תודעה אמונית

במאמר זה ננסה להראות כיצד מתוך הרעיון ההגותי של דעת אלוהים נובעת מערכת שלמה של תודעה, אשר מסתכלת על המציאות באופן שלם ונכון יותר. תודעה זו מהווה את מהות עבודת ה' והיא המשמעות האמיתית של האמונה באלוהים לפי הרב קוק.

תפיסת המציאות

התודעה האמונית מתחילה בשינוי ביחס הבסיסי ביותר אל המציאות הנגלית לעינינו: "לפני התגלותה של הארת רוח הקודש הודאית, מתחילה הופעת הציורים האפשריים … רואים את נשמת הדברים. העולם בכללו, כל אדם וכל חי, כל צומח וכל דומם, כל כוכב וכל רקיע, כל נהר וכל ים, כל חזיון וכל תנועה, הכל מתאר בהדר הפנימיות הרוחנית שבהם. רואים איך הנשמות פורחות. מרגישים בפגישת כל אדם את תוכן הנשמה, החיה והפועלת, הרחבה והמקיפה, העשירה והמבולטת במרבית ענפיה, הרבה יותר ממה שמרגישים בפגישה הגופנית של החומר, הנופל ברשת החושים." (שמונה קבצים / קובץ ד / עו.)

לעיתים אדם עומד מול מציאות מרוממת של שקיעה יפה או מקום קדוש וחש פליאה עצומה למול הנשגב ואז ברור לו שפרטי המציאות הם יותר מאשר כדורי חומר מתרוצצים. הוא חש שישנו עומק ו"שירה" שעולה מן המציאות וישנו קשר הרמוני בין כל הפרטים. כאשר מתרכזים ברשמים האלו מבחינים שכמו שנפש האדם מלאה בתוכן רוחני, כך גם העולם כולו מלא בחיות פלאית שקשה להגדירה בניסוח מדעי יבש.

"הידיעה מן העולם והמציאות, שבאה מצד החול, אינה עולה אפילו לחלק אחד מני רבבה בערך האמת, לעומת הידיעה העמוקה של העולם והישות בכלל, שבאה מצד הקודש. כי אמיתת המציאות והיש הגמור של הכל מתגלה רק בהיות הכל נמשך ובא מצד ההופעה האלהית, מצד הסתעפות חיים וישות ממקור החיים והישות, שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי… וכל זמן שהעולם מתגלה רק על ידי צלליו הכהים, שהם השערת הכרתו מצד צבעיו הבודדים והכרותיו החצוניות, הרי זה כלא נחשב לעומת הקנין המדעי המוחלט. שהוא דעת ד' המתבלטת ע"י דעת העולם בתור פועל ד, שאל זה נשואות הן עיני כל חי. וזה כל האדם, כל המצוי. כל המוכר והנודע."  (שמונה קבצים / קובץ ח / קנג.)

הרב קוק מדגיש שחושי האדם קולטים רק חלק קטן מן המציאות ואילו המציאות "עצמה", שמעבר לקליטת החוש, מכילה עוד ממדים אין סופיים מלאי שלמות שמקורם בנעלם האלוהי. אמנם האדם "כלוא" בתוך החושים שלו, אבל עדיין, יטען הרב קוק, ישנה חיות מיוחדת מאותו עולם "אמיתי", שחודרת דרך מסך החושים לתוך הנפש וניתן לקרוא לה "נשמת הדברים" או "הפנימיות הרוחנית" שלהם. התוכן הזה הוא האופן שבו אלוהים מחייה את העולם ומטרת עבודת האל היא לאפשר לאדם "לרכך" את המחסום החושני המעוור אותו, כדי להתקשר לאותה מציאות עליונה.

