פסקאות מרכזיות של הרב קוק בנושא עם ישראל

קובץ א' – תתח – האנושיות מול עם ישראל

ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת, וחדלו אז כל התגרות וכל המדות הרעות היוצאות מחלקי עמים וגבולותיהם. אבל העולם צריך להעידון התמציתי, שהאנושיות משתכללת על-ידו בעושר הצביונים המיוחדים של כל אומה. וזה החסרון תשלים כנסת-ישראל, שתכונתה היא כמין אוצר רוחות גדול הכולל בקרבו את כשרון וכל נטית רוח עליונה. ובמילואה הגמור של כנסת-ישראל יהיה שמור לעולם, ביחוד על-ידי קישורה עם כל העולם כולו, כל הטוב שיוצא מפלוגת עממים, ושוב לא ימצא צורך בהתפלגות הממשית, והיו כל העמים הכלליים חטיבה אחת, ועל גביהם בתור אוצר קדוש, ממלכת כהנים וגוי קדוש, סגולה מכל העמים, כאשר דבר ד'.

קובץ ז' – כח – עם ישראל מגלה את השגחת ה'

התגלות תפארת ישראל, אומה שכולה היא כסיס ונר למאור העליון של ההתגלות האלהית העליונה הטהורה המאירה ממעל לכל עולמים, ומחיה כל עולמים, באור עולם, המביאה ע"י הויתה, מציאותה, תכונתה, אצילותה, המתגלם בכל סעיפי פרטיותיה, אישיה, מאורעותיה, עליותיה, ירידותיה, כשרונותיה, מגרעותיה, כינוסה, פיזורה, הארתה וחשכתה, בכל מכל כל, כל אשר בפנימיותה וכל אשר מחוצה לה, הכל מסונף עמה, והכל מוביל ומחיה מנהיג ומרכז, מאיר ומתמם על ידה את החזיון העליוני, את אור חי העולמים תאות כל נפש, חמדת כל עולמי עולמים, תשוקת כל בריה, ותקות כל מעשה וכל מפעל, אומה שכל התולדה העולמית אשר לעמים כולם, ושכל יצירת עולמים מראש ועד סוף ברוחה הם ספונים, שעדנת עדני עדנים אשר ברוח כל יציר וענוגי חיי עולם אשר בכל נחלי עדנים, והמערכות הולכות בהוה כמו בעבר ובעתיד ברוח אחד ומיוחד, ובקרב כל נשמה מבניה הכל פועם, הכל מתרכז בגלוי ובסתר, התגלות אור ישועתה ישועת עולמים, ישועת חיי עולמים ויפעת בהירת אור כל נשמת היקום. פדיית גוי ואלהיו המתגלה בצפיית ישועתה, מחיה היא כל מקום אשר שמה תגיע, כשהיא מאחזת את הטבע, את ההגיון, את החריצות המועצית את משטרי עם ועם ואת חוקי החברה האנושית, המיוסדים גם הם בחוקים אחוזים ביסודות עולם אשר ממעל ומתחת להם. הרי היא מחיה ומעודדת מטהרת ומקדשת את כל שורש עיוות החיים הולך ומתישר, המציאות מתאחדת ומתכוננת לעתידה העולמי, והעולם הולך ונגאל. הרצון הפנימי של כל חי וכל אדם, של כל עולם וכל יצור, מתאזר בכל גבורתו בחופש עליוניות אשר לממשלת עולמים. וההקשבה אמיצה היא, וריכוז נפלא, בתנועה אחת, ברעיון אחד, בציור אחד, במילול חי, ובסידור טמיר, הכל עולה וכולל. בתוך המון רבה של פועלים רודפים ונרדפים נחפזים והומים, כואבים וצוהלים, בהירות אור חיים נוצצת מנשמת כל החיים, ובהתבלטה הכל שב וחי. יצירת אורו של משיח מראש מקדם, והתגלותו מתוך כל פלגות המסיבות הטמירות והגלויות, מאגד ומקשר את העולם למכונו, וכל תבואת הדורות בעבר צצים ופורחים בשדה אשר ברכו ד', הטבע וחוקותיה מקשיבים, שומעים קול הקורא, בפנימיות רוחו חי אור פנימי של ראשית המחשבה, וברוח אמונה מתקדש כל המרחב, שמאמין בחי עולמים וזורע. בדיבור אל הסלע שיתן מים להשקות עמו בחירו, הכל קושב רב קשב, ובהכאתו התסיסה מתהוה, הציורים סותרים זה את זה, ומערכת המלחמה מתיצבת. ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו. אמנם באר ישראל שוטף ונוזל, והפלגים השוטפים יביאו כל הרפואות, על גוי ועל אדם, על גויות ועל נשמות גם יחד, ורוח אלהים חיים המפעם בחכמת ישראל, אשר כל נפש ישראלית היא חלק בהתגלותו, יקום ויפוח ברוח אדיר וחזק, ודבר ד' החי, יחדור ויתעודד, וההקשבה הכללית של כל היקום תקום ביפעתה. אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת, אז אמרתי הנא באתי במגילת ספר כתוב עלי, במטה אלהים דא קולמוסא, וחכמת סופרים תפרח ותגאל מסרחונה, מריח מים תפריח, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. ‎

