פסקאות מרכזיות של הרב קוק בנושא אחדות ופירוד

קובץ א' – תתיג – הדבקות כהאזנה להרמוניה העולמית

השכלה פשוטה וישרה היא שכל המאורעות שבעולם, כל היצורים, כל מעשיהם, וכל פרטי עניניהם, טבעיהם, תכונותיהם, מדותיהם, ארחות חייהם, החמריים, וקל וחומר הרוחניים, הכל הוא תמצית מההופעה של כללות ההויה. ויש הכנה בשכל ובכח ההשערה הרוחנית למצא את השרשים במקורם. וזהו יסוד סוד ד' ליראיו, והדבקות העליונה ברום ערכה.

קובץ ב' – שטז – הרע בעולם

החמרנות הגופנית היא עושה את הפירוד בין הנושאים שבמציאות. וממילא גם את הניגודים שבהם. האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל, היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות. אין שום פרט נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל. ובשביל כך אינה יכולה להכיר שום טוב רק טוב כללי, ושום רע כי אם כשהוא רק כללי. ומתוך שרע כללי לא נמצא כלל, והכלליות הלא היא הולכת גם כן ביחס לההופעות שבצורת הזמן, שאין האידיאליות חושבת ומתקשרת בנקודה מיוחדת שבה, כי אם בכל שטפה הגדול, מתוך כך באה היא להכיר שלא יש כלל במציאות רע, כי אם כולה היא טובה. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וכל זמן שישנה עדיין הכרה שיש טוב ורע, אין האדם צריך להתקשר במזגו עם תכונה זו, לא יאכל מעץ הדעת טוב ורע, כי רק עץ החיים שכולו טוב מוכן הוא לו. ומוכן הוא לו גם אכלו מעץ הדעת טוב ורע, אחר שיעמוד במסות הרבות שהוא הולך ומתנסה, וזוהמתו הולכת ומיטהרת, שכלו מזדכך, ומידומיו מיתקנות, ותשוב ההכרה של עץ החיים להתקשר עמו, ואז יהפוך עץ הדעת טוב ורע, לעץ מלא חיים וטוב כולו. ואין דור שהעבודה הגדולה הזאת, של התבררות ההכרה והרצון לבער על ידה הרע ממציאותו, תהיה נפסקת בו, והיא יסוד העולם וקיומו. אמרו צדיק כי טוב.

קובץ ד' – קיח – השפעת הפרט והכלל

מבינים אנו את שכלול המציאות בכללותה במדה זו, שכל נקודה ממנה תצא אל הפועל בכל מדת ההשלמה שלה – באין פנות למה שמדות ההשלמות של הנקודות האחרות ושל הכלל כולו, הן מכחישות את ההשלמה הנקודתית – ומ"מ תגיע המעלה המושלמת למדה זו, שדוקא עצמיות בדודה זו תשכלל גם את הכללות, ומתוך כך צריכה קליפה להיות קדומה לפרי, נקודות – לעיגולים וקוים של יושר. ולא נירא בהמיר ארץ, במות הרים בלב ימים, בהתנשאות ריבי עמים וברעש מלחמות אדירים. תסיסות נקודתיות הללו שהרשעה מפעפעת אותן, עולות הן בלא שום כונה מצדן ונגד כונתן, אל מרומיה של המטרה העליונה. הכל יכול וכוללם יחד. ומשפט זה נוהג במלא העולמים, בצבאות מרומים, בתקופות התולדות האנושיות ובחליפות החיים הגשמיים והרוחניים, וכל ערכי המוסר אשר לאדם הפרטי בכל הליכות חייו. גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו, ימים יוצרו ולו אחד בהם. ומהלך החיים של הצדיקים המקיימים את העולם הוא תמיד להגביר את השאיפה של הכללות, שלא תתפרד ולא תשתשטש מתגרת ידיהן של השאיפות הנקודתיות. ומתוך שעיניהם ולבן של צדיקים פונה תמיד למעלה למעלה, שואבות גם הנקודות הפרטיות את אשרן הפנימי ממקור החיים השלמים ע"י רצונם הטוב. ועד עת קץ עושה היא הרשעה את תעצומתה, מגברת את הפרודים, מעצמת את הנקודיות במקום התחרות של הכולל וההשלמה המקפת, מגדלת את החיצון על הפנים, את הלבוש על התוכיות. ובתפארת עולם אשר לאור תורה הכל כלול, המדות הנקודתיות עד כמה שהן עולות לחשבון שיבורן והעמדת ערכן, והמדה המקפת העולה על כל בכל רכוש, הקרוב והרחוק. הכל מתוקן לסעודה.

קובץ ה' א – האמונה כחיבור להרמוניה של המציאות

כשאנו מסתכלים ביצירה כולה, המוחשית, ורואים את האורגניסמוס הכללי שבה, איך החלקים קשורים הם ושלובים זה בזה, בכל צומח, בכל חי, ובאדם איך החלקים העליונים, הנושאים עליהם הוד חשיבות כללות ואידיאליות, הם נזקקים, ביצירתם, בהויתם ובקיומם, להחלקים הפרטיים, השפלים והנמוכים, שלפעמים בגועל אנו מביטים עליהם, והוא הדין בההתחברות הכללית, כמה שאנו סוקרים בסקירה ברורה מתברר לנו בדיוק פרטי, וכמה שאין העין יכולה לחדור שמה אנו מבינים בהבנה בהירה והשערה רוחנית מעמקת, עד כמה כל החלקים שביש צריכים הם זה לזה ותהומות רבה והררי עד הם זה בזה משולבים ומצורפים, מוסיפה תמיד צנו ההכרה, שאלמלא ההויות התחתונות, החשוכות והכעורות, לא תצאנה ולא תשגשגנה בשיא הודן ההויות העליונות, הנכבדות והמאירות, והחיבור והאיחוד הולך ומתגדל בנפשנו. מהעולם המוחשי באים אנו לעולם הרוחני, למחשבות אדם ותחבולותיו, לדרכי הקולטורות השונות, ואמונות והשיטות. נרתעים אנו לאחורנו כשהננו רואים הרשעה והסכלות, כמה שלטה וכמה שולטת היא במערכי לב בני אדם, בנמוסיהם, בדעותיהם, באמונותיהם, בסדרי חייהם הפרטיים והחברותיים. כשאנו משקיפים על כל התועבות שנעשו בשם אמונה, על כל קרבנות האדם לאלילים, על כל חללי הנמוסים המתועבים, ועל כל הרשעות, השפלות, החולשות והמחשכים של ההסכמות, ומעבר מזה רואים אנו את הברקים, את עטרות החן של שכל האדם וישרו, את חכמת החכמים, את גבורת הגבורים, את להב אור הקודש של אור האמונה בזיקוקו ועליוניותו, את השאיפות ואת התקוות של העתיד הגדול, ואת עמודי האורה שממלאים את ההוה, מיד אנו מחליטים, הלא כולה, כל החזות הרוחנית עולם אחד הוא. גם הוא תוכן אורגני יש לו, גם הוא בכל הוד נשמתו, בהברקת רוח קדשו, ועז אל אלים אשר בתוכו, נזקק הוא לכל אשר בקרקעיתו ותחתית מצבו, ואלמלא אותם השמרין והרפשים שברוח האדם, לא הצמיח פרי תנובתו, המשמח אלהים ואנשים. ומיד אנו מתנחמים על עפר ואפר, ומקבלים אנו באהבה את העצה העמוקה של האדריכל העולמי, בורא כל המעשים, אלוה כל הנפשות, אדון כל הנשמות, הנותן נשמה לעם הארץ ורוח להולכים בה, והכל מטובו ישאבו טוב, והננו הולכים ונאזרים בקדושה ובגבורה, ומתחילים אנו להכיר את שפלות ערכנו, ואת גדולתנו גם יחד, ומשתעשעים אנו בפרחי החן והפאר אשר צמחו על ערוגות התולדה האנושית, ומכירים אנו על ידה את מה שהוא יותר נשגב ממנה, את מה שהוא למעלה למעלה מכל ערכיה, והננו כולנו שטופי תשוקת שירה, ואזורי גבורה ללכת קוממיות בדרך האורה, לדעת את הגודל אשר להיבול המגמתי שברוח, שכל טוב ויושר. כל אור וחופש עליו צומח הוא. ונוטלים את פרי האמונה בטהרתה ובביכורה, עד כמה שידנו מגעת להגיע אליה באורח מישור של תבונה, ומה שמתנוצץ בנו מלמעלה מאורח שכלנו, יודעים אנו נאמנה, כי גבה מעל גבה שמר, אמיצים הננו בהודעת עצתנו הישרה. ונאזרים בתום הגדולה האלהית. אשר נדע ממורשת קדומים, משיח סוד קודש. מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך.

קובץ ז' – ס – השקפת פירוד ואחדות

שתי השקפות עולם הן, ההשקפה המאחדת, וההשקפה המפרדת. ההשקפה המאחדת רואה את כל החזון של נמצאים מפורדים זה מזה רק בתור טעות החוש, ומיעוט ההארה, אבל אמתת המציאות היא רק אחדות גדולה, והנמצאים הרבים והשונים הם רק גילויים מיוחדים, אברים שונים, צבעים וגוונים שונים של אותה החטיבה האחדותית. ובהשקפת האחדות מביטים על הכל, ואז ממילא מתמצא חשבון הטוב, כי הכל ביחד בודאי הוא טוב בתכלית הטוב, והוא עוד הרבה יותר טוב על ידי התגלות החלקים הרעים שלו, מאילו היה חסר אותם האברים או אותם דרכי הגילוי. וכל מה שאותה ההכרה האחדותית מתעמקת ומתעצמת, ככה מתגלה היא אמתתה בכל החידור התהומי שלה, ובממשלתה על החיים הולכות כל ההרגשות על פי צביונה, ונמצא שהכל מורגש ברגש של טוב, וטוב על טוב מתגבר, וחדוה על חדוה מתעלה, וחיים על חיים מתאדרים. וכל מה שההשקפה האחדותית מכה היא יותר את שרשיה בעומק, היא מביאה גם כן את הטוב המעשי בעולם, את החיים ואת השלום. ולעומתה של השקפה עליונה זו נמצאת ההשקפה המפרדת, הרואה את המציאות המופרדה בתור חזון אמתי, והזרות של כל מצוי אל משנהו היא תופסת לאמתת ההכרה. החושים וכל ההשגות השטחיות עוזרים על ידיה, והחיים הולכים על פיה ומתגשמים, וכל מה שתוצאותיה מתגברות הולכת היא האפלה והרשעה ומתגברת. אין קץ לעומק המלחמה שבין אלו ההשקפות, החיצונה והפנימית, כל הארחות של העלילות שבעולם הולכות הן אל מקום אחד להוציא אל הפועל את השליטה של ההשקפה האחדותית בכל העולמים, ולשעבד את השקפת הפירוד אליה. אמונת האחדות האלהית היא הנשמה, הנושאת בקרבה את כל אוצר החיים, את כל הרכוש הפנימי, שאושר העולמים אצור בו.

קובץ ז' – סא – פירוד ואחדות

מנהיגי המדינות, וכל הגאונים החברותיים, הם מושרשים ביסוד השקפת הפירוד, בכח המדמה, המראה את המציאות בתכונתה המפורדה, ואין העולם כדאי עדיין להנהגה הבאה מתוך השקפת האחדות בטהרתה. תוכן אורו של משיח, מושב כסא ד' בעולם, וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו, בנוי הוא על פי יסוד השקפת האחדות המציאותית, כשהיא מתגברת כל כך עד שהיא חודרת בכל הפרטים ובכל העלילות כולם. הסתתרותה של השקפת האחדות הוא דבר מוכרח, כי עם כל האיחוד שבהויה, עם כל שהכל הוא באמת טוב גמור מצד איחודו, אין אותו הטוב של העליה התדירית מתבטל, ואותה העליה התדירית מתגונת היא בהתעדנות של כל מצוי פרטי והתעלותו. כל מה שההארה החדותית מתגלה. אין הדחיפה והבירור להעלאת כל פרט ולהחזרת כל רע לטוב מתעצם כל כך. על כן ההסתתרות של האורה האחדותית היא היא השולחת את החטיבה הפנימית, את המהותיות העצמית של המאור המאחד, אל המעמקים. של הפירודים, והם הם החבלים והמצוקות הגורמים את האורה העליונה להגלות. ניצוצי הקודש המפוזרים בתהומות החושך מתלקטים אחד אל אחד, על ידי הירידה של האורה העליונה האחדותית בתוך מעמקי הסתר של ההשקפה המפרדת. הנס של התגלות האור של חיי האחדות באדם ובעולם, עם תהלוכות מוסרו וכל שאיפותיו היותר עמוקות, מקיפות וממלאות את הכל, חי חי הוא בישראל, ועמו ישראל חי וקים לעד, שם ד' אלהי עולם עליו נקרא, ובאור פניו יהלך, ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו.

קובץ ז' – קט – ההתאחדות של כל האנושות והיקום

יש שמתגברת הגדולה הנשמתית, ותוכן האמונה האלהית בעליוניותה מתעוררת בשירתה הכללית, ואז כל היצורים כולם מתאגדים באגודה אחת, וחבה פנימית מאירה לכל היקום, ומדתו של אברהם אבינו, אב המון גויים, מריאה באורותיה המלאים. ויש שההארה הזאת מתעלמת, והארה מצומצמת לפי סדר החיים וההנהגה העולמית באה, ואז כנסת ישראל יודעת שהיא שושנה בין החוחים, וההבדל שבין ישראל לעמים מתבלט וניכר מאד. אמנם השאיפה היא תדירית להאיר את אור החסד הכללי גם על ידי הכינוס והצמצום, אלא שלעולם יש מגמה פנימית העליונה מכל, עצם הזרחתה הסגולית של כנסת ישראל. אבל, מדתו של אברהם הגנוזה בקרבה, הרי היא נותנת תמיד אומץ חסד להטות כלפי זכות את כל העולם כולו, וליקר את ערך האדם הכללי, ובמעמקיה אור הזוהר של אדם הראשון נתון, שמשפט החסד והאהבה והאחוה המקפת, כוללת היא גם את כל היקום, את החיים ואת הצמחים, ומכללת היא את הכל, ועוברת היא הלאה מעל העולם של המוחשים, ומתגדלת בהכרותיה בדרישת טוב ואור לעולמים נעלמים, לנפשות ולנשמות, ולכל המון חיים גנוזים, למלאכים ולאראלי קודש ולכל המוני מעלה. וחוזרת היא ההופעה ומתבססת בצורת חיי חברה מתוקנים ומשוכללים, ודרישת זכות וחופש, אורה וטובה, כבוד והתרחבות, של חיים גדולים ומתעלים, בלא לחץ, בלא קדרות, בלא האפלה של כסל ורשע, חיים של גודל ועז, של אהבה ונועם, של בטחון ואומץ, של כבוד והדר לכל היש, לכל חיל ההויה, ישמח ד' במעשיו.

קובץ ז' – קנו – אחדות המציאות

כשמסתכלים בעולם, בהסתכלות אידיאלית, שאור הקודש מאיר עליה את זהרו, אין רואים דבר פרטי מצד פרטיותו, כי אם בכל חזיון, בכל פלוגה, אפילו הקטנה שבקטנות, מהחלקים הישיים והמעשיים, רואים הופעה תוצאת תנועת הכל. והלימוד הזה הולך הוא ומתבסס על פי המדע ההולך ומתחדש, המתקרב בשבילי החול אל מרכז הקודש, המתעלה מעל הסקירה האטמית אל הכרת התנועה והכח. ובעת אשר יוכל כל אטם להיות נראה לדבר עומד בפני עצמו, לעצם פרדיי, אין תנועה נסקרת כי אם בתור תוצאה מן הכל, נפעלת מכל, ופועלת על כל. ובזה היש כולו מתעלה מהאומללות שבריסוקו, והריסותיו נבנות בבנין שלם, של יוצר כל, בחכמה וחסדים נאמנים. ובזה מקרבת אותנו ההכרה של טבע החומר אל המדע האצילי העליון, שיסוד הקודש, המחיה את הכל, גם את המוסר, היחידי והצבורי, הולך ומתגלה על ידה, והפלוסופיה ביסודה נגאלת ממאסר החושך המלפף אותה, הבונה קיר של ברזל בין העולם והאדם לאביהם שבשמים. אין התגבורת השכלית בצורתה ההגיונית צריכה עוד להיות משברת את עצמתה כדי לקלוט אל תוכה את חיי האמונה הרוממים, המשיבים את הנשמה למקרר חייה, ונותנים לה את עצמתה, הטבעית לה בכל מלואה הרי היא הידיעה של ההשגחה הפרטית, לא בצדה המוקטן, המפרד את הפרטים מן הכללים, וממעט בשביל כך את חייהם, ולא בצורה המבליעה את הפרטים, עד שנדמה לעין הסוקר שמציאותם בטלה היא ונכחדת. הידיעה האלהית, שהפלוסופיה תובעת את הכללתה והאמונה והמוסר תובעים את פרטיותה היא מתבררת על ידי אותה הסקירה ההולכת ומתבררת, החובקת את המדע הנסיוני, וההשערי, את כל תעופות הרגשות היותר פנימיות, וההשכלות היותר חודרות ומובלטות, וההגיון נשאר עומד על בסיסו, ומתאחז באחיזת אמת, ביסוד התום של הקדושה והאמונה אשר בתומת ישרים. המציאות כולה הרי היא עולה בציור האמת שלה, והפרטיות מתגדלת לצורה כללית, והולכת ומתאדרת היא בתוך הכלליות הגדולה הבלתי גבוליות, שדוקא שם היא מוצאה את איתניותה והידיעה האלהית, ברום אמתה, בכלליותה, היא היא גם הפרטית היותר חודרת, המלאה אמת, ומחודרה חטיביות, שלא יפול צרור ארץ. והבינה העליונה, החובקת כל עולמים, והחכמה האדריכלית, המיוחדה לכל עולם, ולכל בריה, הרי הן מתיחדות בחוברת, והענפים מתאחדים בשרשיהם, בשביעת יניקת זיו לשדם לרויה. וברוחו של כל ישר לב, של כל צדיק אוהב צדקות, ההרמוניה הזאת מפעמת את צלצוליה. ורוח הקודש, רוח קודש קדשים, הולך ומתגבר להחיות עולמי עד, וכל אשר בהם.