הרב קוק מסביר שלעם ישראל ישנו "חוש נשמתי", טביעות עין מיוחדת, שמבחינה בחיות עדינה ומאוזנת שבאה מן הקיום הפנימי של הדברים לפני התגלמותם בחומר לעיני החוש. נמצא שהאדם חווה מפגש כפול – עם הדבר המוצק בעיני החוש ועם רושם מן הדבר "עצמו" הרוחני, לעיני הקליטה הנשמתית שמתפתחת בקרבו. ככל שהאדם מפתח את ההבנה שהחושים קולטים רק חלק מקיום הדבר, כלי הנפש שלו מתחדדים  והוא מתחיל להקשיב גם להופעות חיות נסתרת יותר שמעבר לקליטת החושים. "מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם, חיי כל שכל, וכל מכיר, כל משיג וכל מרגיש, וההוויה כולה מתעלה עימו למקורה, והמקור מתגלה תמיד עליה ועליו ברוב הדר, בהוד קדושה, באמת ובנחת." חוויה זו מאפשרת לאדם לתפוס את הכל כאחדות מקיפה, בעלת עושר רוחני גדול שאיננו נתפס בניסוח מדעי. כך הנביא או המקובל מתעלה להקשיב את קולה של הכרתו הפנימית ומבחין  ברובד עמוק יותר שקיים במציאות, שמתגלה אלינו דרך החשיבה על אלוהים כמקור הנעלם של המציאות.

הכרה זו גורמת לאדם להרגיש שהמציאות כולה מלאת עושר, עומק ואין סוף רבדים על גבי רבדים שמתהווים מתוך הזרם האלוהי שפועל בעולם בכל רגע. האדם נפגש עם זרם החיים הזה ויודע שאלוהים מדבר אליו, שחייו וחיי כל המציאות שסביבו הם הקיום האלוהי שפורץ אל העולם ומתגלה לעיניים שלנו בתור בתים, עצים וכל המרחב העולמי. היערות, הנחלים, השבילים והציפורים, כולם הם חלק מחיות אורגנית אחת שיש לה מקור נעלם שרק מגביר את קיומה כל העת. "הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹהוּת הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים – יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה, הַצַּד הָרוּחָנִי הַמְחַיֶּה וְהַמְמַלֵּא אוֹר קִיּוּם וְהַפְרָחָה, אֶל הַגּוּף, אֶל הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ לְחַיִּים לְאוֹרָה וּלְהַפְרָחָה. הַיַּחַשׂ הַזֶּה כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה, וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה יוֹתֵר מִמְּרִירוּת הִזְדַּעְזְעוּת…" (אורות התחיה / א)

אחדות המציאות

תפיסת המציאות באופן זה מסבירה באופן עמוק יותר את המשמעות של אחדות המציאות: לא מדובר רק במערכות נפרדות שעובדות בסינתזה אחת עם השנייה, אלא האדם מרגיש את החיות המיוחדת שזורמת במציאות ומתוך כך הוא חש שהוא חי בתוך מכלול עולמי אורגני בעל נשמה אחת, הוא חש גם בתוכו זרם רוחני של טוב ויושר שקיים בתוככי העולם כולו, שמקורו באלוהות הנעלמת, שממלאת הכל ונגלית אלינו בהופעות שונות. אין שום דבר נפרד, הכל מלא בנשמה אלוהית אחת שמתבטאת בצורות שונות כלפי חוץ. לא מדובר בידיעה שכלית, אלא בחוויה מנטלית עמוקה – האדם חווה את הנטיות אל הטוב שבתוכו כחלק מנשמת המציאות כולה והכל נובע מזרם עצום של חסד והרמוניה שמהווה את נשמת המציאות הפנימית.

התודעה האחדותית דומה לאדם שמנגן בתזמורת וחש באופן אינטואיטיבי כיצד כל הצלילים נעים יחד בהרמוניה משותפת שבה כל תנועה היא חלק משאיפה כללית לנגן יחד ולהתאזן זה עם זה. דרך הפניה לאלוהים האדם פותח את אטמי האוזניים, הופך להיות מודע לחיות העדינה והמאוזנת שבעולם ויודע שהיא חלק משטף חיות גדול שפועל סביבו ומשפיע עליו.