קובץ ה' – רלה – האמונה בעתיד והתעלות העולם

כל נתיקה שבמערכי הלב מהקוים העליונים הארוכים, במרחקי אידיאליהם העליונים, כשהיא באה בין ביחיד ובין בצבור הרי היא מערערת את יסוד האושר והטוב כולו. גם בצורה כהה וזעירה, כשחל בה רוח העליון, המאוגד לאידיאליות המאושרה באושר בלא גבול, הרי יש בה מעין חיים ההולך ומתגבר, מחיה דורות, מאשר תקופות, ומישר דרך לעמים רבים, מדריך עולמים לחיי עולמי עד ומפנה להם את המכשולות שבארחות חייהם הקטנים והזמניים. אורו של משיח, האושר העליון בחיי החברה והכלל, בצרומו העמוק אל האושר הפרטי, מחובר הוא עם האושר וההצלה המוחלטה של כל היש בתחית המתים. לגודל העתיד הזה מוכרחת כל עין לצפות, הצפיה האידיאלית היא מגונת את הגונים העליונים החיים, היא מקבעת את חותם ההויה בגורל מאורותיה. נתיקה כל דהי מראשית הרום, מאחרית העדן המעולה, נפילה היא לעמקי שחת, ושעירים קמים ומשחקים במקום זמירות שרי קודש ונעם שיח סוד המוני מעלה. האמונה העליונה היא בעצמה המנהגת את החיים אל המרומים שהיא שרויה שמה. היא בעצמה, בחטיבותה העליונה, בצורתה המשוכללת באמונת ישראל, נותנת את האומץ ומפתחת את החוב העמוק לאשר את החיים כולם וכל הפרטים שבהם, מעומק ראשית עד עמק אחרית, לאותה השאיפה המאושרה, הבלתי פוסקת מלפעום בלבבות הקדושים מאושרי אלהים חיים, ומהם הולכת היא הזליפה השירית ומתגברת על החיים כולם, וכל עדינות שבלב כל איש וכל בריה מאושר העדן היא לוקחת את רכושה. כשמתגלמת שאיפה, כשמתקרבת אל המציאות, והמציאות מציאות קרובה היא ובאפלה היא שרויה, צריכה היא תמיד הגנה שלא תאבד את ברק עומק חייה, אורו של משיח באמונה נעוץ, והאמונה באור קדוש ישראל בחיים וחובותיהם היא מבוססת: ההמונה לא בסגולה פורחת באויר לבד היא מביאה אל מרומות מציאיותיה את כל חוסי בה כי אם בהתוית הדרך לכל מערכי הלב, לכל משאות הנפש, לכל מפעלי כפים, על פי עזה וחסנה המרום וקדוש. לפעמים נופלים רבים מההתבססות המציאותית ונשארים תלוים ברפיון רק בציור האמונה. מדה זו היא של אומות העולם, שבאו רק להסתכל באיזה ציור אידיאלי ולא בוגרו עד לכדי הגשמתו בפועל, וממילא נדע שגם ההסתכלות לקויה ורפויה היא. ההסתכלות הבהירה שולטת על הכל, על כל סדרי החיים והחברה ועל כל האישיות היחידה, על כל מזג ותקופה, על כל חפץ ושאיפה. אבל תלויי הרפיון, אשר ממקור ישראל יצאו ובאחדות האומה הם כלולים, יש בהם ברק אור קודש, ניצוץ שיוכל לעלות ולבא, לידי לבת אש קודש: אור הצדק, האמת, החסד והמשפט בחיים החברתיים, אורו של משיח בגודל תעצומו מלבבם. עיני-החול של האדם כהות הנה, בשום אספקלריא חקרנית אי אפשר להגיע לרום רז חבוי דנא. אבל גם צל צלה של אורה צחצחה זו אורי אורים יש בו, והאורה האוירית משוטטת היא, נעה ונדה, מסוכנת היא שלא תפול ממדרגתה שלא תטמע בין בשר המורים ונפשות אשר עמק חפצם הוא דם ורצח ולעיטה של נזיד עדשים. אבל אורו של משיח אחוז הוא בישועת ישראל, ראיתניותו של גוי איתן זה, חטיבה אחת בעולם, אשר בורא כל עולמים משתבח ביקרם מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אור עליון זה, שהוא כתגא על רישא דספר תורה, שלא נתן מרוב עוזו ופארו לשמוש ומפעל ידים, באחרית הימים ימצא לו שבילים ודרכים רחבים, נתיבות חדשות לבא אל תפקידו המפעלי, והגדל יתעלה על כל קטן, וכל המכשירים בו כלולים. קמה באחרית הימים תנועה חרישית מלאה אונים וחפצים, מלאה נגודים וסתירות, מלאה אורות ומחשכים, וחושבת לחתור אל החוף לישועת ישראל. אורו של משיח הכהה בה. רבים ממחזיקיה של אבוקת אודים קטנה זו בגדו לכאורה באותה האורה הגדולה, האחוזה בקו הארוך אשר לאור עולם, נמוטו הפעמים ממעמד הנבואה הצופיה צפית עולמים. אבל ישועתם של ישראל תמיד היא ישועת ד', אני והו הושיעה נא, וכאשר פדית ממצרים גוי ואלהיו כן היא כל ישועה, גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות. העולם רועש, ההרים מתקלקלים, ארץ כשכור תנוע, עמים עפים בדי ריק, ישראל עומד בתוך. בתוך סערת הגלים חותר הוא אל חופו, ושרי קדש באים ויבואו ואת הדגל העליון יחזיקו, למרחוק שעות דעה, והשלום בא יבא מכל עברים, ממזרח וממערב, מצפון ומים, ובתוך החלקה המעשית העלובה, החרבה מכל לשד עליון, יפתחו נהרות רחבי ידים לאורו של משיח, לתקון עולם מלא ברעיונות נצחיים מובטחים מראש אמנה הבטחה אלהית כתובה בברזל ודם, בברית בשר וברית לשון, בברית ארץ וברית עם, בברית עולם וברית חיי עולמים. הקו הולך ישר, אחד באחד מוגש עם הצפיה שממעל לכל צפיות, הסרת המות ומארתו בראשית הצעדים, אותו המות המעשי שידי אדם יוצרות אותו באולת ורשעה ואחריה המסלה ישרה היא להעמיד את הכל על עומק רום הטוב, רוח הטומאה יבוער מן הארץ ובלע המות לנצח. אם תדמה לנו הדרך דרך רחוקה, אל נבהל. רק היא קרובה היא. רק האחיזה באותו הקו הארוך מגבירה את הכל ומכשרת את הכל. ברכת הענוה תשוב אלינו, גודל העליון ממעל ומתחת יפרס עלינו את הודו ואת סוכת שלומו. כל המארות, כל הנגודים, לברכות ולעזרים יתהפכו, כל הרוחות אשר בלאומים וכל הנטיות הדתיות, אשר נחשבו לזעוה, אשר אמרו: לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, הן הן עצמן אל מקורן ישובו, יבושו ואחרי כן ינהרו. האחדות הישראלית בכללותה וההתעלות של גרעיני החיים שבה, הרוממות של קשב קול תורה, ההגה העמוק של דורשי רשומות של חכמי חידות, וחכמת החיים של יודעי בינה, הדם הרותח של בני הנעורים רוויי רגש ושירה עליזה ועמק רוח של צופי קדש, דכאות פנימית של שבי פשע וגבורת רעם של שמחי חיים, יצרי כל לב ומערכי רוחות של כל בשר, והכל יאגדו באגד הקו העליון, ששם אור קודש קדשים. ובתוך הפעולות הפעוטות אור משיח יזרח ונהרת תחית עולמים ומחיית המות תסול מסלתה, ויעבור מלכם לפניהם וד' בראשם.

קובץ ו – קמחה- התורה ככוללת את כל שאר הזרמים

כשנסלול מסילות לכנס את כל הרכוש המפוזר שלנו מכל האומות, כל התורה שנעשקה ביד החיצונים, ישוב אלינו רכוש גדול, שנתעבד בכל העמים ועל ידי כל הקולטוריות השונות. מובן הדבר שנטהר את הכל, ונחזיר יוצר על מכונו, אמנם על ידי זה יתרחבו כלינו, עד שנוכל לקבל את כל הזרמים כולם מכל העולם ממש. וסתירת זרמים שונים אינה שייכת כלל בישראל, מאחר שיהיה צפוי הכל, איך כל הענפים וההרגשות השונות, השקפות העולמים המרוחקות זו מזו, הכל יוצא ממקום אחד ושב למקום אחד. ואם שנדמה לעולם, שכל אחד חטיבה בפני עצמה היא, וכל חלק קרוע הוא מחבירו, זהו מפני מדת הקטנות ונטיית הקצפון שהעולם נגוע בה, בין במדות היחיד בין במדת העמים. אבל ברכת אברהם, שהיא ברכת יעקב ותפארת ישראל, אינה רואה לה הגבלה זעופה, ולא זרמים סותרים. מה שהיא עבודה זרה היא רק עצמות הסתירה עצמה, שעל זה אנו נחלמים לכלותה ולאפסה למען יזרח שם ד' שלום בעולם, ושם גופיה איקרי שלום.

עולת ראיה ב' – מג – זכרון למעשה בראשית – זכר ליציאת מצרים

הזכרון למעשה בראשית, המחיה כי לתעודה ולכונה של האושר וההשתלמות נברא העולם, ושד' האחד ברא את כל הנמצא וממילא מובן שהוא לתעודה רמה ונשגבה, אשר אנו מכירים אותה בתור סדור חיי המין האנושי כולו ע"פ דרכי האהבה והאחוה; וכדי להביא את תכלית נשגבה זו, נבחרה האומה האחת המסוגלת לקבע בה סדרי החיים כולם ע"פ חפץ ד', באופן שישתדל רוחה לחיי האהבה והחסד להיות למופת לכל העולם. 

ראשון ליפו – סה1

ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגדון. חז"ל אמרו שיונתן בן עוזיאל תרגם נביאים ונזדעזעה ארץ ישראל ד' מאות פרסה על ת' פרסה, משום דאית מילי דלא מפרשן, והיינו האי קרא, דאמר רב יוסף דאלמלא תרגומי' לא ידע מאי הוא, ואמרו שעמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא שלא תרבה מחלוקת בישראל. וצריך להבין מהו גודל ההסתר שיש בפסוק זה שגילה תרגומו, כמספד אחאב דקטל יתיה הדדרימון, וכמספד יאשיהו דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו, ולמה היה זה סייג שלא ירבה מחלוקת בישראל, ומה יחש הוא לענין הסתרים המיוחדים לשם יתברך.