קובץ ח – קז – הנבואה

האדם אפשר לבא לידי מדה כזו עד שיגלה בקרבו את המרכזיות של כל ההויה שבקרבו . ואז ירגיש ברוחו את כל המתרגש , כל העשוי, כל המוברק, וכל המתנועע בכל מלא היש לכל פרטי דרגאותיו. כי לא יעשה ד' א' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ההתגלות הפנימית הזאת של הריכוז שבנשמת אדם היא הוצאה מן הכח אל הפועל מה שגנוז בה באמת, ומה שהוא מצוי ועומד. ויכולים אנו להכיר את מעלת האדם בכל מדרגה שהוא, כיון שאור עולם זה ספון בקרבו, מה גדול הוא ערכו בכל אופן גם כשהוא עדיין שוכן במורד, ונשמתו מתגלגלת תחת שואה, אבל הניצוץ האלהי הלא לא ישתנה ערכו. ואסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה, ואסא קרו ליה.

קובץ ח' – קנג – החול והקודש

הידיעה מן העולם והמציאות, שבאה מצד החול, אינה עולה אפילו לחלק אחד מני רבבה בערך האמת, לעומת הידיעה העמוקה של העולם והישות בכלל, שכאה מצד הקודש כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל מתגלה רק בהיות הכל נמשך ובא מצד ההופעה האלהית, מצד הסתעפות חיים וישות ממקור החיים והישות שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי. ונמצא שכל ההון המדעי של האדם יעלה ברוממות פאר גדלו רק כשיאצר ויחסן במקור הויתו, שהיא דעת ד' ועזו, הכרת הכל מצד מקור הכל. אך אז יתישרו כל ההדורים כולם, כי רק בהתגלות הגובה העליון האמתי של המדע, אז יערך היחש של המדע באמתת טבעו. וכל זמן שהעולם מתגלה רק על ידי צלליו הכהים, שהם השערת הכרתו מצד צבעיו הבודדים והכרותיו החצוניות, הרי זה כלא נחשב לעומת הקנין המדעי המוחלט. שהוא דעת ד' המתבלטת ע"י דעת העולם בתור פועל ד, שאל זה נשואות הן עיני כל חי. וזה כל האדם, כל המצוי. כל המוכר והנודע. וכל עמל העולם ועלוי מדרגותיו הוא מכונן רק כדי שיבא התור העליון של המדעיות להתגלות בשטף מקור אמתתו. וכל המוסר הכללי והפרטי וכל הטבת ארחות החיים. אורח הצדק והישרות שבחיי היחיד והכלליות, הכל תלוי הוא ועומד להגיע אל מכון תמותו ע"י ההתודעות של ההכרה במקוריותה, שהיא הולכת ומתנשאת לפי אותה המדה שיחשף ההוד של אור החיים שבמקור הקודש. שהוא זוהר האמת, אור ד' מחולל כל.

קובץ ח' – רנט – אחדות המציאות

עולם תוהו עומד הוא לפנינו, כל זמן שאין אנחנו מגיעים לידי התיקון העליון של אחדותם של כל זרמי החיים וכל הנטיות השונות אשר להם. כל זמן שכל אחד מתנשא לומר, אני אמלך ואני ואפסי עוד, אין שלום בעצמנו, ואין שם ד' מופיע עלינו, שמא גופיה דאקריה שלום, אשר אור האמת רק ממנו ועל ידו מופיע. כל עמל החיים, ביחוד העמל הרוחני של כל המחשבה, מוכרח להיות פונה רק כדי לגלות את אור השלום הכללי העליון, היוצא לא מתוך דחיה של איזה כח, של איזה רעיון, של איזה זרם, של איזה נטיה, אלא מתוך הכנסתו של כל אתד מאלה לתוך הים הגדול של אור אין סוף, ששם הכל מתאחד, הכל מתעלה, הכל מתרומם, והכל מתקדש. חביבים הם היסורים הרוחניים, שכל עובד אמיתי. עובד אלהים אמת באהבה גמורה, סובל על ידי השאיפה הקדושה הטהורה והנאצלת הזאת, אבל דוקא היסורים הללו הם הם הממרקים את הנשמה, ומביאים אותה, ועל ידה את העולם כולו, לידי האושר המרומם, לידי שאיבת רוח הקודש, לידי הגלותה של השכינה העליונה, ולידי הדבקות האמיתית באור חיי כל החיים. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום.

עולת ראיה ב'  – מז – לאסור מלאכה

"תניא רבי אומר דברים, הדברים, אלה הדברים, אלה ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני" (שבת צז:). המלאכות בכללן באות מתוך פרודו של עולם, במצבן שהן עומדות, כל זמן שמלאכת ד' העליונה עדיין לא נתגלתה עלינו בכל כבודה והדרה. אור השבת בא להודיע את קדושת האחדות העליונה, המופעת בעולמי עד, מראשית ועד אחרית כל, מכח זיו העליון של אל חי ברוך הוא. למעלה מכל דברים וענינים בכלל מנשאת אותנו קדושת האחדות האלהית הנפלאה, אשר כל לב ובשר אליה תערוג בצמאון אין קץ, "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". וביותר מכל תרוממנו סלה, מעל הצד השטחי והמגולה שבדברים, מצד החלש והמתנוון לעינים, הכהות, שההכרות השקריות הנן הפועלות על ידן את פעולותיהן, עד אשר יבא יום ויגלה אור האמת, ולא יכנף עוד מורך, ולא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, כי ד' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך ". וק"ו שהפרוד של הדברים, ערכם הניתק מעל הכל, שהוא מכון של כל עמל ויגיעת בשר, שהוא צריך להתעלם מאור קדושת השבת, המופיעה ביקרת כבודה. רק דברים, בסתם, והדברים בגילויים, ואלה הדברים במספרם ופרטיותיהם, נגאלו בתור הכנה לעילוי העולם העתיד לבא, בהתרוממותם של כל ההוייות למקורן, ובאיחודם של כל הנפרדים במקור אחדותם, ע"י מעשה המשכן, שגדול יום הקמתו כיום שנבראו בו שמים וארץ. ועל כן מקושרים הם הענינים ודברים הדברים, אלה הדברים אשר נאמרו במעשה המשכן, שם גנוזים הם ערכיהם הפנימיים של ל"ט המלאכות שנאמרו למשה בסיני, שיתעלו ע"י ראשית קדושת המשכן לאחרית יום שכולו שבת ע"י קדושת השבת בישראל לדורותם. קדושת השבת, הממלאה את כל עולמים ומחדשת מאור הפנים של היקום כולו, ההולכת ושוטפת מנחל עליון, נחל העדנים של יום שכולו שבת, ובאה ומבריקה בזוהר אור יקרתה על נשמת כל חי, מתחדשת היא בקדושח הקודש והמקדש ביתר שאת. ותוכן קודש עליון מתמלא ברז מוספי שבת קודש. 

אחרון בבויסק – מח.[

המשקיף על כללות המחשבה הסוקרת מתחילה ועד סוף בצפיה האלהית, רק הוא ישכיל איך כל הפרטים מתאחדים לכלל גדול שאי אפשר שיחסר ממנו מאומה. רק על ידי ההשקפה הכללית הזאת יבא מעמד הסבלנות בלבבות במובנה היותר רחב ויותר רם. הסבלנות הדמיונית היא רק ממעטת את הדמות, מקטנת את כח החיים של כל נטיה. למשל, הוא ירא וחרד לדבר ד', כשהידיעה והנטיה הזאת היא עמוקה בלבבו ממילא תבא הנטיה הנגררת עמה, יראת ד' שנאת רע, להיות מתלוה עמה, הרי לא יסבול את הרע וישנא עמוק בלב את כל הנוטה מדרכי ד', ומכל שכן כל המשולל מכל רגש קודש. והשנאה הזאת הלא בטבעה תלך עד דרכי החיים ותעשה את דרכה גם בהופעה, ובמה איפוא אפשר לבצר את כח ההתנגדות החריפה. כפי הרגיל, חפצים בעלי הסבלנות לקרר את חם רגש האמונה, את עמק רעיון דעת ד' והחרדות אל דבריו. אבל לא באופן כזה יבנה עולם. לא ממיעוט כח טוב אפשר להוציא פרי חיים. אמנם הסבלנות שהיא אמתית, תבא רק לרגלי ידיעה הכוללת והברורה איך שכל המצוי כלו מתאחד ומשלים איש את רעהו, כל הרעיונות כולם הם כשלשלת אחת המחרזת את כל פרטי החוליות למציאות אחת. הרע מבחין את הטוב. דברים רבים רעים נעשים בסיס לדברים נעלים ורמים, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. החושב כן, תולד בקרבו נטיה המשימה גבול לכח השולל שלו, וההתקצפות על הרע היותר גדול לא תוציא את נפשו ממנוחתה. בהגיע תור מעשה, יעשה הכל כתורה וכמצוה, והרעיון הלבי יהיה מלא מנוחה, והשלמת החברה לא תפריע את ההרמוניא הפנימית, אפילו כשתהיה מתמלאת גם כן מניגודים היותר אדירים לאמת הגמורה שהיא נחלתו הפנימית העליונה, נחלת שדי ממרומים.

ראשון ליפו – קלט

מצד ההשגה העליונה אין שום כעס וקפידא, שהרי רואים שהכל משמש להתכלית הנרצה והטוב הגמור. אמנם אי אפשר להיות מונהג כולו על פי זאת ההשגה, על כן יש מקום לקפידא. ומכל מקום צריך להיות מושפע לעולם מהרעיון הנשא, לערוג אל הטוב העליון בכל היכולת, ושלא להתקצף משום מניעה וירידה, מפני שהמניעה בעצמה היא משלמת. ידיעה זאת תורה את עומק הסבלנות לכל המין האנושי. אמנם רוב העולם אינו יכול לקבלו, שכיון שהוא רואה שהכל מתקבל ברצון, סובר שאין להשתדל אל השגת הטוב הגמור ושאין לברח מן הרע, מה שבאמת דוקא עם רוממות ההשגה אדם סר מן הרע בכל לב ורודף אחר הטוב בכל נפש, אלא שאין מנוחת נפשו זזה ממנו אפילו רגע, מפני הבטחון הגדול שלו על התכלית הגדול היוצאת אפילו מכל המניעות וכל המפריעים. וכשיש דעת רחבה, יש גם כן סבלנות אדירה, והדעה מתרחבת והולכת עד שכובשת את הכל. משה רבינו ע"ה שהיה דעת הכללי של ישראל, לא היה ראוי לשום קפידא, והדיבור הנח היה פועל כל, כשם שהיה פועל על כחות הטבע. אמנם מפני המיעוט שנתמעט האור מצד הבריאה, כי על בריאה כבר נאמר בן כסיל, ויש בזה איזה העלם, על כן יש מקום לפקיעת הסבלנות ומתחבר כח הכעסני עם הקדושה, על כן כשיוצא בעמים רבים מתכתתים זה בזה במלחמות ושפיכת דמים, על כן יצא דם בהכאת הסלע. ולא היה אפשר שיכנסו לארץ ישראל, כי לפי הירידה היו צריכים להכניס ערך כל דהו של קפידא, שהי' אחר כך תופס מקום גדול באומה והיה יוצא מזה תגרת מלחמות בשביל כבישת הדעת, וזה אין ראוי לישראל, כי אפילו דוד המלך ע"ה שנלחם מלחמת ד' לא היה ראוי לבנין הבית, שעליו נאמר למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלקים, אבל דוקא על ידי שלמה איש המנוחה. על כן זהו דרך נחש עלי צור, ונחש כרוך על עקיבו, על העקב דוקא, כי מצד המעלה אין שום כעס, כי הכל הוא מלא עז ושלוה.

עולת ראיה – ט – ד' אלהי ואלהי אבותי

בנשאנו את הדעה למרום העליות, של המחשבות היותר עזיזות, שם הננו מתעלים מכל תוכן חברותי, שם אין הרבוי של הרבים תופס מקום, כשמתעלים הרעיונות מתנשאים הם ממעל לגבולות המקום, המגביל את האישיות הפרטית, שהגבלה זו עושה היא את הרבים בתור רבים מפוזרים. אבל במערכה הבהירה, של ההשקפה השרשית העליונה, כלהיקום ואישיו הפרטיים כולם חטיבה אחת להם, וכשאנו פונים למעלה, להיות מקבילים את ההוד הנורא אשר להיפעה האלהית, אומרים אנו בלשון יחיד, המעורר בנו את המחשבה ע"ד היחידיות של הרבים כולם במובנם האצילי, וקוראים אנחנו בשביל כך: ד' אלהי. אמנם המורשה המתוקנת, של הפאר הרוחני אשר לדורות הקדמונים, היא התקינה אותנו אל המעמד הנפלא הזה, להיות צופים ביסוד האחדותי אשר לכל פרטי היצורים כולם, בכל החיל של צבאי צבאות. ומתוך כך אנו מבטאים את יסוד הבעת הרעיון הגדול, המתאים לסגולת הוד הדעה המכירה את ערך האדם בתור שורש אחדותו, שאינו מתרבה בעצם עם כל ריבוי ופירור, ומתוך כך אומרים בלשון יחיד: ד' אלהי ואלהי אבותי. 

עולת ראיה – כה –

שיש בהן יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם, ושנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו יחוד ד' בעולם היא קבלת מלכות שמים שבפרשת שמע ישראל. ההודאה על אחדות ד' היא הודאה מוחלטה, לא מצד הצירוף של התגלות האחדות המקפת את העולמים כולם, כ"א מצד עדות ד' הנאמנה, שהוא באמת המובן של היחידות האלהית בעולם. כי היחידות האלהית, המוחלטה למעלה מכל ציור של עולם, אין כח בשום שפה לבטאה, ולא בשום שכל ולב להשכילה, אבל מתוך האחדות המוחלטה, שהיא מבארת את היחידות האלהית בעולם, שברוב זהרה היא באה לנו ע"י אור התורה דוקא, אנו באים לקצת הכרה בערך היחידות המוחלטה, שאינה נהגית בשום אופן, מאפס ציור ודוגמא אותיותית איך לתארה. והנה משולבת היא פרשת שמע ליחודו של השם יתברך בעולם, ופרשת והיה אם שמוע לאחדותו בעולם. כי האחדות המופעה בעולם היא מדרגה שניה מול האחדות המוחלטה, שהיא היחידות בערך העולם, והיא מתבארת ע"י הקשור, שיש בין המצוה התורית בכלל ההתגלות של דבר ד' ובין כל הסדר העולמי במערכי הטבע וכל מוסדי ההויה כולם, שמזה בא הערך כולו של השכר והעונש, המתבאר בפרשת והיה אם שמוע. זהו תוכן המברר את האחדות האלהית בעולם, שהכל מתאים לתוכן אחד והכל מתקשר לאגודה אחדותית אחת. פרשת קדש מיוחדה היא לזכור את הנסים והנפלאות – שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים. עצם הזכירה, קודם שהיא מופיעה למטרה חנוכית שבאה ומעוררת את שאלת הבן, היא מבוטאה בפרשת קדש, והיא בעצמה מרוממת את הנשמה הישראלית ומקדשת אותה באור קדשה. כי זכר ההארה הגדולה של יציאת מצרים, הופעת אלה הנסים והנפלאות, שהם הם הנם היסוד הפנימי של כל הרתוק של האומה הנפלאה האלהית, בפליאת תולדתה, הזכר הזה בעצמו עושה הוא את חותמו חותם קודש בקרב איש ולב עמוק. אמנם בפרשת והיה כי יביאך כבר אנו באים למטרה חנוכית חודרת. שם כבר עסוקים אנחנו בתשובה לשאלת הבן השואל מה זאת. בה כבר אנו באים להוציא את התמצית של הזכירה, בפעולתה על השקפת העולם התדירי, עד שהיא מפלסת לה את נתיבתה גם אל השדרה הקטנה, ההמונית, התמה בעוצם טבעיותה, מרושם מורשת קודש של אבות, מדור לדור. והתמצית הזאת, הספוגה, היא ההכרה הבאה מזכרון יציאת מצרים ע"ד הקישור האלהי עם העולם וכל אשר בו, ע"ד השליטה הרצונית של החפץ האלהי בעליונים ובתחתונים, לעשות בהם כרצונו ברב כחו וממשלתו. הכח והממשלה הם שני ציורים שונים. הכח הוא הענין המתפשט מהוד האצילות האלהית, באין צורך לתאר לנו ענינים מהותיים אחרים וסבות שונות, שהם עושים ע"פ חפצם המיוחד בהכנעם להחפץ האלהי העליון. זהו המבט היותר בהיר מהציור המושכל של שפעת אור ד' בכל עולמים, וזהו הערך המתגלה בפנימיות העולמות. אבל מצד הסקירה החיצונה הננו משיגים מצואים רבים, בעלי עצמה מיוחדה וכח מיוחד, אלא שכולם נכנעים במשטרם תחת הממשלה האלהית. ערך הכח נודע הוא יותר בעליונים, ששם ישנה סקירה פנימית, וכח הממשלה – בתחתונים, שהסקירה שם היא חיצונית, לא בדרך האור של החיים העצמיים, כ"א בדרך הכלי המקבל אל תוכו את האור. אמנם כשאנו חודרים לעומק הגדלות של נשמת האדם, ומעלת הבחירה החפשית שלו, שעולה הוא על ידה מעלה מעלה, בדמיון אלהי נפלא, הננו אומרים שסקירתו הפנימית של רוח האדם היא יותר חודרת ופנימית מכל הסקירות המושכלות אשר לכל צבאות עליונים. וא"כ תהיה השגתו של האדם מגעת עד יסוד הכח, והשגתם המושכלת של כל שרי קודש העליונים, היא לעומתו כליית, המשגת את התוכן של הממשלה, ותהיה מתגלית מצד מעלת האדם, המגיע ליקר פנימיותו ע"י קדושת התפילין, המוציאה אלהפועל את הכח הכביר, הספון מאור הנשמה הישראלית, התכונה היחושית של הכח אל התחתונים והתכונה של הממשלה בעליונים, שהצד השוה שבכולם הוא לעשות בהם כרצונו. 

