28]). זהו תפקידו של עם ישראל שכולל בתוכו אנשי מעשה ואנשי רוח בהרמוניה אחת, שבה אנשי הקודש מספקים את הקשב הפנימי, עומק מנטלי והשראה כריזמטית של קודש ואנשי המעשה מתרגמים את העושר המנטלי להתפתחות חומרית לאומית ומעשירים את אנשי הרוח בביסוס מעשי של החיים על כל גווניהם.

ש. רוב האנשים אינם בעלי תודעה שירית גבוהה, אם כך מהו המסר של דעת אלוהים לציבור הרחב?

ת. הרב קוק רואה בחברה מארג שלם בעל גוונים שונים, הקשר של האנשים המעשיים אל אנשי הקודש גורם לשינוי ולהשפעה עצומה על חייהם:

ננסה לדמות את החברה לכוורת דבורים שבה יש סוגי דבורים שונים שלכל אחת תפקיד שונה בכוורת. הידיעה של האדם שהוא חלק ממארג חברתי, אנושי ועולמי שיש לו עומק, כיוון ושטף חיים עוצמתי, נותן לאדם שמחה ותחושת שייכות למשהו גדול. בתוך המערך הזה יש אנשי קודש שמחוברים אל התוכן הפנימי ויש אנשי מעשה שעוסקים ברבדים הפשוטים של החיים, אבל כולם יחד יוצרים צינור אל הקודש ומביאים את המציאות לשלמותה.

החברה מכילה "נשמה" ותחושה שיש בה תהליך רחב שפועל בכל רבדי החברה והאדם חש שהוא שותף למהלך הכולל של התעצמות, צמיחה ופריצה של הקודש הפנימי אל החיים העולמיים. הצדיק עוסק בחוויית הקודש העמוקה אבל גם איש המעשה חווה קשר אל הקודש דרך הקישור אל הצדיק ויותר מכך דרך התחושה שהוא חלק משטף של חיות שזורם בתוך מערך החברה המאוחד ומרומם את החיים כולם. [29]

"לָכֵן מַאֲצִיל הָאָדָם (כלומר החברה האנושית) חֵלֶק עֶלְיוֹן מִקִּרְבּוֹ, מִקֶּרֶב קִבּוּצָיו, לְשֵׁם הִתְקָרְבוּתוֹ כֻּלּוֹ לֵאלֹהִים. הַכּהֵן הֶחָסִיד הָעֶלְיוֹנִי, הַמָּלֵא חֶסֶד וְדֵעָה עֶלְיוֹנָה, הוּא יוֹדֵעַ אֶת הָאֱלֹהִים בֶּאֱמֶת, וְעַל סְמַךְ דַּעְתּוֹ וְהַרְגָּשָׁתוֹ הָעֶלְיוֹנָה נִסְמָךְ הוּא הָעָם כֻּלּוֹ, בְּעִתִּים שֶׁזֶּרֶם הַחַיִּים הַשָּׁלֵם מְאַחֵד אֶת הָעָם עִם הָעֶלְיוֹנִים שֶׁבְּבָנָיו. הוּא נִסְמָךְ אָז בְּחֵילָם וּמַאֲזִין אֶת שִׂיחָם, בֶּאֱמוּנָה בְּרוּרָה הַמִּתְבָּרֶרֶת לוֹ בְּכחַ כְּלָלִי, בְּהַרְגָּשָׁה בְּהִירָה וּבְהַכָּרָה כּוֹלֶלֶת הַמִּתְנַשֵּׂאת לִפְעָמִים עַד כְּדֵי פִּתּוּחַ שֶׁל חָכְמָה, סִפְרוּת וְשִׁירָה, הוּא מִתְיַחֵשׂ אֶל גְּדוֹלָיו וּמִתְגָּאֶה בְּגָדְלָם, מִתְבָּרֵךְ בְּבִרְכָתָם וּמִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁתָם, וּמִתְמַלֵּא חַיִל לַעֲבוֹדָתוֹ הַחָמְרִית, הַחֶבְרָתִית וְהַמְּדִינִית, וּמְלֵא עז וְאמֶץ הוֹלֵךְ הוּא אֶת דַּרְכּוֹ, יוֹדֵעַ הוּא בָּרוּר שֶׁאֱלֹהֵי אָמֵן עִמּוֹ." (אורות התחיה / ד)

ש. מהו החזון החברתי-ישראלי של דעת אלוהים?

ת. במשך מאות שנים תפס עם ישראל את אלוהים כאישיות גדולה ואת עבודת ה' כמילוי מצוותיה של אותה ישות. כעת, בעת התחיה, תפיסת האלוהים צריכה להתרחב ומתוך כך גם רעיון עבודת ה' יתרחב ויתפרס על פני כל מרחב החיים הציבוריים של האומה.

כאמור, אלוהים הוא הממד הפנימי, נשמת המציאות, שמחולל צדק, יושר וחיות אין סופית שמוטבעת במציאות מראשית בריאתה והולכת ונחשפת לאורך השנים. תפקידו של עם ישראל להוביל את המהלך הזה באמצעות קליטה של אותו מרחב חיות פנימי והיותו דגם חיים משוכלל ומוסרי בפן החומרי, המשפטי, הדתי והאישי, בכל רמות החיים, שיביא אותו לידי ביטוי במציאות העולמית המעשית[30]. מתוך כך "יבואו כל בשר להשתחוות לפניך" כלומר שכל האומות יקבלו על עצמם את מנהיגותו של עם ישראל, שיודע להקשיב לתשתית הטוב האלוהי המוטבעת במציאות ולהוציאה אל הפועל באופן לאומי וחברתי רחב.[31]

נמצא שתפקיד התורה הוא לאפשר לנו להאזין לאותו ממד פנימי הקיים בעולם ובתוכנו, אין התורה מיועדת להחליף את כוחות החיים אלא לכוון אותם ולעזור לנו לייצר מערכת ערכים מאוזנת והרמונית מתוך שלל הכוחות המתעוררים באומה, מתוך הבנה שהחזון והיעד הסופי של עם ישראל הוא לא רק "לאסוף מצוות" שנתן לו מצווה חיצוני, אלא להקשיב לממדים פנימיים של המציאות ולהוציא אותם לפועל דרך כל מכלול כוחות החיים, השירה, הספרות, הלאומיות, האדריכלות וכל כוח וכח שמרכיב את המציאות העולמית.

כאשר מבינים זאת ניתן לראות בכל חלקי האומה ביטויים שונים של כוחות חיוביים וחשובים שצריכים לקבל את האיזון התורני, אבל לא להימחק או להיות יעד למלחמת חורמה. עלינו להביט בעין טובה על הכוחות השונים שמתעוררים באומה, האומנות, החומר, המדע והשלטון ולראות בהם התפתחות של כלים חשובים אשר עם ישראל יוכל לקחת כדי לכוון אותם לבטא את הממד הפנימי ההרמוני שמתוכו הם נובעים במודע או שלא במודע. נמצא שדרך חשיבה זו יוצרת השלמה בין הגוונים שונים בעם ישראל שיכולים לתמוך ולאזן זה את זה: גוון דתי קלאסי שדואג לקיום פרטי המצוות, גוון חילוני שעסוק בבניין מערכות חיי האומה החומריים, גוון חסידי שעוסק בענייני טהרה ודבקות מיסטית וגוון פרוגרסיבי שעוסק בערכים האוניברסליים שהאומה צריכה לקדמם. אמנם כולם צריכים להיות נתונים לאיזון של המערכת התורנית, אבל מתוך הבנה שהמערכת הזו איננה רק אוסף של מצוות, אלא מערכת אידיאלים שנועדה לכוון ולמתן את הכוחות השונים ולא להיאבק בהם.

נדמה שכל מה שעובר עלינו בשנים האחרונות הוא מעין בירור סופי של אמונת ישראל, כאשר הגוונים השונים כבר לא מוכנים להתרפס זה בפני זה וחייבת לקום שיטה כוללת יותר אשר תראה לכל קבוצה כיצד היא יכולה לחיות בכבוד ואיזון עם הקבוצה השנייה, מתוך תחושת אחדות וקיום משותף.

בעת הזו נדרש אמון גדול שכל התעוררות של אידיאל וכח חברתי הוא חלק ממגמה פנימית של האומה להתעצם ולפתח את כוחותיה לקראת אותו מבנה שלם ומתוקן שיתגלה מכח הממד האלוהי והתורה שפועלים בנו. לפיכך הפניה אל הציבורים האחרים צריכה להיות מתוך אהבה וכבוד שכן הם חלק מן האומה הצומחת לתקומתה והם מבטאים כוחות ישראליים אותנטיים שצריך להתחשב בהם ולהביאם לידי ביטוי נכון ומאוזן בעם ישראל. איננו מתעלמים מן הדעות השונות והערכים השונים שמתעוררים בעם ישראל אלא מנסים לברר את תפקידם באמצעות ההקשבה המוסרית הטבעית שלנו והתורה שנותנת לנו האזנה עמוקה לסדר הנכון שבו כל כח צריך לבוא לידי ביטוי.

אמנם בוודאי שכוחה של הופעה פנימית, נבואית, התעלות רוחנית עליונה בעם ישראל, הוא יותר גבוה מערך של בניית חיי החול של האומה, אבל זה לא אומר שעל כולם להיות אנשי קודש מיסטיקנים, אלא ששני הערכים האלו חשובים וגם חיי החול תורמים לבניין הרוח הלאומית. לפיכך יש מקום גם לאנשי החול שנטיתם היא מעשית וגם לאנשי הקודש שנטייתם היא שירית רוחנית. ברגע שכל אחד יודע את מקומו (שאיננו בהכרח זהה לאחרים, אבל גם לא בטל אליהם) הוא חש שיש לו ביטוי ושמח בקיומם של הכוחות האחרים, בין אם הם חשובים ממנו ובין אם הוא חשוב מהם.

אין לשער את עוצמת החיות המעשית והרוחנית שיפתחו באומה כתוצאה מדרך החיים הזו, שיביאו ליצירת דגם עולמי חדש של חיים לאומיים מתוקנים. האומות כולם יבואו להביט על עם ישראל כדגם ייחודי שיש ללמוד ממנו ולפתח לפיו שיטת חיים חדשה לכלל האנושות ומשם לבעלי החיים ולכל המרחב העולמי שיגיע סוף סוף למיצוי מצבו האלוהי השלם.

"אַחֵינוּ הַיְקָרִים, חַכְמֵי תּוֹרָה, וְסוֹפְרִים מַשְׁפִּיעִים! גַּם אָנוּ נוֹאַלְנוּ וְחָטָאנוּ. לָמַדְנוּ וְחָקַרְנוּ, פִּלְפַּלְנוּ וְחִדַּשְׁנוּ, כָּתַבְנוּ וְצִיַּרְנוּ, אֲבָל שָׁכַחְנוּ אֶת הָאֱלֹהִים וְעֻזּוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ לְקוֹל נְבִיאֵי הָאֱמֶת, לְקוֹל מְעֻלֵּי חַכְמֵי דּוֹרוֹת עוֹלָמִים, לְקוֹל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים, חַכְמֵי הַמּוּסָר וְחַכְמֵי הָעִיּוּן וְהָרָזִים, שֶׁצָּוְחוּ וְהִכְרִיזוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת כִּי סוֹף הַנָּהָר שֶׁל הַתַּלְמוּד הַמַּעֲשִׂי לְבַדּוֹ לִהְיוֹת יָבֵשׁ וְחָרֵב, אִם לֹא נִמְשׁךְ לְתוֹכוֹ תָּמִיד מַיִם מִנִּי יָם, מִיָּמָא דְּחָכְמָתַא וְקַבָּלָה, מִיַּם דַּעַת הָאֱלֹהִים, מִיַּם טהַר הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה הַנּוֹבַעַת מִנִּשְׁמָתֵנוּ פְּנִימָה מִשָּׁרְשָׁהּ מִמְּקוֹר הַחַיִּים.

עַתָּה בָּא הַקֵּץ, הִנְנוּ קְרוּאִים בִּתְחִיָּתֵנוּ הַלְּאֻמִּית לִתְבּעַ אֶת עֶלְבּוֹן הָאָדָם כֻּלּוֹ, עֶלְבּוֹן הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית, שֶׁבְּיָדֵינוּ הֻפְקְדָה לְרוֹמְמָהּ וּלְשַׂגְּבָהּ, נִשְׁמַת אֱלֹהִים חַיִּים, הַצְּרִיכָה לְהִתְפַּשֵּׁט עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, לַהֲאִירוֹ וּלְהַחֲיוֹתוֹ, הָאוֹרָה, הַיּוֹצֵאת מִתּוֹךְ אוֹר הַתּוֹרָה וְאוֹר הַנְּבוּאָה, הַשָּׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ וּמְחַיָּה כָּל חַי, בְּחָזְקָה הוּא נִתְבָּע מִמֶּנּוּ, עַתָּה לְעֵת קֵץ." (אורות / קריאה גדולה)

מראי מקום למאמר:

[1] אורות / ישראל ותחיתו / יב

הַסְּקִירָה הָרוֹאָה אֶת הַכּחַ הָאֱלֹהִי הַחַי וּפוֹעֵל בְּתוֹעֲפוֹת גְּבוּרוֹתָיו וְרוֹמְמוּת קָדְשׁוֹ בְּכָל מְסִבּוֹת הַטֶּבַע, בְּכָל הֲלִיכוֹת רוּחוֹת הָאָדָם, בְּכָל סִבּוּכֵי הַמִּלְחָמוֹת, בְּכָל תָּכְנֵי תַּעְתּוּעֵי הָאִישִׁים וְהָעַמִּים, הִיא מְסַדֶּרֶת אוֹר קָדוֹשׁ עַל מְלֹא כָּל הָעוֹלָם. הִיא מְחַבֶּרֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ הָעוֹלָמִית עִם רוּחָהּ וְנִשְׁמָתָהּ, מְאַגֶּדֶת אֶת כָּל הַמִּפְעָל וְהַמַּעֲשֶׂה הַמְסֻתָּר בְּחַגְוֵי סְלָעִים וְסִתְרֵי מַדְרֵגוֹת אֶל כָּל הַגָּלוּי וְהַמּוֹפִיעַ בִּפְלִיאוֹת נוֹרָאוֹת, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים, בְּגִלּוּי שְׁכִינָה וּבִנְבוּאָה מְאִירָה. וְהַחִבּוּר הַזֶּה, הַשִּׂכְלִי, מְתַמֵּם אֶת צִבְיוֹן הָאָדָם וּמְחַיֶּה אֶת הָעוֹלָם, כְּשֶׁאוֹר יִשְׂרָאֵל מִתְגַּלֶּה עַל-יְדֵי עמֶק הַדַּעַת וּמַעֲמַקֵּי הָאֱמוּנָה לִרְאוֹת, אֵיךְ כָּל הָעֲלִילוֹת מֵראשׁ וְעַד סוֹף, מֵראשׁ מִקַּדְמֵי תֵּבֵל עַד אַחֲרִית יָמִים אַחֲרוֹנִים, מִתּוֹעֲפוֹת תְּנוּעוֹת רוּחָנִיּוֹת אַדִּירוֹת, הוֹפָעוֹת שִׂכְלִיּוֹת וּמוּסָרִיּוֹת מְלֵאוֹת וְטוֹבוֹת, חִדּוּשֵׁי חָכְמוֹת וּמַדָּעִים נִשְׂגָּבִים וּמְשֻׁכְלָלִים, כָּל הֶאָרוֹת תּוֹרִיּוֹת בְּכחוֹת כְּלָלִיִּים וּפְרָטִיִּים, כָּל זָהֳרֵי רוּחַ הַקּדֶשׁ וְכָל הַשְׁפָּעוֹת צַדִּיקִים יְסוֹדֵי-עוֹלָמִים, הֵם וְגוֹרְמֵיהֶם הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, – הַכּל תְּנוּעַת- עוֹלָמִים גְּדוֹלָה אֲחוּזָה בָּהֶם, תְּנוּעַת הֶאָרַת אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁנִּבְרָא קדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם…

לֹא נֶעֱזָבָה הִיא הַטִּבְעִיּוּת בְּמַהֲלָכָהּ, לֹא אַלְמָנָה הִיא הַהִיסְטוֹרְיָה הַסְּבוּכָה בִּמְסִבּוֹתֶיהָ, וּבְתוֹכָהּ חַי גּוֹאֵל חָזָק, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ ד' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר, אֱלֹהִים לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, אָדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים, צוּר כָּל הָעוֹלָמִים, צַדִּיק בְּכָל הַדּוֹרוֹת. לֹא עָשְׂתָה הַנְּבוּאָה שׁוּם נֵס כִּי-אִם כְּשֶׁקְּשַׁרְתּוֹ לְאֵיזוֹ טַבַּעַת טִבְעִית, אֲפִלּוּ קְלוּשָׁה וּקְטַנָּה. חָשְׁבוּ בָּזֶה חוֹשְׁבִים סִימְבּוֹלַנִים מַחֲשָׁבוֹת, שֶׁכִּצְלָלִים נֶהֶלְכוּ, וְהָאֱמֶת הַמָּסָרְתִּית תַּבִּיעַ אֲמָרֶיהָ בְּכָל הוֹד גְּבוּרָתָהּ: רִכּוּס מְהֻדָּק דָּרוּשׁ תָּמִיד לִהְיוֹת מֵעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, מֵהוֹפָעַת הַשְּׁלִיטָה הַנִּשְׁמָתִית, אֶל הָעוֹלָם הַתַּחְתִּיתִי הַמֻּגְבָּל וְהַמְצֻמְצָם בְּטִבְעִיּוּתוֹ. גַּם שָׁם גַּם פּה הַמַּהֲלָכִים קְבוּעִים וּמְסֻדָּרִים, בְּחָכְמָה, בְּחֹפֶשׁ, בִּמְלֹא קדֶשׁ, וְהַכּל הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וָאוֹר. כְּפִי הַהַפְרָיָה שֶׁל זִיו הַהַכָּרָה שֶׁל חָכְמַת יִשְׂרָאֵל הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁל עַטְרוֹת הַנְּבוּאָה וְאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה הַנּוֹתֶנֶת עֲלֵיהֶן אֶת זִיוָן מֵהוֹד קַרְנֶיהָ, כָּכָה תִּזְרַח הַדַּעַת לְהַכִּיר אֶת הַמְּגַמָּה שֶׁל כָּל הֲמוֹן הַמְּסִבּוֹת וְלָלֶכֶת עִם כֻּלָּן וּלְבָרֵךְ אֶת שֵׁם ד' הַמֵּאִיר וּמְחַיֶּה, מְסַדֵּר וּמֵטִיב אֶת כּל, "אֲבָרֲכָה אֶת ד' בְּכָל עֵת, תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי". הַשֵּׁם הַמְשֻׁלָּב 72 שֶׁל הֲוָיָה וְאַדְנוּת מֵאִיר וּמוֹפִיעַ בִּיקָר תִּפְאַרְתּוֹ בְּכָל אוֹרוֹתָיו, מְקוֹרוֹתָיו, מַבּוּעָיו וּמַעְיָנָיו, בְּכָל צֵרוּפָיו וּלְבוּשָׁיו, בְּכָל טְעָמָיו וּנְקֻדּוֹתָיו, תָּגָיו וְאוֹתִיּוֹתָיו, וּבְלֵב יִשְׂרָאֵל חֲרוּתָה אֵשׁ דָּת, מַטְּרַת עוֹלָמִים לְכָל תְּנוּעַת הַחַיִּים, לְכָל הַיֵּשׁ בֶּעָבָר, הוֶה וְעָתִיד, וּמִבַּעַד לְכָל מִפְלְשֵׂי הָעֲנָנִים אוֹר הַקּדֶשׁ יַחְדּר, "הִנֵּה ד' אֱלֹהִים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרעוֹ משְׁלָה לוֹ, הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו". הַכּל לְפִי רב הַמַּעֲשֶׂה וּלְפִי הַרְחָבַת הַהַקְשָׁבָה, לְפִי הַגְדָּלַת הַתּוֹרָה וּלְפִי הֲפָצַת הַמַּעְיָנוֹת אֲשֶׁר לַתְּהוֹמוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, לְפִי הַשְׁלָטַת הַגָּאוֹן שֶׁל חָכְמַת יִשְׂרָאֵל הַמְנֻחֶלֶת הַדּוֹבֶרֶת רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ד' עַל כָּל מַחְשְׁבוֹת אָדָם אֲשֶׁר הֵמָּה הָבֶל. יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.