אמנם גם הרע קיים בעולם בכל עוצמתו, אבל לא כישות בפני עצמה אלא כחלק מתהליך צמיחה רחב יותר, שדורש גם עיכובים ומגבלות שונות. כשם שישנן חומצות מסוכנות בקיבת האדם שנדרשות כדי לעכל מאכלים שונים, כך המציאות כולה היא כמו רכבת מתקדמת, אשר בתוך הקרונות שלה ישנה אפשרות ללכת קדימה ואחורה באופן מקומי שאיננו דוחה את התקדמותה של הרכבת כולה. יתרה מכך, כאשר מבינים שהמציאות הולכת ומתקדמת כל רגע רואים שהתגלות הרע בעולם מעוררת דווקא התחדשות, שמחה ויצירתיות מתוך היציאה ממנו וההתגברות עליו. על כן יש לשמוח במחלוקת ולראות היכן צד אחד מאיר את הנקודות החלשות שבצד השני ומתוכם נוצר צד שלישי שכולל את הטוב שבשני הצדדים הקודמים.

הרצון להיאבק ברע והחשש מחיסרון גם הם ניטעו באדם בכוונה כדי לדרבן אותו להוסיף חיים וטוב בעולם, בעוד המבט הכולל יודע שאכן הכל הולך ומתקדם וגם הרע נועד למטרה חיובית של התחדשות, יצירתיות ופריחה עצומים שיגיעו בסופו של דבר לעולם. הרע משמש כמעין "בימוי אוייב" בתרגיל צבאי, כאשר החייל פועל בהחלטיות נגד המסתערים למולו ובמקביל יודע שכל מטרתם היא לגרום לו להיות חייל טוב יותר. שתי התודעות האלו, תחושת הרע הדרוש תיקון ותחושת האחדות הכוללת שבה הרע משמש כחלק מתהליך של התחדשות וצמיחה, עומדות במקביל ולכל אחת יש תפקיד חשוב בקידום המציאות . לפיכך חשוב לחיות את שני הפנים האלו, לברוח מן הרע ולהילחם בו מצד אחד ולהיות רגוע ושמח בידיעה שבסופו של דבר הכל מוביל אל הטוב מצד שני.[2]

ברוח זו מסביר הרב קוק את נושא התפילה: " מצד תכונת הכל, מלא חיי האשר, שההויה הברוכה הלא היא מלאה מהם, שהרי כל ענינה אינו כי אם זריחת הטוב ממקור הכל, לא היה לפי זה מקום לצרך של קריאה של תפלה. שהרי אין תפלה כ"א במקום שיש מחסור, וההבטה העליונה, הבהירה באור האמת, הלא היא מצהרת שאין שום מחסור, כי משגב לנו בד' צבאות אדון כל. אבל אם היתה התפלה חסרה, אז באמת זה עצמו היה החסרון היותר גדול בהויה, כי העמוד הגדול של אשרו של עולם הוא התפארת המלכותית של אדון כל, בורא כל המעשים, אדון כל הנשמות, ועל כל יש צורך לגילוי ישועה, ויש תועלת והכרח בקריאה, בתפלה ובהבעת ההכרה של הממלכה האלהית, באדם ובעולם, בחיים ובמציאות." (עולת ראיה / חלק א / עמוד קנ)

חינוך לאמונה

אחת ההשלכות של גישה זו היא שהחינוך לאמונה באלוהים, כבר מגיל צעיר, צריך להיות חינוך הוליסטי שפונה לכל חלקי האישיות של הילד ומנסה לפתוח את נפשו למסתרי המציאות ואחדותה. לא ניתן להסתפק בציון קיומו של אלוהים וציות לחוקי התורה – על הילד להיפתח לעושר פנימי גדול, להתפעמות ורגש כלפי המציאות. עלינו לשכנע אותו שהחיים הרבה יותר גדולים ממה שנראה כלפי חוץ, שיש שפע אין סופי שמקיים את הכל ושהעולם פועם באחדות אחת שמאחוריה יש כח אלוהי עמוק.