עולת ראיה – קמ"א – ואחד עשר סמנים היו בה

יסוד הקדושה בהארתה המושכלת העליונה הוא מתאר את כל הרבויים שבעולם בתכונה מאוחדת. וזהו הענין המספרי של עשר שהוא הרבוי המאוחד לחטיבה אחת, שכל רבוי איננו עומד להתפרד ולהנתק מהכללות, כ"א מתוך ששרש הכל הוא אחד מוכרח הוא כל רבוי להתאחד לכלל אחד. אמנם מפני שירדו הכחות בעולם ההויה, והחיים האנושיים התפצלו לנטיות מיוחדות, והחושים שללו מהשכל את הטהרה של השקפתו הכללית ושאיפתה המיוחדה, נצמח מזה שישנה במציאות הכרה ושאיפה פרטית, העומדת בעולם, ושהיא היא הגורמת לכל מה שמתקלקל ומתפרד מיסוד קדושת האחדות.אבל כאשר גם עומק הרע של מדה פרודה זו שרשה הוא בטוב העליון, ושעל ידה יצמח צמח האורה באחרית ושהצללים יוסיפו זהר על האור ויתבטלו אליו, בגמר שכלולו, דעה נשגבה זו, ושאיפת הקדש העמוקה שבה, היא מובעת רק ברום ההשגה הנשמתית של הארת החיים הפנימיים, רוח החיים האלהיים שיגלה למלכא משיחא, אשר על כל ישראל יתפשט, "וריח לו כלבנון ". ע"כ להשלמת חזון עולמים זה אחד עשר סמנים היו בה, לקשר ג"כ האחת הבודדת, מצד שרש מקורה, אל החטיביות הכללית של העשר, וממילא יוצא האור העליון לחשוף את הרצון המקודש, להדבק באור מקור חיי החיים וכל אורות האורים העליונים, שהוא לבדו הוא, אך טוב לישראל אלהים לברי לבב", "ולפני אחד מה אתה סופר", "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. ואני קרבת אלהים לי טוב, שתי בד"א מחסי לספר כל מלאכותיך ". 

עולת ראיה – קפו – ארוממך ד' כי דליתני

כל התרוממות והגבהת הערך האמתי של האדם אינה חשובה להיות מבוססת, כי-אם כשהיא באה לתפקידה האמתי, אלהרום העליון של המהות העצמית של האדם בקשורו עם כל ההויה כולה, המתרוממת ברוממותו. ורוממותת של ההויה, בצורה אחדותית עם רוממותושלהאדם, החושב ומרגיש אותה, אינה מוצאה את מקומה כ"א ברוממות ההקשבה של מקור ההויה, של חיי החיים, ויסוד היסודות של כל היש, של רוממות הענין האלהי, שממנו תוצאות להופעת האחדות המקורית של ההויה, הכוללת את האדם ואת העולם בהופעה מאוחדת מקיפה. ארוממך ד' כי דליתני. 

עולת ראיה – ט – ירעם הים ומלאו, יעלץ השדה וכל אשר בו

כשיתחדשו חיי האדם, השכליים והחברתיים, לטובה ולברכה, ע"י ההופעה האלהיתמאורד' אשר תבא עליהם, תביא עמה הופעה זו חדוש רב לטובה ולהרמת ערך בכל היקום כולו. גם חיי הים, הרחוקים כל כך מחיי האדם, במושג ובשתוף-יחוסים, יתעוררו בתכן -חיים חדש, מרעים בקול המון, המגיע להקשבת האדם ורגשי לבו, ותתבטל האדישות והנתיקה של חלקי היקום זה מזה. כי אחדות היצירה, ע"י התגלות אור היוצר האחד, המיחד את כולם ביחודו, תחבר את כל החוליות של ההויה בקשר יחוסי, מלא אהבה ורגש, וירעם הים ומלואו, גם בלב האדם ונפשו פנימה. וחיי השדה המקורבים יותר לחיי האדם, מצד שתופם בחיים של יבשה, הם יתקרבו כל כך אל הלב, ההוגה והמרגיש, עד שלא רק רעמם והמיתם הכללית תשמע, אלא גם פרטיות החדוש של אשרם וטובתם המחודשת תמלא את הלב שמחת-נפש חזקה, המתבטאת בעליצות, ויעלץ השדה וכל אשר בו. 

עולת ראיה – רטו – ד' צבאות עמנו, משגב לנו אלהי יעקב סלה

צבאי צבאות ברא הקב"ה בעולמו. כולם, מראשית העליוניות שלמדרגתם הגבוהה ביותר עד אחרית התחתיתיות של מדרגתם הנמוכה ביותר, מקושרים הם יחד בלולאות הקודש של החכמה העליונה והחסד העליון, הכולל את כל ההויה כולה. הקשר הקדוש הזה, של אחדות כל צבאות עולמים, בצביון האלהי הכולל כל, זהו מעוזם של ישראל. ויעקב, אשר הוריש לבניו את הנחלה של החזון הקדוש, של סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא אשר איחד את ההכרה האלהית הזאת בנשמתו, ואת המשגב הנצחי מסר בתור ירושה לעד לבניו, שומרי אור הקדש בעדם ובעד כל האנושיות ובעד כל היש אחריו, בחיים אשר לנצח לא יתמו, כי גדולת הכלל היא תכונה נצחית בשגובה המקבלת אור חייה ממקור חיי העולמים, אדון הצבאות, ומנצחת עדי עד בחילה את כל הקשור במעוז שם הקדש, אור ד' לנצח. ד' צבאות עמנו, משגב לנו אלהי יעקב סלה. 

עולת ראיה – רכט – לך ד' הגדולה

לך ד' הגדולה, זו מעשה בראשית. וכן הוא אומר: עושה גדולות עד אין חקר" (ברכות נ"ח). מעשי בראשית, מעשה ד' אחד, יעירו אותנו לדעת, כי כל המציאות כולה היא מעשה אחד, שרבו מאד פרטיו, רבוא רבבות עולמות גשמיים, אשר אין ספורות למו, והמון ברואים רוחניים לאין תכלית, עם המון מסבותיהם, תנאיהם וצדדיהם, שכולם יחד מתקשרים בקשר אחד. ואם היינו יכולים להציץ באור הגדול, של כל המציאות כולה, היתה נגלית לנו איש אחד בגשמיותו ורוחניותו, וכן יאתה לאדון האחד של כל המעשים, להיות כל פזוריו, הנראים לנו ממעשיו, לא ניצוצות אורה נפזרים ונפרדים כי אם אבוקת אורה משולבת ביחס נעלה ונשגב. ותחת אשר ע"פ הידיעה של כל פרט ופרט בפני עצמו, מפרטי היצירה הגדולה, נאמר שרבו מעשיו, "מה רבו מעשיך ד'", הנה בשומנו אל לב, מציור מעשה בראשית, שכל אלה המוני הפרטים, שכ"כ מתפלאים אנו על הודו ונוראותיו של כל אחד מהם בפני עצמו, הם מקושרים זה עם זה כערך גוף בעל אברים רבים, ומכונה נוראה, שאין קץ לפליאתה, מורכבת מהמון חוליות אין קץ, אז לא נאמר כי רבו המעשים, אבל יותר מזה נשתומם שגדלו מאד, עד שכל הגדולות שאנו מציירים אין ואפס הן לגבי גדולה זאת של כל המעשה אשר עשה ד' מראש ועד סוף. על כן הגדולה היא מעשה בראשית. אמנם כאשר יצבור לו האדם בדעתו חלק גדול מהמציאות, וישיג כח התקשרותו בכל פרטיו וכחותיו אלה עם אלה, עם זה לא תדע עוד נפשו לפתור החידות הרבות שיראו לו בהמון חכמת היצירה, כי כל שיוסיף דעת עוד יוסיף פליאות על פליאות. סבת הדבר היא כי הפתרון של המציאות לא יוכל היות כי אם בהבנה שלמה של כל כללה, כיון שהיא כולה דבר אחד גדול, וזה נעלה ממחשבת כל הוגה וכל חושב, על כן בכל מה שנאמר שהוא עושה גדולות הננו מעריכים חלקים מהגדולה הכללית, ואנו משתוממים על גדולתם, והם גדולות עד אין חקר. הננו הולכים מפליאה אל פליאה, מהכרת עצה וגבורה, חכמה וחסד, להכרה עליונה מזאת. הדברים שראינו אותם נפזרים ונפרדים מתחילה, קודם שידענו להם יחש, יתיצבו לפנינו בתור גדולות. אבל הם יאריכו להיות אצלנו באותו התאר, שנוכל לחשב הנה לפנינו מעשה שלם ממעשה רבון כל העולמים, רק עד בואנו לחקור בדברים, לדעת כל החקים של המציאות הזאת, הנחקרים על מה נוסדו, והנה כמעט נודע לנו חלק מחידותינו הגדולות, ועליהן עולות המוני פליאות עוד יותר מביאות להשתוממות, עד שאנו מחליטים לאמר עוד לא באנו לדבר שלם, רק חלק קטן ראינו ממעשי אדון כל, ולא נוכל לגלות כל חוקיו, על כן הגדולות מתיחסות ל"עד אין חקר", וכל הגדולות נכללות באמונה, בגדולה. לך ד' הגדולה, זה מעשה בראשית. 

עולת ראיה / חלק א / עמוד רנז

והנה כמו שקיומו וחזקתו של כל דבר הוא דוקא ממקורו העצמי ולא ממקריו, כן קדושת השי"ת שורה על ישראל בהיותם יחד מכינים לבם למקום  א', ולכן את ירושלים אוה ד' למושב לו, שתהיה תל שהכל פונים אליו. אמנם קודם שנקבע המקום לעבודת קרבן צבור היו מותרות הבמות לקרבן יחיד, שכל זמן שלא נקבע המקום לקדושה הכוללת אז הכללות הקדושה היא רק במחשבה ורצון הלב, וכיון שהיתה כונתו להכלל בכלל עם ד' אז בכל מקום שהיה מוקטר מוגש היה נכלל בכלל הקדושה, ולא היה שם מעשה שמנגד למחשבתו. אבל משנקבע המקום לקדושה הכללית נאסרו הבמות, שהתיחדותו במקום, לעומת קביעות המקום הכללית, מורה היא פירוד, ואז גם אם מחשבתו תהיה פונה להכלל בכלל הקדושה הרי המעשה סותר את המחשבה, והוא מוציא מיד המחשבה ואין מועיל בו. והרי הכלי המחזיק את הברכה, שהקב"ה רוצה בה, הוא השלום, שהוא באמת צביונו של עולם, המגלה שכל רבויי הדעות והרצונות כולם פונים לתכלית א', וכל המעשים מתקבצים בו להביא לגילוי אור כבודו ית' ע"פ הדרכים שחקק הוא ית'. וא"כ עיקר שבח האחדות והשלום הוא, שבהתאחדות הכוללת אותו ואת זולתו מתגלה איחוד וקישור כל הרצונות כולם לרצון העליון ית' לפיכך צריך שיהיה מתחלה שלום בעצמיו, שכל רצונותיו בעצמו יפנו כולם לרצון האחד ית"ש, ואז בכל מה שיתאחד ברצונו יוסיף לגלות את התאחדות הרצונות כולם לראש אחד. משא"כ אם לא איחד רצונו לרצון הקב"ה, אז אם מאחד רצון אחר עם רצונו ומשתדל בזה, הרי זה מראה הוספת פירוד ח"ו. וכמו שלא יאכל קודם שיתפלל על הדם, שהוא הנפש, שלא יקדים רצון אחר נפרד קודם אחוד הרצונות הנפשיים לו ית', שהנפש היא הרצון, "ואשפך את נפשי לפני ה'", כן כשהוא נותן שלום לחברו קודם שיתפלל אע"פ שנראה כמאחד אינו אלא עשאו במה, שהוא פונה למקום פרטי לעומת המקום הכללי, ונרגן מפריד אלוף. על כן מקודם "בשמך אשא כפי" והשי"ת ישים לנו שלום שהוא שמו של הקב"ה. "לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם" (ברכות י':). הדם הוא הנפש, ובו טבוע כח החיים והרצון, שאמנם מצד עצמו הוא בהמי ומשולל השלמות, אבל כפוף הוא אל כח השכל והקדושה הפועל עליו ומטביע עליו את צורתו, בהיות האדם דבק בדברי תורה שהוא עוסק בהם. התפלה היא קישור הרצון בהקב"ה, ועל ידה נעשה הדם מוטבע ברצון אלהי, וההרגשות הראשונות, שבהתחלת כל יום, פועלות הן באדם לכונן על פיהן את כוח הנהגותיו ותהלוכותיו בחיים. אבל כאשר קודם לזה כבר יקדם על דמו עול התאוה החמרית של האכילה, הרי הוטבע בו מקודם הרצון הבהמי, ואז ישוב ויקבע להיות נושא התאוה החמרית, שלא בקשר לעבודת ד'. על כן לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, שלא להקדים בו את רגשי הבהמיות, שבהיותם קודמים בו לרגשי הקדש יפעלו עליו להמשיכו בתכונותיו והליכותיו אל שפל ערכם, 

עולת ראיה / חלק א / עמוד של

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי-חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך. (ברכות ס"ד.). יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דוקא ע"י הערך של רבוי השלום. הרבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמתת החכמה לכל צדדיה, שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. על-כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם רבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום, שנאמר וכל בניך למודי ד'. כי כולם יכירו שכולם גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ד', ובכל אחת מהנה יש צד שתתגלה על ידו ידיעת ד' ואור אמתו. ורב שלום בניך, לא אמר גדול שלום בניך, שהיה מורה על ציור גוף אחד גדול, שאז היו הדברים מתאימים לאותו הרעיון המדומה, שהשלום הוא צריך דוקא לדברים אחדים ושיווי רעיונות, שזה באמת מגרע כח החכמה והרחבת הדעת, כי אור הדעת צריך לצאת לכל צדדיו, לכל הפנים של אורה שיש בו, אבל הרבוי הוא רב שלום בניך, אל תקרי בניך, אלא בוניך, כי הבנין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תבנה מצדדים שונים ומשיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מדרכי עבודה והדרכה וחנוך שונים, שכ"א תופס מקומו וערכו. ואין לאבד כל כשרון ושלמות כ"א  להרחיבו ולמצא לו מקום, ואם תראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החכמה ביתה, וצריך לעיין בדברים איך למצא את החוק הפנימי שבמושגים, שבזה יתישרו הדברים ולא יהיו סותרים זא"ז, ורבוי הדעות שבא ע"י השתנות הנפשות והחנוכים דוקא הוא הוא המעשיר את החכמה והגורם הרחבתה, שלסוף יובנו כל הדברים כראוי ויוכר שאי אפשר היה לבנין השלום שיבנה כ"א ע"י כל אותן ההשפעות הנראות כמנצחות זא"ז. יהי שלום בחילך. החיל, מקום החיל או הכחות העובדים, הם מתברכים בברכת שלום. ומהו שלומם, לא שיהיו כולם כח שוה, כי דוקא ע"י רבוי הכחות והתנגדותם תמצא פעולת החיים, אלא שערך ההבדל וההתנגדות נערך בערך מתאים, שכולם מובילים למטרה אחת, על כן נמצא שלוה בארמנותיך, במקום הדרוש שקט ושלוה, במרכז התכלית. למען אחי ורעי, שלכולם יהי' מקום לעבודה, עבודת שכל ועבודת נטיה ורגש, אדברה נא שלום בך, המצב של ההתאחדות הבא מקיבוץ כחות ודעות נפזרות, למען בית ד' אלהינו, התכלית הנרצית, הנקודה שכולם עובדים בעבורה, אבקשה טוב לך, הטוב הנאסף מתוך כלי השלום, שהוא מחזיק הברכה, ד' עוז לעמו יתן, יתן להם חיים מלאים ענין, שהוא העז, וכשהחיים מלאים ענין מלאים הם צדדים רבים, ונבנים מהרכבות של כחות רבים, על כן זאת היא ברכת השלום האמתית הבאה מהעז. ד' יברך את עמו בשלום. וברכת השלום, הבאה עם העז, היא השלום של התאחדות כל ההפכים אבל צריך שימצאו הפכים, כדי שיהי' מי שיעבוד ומה שיתאחד, ואז הברכה ניכרת, ע"י הכח של אלו ואלו דברי אלהים חיים. ועל כן שלום הוא שמו של הקב"ה, שהוא בעל הכחות כולם, הכל יוכל וכוללם יחד, יהי שמו הגדול מבורך מן העולם עד העולם. 

עולת ראיה / חלק א / עמוד שפח

"ת"ר הרואה אוכלסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, לפי שאין דעתם דומה זל"ז ואין פרצופיהם דומים זה לזה" (ברכות שם).