אורות / ישראל ותחיתו / יג

מֵאוֹר הַנֵּס הָעֶלְיוֹן מִתְגַּלֶּה אֵיךְ סְעִיפֵי הַטֶּבַע כֻּלָּם, הַבִּלְתִּי-מוּבָנִים מִצַּד עַצְמָם, הֵם הֵם עֲנָפָיו וְהִתְפַּשְּׁטוּת אוֹרוֹ, וְכָל הַטֶּבַע כֻּלּוֹ הַמִּתְגַּלֶּה בְּכָל תַּפְקִידָיו, בָּעוֹלָם וּבָאָדָם, בְּנֶפֶשׁ הַיָּחִיד וּבְנֶפֶשׁ הָעַמִּים, בְּדַאֲגוֹת הַחַיִּים הַיּוֹמִיִּים וּבְהִתְגַּדְּרוּת הַלְּאֻמִּים וְהַמַּמְלָכוֹת, בַּעֲלִיּוֹתֵיהֶם וִירִידוֹתֵיהֶם, בְּנִכְלֵי הַפּוֹלִיטִיקָה, בְּשִׁגְעוֹנוֹת הַמִּשְׁתַּגְּעִים, בְּעָרְמַת הָעֲרוּמִים וּבְיִשְׁרַת לֵבָב הַיְשָׁרִים, בְּחָכְמַת הַחֲכָמִים, בְּבִינַת הַנְּבוֹנִים, בִּגְבוּרַת הַגִּבּוֹרִים וּבָרוּחַ הַחַלָּשׁ שֶׁל הַחַלָּשִׁים, בַּכּל, רַק יַד הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה אוֹר חָכְמַת כָּל עוֹלָמִים, רוּחַ ד' נִשְׁמַת חַיֵּי הָעוֹלָם הִיא מוֹפִיעָה. וְהַיָּד נְטוּיָה, וְהַזְּרוֹעַ מוֹשֶׁלֶת, "לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם, כִּי הַכּל עֲבָדֶיךָ". וּצְפִיַּת הַיְשׁוּעָה חוֹדֶרֶת הִיא אָז מִמַּעַל לַשְּׁחָקִים וְעַד עָמְקֵי תַּחְתִּיּוֹת אֶרֶץ, עוֹלָה הִיא מִמַּעֲמַקִּים, וַעֲרָבוֹת הִיא רוֹכֶבֶת, וּמַכֶּרֶת בִּסְקִירָה אַחַת אֶת כָּל הַנִּפְלָאוֹת וְאֶת כָּל הַמִּפְעָלוֹת, אֶת כָּל הָאֱמֶת וְאֶת כָּל הַשֶּׁקֶר, אֶת כָּל הַצֶּדֶק וְאֶת כָּל הָרֶשַׁע, וְהִנֵּה הַכּל הִתְיַצֵּב וּמִתְיַצֵּב הָכֵן לִפְקֻדַּת אוֹר דְּבַר אֱלֹהִים חַיִּים, וְהֶאָרַת הָעוֹלָם בְּאוֹר יִשְׂרָאֵל, הִיא נִשְׁמַת הַהִיסְתּוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית בְּגָלוּי, וְנִשְׁמַת כָּל הַיְקוּם בְּחֶבְיוֹן עֻזּוֹ, "עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת, וְראשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל. בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי, בְּחֻקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם. בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל, בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם". הַהַכָּרָה הַזּאת עַל-יְדֵי אַסְפַּקְלַרְיַת הַקּדֶשׁ מִתְהַפֶּכֶת הִיא לְכחַ פּוֹעֵל, לְכחַ סוֹקֵר, לְכחַ מְחַיֶּה, וְכָל הַמִּפְעָלוֹת הַסְּבוּכוֹת אֲשֶׁר בְּקֶרֶב כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָעַמִּים מִתְגַּלּוֹת בְּתוֹר מַעֲרָכָה סִדּוּרִית, אָמְנָם מְעֻרְפֶּלֶת וּמְאֻפֶּלֶת, הַתּוֹבַעַת נְהָרָה, וְהַנְּהָרָה תָּבוֹא מִמָּקוֹם אֲשֶׁר הָאוֹרָה תֵּצֵא לְאוֹר עוֹלָם, – מִצִּיּוֹן מִכְלַל יפִי אֱלֹהִים יוֹפִיעַ. וְרוּחַ אֱלֹהִים אֱמֶת, הַמִּתְפַּשֵּׁט עַל כָּל מַעַרְכוֹת הָאָדָם, הֲרֵי הוּא מַעֲלֶה אֶת הַטֶּבַע מִתַּחְתִּיּוּתוֹ אֶל מְרוֹמֵי הַקּדֶשׁ, וּמַכְשִׁיר אֶת כָּל הַנִּסִּיּוּת לְהוֹפִיעַ וּלְהִגָּלוֹת, מְתַמֵּם אֶת חֲזוֹן הָעֲבוֹדָה הָאֱלֹהִית בְּכָל הִסְתָּעֲפֻיּוֹתֶיהָ עַל הַבִּסּוּס הָרֵיאָלִי שֶׁל הַחַיִּים, עוֹלֶה מִמַּעַל לָאַסְפַּקְלַרְיָא הַבִּלְתִּי מְאִירָה, וּמַבִּיט בְּאוֹר הַקּדֶשׁ שֶׁל אוֹר הַתּוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה, תּוֹרַת משֶׁה, "בְּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידת" 84, הַמְבַסֶּסֶת אֶת הַמּוּסָר וְאֶת הַדַּעַת עַל יְסוֹד הַחַיִּים וְהַמַּעֲשֶׂה, וְעוֹלֶה עִם כֻּלָּם יַחַד לִמְרוֹם הַנֵּצַח וְהַשָּׁלוֹם, אֶל מְקוֹם הַתִּפְאֶרֶת וֶאֱמֶת הָעוֹלָמִים, אֶל יְסוֹד הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁתְּחַיֶּה אֶת בְּעָלֶיהָ בְּכָל הַדְרוּת חַיִּים מְלֵאִים, הַמְנַצְּחִים אֶת כָּל הַתְּמוּתוֹת, אֶל מְקוֹם הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁכָּל הַנְּעִימוּת וְכָל הַחֲסָדִים מְסוּכִים בָּהּ. הִתְנוֹצְצוּת אוֹרָה זוֹ בְּעִקְּבוֹת מָשִׁיחַ הִיא מוּפַעַת וּבְצָרוֹת הָעוֹלָם הָאַחֲרוֹנוֹת הִיא מוּצֶצֶת. וְכַבִּירֵי כּחַ נִתְבָּעִים לְבָרֵר וּלְהַסְבִּיר, לֶאֱחֹז בְּכָל כּחַ חֹסֶן, בְּכָל יִפְעָה, בְּכָל מִפְעָל וּבְכָל תְּכוּנָה, בְּכָל אֶמְצָעִי וְכָל יְכלֶת, בְּכָל הִתְעוֹדְדוּת וְכל הִתְעוֹרְרוּת רוּחַ, בְּכָל עֵת כּשֶׁר וּבְכָל תְּכוּנָה אֶפְשָׁרִית, לְתַמֵּם אֶת הֶחָזוֹן הָעֶלְיוֹן הַהוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה, זֶה הֶחָזוֹן אֲשֶׁר אַלְפֵי דּוֹר הֵם צְעָדָיו, וְהֶקֵּפוֹ הוּא אוֹתוֹ הָרוּם וְהַשֵּׁפֶל אֲשֶׁר לָעוֹלָם וְלָאָדָם, הָאָחוּז בְּהָרוּם-וְהַשֵּׁפֶל אֲשֶׁר לִסְגֻלַּת הָאָדָם, לִסְגֻלַּת הָעַמִּים, לְאִישׁוֹן הָאָדָם, "כִּי לַד' עֵין אָדָם וְכל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"

אורות מאופל ארץ-ישראל / ב

עַל-יְדֵי הִתְרַחֲקוּת מֵהַכָּרַת הָרָזִים בָּאָה הַהַכָּרָה שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת. עַל-יְדֵי הַהִתְנַכְּרוּת אֶל סוֹד ד' נַעֲשׂוֹת הַסְּגֻלּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל עמֶק הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים לִדְבָרִים טְפֵלִים שֶׁאֵינָם נִכְנָסִים בְּעמֶק הַנְּשָׁמָה, וּמִמֵּילָא יֶחְסַר הַכּחַ הַיּוֹתֵר אַדִּיר בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה וְהַיָּחִיד, וְהַגָּלוּת מוֹצֵאת הִיא חֵן מִצַּד עַצְמוּתָהּ; כִּי לַמַּשִּׂיג רַק אֶת הַשֶּׁטַח הַגָּלוּי לֹא יֶחְסַר שׁוּם דָּבָר יְסוֹדִי בְּחֶסְרוֹן הָאָרֶץ וְהַמַּמְלָכָה וְכָל תָּכְנֵי הָאֻמָּה בְּבִנְיָנָהּ. יְסוֹד צְפִיַּת הַיְשׁוּעָה הוּא אֶצְלוֹ כְּמוֹ עָנָף צְדָדִי שֶׁאֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְקַשֵּׁר עִם עמֶק הַכָּרַת הַיַּהֲדוּת, וְזֶה בְּעַצְמוֹ הוּא הַדָּבָר הַמֵּעִיד עַל חֶסְרוֹן-הַהֲבָנָה שֶׁיֵּשׁ בְּשִׁטָּה מְעַטַּת-הַלְּשַׁד כָּזאת. לֹא שׁוֹלְלִים אֲנַחְנוּ כָּל מִין צִיּוּר וַהֲבָנָה הַמְיֻסָּד עַל יַשְׁרוּת וְרִגְשֵׁי דֵּעָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁהִיא, רַק אֶת אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁשִּׁטָּה כָּזאת תַּחְפּץ לִשְׁלֹל אֶת הָרָזִים וְאֶת הַשְׁפָּעָתָם הַגְּדוֹלָה עַל רוּחַ הָאֻמָּה, כִּי זֶהוּ אָסוֹן שֶׁאָנוּ חַיָּבִים לִלְחֹם אִתּוֹ, בְּעֵצָה וּבִתְבוּנָה, בִּקְדֻשָּׁה וּבִגְבוּרָה.

[3]. אורות / למהלך האידאות בישראל / ה

כָּל אוֹתָהּ הַפְּרָטִיּוּת, הַמַּעֲשִׂית – שֶׁל שְׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת וְדִקְדּוּקֵיהֶן הַפְּרָטִיִּים, וְהָעִיּוּנִית – שֶׁל הַדֵּעוֹת וְהָאֱמוּנוֹת עַל-דְּבַר "צְרוֹר חַיֵּי-הַנֵּצַח" הָאִישִׁיִּים הַפְּרָטִיִּים וְ"קַבָּלַת-הַפְּרָס" שֶׁל הַיְחִידִים, אֲשֶׁר מִקּדֶם נִתְגַּלְּתָה וְנִתְקַיְּמָה בַּחַיִּים מִתּוֹךְ הוֹפָעַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתוֹר נִשְׁמַת-הָאֻמָּה הַכְּלָלִית, וּכְלוּלָה הָיְתָה בְּאוֹצָרָהּ הָעֶלְיוֹן וְלֹא הָיְתָה נִכֶּרֶת וּבוֹלֶטֶת כְּלָל בִּפְנֵי אוֹרָהּ הַכְּלָלִי הַגָּדוֹל שֶׁל זוֹ – הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַיִּשְׂרְאֵלִית – כְּנֵר לִפְנֵי אֲבוּקָה 31 וְכִשְׁרָגָא בְּטִיהָרָא 32, – הִיא הֵחֵלָּה עַתָּה, בְּסִלּוּקוֹ שֶׁל הָאוֹר הַכְּלָלִי הַגָּדוֹל בִּימֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי, לְהִקָּבַע וּלְהִתְבַּלֵּט בְּאָפְיָהּ הַפְּרָטִי הַמְיֻחָד. אָז בָּאָה תַּחַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּעצֶם רוֹמְמוּתָהּ, וְעַל-יְדֵי גְּנִיזָתָהּ שֶׁל זוֹ, – תּוֹלַדְתָּהּ הָאִידֵאָה הַדָּתִית, בִּמְלֹא צִבְיוֹנָהּ וְהַרְחָבָתָהּ; מְשַׁמֶּשֶׁת הִיא זוֹ וּמַלְבֶּשֶׁת אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּלְעוֹלָם לֹא תִּתְנַכֵּר לְשׁרֶשׁ-נִשְׁמָתָהּ, שֶׁהוּא הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמְיֻחֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל, בְּתוֹר אֻמָּה הַמְסֻגֶּלֶת לָהּ מִצַּד נִשְׁמָתָהּ הַלְּאֻמִּית. הַמּוּסָר הָאִישִׁי הַפְּרָטִי, הַדְּאָגָה לְחַיֵּי-הַנֶּצַח הָאִישִׁיִּים הַפְּרָטִיִּים, הַדִּיּוּק הַפְּרָטִי שֶׁל כָּל מַעֲשֶׂה בּוֹדֵד הַמְקֻשָּׁר בָּרוּחַ הַכְּלָלִי, הִתְבַּסְּסוּ יָפֶה עַל-פִּי הַהוֹפָעָה הָאֱלֹהִית הַמֻּקְטֶנֶת הַמְיֻחֶדֶת לְצַד הַפְּרָטִיּוּת – הָאִידֵאָה הַדָּתִית. מַעֲמָדָם הַמְבֻצָּר בָּאֻמָּה נָתַן לָהּ כּחַ רַב וְהֵכִין לָהּ כַּלְכָּלָה רַבָּה, שֶׁתּוּכַל לָשֵׂאת אִתָּהּ גַּם בִּימֵי גָּלוּתָהּ וּנְדוֹדָהּ. גַּם הִכְשִׁיר לָהּ אֶת הַדֶּרֶךְ, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לָבוֹא בְּהַדְרָגָה, עַל-יְדֵי מַהֲלָךְ מְסֻבָּךְ וּמְסוֹבָב, אֶל הַמַּטָּרָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית תָּשׁוּב לְהוֹפִיעַ בְּקִרְבָּהּ בְּעצֶם עז גְּבוּרָתָהּ, אַחֲרֵי שֶׁיֻּכְשַׁר הָעָם אֶל שְׁאִיפָתוֹ הַבְּרוּרָה, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. זֶהוּ הַחִנּוּךְ הַגָּדוֹל וְהָאָרךְ, שֶׁל הַרְחָבַת הַתַּכְסִיס הַדָּתִי וְהַשְׁפָּעָתוֹ, בַּהֲמוֹן דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, – בְּצֵרוּף דַּאֲגַת חַיֵּי- הַנֶּצַח, הָאִישִׁית הַפְּרָטִית, הַמְסַיַּעְתָּהּ.

[4] אורות / למהלך האידאות בישראל / א

וְיֵשׁ אֲשֶׁר הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים כְּבָר יִשְׁתַּכְלְלוּ בַּהֲוָיָתָם, הַתְּכוּנוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת, הַמּוּסָרִיּוֹת וְהַחָמְרִיּוֹת, כֻּלָּן הִתְקַשְּׁרוּ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וּמְסֻדָּר, – וְהָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, הַמֻּשְׁקֶפֶת אֶל מְקוֹם מַעֲמַד הַחֶבְרָה, כֵּהָה הִיא שָׁמָּה בְּעֶצֶם רִחוּקָהּ, עַד אֲשֶׁר אַךְ מַחֲשַׁכִּים וּמְהוּמוֹת תִּמְצָא הַחֶבְרָה הַמְתֻקֶּנֶת, בִּכְלֵי מַכְשִׁירֶיהָ הָרְחָבִים וּבִצְרָכֶיהָ הַתַּרְבּוּתִיִּים הָרַבִּים, אִם לְאוֹר כֵּהֶה זֶה תַּחְפּץ לָלֶכֶת בְּאָרְחוֹת חַיֶּיהָ. אָז תִּסּב הַלְּאֻמִּיּוּת אֲחוֹרַנִּית וְתִרְצֶה לְהִתְבַּצֵּר בְּרַעְיוֹנָהּ הַמְיֻחָד, וְלֹא תּאבֶה לִפְנוֹת עוֹד אֶל מְקוֹר הֲוָיָתָהּ הַיְסוֹדִית, שֶׁהוּא הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי. אֲבָל כָּאן תִּפְגּשׁ הָרִאשׁוֹנָה בְּמַעֲמַד הַזִּקְנָה וְהַחֻלְשָׁה; הַכּחַ הַמֶכָנִי יְשַׁמֵּשׁ עוֹד אֵיזֶה מֶשֶׁךְ-זְמַן לִדְחֹף אֶת הַמְּכוֹנָה הַקִּבּוּצִית, אֲבָל לְשַׁד-הַחַיִּים יֵלֵךְ וְרָפֶה, הָלוֹךְ וְחָסֵר. בַּאֲבד הָעֲלִיָּה הָרוּחָנִית אֶת עֶרְכָּהּ, יְאַבֵּד מִמֵּילָא הַכְּלָל אֶת צִבְיוֹנוֹ. צָרְכֵי הַיָּחִיד וּתְבִיעוֹתָיו הַפְּרָטִיּוֹת יִשְּׂאוּ ראשׁ יוֹתֵר מֵהָעֵרֶךְ הַהַרְמוֹנִי וּגְבוּלָם יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְרַחֵב, עַד כְּדֵי שְׁרִירוּת לֵב וְעִמָּהּ יֵאוּשׁ וּבְחִילָה בַּחַיִּים וּבַמְּצִיאוּת, וְתַהְפּוּכוֹת בְּכָל הַסֵּדֶר הָרַעְיוֹנִי, "אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" 1. הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַכְּלָלִית תַּשְׁפִּיל שֶׁבֶת וְלֹא תּוּכַל עוֹד לִחְיוֹת בְּכָל עז חָסְנָהּ, צְבָא-מְרוֹמָהּ כָּשְׁלוּ וְכִסֵּא-מַמְלַכְתָּהּ יִתְנוֹדֵד. "נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה, וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקד ד' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" 2.

הַחֶבְרָה הַלְּאֻמִּית כְּשֶׁבָּאָה בְּמִשְׁעוֹל צַר זֶה, שֶׁנִּדְמֶה לָהּ שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לְהִנָּזֵר מִמְּקוֹר רֵאשִׁית צְמִיחַת חַיֶּיהָ, תָּחֵל לָחוּשׁ אֶת מַכְאוֹבֶיהָ, בִּזְמַן קָרוֹב. הַחָמְרִיּוּת תִּמָּצֵא לָהּ אָז, לַחֶבְרָה הַנֶּחְנֶקֶת תַּחַת סֵבֶל מַשָּׂא הַחַיִּים מְחֻסְּרֵי הַמַּטָּרָה, הַטַּעַם וְהַתּכֶן, לְהָחִישׁ לָהּ רְפֻאוֹת-תְּעָלָה 3 עַל-יְדֵי שִׁטּוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת, שִׁטּוֹת-שֶׁל-מְהוּמָה, הַמְיֻסָּדוֹת עַל בְּסִיסִים רְעוּעִים שֶׁל רְכוּשׁ כָּלֶה וְחַיֵּי- כִּלְכּוּל נְמוּכִים, חַסְרֵי אוֹן וָהוֹד, גֵּרוּיִים חָמְרִיִּים שֶׁל תַּאֲוַת חַיִּים גַּסִּים הַהוֹלְכִים וּמִתְנַוְּלִים, שֶׁאֵין בָּהֶם נַחַת וְחֶמְדַּת לֵב טָהוֹר, – כָּל אֵלֶּה יַחְגְּרוּ שְׁאֵרִית כּחָם לְפַרְנֵס אֶת הַלֵּב וְאֶת הַמּחַ, מֶרְכְּזֵי-הַחַיִּים שֶׁל הַיְחִידִים, בְּהִתְאַמְּצוּת לְהָקִים מִן הַשְּׁבָרִים הַלָּלוּ אֵיזֶה מוֹסָד טֶכְנִי גַּם לְחַיֵּי חֶבְרָה וֶאֱנוֹשִׁיּוּת. אֲבָל לַשָּׁוְא, מְאוּמָה לֹא תִּשֶּׂאנָה בַּעֲמָלָן. הַמָּוֶת הַשָּׁחֹר, הַדּוֹמֵם וְהַקַּר, לֹא יוּכַל לְהַחֲיוֹת. רַק מִמְּקוֹר הַחַיִּים יְכוֹלִים חַיִּים לִהְיוֹת מְפַכִּים וְנוֹבְעִים. "הוֹי, אמֵר לָעֵץ: הָקִיצָה!, עוּרִי! – לְאֶבֶן דּוּמָם. הוּא יוֹרֶה? הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ! " 4.