החינוך לאמונה צריך להפוך למסגרת כוללת של יחס אחר למציאות – יחס שמקשיב לחיות אורגנית שקושרת את הכל, שמתלהב ואוהב את העולם, יחס של שותפות ואכפתיות עם כל הבריות, מתוך יכולת להרגיש ולספוג את הגודל שבכל דבר. דרך עשיית חסד ונתינה, דרך אומנות, דרך שירה והליכה אל הטבע יש לחנך לחיים גדולים ורגישים, שמודעים  לעוצמה ולתוכן האין סופי של המציאות, שנובע מתוך גודל אלוהי בלתי מוגדר שעומד מאחוריה.

"… לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה…גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכישרון שבנו, פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותתבע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה…ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו.

ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם- החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית…ועוד הפעם חושבים שהגדלת תורה והאדרתה, כשתהיה באותו המובן הצר והיבש… (עד) שהדבר בא עד לידי … הדעכת נשמת הנשמה, עד כדי החלשת כח המחשבה, ועד כדי הבאת מעמד החיים הרוחניים  שלנו, ושל כל העולם כולו התלוי בנו, למצב של פרפור ועילוף נורא… (לכן אסור) להחניק את קול ד' הקורא בנו מקרב מעמקי נשמתנו וממלא העולמים כולם, דרשוני וחיו…" (אגרות הראיה / כרך ב / תפג)

האמון במציאות

המסר המרכזי שעולה מתוך התודעה האמונית הוא אמון עמוק ויסודי של האדם במציאות ובטוב הפנימי שבתוכו. אמון זה גורם לאדם להסיר מעליו חסימות של חשדנות, מאבקי הכח וחשש, שמקשים עליו לזרום עם החיים ולהנות משלמותם. צעד אחר צעד, ככל שהאדם מחזק את האמון שלו במציאות, בנטיית הטוב שבתוכו ושבעולם כולו, הוא מגלה כמה החיים טובים ושמחים, הוא מתמלא בשקט פנימי ומסוגל לשבת מול השקיעה ולהנות מזרם החיים הפשוט, בלי צורך בסיפוק חיצוני או חיבור לשטף תמידי של הסחות דעת ויצרים שמתרחש לרוב בעולם המודרני.

"מצד ההשגה העליונה אין שום כעס וקפידא, שהרי רואים שהכל משמש להתכלית הנרצית והטוב הגמור… צריך להיות מושפע לעולם מהרעיון הנשא לערוג אל הטוב העליון בכל היכולת ושלא להתקצף משום מניעה וירידה, מפני שהמניעה בעצמה היא משלמת. ידיעה זאת תורה את עומק הסבלנות לכל המין האנושי… דוקא עם רוממות ההשגה אדם סר מן הרע בכל לב ורודף אחר הטוב בכל נפש, אלא שאין מנוחת נפשו זזה ממנו אפילו רגע, מפני הבטחון הגדול שלו על התכלית הגדולה היוצאת אפילו מכל המניעות וכל המפריעים. וכשיש דעת רחבה יש ג"כ סבלנות אדירה, והדעה מתרחבת והולכת עד שכובשת את הכל…"  (פנקס י"ג / קלט)

יתרה מכך, כאשר האדם תומך במציאות לאיטה, בקצב שלה, מתוך אמונה שהיא מכילה את כל השפע שהוא צריך – המציאות סביבו מסתדרת לטובה, החיים הופכים רגועים יותר, המצב המנטאלי של האדם משפיע על הסובבים אותו והכל זורם סביבו בנחת והרמוניה. לעומת זאת, כאשר אדם כועס על החיים ולחוץ להגיע לפתרון מידי, הוא דן כל דבר לכף חובה ורואה רק את הנתונים היבשים בלי המכלול, עקב כך העולם נסגר מפניו, הוא מתמלא חשש וספקות, מהסס לפעול או לחילופין פועל באופן אגרסיבי מידי שרק מחמיר את הבעיה.