כל שיסתכל יותר האדם בתכן הנפשות הפרטיות של בנ"א, יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החנוך והלמוד שהכה שורש בלב כל אחד באורח פרטי, ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת ג"כ על המראה החיצוני של הגוף. ומ"מ דוקא ע"י השינויים הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבנין העולם בתעודתו הראויה לו. והרי יש להתפלאות על החכמה העליונה, שע"פ הרזים הפנימיים, הידועים וגלויים רק לפניו יתברך, מתקשרים ומתיחסים כל אלה ההפכים זה לזה, עד שע"פ צירוף כל הדעות והפרצופים השונים יצא בנין הרמוני מתאים מאד. ואילו היתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם לא הי' כל אחד מושך כ"כ לחוגו בקנאה יתירה, והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא הי' חומר לבנות  את הכלל. ע"כ שם השם יתברך בטבע, שכל יחיד שבבני אדם אינו מתיחס אל העולם כ"א ע"פ פרטיותו ומתגדר בה, ובזה הוא משלים את הראוי לו, ולפעמים הוא רואה רצונותיו של חברו כאילו הם מיותרים בעולם, ואילו הי' דעתו קרובה כ"כ לציוריו של חברו כמו שהוא קרוב לשל עצמו, היתה מתחלשת אצלו התיחדותו לעצמו, והי' חסרון בהשלמת פרטו, עד שמזה היתה תוצאה לחסרון השלמה אל הכלל כולו. וע"כ נשארו בגלוי השינויים בכל תקפם, ובפנים בעומק רזי החכמה העליונה, שם המה מתאחדים, עד שלסוף כשיושלם החינוך האנושי לא תהיה צריכה הפרטיות לשמירה מעולה כזאת, ויהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' ולעבדו שכם אחד, אבל כ"ז שהחילוקים וההבדלים יש בהם צורך לעולם, הרזים שעל ידם מתאחדות כל הפלגות הם נתונים בנרתק ומכוסים מעיני בני אדם. ויען כי ישראל יהיו הגורמים, להוצאת הרזים הללו לאורם, מברך בראית אוכלסיהם: ברוך חכם הרזים. 

עין איה / שבת א / פרק ראשון / יג.

מסייע ליה לר"ה משמיה דעולא, דאמר אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שנאמר ויקרא לו ד' שלום. אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא דכתיב האל הנאמן, וכ"ת ה"נ, והא"ר בר מחסיא א"ר חמא ב"ג א"ר שרי למימר הימנותא בביה"כ. התם שם גופיה לא אקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא, הכא שם גופיה איקרי שלום דכתיב ויקרא לו ד' שלום. השלום צריך שיהיה מושרש בתור מושג היותר קדוש עד שראוי הוא להיות נכנס בכלל שמותיו של הקב"ה. כי יסוד השלום הוא שתהיה מגמת הפנים של כל רצון פרטי הנמצא במציאות משתוה עם החפץ הכללי, שנובע מהתכלית הכללית של כל המציאות כולה. והנה אדון כל המעשים ב"ה שכולל בשלימותו ואחדותו את כל המציאות כולה, כללה, תעודתה וכל פרטי פרטיה, וכשם שהוא אחד יחיד ומיוחד כן מעשהו הוא אחד, ע"כ כל פרטי המציאות הרבים עד אין חקר, עם כל המון הרצונות הפרטיים שבו, שנראים רחוקים זמ"ז בתכלית הריחוק, וג"כ רחוקים מן התכלית הכללית שהוא החפץ להעמיד את כל הברואים כולם על מכון השלמתם היותר עליונה ומוצלחת, שלזאת התעודה הרחבה עד אין חקר, צריכים המון מעשים ותקופות שונות ומסובכות, האור והחשך, הרע והטוב, משתמשים בזה בערבוביא – (ו) כולם עולים לתכלית האחת והמיוחדת, עד שבאמת מצד אמתת המציאות, כל חפץ פרטי מתאים הוא אל התכלית הכללית, אע"פ שבעל החפץ לא ידע אנה פניו מועדות כלל. וזהו יסוד השלום, כי היפך השלום בא תמיד מסיבה שהפרטים אינם מתאימים כאחד בחפצם הפרטי אל התעודה הכללית. ואם כל איש פרטי או סיעה פרטית תאמר שחפצה היא בתיקון הכללי, וגם חברתה המתנגדת לה ככה תאמר, בא אמנם יסוד הניגוד מפני הפרטיות הנמצאת בכל אחת שאינה מכרת את הכלל כולו בכל זהרו ושלמותו, מה שבאמת אינו גלוי כ"א ליוצר כל. והדרך להביא את הכלל כולו אל אותה התעודה, שמונחת בו ויוצאת ממנו לכל פרטיו, אינה באה כ"א ע"י אור התורה האלהית, שהיא ברכת השלום היחידה בעולם, ואין עז אלא תורה שנאמר "ד' עז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום". אמנם הבלתי מכירים את השלום לדבר היותר קדוש, יוכל להיות משתי סיבות: או שמגמתם איננה כ"א אהבת עצמם הפרטית, וגם חפצם בשלום איננו מפני שהשיגו שראוי לנפש ישרה לאהוב יותר מכל את הטוב הכללי, כ"א מפני שמצאו את השלום לאמצעי היותר מוכשר למצא על ידו [את] הנאותיהם הפרטיות. מושג כזה שנעוץ באהבה פרטית עצמית אינו יכול

עמוד ט

להכנס במחיצת הקדושה, וק"ו שאינו ראוי להיות נקרא בתור שם משמות הקודש. או שאינם משיגים שהתעודה היותר נשגבת העומדת בתור מרכז לכל מעלה וכל עבודת ד', היא ההצטרפות של כל פרט מפרטי המציאות וכל מעשה ממעשיהם הפרטיים אל התכלית של הצלחת הכלל כולו, החוזרת אח"כ אל כל פרטיו המרובים. ע"כ יסוד דעת ד' מוכר לנו בידיעה זאת הנכבדת ששלום הוא שמו של הקב"ה, וחלילה להזכירו במקום שאין הנפש מסוגלת להנשא [בו] אל המרום והנשגב. כי דרכי השלום שתחפש הנפש בהיותה במצב חומרי שפל, לא יתאימו בשום אופן אל השלום האמיתי, שלום העולמים, שראוי לו לצאת רק מתוך הכרה נאצלת ועמקה של תורה ודעת ד'. אמנם מצע השכל האנושי קצר מהשיג ההוד וההדר, הנועם וההצלחה של השלום הכללי, ועם זה אינו יכול להגיע לתוכן הדרכים שבהם יבור לו הדרך לתכלית הנשגבה הזו. וצריך לזה מהאור האלהי, אור הנבואה היותר נשגבת, אור עולם שבאוצר חיים של התורה, שלכלל האדם אינה נקנית כ"א ע"י האמונה, האמונה כי ד' הטוב שטובו מוכר ומושג לנו מבין חרכי המציאות כפי מה שהיא עכשיו גם באמצע דרכה, מורה לנו הדרך לפחד אל ד' ואל טובו באחרית הימים, כשיתעלה המצוי כולו, וירומו הפרטים עם הכלל כולו למעלה היותר שלמה, עד שענג ההכרה הכללית שהוא טוב מאד יושכל גם בכל פרט, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצון קונם אדון השלום בלבב שלם. א"כ האמונה היא הדרך האחת לקניית השלום, כי מבלעדי האמונה בטובו של יוצר כל, המושקפת לנו מדברים המושגים ומושכלים לנו, לא יחדור אור אהבת השלום בפרטים ולא יוכל לעולם לבא אל הכלל, וראוי היה להיות מושג האמונה נקדש כמושג השלום. אמנם בזה ראוי גם להבחין כי הבדל יש בין סבה לתכלית, האמונה היא אמנה סבה נכונה להכרת השלום והליכה בדרך שלום. ע"כ מתרגמינן אלהא מהימנא אבל לא שם גופיה איקרי הכי. מה שא"כ השלום שהוא התכלית העצמית, שם נופיה איקרי שלום, דכתיב ויקרא לו ד' שלום. חסרון האמונה בהתעודה הכללית של המציאות שהוא לטוב היותר נשגב, אמנם יכה לרסיסים את כל בנין השלום הנקדש. כי מאין מושג נאצל אדיר הראוי לקחת את לב האדם לתת לאבן פנה לכל מגמותיו, שיהי' פונה למעלה, לשלימות כללית ונצחית, יתפוצצו כחותיו על סלע אהבת עצמו, שההכרה בה קודמת ומורגשת לו יפה. ע"כ האמונה כי טוב ד' לכל תקשר את הפרטים אל דרך שלום העולמים, והיא האמצעי היותר נשגב לתכלית האחרונה ששם ד' בה נקרא, שלום. השלום שהוא כ"כ קדוש ויקר, אי אפשר שיהיה דבק באדם לאהבה אותו באמת כ"א בהיותו מנושא מעל החלאה החומרית הנמצאת בכלל העולם החיצוני ומתפשטת הרבה בעולמו הפנימי של האדם, ששפלותו של האדם בשני המצבים תכריחהו, לבית המרחץ ובית הכסא. הראשון מצד החלאה החיצונית והשני מצד הפנימית, שסבתה היא משותפת ג"כ עם החסרונות הכלליים, שלא ניקתה המציאות בכללה מהם עדנה. ע"כ אל מושג השלום שהוא ההתאמה של העולם החיצוני הכללי כולו עם העולם הפרטי הפנימי, יאתה להזכיר בית המרחץ. אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ. וההימנותא שפעולתה ביחוד היא על המוסר הפרטי, וממנה יבא מאיליו להיות מצטרף לטובה אל הכלל הגדול, ראוי יותר להזכיר שלילת הגדתו, אם הי' נכלל בכלל השמות, שיהיה אסור להזכירו בבית הכסא, המורה על חסרונו הפרטי החומרי של האדם. והכלל שבשניהם הוא להורות שאי אפשר להתנשא לפעולות ודיעות שיצאו מהן תוצאות טובות לכלל האומה וכלל האנושיות, ובמובן היותר רחב ויותר עמוק לעמקה של האמת לכלל המציאות כולה, כ"א בהתנשא האדם הפרטי מהחסרונות המושפעים מהעולם החיצוני, ממעשים ומדות ודעות מגונות, וכן בעולמו הפנימי מנטיות ומדות ומעשים בלתי הגונים, שרק אז יהיה ראוי לקרא בשם השלום. ובהתנשא איש או כתה ואומה, לקרא בשם השלום ומצואתם לא רוחצו, לא יבא שלום הבא מקריאה כזאת, שהיא נערכת להזכרה של המושג היותר קדוש ויותר מרום ונשא בבית המרחץ ובבית הכסא, מקום התגלות שפלות החומריות האנושית מצד עולמו החיצוני והפנימי, להביא את הפרי הראוי לו. אמנם עם קדושת המקום, עם התנשאות האדם משפלות מוסריותו והרגלתו בדרכי יושר, עד שהעולם החיצוני לא ישאיר עליו רושם מזוהמתו, ועולמו הפנימי יהיה מחנהו קדוש ולא יראה בו ערות דבר, אז ראוי שישים כל מגמת פניו רק לתעודת השלום, לשמרו מכל משמר ולהרחיבו בכל היכולת, לחזקו ולאמצו בכל האמצעים שיזדמנו לידו, במסיבות הזמן ותקופות הדורות ההולכות ע"פ קורא הדורות מראש. וע"ז שנינו ת"ח מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך", אלה הם הבנים הבונים, המצרפים כל אבן פרטית שבאיש ושבמעשה למוסד הבנין הקדוש והנערץ, השלום, "א"ת בניך אלא בוניך".

עין איה / שבת א / פרק שני / צד.

רבי אבא ב"כ אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו, שב"ע אומר ואמרי לה שמעון כן זומא אומר לא נברא כה"ע כולו אלא לצוות לזה. החיים כשהם הולכים לתכליתם כדי להוציא את הדבר היותר שלם ויותר מעולה, ומתוך שהם עשויים כונניות אחוזות וסבוכות זו בזו, כל המעשים והמסיבות פועלים זע"ז ונפעלים זה מזה, ממש כגוף אורגני אחד ועצם מיוחד שלם, מתוך כך הוצאת השלם שבאנשים אל הפועל נחשבת על שם כולם. אמנם הציור היותר שלם שבאנושיות לא יצא אל הפועל בכל זמן ועידן, ע"כ כמו שכח ההתאחדות של כל המצוי תאגד את כל מה שנמצא עם השלם בעולם אחד בזמן אחד לאגודה אחת, עד שהציור הבהיר של המציאות כולה הוא מביא לראותה בעסוקה ליצירת השלם ובחיר האנשים בצדק מלא ורום ערך שאינו נמצא כ"א בגבר ירא ד' ושומר מצותיו במובן היותר עליון, כן עלינו לדעת שאמנם ההעדר הוא מתנאי ההויה, והיצירה שהולכת לדרכה ע"פ אותו הדרך המותוה מאדון כל המעשים, היא מעדרת ג"כ את הדורות הקודמים כדי להמציא יותר נאותים, לאותה התכלית הרצוי' של היצירה היותר מעולה של הצדק השלם בכל. א"כ גם הזמן כולו, עברו וההוה שלו ועתידו, ג"כ צריך שיושקף לנו במבט של יצירה אחת שלמה, ואנו צריכים להבין שכ"כ גדול ונשגב הוא הערך של התכונה הגדולה של יצירת השלם האמיתי, צדיק יסוד עולמי, עד שגם כדאי להעביר מהעולם המון יצירות וברואים כדי לתן מקום ליצירת המעולה התכליתי, א"כ צריך להשכיל ששקול זה כנגד כל העולם כולו. אמנם לעת כליית כל הקיצים, לעת הציור שתבא ההשתלמות של הבריאה לגרם שלמותה, הנה גם אז תהי' העטרה העקרית והיסודית בראש המעולים שבברואים, עתיד הקב"ה להיות לעטרה בראש כל צדיק. ואז אמנם לצורך ההוצאה אל הפועל, לא יהיה צריך זרם החיים ללכת כדי להוציא את המעולה התכליתי שכבר יהיה בשלימות מלואו. אמנם יסוד התעודה שכנן אדון כל המעשים את היצירה כולה בחוברת כזאת שיהיו המון מעשים לאין תכלית נזקקים לתכלית נשגבה ומעולה, הוא כדי להרבות חיים בעולם, ולרומם ג"כ ערכם של החיים בתכלית העילוי, א"כ גם כשיחדלו כבר מלהיות מוכרחים יתר הנמצאים העומדים במעלה נמוכה מערך הנבחר המעולה שבאנושיות, מ"מ לא יחדלו כל המדרגות השונות מלהיות

עמוד קטז

נמצאות. ואז לא ערך ה"בשביל" יפול עליהם, שמורה על הצורך של ההוצאה אל הפועל. ולא ערך ה"שיקול כנגד כל העולם", שמורה על ההעדר הנופל במהלך החיים. אבל אז כאשר יבלע המות לנצח ו"כימי העץ ימי עמי", כל המדרגות יהיו מתנשאות בעילוייהם של היותר שלמים שביצורים מצד אותו כח החיבור שהיה להם עמהם בזמן העבר בהיותם נצרכים בין במציאותם בין בנפלם תחת יד החליפה וההעדר הגופני לתכלית הוצאת הצד המעולה שבאנושיות, מתוך כך יהיה הכח המאחד עומד קיים בהם לעדי עד, עד שבאפס כבר צורך אל תמורה וכליונות, יהיו עומדים כל מי שכבר השתתפו בהבאת התכלית היותר נשגבה, השלמת היצירה היותר חשובה, דהיינו בחירי האנושיות בצדק וטוב אמיתי, לעד לעולם. מפני שאז יתקיים הערך היותר אחרון שכל העולם כולו לא נברא כ"א" לצוות לזה, הצוותא מציינת מציאות לתכלית שאינה כבר מוכרחת להשגת מבוקש, ומ"מ היא ראויה ונאהבת מצד ההתחברות הנאותה שכבר קדמו הסבות המוקדמות להשרישה. כל העולם לא נברא כ"א לצוות לזה, כי זה כל האדם.

קובץ א – תצז

הטעם העתיק של המילה, המעטת תאות המין, הוא חובק כללים רחבים של המדע. קשר הברית, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, של דעת אחדוח ד', הקשור במילה, משולב הוא עמה קשר עצמי, מבשרו יחזה אדם אלוה. אם יש באדם כח לאחד את כל כחות נפשו וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת, כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא שכחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מפורד הוא גם הוא, ושאין אחדות במציאות. התאוה המינית כוללת בעצמותה, ובסעיפי התאות החמריות הדמיוניות והרוחניות הכלולים בה, את החלק היסודי מכל הנטיות כולן, אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה, אז האחדות מתגלה בעצמותו, וגילוי האחדות האלהית מתחזה בו בבשרו. השיקוע של רוח האדם בתוך תאות המין עד לכדי צלילה גמורה, עד לכדי אוטם האידיאליות והמוסריות בחוגה, גרמה את תכונת הערלה, והמעמד הפתלוגי הזה הוא נושא עליו בגויה את האימוץ של נטיה זו בצורתה היוצאת מחוג האידיאליות והמסירה המוסרית המגמתית. מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה של תאות המין מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה. לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית, של וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית. ואם ירד טבע הבשר ויצר לב האדם עד כדי התפתחותה של הערלה, הנה יסול לו האדם את דרכו האצילית בתיקון ברית קודש, על ידי המילה, ואז ימצא את כל כחותיו נטויים למטרה כללית אידיאלית קדושה, ומבשרו יחזה אלוה, ויקדש את קדוש ישראל, ד' אחד.

עין איה / שבת ב / פרק שישי / מו.

מו. שבת דף סג ע”א

ופליגא דשמואל, דאמר שמואל, אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". אם נשקיף על החיים לא בהבטה פרטית, מנקודת חיים של כל יחיד בפ"ע, כ"א בהבטה כללית, אז יתאר [ו] לפנינו כלל החיים בתור מציאות אחת גדולה מחוברת מהמון שלשלאות וחוליות שונות, אשר זרם ושטף החיים עובר בהן דוקא ע"י כח הניגוד הנמצא בכל חלק מחלקיהם ביחש למשנהו. ואותו הכח הכללי, המוציא מתוך כל המון הניגודים את היסוד האחדותי, העושה את כלל החיים לחטיבה אחת, הוא מהפך את הניגודים כולם לטובה, ומוציא מהם את אימוץ כח החיים. באופן כזה אין לנו לצייר שלמות בחיים, כל זמן שהם עומדים על תכונתם בצביונם השלם באותו הסוג שהננו מוצאים בו את חיינו, שיבטל מהם כל יסוד וכח לניגוד, כי ביטול כח הניגוד הוא ג"כ המעטה וכשלון ליסוד החיים עצמם. ע"כ ההפרש הוא בין הימים שהעולם שומם והרשעה שולטת, לימי האורה והטובה, רק במה שכח הניגוד יהי' רק שרוי בכח כדי לעורר את יסוד החיים, ולא יצא אל הפועל לבלע ולהשחית. כח היד התקיפה בלא משפט יסור, ו שיעבוד מלכיות הבא על ישראל מרעי גויים יבוטל, וכל הזכיות הטובות שראוי לישראל למצא ע"פ גורלו בתבל ישובו אליו בכל המילוי והטוב, שבהן כלולים כבר ארצו וממלכתו וכל חירותו, קניניו החומריים והרוחניים כולם, חופש השפעתם והכרת כבודם בקרבו, בדגל נשא, ובעולם בכל הרחבתם הראויה להם. אבל מציאות הכח הניגודי בגניזה ובכח מוכרחת להמצא. 