[5] אורות התחיה / ד

הַכְּהֻנָּה, הָאֶמְצָעוּת בֵּין הָאָדָם לֵאלֹהִים עַל-יְדֵי הַבְּחִירִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים שֶׁבָּאָדָם, אֵינֶנָּה אֶמְצָעוּת כִּי-אִם תְּכִיפָה הֲגוּנָה. כְּשֶׁאָדָם הַפְּרָטִי מִתְקָרֵב לֵאלֹהִים אֵינֶנּוּ מִתְקָרֵב עַל-יְדֵי כּחוֹתָיו הַפְּחוּתִים, עַל-יְדֵי נְטִיּוֹתָיו הַשְּׁפָלוֹת, כִּי אִם עַל-יְדֵי הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן שֶׁבּוֹ מַמְשִׁיךְ אֶת הַכּל לְצַד הַחַיִּים הַבְּהִירִים הָאֱלֹהִיִּים. כֵּן גַּם הָאוֹרְגָּן הַלְּאֻמִּי, וְגַם הָאֱנוֹשִׁי, אֵינֶנּוּ רָאוּי וְאֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים בְּקָטְנוֹ, בְּכחוֹתָיו הַדַּלִּים, בְּהַרְגָּשׁוֹתָיו הַמְהֻמָּמוֹת וּמְטרָפוֹת בֵּין גַּלֵּי חַיֵּי הַחוּשִׁים הַטּוֹרְפִים אוֹתוֹ. אוֹר הָאֱלֹהִים שֶׁל הַקְּטַנִּים מִתְקַטֵּן, וְעַל-יְדֵי הַשְׁפָּעָתוֹ הַחוֹזֶרֶת מִתְקַטֵּן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּמִתְדַּלְדֵּל. לָכֵן מַאֲצִיל הָאָדָם חֵלֶק עֶלְיוֹן מִקִּרְבּוֹ, מִקֶּרֶב קִבּוּצָיו, לְשֵׁם הִתְקָרְבוּתוֹ כֻּלּוֹ לֵאלֹהִים. הַכּהֵן הֶחָסִיד הָעֶלְיוֹנִי, הַמָּלֵא חֶסֶד וְדֵעָה עֶלְיוֹנָה, הוּא יוֹדֵעַ אֶת הָאֱלֹהִים בֶּאֱמֶת, וְעַל סְמַךְ דַּעְתּוֹ וְהַרְגָּשָׁתוֹ הָעֶלְיוֹנָה נִסְמָךְ הוּא הָעָם כֻּלּוֹ, בְּעִתִּים שֶׁזֶּרֶם הַחַיִּים הַשָּׁלֵם מְאַחֵד אֶת הָעָם עִם הָעֶלְיוֹנִים שֶׁבְּבָנָיו. הוּא נִסְמָךְ אָז בְּחֵילָם וּמַאֲזִין אֶת שִׂיחָם, בֶּאֱמוּנָה בְּרוּרָה הַמִּתְבָּרֶרֶת לוֹ בְּכחַ כְּלָלִי, בְּהַרְגָּשָׁה בְּהִירָה וּבְהַכָּרָה כּוֹלֶלֶת הַמִּתְנַשֵּׂאת לִפְעָמִים עַד כְּדֵי פִּתּוּחַ שֶׁל חָכְמָה, סִפְרוּת וְשִׁירָה, הוּא מִתְיַחֵשׂ אֶל גְּדוֹלָיו וּמִתְגָּאֶה בְּגָדְלָם, מִתְבָּרֵךְ בְּבִרְכָתָם וּמִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁתָם, וּמִתְמַלֵּא חַיִל לַעֲבוֹדָתוֹ הַחָמְרִית, הַחֶבְרָתִית וְהַמְּדִינִית, וּמְלֵא עז וְאמֶץ הוֹלֵךְ הוּא אֶת דַּרְכּוֹ, יוֹדֵעַ הוּא בָּרוּר שֶׁאֱלֹהֵי אָמֵן 11 עִמּוֹ.

[6] אדר היקר ועקבי הצאן / עקבי הצאן / עמוד קלב

המחשבה הילדותית, שהיא גם הנשאה מכל גם הנמוכה מכל, אינה יודעת לעסוק רק בעצם, והעצם הלא לפי מושגה הוא נכר וזר לה, לא תוכל להכירו כי-אם בדרך ארעי, וכשהיא רואה שהוא מקיף את כל חייה, את כל רגשותיה והויתה, עד שכמעט לא נשאר לה מקום לרגשי עצמותה, שוב היא משתמטת ממנו. ובזה מתחילים נטיות הדרכים, עם צרופי הדמיונות וערבובי האור והחושך, ולמות של עבודה זרה ושל כפירה תוצאות.

אדר היקר ועקבי הצאן / עקבי הצאן / עמוד קמז

המושג הכללי שנלקח אצל העמים כולם, לפי אותו הנוגה שזרח עליהם באור כהה מאורו של ישראל, לא היה אפשר להנשא מהמושג שהוא בעצמות יסודו מושג אלילי, והוא מתראה רק בצד החצוני של השפעת התורה וכנסת ישראל, דהיינו שעבוד ועבודה לאיזה עצם נשגב באפס יחושים אידיאליים, בעצמותה של העבודה עצמה. זאת היא העבודה שמקורה היא הפלצות והזעזוע, – לא יראת הכבוד וההוד, המגדל את הנפש, מעשירה ומרהיבה בגאון פנימי, על ידי יחושה השכלי והמגמתי למה שהוא מכובד למעלה בהרגשתה היותר פנימית, ולא הענג והאהבה, לאור השמחה והמנוחה הפסיכית המחוברים עמם. לא כן הוא מושג עבודת אלהים לישראל, שהוא מצין בקרבו אהבת עולמים להאידיאלים האלהיים, לטפחם, להרבותם ולהתעלה בהם ועל ידם, "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה". בהם אוצר החיים השמחה והענג גנוז בטבע, "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם". "אז תתענג על ד'…".

אורות / זרעונים / ה. יסורים ממרקים

לְרַגְלֵי הַמְּנִיעָה הַכְּלָלִית שֶׁל הַלִּמּוּד הָרוּחָנִי בָּעִנְיָנִים הָאֱלֹהִיִּים הוֹלֵךְ מֻשַּׂג הָאֱלֹהוּת וְנֶחְשָׁךְ, מֵאֵין עֲבוֹדָה שִׂכְלִית וְהֶרְגֵּשִׁית מְטהָרָה. עִם זֶה הַפַּחַד הַחִיצוֹנִי וְהָאֱמוּנָה הַטִּבְעִית וְהַשִּׁעְבּוּד שֶׁל הַהַכְנָעָה נִשְׁאָרִים בִּלְבָבוֹת רַבִּים בְּתוֹר הַשְׁפָּעַת יְרֻשָּׁה מֵאוֹתָן הַתְּקוּפוֹת, שֶׁהַדֵּעָה וְהַהַרְגָּשָׁה הָאֱלֹהִית הָיְתָה מְאִירָה בָּהֶן בְּעֻזָּהּ, עַד שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה מִצַּד גָּדְלָהּ לְשַׁעְבֵּד אֵלֶיהָ אֶת כָּל הַנְּפָשׁוֹת. וְכֵיוָן שֶׁנְּקֻדַּת-הַתּוֹךְ שֶׁל הַהַכָּרָה הָאֱלֹהִית עֲמוּמָה הִיא הֲרֵי הַמַּהוּת הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה בֶּהָמוֹן, וְגַם בַּיְחִידִים שֶׁהֵם רְאוּיִים לִהְיוֹת לִמְאִירֵי דֶּרֶךְ לָהֶם, רַק בְּתוֹר כּחַ תַּקִּיף שֶׁאֵין לְהִמָּלֵט מִמֶּנּוּ וְהֶכְרֵחַ הוּא לְהִשְׁתַּעְבֵּד אֵלָיו. כְּשֶׁבָּאִים לְהִשְׁתַּעְבֵּד לַעֲבוֹדַת-אֱלֹהִים עַל-פִּי הַמַּצָּב הָרֵיקָן הַזֶּה, שֶׁל הַצִּיּוּר הָאָפֵל הַמָּלֵא תּהוּ-וָבהוּ שֶׁמִּתְהַוֶּה בָּרַעְיוֹן כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל-דְּבַר אֱלֹהִים בְּלֹא הַשְׂכָּלָה וּבְלֹא תּוֹרָה, יִרְאָה תַּתָּאָה הַנְתוּקָה מִמְּקוֹרָהּ, שֶׁהוּא יִרְאָה עִלָּאָה 31, הָאָדָם הוֹלֵךְ וּמְאַבֵּד אֶת זהַר עוֹלָמוֹ עַל-יְדֵי מַה שֶּׁהוּא מְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ לְקַטְנוּת הַמּחִין. אֵין גֵּאוּת-אֱלֹהִים מִתְגַּלָּה אָז בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ כִּי-אִם שִׁפְלוּת דִּמְיוֹנוֹת פְּרוּעִים, הַמְצַיְּרִים תְּכוּנָה שֶׁל אֵיזוֹ מְצִיאוּת בְּדוּיָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת, מְדֻלְדֶּלֶת וּקְצוּפָה, שֶׁמַּבְהֶלֶת אֶת כָּל מַאֲמִין בָּהּ וּמְדַכֵּאת אֶת רוּחוֹ, מְטַמְטֶמֶת אֶת הַלֵּב וּמוֹנַעַת אֶת עֲדִינוּת-הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הָאָדָם מִלְּהִתְגַּבֵּר, וְעוֹקֶרֶת אֶת הַזִּיו הָאֱלֹהִי שֶׁבְּנִשְׁמָתוֹ. וְאַף אִם יאמַר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ שֶׁאֱמוּנָה זוֹ הִיא בַּד' אֶחָד הִיא מִלָּה רֵיקָה שֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה יוֹדַעַת מִמֶּנָּה כְּלוּם, וְכָל עֲדִין-רוּחַ מֻכְרָח הוּא לְהַסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה, וְזאת הִיא הַכְּפִירָה שֶׁבְּעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא כְּשֶׁאָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם 32 הַדַּעַת הָאֱלֹהִית בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל – וּבָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

[7] אורות / למהלך האידאות בישראל / ה

הַנּעַם הָאֱלֹהִי שֶׁל הַחַיִּים, הַמִּתְרוֹמֵם בְּעֶלְיוֹנוּתוֹ הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּהֲדַר פַּשְׁטוּתוֹ וְטִבְעִיּוּתוֹ עַל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלָהּ, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַנְטוּעָה בָּהּ, הוּא עוֹשֶׂה אֶת הַחַיִּים נוֹחִים וַעֲדִינִים, מְתוּקִים וַעֲנֻגִּים, בְּתָכְנָם הָעַצְמִי. חַיִּים שֶׁכָּאֵלֶּה אֵינָם נִכְנָסִים בִּכְלַל שְׁאֵלָה, מְגַמָּתָם הָעֲרֵבָה וְהָעֲדִינָה מְקוֹרִית הִיא לָהֶם וְשׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבָּם וּבְעַצְמוּתָם, וְהֵם רְאוּיִים לֹא רַק לְהִתְקַיֵּם אַחֲרֵי הִמָּצְאָם כִּי-אִם גַּם לְהִתְחַדֵּשׁ וּלְהִתְרַבּוֹת. מִכָּאן בָּאוֹת נְטִיַּת שִׂמְחַת הַחַיִּים הַפְּנִימִית, נְטִיַּת הַהִתְרַבּוּת הַגְּנוּזָה, הַמְסַבֶּבֶת אֶת גַּלְגַּל הַחַיִּים וְכָל יָפְיָם וַהֲדָרָם וּנְעִימַת הָאַהֲבָה שֶׁבָּהֶם, וְנַעֲשׂוֹת מוּבָנוֹת וּמְאֻגָּדוֹת עִם כָּל הַקִּשּׁוּרִים הָאִידֵאָלִיִּים שֶׁבַּנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר לָאָדָם. וְהַכּחוֹת הַטִּבְעִיִּים הָעַזִּים אֵינָם מְסַעֲרִים בְּדַרְכָּם שׁוּם מַהֲלָךְ שֶׁל מְחָאָה וְנִגּוּד מוּסָרִי, וּמֻשְׁקָפִים הֵם כֻּלָּם בְּדֶרֶךְ מַדָּע עֶלְיוֹן, עֲדִינוּת-רֶגֶשׁ וְנַחַת-רוּחַ, שְׁלוֹם-נֵצַח וְחֶדְוַת-אֱלֹהִים.

הַנּעַם הָאֱלֹהִי הַזֶּה, הַמִּתְלַוֶּה עִם כָּל לְגִימָה וּלְגִימָה שֶׁל הַחַיִּים, הוּא מַכְשִׁיר לְהַבִּיט עַל הַחַיִּים וְעַל הַמְּצִיאוּת בְּעַיִן יָפָה וּבְשִׂמְחַת-צַדִּיקִים, לְהַכִּיר כִּי "כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים הוּא טוֹב מְאד" 38. לְעֻמַּת-זֶה, הָעוֹלָם הָאֱלִילִי, שֶׁאֵין לוֹ נעַם-אֱלֹהִים-חַיִּים זֶה, שֶׁמִּמְּקוֹר-אוֹרָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבְּטֶבַע הַיְצִירָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְיַשֵּׁב בִּמְנוּחַת הַחַיִּים וְשִׂמְחָתָם. עֵינוֹ הָרָעָה מוֹצֵאת בְּכָל מְקוֹם-מַבָּטָהּ רַק מְאֵרָה, וְהִיא מְמַלְּאָתוֹ זַעַף וְחֵמָה אַכְזָרִיָּה עַל עַצְמוֹ, עַל הֲוָיָתוֹ, עַל הַכּל, וְהוּא מוֹצֵא אֶת- עַצְמוֹ מְנֻגָּד מֵעַצְמוֹ אֶל עַצְמוֹ. אָז רוֹאֶה הוּא – בִּגְבר עָלָיו הַמַּכְאוֹב – אֶת הַצָּלָתוֹ לְחַיֵּי-הַשָּׁעָה, עַד אֲשֶׁר יַעֲבר מִן הָאָרֶץ, רַק בְּאוֹתוֹ סִגְנוֹן-שֶׁל-חַיִּים, שֶׁאֵין בְּרוּחוֹ פְּנִימָה שׁוּם נִגּוּד וּמַעְצוֹר לְכָל הַתְּכוּנוֹת הַבַּרְבָּרִיּוֹת. אֲבָל אִי-אֶפְשָׁר לִכְלֹא אֶת הָרוּחַ לְגַמְרֵי, וְהַיּפִי הָרוּחָנִי שֶׁל הָאָדָם וּמוּסָרוֹ הַפְּנִימִי תּוֹבְעִים אֶת עֶלְבּוֹנָם בְּתַרְעמֶת נוֹרָאָה, שֶׁאֵינָהּ נוֹתֶנֶת מְנוּחָה לְנַפְשׁוֹ, בְּיִחוּד אַחֲרֵי הִתְבַּכֵּר קְצָת הַהַשְׁקָפָה הָעוֹלָמִית הַכְּלָלִית, הַמְבַקֶּרֶת אֶת הַחַיִּים מִשְּׁנֵי צְדָדֵיהֶם: מִתּוֹכָם וּמִבָּרָם. לְפִיכָךְ בָּאָה הָאֱלִילִיּוּת אֶל מַחֲבוֹא הַבּוּדָאִיּוּת, שֶׁהִיא מוֹצֵאת אֶת מְגַמַּת מְנוּחָתָהּ בָּאֲפִיסָה וּבָאֲבַדּוֹן הַמֻּחְלָט. כּוֹס הַקֶּצֶף עַל הַחַיִּים וּמְרִירוּתָם, שֶׁהֵם תַּמְצִית הַמֻּרְגָּשׁ שֶׁל כְּלַל הַמְּצִיאוּת, עוֹלֶה הוּא עַל כָּל גְּדוֹתָיו, וְכָל כְּלֵי הַשֵּׂכֶל וְהָרֶגֶשׁ, הָאֱמוּנָה וְהַדִּמְיוֹן, מִתְמַלְּאִים בִּשְׁאִיפָה אַחַת שֶׁל חֵפֶץ- הַחֲפָצִים: לְהִכָּחֵד וּלְהִמָּחוֹת בְּאֵין שָׂרִיד וָזֵכֶר.

[8] ראש מילין / שערים / פתח דבר

והבינה הבהירה תורנו לדעת, שאין באמת שום מהות וענין שיש בו צד ציור, לכל אותו הגודל העליון של העולם האלהי שנתעלינו אליו ע"י אומץ הקודש של התגלות המקור הנשמתי. אמנם לא את המהותיות אנו מכירים במקום נעלה ונשגב זה, שמקור הנשמה ועז גדולת גבורתה מתגלה שמה, כי בלימה הנן הספירות העליונות, ואל מי תדמיוני ואשוה, תמשילוני ונדמה, יאמר ד', רק תוארים עליונים, לתאר בהם את המתרשם על נפשנו, אנו מתארים בנושאים העליונים הללו. אבל מתוך השיגוב הרענן של המקוריות המובהקה, הננו מתנשאים לאותה הדרגה ששם התוארים הם נעלים מעל כל תואר, לעילא ולעילא מכל ברכתא ושירתא דאמירן בעלמא.

מאמרי הראיה / חלק ב / (על דעת ד׳ ומלחמות ד׳)

ראשית דבר צריך אני להגיה בלשונך, שכתבת מהתמצית אשר קלטת מאשר קראת בדברי1, שחטיבתם המיוחדת של ישראל היא בתור עם המתיחשֹ לאלהות ׳׳לא לעצמיותו כי־אם לדרכיו״. השלילה של ״לא לעצמיותו״ איננה צודקת. אנכי הנני רגיל להבליט רק את החסרון העצום, הנמצא בהקטנוּת של הרעיון האלהי, כשהוא פונה רק אל העצמיות בלא האידיאליות. אבל לפנות אל האידיאל האלהי בלא קשור לעצמיות אור אין־סוף, זהו אבסורד גמור ואי־אפשר. כי באין אור חיים, הכל נופל ונובל. אין שום אידיאל חי וקים במציאות בלא שפע החיים של אור העצמיות האלהית, הנובע תמיד ממעמקי המדע ומקור חיים של האמונה הבהירה, מעוז החיים ואור העולם. רק מן החושך של המבטא הזה לבדו, של ״לא לעצמיותו כ"א לדרכיו״, שמשמעותו פרוד תכוני בין העצמיות והדרכים, הנשמה כולה משתוממת ומתחשכת וכל האידיאלים נמוגים והולכים להם, והאדם, היחיד והחברתי, נשאר כגולם בלי נשמה ואין מפרכס בו כי־אם קורטוב החיים המוכניים, שמרוצת הדם עושה אותם בכחה הטכני, שהעולם כולו חוזר על ידו לתוהו ובוהו. לא כן, יקירי. לשנן אנו צריכים תמיד, שיסוד עריגתנו הטבעית הפנימית, שהיא כל החיים שלנו, כל הויתנו, היא דוקא העריגה אל העצמיות האלהית, שגרעינה הזעיר נטוע הוא בנשמת האדם גם היותר ילדותית, אלא שהיא חסרה את הארת הדרכים, שעל כן היא שוממה ביחש להארת החיים. התרבות האנושית, ההולכת במסלוליה, ע״י הופעת שכלול הדעת וזרמי הגלויים האלהיים של הנבואה, הבונים יחד את היכל החיים המתבסס והולך ע״י הבלטת המוסר היותר עדין וזך, היא מגלה את האורה הגדולה, הגנוזה באותו הגרעין הזעיר של עריגת הנשמה לעצמיות האלהית, ״ולדבקה בו״2, בהיותה מאוחדת ומעוטרת עם כל פלגות נהרי אורותיה, שהם האידיאלים היותר נשאים, שהם הולכים ושואבים תמיד עלוי וצחצוח ממקור העצמיות העליונה. אשר על כן אין לך דבר המחריב כ״כ את העולם, המעפש את האויר הטהור, שהאידיאליות האלהית ממלאה בו את העולם, כמו הרשע־כסל של הכפירה בעצמיות האלהית, שהיא הדעה היותר הדיוטית המוצאת מקומה בלב הגרועים מההמון האומלל, כשהוא שוטף רק בתאותיו הסוסיות3 היותר פרועות, של זנות יין ורצח, מהולות בקצף־צפעונים וגאות־אלילים. אך עמל התורה, יושר המדות והתרוממות הנשמה ע״י שירת קודש של תפלת ישרים, בצרוף מעשים טובים מדי יום ביומו, הם לאדם כתריס בפני הפורענות הממארת הזאת, ועל ידם מתישרת היא דרכו אל המהלך הנפשי של הכרת האידיאלים האלהיים והרגשתם העדינה, במעמדם במקורם החי, באלהים חיים. והמעמד החי של המוסר הטהור במקורו הבטוח הוא מוכרח לנצח את העולם, אותו העולם האומלל מבלעדיו.