והנה חז"ל אמרו שהספד זה יהיה על משיח בן יוסף שנהרג. וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. אמנם כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו, לשכללו ולפתחו, וכן הכחות המחזקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכחה האדיר את כל כחות הגוף האמיצים והחזקים לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהם, להיות עם קדוש לד' אלהי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גויים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות, כאשר האדם שוה בכח החיים שבו לאחד הבעלי חיים, והצד השני הוא הענין המתיחד לישראל עצמן, שעל זה נאמר ד' בדד ינחנו, ובגויים לא יתחשב, מצד תורת ד' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש. והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה, מעשי אבות סימן לבנים. יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי הטף בעת שגם כן כל הארץ באו למצרים לשבור. והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומכל מקום ידע כח קדושתו. ודוקא על ידי זה היתרון אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל, כענין מיניה ובי' אבא ניזיל ביה נרגא. ויהודה מיוחד לכח ישראל המיוחד, היתה יהודה לקדשו, ועל אהל יוסף נאמר אוהל שיכן באדם. והנה תכלית בחירת מלכות בית דוד היה שיהיו ב' הכחות נכללים כאחד, ולא די שלא יהיו סותרים זה את זה כי אם עוד עוזרים זה לזה. ואמרו ז"ל במדרש שנאמר בדוד אדמוני, כמו שנאמר בעשו, אלא שנוסף בו יפה עינים, ומדעת סנהדרין הורג, קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה, רבתי בגוים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש. ולולא שגרמו עוונות וישראל מאסו במלכות בית דוד עד שנחלקה האומה, עשרת השבטים שאפרים שהוא כח יוסף בפני עצמו ויהודה בפני עצמו, היה הכל מאוחד בכח אחד על ידי עץ יהודה שהיה כולל גם כן כחו של יוסף. ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו. יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה. ועל ידי קיבוץ ב' הכחות יחדיו היו שניהם מתעלים, הכח החמרי היה מתעדן ומתקדש מצד קרבתו אל הקדושה המיוחדת לישראל, והכח הרוחני היה מתחזק ומתאמץ בכח חיים מלא ואדיר כדי לגלות הודו ותפארתו על ישראל, עד שקרני הודו היו מאירים גם כן על העולם כולו, וכמו שיהיה לעתיד לבא. והיה שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרשו, והיתה מנוחתו כבוד. לא מלחמה בין שני כחות מתנגדים, כי אם מנוחה שלמה, שהוא הכבוד היותר עליון ונשא. אמנם עונותינו הטו אלה, שנתחלקה מלכות בית דוד, וכל אחד מן הכחות השנים שהיו ראויים להתאחד דוקא, התחיל להתפתח בפני עצמו כאילו דבר אין לו עם משנהו, ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני הענינים בעונותינו הרבים. אפרים, שנוסד על ידי ירבעם שהופקד מתחילה על סבל בית יוסף מפני כשרונו המעשי, וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף, פנה לגמרי מהקדושה העליונה המיוחדת לישראל. ואותי השלכת אחרי גיויך. ומזה יצא הסילון הממאיר, חטא עבודה זרה, שגרם להתפתחות הנטיה של השווי שיש בישראל לעמים לצד הרע והגרעון, עד מדת אפרים בעמים הוא יתבולל אפרים היה עוגה בלי הפוכה. ויהודה בחסר לו הצד המעודדו בחומריותו, היה צריך להשלמה רוחנית גדולה ואדירה, שתספיק להמציא גם כן את הצד החסר החומרי, וכיון שלא עלה למעלה זו, נתבזבז הכח הרוחני גם כן עד שלא החזיק מעמד, וכשל גם יהודה עמם, ורצונם ומעלליהם אל ד' היו למרות עיני כבודו. והנה גם אחרי הפירוד, אם היו על כל פנים מתאחדים לדעת שכל אחד יסגל לו את נטייתו הפרטית, אבל באופן שיקבלו זה מזה את הצדדים הטובים, ויהודה יקבל מאפרים את הדרכים והנטיות המוכשרות בו לשכלול האומה בתוקף חומריותה ואנושיותה הכללית, ואפרים יקבל מיהודה את הכח העליון המיוחד לישראל בדרכי קדושה, מתורה ומדות קדושות, והכשרה לנבואה ורוח הקודש למיוחדים לזה, היה המחץ הולך ומתרפא. אלא שכיון שנחלקו חילוק ממלכה, ועל ידי ההשפעה המאחדת הלא הדבר מחוייב שהצד הגובר יהיה לעולם הצד העליון הרוחני המיוחד לישראל, שהיא הנשמה המאחדת ומחיה את הגוף, וזה לא רצה ירבעם, על כן היתה התכנית הפנימית של ציור אפשרות ההתאחדות עם המניעה מצד חפץ ההתנשאות שלא במשפט, מה שאמרו חז"ל שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, יחדיו תשכללו את האומה הישראלית להביאה לתכליתה להיות לעם לד' אלהי ישראל, להיות גם כן ראויה להיות לאור גויים, שהצדדים השוים לכל האדם אשר על פני האדמה גם כן ראויים להכנס בבנין, אמנם על שאלת מי בראש מוכרחת התשובה לבא בן ישי בראש, כי מבלעדי הכרת השליטה העליונה של הצד הרוחני, כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו, אז אפסה כל תעודה לישראל חלילה, והנם המעט מכל העמים וראויים יותר מכולם להרס וכליון חלילה. אבל שרירות הלב גרמה שאמר אי הכי לא בעינא, ומזה נמשכה השלשלת של צרותיהן של ישראל ופיזורם, ותכלית מירוק הגלות עד עת קץ. על כן עומד בכל משך זמן הגלות המצב הכללי של האומה בדרך ניגודי של אלה שני הכוחות, שלפעמים מתגלה נטיה לחוזק הלאומי החומרי ויתר הצרכים האנושיים הכוללים, שנובע בעיקרו מיסוד הנטיה המיוחדת ליוסף ואפרים, ולפעמים מתנערת הנטיה הרוחנית לקיומה של תורה והפרחת הצד הרוחני המיוחד לישראל, להרים קרן ביראת ד', באהבתו, ובאהבתה של תורה ודרכיה. ובאשר שכמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול, והכח המאחד המקיף את פועלי הנטיות ליסוד אחד, להיות משפיעים ומושפעים ביחד כל אחד לפי ערכו, ולאחד ההנהגה בהגברת הצד הרוחני באופן שהוא יהיה המחזק והנותן חיים לכל יתר החלקים, ככח חיי הנשמה המחיה את הגוף לכל חלקיו, ובאשר אי אפשר לאומתנו שתבא לתעודתה הרוממה לשא בגאון עז שם ד' הנקרא עליה כי אם בהשתלמה בתכלית ההכשר בשני חלקיה, הכללי, חלק יוסף, והפרטי, חלק יהודה, מלכות בית דוד, שמחוזק כחו הפרטי כולל הוא גם כן את הצד הכללי, אדמוני עם יפה עינים, הנה מתנערים באומה כחות לכל צד. וכמו שהכוחות המגבירות את הרוחניות הם מכשירים למדת משיח בן דוד, שהתעודה התכליתית היא עיקרו ויסודו, כי באמת מרכז החיים הוא ההתעלות הרוחנית, אלא שאי אפשר שתהיה הרוחניות מפותחת כראוי אם לא יהיו שלמים עמה כל הקנינים החומריים הנדרשים לאומה שלמה ומשוכללת, כן ההתנערות לבקש חוזק לאומי, חומרי, ויתר מכשירי החיים הכלליים, הם הכשרת משיח בן יוסף. וכשהם משתמשים בערבוביא מצרת הגלות ומקוצר הדעות ופיזור הכוחות, הם הם חבלי משיח, הכוללים חבלי שני משיחים, אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחיך, שתי העקבות של תרין משיחין. והנה פעולת משיח בן יוסף, שתהיה ההכשרה הכוללת, אף על פי שודאי תהיה עם זה ממולאת בדעת ויראת השם, שנמצאת הרבה גם כן לתכלית הכשרת כלל האנושיות, מכל מקום כיון שהיסוד העיקרי המרובה באיכותו, שהוא התיחדות הצורה הפרטית הישראלית בהתגברה אינו בולט בו כל כך, אי אפשר לו להתקיים, על כן עתיד משיח בן יוסף להיות נהרג. אמנם כשיהרג יכירו הכל העיוות, שאמנם לא היה הדור ראוי להכיר הערך של הנטיה לתגבורת כוללת איך לקבל ממנה רק הטוב, ואת הטוב באמת לקבל, ולשעבדה לתוקף הצד העליון שבתעודת ישראל, למשיחות משיח בן דוד. והנה יספדו עליו כמספד על היחיד, והמר עליו כהמר על הבכור. המספד הוא ההתרגשות לשעתה ממחזה מדאיב, המכניס קודר ויאוש בלב, דומה כמספד על היחיד שאין תקוה נשקפת להבנות עוד, כמו הורים זקנים שאבדו את יחידם ל"ע. אמנם המרירות היא באה כבר בסיוע השכל המתבונן את ערך המצב, השכל ישכיל, כי אמנם כוח האומה בכללה מוציא מכללה נשמת המשיחין, על כן אמנם במרירות אבידת הבכור, המזדמן לרוב אצל הורים צעירים שלא חונכו בדעת גידול בנים, ומחסרון הכרה לא שמרום כראוי ממחלה ועל כן מתו, כן האומה מתבוננת כי לא הכירה את ערך הנטיה של ההשתלמות הכללית איך להשתמש בה בתור דבר גדול, המצטרף ומסתעף ליסוד התכלית העליון, שעמו היתה התעודה הלאומית מתמלאת, וממילא היתה זוכה לקיום והצלחה של הפרחה. והנה כל זמן שמתדמה, מפני הפירוד השורר בגלות, שב' הכוחות המה נפרדים באמת זו מזו, עד שמי שנחלץ להגביר את הצד הכללי באומה נעשה בעונותינו הרבים צר ואויב לתורה ולקיום המצות וכל דרכי הקדושה המיוחדים לסגולת ישראל הפרטית, וכן מי ששם מגמתו ליסוד ההתיחדות הישראלית נעשה על ידי זה עצמו מנגד ומפריע לכל תיקון חומרי כללי, שעל ידי זה מעבר מזה נעשה פרצים, ומעבר מזה מתגלה חולשה ועצבות ודכאות לב. אמנם אחרי הניסיון האחרון של סיבת מניעת הקיום של משיח בן יוסף, יתבוננו הכל שבאמת אין כאן כחות מתנגדות, ושראוי להכניס הכל בחוברת אחת ולסדר דרכי האומה באופן שכל שכלול כללי יהיה בסיס לשכלול הישראלי המיוחד, ותהיה ההכרה בחסרון ההצטרפות משני הצדדים בין מהנוטים אחרי החומריות והכללות, בין מהנוטים אחרי הרוחניות והפרטות. על כן יהיה המספד גדול מב' הצדדים, שיכירו שיש טעות ביסוד הנטיות שהם בנויות להיות מתאחדים, וכל כך גרמו קלקולים בנטותם לפירוד, לחבל איש מעשה רעהו. והנה התכונה של החבה הלאומית בתור כללות וחומריות נתגלתה באחאב שחבב מאד את ישראל. ואחז מעשה אבותיו, עמרי, שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל, ודורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא, לי גלעד, זה אחאב שנפל בגלעד, וכדברי תנא דבי אליהו שהי' מעמיד פנים במלחמה גם אחר שנחתו בו החיצים, שלא להבעית את ישראל. אומץ רוח כזה בא מאהבה יתירה ונפלאה. גם כבד את התורה מפני שעל כל פנים כבוד האומה תלוי בה, על כל פנים כלפי חוץ, לפני בן הדד, ועם כל זה לא הכיר ערכה של תורה וקדושת השי"ת המיוחדת שבה כל יתרונם של ישראל, על כן הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ לפי המדה שהיתה שולטת אז ברוח הזמן. לעומת זה יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דומה בכל המלכים, כעדות הכתוב וכמוהו לא הי' לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, עד שלא רצה כלל להיות יחס ישראל עם אומות העולם, ובזה ויתר על דברי ירמיה הנביא שצוה מפי ד' להניח לעבור בארץ ישראל את חיל מצרים. על כן באחאב ויאשיהו התכנסו ב' הנקודות של יוסף ושל יהודה, כח משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. על כן בהסרת העיוות הבא מחסרון הכנת האומה שלא תשתמש בכחותיה המתגלים ביחידי הסגולה לטובה כראוי לעת קץ, תכיר כי היה אפשר לאחד ב' הכחות יחד בהיות ההכרה שלמה, אם כן יגדל ההספד בצירוף ב' הנטיות. כפי תכלית ריחוקם בפועל, כן תהיה קרבתם והכרת זיקוקם זה לזה, ויכפל כמספד אחאב ויאשיהו גם יחד, לתן לקח להבא לאחד את הכחות, להשכיל להעמידם במערכה הגונה המביאה לטובה כללית. והנה באמת כל זמן הפירוד, שהאומה אינה מוכשרת לאחד הכחות וכל אחד מחליש את חבירו, ההנהגה הולכת שאין כל נפש מסוגלת לקבל כי אם נטיה אחת, על כן לפעמים יבא הפסד מוסרי או מדעי אם נעמול להכניס ב' הנטיות בבת אחת. אבל ההתפרדות העמוקה הלא היא שורש המחלוקת בישראל, על כן אף על פי שהנביא דבר ברמז, מכל מקום תרגם יונתן בן עוזיאל וגילה הדבר יותר, ועל ידי זה נזדעזעה ארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה. כי כל זמן שלא הוכשר הדור להשוות הנטיות ולכוללם, כל אחד נכוה מחבירו. ומכל מקום התחזק יונתן בן עוזיאל ואמר גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי כי אם שלא ירבה מחלוקת בישראל, והפתח השכלי יכשיר הדעות לבקש עצות איך ללכת בעקבות שתי ההכנות, ששתיהן נחוצות.