מדת העניות צריכה להמצא בעולם לפי המספר המועיל רק לחבר את הבריות זה לזה בקישורי רחמים ואהבה, אבל לא במדה שימצאו מרי נפש אשר יקוו לתשועה ואין. מקרב הארץ לא יחדל האביון, מפני שהארץ בכלל, העולם, צריכה היא למדה זו, אפס כי בך ביחוד לא יהי' אביון 1. מצב המיוחד של האומה לא יגרום תוצאה של עניות מיוחדת שהיא בכלל מדת פורענות, אבל כפי אותה המדה הדרושה לארץ, לעולם בכלל, לעורר את הכח של נדיבת לב ושל חמלה טהורה ע"י השפעתה, תמצא, והנה תמצא בכח ולא בפועל. וכן כל הניגודים היסודיים שבין עם לעם, המכשירים את האנושיות בכללה למקצעות שונים של עבודה בחיי המעשה וחיי הרוח, כל אלה ימצאו. ולפ"ז יהי' הזיין גם אז משמש לתכשיט, המבצר את כח הניגוד שלא יצא חוץ ממטרתו. המלכיות היא נמצאת והעולם עם ניגודיו הוא הולך וחי, אבל שיעבוד מלכיות אין. הכבדה והמטת צער ויגון ע"י אי שיווי משקל וחסרון מוסר ודעת, המתפרץ מעל לגדרי התקנות שהיושר והצדק המפעם בלב האדם מאור נפשו האלהית, דבר זה לא יהי'. ובזה מתחדשת צורת העולם לטובה ולברכה, אע"פ שתנאי יסודי החיים עומדים על עמדם, ו אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.

1 עפ"י דברים טו, ד.

עין איה / שבת ב / פרק שישי / סג.

סג. שבת דף סג ע”א

אר"א אמר ר"ש בן לקיש, שני ת"ח המקשיבים זה לזה בהלכה הקב"ה שומע לקולם, שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני", ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר "ברח דודי וגו'". ההופעה האלהית בהנהגת העולם, מתגלה היא ע"י ההקשבה לכל מהלכי הדעות, באופן שאע"פ שכל אדם יש לו מהלך דעת שלו, שאי אפשר לפעמים שישנה אותו, מ"מ הוא צריך להקשיב ג"כ מהלך דעת חבירו, וידע שגם הוא יש לדבריו מקום. ובזה תפעל דעת חבירו על דעתו לבסם אותה, כפי אותה המדה שהוכנו הדעות לפעול כל אחת על חברתה. וכשם שההקשבה האלהית שברגש הפנימי, ברחשי הקדושה והטהרה העליונה, יוצאת ע"י אותה ההכנה המוסרית של מציאות נחת רוח בהגיוני לב של חבירו, אע"פ שהם רחוקים מהגיונותיו הוא, כן האורה האלהית של הצלחת ההנהגה, יוצאת מההקשבה שכל אחד קושב בשכל טוב את דעת חבירו. ואז בין שהוא מקבל אותה, בין שהוא דוחה אותה, פועלת היא את פעולתה על ההגיון המיוחד של כל אחד, להכשירו להיות ראוי להנהגה כללית כפי הראוי להסדר האלהי, המתפשט על כל החיים החמריים והרוחניים כולם, לפי שינויי פרטיהם. וההנהגה היוצאת מדעות משוקלות בשקל הראוי, הבא אחר קבלת ההשפעה מכל הדעות, היא מכוונת להסדר האלהי שבמציאות, ופועלת עליו ג"כ באופן מתאים. מה שא"כ כשכל אחד רוצה להתיחד דוקא בהגיונו המיוחד, אין ההשפעות הרוחניות הפרטיות מתאימות כלל לפי ההכנה הכללית האלהית השרויה בכללות הנשמות של כלל האומה כולה, היונקת את נטיותיה מהאורה האלהית הטבועה בקרבה, ע"כ גורמין הם בזה לשכינה שתסתלק מישראל.

אגרות הראיה / כרך א / כ

דע שהסברא הישרה היא לעולם יסוד גדול בדין, וזהו בין בדינים מעשיים בין בדינים עיוניים. ע"כ לעולם אנחנו צריכים להגיע למרכז היושר, ואם תראה לנו סתירה בין אמת לאמת, ע"כ יש כאן דבר המכריע, חה מקום של למוד חדש. ע"כ נראה בענין ההלכה של חופש הדעות, שהיא מתאמת בזמן הזה לרוב בעלי הדעות שבעולם, עד היכן יגיעו גבוליה ע"פ השכל. שמא תאמר שאין לה גבול, לא תוכל כלל לומר כן. האחד שאין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהי' הקצוניות מזיקתה, ועוד טבע הענין מחייב שיש גבול לחופש הדעות, שאם לא יהי' שום גבול, כ"א יפרק עול כל מוסר מוסכם, עד שיגיע בבינתו הפרטית לסוף הדעה על מה הוא עומד, ואז תמלא הארץ נבלה, וצמצום גמור בין הדעות והמעשים א"א כלל לעשות, מפני שהמעטרם נגררים בע"כ ברב או במעט אחרי הדעות, א"כ למשל שיסכים אדם בלבבו שאין שום עול ברציחה הוא ודאי חטא, שאם ההסכמה הזאת תפריח יהרס קיום העולם, וכן כיו"ב. ע"כ אנו למדים שיש גבול לחופש הדעות, אלא הדבר הקשה הוא צמצום הגבול. ומסתבר שאין הצמצום יכול להיות שוה ממש בין כל חברה אנושית, כי למשל ההסכמה הגמורה בלב שאין שום הפסד ללכת ערום בשוק, למי שמסכים כן, וטוען שיתנהגו כן בפועל, הוא חטא אצלנו, וראוי להיות חטא, ואיננו חטא אצל הפראים שבאיי גוויניא, למשל. וכיון שע"כ יש הפרש בין חברה לחברה, לא יעמוד ההפרש על מקום אחד, רק יהי' הולך ומתחלק לפי רבוי התנאים. וביחש לאמונה יש הפרש גדול בזה בין ישראל לעמים. 

עמוד כ

אם היה שום עם בעולם, שעיקר הוייתו בתור עם וקיומו יוה' תלוי באיזו דעה, אז היתה רשות גמורה וגם חובה שביחש לזאת הדעה לא ימצא בקרבו חופש-הדעות. כי אין זה חופש כ"א עצלות מהגן על עצמה, בשביל איזו נטיה של גירוי עצבים מאנשים פרטיים. אמנם לפעמים ימצאו יחידים, שיוכלו למרוד באומתם, כשימצאו שאותה הדעה, המאגדת ומקיימת את אומתם, היא מזקת לכלל האנושיות, ע"כ יפקירו את האומה בשביל האמת. אבל כ"ז שתהי' הדעה המחזקת את אומתם דעה בלתי מפסדת כלל, וק"ו כשתהי' עוד דעה מועלת חוץ לגבולה, ולגוף האומה תהיה יסוד חייה, אז אין שום מקום לסבלנות, והסבלן בזה ראוי לבזיון פנימי מכל האומה וגם מכל האדם. ע"כ כאשר אין עוד אומה בעולם, שההודעה של שם השי"ת בעולם, בתור אלהי עולם, שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו של הקב"ה, יהיה יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה. וע"כ יש בה תנאים כאלה שאינה יכולה להתקיים מבלעדי הדעות הגדולות הללו, וכל גדולה שבנפש היא כרוכה עם חסרונות מקבילים לה, ובודאי יש לישראל ג"כ חסרונות כאלה המביאים אותם לידי הכרח הגדולה של נשיאת שם ד' בתכנם הכללי. ע"כ מי שגורם בדעותיו, ומכש"כ במעשיו, רפיון להדעה שמחיה את האומה, הוא פושע לאומי, שהסליחה להם היא אולת. ובכל העולם אין לנו דוגמא בזה. אין התוכן הלאומי של כל אומה ולשון שבעולם קשור כלל בטבע הוייתם עם דעת שם ד' בקרבה ובעולם, ולא עם כללות שום אמונה. ואם ימצא עם בודד, בעל אמונה שפלה, שאמונתו היא לאומית, היא ודאי כל כך קטנה, עד שהתפשטותה בעצמה תביא מכשולות לכל האנושיות, וביותר שא"א כלל בעצמו להתקיים, א"כ העם ההוא בעצמו עומד הוא לכליון שאין לתבע מיחידיו חובות קיומו. זהו יסוד קנאת ד' האמתית, שבעליה ראויים שתנתן להם ברית כהונת עולם, בהבדלה בין הקנאות הפחזנית הבאה מחסרון דעה ורפיון כח.

והנה כדי למלא במעשה את השלטון הלאומי, צריכים שיהיו כחות האומה בתכלית השלימות. אמנם למנעו לגמרי ג"כ לא יתכן, כי האופי הרוחני של האומה הוא ב"ה תמיד חי, ודוד מלך ישראל חי וקיים. ע"כ זאת היא עצת ד' שהפליא עצה, הגדיל תושיה, שכפי אותו המיעוט שכחות האומה מתמעטים, כן יהי' נגרע כח היכולת, ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ד', ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים, לפעמים מניעה מעשית, כמו יראת מלכות וכיו"ב, ולפעמים מניעה רוחנית, שמהם היא ג"כ המצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה. ואך לזה הננו מוצאים בירושלמי, שרשב"י שמח על נטילת הדינים בישראל לשעתם, משום דלית אנן חכים מידן,

זהו מה שנוגע להבנת לשוני.

ולענין דינא. דע, שאע"פ שאיסור גמור וחולי רע הוא, אפי' מי שמסתפק ומהרהר על דברי האמונה השלמה, מ"מ לא מצינו שדנו חז"ל דין אפיקורוס, כ"א על הכופר, דהיינו המחליט ההיפך. וההחלטה של ההיפך א"א שתמצא כלל בישראל ביו שום אדם שלא יהי' רשע גמור ומשקר במזיד. כי הרשעה היותר גדולה לא 

עמוד כא

תוכל כ"א להטיל דופי של ספק לחלושי הדעות, וכיון שכן מי שמעיז פנים לאמר שהוא כופר בבירור, הרי הוא רשע מוחלט, שבצדק היה ראוי לדונו בכל הדינים המפורשים, ואין כאן טענת לבו אונסו כלל. ואם היתה הכפירה שבדורנו בעלת אמת, היתה תמיד טוענת טענת ספק, והיו מבררים לה בנקל ספקותיה, אבל היא משקרת בזדון, וטוענת טענת ודאי, בשעה שאפילו ליותר חלושים בדעת א"א כלל שתבא כ"א למדת ספק, והרי היא עסוקה ברשע של רדיפה בעזות מצח, ע"כ היא חייבת כל הדינים, שבידי אדם ובידי שמים, לפי הערך של המכשלה שהיא עושה. ופרטי הדברים מובן שצריכים אריכות גדולה של ספרים רבים לבאר. ודבר זה ברור, שמי שבא לידיעה איך שכל המינות, ביחש לישראל, איננה כ"א טענה של ספק גרועה, המתלקטת מחסרון ידיעה וחסרון רגש ומעוט מוסר, מיד הוא נעשה שלם באמונה ויראת ד' באמת' וכל מה שיהי' יותר דבק בת"ח, דורשי אלהים באמת, כן יתעלה מעלה מעלה, להיות ממולא באמונה של חסן חכמת ודעת. "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי אמר ד'".

(עה"ק יפו ת"ו, י' סיון תרס"ה). 

אגרות הראיה / כרך א / שא

מכתבו היקר הגיעני. ואשר בעצתי ישאל, ע"ד חיזוק של חיי הנפש לעבודת ד' בשמחה ובגבורה, קשה מאד לברר בדברים קצרים גם יסוד אחד מאדני העבודה הטהורה, ובל עיקר זירוזי לדידי ולדכוותי הוא רק לקבע זמנים הגונים על חלק התורה הרוחני, בכל מקצעותיו, שלא יהי' מונח בקרן זוית ונתון רק לקריאה ארעית, וממילא יזרח אור הנשמה, ורוח שמחה וגבורה תפעם בלב הדורש את האמת בלא לב ולב. בכ"ז לא אמנע הטוב להציב כלל גדול אחד, אע"פ שגם הוא לא יובן בכל עמקו כ"א ע"י שינון ולימוד מרובה, מ"מ כבר יהי' בזה בית-יד לחפץ בחשק אהבת השם יתברך ואור תוה"ק. כי זה פשוט הוא' שגם הירוד שבאנשים אם יציעו לפניו שיכול הוא בכל עת לעשות חסד על כל העולם כולו, הכולל בתוכו כ"כ הויות עד אין תכלית, יתעורר בשמחה ובגבורה לעשות טוב, וכל העצלות והרפיון אינו בא כ"א מחוסר אמנה בגודל הטוב שעושים ממש עם כל היקום בעסק התורה, המצות, העבודה, וזכיכות המדות, אשר עבור זה האיר ד' את עינינו בדברי קדושי עליון בעלי קבלת האמת, אשר הרחיבו המשכיות להודיע את גודל יקרת העבודה ואיך מעלים על ידה את כללות ההויה וכל פרטיה. אמנם צריך הדבר להתקרב אל הציור השכלי, כדי שיהי' הזירוז אמיץ והשמחה מבוססה. חה הציור בא ע"י ההבנה של האחדות הרוחנית, דהיינו להשכיל שאור הנשמה של כל יחיד הוא מקושר עם הנשמה הכללית של כל ההויה כולה, שממנה שואב כל היקום לכל פרטיו את אור השלמתו, ובידינו הוא להוסיף אור בנשמה שלנו ע"י התורה, החכמה, המצות, העבודה, והמדות הטובות, בכל עת ורגע, ובכל רגע שאנו מוסיפים אור בנשמתנו אם רק נשים דעתנו שלא על עצמנו בלבד אנחנו חשים כ"א על כל ההויה, כי "כל פעל ד' למענהו", מוסיפים אנו השלמה וחיים בכל. והצדיק 

עמוד שמ

מוסיף על ידינו אומץ בעבודתו, והרשע מתמתקת רשעתו באיזה מדה, והרהורי תשובה באים לו, ואפילו הבהמות והחיות מתבסמות לפי ערכן, ואפילו היצורים הנוטים להזיק ולהחריב מתעדנים ומזדככים, מזיו הקדושה הנוספת ע"י נשמה אחת השמה לב באמת על הכלל כולו, ואין צריך לומר גודל האור שמתוסף בצחצחות העליונות בנשמות, ובכל המדרגות של העולמות הרוחניים, שאין קץ ליפים והוד קדושתם וחמדתם. וזה נכון והגון לכל איש ביחוד מזרע עם קדוש, וביותר היושב על אדמת קודש' ובפרט מי שזכו להסתופף בצלצח של עיר ד', שכל ההויה החמרית והרוחנית קשורה בה כקשר הענפים בגזע ושורש.

מובטח אני, שכל מה שזה היסוד יבורר יותר ויהי' נקנה ביותד בינה ודעת ובהדר אמונה שלמה, שהיא מתוספת כל מה שהאדם שוקד יותר על דלתי תורה לשמה בכלל, וביותר על דלתי התורה הרוחנית, דהיינו הספרים העוסקים באור דעת ד', בין ע"פ שכל האנושי בין ע"פ סוד ד' ליראיו, ורזי תורה, שכפי אותה המדה יתגבר בקרב הלב התבשמה אור השמחה והגבורה לאהבת ד' וחשק המצות וקדושת תוה"ק. אמנם לצרף לידיעה זו צריך, שגמר ההשלמה של הוספת האור השלם בכללות ההויה יהי' דוקא ע"י גדולתם של ישראל ורוממות קרנם על אדמת ד" על-כן תהי' ממילא אור צפית ישועה קשורה תמיד בחיי הנשמה. וכשיתפרץ מן הלב הזרם בדיבורים הקדושים הנועדים לזה' בשעות המוכשרות, ובכל עת הכושר, יראה ויגלה אור נעים וחדש, אשר ימתיק את כל הדינים, ואז יוכל האדם בעת רצון להתפלל בהרחבה על כל משאלות לבבו, הרוחניים בדרך עיקר והחמריים בדרך טפל וארעי, וד' ית"ש לא ימנע טוב להולכים בתמים. – אמנם צריך להזהר מאד בבריאות הגוף והנפש ע"פ הטבע, ולהתרחק מאד מכל מחשבות של פחדנות ושל עצבנות, כ"א להמשיך על עצמו תמיד עז ושמחה, כי "עז וחדוה במקומו".