אדר היקר ועקבי הצאן / עקבי הצאן / עמוד קמו

…והרגש הפנימי הפונה אל עומת והעצם, היא הנקודה הנותנת חיים לכל היחש האידיאלי, באשר כל האידיאלים כולם הם נובעים ממקור חיי החיים, מצד אותה ההכרה הנצחית, המתרוממת מעל כל רם, ומשתפלת מכל שפל. כן הוא בתאור עבודת אלהים, שרק בעומק הרגש גנוזה היא המחשבה הראשית על דבר העצם, שהיא הניה היותר ילדותית גם היותר נשאה ; אבל המרחב של הדעה והדבור הוא תמיד מכוון לעומת האידיאלים האלהיים, שממילא מובן שהם נובעים ממקור אידיאל האדיאלים, חיי החיים, חפץ החפצים, רצון הרצונות או רעוא דרעוין עד אין-סוף למשגב ורוממות, ההולך ואור באורך העתיד. על כן מונח הדבר בטבע האדם, שאם יאמר אדם לדבר על דבר עצם האלהים, בלא חזיון האידיאלים האלהיים שעל ידם מדמים צורה ליוצרה על ידי גדולת כחם של נביאים, או לפנות במחשבתו ועבודתו לזה לבד, יאחזהו איזה רגש חשוך ועצוב אשר לא ידע שחרו, ולא יוכל להחזיק מעמד כזה בחייו התמידיים. ואם ימצא בקרבו איזה תביעה פנימית לזה, מאיזה צד שיהיה, אז יהיה מוכרח רק להקציע לזה בחייו זמנים וגבולים מצומצמים. ואם יגיע הדבר עד מרחב חיים חברותיים ולאומיים, תהיה ההתנגשות גדולה ואדירה בין הגבולים העולמיים והאלהיים. אבל לא כן הוא כשהאדם רוצה לדבר על-דבר האלהות, על-דבר האידיאלים האלהיים, שזהו מושג האלהות בצד מקביל, נגד מושג האלהים שאנו חפצים עכשו לסמן בו את העצם, במובן הסקירה המופשטת, אז ימלא בטבע עז וחפץ חיים ושמחה, הוא ירגיש אז שנפשו מתנשאת ושוטטת במרחבים רחבי ידים, להעלות ולהנשא, למצא מקום לפשט את החפץ האדיר היותר טבעי ופנימי לנפש האנושית, חפץ הצדק והאמת, חפץ הציור העדין והפעל הטוב, בחוג יותר נרחב וכביר "עד תאות גבעות עולם".

[9] אורות התחיה / א

הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹהוּת הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה, הַצַּד הָרוּחָנִי הַמְחַיֶּה וְהַמְמַלֵּא אוֹר קִיּוּם וְהַפְרָחָה, אֶל הַגּוּף, אֶל הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ לְחַיִּים לְאוֹרָה וּלְהַפְרָחָה. הַיַּחַשׂ הַזֶּה כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה, וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה יוֹתֵר מִמְּרִירוּת הִזְדַּעְזְעוּת. הַהַכָּרָה הַתַּרְבּוּתִית שֶׁל הַהַשְׂכָּלָה הַיּוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת הוֹלֶכֶת הִיא לְשַׁכְלֵל יָפֶה יָפֶה הַכָּרָה מְתוּקָה זאת.

[10] אורות / ישראל ותחיתו / ח

ד' צְבָאוֹת הוּא ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְצִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל צִבְאוֹת ד' הֵם. בְּרוּחֵנוּ וְעַצְמוּת נִשְׁמָתֵנוּ חֲרוּתִים בְּמִכְתַּב אֱלֹהִים כּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁל יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ מִיַּד ד' נוֹצְרוּ, נִתְהַוּוּ וְקָמוּ, מִתְהַוִּים וְקָמִים, חַיִּים וּמִתְקַיְּמִים, מִתְפַּתְּחִים וּמִתְאַזְּרִים. הַלְאָמָתֵנוּ בְּנַחֲלַת ד' קְשׁוּרָה הִיא בִּיצִירַת מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. "כּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" 47. הַגְּבוּרָה הָאֱלֹהִית הַשְּׁרוּיָה בָּעוֹלָם, שֶׁחִדְּשָׁה אֶת הָעוֹלָם וּמְחַדַּשְׁתּוֹ בְּכָל יוֹם, הִיא הִיא שֶׁמִּפִּיהָ שָׁמַעְנוּ אֶת הַתּוֹרָה.

[11] אורות ישראל / פרק א / יד

כָּל מַה שֶּׁהוּא רָאוּי לְהֵעָשׂוֹת כְּבָר הוּא טָבוּעַ בְּמַהוּת הַשֵּׂכֶל וְהַהֲוָיָה הָרוּחָנִית הַמְקֻשֶּׁרֶת עִם כָּל יְסוֹד הַמְּצִיאוּת, וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשֶׂה לְהֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁרָאוּי לְהֵעָשׂוֹת הֲרֵי הַדָּבָר מְהָרֵס אֶת הַיְקוּם, כְּמוֹ מִי שֶׁמִּתְנַהֵג בְּסִדּוּר גּוּפוֹ בְּאפֶן הַמְנַגֵּד לִתְנָאֵי הַחַיִּים שֶׁלּוֹ. אָמְנָם אִם אֵין הַגִּלּוּי שֶׁל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מַגִּיעַ לִרְשִׁימָה נַפְשִׁית, אֵין הַהֶרֶס פּוֹעֵל. הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא הַמַּסְקָנָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַתּוֹצָאָה שֶׁל הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, הַהוֹלֶכֶת וְזוֹרֶמֶת בָּעוֹלָמִים וּמַגִּיעָה עַד חִדּוּר הַתּוֹכִי שֶׁל הַחַיִּים, יִשְׂרָאֵל נִזְדַּכְּכוּ כָּל-כָּךְ עַד כְּדֵי הַרְגָּשָׁה זוֹ שֶׁל אִי- הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁל הִפּוּךְ הַסִּדּוּר הָעֶלְיוֹן הַמַּקִּיף וְהַחוֹדֵר. הָאָבוֹת הֻטְבְּעוּ כְּבָר בָּזֶה בְּמַעֲלַת רוּחָם, וּבְנֵיהֶם נִזְדַּכְּכוּ בְּכוּר-הַבַּרְזֶל עַד שֶׁבָּאוּ בְּתַעֲלוּמָה פְּנִימִית לִידֵי מִדָּה זוֹ, וְהַיְדִיעָה הַפְּנִימִית הִיא הַיְדִיעָה הַמַּרְגֶּשֶׁת, שֶׁבִּזְמַן שֶׁהִיא כְּבָר בָּאָה לְבַגְרוּתָהּ מֻכְרָחִים הֵם תְּנָאֵי הַחַיִּים לָלֶכֶת עַל פִּיהָ, וְאִם לֹא יִהְיֶה מַדְרִיךְ עֶלְיוֹן לְהוֹצִיא אֶל הַפּעַל אֶת גִּלּוּי הַחַיִּים בְּהַנְהָגָה לְפִי הַיְדִיעָה הַפְּנִימִית, אָז הָעוֹלָם מִתְמוֹטֵט, וְצָרַת הַחַיִּים גְּדוֹלָה. וְהַהֶאָרָה בָּאָה. אוֹר ד' נִגְלָה עַל הַר סִינַי, לְמשֶׁה הֶרְאָה אוֹצַר טוּבוֹ וְסוֹד הֲדַר זִיווֹ לְהוֹרוֹת תּוֹרָה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקב, לְבַסֵּם עוֹלָם וּמְלֹאוֹ. לְפִי זֶה כָּל חָסִיד, כָּל דּוֹרֵשׁ מוּסָר וָצֶדֶק, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה דַּעְתּוֹ לְגַלּוֹת רָז מוּסָרִי, הֲרֵי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ תּוֹבֵעַ אֶת תַּפְקִיד מִלּוּי הַחוֹבָה הַמְגֻלָּה. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם 57, עַל כֵּן אֵינָם מְצֻוִּים, וְאֵין מַהֲלַךְ הַטֶּבַע פּוֹעֵל עַל-יָדָם בְּיַחַס לְהַדְרָכָתָם הַתּוֹרִית, זֶהוּ רָז מְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל.

235 שיר-השירים ז, י.

אורות / למהלך האידאות בישראל / ו

וּכְשֶׁיִּתְמַלֵּא הָרַעְיוֹן מֵהַהַשְׁפָּעָה הַמְאֻחֶדֶת הַתְּמִימָה שֶׁל אֵלֶּה הָאִידֵאוֹת וְיִתְיַשֵּׁב בִּמְנוּחָתוֹ לָבוֹא לִכְלַל חֶשְׁבּוֹן בָּרוּר וְצָלוּל, אָז יִתְגַּלֶּה אוֹרָהּ עַל כָּל הֲלִיכוֹת-הַחַיִּים שֶׁל "דַּת משֶׁה וִיהוּדִית" , עַל כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וּפְרָטֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵי שְׁמִירָתָן בְּכָבוֹד וְכַוָּנָה רְצוּיָה. בְּיִחוּד בְּאוֹתָן הַמִּצְווֹת שֶׁאֵינָן עוֹמְדוֹת בְּיַחַשׂ יָשָׁר עִם הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי הַגָּלוּי, שֶׁהַהַשְׁלָמָה הָאוּנִיבֶרְסָלִית לֹא תְּבַקֵּשׁ אֶת תַּפְקִידָן וְלִפְעָמִים גַּם נִדְמֶה שֶׁתִּדְחֶה אוֹתָן כְּשֶׁלּא יִתְגַּלֶּה מְאוֹרָן, – בַּמִּצְווֹת הַלָּלוּ הַשִּׁמְעִיּוֹת, יִגָּלֶה וְיָאִיר הָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת כְּלָלִי וְנֶעֱרָג מִכָּל נֶפֶשׁ יָפָה, הַגָּנוּז בְּתוֹכָן בַּתּוֹכִיּוּת הָרוּחָנִית הַמְּגַמָּתִית שֶׁל הַתָּו הַלְּאֻמִּי הַמְיֻחָד לְאֻמָּתֵנוּ בְּצִבְיוֹנָהּ. לְאַחַר שֶׁהָאוֹרְגָּן הָרוּחָנִי כֻּלּוֹ, עִם הַרְגָּשׁוֹתָיו הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהַגּוּפָנִיּוֹת, מִתְקַשְּׁרִים עִם הַהַשְׁפָּעָה הַכְּלָלִית הַזּאת, הַדַּעַת מִתְחוֹלֶלֶת יָפֶה, לָדַעַת שֶׁכָּל יָחִיד וְיָחִיד מִצְטָרֵף הוּא אֶל הַכְּלָל כֻּלּוֹ, וְכָל עֻבְדָּה וְעֻבְדָּה יְחִידִית שֶׁל הַיָּחִיד מִצְטָרֶפֶת הִיא לְהַכְלִיל אֶת כְּלַל דֶּרֶךְ-הַחַיִּים שֶׁלּוֹ וְאֶת קְבִיעוּת אָפְיוֹ. מִתְגַּבֶּרֶת אָז הַהַכָּרָה הַפְּשׁוּטָה וְהַבְּרוּרָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַצֵּרוּף הַזֶּה מֵבִיא אֵלָיו הוּא חָתוּם וּמְסֻמָּן בְּחוֹתָם אֱלֹהִי מָלֵא, וְנִמְצָא הָאוֹר הָאֱלֹהִי חוֹזֵר וּמֵאִיר עַל כָּל יָחִיד וְיָחִיד בְּכָל עֻבְדָּה פְּרָטִית שֶׁלּוֹ, וְהַמִּצְווֹת כֻּלָּן וְכָל פְּרָטֵי "דָּת משֶׁה וִיהוּדִית" וְדִקְדּוּקֵיהֶם, אַחֲרֵי שֶׁהֵם נֶעֱלָמִים בַּהֲמוֹן כְּלָלִיּוּתָם בְּאוֹצָרָהּ הָרוּחָנִי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שָׁבִים הֵם וּמְאִירִים בְּאוֹר אֱלֹהִי גָּלוּי בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד וְיָחִיד בְּיִשְׂרָאֵל. בַּהֲלָךְ-נֶפֶשׁ מַבְהִיק מִתְגַּלִּים הֵם בְּתוֹךְ הָעֲשִׂיָּה הָרְגִילָה – הַמָּזוֹן הַמַּבְרִיא הַתְּדִירִי לִכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁתָּמִיד חָשׁוּ טוֹבֵי הָאֻמָּה אֶת פְּנִימִיּוּת עֵרֶךְ-הַהֲזָנָה הַגָּנוּז וְהַטָּמִיר שֶׁבּוֹ. "לְיַחְדָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ עַל-יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל"

[12] קובץ ה' פא

המקור העצמי של המוסר מוכרח להיות מונח ביסוד מה שהוא טוב לכל, במובן היותר רחב, דהיינו טוב לכל המצוי, ומוכרח על פי זה להיות מציאות למהלך מעשי ומחשבתי כזה, שתולדותיו מביאות את הטוב לכל, במובנו היותר נרחב. השאלה היא רק איך יתגלה לאדם המוגבל הטוב לכל המצוי, שהוא כל כך נעלם ממנו. ועל זה התשובה מוכרחת לבא, שבעולם תמצא נקודה מאירה, שמפי הגבורה ישמע בה תורה ומצות והתורה מן השמים צריכה להיות מכוונה לטובת הכל, מראשית עד אחרית. וכל סדרי המוסר שהם נערכים בכל השדרות, לפי כל המצבים השונים של כל היצורים, של כל היחידים וכל הקיבוצים, הנם באמת שלבים, שיעלה על ידם העולם למדה זו של הקשבת קול ד', שיגלה לו מזיו האורה של נקודת עולמים זו את היסוד המוסרי בכל מילואו, איך לעשות טוב עם הכל, בכל מעשיו ובכל דרכיו.

[13] עולת ראיה / עניני תפלה / דרכי פעולת התפלה ליחיד ולצבור

לעומת תכליתה של התפלה, והשגת המבוקש שבאה על ידה, לגדל כחות הנפש בציורי קדושה ושלמות ולהוציא שלמותה אל הפעל, דרכי הציורים האלה רבים ורחבים, ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ, וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל, בסדור חכמתו העליונה, מצב החסרון המזדמן המצריך את התפלה.

[14] לנבוכי הדור פרק נו

מעצור בענין התרחבות הדעות מצד התורה אחרי הבירור הגמור של עומק ההבנה בתורה ודרכיה, לא נמצא כלל. כל דרכי הבקורת לא יוכלו להניא שום כח מכחותיה של תורה, ושום חכמה מדעית לא תוכל להצר צעדיה. ובאמת, אין אנו אחראים אפילו להשוות פרשת מעשה בראשית עם המחקרים הניסיוניים. כי אפילו אם נאמר שהנבואה לקחה ללימודיה את חזיון היצירה כפי המפורסם אז להיות ליסוד לציור הכללי של יחש הבורא לבריאה, כדי שיכיר האדם את קונו ועל פיו מיוסד יום השבת כפי אותו הציור שהיה אז – שודאי גם איכות הציורים המוסכמים המה גם כן יש להם ערך בסדרי הבריאה ודרכי ההתפתחות האנושית שמהחכמה הכללית האלהית נערכו לפי מדותיהם וחילופי זמניהם – אין בכך שום הפסד. וקל וחומר שהננו רואים שיש יכולת לפרנס את כל דבריה של תורה גם על פי עומק המסקנה של הדרישות האחרונות

[15] לנבוכי הדור פרק ז' (פרק ה' לפי חלק מהגרסאות)

ואפילו אם נפרש עוד יותר על פי משל את הסידור של בריאת האדם, שימתו בגן עדן, קריאת השמות, בנין הצלע, אין דבר מתנגד ליסודי התורה. אם הכונה היא שאחרי שבא האדם קרוב למעלת ההכרה האנושית, ורגשותיו התחילו להתפתח באופן נאות אל הטוב והצדק וגם כן אל הנעם והיופי, מצא את הארץ גן עדן לפניו, ומטבעו ורגשו הפנימי הכיר יחש בינו לבין קונו, והסכימה דעתו על פי הכרתו הפנימית – שהתגברה גם כן ברב תוקף כפי חוזק הנפש הטבעית של האדם6 שלא הוטמאה בחשבונות רבים – שראוי לדבק בהדרכה הטבעית ולא לעורר יותר מדאי את תשוקותיו. ובמה שכפי טהרת נפשו הטבעית היתה דרך השגת הדרכה מוסרית קרובה להיות מושגת כפי תכונתה השכלית גם כן בכל עז הכח המדמה, שבהשתלמות שניהם יחד תמצא הנבואה השלמה, על כן, תיכף בהתנער היחש שבינו לבין יוצרו המדריכו בדרך טובים, זה היה דבר ד' שנגלה לו )בפועל( "מכל עץ הגן אכל תאכל", רק מעץ אחד, "עץ הדעת טוב ורע )לא תאכל ממנו("; שהכיר בו, בהכרה טבעית, כח להגדיל סערת תשוקותיו, לצאת ממנוחתו הטבעית, ומזה תבא המכשלה שלא להאמין במנוחה המורה הדרך הישרה, כי אם לבחון את הרע אולי אינו רע, ולסור מן הרע רק אחרי היוודעו בידיעה והרגשה שהוא רע, ומזה תבאנה כל העלילות ההסתוריות שהנה הדריכו את האדם על ידי מה שהרגיש את הרע בכל עומק מרירותו. אבל כמה רעות יסבול מזה באין חקר, מה שלא היה צריך לזה במצב המנוחה הטבעית, בה היה ראוי לדעת רק את הטוב. והנה התחיל האדם להרגיש צורך יחש בינו לבין קונו, באורח ישר מאד בשמירת טהרת טבעו, ועוד לא קנה מושג חיי משפחה, ולא יחש נכון עם שאר הבעלי חיים. אחר כך התפתחה השגתו להבין יחש שאר בעלי חיים, "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", והכיר יתרונו עליהם. אז התחיל להרגיש צורך בחיי המשפחה – "ולאדם לא מצא עזר כנגדו". 7 בהיותו שקוע בשרעפיו, נפלה עליו תרדמה, ובמחזה ראה כי האשה אשר עמדו מצלעותיו לֻקֳ חָ ה . יסוד חיי המשפחה הוא להכיר שרק על ידי שניהם ישתלם הבנין, ולא להיות רק ל"עזר" לבד – לתועלת היחיד; כי אם להשלמתם שניהם – "כנגדו". וזה השיג באופן רשמי על ידי פעולת המחזה שבתרדמה. מאז התחיל אותו היחיד להכיר ערך חיי המשפחה בטהרתה. אמנם המצב הטבעי והריעות עם בעלי חיים הביאם להבין שיחם ושיגם, וגם בעלי חיים, בפרט הערומים שבהם, הבינו 8 גם כן חלק רשום מהלך נפש האדם. על כן הנחש בחפצו להזיק, התחיל כטבעו לעורר רגשי תאוה בלב האשה אל פרי העץ הידוע, ופרץ חומת המנוחה, ונתגבר בתחילה כח התשוקה על חפץ המנוחה הטבעית, ומזה נולדו כל סכסוכי החיים. במצב המנוחה אין צורך לעמל ולא להערֹות של מכאובים לחזק המוסריות, כי האמת והצדק ודעת אלהים הם מושגים מבוררים פשוטים וקרובים למי שלא פרץ חומת הטהרה של המנוחה הטבעית בנפשו, ולא היה צורך לא לחלאים ולא 6 ע"ע אורות הקודש ח"ב תצג. 7 ע"ע שמונה קבצים, קובץ א תקצד. 8 בכתב היד נוספה ההערה הבאה בצד העמוד: "ואין קפידא אם נצייר הנחש כולו ציורי, וכן עץ הדעת על התגלות הנטיה לצאת ממצב המנוחה והתמימות העדינה". למיתה. ואולי היה הגוף הולך ומשמש את הנפש עד זמן שתשלים את חוקה, והיה מניחה אחר כך בשמחה וטוב לב; או מצב המנוחה וטהרת החיים הטבעיים הרוחניים והגשמיים היה גורר אחריו העדר הצורך כלל בשום פירוד של הרוח מעם הגוף. המקום ודאי לא יהיה צר לבני אדם, כי ברב ההשתלמות ההדרגית יתגלו עוד בנקל דרכים להתיישב בכוכבים רבים 9 ועולמות אין מספר . אהבת הבנים היתה באה מטעם השכל וההכרה של הצדק והיושר הטבעי, ולא היה צריך לסעדה על ידי חבלי הלידה, כטבע כל דבר שיהיה יקר על ידי הכבידות שיש בהשגתו. אמנם בהפרע מצב המנוחה, התחילו הכוחות להתפרץ מגבולם, לשאוף כפי התשוקה של ציור ההנאה ולא כפי המנוחה הטבעית. אז הכירו כי ערומים הם, והתחילו להרגיש הנוחם בכל מכאוביו. והרגש החזק וכח השכל הטבעי שהיה עודנו איתן עם כח המדמה שלא נטשטש עדיין היה מעמד הנבואה מוכן מיד, ואם ברגשם הטבעי עשו להם חגורות, התחבאו מפני קול אלהים. אז התחיל מצב הריחוק של הבעלי חיים מן האדם, כי נתרחק מהם הרבה ביציאתו ממנוחת הטבע שהמה עדיין נתונים בה, והוכרה השינאה במין הנחש ביותר, לרעתם ולרעת הבעלי חיים, כי בהיות האדם קרוב להם היה מוכן לרוממם. ומצב האשה הוכרח להשתנות לתת גדר לתגבורת הפרעת המנוחה על ידי תשוקת החמדה של השעה, ועול החיים הוכרח להיות כבד מאד, ועמו המיתה המוכרחת גם היא, לשום על כל פנים קץ להמצב הבלתי טבעי. ומהשתלמותם בדעת והכרה, יד ד' היתה זאת לעשות להם כתנות עור, שבזה הותחל השבר להתרפא. אך בדרך רפואה ארוכה מאד, מסובלת ממכאובים רבים וקשים. והנה מעבר זה עבר אחד מכל החיים שהשתלם באופן ראוי לשם אדם. ועל ידי אלו הסיבות הנפשיות נעשה פרץ גדול בינו לבין החיים. וזהו היחיד הוא האדם ההיסטורי, שמכאן ואילך תספר התורה תולדותיו בדיוק נמרץ. אם כן אין בכל דרך הדרישה החדשה אפילו לפי דעת דרווין, אף על פי שהיא רק השערה, סתירה לפינות התורה; שיסודה רק שנכיר שכל הסיבובים הגדולים מאחר שהם ערוכים בחכמה ופונים לחסד ולרחמים, עשויים הם בחכמה ודעת, ונובעים ממקור החיים והשלימות והחכמה האלהית, או קרא "הענין האלהי" או "טבע האלהות", )ש(הוא שמחייב ההדרגה כולה. אבל אי אפשר כלל שיחסר איזה דבר שצריך לההשתלמות היותר שלמה, היא השתלמות רוח האדם והכרתו השלמה, עד שישוב למנוחתו הטבעית וגן עדנו, אך באופן עוד יותר שלם, עדן שלא ראתה עין כל בריה. והוכן הכל מראש – כח הנפש והכשרה לנבואה, אפשרות לניסים לשעתם ובכל עת – כפי הצורך של השלמת הרוח האנושי וכל ארחות חייו. ואך מקֹצר דעת יחשבו נבוכי דורינו כי שיטת ההתפתחות על דרך קאנט, לאפלאס ודרווין ועוד מחכמי הזמן, תביא עמה הריסת התורה. חלילה וחלילה! תורתנו הקדושה כולה עם כל מסורותיה ההסתוריות וקבלתה הנאמנה לא תנוד אף נדנוד קל מפני כל בקורת. ואם ההכרה ההגיונית תביא לאמת אותן ההשערות, ומכל שכן אם מופתים מכריחים יולדו להם, יהיו רק עוזרים לבאר ארחות סיפור מעשה בראשית שבתורה כפי המוסכם אל השכל. אבל האמת ההסתורית ודעת האלהים ועמה חובת השמירה של כל התורה כולה לא תתחייב להשתנות אפילו שינוי קל מחמת רושם של הידיעות והדרישות החדשות. אבל עוד ירחיבו את הלב, ויגדילו את מושגי דעת האלהים ואהבתו ויראתו והחשק ללכת בדרכי . הטוב והצדק שהם דרכי ד' ביתרון רב10 כללן של דברים, אף על פי שעוד אין שיטת הפילוסופים והחוקרים האחרונים דבר של הכרח, אבל כיון שהדור נוטה להשערותיהם שנראות ישרות לפי תולדות איזה דרישות ומופתים קרובים, כבר הספיקו להרס את אמונת התורה מלב צעירים נכשלים ובאים בימים הדומים להם ברפיון כח הבינה וההכרה הישרה. על כן עלינו החובה לבאר שאם יהיו גם כן כל אלה החקירות מאומתות, אינן נוגעות מאומה ליסודות התורה וסעיפיה, כי אם הם מעירים לפרש פרשת מעשה 4 בראשית הסתומה, שכבר אמרו חז"ל : "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב "בראשית שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, שעברו 11 ברא אלהים"". וכבר ביארו המקובלים ביחוד וסמכו גם כן על דברי מדרש כמה תקופות על הבריאה עד שבאה לזה המצב. אבל היסוד העקרי הוא רק להשכיל, כי הצדק והיושר הניתנים ביד האדם בבחירתו, נמצאים בכלל כוחות המציאות ככל הדרכים הצריכים להשלמתה. ודרכי ההשלמה של הצדק האנושי הם כערך תכלית עליונה להמציאות שהולכת ונבנית על פי כל סדרי החיים והליכות ההיסתוריא הכוללת, ושל ישראל ביחוד