והנה בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר. ומצד חסרון הכשרתנו אין הכחות מתאחדים להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כי אם בסיס ליסודו המיוחד, ועל כן צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור, צדיקים וחכמי תורה הרבה, ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון. על כן ראוי לנו לשום אל לב, להשתדל לנטית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה, לשמח בהתנערות חפץ החיים הבריאים האנושיים המפעם בכלל באומה, ולדעת שהתכונה הזאת אינה תכליתם של ישראל, כי אם הכשר הגון כשיגודל על פי דרכו, וכשאינו מתנהל למטרת ההכנעה לצד הרוחני והשאיפה אליו, הלא ערכו נחשב כערך מלכות אפרים שנעשו עוגה בלי הפוכה, מפני שעזבו מקור מים חיים, ומצרים קראו אשור הלכו. על כן זאת תהיה תועלת המרירות שראוי גם כן למי שנוכל לחשבו בתור עקבא למשיח בן יוסף, מצד השפעתו על החפץ הגדול הכללי של תחיית האומה במובן החומרי והכללי, מכל מקום אם לא היה כח זה נעזב, לא מצד התגברות ההפקרות ושנאת התורה בעונותינו הרבים, עד שמתגרשים יראי ד' וחושבי שמו מנחלת התנועה, ולעומת זה מחסרון אומץ הלב לבקש שכל כח שהוא מצד עצמו טוב יתחזק, ואם חסר לו השלמתו הרוחנית, עלינו להשתדל על התרבות אור הדעת ויראת ד' במעלה רמה, עד שיוכל לכבוש ביותר כח חיים אדיר ולהבנות ממנו, אז יתקים בנו מקרא שכתוב ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי. כי הכנת התשובה הלא צריכה להיות מצדנו, ואין התשובה מתקימת באמת כי אם כשהכוחות המצויות באומה, ושאפשר להם להיות נמצאים, יהיו בכל תקפם, ועם עז החיים יהיו מוסבים אל הטוב. אז נהיה מוכשרים לחפץ העליון, להיות עטרת תפארת ביד ד' וצניף מלוכה בכף אלקינו.