אגרות הראיה / כרך ב / תקמא

הכלל היסודי למגמתה של כל תיאוריה רוחנית, העומדת להאיר ולהחיות. להציל ולגונן על איזו הופעה רוחנית המתגלמת בחיים, נגד זרמים רוחניים אחרים שגם הם מתגלמים בחיים, והם מקטרגים אותה, ממעטים את צביונה ועושקים ממנה כחות, אורות ונשמות, הוא: שהתיאוריה המתעודדת, על הגנתה והשפעתה החיה, צריכה להחזיק בקרבה את כל היקפה, רחבה ורומה, של התיאוריה המנגדת, שממנה האסונות נובעים אליה. היא צריכה למוד את כח האויב בכל הערכים וכל השיעורים, ולהתנשא בכל כח ממעל לו, אחרי שתגיע כבר בכל שיעור-קומתה אליו. במלחמות תיאוריות עיקר כח האויב הוא, כמובן, הכח הרוחני, המוסרי, הרעיוני, הפנימי, וההלך הנפשי. אלה הם העיקרים, ועמהם נגררים ג"כ הטפלים: הכסף, הסידור, הקנינים, וריבוי העוזרים והנקשרים אל הדגל. ואם אויבים רוחנים רבים מגיחים, באמת החובה מתכפלת להתנשא ממעל לכולם. וע"פ זה הדעה נותנת, ש"אגדת ישראל" צריכה היא להתחשב עם כל הכחות הרוחניים השמאליים, העומדים לשטנה על דרך-החיים של ישראל, לשער באומד יפה את העושר הרוחני שלהם בכל המובנים, ולהתאמץ להתנשא עליהם, בכח עליון כזה, שאין לכולם גם יחד, ולה יש ויש, – זהו כח הקודש האלהי.

אמת הדבר שכיון שאנו קוראים בשם ד' הרי הכל בכלל, ואם כן הרי יש לנו כל. אבל אנחנו צריכים לדעת, שכל דבר נערך הוא ע"פ שיעורו, "ואפילו רוח- הקודש השורה על הנביאים במשקל היא שורה, שנאמר: לעשות לרוח משקל" (מדרש), ואם באמת אנו קוראים בשם ד', בצורה שקריאה זו תנצח לפנינו בבית- מלחמתנו, – הננו קרואים לאמר: "הבו גודל לאלהינו". כבימי-קדם עלינו לקרוא לא סתם בשם ד', מה שמספיק לפעמים בעתות-המנוחה, כ"א בשם ד' הגדול, כבימי המלחמה הגדולה על היצרים דע"ז ודעבירה בימי יסוד-המעלה בימי עזרא ואנשי כנסת-הגדולה, והגודל הזה, שאנו צריכים לגדל את התיאוריה הרוחנית העליונה שלנו, צריך שיעלה במדתו הכמותית והאיכותית על כל אותן התיאוריות של חיילי השטנים למיניהם.

לאשרנו נתקבצו בימינו תמציות של תיאוריות שמאליות מרובות בתוך תיאוריה אחת, רבת-כח ועשירת-השפעה, עד שמצב- המלחמה שלנו, בין במעמדים של מגן ובין של תנופה, יהיה על-ידי-זה יכול להיות מרוכז, וזה בודאי מקרב את הנצחון. כמעט כל הכחות הרוחנים, המוסריים והשכליהם, של כל ארחות-ההסתה שעמדו על ישראל מעולם, וצדו נפשות בחלק הטוב שבהם, "כי נופת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה", נקבצו יחד בהתיאוריה האחרונה של הלאומיות הכפרנית, האומרת בקול חצוף, שאין לה חלק בכל קודש, מיסודו, מפני שהיא כופרת בעיקר, 

עמוד קעא

ופשוט שכיון שבטל העיקר בטלה הטפלה, "שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה", וכל-כך למה מפני "כי מאסו את תורת ד' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו". הרשעה הזאת היא עשירה כ"כ ברוחה, מחומשת בכשרונות רבים, ממולאה הגיון ושירה, והלך-נפש, עד שהיא מטלת עלינו – לא בחנם – אימה בגדלה, ואחר-כ"ז הננו בטוחים, שהיא מוכרחת לכרע ולפול, ולהמס כדונג מפני אש, מאור אלהי אמת צור ישראל באמת. לא נדבר ע"ד ההשכלה, הכללית והעברית, ע"ד הסידור וחפץ הבניה והעבודה. שסגלה לה תיאוריה זו, ע"ד עשרה שהולך ורב, ע"ד ספרותה רבת-הגוונים ההולכת ופורה, – כל אלה היו דומים לגמלים רבים טעונים פשתן שזיק אחד מאורו של בית יעקב אש יוצא ושורפן, אם לא היה לה עם-זה גם כח מוסרי גדול ואדיר, שאי-אפשר לעקור את יסודו ואי-אפשר לגעת גם ברבים מענפיו.

הכח המוסרי היסודי שצפון בקרבה, – דוגמת שם-המפורש שבפי צלמו של נבוכדנאצר, הנותן לה את העצמה של ציפור זו שישבה לה על איקונין של מלך, שאי-אפשר לזרק בה חץ וגם לא לידות בה אבן שלא יהיה כרוגם איקונין של מלך, — הוא האומר "כללות האומה", הגוי כולה השגור בפיה. לאומיות זו היא אומרת, ולפעמים גם בלא לב ולב, שהיא דורשת את ישועת כלל-ישראל, כולו דוקא, אינה מתחשבת עם פרטים ולא עם סיעות ומפלגות. כי-אם דוקא את הכלל כולו היא חפצה לתפוס בלבבה, את כל ישראל, את האומה, והאומה בערכה הכללי היותר חסון, שאפשר למח אנושי חלוני, שלשד האור האלהי נתיבש ממנו, לתפסו, האומה בערכה ההיסתורי והמוסרי, ועם-זה היא פושטת ידה על ארץ-ישראל וחבת-ציון וכל מקראיה, באומץ-לב וגבורה בלתי-מצויה. ואחרי- כל-זה יודעים אנו ברור, שלא חוכל להצליח, וכי שד מוכן לרגליה, כל-זמן שלא תשא עיניה למרום להשען על קדוש-ישראל. וידיעה זו אנו יודעים מהמקורים היותר נאמנים, המקורים האלהיים, אשר לעד יזרמו באמתתם. "והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון, וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת", דעותיהם ושרעפי- עשתונותיהם לאפס יהיו, והחוסים בהם יבושו משברם ודבר אלהינו יקום לעולם, וישראל רק בד' יהיה נושע תשועת עולמים. אלה המקורים והנסיונות הרבים, שהראו את אמתתם המנצחת בגלוי, נגד כל העמים, ונגד הסיעות הכושלות, שהיו תמיד אזורות באיזה כח רוחני גם בישראל, הם עומדים בודאי על צדנו אבל זה לא יפטר אותנו מלהכין את כל הדרוש, לפי כל המדה היותר רחבה של הכח והמרץ, בעת אשר אנו קרואים למלחמה, בתחילה להציל ולהגן, ואחר כך להתגבר עד כדי הצדק להריע ג"כ תרועת-נצחון של כבישה ולכידה. ובכן ברור הדבר, שאי- אפשר לנו לזוז ממקומנו לקראת האויב בלא אותו הכח המוסרי העליון, זאת היא האמרה "כללות האומה", ישראל כולו. אסור לנו להפריד ולפרר, אסור לנו לומר: "זהו שלנו ואנו דואגים עליו, וזהו לא שלנו". כשנעסוק לפעמים בפרטים בודאי 

עמוד קעב

נפלה בין איש לאיש ובין סיעה לסיעה לפי ערכם, אבל כשאנו מתרשמים אל התוכן היסודי כולל הכל, אין אנו רשאים להבדיל בו בין טובים לרעים, ועל דעת המקום ועל דעת הקהל הננו מוכרחים להתפלל עם העברינים ג"כ, ותקות-לבבנו צריכה להיות מקפת את הכל, את הכלל כולו, ובכל ערכיה "להתפלל עם העברינים" אני אומר, אך לא להתחשב עם דעותיהם העבריניות, לא להזמינם במחיצותינו בתור פועלים ומנהיגים, אבל להתפלל, כלומר: לדרוש בלב ונפש את שלום הכלל כולו וישועתו, במובן היותר רחב, והכלל כולל את הכל: "זרע אדם וזרע בהמה"

והנה כשאנו צריכים להרים את הנם בתוכן המלא של הכלל כולו ולכוין את לבבנו לתל-תלפיות זה, בכל העומק והרוחב שבכל הערכים הנכללים בו, מובן הדבר שבתחילה, מוטל-חוב עלינו, הדוגלים בעז שם ד', העומדים על הבסיס החי והבטוח של האימה עדי עד, להכין בסיס של תוכן כללי בין העדרים השונים שבין עדר-ד' זה כשהוא לעצמו. מיד הרינו קרואים לחפש אחרי דרכי-תעמולה של קירוב הלבבות, ברצונם ובהבנתם, ועל זה אנחנו צריכים שלא לאחר ולהשתמש בכח של ספרות מכנסת ומסבירה. הננו רחוקים זה מזה בדעות ובמהלכי-נפש, מפני שנתחנכנו באופנים שונים, והושפענו מהשפעות שינות. אוצר הרוחניות שלנו, החלק הרוחני שבתורה בכל הרחבתו, לא היה לנו לעסק קבוע עד כדי הכנסת כל גווניו לתוך לבבנו, כמו שעשו המעולים שבת"ח בחילוקי הדעות המעשיות, אלא במקרה הושפעה כל סיעה מהספרים היותר קרובים לחוגה, מן ספר "האמונות והדעות" עד ה"ראשית-חכמה", מן " נפש החיים" עד "תולדות יעקב יוסף", מן "יסוד ושורש העבודה" עז- ה"מורה", מן ס' "קב הישר" עד "אגרות צפון", ישנם קוים רבים מפרידים ומחברים, וסיעותינו השפעו מכל אלה ודוגמתם כל אחת בפני עצמה, בעת אשר הצביון הכללי צריך להיות עשיר וכולל, עד אשר יוכל בעשרו לספוג גם את הטוב, הקודש והאמת, שיש גם באותו הצד הלועזי של ה"פסיעה דלבר", שיש באחרון הנזכר ודוגמתו. בסידור עשיר כזה, ובהחזרת בל הגוונים הפזורים אל מקורם ושרשם, מבאר ישראל, יהיה אפשר לקוות לבא לאט-לאט למעמד-רוח כזה של הקפה שלמה, שעכ"פ רבים יהיו בנו שיוכלו לדבר ולשאוף על השלמות של הנשמה הישראלית כולה, וממילא יהיה הכח היוצא מזה במוסר: שאיפה אמתית לטובת כלל האומה, אפשר להשמע ולהתברר. זהו הצעד הרוחני הראשון, שעלינו לכונן בעדו כונניות רבים, לפתחו ולהרחיבו, ותיכף כשאנו מקבלים עלינו בזה עול מלכות-שמים שלמה, גם כשלא נתפתחו בנו כ"כ התכנים הפרטיים, כבר אנו יכולים בבטחה להרים את דגל כלל-ישראל, באמת ובצדקה, ואנו יכולים לקוות, שברכת-ד' תעשיר את כל פרטי הגרעינים הטובים, הכלולים בשאיפותינו ובגאון שם ד', בקדושת התורה והמצוה, בגבורת הוד האמונה, בבטחון מסורת אבות קדושים וגבורי-אל, אנו יכולים להרחיב צעדים, לחפש כל הארחות החיים של כל ענפי התיאוריות השונות, להריק אל אוצרנו בגבורה ויושר-לב את כל חמדתן ולהראות 

עמוד קעג

לעיני כל ישראל, ולעיני כל העולם כולו, שתחית ישראל תחית-אמת היא, מפני שהיא שואבת את חייה ממקורה האמתי. וישראל בודאי ידע, שכל השאלות הרבות, אשר התיאוריה השחצנית, עם כל עדיה אשר עליה, לא תוכל לתן להן פתרון, תפתרן רק התיאוריה המקורית השלמה, התיאוריה הדוגלת באמת בשם ד' אלהי ישראל, באמונתו ובתורתו, במצותיו ודרכיו, בחכמה ודעת, בעז ותפארת, בחן וכבוד, ובכל גבורה וחיל.

אם נכין לבנו לקראת גבהי-מרומים אלה, ודאי נוכל לקוות שחפץ ד' בידינו יצלח. "אגדת ישראל" תהיה אז אגדת ישראל באמת, שתקח שבי בכחה- לאלהים את לב כל, גם את לב מנדיה, והיא תהיה הסיעה המרכזית, שבידה תשא את הנס לקבץ גאולים, ובקולה ישמע קול השופר לאסוף פזורים. היא תגיד בחכמת- אלהים אשר בלבבה את כל השיבושים אשר נפלו בהספרות אשר נטתה מדרך החיים, והיא תוסיף משנה-כח למרץ-רוחם של כל הבונים בתחית האומה והארץ, בתקוות גדולות, מאזרות חיל ומעוררות ישנים.

אור לנתיבתי / שער אור השלמות – מאמרות / מאמר אחדות המציאות השלמה

"בא וראה כל בריותיו של הקב"ה לוין זה מזה, היום לוה מן הלילה והלילה מן היום, ואינן דנין זה עם זה כבריות, שנאמר יום ליום יביע אומר, הלבנה לוה מן הכוכבים והכוכבים מן הלבנה, וכשהקב"ה רוצה אינם יוצאים שנאמר האומר לחרס ולא יזרח ובעד הכוכבים יחתום, האור לוה מן השמש והשמש מן האור, שנאמר שמש ירח עמד זבולה. החכמה לוה מן הבינה והבינה מן החכמה שנאמר אמור לחכמה אחותי את. השמים לוין מן הארץ והארץ מהשמים שנאמר יפתח ד' לך את אוצרו הטוב את השמים. החסד לוה מן הצדקה והצדקה מן החסד שנאמר רודף צדקה וחסד. התורה לוה מן המצוות והמצוות מן התורה שנאמר שמור מצותי וחיה, בריותיו של הקב"ה לוין זה מזה ועושין שלום זה עם זה בלא דברים".

בזה מתבטאת השקפה שלימה של אחדות המציאות הקוסמולוגית השלמה, של מלא ההויה, הרוחנית והחמרית, "הצותא של כל היצורים" בהבעה נפלאה וברורה. והשלום העליון, החבור השלם של כל באי עולם, ההרמוניה הפנימית והממשית, בכלליותם ובפרטיהם, הוא השלמות האמיתית והבריאות הנכונה.

בהכרה שלמה זו של אחדות המציאות הקוסמולוגית במלא המובן, יש לפתור את שאלת אכילת בשר בעלי חיים באופן כזה: הן יש בה, באמת, בפרישה מאכילת בשר בעלי חיים, יסוד אונאה עצמית או שטחיות, הלא רק על ידי השפעתם של חושינו, או נאמר גסותם של מושגינו, נבדיל בין אלה היצורים שנקראים "חיים" לבין אלה שנאמר "שאינם חיים". לא מיבעיא לפי תורת האידיאות האפלטונית שיש לכל דבר שבעולם גם כן מין נשמה, המשכת כח של צורה רוחנית, וכידוע בדברי המקובלים על דבר נשמת הצומח והדומם, אלא גם לפי ההכרה הפשוטה שבפשוטות, הריאלית ממש, הלא כמו שאנו עושים עול בהמיתנו את החי, בבטלנו בזה את מהלך כחותיו ותנועותיו, כן גם אנו גורמים בטול והפרעה באופן כזה למהלך כחו של עפר הארץ ברמסנו עליו בדרכנו, של האויר בכל תנועה אשר נגרום בו על ידי כל נשימה שלנו, וכן בכל פנה שנפנה ובכל צעד שנצעד הלא עול מעשינו בדכאנו ביד חזקה את כחם של יצורים אחרים לטובתנו הפרטית. ובאמת אין כל הבדל אמתי בין אכילת בשר בעלי חיים, וצער בעלי חיים בכלל וההשתמשות בהם, לכל עבודה ומלאכה קשה, שגם בזה הלא יש סוף-סוף המעטת הכח ודכדוכו, אלא שיש מקום לחיצוניות ההרגשה להסתפק בזה ולבלי להצטער עוד על זה אחרי שהכחות שנתקו ונדכאו בכח שלטוננו אינם מובלעים ונכנסים בתוכנו פנימה, בגופנו האישי הפרטי. אבל האם זה תירוץ מספק, אחרי שאת הכחות כלינו ודכאנו אנחנו בכחנו הפרטי, ואנחנו עשינו את העולה הזאת הרק בזה שנכנסו הכחות ההם לתוך גופנו הפרטי מיוסדת עולת פעלנו, ובלא זה נוכל לרחוץ בנקיון כפינו ולאמר, שלום עליך נפשי?

במה הוא יסוד קו המדה שלנו המבדיל בין כל היצורים, שבכל תנועות מהלך חיינו מותר לנו לדחוק וללחוץ אותם ולהפוך את סדר מהלך כחותיהם שעל זה מיוסדים כל כוחות חיינו ומהלכיהם, ובין אלה שסדור תנועת חייהם הוא באופן יותר בולט, מסודר ומאורגן, שמהם אסור לנו לקחת ולהשתמש בהם לצרכי חיינו? וקל וחומר בן בנו של קל וחמר בצומח, שאורגניותו וחיוניותו הלא בולטת אף לפי חושינו הגסים גם כן, ובפרט לאור החלטות-המדע האחרונות על דבר סימני "החיים" של הצמחים.

ואם כן, אחרי שההבדל הזה בין חיים לצמחים הוא עמום וקלוש מאד ואין לו ערך ממשי במציאות, וכמו-כן מתרחבת ההכרה בנוגע לדומם, לכל היצורים, ותמיד בכל רגע ורגע ממש אנחנו מכלים ומאבדים, משברים ומדכאים את אחרים לצורך חיותנו, (כמובן עד כמה שיש בכלל מקום לכליון ולאובדן וכו'), אין כל יסוד שכלי ברור לפרישה מאכילת בעלי-חיים דוקא.