שמונה קבצים קובץ א תקצד.

להשוות סיפור מעשה בראשית עם החקירות האחרונות הוא דבר נכבד. אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, וע"י איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח, ע"י יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים. התרדמה תוכל להיות חזיונית, וגם היא תקפל איזה תקופה, עד בישול הרעיון של עצם מעצמי ובשר מבשרי. והודיע הכתוב שקדושת המשפחה קדם להבושה הנימוסית בזמן, וכן במעלה, שאחר ההתעוררות מהתרדמה הוחלט דבר זאת הפעם, ומ"מ היו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ולמדנו, שלא רק עבירה נמוסית היא פרצת העריות, שפורצים בה כשאין רואה, ועין נואף שמרה נשף, אלא דבר עמוק מוטבע בשורש נשמתו של אדם, שחוטאו חומס נפשו, והפורש מהם נקרא קדוש בעצם

[16] אגרות הראיה / כרך א / צא

שאפילו אם הי' מתברר לנו שהי' סדר היצירה בדרך התפתחות המינים ג"כ אין שום סתירה, שאנו מונים כפי הפשטות של פסוקי תורה, שנוגע לנו הרבה יותר מכל הידיעות הקדומות, שאין להן עמנו ערך מרובה. והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית, ודברה ברמיזות ומשלים, שהרי הכל יודעים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו כל הדברים רק פשוטם איזה סתר יש כאן, וכבר אמרו במדרש "להגיד כח מעשה בראשית לבו"ד א"א, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלקים". והעיקר היא הידיעה העולה מכל הענין לדעת ד', וחיי המוסר האמיתי, והקב"ה נותן במשקל אפילו הרוח שחל על הנביאים, הוא צמצם שדוקא כשיכנסו הדברים הגדולים שבאלה הענינים באלה הציורים יוכלו בנ"א לשאוב מהם, עם כל השתדלותם, את כל היותר מועיל ונשגב להם

[17] אורות האמונה / מינות / עמוד 37 / א

א המינות מתאמצת לקרוע את העולם, לפרוק עול המעשה, עבודה-זרה ותרנית היא. הביאו לבוקר זבחכם לשלשת ימים מעשרותיכם וקטר מחמץ תודה. חשבה בגאות זדונה, לספוג מן הקודש רק אורח הרעיון והרגש, וזהו הכל רק לתועלתה ולאהבת עצמה. אין לה שום הכרה בכבוד שמים ובתוכן של עבודה אלהית, אבל מתאוה היא לאותה המנוחה והשלוה שהבטחון והאמונה נותנים, אבל לסייג את החיים במעשה אינה חפצה. אחוזה היא יותר מדאי בהגסות הגופנית, ואינה יכולה לותר עליה. על-כן שתה בשמים פיה ולשונה תהלך בארץ, לחפות דברים אשר לא כן על ד' אלהיהם, ובתוך אותה הרכות וההכנעה, שמראה מבחוץ על-ידי פישוט טלפים, טמונים הם המון חרופים וגדופים ושנאת ישראל, זה גוי קדוש, נושאי האמת האלהית העליונה, אשר נתגלתה פנים בפנים במעמד אשר לא היה כן לכל גוי. ממקור משחת זה הולכת ונמשכת איבת הנחש הקדמוני לאדם וזרעו, בהפקרם של המעשים. המחשבה והרגש מוכרחים הם להטמע בעומק הרשעה, ומה שיראה איזה יפיפות, איננה כי-אם כסף סיגים מצופה על חרש, שפתים דולקים ולב רע. הסליחה והתשובה שלה נעשות בסיס לדבר האסור ולזוהמת החיים. אין בה אותה הטהרה וההגדרה של מניעת אחטא ואשוב, אחטא ויום הכפורים מכפר, שבאופן זה באה התשובה להעלות את החיים בטהרת אמת, להחיות את העולם, ולבנותו בתואר מעלה, לעשות את הטוב ואת הישר בכל אומץ, ולסור ממוקשי רע בכל עז ותעצומות מלחמה. והתשובה בעומק אמונת סליחתה, היא סוללת את דרך האורה, ומגשמת את המטרה של טהרת החיים בפועל. לא כן הוא באותה באר צרה נכריה, הסליחה היא לה מטרה, בשביל הסרת העול הנשאר עדיין בעומק הרוח מאין יכולת לאטום את הלב לגמרי, כדי להנצל ממוסר הכליות ומכאוביו, והמטרה היא להוסיף חטא על פשע. זהו ארס טמון בעומק של קליפה קשה זו, שהרבתה מאוד להסתירו, ולזייף את קלא אילן זה בתור תכלת הדומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד. ועתיד הוא עשו הרשע להתלבש בטלית, ולבא לשבת אצל יעקב בגן-עדן והקב"ה אומר לו: גם אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך משם אורידך אמר ד', וישראל עושה חיל. וידו נטויה במלחמת מגן פנימית מול איש צר ואויב, עד אשר יראו גוים כי הם זרע ברך ד', וברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אותו.

[18] אורות / ישראל ותחיתו / טו

גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה הִיא הָרִשְׁעָה הַצְּפוּנָה הָאַרְסִית שֶׁל הַמִּינוּת, שֶׁהִיא מְחַפֶּשֶׂת לָהּ פִּנָּה בְּעֶצֶם הַקּדֶשׁ, "שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ" 98. מִתְאַמֶּצֶת הִיא לְהַשְׁאִיר אֶת כָּל זֻהֲמַת הָעוֹלָם, אֶת כָּל הַגַּסּוּת הַגּוּפָנִית, וְאֶת כָּל הַנְּטִיּוֹת הָרְשָׁעִיּוֹת הָאֲחוּזוֹת בַּגּוּף הַגַּס, בִּפְנִימִיּוּת יְסוֹדָיו הַחָמְרִיִּים, וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ אֶל הָאשֶׁר שֶׁל הַקּדֶשׁ, שֶׁהוּא מִיָּד מִתְחַלֵּל וּמִסְתָּאֵב בִּנְגעַ בּוֹ הַיָּד הַמְסֹאָבָה. לֹא שָׁעָה ד' אֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ 99 מִפְּנֵי הָרִשְׁעָה שֶׁהָיְתָה בּוֹ אֲחוּזָה: אוֹתוֹ הָרֶצַח, שֶׁיָּצָא אֶל הַפּעַל אַחַר כָּךְ, הָיָה גָּנוּז וְסָפוּן בְּכחַ גַּם בְּעֵת הֲבָאַת הַקָּרְבָּן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, וְקָרְבָּן זֶה תּוֹעֵבָה הוּא, הוּא הוּא הַמַּגְבִּיר אֶת כָּל כּחַ רַע, וְהַחַטָּאת הַרוֹבֵץ עַל הַפֶּתַח הוּא מִתְגַּבֵּר וּמִתְאַמֵּץ עַל-יְדֵי רֵיחַ הַקּדֶשׁ שֶׁהוּא קוֹלֵט אֶל קִרְבּוֹ וּמְהַפְּכוֹ לִתְכוּנָתוֹ. כּה סוֹבֶבֶת וְהוֹלֶכֶת הִיא הַקַּיִנוּת הָרְשָׁעָה, הַחֲפֵצָה שֶׁתִּיטַב בְּעֵינֵי ד', שֶׁד' יִשְׁעֶה אֵלֶיהָ וְאֶל מִנְחָתָהּ, וּבְחֻבָּהּ יוֹדַעַת הִיא הֵיטֵב, כִּי מָאַס ד' בָּהּ וּפָנֶיהָ נוֹפְלִים וְחָרָה לָהּ מְאד וְכַעֲסָהּ אָגוּר בְּתוֹכָהּ, וּבְכָל עֵת מְצא הִנֵּה יַד הָרוֹצֵחַ מִתְגַּלָּה, צִבְיוֹן הַחַטָּאת, שֶׁאֵלֶיהָ תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל הָאָדָם הַקַּיִנִי, מִתְרָאֶה בְּכָל תּוֹעֲבָתוֹ. יְסוֹד הַמִּינוּת, שֶׁלָּעֲגָה עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים 100 וְעָשְׂתָה שַׁמּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל פְּנִימָה, אֲשֶׁר אָמְנָם מִפְּנֵי הַיָּד הַגְּדוֹלָה מְלֵאֲתִי כחַ ד' 101 אֲשֶׁר בְּחַיֵּי הָאֻמָּה לֹא הִצְלִיחָה לַהֲרס אֶת הַשָּׁתוֹת 102, בְּכָל זאת הֵכִינָה לָהּ קוּרִים, אֲשֶׁר צָלְחוּ לִהְיוֹת לְאֶרֶג שֶׁל מַחְסֵה כָּזָב 103 עַל פְּנֵי עַמִּים רַבִּים. הֻחְלְפָה הָאֱלִילוּת בְּמִינוּת. לֹא הַתּכֶן הַפְּנִימִי הוּטַב, כִּי-אִם הָעֶמְדָּה. הַתּאַר הַחִיצוֹנִי גּהַץ כִּמְעַט, אֲבָל הַמַּטָּרָה אַחַת הִיא: לֹא לְקַדֵּשׁ אֶת הָרָצוֹן, אֶת הַחַיִּים, אֶת הָעוֹלָם הַגַּס וְאֶת הַפְּנִימִיּוּת הַמַּהוּתִית עַל-יְדֵי כָּל אוֹתוֹ הַסֵּדֶר הַמּוּכָן לְכָךְ בַּעֲצַת ד' הַגְּדוֹלָה, שֶׁיְּסוֹדָהּ הֻקְבַּע בְּיִשְׂרָאֵל, בְּגוֹי קָדוֹשׁ, וּמֵהִסְתָּעֲפֻיּוֹתֶיהָ יוּכְלוּ עַמִּים רַבִּים לִינק, כָּל אֻמָּה לְפִי תָּכְנָהּ, לְפִי מוּסָרָהּ וַהֲכָנָתָהּ הַטִּבְעִית, הַהִיסְתּוֹרִית וְהַגִּזְעִית, לְפִי הַשְׂכָּלָתָהּ וּמַצָּבָהּ הַגֵאוֹגְרָאפִי וְהַכַּלְכָּלִי, וְכָל הַתְּכָנִים הַחֶבְרָתִיִּים וְהָאִישִׁיִּים שֶׁלָּהּ מִצְטָרְפִים לָזֶה, – לֹא זאת הִיא מְגַמָּתָהּ. הַקַּיִנוּת עָשְׂתָה בָּאָדָם אֶת מַעֲשֵׂה הַמִּפְעָל הַקָּרְחִי בְּיִשְׂרָאֵל. הַקְּרִיאָה שֶׁל "כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ד'" 104, הָיְתָה קְרִיאָה לוֹעֶגֶת לְכָל תּכֶן הַקּדֶשׁ וּלְכָל הָרוֹמְמוּת וְהַהֲכָנָה הַתּוֹכִית, הַדְּרוּשָׁה לְהֵעָשׂוֹת עַד שֶׁיִּהְיֶה הַקּדֶשׁ מְבֻסָּס בַּחַיִּים בֶּאֱמֶת, שֶׁיִּהְיֶה מֻבְטָח מִכָּל פְּגָם וְסֵאוּב, שֶׁלּא יֵהָפֵךְ לְרוֹעֵץ וְלַצָּרָה הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה שֶׁל הָעוֹלָם. עַל כֵּן הֻכְרַח הַדָּבָר שֶׁיֵּרֵד חַיִּים שְׁאוֹלָה, לְהֵאָבֵד מִתּוֹךְ הַקָּהָל וְלִהְיוֹת לְעוֹלָם לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי, שֶׁלּא יִהְיוּ עוֹד כְּקרַח וְכַעֲדָתוֹ. הַקְּרִיאָה אֶל כָּל הָעַמִּים, הַשְּׁקוּעִים בְּכָל רֶפֶשׁ הַטֻּמְאָה, בְּכָל מַעֲמַקֵּי הָרֶשַׁע וְהַבַּעֲרוּת, בִּתְהוֹמוֹת הַחֹשֶׁךְ הַיּוֹתֵר מַחֲרִידוֹת: "הִנְּכֶם כֻּלְּכֶם קְדוֹשִׁים, כֻּלְּכֶם בָּנִים לַד', אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין עַם לְעַם, אֵין עַם קָדוֹשׁ וְנִבְחָר בָּעוֹלָם, כָּל הָאָדָם הוּא קָדוֹשׁ בְּשָׁוֶה", – זאת הִיא הַקָּרְחוּת הָאֱנוֹשִׁית, שֶׁהִיא הַקַּיִנוּת הַחֲדָשָׁה שֶׁמִּמֶּנָּה סוֹבֵל הָאָדָם,

[19] אורות התשובה / פרק ו – מציאותה ופעולתה הפנימית של התשובה בעמקי גנזי האדם והעולם וכנסת ישראל / ז

ז מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ. התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. ע"כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל. התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי, אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר והפך המגמה האידיאלית ע"י נתינת רוח לרוח הצדק, שנתן בתחלה במועקה, תתן עז. לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים.

[20] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / ז. ברכות נד/ב

ואבני אלגביש, מאי אבני אלגביש תנא אבנים שעמדו על גב איש וירדו על גכ איש, עמדו על גב איש זה משה, דכתיב והאיש משה, וירדו על גב איש זה יהושע, דכתיב איש אשר רוח בו. המלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושיות. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו. נמצא שיסוד הבטחון ותכלית ההוראה שהראה השם יתברך ע"י ההנהגה הניסיית עם ישראל, כי לד' המלחמה, היתה לא להחליש את הציור שצריך התאמצות האדם להקמתו הכללית והפרטית, כ"א לשכללה שתהי' שלמה מכל צדדי' היינו שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כ"א תפנה על כל הצדדים של שלימות הפרטי והכללי. וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ד' תמימה. והנה אין לך מלחמה מורגשת שבאה מן השמים, כנפילת אבנים מן השמים, שאין בה שיתוף כח אנושי כלל, וניכר. לכל שמן השמים נלחמים באויבי עם ד', לא תאמר שבזה יש הוראה שצד הבטחון מרשל את ההשתדלות האנושית. לא כן כ"א אותן אבנים הם באו על ידי שעמדו על גב איש, וירדו על גב איש, שע"י שנמצא איש שכבר התאמץ להשלים עצמו בכל ארחות הצדק עד שעליו יאמר "ותגזר אומר ויקם _לך", באו אלה האבנים. א"כ מורים הם צורך החריצות לכל כשרון שאך בידינו הוא, ובכללם ג"כ ההתגברות לחוזק האומה וכל צרכיה שהם מתנאי החובות המוסריות והתוריות, שהשקפת הבטחון תזרז להם ותאמצם. שהרי למדנו שאפילו כל הדברים הניסיים שאנו רואים שאין בהם שום צד השתדלות אנושי, מ"מ הם ג"כ תלויים בכשרון האדם וחריצותו המוסרית, א"כ מזה נלמד כמה גדולה היא ערכה של ההשתדלות בכל ההשתלמות שבעולם. וכאשר למד לנו רב סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות, שכיון שאנו רואים שלצורך ההשלמה הרוחנית הנצחית אנו צריכים ודאי.להשתדלות של תורה ומע"ט, א"כ ראינו שכך היא מדתו של מקום ב"ה להנחיל לאדם טובו ע"י ההשתדלות מצדו. מזה נבין שגם הטוב הגשמי לא נשיג כ"א ע"י השתדלותינו, והבטחון מועיל רק למלא את כח החריצות מכל צדדיו, שלא יכשל בהתמלאו רק מצדדים הגשמיים לבדם. ע"כ לעתיד לבא שתהי' מלחמת גוג ומגוג בסוף וגמר תשלום עמדתם של ישראל, בתור עם גדול ועצום, קדוש וחכם, ירדו אלו האבנים אבני האלגביש לנצח מלחמתם, להישיר דרכי השתדלותם שתהי' מכוללת בהשתדלות רוחנית בדעת אלהים וכל דרכי היושר שהם דרכי ד' ביחד עם עזם וגבורתם, ולא יטעו לא בטעות של שכחת ד' לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" "ולא ד' פעל כל זאת" שגורם נפילה רוחנית שגוררת אחריה תקלות רבות, ומונעת ג"כ מטעות אפשרי לבא מקוצר דעת שיסוד הבטחון יגרום התרשלות ומיעוט חריצות. ע"כ יבאו לעזרה אלה האבנים שכבר נקרא להם שם אבני אלגביש. ונרמז בהם שהם באו על גב איש. הרי שכל עזרת ד' תבא על גב איש, באשר זאת היא הטובה האמתית, ועיקר החיים שיגיע האדם לטובתו הכללית והפרטית בהשתדלותו ועמל נפשו.