"האדם צריך להסתכל בעין יפה במציאות כולה כמו שהיא ובההנהגה האלהית המקפתה, וכל אשר ישוה את נפשו ביותר אל כלל המציאות, באשר יתברר לו שגם הוא עצמו אינו דבר אחר כ"א חלק אחד מחלקי המציאות הגדולה, לא יתאנח ולא יפחד. לא יפחד ממקרים בלתי תכופים המתרגשים במציאות מפני שכבר יבורר לו שכן הוא חק המציאות ותנאיו, ושראוי לשמח ולהתרצות בכל תנאי המציאות, באשר המה מונהגים ע"פ הסדר השלם האלהי…" (עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי-הרואה / קעה. ברכות ס/א)

את הרעיון הזה ניתן למצוא גם בסיפור אדם הראשון בגן עדן, בו אדם הראשון חש אמון טבעי במתרחש סביבו בלי מחשבות מורכבות של מאבקי כח ושליטה. עד שהנחש משכנע אותו לאכול מעץ הדעת ולהביט על החיים מבחוץ, בחקירה מדעית קרה שלוקחת ממנו את האמון הטבעי שהיה לו לפני כן. נמצא שגירוש אדם הראשון מגן עדן הוא סמל לגירוש מנטאלי של החברה האנושית המפותחת מן הטבע הפשוט והחיובי שהולך ומתקדם ושבו פועלת נשמת העולם ממקורה נשגב והנעלה על כל.

לסיכום, החזון של דעת אלוהים איננו רק רעיון פילוסופי אמוני, אלא שאיפה ליצירת תודעת חיים אחרת, אשר תיצור חברה שחשה את אחדותיות והתעלות המציאות ומתוך כך תבנה אמון בכוחותיה, חברה שמתנהלת באופטימיות עם המציאות, שחשה שהכל סובב לטובה ומגיעה לעוצמות חיים אדירות. לשיטה זו גאולת האדם איננה באה על ידי ירידת מקדש מהשמיים, אלא דווקא על ידי גאולת התודעה האנושית השקועה בטרדות וייאוש, ביצירת תודעה אמונית שלוה, שמעצימה את כוחות החברה והמציאות למלא הפוטנציאל האין סופי הגלום בהם מן הנעלם האלוהי.

"כשיסתכל האדם במציאות, ימצאהו טוב והגון, כל דבר על מכונו וענינו, שיופי הסדר מורה על המסדר אדון החכמה, הטוב והתפארת. השמש בצאתה בהדרה, הכוכבים בהזהירם ממסילותם, הירח יקר הולך, כל אלה ינעימו את כל נפש המתעוררת אל חזיונם. אמנם לפעמים יפריעו חזיונות טבעיים את הנפש מהתרוממות ומכנסת בלבבה אופל וציורים של פרעות ואי סדרים לעיני בשר, כזיקין, זועות, רוחות הסוערות וכאלה. אמנם צריך האדם לשום אל לבו, כי הנה רק חלק קטן מכל השלשלת הגדולה של הבריאה תחזינה עיניו, רב לו רב כל הטוב והסדר הנפלא, המלאה אור חיים וחסד המתראה לעיניו תמיד בכל מרחבי הבריאה שנגד עיניו, להיות נפשו מתענגת על ד' ועל טובו. אמנם הפרעות, חסרון הסדרים וזעזוע ההרגשות הבאות ממראות הנראות זרות, המה רק באות מצד קטנות חלק הקיפו אל ראות עיני האדם, וחלק הבלתי נערך של רגשותיו הנפשיים לעומת העולם המלא, שכחו של אדון כל ב"ה מלא אותו. אבל כשישא דיעו אל המרחב הגדול של המציאות הנפלאה ואיך כל המעשים כולם אחוזים בחוברת, ואם הם מרעישים ונראים כפורעים סדר פה לערכינו, מה נהדר הוא ערכם בכללו של המצוי. ומזה נשכיל שגם בעומק ההכרה   אף לערכינו הנה מלאי הוד וסדר. ע"כ יברך בראותו זאת, מעמק לב חושב ברוך שכחו מלא עולם." (עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי-הרואה / קכה. ברכות נח/ב)