ורב יוסף עצמו, שאמר שעמד על מקרא זה על ידי תרגומו, קבל על עצמו לראות בחבלי משיח, תחת אשר אחרים מחכמי ישראל אמרו ייתי ולא אחמיניה, בתגבורת החבלים הרוחניים, שבהכרח יבואו בתגבורת התביעות לבצר את החומריות שנעזבה הרבה במשך הגלות, שעיקרו בא לחזק ולהציל את הרוחניות, לכלות פשע ולהתם חטאת, על כן אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה. חמריה, הנטיה לעניני החומר הלאומי, הוא גם כן מחשיך ומונע לפי המצב הנהוג את ההתעלות הרוחנית. אמנם אם לא היתה הנטיה יוצאת בזעף גדול, עד כדי להתפשט בנטיה חומרית יתירה ובלתי הגונה כלל לישראל, היה נח לקבלה. אבל כופתא דחמריה קשה יותר לקבל, ואם לא הנטיה הקיצונה, לא היה רוח התורה מעיק לה, ולא היתה יוצאת התנגדות חצפנית על יסודה של תורה, לבקש לסמות עינו של עולם. אבל הכופתא, הנטיות הגסות שהם חרפת האדם גם באומות העולם, הם גורמות לעשות טולא להחשיך את המאורות הצחות השכליות הנובעים ממקורה של תורה. אמנם התחזק רב יוסף שסוף כל אלה הוא להכנע מאורה של תורה ודעת אלקים, על כן ייתיב בטולא דכופתא דחמריה, ובעצם חושך הצל, השית כליל צילו בתוך צהרים, ידליק הוא נר מצוה ואור תורה, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ויהפך גם כן הרע לטוב והקללה לברכה. על כן אמרו בזוהר בראשית דרב מתיבתא אשר בהיכלא דמשיחא אמר, מאן דלא הפיך מרירו למתיקא וחשוכא לנהורא לא ייתי הכא, כי יסוד הכשר דורו של משיח הוא להשתמש בכל הכחות היותר גסות, לצד הטוב והקדושה היחידית שנתעטרו בה ישראל.

קובץ ב' – כח – עם ישראל כלב האנושות

כנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבההויה האנושית. כשם שאין להתפלא על אשר במוח ובלב ישנם גילויי חיים כאלה, שדוגמתם אין אנו מוצאים בכל הגוייה כולה, כן אין להתפלא על גילוי החיים של הפליאות, הניסים, הנבואה, רוח הקודש במעלתו העליונה, התקוה הנצחית, הניצחון על כל מפגע, שהם מתגלים בישראל בצורה עליונה, המפליאה את כל לב הוגה וכל מוח חושב. כנסת ישראל היא גילוי זרוע ד' בעולם, יד ד' בהויה, בבנין הלאומים, ויש לה בודאי יחש גדול עם כל מה שהוא יותר נשגב ונערץ, קדוש ומרומם, במצוי כולו, בכל היקפו, הגשמי והרוחני. באופן אחר אי אפשר לחשוב.

קובץ ה' קצו – ישראל מול שאר האנושות

הבנת ההתקשרות שבין התרבות העולמית ובין התורה, היא עצמה ההכרה של היחס הנפשי שבין ישראל לעמים. כשמכירים את הצלם הכללי, צלם אלהים, שבו עשה ד' את האדם בכללותו באופיו, והחטיבה המיוחדה של בנים למקום שנקראו בו ישראל, בעומקו משכילים אל הקישור שביניהם בצורה כללית ופרטית, מבינים אז, שהתוכיות היותר תמציתית של צלם אלהים היתה בלועה תמיד בכללות האנושית, זרחה בסגולות העליונות של אנשי האצילות, של המשכילים האלהיים, בעלי המוסר, הנקיים והגבורים. כאשר בא התור להצבת גבולות עמים, וזרח אור ישראל בעולם, נתרוממה האומה המיוחדה להיות אומה מובדלת מצד אחד, ואומה כללית מצד שני, כלומר תמצית של המין האנושי, הפועלת עליו בלי הרף בעיבוד צורתו הרוחנית. כשאנו מסתכלים אל הצורה העולמית כמו שהיא, בהתפרשותו של הכח הישראלי ממנה, נעשה העולם כתבואה שניטל ממנה חלבה, ונשאר החומר היותר גס, ומזין את החומריות הבהמית הגסה. בצירופם של ישראל, העולם כולו הוא מעולה. מי שמחבר את העולם הכללי עם העולם הישראלי, אחרי שמערב יחד את החשבון של התערבות הופעת ישראל בעום, ירויח מבלילה זו, ויוכל לבוא עד לידי החטיביות העליונה הישראלית בפני עצמה. אבל מי שנוטל את העולם כמו שהוא אחרי ציור ההבדלתי, אחרי ההרמה הישראלית ממנו, ומערב אחר כך את התוכן הישראלי ומחברו עמו, הרי הוא פוגם את האצילות העולמית, ומחבר מינים שאינם נקלטים זה בזה, ענבי הגפן בענבי הסנה. בהדיעות הפנימיות, התופסות את החיים בפנימיותם, ההכרה הזאת היא יותר נכבדה. עומדת היא הצורה הכללית עם הצורה הישראלית כשני פרצופים שאינם מתערבים זה עם זה, והחיצון יוכל להיות לפעמים לבוש ושומר אל הפנימי. אבל במהלך העליון, באופי של אדם הראשון, הרי הכל מתעלה, ואז באה הופעה כללית, תוצאת יום שכולו שבת.

קובץ ו – ריב – מידת הענווה של עם ישראל

מי שהוא ממדת המלכות לית ליה מגרמיה כלום, והיא מדה שהחסרון והיתרון מתחברים בה בנושא אחד. ראוי הוא אדם זה לספוג לתוכו את הכל, וכשהוא פונה אל הטוב ומכיר איך דלית ליה מגרמיה באמת כלום, הרי הוא מוכן להיות ממולא מכל טוב, של כל המדות, כל התכונות, כל הצדדים, ואין בו שום סתירה. ויש בו עומק העצמיות כל כך עד שהדברים המתקבלים בתוכו הרי הם עצמיותו ממש, כיון שעצמיות מיוחדת גדרית בפני עצמו אין לו כלל. הוא אינו ראוי להיות עסוק בבטלה, ולא להשתקע בשינה, הוא צריך להזהר כמה דאפשר מטעמא דמותא. וחיבורו ויחושו לארץ ישראל הוא יחוש עצמי, וחק הוא את התוכן של כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד, לאמר לך עבד אלהים אחרים, ונפשו עורגת בעומק התשוקה לאהבת קדושת הארץ וצפיית ישועה. ומדה זו היא מדת כנסת ישראל בעצם, שהיא הטבעיות העצמית של האומה הישראלית, שהם ממעטים עצמם תמיד, והם מרגישים בקטנותם, מרגישים איך שכל המילוי שבהם אינו עצמי, שאינם אלא כלי לקבל אור ושפע מברכת ד' העליונה, וגם המגמה היא תמיד מגמה השפעית, לתן טרף לביתה וחק לנערותיה. ומחשבתן של ישראל עומדת בראש כל המחשבות, משורשת היא ומבוססת באור הימין של החסד, שלזה היא עריגתה, אבל יושבת היא על עלין תקיפין, יודעת היא את הצורך ואת הערך של כל תכני הגבורה, יודעת היא את הרע, עד כדי שנאה עמוקה, המעמקת את אהבת הטוב.