אמנם רק בהשקפת האחדות האמתית והברורה, הטהורה והנעלה, יסולק אותו קשי-הרוח שתכביד עלינו ההכרה הזאת, שכל חיינו, כל מהלכם וכלכלתם, הם שלשלת אחת של רציחות ואבודי נפשות, יהיו נפשות חי, צומח או דומם. כי רק מתוך השקפה מצומצמת על פרטיות המעשים כשהם לעצמם נוכל להצטער עליהם ולהוציא עליהם משפט של מעשים רעים, אבל בהשקפת האחדות השלמה לא נראה את עצמנו בתור דבר פרטי מיוחד בפני עצמו, וכן לא את כל אחד ואחד מכל יצורי עולם, לא את החי, לא את הצומח ולא את הדומם, אלא כולם וכולנו דבר אחד ממש, כאורגניות אחת, שכל חלקיה כולם מוקפים מאוחדים ומחוברים יחד בחבור פנימי, מקורי, טבעי, וכולם מקבלים זה מזה ונותנים זה לזה, אז אין מקום לקפידות האלה במהלך החיים, לא זה אוכל את זה כי אם הכל אוכל את הכל, וכשם שבני האדם משלימים זה את זה בכלכלת החיים הרוחנית והחמרית, אף כל היצורים כך. כן ישאף האדם אל תוכו את אויר נשימתו וישלם לאויר בעבור זה במה שהוא מוציא מתוכו, הנצרך למטרות יצירה שונות, או כן משלם האויר הכללי לאדם את היסודות האויריים השונים הנצרכים לו בשביל מה שהוא מקבל ממנו. וכך ישתמש האדם לתועלתו בכל האופנים שהם, בבעלי החיים, ותחת זה יספק להם את צרכיהם הם ויפקח עליהם, בכלל המין, או בהפך, שבמחיר הספקת צרכיהם ופקוחם ישתמש בהם לתועלתו "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" ואחר כך "ואכלת ושבעת".

ולא חשבון הגומלין "המסחרי" הזה בלבדו יברר לנו את ציור סדר העולם הכללי הזה וישקיט את רוחנו בזה, ולא נוכל למדוד את מדת המשפטים האלה לפי ההקבלה המדויקת והמכוונת של הקבלה והנתינה, אשר אמנם היא תוכל להיות מכוונת ומדויקת במשקלו של אל דעות, אלא דוקא השקפת האחדות האמתית השלמה, שכל היצורים כולם ממוזגים ועומדים בה בהתמזגות אחת, שכולם מובלעים בהויה הכללית של חשבונות "מסחריהם" אלה, מתבלטים בה גם הם מתוך שלשלת המסבות הקוסמית וההיסטורית, על פי ההשגחה העליונה, בתור חשבונות כלליים ודרכי חיים ויצירה שלמים של ההויה הכללית.

אך כל זה הוא מצד ההתבוננות האוביקטיבית בלבדה, אבל מצד ההדרכה המוסרית הסוביקטיבית ודאי שיש ויש מקום להבדיל בין בעלי חיים ואכילתם לבין יצורים אחרים, מכיון שהם מביעים את צערם ודכאותם בהבעה יותר גלויה, שהיא, עם שתופנו החיוני אתם ועם יתרון בליטות ההבדל בין שנויי מצביהם לפנינו, עושה רושם יותר עז ובולט בנפשנו ובארחות מוסריותנו. וזהו היסוד לכך שעיקר אסור צער בעלי חיים הוא כדי להסיר מדות האכזריות מלבבנו. וזה מותאם למה ש"אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה".

ואחרי כל זה יש עוד מקום לחזיון העתידי, שלעתיד לבא אין כלל אכילה ושתיה, שבזמן אחרית-הימים יחד עם ההשתלמות הקוסמולוגית האוניברסלית היותר גדולה ומקפת תתעלה התכונה האינדובידואלית דוקא גם היא בשלמות, ואין מקום אז לקבלת שפע של פרט אחד מחברו אלא לכלכלה בריאה ושלמה מתוך יניקת השפע האינדובידואלי העצמי המקורי בלי זיקת סיוע פרטי אחר רק שמתוך השפע החיוני הכללי, ההנאה מזיו השכינה, שהיא תמלא את ההספקה השלמה של כל החיים וההויה. והיה לך ד' לאור עולם ואלהיך לתפארתך.

ומה שבדורות האחרונים מתבררת ומוסכמת יותר אי החשיבות או גם הגריעותא על בשר בעלי חיים לבריאות הגוף של האדם, אפשר שגם זה מתאים למהלך ההשתלמות וההתפתחות הכללי של המציאות והאדם, אם מצד ההתעלות הטבעית העתידית האחרונה או מצד ההשלמה המוסרית.

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / נו. ברכות נא/ב

נו. ברכות נא/ב

ואר"א אין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס של פורענות, ארנב"י כוס שני. יסוד התורה הוא להכיר שכל הנמצא כולו הוא מתקשר אחד. תכלית חפץ נשגב ותעודה עליונה הכוללת ע"פ חכמתו של יוצר בראשית ב"ה. ע"כ גם כל הדברים הפרטיים שבהנהגת האדם כולם הם עולים בקשר אחד להיות פרטים של הכלל הגדול של שלימות המציאות כולה. ע"כ ראוי לתת עז לדעה העקרית הזאת השומרת מכל שיבוש דמיוני ושכלי, ולהיפוך הדעה הכוזבת שיש להשים עדרים עדרים לכל מעשה וכשרון, ולבקש שלימות חלקי מבלעדי קישור אל השלימות העליונה הכללית, הוא מקור לכל חטאת ודמיונות כוזבים, שמהם תוצאות לכל ההיזיקות הדמיוניות והמעשיות. ע"כ הזוגות המורות על אפשרות החלוקה וההתפלגות של מערכות כל אחת לעצמה מבלי קישור יסודי, הם מורות היזק ומגרות הפסדים דמיוניים. וביותר ראוי להזהר בזה בכוס הברכה, המורה על הרחבת החיים לכל תנאיהם, שיש בזה טוב נמרץ רק בהקשר הפרטים כולם לאגודת הכלל העליון, לכונן מכל טוב החיים התכלית הכללית של דעת ד' ודרכיו, הנהגה טובה וישרה המלאה צדקה ומשפט ומשרים שהם דרכי ד', "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אמנם בהתפרד החבילה, וחפץ הרחבת החיים יהי' לתשוקה עומדת לעצמה, אז נכון מידה שבר שלפני גאון. ע"כ הוא נקרא כוס של פורענות, ואין מברכין על כוס של פורענות שהוא כוס שני.

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / נז. ברכות נא/ב

נז. ברכות נא/ב

תנ"ה השותה כפלים לא יברך, שנאמר הכן לקראת אלהיך, והא לא מתקן. גם בזה כלולה הערה, שראוי לעשות כל סעיפי החיים בתור הכנה לקראת אלהים למלא תעודתו וחפצו הנשגב, ואז אין כאן שום כפל, כי הכל הוא עולה לתכונה שלמה וסדר אחד כללי. ע"כ השותה כפלים, מורה במספר הנפרד שמשתמש בו להנאתו, כאלו יש צרכים מקוטעים נפרדים מהתכלית הכללית, ואם יתנהג האדם ככה בדרכיו וברעיוני לבבו, להיות ג"כ מעשיו בלתי עולים בכלל אל תכלית הקשר של אחדות הכללית, שהוא יסוד הכרת ד' אחד, אז יבאו ג"כ ציורים דמיוניים בלתי נאגדים עם הכלל בציוריו, והמה יהיו לתוצאות מזיקות, והם באמת מקור לכוחות החיות המזיקות בעולם, שבהיותם קשורים יפה עם הכלל, והארץ תמלא דעה את ד' אז לא ירעו ולא ישחיתו. ע"כ רק ע"י ההכרה המשובשת שיש במציאות הכפלים שאינם מתאחדים לגויה גדולה שלמה, היא מאבדת את תכונת ההכנה מכלל המציאות וכל ארחות החיים לקראת ד', ואיך יברך, דהא לא מתקן. התיקון האמיתי הוא שלא יהיו נקודות בודדות נפרדות, כ"א סדר קוים מסודר, "וקו ינטה על ירושלים". והדברים מקבילים לעומת מה שקראו חכמי הקבלה בשם "תיקון", על קישור כל המעשים לקראת התכלית המרומם, כתפילתינו: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", שהוא יסוד השלום הכללי שהוא הכלי המחזיק ברכה, מכוון לכוס של ברכה.

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / רלד. ברכות סא/ב

רלד. ברכות סא/ב

יצאת ב"ק ואמרה אשריך רע"ק שיצתה נשמתך באחד ואתה מזומן לחיי העוה"ב. האושר הפרטי והכללי מחוברים זה בזה. תכלית הטוב והיושר הפרטי בנוי בערך הכרעתו על הכללי. אמנם תכונת הכלל היא קיבוץ הפרטים, ע"כ סוף כל סוף צריך הפרט להתעלות שיהיה אושרו לבדו ענין

עמוד שמו

נערך ונחשב מאד כאושר הכללי. מושג האחדות ירחיב את דעתינו על ערך המוסר מצד הצירוף אל הכלל, ד' אחד יוצר כל, מה רבו מעשיו ומה עצמו יצירותיו. ההליכה בדרך הטובה והישרה תביא ברכה לכל מעשה ד' שהם מיוחדים באחדותו, קשורים זה בזה במערכה נפלאה, שעכ"פ תצא ההערכה אם גם יעברו רבבות אלפי שנים. ע"כ אין קץ לתכונת רוממות עבודת ד' ואין כל שפה להגבילה כ"א בשם ד', עבודת ד' וחפץ ד'. באשר אין אנו יכולים להכניס בציורינו כמה נכבדה היא מדת הצדקה של עשות טוב על כל מעשה ד'. והטוב הפרטי הנעשה בחוגו של האדם הפרטי יש לו ודאי ערך נערך עם כל הנמצא, כיון שהכל הוא מעשה ד' אחד ואין דבר נפרד עומד לעצמו חוץ מקשר האחדות. שאם אמנם עין האדם תקצר מלצייר משאת נפש זאת, אבל הננו מתכנסים תחת הדגל של שם ד', ד' אחד. אז הננו יודעים בטח שהננו נושאים נפשנו אל הרמה שבתעודות של הצדק, עשות טוב עם כל המצוי. והטוב הזה הולך במהלך נעים, לא ידלג ולא יקפוץ, לא יעלים עין מכל פרט בודד ולא יבליע שום מערכה קטנה וקלה, ולא יהפוך שום סדר וערך, מפני שהוא נערך ע"פ הערכת ד' אחד הכל יכול וכוללם יחד. משאת הנפש הכללית תובן באושר של יציאת נשמתו באחד. אמנם המעלה האחרונה, הנקודה הפוגשת את עצם הנושא של הצדק והטוב, היא המעלה של הטוב הפרטי. זהו המובן באושר עוה"ב, שם נאמר "ונחל עדניך תשקם", עדנך לא נאמר אלא עדניך, מלמד שכ"א ואחד נותנים לו מדור כפי כבודו. ההצלחה הפרטית הנשגבה מאד שהיא שקולה לעצמה כערך כללי ויותר, היא המדה שראוי להשתבח בה אחרי העליה של הדבר היותר אדיר בכללותו. שם יש אור חדש זרוע, ודעת אלהים מופעת במושגים אמיתים זוהרים ונהדרים, שאין לנו מהם הערכה אף דמיונית, שם יופיע אור הפנימי של הנפש הרוממה בכל עוזה ותפארתה, והעולם הפנימי הלא פרטי הוא בתכונתו. אמנם אשרה הפרטית שהיא גדולה כ"כ במעלה שבאה אחרי המעלה הכללית, אשריך ר"ע שיצתה נשמתך באחד, ונעלית במעלת הכלל היותר אדירה, ואתה עוד עולה מזה אל המעלה הפרטית "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", מזומן לחיי העוה"ב, החיים הפרטיים הגבוהים שעולים עוד על החיים שבהם יש זיקוק הכרחי אל הכללות, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / רעא. ברכות סג/א

רעא. ברכות סג/א

והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו כשם, שנאמר והנה בועז בא מבית לחם וגו', ואומר ד' עמך גבור החיל, ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, ואומר עת

עמוד שסב

לעשות לד' הפרו תורתיך, רנ"א הפרו תורתיך משום עת לעשות לד'. דעת ד' האמיתית היא ההליכה בפועל בדרכי ד'. "אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו' הלא היא הדעת אותי"י, הסוג העליון הכולל את היושר ותיקון ההנהגה הוא השלום, השלום בין אדם לחבירו, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם. שלכונן אותו באמת ובבטחה צריכין אנו לכל ההכנות הגדולות של הלימודים החכמים של דרכי ד' ועבודת ד'. והנה לפי ההשקפה החיצונה הי' עולה על הדעת שיש אפשרות לתורת השלום להתקיים בעולם גם מבלעדי דעת ה'. ואם הי' הדבר כן היתה נשארת התכלית של דעת ד' ועבודת ד' רק בשביל ההרמה הרוחנית של האדם שמגיע לאשרו הנצחי. ובאופן יותר מדוייק אז היתה תורת המוסר נחלקת לשני חלקים, חלק אחד מצד השלום והמדות הטובות הנוגעים לישובו של עולם, וחלק שני עניני התורה ועבודת ד' שאינם נוגעים כלל זה לזה בתכלית, מה שבאמת אין הדבר כן. תכלית עבודת ד' היא מפני שדוקא ע"י עבודת ד' והשגת אלהות הטהורה יבא כל המין האנושי למצב השלום היותר נשגב. וכן העיד הכתוב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". והידיעה הזאת נוגעת, בין לידיעת איכות השלום, בין לידיעת איכות עבודת ד' וכל התורה השייכה לה. כי בהיותינו יודעים שמבלעדי הידיעות הטהורות האמתיות בתארי השם ית' ודרכי התורה והעבודה הנלוים לאותם הידיעות הגדולות, א"א למין האנושי לבא לידי מרכז השלום, אז נכיר ביותר בירור את הערך האמיתי של השלום שאנו מבקשים. וכן התכלית של דעת האלהים כשתתברר שהיא צריכה להוציא אל הפועל את השלום הכללי והפרטי, אז תתברר ביותר. ע"כ התקינו שיהי' אדם שואל את שלו' חבירו בשם, שיהי' כח שם שמים מעורב עם השלום והסידור של תיקון האנושי הטוב והמתוקן. והנה הדבר מתחיל בתחלת השאלות של החברה האנושית, איך לתקן את איתן מצב שלומה. דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם, בבעטם בכל תורה וחק ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד' לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעיים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה, רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של השלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים. הנה לפנינו חלק רשום של התועלת של שלום בשם. "הנה בועז בא מבית לחם", נשיא ישראל ובעל בעמיו לא התיחס עם הקוצרים, הפועלים הפשוטים, כאיש רם ונעלה ביחש אל שפל ובזוי, אשר לא יפנה אליו כ"א בגזרת מושל, לומר עצלים ונרפים הוסיפו לעבוד בחריצות. וזה הי' ראוי להמצא אצל עריצי גויים אשר לא ידעו את ד'. אמנם בעז אמר לקוצרים ד' עמכם, שם ד' הנקרא עליו ודעת דרכיו שהי' חפץ, היא הביאתו לידי המדה המפוארה הזאת לומר באהבה לקוצרים "ד' עמכם". והם חיו כ"כ באהבה עמו, כ"כ מצאו את עצמם מאושרים, עד שאמרו לו "יברכך ד'", כי ידעו כי בתוספת ברכתו להם שלו' וברכה. החלק האחר של השלום הוא השלום הלאומי, אשר יוכל איש לתאר כי יתכן שלו' לאומי להיות מתקיים גם מבלעדי דעת את ד', כ"א באמצעות החבה הלאומית המוטבעת בלבו של אדם בטבעו. אמנם זהו דבר שאינו מתקיים, כי מבלעדי דעת ד' ישפל איש, וגם המתעורר ע"פ רגשו הפנימי לעבוד עבודת עמו, יוכל להמשך בתגרת יד תאות ורוחות רעות, אשר יעשו שינויים נמרצים ברוחו, עד שיעזוב את עמו ודגלם. גם עצם ההנהגה הלאומית, כשאור ד' הוא נר לרגלה, היא מתהלכת במשרים. ע"כ גם לשלום הלאומי נחוץ הדבר שיהי' נקרא ונשאל בשם, שנאמר ד' עמך גבור החיל, כשיתלוה עם גבורתך אומץ שם ד', היא ערובה נכונה שגבורתך תהי' מתקיימת, באשר יש לה תקוה נצחית ורבת אונים, שתוכל לעמוד בפני כל המעקשים והמעצורים. מה שא"כ נטיות אחרות, יוכלו להשתבר ולהכנע תחת יד עצומים בהם, המושלים יותר ברוח האדם. כי הממשלה היותר אדירה באדם, שאין ציור לאחרת להתעלות עליה, איננה כ"א אחת יראת ד' ודעת אלהים באמת.