[21] אורות התחיה / נא

הַסִּיגִים שֶׁבַּהֲבָנַת הָאֱלֹהוּת, הַיִּרְאָה, הָאֱמוּנָה, וְכָל הַתָּלוּי בָּהֶן, כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָאֻמָּה צְרִיכָה לְתַקֵּן אֶת דַּרְכֵי חַיֶּיהָ הַמַּעֲשִׂיִּים בִּכְלָלוּתָהּ אֵין הַהֶזֵּק שֶׁלָּהֶם נִכָּר. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁהַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית מֻכְרַחַת לָבוֹא, וּצְמִיחַת קֶרֶן יְשׁוּעָה בְּפעַל מֻכְרַחַת לְהִגָּלוֹת, מִיָּד הַסִּיגִים מְעַכְּבִים וְאִי- אֶפְשָׁר לָאֻמָּה שֶׁתִּתְאַגֵּד וְתַשִּׂיג בְּעמֶק חַיֶּיהָ אֶת סוֹד גְּבוּרָתָהּ וְצִיּוּרֵי סִדּוּרֶיהָ כִּי-אִם עַל-פִּי דֵּעוֹת מְזֻכָּכוֹת וּמַעֲשִׂים הַיּוֹצְאִים מִטָּהֳרָתָהּ שֶׁל דַּעַת ד' אֱמֶת, בַּבְּהִירוּת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה. זאת הִיא הַסִּבָּה, שֶׁכּחַ שְׁלִילִי גָּדוֹל מִתְעוֹרֵר בְּעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא, בְּחֻצְפָּה סַגִּיאָה 190, וּשְׁלִילָה זאת תְּבַעֵר אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא כֵּהֶה בְּהַמֻּשָּׂגִים הָאֱלֹהִיִּים וְהַתָּלוּי בָּהֶם בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה. אַף-עַל-פִּי שֶׁנּוֹרָא הַדָּבָר לִרְאוֹת שֶׁכַּמָּה עִנְיְנֵי אֱמֶת, מִדּוֹת טוֹבוֹת, וּמִצְווֹת וְחֻקִּים, הוֹלְכִים וְנִשְׁטָפִים וְנֶעֱקָרִים לִכְאוֹרָה, עַל-יְדֵי זֶרֶם הַשְּׁלִילָה, מִכָּל מָקוֹם סוֹף סוֹף הַכּל יִצְמַח בְּטָהֳרָה וּגְבוּרָה, בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, מִגַּרְעִין הָאֵיתָן, הַטָּהוֹר וְהַמְרוֹמָם, שֶׁכָּל שְׁלִילָה לֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו, וְאוֹרוֹ יִזְרַח בְּתוֹר אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן בִּגְדֻלָּה מֻפְלָאָה לְמַעְלָה מִכָּל צִיּוּר, שֶׁכּחוֹת דַּלִּים שֶׁל נְפָשׁוֹת עֲיֵפוֹת, עֲיֵפוּת חָמְרִית וְרוּחָנִית, שֶׁל גָּלוּת אֲרֻכָּה וְדִלְדּוּל, יְכוֹלִים לְצַיֵּר.

[22] קובץ ה' – קו – היחס לעושר ועוני – עושר ועוני פנימיים

קדושת הפסח מרשימה את עומק הטבעיות של האמונה האלהית מראשיתה, וכל סעיפיה, שהם כל התורה כולה, וכי כל הניגוד והכבדות שכל העולם פוגע בה, איננו כי-אם מפני השאור שבעיסה הראשונה, חטא האדם בכללו. והעולם הולך ושואף לתיקון מוחלט, שאז יוכר מהי הטבעיות המוחלטה של האדם, יוכר העושר שבעוני, יוכר איך כל רשמי החוץ אינם אלא מדלדלים את התוכן הפנימי. והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ד'. וכשהעושר שבעוני מושרש הוא יפה, אז אין כל עושר מזיקו, כי-אם מוסיף הוא עליו את עושר העוני, את העשירות הפנימית העצמית, שאל זה עורג כל העולם באמת לאמתו, אלא שאיננו מכיר עוד את עצמו, וחושב הוא שישקיט את צמאונו בעושר, ברכוש קנוי והוא לוחם ומתמלא איבה קנאה וזעם, יראה ופחד חיצוני, המרשש את החיים ומאבד את טוב העולם. וכל-זה בא מפני שאין בו כח להכיר את פנימיותו ואת עצמת רצונו בעומק פשטות עושר טבעיותו, שהיא עושר העוני, הכולל בקרבו את כל מיני העשירות שבעולם. הטבעיות הפשוטה של ההשתאבות האלהית, הכוללת את כל ההרגשה, את כל החיים, את כל המפעל ואת כל השכלול, המזרז את הכל להגדיל מעשים, ולשכלל עולם בגשמיותו ורוחניותו, מתוך דחיפה פנימית של שלום והשקט, המכוננת סדר חיים אישיים וקיבוציים. מראש מקדם בזוהר של שכל ושל מטרה מהוגנה וקבועה, המקדשת את החיים מראשית יצירתם, המרבה נשמות פועלות בשביל הגודל המוכר ומסוים, שאין בו שום סמיות עינים כי-אם בהירות ועצמה, ברירות וצלילות הדעת, תגבורת כח של תיקון עולם ותיקון עולמים, הכברת טוב והוספת פאר ועונג מרגע לרגע, פתיחת מעינות מלאות חיים והוד אהבה מלאה, רעננה וקדושה, ומילוי מפעל, מעשה ועבודה, מתוך שמחה, עדינות, תפארת וזיו משוכלל ומתעלה. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת.

עולת ראיה ב' – כב – ולא בשמן קיק

מאי שמן קיק, אמר שמואל שאלתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. רב יצחק, בריה דרב יהודה אמר משחא דקאזא. ריש לקיש אמר קיקיון דיונה (שבת כא.) שבת הוא יום שכולו קודש, עונג ומנוחה. הדלקת הנרות מוסיפה שלום ושמחה פנימית. ע"כ ראוי שילמד האדם עצמו אז להסתכל ולהבין מה היא ההצלחה, שיסודה באמת, שהיא מצלחת את האדם בגופו ונפשו, מביאתו לחיי עד וממלאתו חדות לב ושלות צדיקים בחיי הבלו, ומה היא ההצלחה הכוזבת, שרוב בני-אדם רודפים אחריה, הצלחת העושר, מבלי להקפיד על האמצעים והדרכים, שעל ידם תהי' קנויה להם. ההצלחה דומה לשמן במושג הציורי, "בתר מארי נכסי ציבי משיך " (בב"ק צג.), "עתיר משח" (בב"ת קמה:), "קרב לגבי דהינא ואידהן " (שבועות מז:). אמנם כל זמן שההצלחה היא עומדת חוץ לאדם, ואינה נמשכת עמו יפה, אינה ממלאת את לבבו שמחה ומנוחה, ואינה מרוממת את חייו במעלתו הראויה להם, היא כשמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שאינה מאירה ואינה ממלאת את תעודת השלום והאורה, שצריכה להמשך מהצלחה הראויה באמת לחשוק בה. לזאת יש להסמיך זכר ההצלחה, הבלתי- נמשכת כראוי, בתכן השמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שלא זאת היא תעודת נר של שבת. לא שמחה מעורבבת וחיצונה כזאת ראוי' להיות נחשקת מהאיש הישראלי, המפלס ארחות חייו ע"פ תורת אמת וחוקי חיים. "כרכי הים " המה נודעים בשחיתותם המוסרית מורגל בכ"מ לומר "שמע שיש זונה בכרכי הים " (עבודה זרה יז. מנחות מד.), "מדינת הים " בכלל הוא ציור למקום שאינם בני תורה (גיטין ב:), ששמותיהם בשמות נכרים (שם יא:). אמנם לעומת זה רגיל לקנות שמה עושר, ע"כ ישוטו שמה בני-אדם (ע' עירובין נה.). ודאי יזיק מצב הדת והחיים המקולקלים שם, לכל אלה השטים שמה אחר פרנסתם ועשרם, והצלחתם שבאה להם בהפסד הקנין היותר מעולה שבאדם, בהפסד התורה והמוסר האמיתי, אינה נמשכת אחר הפתילה, אינה מתדבקת לגוף הנושא את ההצלחה ולנפשו, ואינה מצליחתו, ולא אל שמחה ושלום הבאה מהצלחה כזאת ראוי שיחשק בביתו של האיש הישראלי, בשומו נגד עיניו הצלחת האורה, השמחה והשלום, שבאה ע"י קדושת הנפש וחיי התם והצניעות, אהבת המשפחה וחיי התורה האמיתיים, המעוררים וממלאים את הלב רגשי קודש לאור הנרות המאירות בבית כל איש יהודי בליל שבת קודש. כן אישתעו כל נחותי ימא, היודעים את תוכן הקלקולים המוסריים, שנלקים בהם השטים בכרכי הים לבקשת הצלחתם, ששמנם אינו מהנמשכים אחר הפתילה, לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה, הוא ראשית השמנים הפסולים, שראוי לכל איש ישראל למאס אותו, ואת הברק החיצוני שלו, מצד האמצעים המקולקלים והמקלקלים את הנפש, את הוד נשמת האדם, שיש בהשגת הצלחה זו. אמנם זולת ההשקפה על החסרון שיש באמצעים של האצים להעשיר, ורודפים למקומות שמקריבים בעבור העושר את כל קדושת החיים, עוד עצמותה של ההצלחה הזאת היא רק מדומה גם לשעתה, ויש עוד הערה, שמצד עצמה לא יחשק לב אדם הישר לרדוף אחרי הצלחה, ששמחתה היא רק חיצונית. לעין הרואה מבחוץ ידמה, שיש שמחה בלב שוכן בארמנות מרווחים, ומרבה חגים ושאון עליזים, אבל הלב באמת ריקן, הידיעה הפנימית שבקרב נפשו, שחייו הם אפם ותהו, שמאומה לא ישא בעמלו, ושאינו עושה טוב ואינו מועיל בחייו והצלחתו, לא לעצמו ולא לעולם. הרעיונות הללו יגזלו השמחה התמידית האמיתית מאלה המתמכרים להצלחה החיצונה. והנה הגפן הוא ציור השמחה, "תירושי המשמח אלהים ואנשים ", האילן הנושא עליו את הצמר-גפן הוא דומה לגפן (כרא"ש כלאים פ"ז ט), – אבל היתן גם הוא דבר המשמח את הלב, כגפן האמיתי. לא, רק דבר שיוכל האדם לעטות עליו בחיצוניותו, ועד הנפש לא יגיע. כן השמחה החיצונה, שאינה נובעת מחיי צדק ומישרים, כי-אם מהרבות העושר החיצוני, היא רק כדמות גפן המשמח, אבל גפן בוקק הוא. המשחא, של ההצלחה הזאת, משחא דקאזא, אינו נמשך אחר הפתילה, אינו דבק בבעליו וקוניו, גם לשעה של ההוה, שההצלחה לפניו משחקת. אבל יותר על כל הנה הבחינה הגלויה להבחין בין אורה ושמחה של הצלחת אמת, שהיא ראויה שתהי' נאהבת ונחשקת לכל אדם מישראל, שמחתה של תורה וחדות ד', לבין השמחה המזויפת מעושר וכבוד מדומה, היא מיעוט הקיום. השמן הזה, הבלתי-נמשך אחר הפתילה להיות לו קשר פנימי עם בעליו, הוא קקיון דיונה, שבין לילה היה ובין לילה אבד, גלגל החוזר ומתגלגל מהרה, ורמי הקומה יגודעו על נקלה, ומכל עשרם בשתם משנה, ולא ישאו מאומה בעמלם, וחיי הזמן בעצמו לקקיון דומים. ע"כ מה היא האורה וההצלחה, שתחשק בצדק מקדושת השבת-קודש, האורה הקדושה, השמחה הטהורה, שהיא באה לאדם ע"י אמצעים הגונים וכשרים, לא ע"י העוף של כרכי הים, המלאים מרמה וזימה, לא כמשחא דקאזא, המתדמה לגפן, המשמח אלהים ואנשים בתירושו, והוא גפן בוקק, לא כקקיון דיונה, שבעלה ישמח בו שמחה גדולה בשעתה, וכעבור לילה אכלתהו התולעת, כי-אם שמחה טהורה, נקנית ביגיע כפים ולב טהור, "נקי כפים ובר לבב", שמחה שבהצלחתו ישמח לבב נדכאים, ויגדיל ויאדיר כל דבר טוב ומועיל, יקדש שם ד' בתמכו ידי חכמי תורה, להשכיל ולהיטיב, שמחה פנימית שזכה משמחתו (יומא עו:) כיין המשמח אלהים ואנשים, והיא שמחה קימת, שגם בחלפה תשאיר אחריה כל צביונה, "לזכר עולם, יהי' צדיק", "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ ", לא כקקיון הזה שלא יעמוד "ולא יחיל טובו". אלה המה השמנים, הראויים להאהב לאור קדושת נר שבת קודש, המישרת מסילה למטרותיו של האדם בעמלו בכל ימי המעשה, והם נמשכים אחר הפתילה, דבקים בבעליהם קנין עצמי, ובהם ראוי להדליק נר של שבת.

[23] אורות התשובה / פרק ט – ערך הרצון המתגלה ע"י התשובה / א

א קביעות המחשבה של התשובה היא מיסדת את אפיו של האדם על יסוד האצילות, והוא סופג אז תמיד אל תוכו רוח עדין, ומעמידתו היא בזה על הבסיס הרוחני בחיים ובמציאות. התשובה השרויה בלב תמיד, מודאת לאדם את הערך הגדול של החיים הרוחנים, והיסוד הגדול, שהרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אלא מלואיו, נעשה תוכן מוטבע בנפשו ע"י אור התשובה הקבוע בו, וממילא חל עליו שפע גדול של רוה"ק בתדירות, ורצון נשגב בקדושה, למעלה מהמדה הקבועה של בני אדם רגילים, הולך ומתגבר בו, והוא בא להכיר את הטוב האמתי של ההצלחה הגמורה שאינה תלויה כ"א באדם עצמו, ולא בשום תנאי חיצוני, והוא רק הרצון הטוב. והצלחה זו היא האושר הגדול מכל אוצרות וסגולות, ורק היא מאשרת את כל העולם ואת כל המציאות. כי הרצון הטוב, השורה בנשמה תדיר, מהפך הוא את כל החיים והמציאות לטובה, ומתוך העין הטובה, שהוא מביט אז על ידה באמתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל ארחות הסבוך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם, והכל פורח וחי באושר, מתוך העושר והשובע הנשמתי שברצון הטוב. ותורה זו, שכל שאלות העולמים תלויות רק ברצון הטוב, מתפשטת בעולם ע"י מארי דתיובתא, שתוכן התשובה היא משאת נפשם התדירה, ומתוך כך הולך באמת הרצון ונעשה עדין וטוב, והעולם הולך ומתבסם. הרצון הבא מכחה של התשובה הוא הרצון העמוק של עומק החיים, לא הרצון השטחי שהוא תופס רק את הצדדים הרפים והחיצונים של החיים, כ"א אותו הרצון שהוא הגרעין היותר פנימי ליסוד החיים, והרי היא העצמיות הגמורה של הנשמה. ומתוך שהרצון קבוע לטובה ע"י עומקה של תשובה, נקבע הטוב באמתתה של הנשמה ומהותה, וממילא כל ההמשכות התולדתיות, כל זרע שבעל תשובה של אמת מביא לעולם, נשאב אור החיים שלהם מיסוד הטוב. והם הם בעלי הנשמות המאירות, שהאור האידיאלי של הקדושה העליונה ספוג בהן.

[24] אורות ישראל / פרק ה / יא

רְאוּיָה הִיא הָאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁתִּתְאַחֵד כֻּלָּהּ לְמִשְׁפָּחָה אַחַת, וְחָדְלוּ אָז כָּל הַתִּגְרוֹת וְכָל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מֵחִלּוּקֵי עַמִּים וּגְבוּלוֹתֵיהֶם. אֲבָל הָעוֹלָם צָרִיךְ לְהָעִדּוּן הַתַּמְצִיתִי, שֶׁהָאֱנוֹשִׁיּוּת מִשְׁתַּכְלֶלֶת עַל יָדוֹ בְּעשֶׁר הַצִּבְיוֹנִים הַמְיֻחָדִים שֶׁל כָּל אֻמָּה. וְזֶה הַחִסָּרוֹן תַּשְׁלִים כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁתְּכוּנָתָהּ הִיא כְּמִין אוֹצַר-רוּחוֹת גָּדוֹל הַכּוֹלֵל בְּקִרְבּוֹ כָּל כִּשְׁרוֹן וְכָל נְטִיַּת רוּחַ עֶלְיוֹנָה. וּבְמִלּוּאָהּ הַגָּמוּר שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שָׁמוּר בָּעוֹלָם, בְּיִחוּד עַל-יְדֵי קִשּׁוּרָהּ עִם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כָּל הַטּוֹב שֶׁיּוֹצֵא מִפְּלֻגַּת עֲמָמִים, וְשׁוּב לֹא יִמְצָא צרֶךְ בַּהִתְפַּלְּגוּת הַמַּמָּשִׁית, וְהָיוּ כָּל הָעַמִּים הַכְּלָלִיִּים חֲטִיבָה אַחַת, וְעַל גַּבֵּיהֶם בְּתוֹר אוֹצָר קָדוֹשׁ, מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר ד' 114.

אורות / ישראל ותחיתו / כו

הָאֵמוּן הַמִּשְׁפַּחְתִּי הוּא תּוֹלָדָה וְהַמְשָׁכָה קַוִּית מֵאוֹתָהּ הָאֱמוּנָה הַגְּדוֹלָה הַשְּׁרוּיָה בְּעמֶק הָאַהֲבָה, הַפּוֹעֶלֶת בְּרוּחַ חַיִּים בְּשֵׂכֶל עֶלְיוֹן וּמְפאָר, בְּסֵדֶר וְהַתְאָמָה בִּכְלָלוּת הֲמוֹן הַיְצוּרִים וְהָעוֹלָמִים כֻּלָּם. הַמְּעִילָה הַמִּשְׁפַּחְתִּית הִיא מְעִילָה מְהָרֶסֶת אֶת הָאֳשָׁיוֹת הַמַּעֲמִידוֹת אֶת הַיְצִירָה וְכחוֹתֶיהָ בָּעוֹלָם הַכְּלָלִי, לְשַׁכְלֵל אֶת הָעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי הָרוּחָנִי. הָאוֹתִיּוֹת הַמְבַטְּאוֹת אֶת שֵׁם ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַכּוֹלְלוֹת בְּקִרְבָּן אֶת כָּל חַיֵּי הָעוֹלָמִים כֻּלָּם, עִם מְקוֹרִיּוּתָם וְשָׁרְשָׁם הָעֶלְיוֹן, עִם סִדְרָם וְהַרְמוֹנִיּוּתָם, כּוֹלְלוֹת בְּקִרְבָּן אֶת כָּל הָאֵמוּן הַיְסוֹדִי, שֶׁהַתּכֶן הַתֵּיאוֹרִי וְהַמַּעֲשִׂי שֶׁל מִשְׁפַּחַת הָאָדָם הַמְשֻׁכְלָלָה נוֹבֵעַ מֵהֶם. בְּלֶכְתָּם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, בִּהְיוֹת הַחַיִּים מְבֻנִּים כַּהגֶן בְּתִקּוּן וְנִמְשָׁכִים בִּפְנִימִיּוּתָם בְּרִגְשֵׁי הָאֵמוּן הָאִידֵאָלִיִּים, הַמְשׁוֹטְטִים בְּכָל הֲמוֹן הַבְּרִיאָה מִמַּעַל וּמִתַּחַת, הֲרֵי הֵם מְפַכִּים מַעְיָנוֹת שֶׁל בְּרָכָה, שֶׁל אשֶׁר וְשֶׁל הוֹפָעוֹת נִשְׁמָתִיּוֹת עֲדִינוֹת לַכּל. בְּשִׁבּוּרָם, בַּעֲכִירָתָם, בִּמְרִידַת הַסֵּדֶר הָאִידֵאָלִי שֶׁלָּהֶם, הֲרֵי הֵם יְסוֹד הַהֵרוּס, הַהֵרוּס הָעוֹלָמִי, הַהֵרוּס הָאוֹרְגָּנִי, הַהֵרוּס הַמִּשְׁפַּחְתִּי, הַהֵרוּס הַנִּשְׁמָתִי, עֲכִירַת הַחַיִּים וּמְאֵרָתָם. בְּדִיקַת מֵי סוֹטָה, מִמְּקוֹר הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים הִיא לְקוּחָה, מִכָּל אָשְׁרָהּ וּבִרְכָּתָהּ שֶׁל תּוֹרָה אֲשֶׁר דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נעַם וְכָל נְתִיבתֶיהָ שָׁלוֹם. הָעוֹלָם הוֹלֵךְ וְתוֹעֶה בִּנְתִיבוֹתָיו, אֲבָל מְבַקֵּשׁ הוּא אֶת הָאֵמוּן הָאֱלֹהִי, אֶת הַנָּתִיב שֶׁל אוֹר הַחַיִּים, וּבוֹא יָבוֹא הָאוֹר, וְהַתּכֶן בְּבִנְיָן מִשְׁפַּחְתִּי בֵּין ד' אֵל-הָעוֹלָם וּבֵין כָּל מַעֲשָׂיו יוֹפִיעַ עַל-יְדֵי הִתְגַּלּוּת אֱמוּנַת-אמֶן, אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָז הִיא אֲצוּרָה, "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ד'" 163. הָאֵמוּן הַמִּשְׁפַּחְתִּי בְּהִבָּנוֹתוֹ וּבְשִׁכְלוּלוֹ יִסּב וְיַעֲבר אֶת כָּל גְּבוּלָיו וְיִמְצָא אֶת מִשְׁקָלוֹ הַנָּכוֹן בְּכָל הָעֲרָכִים הַיִּחוּשִׂיִּים, יִמְצָא אֶת מַעֲמָדוֹ הַיָּשָׁר הַבִּלְתִּי-מָעוּל בֵּין אִישׁ לְאִישׁ, בֵּין שָׂכִיר לְשׂוֹכְרוֹ, בֵּין עוֹבֵד לְנוֹתֵן-עֲבוֹדָה, בֵּין חַכְמֵי חִידוֹת לַעֲמֵלֵי כַּפַּיִם, בֵּין עַמִּים רַבִּים, בֵּין יוֹשְׁבֵי אַקְלִימִים וּמְדִינוֹת שׁוֹנוֹת, בֵּין הַתְּבִיעוֹת הַבְּשָׂרִיּוֹת לַתְּבִיעוֹת הַנִּשְׁמָתִיּוֹת אֲשֶׁר לָאָדָם, בֵּין הָאָדָם וּבֵין כָּל הַיְצוּר, בֵּין חַיֵּי שָׁעָה לְחַיֵּי עוֹלָם, בֵּין הַכּל אֶל הַכּל. הָאֱמוּנָה הַפְּנִימִית, הַיּוֹדַעַת אֶת כְּבוֹדָהּ, אֶת אָשְׁרָהּ וּגְבוּרָתָהּ הַמְדֻשֶּׁנֶת ענֶג פְּנִימִי, הַמַּכִּירָה שֶׁהִיא בַּכּל מוֹשֶׁלֶת, שֶׁהִיא מְחַלֶּקֶת בְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל שֶׁל צֶדֶק וְישֶׁר, אוֹר וְחַיִּים, לְכָל הֲמוֹן יְצוּרִים לְאֵין תַּכְלִית, עַל-פִּי סֵדֶר וְעֵרֶךְ שֶׁל יִחוּשִׂים נֶאֱמָנִים, דְּרוּכִים בְּרוּחַ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת, אֱמוּנַת עוֹלָמִים זוֹ תִּהְיֶה תִּפְאֶרֶת הַכּל, "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ד'" 164, "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ" 165.