קובץ ז' – לד – עם ישראל מגלה את הטבע

הטבע בעצמו צריך שיתקדש על ידי מחשבתן של ישראל, כל מה שחדירת הבינה, המוארה באור האלהי, חודרת יותר אל הבנת העולם וכל תכונותיו, במעמדיו חחומריים והרוחניים, וכל שלשלותיהם, מזדרחת אורה של שמש צדקה, וההכרה, איך יד אל עליון קונה שמים וארץ מובילה הכל בעצה ובתבונה, בחסד וברחמים, בגבורה ובמלכות מלאתי צדק, היא מתגברת. והאדם מתעלה, והעולם מתעלה עמו, העולם מזדקק על ידי מחשבת קודש זאת, עד שהוא מקבל הכשר של חידור לאור היותר עליון. וההופעה של הנסים והנפלאות הגדולות נעשית מותאמת לתכונתו. וכל מה שיותר יופיע האור של הנסים העליונים, כה יגדל העז של החשיבות הפנימית של הטבע, היונקת מחכמה של מעלה. וזאת תורת האדם תמיד, להעיר את נפשו, לרוממה ולשגבה, לזככה ולהאירה, עד שהאור העליון של הנשמה העליונה יהיה חודר בכל חגויה. וכן היא תורת העולם, לחדור במעמקי הנפש העולמית, במסתרי החיים של היצור, בתחבולות ויצרי לב האדם אל האדם, אותו האור העליון, אותם הגוונים הנאים, של הקשת העליונה, ברית עולם בין ד' ובין כל נפש חיה, להכיר ולהבין, כי אלהי הרוחות לכל בשר ואלהי כל בשר הוא, יוצרנו יוצר בראשית, וכל מעשינו פעלת לנו.

קובץ ז – סח – עם ישראל מחיה את החברה

כשאנו נשאלים על החיים החברותיים מה היא מגמתם, אין לנו תשובה מאותם החיים עצמם, כי אם זקוקים אנו לבא לשאיפה של עולם גדול ונשגב מהם, שמקצת מזהרירותיו מתראים לפנינו בעולם הדעת, ובכל המרחבים של העולם הרוחני. ובזה כבר אנו באים בהסכמה, שאי אפשר כלל שתהיה כל השאיפה האנושית שקועה רק באותם החיים החברותיים לבדם, ולא עוד אלא שהדבר מוכרח הוא, שאם יחדלו החיים החברותיים מיניקת לשדם מאותם החיים העליונים שהם למעלה מהם, ושהם עושים את הויתם להויה מטרתית, יפחת מאד הערך החיוני שלהם עצמם, וממילא יתגלו בקרבם מגרעות גדולות, עד שיהיו יורדים גם בערכם. ובשביל כך תיקון העולם דורש צפיית ישועה עמוקה ממעיני הישועה העליונים. ותקותם של ישראל הנצחית לאורו של משיח, לאור ד' בעולמו, היא היא בסיסו של עולם, של כל מצביו, גם של העולם החברותי, עם כל הסתעפותיו. ומוכרח הדבר, שאנשים צופים ימצאו, שכל מעינם יהיה שקוע באותן המגמות העליונות, וחזיונם יהיה עולה ומרעיף על גבי החזיונות החברותיים, הנוטלים כל כך מקום כמותי גדול בעולמנו. אותו הרוח המחיה את החיים החברותיים צריך שיהיה בעצמו לקוח מאצילות הרוח העליון של החיים העליונים, החיים הקדושים השמימיים, חיי החכמה, חיי העדן הקדוש של נועם ד'. וממילא הוא מוכן להיות עושה בחיים החברותיים מעין דוגמתו, מעין דוגמא של מעלה, להשכין את שלום המרומים בארץ, ושכינה בתחתונים. זאת היא המגמה היסודית של נשמת ישראל, לחיות חיים אלהיים במובן החברותי, כמו שהחיים הללו הנם מצויים למעלה מן החברה, וכמו שהם נסקרים במשאת נפשם של יחידי סגולה המקודשים. נחלת ישראל היסודית היא מתנה זו, שהחיים החברותיים שלהם היא דוגמא של מעלה, מלכות בית דוד היא דוגמת מלכות שמים העליונה, והסגולות השמימיות גנוזות בה, והן מוכרחות לצאת לאור בכל מילואם, במילוי המלכותי, בהתכוננות כסא ד' על מכונו, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה. והמשיחיות בעצמותה סגולת ישראל היא, סגולת האומה, שהיא צריכה להתפתח בקרבה, ומוכרחה להגאל ממציריה וכל המציקים לה, השושנה העליונה צריכה שיפנו מכל צדדיה הקוצים והחותים העוקצים אותה, ותתיחד עם דודה באהבה, מלכות שמים ומלכות הארץ בחטיבה אחת, האידיאל החברותי והאידיאל הרוחני המרומם הגדול מעל כל חיי חברה וקיבוץ, החובק במתי שחקים בגדלו ותעצומות הפשטתו, המלא הוד נצח נצחים, מתאחדים ומתמזגים יחד. ד' אחד ושמו אחד.

קובץ ו – קא – הגלות והגאולה של עם ישראל

הנחנו את הפוליטיקא העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות זהו הזמן שאנו מקוים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. "יעקב שלח לעשו את הפורפירא": "יעבר נא אדוני לפני עבדו", אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.

קובץ ו' – רצא – עם ישראל מאחד את המציאות

אליהו הנביא בעשיה, להעלות אל מרומי הקודש את כל הערכים המעשיים, וזאת היא התכונה המשיחית באמת, ובזה מתאחדים כל העולמים. ותכונת ברית הקודש לישראל, לקדש ידיד מרחם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו. הרדיקליות האלהית, שלא לפסוח על שנתי הסעיפים, היא תוצאה מהשלמות האופיית, קנאת הקודש, לקשר את כל העולם הירוד, את עולם העשייה כולו, לברית ד'. וזאת היא עבודתן של ישראל, שתהיה מוכרת באחרית הימים, וגם כעת כל האומה כולה היא עובדת את עבודתה, עבודת ממלכת כהנים וגוי קדוש, בהכרה פנימית ובאמונה נאמנה. האחדות הטהורה, דעת עליונה וזקוקה זו, מוכרחת היא לשאת בתוכה את האידיאליות הרדיקלית של כל ההויה. והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני ד' אלהיכם. וזכויותיהם של ישראל שנכתבות תחת עץ החיים על ידי אליהו ומשיח, כוללים את כל המעשים שנעשו על ידי ישראל מראש ועד אחרית. גם ביחיד המגיע לחסידות כתב בחובת הלבבות שסופר המעשים הטובים כותב הכל בכלל הזכיות, קל וחומר לאומה כולה, זה גוי צדיק שומר אמונים, שכל מאויה הפנימי הוא רק הרוממות של קודש העליון, שהוא מתלבש בכל שאיפת חיים ובכל מחשבה, ואפילו בכל פרשת העיבור צרכיהם לפניך, וכל קנין ישראלי, וכל אומץ פרטי וכללי, הכל אור קודש שרוי בו. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד', מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך. יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה.