עמוד שסג

עוד חלק רשום נמצא המכשיר את השלום ומקיימו, אהבת השלום הבא באומה ע"י שיווי המנהגים הנוגעים ליסודות של דיעות אמתיות והמסתעפים מהם. בזה צריך שיהי' שם ד' נקרא, כי כיון שידענו שכל מצות התורה הכוללים את כלל האומה בדרכי החיים שלהם, מצות ד' היא. הוא מטביע עמוק בקרבינו את הזהירות בשמירתם, והרצון לקבל עולם, וממילא יוצא התועלת של האחוה הלאומית באופן נעלה ונשגב. וכיון שאגד הלאומי קיים וחזק, נובעים ממנו הרבה תקנות גדולות שהם עמודים להצלחה גדולה לכלל האומה, מצד ערך השלום של הכנסיה, יש ערך גדול גם לכל מנהגים מוסכמים, מנהג ישראל תורה. ומזה תבא ג"כ הגדלת החיוב של שמירת המרכז הרוחני, כחומר דברי סופרים. ובכלל קדושת כל המצות ופרטי ההלכות המעשיות חובתם מתכפלת בשביל שהם המה אשיות הכלליות לאחות כלל הכנסיה. ומזאת הטעם תצא פעולתם של אלה הפרטים המעשיים וההנהגות הטובות הכלליות, רק כאשר יזדקנו הרבה באומה ויכבשו להם דרך כבושה בלב בניה, שאז תוכר החבה היתירה לאלה המעשים מכלל האומה, וממילא יהי' בכח שיווי מעשים כאלה להרבות אחוה ואהבת אמת בלב כל הפרטים הנכנסים אל הכלל ע"י השיוויים הללו. אמנם אימתי יהיו הדברים הללו מתקיימים באופן המעולה, כשהוא משותף בשם שמים. ע"כ לבד כל דיני התורה המעשיים שהם מן התורה, גם כל מילי דרבנן, וכל מנהגי ישראל הקבועים ומיוסדים ע"פ התורה, הם חתומים בחותם שם ד', וכדברי הזוהר עובדין בכנסת ישראל תליין. כי יסוד המעשים הוא אחדות הכנסיה ברוחניותה וגשמותה, עבור התעודות רמות הערך שיש לה ועבור מציאותה היותר שלם ונעלה. אל תבוז כי זקנה אמך, כי הזקנה הזאת היא המביאה את השיווי העמוק שפועל פעולת השלום הנהדר. והזקנה הזאת נחתמה בנו בחותם שם ד', ע"י שמירת חוקיו ומצותיו אשר צונו, "למען הקים ד' אותך לו לעם והוא יהי' לך לאלהים". הרי לנו שלשת גדרי השלום האקונומי הפועלים, הפוליטי "ד' עמך גבור החיל", והדתי "אל תבוז כי זקנה אמך", בשם ד'. כמקרה התורה של היושר הלאומי והנצחית הפרטית של תחית המתים, שכל זמן שהיו הדיעות ישרות הורגש בהרגשה פנימית של תומת ישרים שהכל נקשר יחד. שההשלמה ההקיפית תשתכלל רק בתיקון האומה והכלל ותיקון הרוחני היותר נשלם, לעד ולעולמי עולמים, מה קדוש לעולם קיים אף צדיקים לעולם קיימים. ובהתמוטטות מעמד הדיעות בתגרת יד סבות רעות, הי' צריך לקשר לימודי את אשר הי' מראש קשור בתכונה וידיעה שוקטה ובטוחה. כן הדבר נוהג במושג השלום וקריאת שם ד', כשהדיעות צלולות מושג הדבר יפה, שהאדם צריך שיהיו דיעותיו רמות מזוקקות ונאצלות. וזה הוא התוכן המביאו לדעת ד' האמתית לפי ערכו, וצריך ג"כ שיהיו מעשיו ישרים ונאים, מביאים תועלת אל הכלל והפרט, ומרוחקים לגמרי מכל הפסד ושחיתה. הדעה הישרה והתמימה מכרת שהם קשורים זה בזה קשר אמיץ, כל שיהי' האדם יותר מכיר את קונו ומשיג האמתיות והאמונות הטהורות, יותר יהי' מודרך לדרך התיקון המועיל, ויותר יהי' מיושר בדרכיו ומדותיו לתועלת הכלל, וכל אשר יתיישרו מעשיו יפעל הדבר על מדותיו והכרותיו הפנימיות, ויהי' יותר דבק בקונו ונוטה לאהבת ד' טהורה ולהיות בעל נפש יקרה ועדינה. אמנם משנסתבכו הדיעות, הוצרכו חכמי הדורות ללמד ולפרסם כי השלום צריך שיהי' נשאל דוקא בשם, רק אז יגיע לתכליתו ואז ישיג מעמדו הבטוח. ועדיין הדבר צריך הבחנה, את מי נחזק ע"י מי, אם את השלום הכללי נחזק ע"י קריאת שם ד' עליו, כי גדולת שם ד' ויוקר ערך ההליכה בדרכיו הוא דבר שכ"כ רושמו גדול ואורו מבהיק עד שחיובו ניכר גם לאנשים שעוד לא הוכנו מצד נפשותם להיות הולכים בכל דרכי היושר. ע"כ כיון שעל השלום נקרא שם ד', ילך השלום הלוך וגדול. או שגם יש להפך הסדר, קריאת שם ד' ועילויו שם אדם בחייו הפנימיים השכליים היא מטרה עליונה ונשאה. ע"כ כשאנו מחברים את כל ארחות הטוב והשלום האנושי אל קריאת שם ד', יתגדל שם ד' ותתוסף הידיעה האלהית ועבודת ד' בעולם, לרגלי כל הדרכים הטובים ששם ד' נקרא עליהם. והדבר מוכרע בערך בתלמוד והמעשה, ובאמת שני הצדדים שקולים וראויים להיות כ"א מטרה לעצמו והכנה לחבירו. עת לעשות לד', לגדל שם ד' בעולם, למען יתעלו הנפשות האנושיות ויגיעו לאשרם ואצילותם בחייהם הפנימיים. הפרו תורתיך, להיות השלום נשאל בשם ד' כדי להגדיל את הרושם של דעת ד' בעולם, זהו המהלך הפשוט. אבל כשנדון להעמיק בדבר נאמר עת לעשות לד', מהי התכלית של הרושם הגדול שאנו צריכים להגדיל הכרת שם ד' בעולם, משום דהפרו תורתיך, התורה המעשית ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" הופרה, והלבבות נתרוקנו מאור היושר והצדק, במה נחזירם לבריאותם בקריאת שם ד' שיהי' נקרא על השלו', בהיותם יודעים שהשלו' הוא שמו של הקב"ה, וברדפם שלום הם עובדי ד'. בזה יחלצו לרדוף אחר השלום, שהיא תורתיך, כל התורה כולה נמי משום דרכי שלום היא כדברי חז"ל. כי גם העור שאינו מרגיש האור הכהה, ירגיש כי אור גדול ומבהיק זורח נגד עיניו הכהות. רנ" א מ"ט הפרו תורתיך, למה לנו לעשות את ידיעת שם ד' בתור אמצעי בהיותו ג"כ תכלית לעצמו, וראוי לנו גם לצאת לפעמים משורה יחידית כדי להקנות דעת ד' בעולם. ע"כ סובר שתכלית קשירת השלום אל שם ד' יהי' תכליתו, הגדלת שם ד' בעולם, שהוא לבדו מאיר את כל מחשכי עולם, ומצליח את המין האנושי בחיים העוברים והנצחיים. ובאמת אין כאן מחלוקת כ"א הבחנת ערך הדבר הגדול הזה מכל צדדיו.

עמוד שסד

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / דש. ברכות נח/א

דש. ברכות נח/א

נפק לבי מדרשא ודרש לך ד' הגדולה זה מעשה בראשית, וכה"א עושה גדולות עד אין חקר. מעשה בראשית, מעשה ד' אחד, יעירו אותנו לדעת כי כל המציאות כולה היא מעשה אחד אף שרבו מאד פרטיו, רבוא רבבות עולמות גשמיים אשר אין ספורות למו, והמון ברואים רוחניים לאין תכלית, עם המון מסבותיהם תנאיהם וצדדיהם, כולם יחד מתקשרים בקשר אחד, עד שאם היינו יכולים להציץ באור הגדול של כל המציאות כולה, הי' נגלה לנו איש אחד בגשמותו ורוחניותו, כאשר יאתה לאדון אחד להיות כל פזוריו הנראים לנו ממעשיו, לא ניצוצות אורה נפזרות כ"א אבוקת אורה משולבת ביחש נעלה ונשגב. ותחת אשר ע"פ הידיעה של כל פרט ופרט מהיצירה הגדולה בפ"ע, נאמר שרבו מעשיו, "מה רבו מעשיך ד', בשומנו אל לב מציור מעשה בראשית שכל אלה המון הפרטים, שכ"כ מתפלאים אנו על הודו ונוראותו של כ"א בפ"ע, הם מקושרים זע"ז כערך גוף בעל אברים רבים וכמכונה נוראה שאין קץ לפליאתה המורכבת מהמון חוליות אין קץ, אז לא נאמר כי רבו המעשים. אבל יותר מזה נשתומם שגדלו מאד, עד שכל הגדולות שאנו מציירים הכל אין ואפס הוא לגבי גדולה זאת של כל המעשה אשר עשה ד' מראש ועד סוף, ע"כ הגדולה היא מעשה בראשית. וכאשר יצבור לו האדם בדעתו חלק גדול מהמציאות, וישיג כח התקשרותו בכל פרטיו וכחותיו אלה עם אלה, ועם זה לא תדע עוד נפשו לפתור החידות הרבות שיראו לו בהמון חכמתך היצירה, כ"א כל שיוסיף דעת עוד יוסיף פליאות על פליאות. ומהי סיבת הדבר, כי הפתרון של המציאות לא יוכל היות כ"א בהבנה שלמה של כל כללו, כיון שהוא כולו דבר אחד גדול, וזהו נעלה ממחשבת כל הוגה וכל חושב. ע"כ כל מה שנאמר שהוא עושה גדולות, הננו מעריכים

עמוד שעח

חלקים מהגדולה הכללית ואנו משתוממים על גדולתם, והם כ"כ גדולות עד אין חקר. הננו הולכים מפליאה אל פליאה, מהכרת עצה וגבורה, חכמה וחסד, להכרה עליונה מזאת. והדברים הנפזרים מתחילה, קודם שידענו להם יחש, יתיצבו לפנינו בתור "גדולות". אבל עד כמה יאריכו אצלינו באותו התואר שנוכל לחשב הנה לפנינו מעשה שלם ממעשה רבון כל העולמים, רק עד בואינו לחקור בדברים לדעת כל החקים של המציאות הזאת הנחקרת על מה נוסדו, והנה כמעט נודע לנו חלק חידותינו הגדולות ועליהם עולות המוני פליאות עוד יותר מביאות להשתוממות, עד שאנו מחליטים לאמר עוד לא באנו לדבר שלם, רק חלק קטן ראינו ממעשי אדון כל ולא נוכל לגלות כל חוקיו, ע"כ הגדולות מתיחסות לעד אין חקר, וכל הגדולות נכללים באמונה, בגדולה, לך ד' הגדולה זה מעשה בראשית.

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / שסא. ברכות סד/א

שסא. ברכות סד/א

אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך כו'. יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כ"א ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות. א"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי א"א שיבא לעולם כ"א דוקא ע"י תואר של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל, השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו מקומו וענינו. ואדרבא, הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, כשמתגלה החכמה האמיתית לכל צדדיה יראו שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדיעות הנראות שונות וכל המקצעות החלוקות, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. ע"כ ת"ח מרבים שלום נעולם, מה שהם מרחיבים, מבארים ומילדים דברי חכמה חדשים בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום, שנאמר "וכל בניך למודי ד'" כולם יכירו שכולם, גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ד', בכ"א מהנה יש צד שיתגלה ע"י ידיעת ד' ואור האמת. "ורב שלום בניך", לא אמר גדול שלום בניך, שמורה על ציור גוף אחד גדול, שאז היו הדברים מתאימים לאותו הרעיון המדומה, שהשלום צריך הוא דוקא לדברים אחדים ושיווי רעיונות, שזה באמת מגרע כח החכמה והרחבת הדעת. כי אור הדעת צריך לצאת לכל צדדיו, לכל הפנים של אורה שיש בו, והריבוי הוא רב שלום בניך. אל תקרי בניך אלא בוניך, הבנין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם יבנה מצדדים שונים, משיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלהים חיים. מדרכי עבודה והדרכה וחינוך שונים, שכ"א תופסת את מקומה וערכה. והכלל כי אין ראוי לאבד כל כשרון וכל שלימות, כ"א להרחיבו ולמצא לו מקום, ואם תראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החכמה ביתה. וצריך לעיין בדברים איך למצא את התוך הפנימי שבמושגים, שבזה יתישרו הדברים ולא יהיו סותרים זא"ז, וריבוי הדיעות שבא ע"י השתנות הנפשות והחינוכים, דוקא הוא הוא המעשיר את החכמה והגורם הרחבתה. שלסוף יובנו כל הדברים כראוי, ויוכר שאי אפשר הי' לבנין השלום שיבנה כ"א ע"י כל אותם ההשפעות שהיו נראות כמנצחות זא"ז. "יהי שלום

עמוד שצח

בחילך", החיל, מקום החיל או הכחות העובדים, הם מתברכים בברכת שלום, ומה שלומם, לא שיהיו כולנו כח שוה דא"כ מנין תהי' פעולת החיים, כי דוקא ע"י ריבוי הכחות והתנגדותם, ימצא החיים. אלא שנערך ההבדל וההתנגדות בערך מתאים, שכולם מובילים למטרה אחת, ע"כ נמצא "שלוה בארמנותיך", שקט ושלוה במקום הדרוש שקט, במרכז התכלית. "למען אחי ורע", שלכולם יהי' מקום לעבודה, עבודת שכל ועבודת נטיה ורגש. "אדברה נא שלום בך", המצב של ההתאחדות הבא מקיבוץ כחות ודעות נפזרות. "למען בית ד' אלהינו", התכלית הנרצה, הנקודה שהכל עבורו עובדים. "אבקשה טוב לך", הטוב הנאסף מכלי השלום שהוא מחזיק הברכה. "ד' עז לעמו יתן", יתן להם חיים מלאים ענין, שהם עז, וכשהחיים מלאים ענין, מלאים הם צדדים רבים ונבנים מהרכבות של כחות רבים. ע"כ זאת היא ברכת השלום האמתית הבאה מהעז. "ד' יברך את עמו בשלום", וברכת השלום הבאה מהעז. היא השלום של התאחדות כל ההפכים. אבל צריך שימצאו הפכים כדי שיהי' מי שיעבוד ומה שיתאחדו, ואז הברכה ניכרת ע"י כח אלו ואלו דברי אלהים חיים. ע"כ שלום הוא שמו של הקב"ה שהוא בעל הכחות- כולם, הכל יכול וכוללם יחד, יהי שמו הגדול מבורך מן העולם ועד העולם. ואני תפילתי לך ד' עת רצון, הנותן מפיו חכמה דעת ותבונה, אל תצל מפי דבר אמת עד מאד, ותצילני מכל מכשול ושגיאה בהלכה ואגדה, תען לשוני אמרתיך כי תלמדני חוקיך, לך אני הושיעני כי פיקודיך דרשתי. ותזכני להוציא מאויי לבבי, למען כבוד שם קדשך, מן הכח אל הפועל. ותחנני ברוח עצה וגבורה דעת ויראת ד', ותזכני לראות בשמחת גוייך, להתהלל עם נחלתיך, בתתך מציון ישועה לישראל תפארתך. והנני חותם דברי בהודאה, בדברי הכתוב', ד' אלהי אתה ארוממך, אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן. ואתפלל על העתיד לבא, וגם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני עד אגיד זרעך לדור לכל יבא גבורתיך.

פנקס הדפים, א' , [52].[עריכה]

כל הרעיונות כולם, כל זמן שהם הולכים בתוך החוג הפרטי, אפילו כשהם מתנשאים לעליוניותה של הספירה הרוחנית הפרטית, הם בכל זה קטנים בשיעורם הכמותי והאיכותי, ונפשנו השואפת לגדולות ורמות לא תוכל להמלא מהם. כיון שהם מתעלים ומתרחבים ונכנסים לתוך החוג היותר רחב של הלאומיות הכללית שלנו, הם מתגדלים, ואנו מרגישים בהם אז יותר חופש רוח ורוממות נפש, וכל הדברים המעשיים והמוסריים הרוחניים שיהיו מתרכזים על ידם ימצאו בקרבנו מקום יותר חשוב ונעלה. אמנם גם גודל זה לא ישאר לאורך ימים. סוף כל סוף המסגרת הלאומית היא גם כן איננה רוחנית טהורה לגמרי, ואיננה מוסרית מופשטת הראויה להתעלות נצחית מצד עצמה. ממילא תדחק אותנו נשמתנו האלהית, האצולה מגבהי מרומים של ההכללה היותר עשירה, להתעלות עם ספירת מחשבותינו והגיונותינו הלאומיים אל הכללות האנושית. אבל החיץ שבין האנושיות ליתר היצורים גם הוא איננו תחום החלטי. חומת גיטו זאת גם היא עתידה לנפול כשהמאור האלהי הכללי, המלא חכמה וחסד כולל כל, מאיר בקרב הנשמה החיה שבנו, עד שאנו מתנשאים לאגד את כל היצורים הכלולים בתוך חוגנו המורגש והמושכל. ההטבה והאהבה, וההתענינות העמוקה בגורלם, חודרת אל כולם. אבל גם החוג הכללי שלנו, עם כל הרחבותיו, יצר לנו מדי גדלנו, והמרכז הנסתר שבנשמתנו עולה הוא בשאיפתו למעלה מחוגו, וחפץ הטוב מתפשט מעל כל החוגים שנותנים את הארתם הכללית בנשמתנו, עד שאנו מתעלים על ידם אל מרומי הכלליות והאחדות. וחפץ הטוב היחיד מתפרץ ממעמקי הוייתנו ומזריח את אורו בקרבנו פנימה, וכל העולמים כולם ונצחם, התעלותם ויחודם העלז והמפואר, מתהוה בקרבנו למגמה קרובה ובהירה, ונשמתנו היחידה מגלה את ניצוצותיה הנסתרים על כל היש שבנו, ועריגה תמידית ליחודו של עולם הולכת ומתפתחת בקרבנו, ועל כל פינה שתשיג ידנו שמה הננו מלאים אז תשוקה אלהית לצקת את רוחנו הטוב, להיטיב ולהעלות. ובחדות אלהים הננו נגשים אל כל ענף אשר בו נמצא לח של הטוב היחידי הכללי, הלא המה כל ענפי המוסר, הדת, והחיים בפועל, אשר בכל יושר נהגה בהם, ובכל אשר נגע ידינו אל פעלם, ישתפכו על מרכז הוייתנו היותר חיה ופנימית כל אותם זרמי חיי קודש, שחי העולמים צפון בהם. בכוח חיים אדירים הללו, הננו מוכנים להחיות את כל, וראשית מעשה של תחית מתי עולם, אשר אחריתה ההויית המציאותית מי ישורנה, תחל בהתגלות החיים, בבא עת קץ ועת חפץ לתחיית האומה, שהנשמה האלהית אשר נרדמה בקרבה החלה להתנער. וכל המגמות האדירות, היותר חפשיות ויותר כלליות, מוצאות את מקום מנוחתן ותקות התרחבותן ופיתוחן באוצר לאם זה, שיחיד חי העולמים הוא מנת חלקו תמיד.