[25] אורות התשובה / פרק ט – ערך הרצון המתגלה ע"י התשובה / ב

ב אופק ההבטה מתרחב ע"י התשובה, היסוד הרצוני האידיאלי מתארך ומתפשט, מראש מקדמי תבל והולך ומקיף עד אחרית, עד סוף כל הדורות. ומתוך גדלו וארכו, רחבו, רומו ועמקו, של מבט חודר זה, מתגלה הטוב והחסד האלהי באמתתו, והחיים הפרטיים והכלליים הולכים ומתבססים על יסוד היושר הגמור. הפגימות, הנראות בסדרי החיים, נעשות מוכרות בתור קמטים המתישרים ומתפשטים, בגודל החיים של הרצון הטוב, השוטף כנהר גדול מאד למשך דורות ותקופות, שרק גלויי חיים קטעיים מתגלים בכל דור מיוחד והשלמתם באה במרוץ כל הדורות, שהרצון החודר והמקיף של התשובה מביא לכולם חיים שלום וברכה מלאת עדנים בהגלותו מתגלה, שהאושר והעליזה הצודקת קובעים את מקומם מתחילתו ומעיקרו, וכל מה שהיה נראה למצער, וכל מה שהיה מן הכעור בעבר, – מתגלה שרק הוד וגודל הוא מלא בתור חלק מהגדולה העליונה של התקדמות התשובה.

[26] אורות התחיה / נג

רוּחַ-הַקּדֶשׁ מְגַלָּה בִּבְהִירוּת אֶת הָאוֹר הָאֱלֹהִי הַגָּדוֹל הַמָּלֵא חַיִּים, הַפָּרוּשׂ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַמְמַלֵּא אֶת הַחַיִּים כֻּלָּם, וְאֶת כָּל הָאָדָם בִּכְלָלוֹ בְּיִחוּד, אֵיךְ הוּא הוֹלֵךְ וּמִתְרַכֵּז, מוֹצֵא לוֹ עֶמְדָּתוֹ בָּעוֹלָם, מְקוֹם מְנוּחָה וּפְעֻלָּה בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁבְּקִרְבָּהּ קָדוֹשׁ 194 שׁוֹרֶה בַּהֲדַר גְּאוֹנוֹ, מֵראשׁ צוּרִים שֶׁל גִּזְעָהּ מֵהֲלִיכוֹת תּוֹלַדְתָּהּ, "וְאָנכִי ד' אֱלֹהֶיךָ – מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" 195. מֵהוֹפָעַת תּוֹרָתָהּ, מֵהֶאָרַת נְבִיאֶיהָ, עֶמְדַּת מַלְכוּתָהּ, בִּנְיַן מִקְדָּשָׁהּ, חֻרְבָּנָהּ וּשְׁבוּתָהּ, פִּזּוּרָהּ וְגָלוּתָהּ, נֶחָמָתָהּ וְתִקְוָתָהּ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן, פְּעֻלָּתָהּ עַל הַמַּהֲלָךְ הָרוּחָנִי שֶׁל הָעוֹלָם, הִתְעוֹרְרוּתָהּ לִתְחִיָּה בִּזְמַנֵּנוּ, נְפִילוֹתֶיהָ הַחָמְרִיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת, עמֶק הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱלֹהִית הַמִּתְגַּלֶּה בְּעצֶם הַיְרִידוֹת, כּוֹנְנִיּוּתָם לְטוֹבַת אִישֶׁיהָ הַפְּרָטִיִּים, לִכְלָלוּתָהּ, לְמִין הָאָדָם בִּכְלָלוֹ, לְהַעֲלָאַת הָעוֹלָם בְּפעַל יָדָהּ, דְּבַר ד' אֲשֶׁר עִמָּהּ בְּחַיֵּי שָׁעָה: הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים וְהַיְחִידִיִּים, הַלְּאֻמִּיִּים וְהָעוֹלָמִיִּים; חַיֵּי הָעוֹלָם: זִכּוּךְ הַנְּפָשׁוֹת, הַגְבָּרַת זִיו הַחַיִּים, הִתְעַלּוּת הַכִּשְׁרוֹנוֹת, הַמְשָׁכַת הַתַּרְבּוּת הַכְּלָלִית שֶׁבָּעוֹלָם אֶל הָאשֶׁר הָאֲמִתִּי. הִתְבַּסְּסוּת חַיֵּי עוֹלָם עַל-יְדֵי הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים הָרוּחָנִיִּים. הַסְדָּרַת הַסִּיעוֹת הַשּׁוֹנוֹת שֶׁבִּבְנֵי-אָדָם וּשְׁמִירַת עִנְיְנֵיהֶם, רְכוּשָׁם וּכְבוֹדָם, הַגְדָּלַת יְפִי הַחַיִּים, כְּבוֹד הַחַיִּים וְענֶג הַחַיִּים, עַל-יְדֵי הַבָּעַת דַּעַת אֱלֹהִים ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וְרוּחַ אַדִּיר הַחַי בְּנִשְׁמָתָהּ שֶׁל אֻמַּת עוֹלָמִים זוֹ. הִתְעוֹרְרוּת סִפְרוּת פְּרוֹזִית וְשִׁירִית, בִּקָּרְתִּית וּפֻמְבִּית, הַשָּׁבָה אֶל אוֹר הַנְּבוּאָה, בְּקִשּׁוּרָהּ אֶל הַתּוֹרָה, בְּתוֹר הַכָּרָה בְּהִירָה שֶׁהֶכְרֵחַ גָּמוּר הוּא לְרוּחַ הָאָדָם הַמְסֻבָּךְ, לָשׁוּב אֶל הַמָּקוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַדֵּעוֹת הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּבוֹת נִשְׁאָבוֹת מִמֶּנּוּ, – כָּל אֵלֶּה וּסְעִיפֵיהֶן מְקַשְׁקְשׁוֹת כָּעֵת לְפָנֵינוּ בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל כְּזוֹג 196.

[27] עולת ראיה ב' – סב – דרשתי את ד' וענני, ומכל מגורותי הצילני

עצמותה של דרישת ד', המביאה את האדם לההשגה הטהורה באמתת השם יתברך, כל אחד כפי מדריגתו, זאת היא בעצמה העניה היותר גדולה על כל מבוקש. כי החסרון, של כל מה שיש במציאות, הוא באמת רק חסרון הכרת האמת העליונה, וכל המגורות והפחדים, שהם באים מאי-הבטחה של הקיום העצמי באמתתו, הכל בא מתוך הכהות של דעת האמת האלהית בטהרתה. ונמצא, שהמגור והרעה אין להם מקום כי-אם בהעדר ההכרה האמיתית בשלמות הקדושה האלהית העליונה וכל מה שהאדם מפנה יותר את לבו לדרישת ד', כל מצוקותיו הולכות ממנו, וכל משאלותיו מתמלאות. המילוי הפנימי הזה, המרומם את האדם מכל מגור ופחד, הוא מתבלט ג"כ בהרבה פעמים במילוי המבוקש לפי הציור המוגבל, אשר העולם החצון תופש אותו. אבל זהו רק צל צלו של מילוי המבוקש, אבל עקרו הוא מרוכז בעצמיותה של דרישה ד', והופעת האורה האלהית הבאה עקב הדרישה, המבטיחה את עצמיותו של האדם, את עשרו הפנימי, ואת קיומו הנשגב. דרשתי את ד' וענני, ומכל מגורותי הצילני.

[28] הקדמה לשבת הארץ

סְגֻלַּת הָאֻמָּה, – הַטּוּב הָאֱלהִֹי הַטָּבוּעַ בְּקִרְבָּהּ, סֵדֶר־הָעוֹלָם, הַחַיִּים הַיְשָׁרִים וְהַטוֹבִים הַמַּתְאִימִים אֶל הַצֶּדֶק וְהַיֹּשֶׁר, הַשֶּׁקֶט וְהַשָּׁלְוָה, הַחֵן וְהָאמֵֹץ הַמְּמֻלָּאִים בְּהִסְתַּכְּלוּת אֱלהִֹית מַקֶּפֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהִיא נִמְצֵאת בְּנִשְׁמַת־הָאֻמָּה, – אֵין חַיֵּי הַחוֹל יְכוֹלִים לְהוֹצִיאָהּ מִן הַכֹּח אֶל הַפֹּעַל. חַיִּים אֵלֶּה בִּמְהוּמָתָם הַמַּעֲשִׂית הַתְּכוּפָה מַסְתִּירִים הֵם אֶת הַהוֹד הָרוּחָנִי שֶל הַנְּשָׁמָה הָאֱלהִֹית, וּמְעַכְּבִים אֶת הַזְרָחַת אוֹרָהּ הַבָּהִיר וְהַיָּשָׁר לְתוֹךְ הַמְצִיאוּת הַחִלּוֹנִית הַשּׁוֹלֶטֶת. דְּחִיפַת הַגִּדּוּל וְהַהִשְׁתַּלְּמוּת שֶׁל הַחַיִּים צְרִיכָה שֶׁתֵּצֵא אֶל הַפֹּעַל עַל־יְדֵי נְתִינַת־רֶוַח, שֶׁל הַפְסָקָה וְהִתְנַעֲרוּת, מִמְּהוּמַת־הַחַיִּים הָרְגִילָה.

הַיָּחִיד מִתְנַעֵר מֵחַיֵּי־הַחוֹל לִפְרָקִים קְרוֹבִים, – בְּכָל שַׁבָּת. "בָּא שַׁבָּת בָּאָה מְנוּחָה", מַתְחֶלֶת הַנֶּפֶש לְהִשְׁתַּחְרֵר מִכְּבָלֶיהָ הַקָּשִׁים, "בְּיוֹם הָנִיחַ ד' לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ", וּמְבַקֶּשֶׁת הִיא לָהּ אָז נְתִיבוֹת עֶלְיוֹנוֹת, חֲפָצִים רוּחָנִיִּים, כְּפִי טֶבַע־מְקוֹרָהּ, "טוֹב לְהֹדוֹת לַד' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבּקֶֹר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. עלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר." "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעלָֹם!" יוֹם קָדוֹשׁ, אֲשֶׁר בּוֹ תִּתְגַּלֶּה נְטִיַּת הָאֻמָּה – הַנְּטִיָּה שֶׁל הַחַיִּים הַאֱלהִֹיּים כְּמוֹ שֶׁהֵם – בִּיחִידֶיהָ, אוֹת הִיא לָאֻמָּה שֶׁיֵשׁ בִּסְגֻלַּת נִשְׁמַתהּ צרֶֹךְ וִיכלֶֹת לְהִתְעַנֵּג עַל ד', – וְנעַֹם אֱלהִֹי, הַמִּתְכַּנֵּס לִנְקֻדָּה רוּחָנִית שֶׁל נְשָׁמָה־יְתֵרָה, שָׁרוּי בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד מִבָּנֶיהָ.

אֶת אוֹתָהּ הַפְּעוּלָה, שֶהַשַּׁבָּת פּוֹעֶלֶת עַל כָּל יָחִיד, פּוֹעֶלֶת הִיא הַשְּׁמִטָּה עַל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ. צֹרֶךְ מְיֻחַד הוּא לְאֻמָּה זוֹ, שֶׁהַיְצִירָה הָאֱלֹהִית נְטוּעָה בְּקִרְבָּה בְּאֹפֶן בּוֹלֵט וְנִצְחִי, כִּי מִזְּמַן לִזְמַן יִתְגַּלֶּה בְּתוֹכָהּ הַמָּאוֹר הָאֱלֹהִי שֶׁלָּהּ בְּכָל מְלֹא זָהֳרוֹ, אֲשֶׁר לֹא יַשְׁבִּיתוּהוּ חַיֵּי־הַחֶבְרָה־שֶׁל־חוֹל עִם הֶעָמָל וְהַדְּאָגָה, הַזַּעַף וְהַתַּחֲרוּת אֲשֶׁר להֵם, לְמַעַן תּוּכַל לְהִתְַגלֹּות בְּקְִרבָּהּ פְִּנימָה טָהֳַרת נִשְׁמַתהּ בִּכְלָלוּתָהּ כְּמוֹ־שֶׁהִיא. וְאִם אוֹתָהּ הָאַבִּירִיּוּת, הַמֻּכְרַחַת לְהִתְלַוּוֹת עִם כָּל סֵדֶר שֶׁל חַיֵּי־צִבּוּר קְבוּעִים, גוֹרֶמֶת לְהַקְּטִין אֶת עֲדִינוּת־הַחַיִּים הַמּוּסָרִית, וְהַנִגּוּד, הַמַּתְמִיד שֶׁבֵּין הַשְּׁמִיעָה הָאִידֵיאָלִית לַהַכְרָזָה שֶׁל חֶסֶד וֶאֱמֶת, חֶמְלָה וְרַחֲמִים, לְבֵין הַנְּגִישָׂה וְהַכְּפִיָּה וְלַחַץ הַקְּפָּדָה שֶׁל קִנְיָן וּרְכוּשׁ, הַמֻּכְרָחִים לְהֵרָאוֹת בָּעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי, גּוֹרֵם הַרְחָקָה לָאוֹר הָאֱלהִֹי מִתְּכוּנַת הַכָּרָתָהּ הַצִּבּוּרִית שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁהַרְחָקָה זוֹ מְפַעְפַּעַת כְּאֶרֶס גַּם בְּמוּסָרָם שֶׁל הַיְּחִידִים, – הִנֵּה הַפְסָקָת הַסֵדֶר הַחֶבְרָתִי בִּצְדָדִים יְדוּעִים, מִתְּקוּפָה לִתְקוּפָה, מְבִיאָה לְאֻמָּה זוֹ, כְּשֶׁהִיא מְסֻדֶּרֶת, עַל מְכוֹנָהּ, לִידֵי עֲלִיָתָּהּ הָעַצְמִית לִמְרוֹמֵי הַתְּכוּנוֹת הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁבַּחַיִּים הַמּוּסָרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, מִצַּד הַתֹּכֶן הָאֱלֹהִי שֶׁבָּהֵם, הָעוֹמֵד לְמַעֲלָה לְמַעֲלָה מִכָּל תַּכְסִיס וְסֵדֶר חֶבְרָתִי וְהוּא מְעַבֵּד וּמַעֲלֶה אֶת הַסְּדָרִים הַחֶבְרָתִיִּים וְנוֹתֵן לָהֵם אֶת שְׁלֵמוּתָם. –

[29] אורות התחיה / ד

הַסַּבְלָנוּת, הַנִּדְרֶשֶׁת מְאד לְקִבּוּץ אוֹרְגָּנִי אֱנוֹשִׁי, מִדַּת הַחֶסֶד וְהָעֲנָוָה, הַמְמַתֶּקֶת אֶת כָּל הַדִּינִים וּבוֹנָה אֶת הָעוֹלָם בְּשִׁכְלוּלוֹ, צְרִיכָה הִיא לְטִפּוּחָהּ לְמִדַּת הַחֲסִידוּת הַגְּדוֹלָה, הַיּוֹצֵאת מִתּוֹךְ בִּינָה אֱלֹהִית עֶלְיוֹנָה וּתְכוּפָה. דַּוְקָא עַל-יְדֵי מַה שֶּׁיִּמָּצְאוּ בְּקֶרֶב הָאֻמָּה חֲסִידֵי עֶלְיוֹן, חֲסִידִים עֶלְיוֹנִים מְאד, שֶׁהַבִּינָה הָאֱלֹהִית וְהַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים מְמַלְּאִים אֶת כָּל הֲוָיָתָם, בְּטוּחָה הִיא אָז הָאֻמָּה בְּכחָהּ הָרוּחָנִי הָאָצוּר בִּיחִידֶיהָ אֵלֶּה, וְעַל סְמַךְ זֶה יְכוֹלָה הִיא לָשִׂים עַיִן פְּקוּחָה וְלֵב נָכוֹן לְכָל צְרָכֶיהָ הַמַּעֲשִׂיִּים, בְּלִי כָּל חֲרָדָה פְּנִימִית, שֶׁמָּא יִתְיַבֵּשׁ לְשַׁדָּהּ וְיֶחֱרַב מַעְיַן רוּחָנִיּוּתָהּ, הַנּוֹתֵן לָהּ אֶת כּחַ נִשְׁמָתָהּ וְהַמְהַוֶּה אֶת אִידֵיאָלֶיהָ, שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָהּ לְעַם וְלַחֲטִיבָה מְיֻחֶדֶת.