קובץ ז' – סט – עם ישראל נפרד מן האומות כדי לתקן אותם

שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו המבדיל, וקו המחבר. הקו המבדיל היא ההתכנסות האישית, שהיא באה מתוצאת השאיפה להשלמה רוחנית פנימית, מחשבתית והרגשית, ומזה גם כן טבעית ופעולתית, המסתעפת ממנה, שרק איש המעלה בהתבודדותו יוכל להשיגה, לציירה ולקנותה וכל אשר ירבו עליו חברים ומתחברים הנם עושקים ממנו את האושר העליון של הבדידה האצילית, ושטף המעין המקיר כל כך חיים עליונים, טהורים ועזיזים, קדושים ונאצלים, הוא מזדער ומצטמצם. בהדרכת הכלל באה במקומה הבדלה כתתית, הבדלת שבט לוי ביסוד האומה, והבדלת הכהונה מתוכו. בזמנים המאוחרים, הבדלת חברים מעמי הארץ, ובכלל הרי הוא התוכן הרחב של הבדלת ישראל מן העמים, ובהרחבה יותר קדומה, הבדלת האדם מכל הבהמה והחיה, על ידי הגדרה של חלקים מיוחדים, תורות ומשאת נפש מיוחדות, שבהם עומד עולמו הפנימי האנושי, המתנשא למעלה למעלה. אבל בתוך עמקה של הבדלה זו התחברות והכללה גנוזות הן, כלולות הן בכללותה. הכחות המפוזרים בכל המרחב, שמהם יבדל הנבדל, הולכים הם ופועלים לטובה בעצמיות העליונה של הצביון השלם הנבדל, והשאיפה מזיזה הזזה פנימית אדירה אצילית ומקודשה את כל המרחב. האדם, בהתבדלותו מכל החי והתרוממו בספירתו העליונה הוא מתכשר דוקא על ידה להתעלה ולהאדר עד היותו צביון כללי, הנושא בתוכו את ההתעלות הרחבה של כל העולם כולו. האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים. בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכלם, הרי היא מוכנה להתכשר להעשות לאור גוים, ותשועת אפסי ארץ. השבט הלוי, בהתיחדותו בתנאיו המובדלים הרי הוא מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית. החברים, יחידי הסגולה, בהבדלם מעמי הארץ, הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה, העולה למעלה למעלה מכל הערכים הרגילים, ומתחטבים להיות לנושאי כשרונות ורעיונות, שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים, ובעמידת צביונם בחיים הרי החיים בעצמם מתבססים, מוצאים את ערכם, והולכים במסלה הקולעת אל מטרתם הנצחית והזמנית. וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשכור מכובד פשעה. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים, בחיבורא, ושם גופיה איקרי שלום.

עולת ראיה – ס – בא"ה אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו

הבחירה האלהית בישראל, זאת היא סגולתה המיוחדת של כנסת ישראל, שהוא דבר העומד ממעל מכל למוד, למעלה מכל הבנה ומכל הסתגלות מעשית. בחירה עליונה היא זו מתוך הכרה של סגולת הויה מיוחדת באומה זו, המחטבת אותה ביחוד מכל העמים, אשר הם ראויים להשתמש בשמושים אחרים של סגולת האדם, בסגולת השכל האנושי, בסגולת מוסרו, בסגולת חושו העדין ליופי ותפארת החושים, אבל לא בסגולה העליונה האלהית, בסגולתה של תורה, של הארת המגמה האלהית בכל יצוריו, בפרטיהם ובכלליהם, המובלטת באותיותיה של תורה, במצותיה, חוקיה ומשפטיה, וכל התגלותה האלהית האין סופית, – זאת היא מתנת ישראל הנבחרת. הסגולה הזאת היא היא הבסיס לכל הלמוד ולכל הקיום הפעולתי של תורה, והיא היא המשלימה את כל העולם האנושי של כל העמים, שרק אז יש לכל התכסיסים של סגולת האדם אחרית ואחיזה אידיאלית אמתית אלהית במציאות, ע"י מה שמתוך כללם נבחרה אומה קדושה זו, המופיעה באצילות קדושתה של תורה, להאיר את כל המחשכים ולהגיה אור יקרות על כל האורות הרוחנים והמעשיים אשר לכל העמים תחת כל השמים. אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, זאת התורה שהיא שלו, שהיא הארתו האלהית מאור החיים של חפצו הגבוה מכל היקום כולו: "תורתו", "אנא נפשי כתבית יהבית", חמדה גנוזה שמשתעשע בה, החכמה האלהית העצמית, המזהרת את אור כל היש, המאירה באורה העליון על ההויה מראש ועד סוף, אשר רק לאל בורא כל היא גלויה, ומשם מופעת תורה שלמה זו: תורתו. 

עולת ראיה – רלג – והנצח "זו ירושלים. וההוד, זו ביהמ"ק" (שם). 

תכונת עמדתם של ישראל היא מושלמת בהיותה ממולאה בעז מלכותם, באפן הראוי להם להתעלות כפי ערכם, בתור עם גדול וקדוש, עם חכם ונבון, כשהם לעצמם. העז הלאומי של המלוכה מקושר עם ירושלים, ששם יש בו כסאות לבית דוד. החוסן הלאומי הישראלי פגש בדרכו מכשולים רבים, ועוד הוא עלול לפגש, וכולם ינצח בעז ד' ויעמד לנצח. נבדל מזה הוא רוח ד' אשר על ישראל, שהוא עתיד להיות לאור עולם, בו אין תכונת הפגישה של התנגשות להתפשט בכחו, כי לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרא בשם ד' לעמים לא ידעוהו, כי אם כאשר יגדל שם ישראל, ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת הקדושה, ושלום העולמים הנמשך מהוד דעות נשגבות כאלה, שבהם רפודה קדושתן של ישראל, בלא פגישה של התנגשות, ובלא התגברות, ירוצו לבקש את ד' אלהי ישראל. א"כ ב"המ"ק, מקום האורה, לא בנצח יתגבר, לא בהוראת נצוח, המורה התגברות של פגישה על ההתנגדות, כ"א בהוד הנתון עליו, ברוח החן והקדושה, לפניו יכרעו איים, ועמים רבים יבקשו פני ד' בהר ציון, ע"פ תביעה הבאה מהכרה פנימית מצדם, שזהו ערך פעולת ההוד, כהוד מלכות הנתון על מלך רב צדק ואביר חכמה, שמאהבה ורוממות נפש ירוצו הכל להכנס תחת דגלו. 