בְּיִחוּד בְּאֻמָּתֵנוּ, אֲשֶׁר הָרוּחָנִיּוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הָאִידֵאוֹלוֹגְיָה שֶׁהִיא הַרְבֵּה הַרְבֵּה לְמַעְלָה מִכָּל עוֹלָם הַהוֶה הוּא בְּסִיס נִשְׁמָתָהּ, יֵשׁ אֲשֶׁר מִכָּל תְּנוּעָה שֶׁל חֹפֶשׁ חָמְרִי וְשֶׁל הִתְמַכְּרוּת לַעֲבוֹדָה בְּעִנְיָנִים חָמְרִיִּים מַעֲשִׂיִּים וְחֶבְרָתִיִּים, נִכְנָס בָּהּ מִיָּד רֶטֶט פְּנִימִי שֶׁמָּא הַטִּרְדָּה הַמַּעֲשִׂית תְּמַעֵט אֶת מַעְיָנָהּ, שֶׁמָּא "כָּל מַה שֶּׁיּוֹסִיף הַיִּשּׁוּב תִּקּוּן, יוֹסִיף הַשֵּׂכֶל חֻרְבָּן" 10, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הִיא עוֹשָׂה אֶת פְּעֻלּוֹתֶיהָ הַכְּלָלִיּוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת בְּמַחֲצִית אֶנֶרְגְּיָה, וַהֲרֵי הָרוּחָנִיּוּת מִתְטָרֶפֶת מִפְּנֵי הַסִּבּוּךְ הַחָמְרִי וְהַחָמְרִיּוּת מִתְחַלֶּשֶׁת מִפְּנֵי הָעֵרוּב הָרוּחָנִי הַנִּדְחָק אֶל תּוֹכָהּ. עַל-כֵּן הִיא צְרִיכָה לְהַעֲמִיד חֲסִידִים גְּדוֹלִים, הַמְיֻחָדִים בְּגַדְלוּת הַדֵּעָה, הַמְבַצְּרִים אֶת הַמַּעֲמָד הָרוּחָנִי שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה בְּקִרְבָּם פְּנִימָה. הֵם, הָעֶלְיוֹנִים הַלָּלוּ, יוֹדְעִים, שֶׁאוֹצַר רוּחַ הָאֻמָּה הוּא בְּקִרְבָּם, עַל כֵּן אֵינָם חֲרֵדִים כְּלָל עַל מִעוּט הַמַּבּוּעַ הָרוּחָנִי שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה מִפְּנֵי הַטִּרְדָּה שֶׁל הָעֲבוֹדוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת. הָרוּחָנִיּוּת הַחִיּוּבִית כְּבָר הִיא מִתְפַּלֶּשֶׁת בָּאֻמָּה מֵאֵלֶיהָ, עַל-פִּי סְגֻלָּתָהּ הַפְּנִימִית, עַל-יְדֵי הֶאָרַת אֵלֶּה הַיְחִידִים, שֶׁהֵם שְׁלוּחֵי צִבּוּר, וְנוֹשְׂאִים הֵם בִּלְבָבָם אֶת אוֹצַר הָרוּחָנִיּוּת הַמְחַיָּה שֶׁל כָּל הָעָם. הֵם מַכִּירִים כִּי סְגֻלָּתָם הָעֶלְיוֹנָה הִיא הָאוֹצָר הַקִּבּוּצִי שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה, וְהָאֻמָּה מַכֶּרֶת בָּהֶם אֶת הַמָּקוֹם הַמְכֻבָּד לִנְכָסֶיהָ הַיּוֹתֵר יְקָרִים, וְעַל כֵּן הִיא מְכַבַּדְתָּם וּמִתְיָרְאָה מֵהֶם יִרְאַת הָרוֹמְמוּת. בְּרִית אֱלֹהִים בָּאָרֶץ הִיא גְּלוּיָה דַּוְקָא עַל-יְדֵי עַבְדֵי אֱלֹהִים הָעֶלְיוֹנִים, וְהַגְּבוּרָה הַחָמְרִית הוֹלֶכֶת וְעוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ וְאֶת סְדָרֶיהָ, בְּטוּחָה הִיא שֶׁלּא תְּחַלֵּל אֶת מַעְיַן קָדְשָׁהּ, כִּי יֶשְׁנָם עִמָּהּ שׁוֹמְרֵי חוֹמָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה. אָז הַסַּבְלָנוּת מִתְפַּתַּחַת וְהַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים פּוֹרְחִים. וְגַם הַדִּבּוּרִים הָאֲחָדִים הַיּוֹצְאִים לִפְעָמִים מִפִּיּוֹת שֶׁל קְדוֹשִׁים, נוֹתְנִים מָזוֹן בְּשֶׁפַע רָב יוֹתֵר מֵהָמוֹן דְּרָשׁוֹת וּסְפָרִים אֲרֻכִּים בֵּינוֹנִיִּים. זֶהוּ הַמַּצָּב הַמְאֻשָּׁר שֶׁעַמֵּנוּ צָרִיךְ לִשְׁאף אֵלָיו וְלִדְאג לַהֲקִימוֹ בִּתְנוּעַת תְּחִיָּתוֹ עַל אַדְמָתוֹ.

הַנְּטִיָּה לִיסוֹד הַכְּהֻנָּה הִיא נְטִיָּה קְבוּעָה בָּאָדָם, נוֹבַעַת הִיא מִמַּעֲמַקֵּי הַרְגָּשָׁתוֹ הַפְּנִימִית. רַק עַל-יְדֵי פִּתּוּחַ אָרךְ תִּגָּלֶה לְפָנֵינוּ בְּכָל אוֹרָהּ, וַאֲנַחְנוּ, כְּדַרְכֵּנוּ שֶׁלּא לְהִתְיָרֵא מִדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה, הִנְנוּ הוֹלְכִים וְסוֹלְלִים לְאִטֵּנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הֲחִלּוֹנוּ מִימוֹת עוֹלָם שֶׁלָּנוּ לִסְלֹל אוֹתוֹ. אֵין אָנוּ עוֹזְבִים אֶת זֵכֶר הַכְּהֻנָּה, אֵין אָנוּ חֲדֵלִים מִלְּצַפּוֹת לִשְׁלֵמוּתָהּ, אַף-עַל-פִּי שֶׁסָּבַלְנוּ הַרְבֵּה מִמֶּנָּה קדֶם שֶׁבָּאָה לִידֵי בֵּרוּרָהּ הַגָּמוּר, אֲבָל יָדַעְנוּ שֶׁגַּם אֶת הַטּוֹב קִבַּלְנוּ מִמֶּנָּה וְעוֹד נְקַבֵּל. לַעֲשׂוֹת אֶת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ כּהֶנֶת, בְּלֹא הַדְרָגָה, כֻּלָּהּ חֲכָמָה, נְזִירָה וְיוֹדַעַת אֱלֹהִים, בִּפְרָטֶיהָ עַל דַּעַת עַצְמָם, זֶה אִי-אֶפְשָׁר כָּעֵת לְפִי עוֹלָם הַמְבֻנֶּה בְּאוֹתָן הַתְּכוּנוֹת שֶׁאָנוּ מוֹצְאִים בָּהֶן אֶת עוֹלָמֵנוּ. עַל כֵּן לְרוּחַ אֱלֹהִים הַכְּלָלִי אֲשֶׁר עַל כְּלָלוּת הָאֻמָּה עָלֵינוּ לִשְׁאף עַתָּה, וְזֶה יִתְגַּלֶּה בְּאֵיבָרֶיהָ הַיּוֹתֵר מְעֻלִּים, כְּמוֹ שֶׁהַהַרְגָּשׁוֹת הַיּוֹתֵר אֲצִילִיּוֹת שֶׁבָּאָדָם מִתְגַּלּוֹת הֵן עַל-יְדֵי הָאֵיבָרִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים שֶׁבְּאוֹרְגָּנֵי הַיְחִידִים.

הָבוּ אמֶץ לַדֵּעָה הָעֶלְיוֹנָה, לַחֲסִידוּת הָאֱלֹהִית הָרָדִיקָלִית הַרוֹמֵמָה וּתְנוּ בָּזֶה יָד לְסַבְלָנוּת וְלַעֲנָוָה, לִגְבוּרָה וְלַעֲבוֹדָה מַעֲשִׂית חֶבְרָתִית מְדִינִית חָפְשִׁית, שֶׁתִּתְהַלֵּךְ בָרְחָבָה בְּיִשְׂרָאֵל וְתִתְבַּלֵּט יָפֶה בְּכָל צִבְיוֹנֵי חַיֶּיהָ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַהוֹלֶכֶת וּפוֹרַחַת וּמְצַפָּה לִתְחִיָּה מַעֲשִׂית וְלִישׁוּעָה מֻרְגֶּשֶׁת קְרוֹבָה.

אורות התחיה / ה

כְּשֶׁאָנוּ מְקַיְּמִים עַתָּה מִצְוַת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, גַּם בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לָנוּ כָּל הַיְסוֹדוֹת הַמַּמָּשִׁיִּים שֶׁמִּצְווֹת אֵלּוּ בְּנוּיוֹת עֲלֵיהֶן, "לֹא כּהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלֹא לֵוִי בְּדוּכָנוֹ", הִנֵּה הַחִזָּיוֹן מִתְיַצֵּב לְפָנֵינוּ וְהִנְנוּ מִתְמַלְּאִים רוּחַ שִׁירָה רוֹמֵמָה בִּתְעוּפַת נְשָׁרִים, לְעֻמַּת הָאוֹרָה שֶׁל הַיָּמִים הַמְאֻשָּׁרִים הַמְחַכִּים לְאֻמָּתֵנוּ עַל אַדְמָתֵנוּ הַבְּרוּכָה. הִנֵּה הַמִּקְדָּשׁ עַל מְכוֹנוֹ לְגָאוֹן וּלְכָבוֹד לְכָל הַגּוֹיִים וְהַמַּמְלָכוֹת, וְהִנֵּה אָנוּ נוֹשְׂאִים בְּרִנָּה אֲלֻמּוֹת אֶרֶץ חֶמְדָּתֵנוּ, בָּאִים בְּרוּחַ מְלֵא חֹפֶשׁ אֲמִתִּי וּבִטְחָה טְהוֹרָה אֶל הַגּרֶן וְהַיֶּקֶב הַמְּלֵאִים בָּר וְיַיִן וְלִבֵּנוּ שָׂמֵחַ עַל טוּב אֶרֶץ חֶמְדָּה, וְהִנֵּה לְפָנֵינוּ מוֹפִיעִים כּהֲנִים אַנְשֵׁי קדֶשׁ מְשָׁרְתֵי מִקְדַּשׁ ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִבָּם מְלֵא אַהֲבָה וְחֶסֶד, רוּחַ הַקּדֶשׁ שָׁפוּךְ עַל פְּנֵיהֶם, וְזוֹכְרִים אָנוּ אֶת כָּל רוֹמְמוּת רִגְשֵׁי הַקּדֶשׁ אֲשֶׁר מָלֵאנוּ בְּעֵת רָאִינוּ אֶת פְּנֵיהֶם בַּעֲלוֹתֵנוּ לָרֶגֶל, בִּרְאוֹתֵנוּ אוֹתָם בְּעָמְדָּם לְשָׁרֵת בַּקּדֶשׁ בְּתוֹךְ מִקְדָּשֵׁנוּ גְּאוֹן עֻזֵּנוּ וּמַחְמַד עֵינֵינוּ. כַּמָּה נֶהְדָּרִים וּנְעִימִים הֵם לָנוּ, וְעַתָּה הִנֵּה גָּרְנֵנוּ הַמָּלֵא בִּרְכַּת ד' מֵאֶרֶץ חֶמְדָּה זאת אֲשֶׁר הָנְחַלְנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ, וְחֶלְקֵי הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ, אַנְשֵׁי הָרוּחַ, אִתָּנוּ הֵם. מְאֻשָּׁרִים אָנוּ לִתֵּן לָהֶם אֶת תְּרוּמָתָם בְּשִׂמְחָה, מוֹצְאִים אֲנַחְנוּ בְּקִרְבֵּנוּ רֶגֶשׁ מְרוֹמָם וְעוֹלִים יַחַד עִם הַתְּרוּמָה אֶל אוֹתוֹ הַגּבַהּ הָרוּחָנִי שֶׁשָּׁם אַנְשֵׁי קדֶשׁ הַלָּלוּ מִתְעַלִּים, וְנַפְשֵׁנוּ רְווּיָה מִמֶּגֶד שָׁמַיִם. וְהִנֵּה הַלְּוִיִּים, אֵלֶּה הַטּוֹבִים וְהָעֲנֻגִּים אֲשֶׁר לָקְחוּ לְבָבֵנוּ בְּנעַם זִמְרָתָם בַּקּדֶשׁ בְּהִתְקַדֵּשׁ חַג, כַּאֲשֶׁר עָלִינוּ לִרְאוֹת בְּהַדְרַת כְּבוֹד מִקְדַּשׁ אֵל בִּירוּשָׁלַיִם לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל 15. פְּנֵיהֶם הַצּוֹהֲלִים וַעֲדִינִים מַזְכִּירִים לָנוּ אֶת זִמְרָתָם קדֶשׁ, וַאֲנַחְנוּ מִתְעַדְּנִים בְּנַחֲלֵי עֲדָנִים רוּחָנִיִּים וְנוֹתְנִים לָהֶם בְּלֵב מְלֵא שִׂמְחָה וְאשֶׁר אֶת חֶלְקָם אֶת הַמַּעֲשֵׂר. עוֹד נִתְרָאֶה בְּהַר ד' בַּמּוֹעֵד הַקָּרוֹב, וּמַה יִּרְהַב לְבָבֵנוּ לִרְאוֹת אֵלֶּה כּהֲנֵי ד' וּלְוִיָּו בַּעֲבוֹדַת קָדְשָׁם וּבְשִׁירַת עֻזָּם. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁד' אֱלֹהָיו.

אורות התחיה / ז

הָאִידֵאָלִים שֶׁבִּמְקוֹר יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִים וּמִתְגַּלִּים, מְחַיִּים הֵם אֶת הָרוּחַ הַמּוּכָן לְקַבְּלָם בְּעצֶם רַעַם גְּבוּרָתָם 18, וְהֵם דּוֹרְשִׁים אֶת תַּפְקִידָם לְכוֹנֵן עֲבוּרָם כֵּלִים, כֵּלִים רַבִּים, נְשָׁמוֹת בְּרִיאוֹת שֶׁל דּוֹר רַעֲנָן, יוֹשֵׁב עַל אַדְמָתוֹ וְאָזוּר בִּגְבוּרַת יֵשַׁע יְמִינוֹ.

הַמִּקְדָּשׁ, הַנְּבוּאָה וְהַמַּלְכוּת וְכָל תַּכְסִיסֵיהֶם, שׁוֹלְחִים אֵלֵינוּ אֶת קַוָּם, אֶת אוֹרָם הַזָּרוּעַ בְּאֶרֶץ חַיִּים. קַרְנַיִם מִיָּדָם לָנוּ 19, גַּלֵּי אוֹרוֹתֵיהֶם מַכִּים עַל עַפְעַפֵּינוּ, הַסְּגוּרוֹת בְּכָל מֶשֶׁךְ זְמַן הַגָּלוּת הַמְמַסְמֶסֶת אֶת הַכּל. הִנְנוּ נִקְרָאִים לְהִכּוֹן לִקְרַאת הָאוֹר הַגָּדוֹל הַזֶּה, לָדַעַת מָה אָנוּ וּמַה תַּפְקִידֵנוּ, מַה נִּשְׁמָתֵנוּ בְּכָל אֵיתָנוּתָהּ דּוֹרֶשֶׁת מֵאִתָּנוּ. הָרוּחַ הַגָּדוֹל וְהַנַּעֲלֶה, הַשּׁוֹאֵף לִגְדוֹלֵי גְּדוֹלוֹת, הוּא רַק הוּא מַחֲזִיק אֶת הַחַיִּים וְאֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת בְּהוֹדָהּ וּגְבוּרָתָהּ. מַתְאִימָה עִם גְּבוּרַת הַחַיִּים הַמְּלֵאִים, שֶׁמְּמַלְּאִים גְּוִיּוֹת מְלֵאוֹת דָּם בָּרִיא וְחַיִל עָצוּם, מֶרֶץ כַּבִּיר וְצָהֳלַת חַיִּים אַדִּירָה, הִיא רַק גְּבוּרַת הָרוּחַ בְּאֵיתַן עֶלְיוֹנוּתָהּ, הַזּוֹרַחַת וְעוֹלָה עַל הָאֱנוֹשִׁיּוּת בְּכחַ הָעז שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הַהוֹלֵךְ וּמִתְבַּלֵּט בְּחַיֵּינוּ בְּהִתְפָּרְצָם עַתָּה בַּזֶּרֶם שֶׁל הַנְּטִיָּה לְהִתְקוֹמְמוּת הָאֻמָּה עַל אַדְמָתָהּ הַהִיסְתּוֹרִית.

בְּאֵין מַטָּרָה לִגְבוּרַת הַחַיִּים תֵּלֵךְ הָלוֹךְ וְנָמוֹג, חֵילָהּ יִמְעַט וְהִיא תִּתְנַוֵּן וְתִצְעַד אֶל הַבְּלָיָה, הַנְּכוֹנָה לְפָנֶיהָ בַּמּוֹרָד, וּגְבוּרַת הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנָה הַמְעֻטֶּרֶת בַּכְּלָל, בִּקְהַל עַם, הִיא מוֹפַעַת בְּמַטְּרָתָהּ הַנְּכוֹנָה לְפָנֶיהָ בְּחַיֵּינוּ אָנוּ, בַּחַיִּים הַתּוֹכִיִּים שֶׁלָּנוּ, שֶׁבִּשְׁבִיל כָּךְ אָנוּ חַיִּים וְקַיָּמִים, נִלְחָמִים וּמְנַצְּחִים.

[30] אורות / למהלך האידאות בישראל / ב

בְּרֵאשִׁית מַטָּעוֹ שֶׁל הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר יָדַע לִקְרא בְּשֵׁם הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַבָּרוּר וְהַטָּהוֹר בְּעֵת הַשִּׁלְטוֹן הַכַּבִּיר שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת בְּטֻמְאָתָהּ-פִּרְאוּתָהּ, נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר "יִשְׁמר אֶת דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" 5. זוֹהִי הַשְּׁאִיפָה, שֶׁבָּאָה מִכּחַ הַהַכָּרָה הַבְּרוּרָה וְהָעַזָּה וְהַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית הַכּוֹלֶלֶת וְהָרָמָה, לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת מִתַּחַת סֵבֶל נוֹרָא שֶׁל צָרוֹת רוּחָנִיּוֹת וְחָמְרִיּוֹת וּלְהָבִיאֶנָּה לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, וּלְהַצְלִיחַ בָּזֶה אֶת כָּל הָאָדָם כֻּלּוֹ. לְמִלּוּאָהּ שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ צָרִיךְ דַּוְקָא, שֶׁצִּבּוּר זֶה יִהְיֶה בַּעַל מְדִינָה פּוֹלִיטִית וְסוֹצְיָאלִית וְכִסֵּא מַמְלָכָה לְאֻמִּית, בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, "עַם חָכָם וְנָבוֹן וְגוֹי גָּדוֹל" 6, וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת מוֹשֶׁלֶת שָׁמָּה וּמְחַיָּה אֶת הָעָם וְאֶת הָאָרֶץ בִּמְאוֹר-חַיֶּיהָ. לְמַעַן דַּעַת, שֶׁלּא רַק יְחִידִים חֲכָמִים מְצֻיָּנִים, חֲסִידִים וּנְזִירִים וְאַנְשֵׁי-קדֶשׁ, חַיִּים בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, כִּי גַּם עַמִּים שְׁלֵמִים, מְתֻקָּנִים וּמְשֻׁכְלָלִים בְּכָל תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת וְהַיִּשּׁוּב הַמְּדִינִי; עַמִּים שְׁלֵמִים, הַכּוֹלְלִים בְּתוֹכָם אֶת כָּל הַשְּׂדֵרוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַשּׁוֹנוֹת, מִן רוּם הָאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה הָאָמָּנוּתִית, הַפְּרוּשִׁית, הַמַּשְׂכֶּלֶת וְהַקְּדוֹשָׁה, עַד הַמַּעֲרָכוֹת הָרְחָבוֹת, הַסוֹצְיָאלִיּוֹת, הַפּוֹלִיטִיּוֹת וְהָאֶקוֹנוֹמִיּוֹת, וְעַד הַפְּרוֹלֶטַרְיוֹן 7 לְכָל פְּלַגּוֹתָיו, אֲפִלּוּ הַיּוֹתֵר נָמוּךְ וּמְגֻשָּׁם. אוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הָעוֹלֶה וּמִזְדַּקֵּק בְּקֶרֶב עַם כָּזֶה וּמַטְבִּיעַ בּוֹ אֶת חַיָּיו הַלְּאֻמִּיִּים הַמְּלֵאִים, פּוֹעֵל הוּא אַחַר-כָּךְ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, גַּם בְּצֵרוּף כָּל הַכּחוֹת הַפְּרָטִיִּים

שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים תָּמִיד מוּאָרִים בְּאוֹרָה זוֹ וְחַיִּים בָּהּ. וּפְעֻלָּה זוֹ תָּבִיא לִידֵי הַהַכָּרָה הַבְּטוּחָה, שֶׁהַחַיִּים הַמְּדִינִיִּים, אֲפִלּוּ הַסוֹצְיָאלִיִּים בַּמּוּבָן הַיּוֹתֵר רָחָב, יְקַבְּלוּ רַק אָז אֶת אֵיתָנִיּוּתָם וְאֶת עֶרְכָּם הָאֲמִתִּי, דַּוְקָא בִּהְיוֹתָם יוֹנְקִים מִטַּל-הַחַיִּים הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת, הַמַּכְשֶׁרֶת אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ, בְּמוּבָנָהּ הָרָחָב וְהַמִּתְנַשֵּׂא גַּם מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַכָּרָתֵנוּ הַמֻּגְבֶּלֶת וְצוּרוֹתֶיהָ אֶל תַּכְלִית רוֹמְמוּת מַעֲלָתָם, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת בְּנַחֲלָה בְּלִי-מְצָרִים. –

[31] אורות התחיה / נג