עולת ראיה – רמ"א – אהבה רבה

כל חשק עבודה, שמחת מצוה, התמדת תורה, ברק חדושים והתנוצצות רוח הקדש בלב השרידים אשר ד' קורא, כונתהתפלה ואור שלהבתה, כל אלה, ותולדות הנשמות בשלמותן, בכללותן ותמותן, מוכרחים להפגם אם באה הכנסת יסוד פירוד בכללות כנסת ישראל, חלילה. ואוהבי ד' ויראיו באמת וחושבי שמו הם הם העומדים בנסיון לסבול כל צער ועלבון מכל צד ועבר, ולעמד הכן נגד כל כחות עליונים ותחתונים החפצים לבלע נחלת ד' ולהפריד את האומה האחדיית, היחידה במלא עולמים, הם הם בנים דכנסת ישראל שהאם רובצת עליהם, מחצדי חקלא" הבאים בסוד ד', ת"ח האמתיים המרבים שלום בעולם, ומשימים ומטילין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, בהוציאם מן הכח אל הפעל את אור הקדש הגנוז בכל אישי האומה, בכל אשר בשם ישראל יכנה, ובפרט בכל אשר ישא את דגל תקות האומה וחפץ תחיתה, את חותם אהבת ארץ אשר עיני ד' בה, וחבת ציון וירושלים על לבו חקוקה, באיזו צורה ואיזו הסברה שתהיה. כל המעקשים ייושרו, ואחדות האומה להכשרת גאולתה וגאולת העולם כולו תצא אל הפעל ביקר שגיא, "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו, וייראו גויים את שם ד', וכל מלכי הארץ את כבודך, כי בנה ד' ציון נראה בכבודו, פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה, כי השקיף ממרום קדשו ד' משמים אל ארץ הביט, לשמע אנקת אסיר לפתח בני תמותה, לספר בציון שם ד' ותהלתו בירושלים, בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבד את ד'". "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה", זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד", שמתאחדים יחד על ידי אלה הנשמות שהן ממדרגת "אדם ובהמה תושיע ד'", – "אלו בנ"א הערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה", "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני, בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני, מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם, כי הנה רחקיך יאבדו, הצמתה כל זונה ממך, ואני קרבת אלהים לי טוב, שתי בד' אלהים מחסילספרכל מלאכותיך ".ומלאכות ד' היא היא כדבר ד' ביד' מלאכי: הלא אח עשו ליעקב, – ואהב את יעקב", שהיאתשובה נצחית מספקת לכל תאנתם של מתאוננים קטני-אמנה, האומרים בכל דור ודור, וביותר בדור התגלות אור ישועה: "במה אהבתנו?". ובאמת – "אהבת עולם ואהבה רבה אהבתנו ד' אלהינו חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו", "אבינו מלכנו, בעבור שמך הגדול ובעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חקי חיים, כן תחננו ותלמדנו, והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ, ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו". ואומר: "כי אל פועל ישועות אתה, ובנו בחרת מכל עם ולשון, וקרבתנו לשמך הגדול סלה באמת, להודות לך, וליחדך באהבה", וחותם:הבוחר בעמו ישראל באהבה", להיות הקדמה ליחוד ד' ב"שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הנאמר בחשאי ואע"פ שהגלויסותר זה לפעמים אין בכך כלום, כי האמת הברורה הוא מאמר השבטים כולם: "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא, אחד", "ויעקב אבינו לא מת", ד"מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים אף הוא, בחיים ", והרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש זרעו לו: מה הוא כולו בחיים, "וישא יעקב רגליו ויאסוף רגליו אל המטה", אף זרעו, כולו בחיים, "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כלכם היום ", "בימים ההם ובעת ההיא נאם ד' יבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה, כי אסלח לאשר אשאיר". 

עולת ראיה / חלק א / עמוד רנז

"אמר רב כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל, כאילו עשאו במה" (ברכות י"ד.): יסוד השלום והאחדות בין בני אדם יצויר עפ"י שני אפני הדרכות. האחד, שהאדם מכיר שהוא חברתי בטבעו, ובהתבודד כל אחד בבקשת תועלתו לא יעלה בידו חפצו, ורק בהתאחד הרבים ע"י השלום ישיגו חפצם, וגם כל איש פרטי ימצא בזה את חפץ לבבו. האפן הזה, מצד הטבעיות הפשוטה, נמצא גם אצל שכחי אלוה. למעלה מזה היא ההדרכה מצד ההכרה הפנימית בחפץ עליון, שהוא לתכלית השלום והאחדות בין בני אדם, מאחר שכולנו אחים אנחנו מיוחסים לאבינו שבשמים, וע"י השלום והאחדות יצאו לאור כל החמודות הגדולות של שלמות החכמה הצדק והמישרים. והאפן הזה יתכונן רק ע"י ההכרה בכבוד שמים וברוממות ההשגחה האלהית. וכן גדול ההבדל בהמשך הקיום של שתי הדרכים האלה. האחדות, שבאה מפני דרישת טובתו של כל יחיד, למטרת אהבת כל יחיד לעצמו, היא אחדות מקרית, שיסודה היא אהבת הפרט העצמית, ואין סופה להתקים, כי אין לה מרכז אמתי, וגם כשהאחדות לכאורה מתגדלת סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו. אבל האחדות, שבאה מצד ההכרה בערך התכלית העליון שבא רק ע"י שלום הבריות, יסודתה באהבת הכלל באמת וסופה להתקים, וכרבות ימיה כן תוסיף להתגדל ולהתחזק. על כן בהיותנו על אדמתנו, ובית עולמים בבנינו היה מקום מרכז האחדות, נאסרו הבמות הפרטיות, כי גם ההתאחדות שיכולה להיות ע"י קבוצים קטנים שבבמות מפסידה היא את יסוד אחדות האומה הכללית שבמרכז הגדול, שרק על ידה תתגלה ותתקים תכלית חפץ ד' הגדול. והנותן שלום לחברו קודם שיתפלל מראה הוא לדעת, שאינו מכיר שיסוד השלום וקיומו תלוי הוא רק בהכרת דעת ד', שהיא הסבה האמתית המקימת את השלום לא באפן מקרי כי אם בקיום עצמי, וחושב הוא ליסד השלום מצד ההכרה הטבעית בלבדה, שענינה הוא רק אהבת עצמו, וחיבורה מביא לידי פירוד. על כן הוא כאילו עשאו במה, שנראה כאילו עושה חבור וקבוץ לעבוד ד', אבל הוא מפריד מן התכלית הכללית הגדולה ; וכן היא ההתחברות האנושית, מבלי להזכיר שם שמים ולהורות שיסוד השלום בעולם הוא שמו של המלך שהשלום שלו ב"ה, ואע"פ שהיא מביאה התאחדות לשעה, אבל ע"י מעוט הכרה בכבוד שמים יתגדלו בהכרח כחות התכונות הרעות, ואהבת כל אחד לעצמו תתרבה, עד שלא יתכן מצב השלום ויהיה חבור שסופו לפירוד והפסד.

עולת ראיה / חלק א / עמוד שטז

"חזר ואמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" (שם). כאשר נפסול את דרך ההובלה אל ההשלמה הכללית, היוצא ממקור ישראל להאיר לעולם כולו ולעמים רבים, אם תהיה בדרך רעש וסערת מלחמה, בהוראת עזוז וגבור מלחמה, נשאר לפנינו רק שתעשה הקדושה האלהית המתפשטת מאורן של ישראל את דרכה בנחת ובמתינות, בצעדים איטיים. והנה יש הבדל בין אלה הדרכים השנים ביחושם של פתחי עולם אל השערים, פתחי העולם הכללי הם מקבלים יסוד השלמתם ונשיאות ראשם משערי צדק המיוחדים של כנסת ישראל, מקום ביהמ"ק שמשם האורה יוצאת לעולם. אם היה מוטל על ישראל להכריע את העולם לשכלולו האמתי ע"י סערה וגבורת מלחמה, לכתב על דגלה זה ד' גבור מלחמה, היו פתחי העולם מתנשאים לא בכח עצמי להם כ"א בכח דחיפה מהשערים המיוחדים הישראליים. ע"כ בתחילה אמר שאו שערים ראשיכם, כלומר אתם השערים המיוחדים לכח הישראלי הרוחני, תהיו הפועלים הנושאים ראש בכחם העצמי, זה כחם לאלהי ישראל, ופתחי עולם נפעלים תהיו ע"י זה, הנשאו ע"י כח המעורר החזק של שערי ציון. אבל כאשר זה הדרך נזנח, ולא נרצה מאת ד' הבוחר בציון, וקרא שמו ד' שלום בקרית שלם, הנה נשאר לכאורה רק דרך המתינות, והוא שישראל יפרח בכחו העצמי, יתגבר בשם ד' אלהיו, ובהמשך הזמן יחדרו קרני האורה אל כל גויי הארץ, ובכח בחירה עצמית יסכימו גם פתחי עולם לשאת ראש, להתרומם אל המטרה הנעלה הקדושה, דעת שם ד' אלהי עולם, הנוהג בחסדו כל דור. באפן כזה, כשכל אומה תקבל את יסוד האמתיות ע"פ כח הכנתה העצמית, יהיו הגוונים המוסריים מרובים, כי כל אומה תטביע ע"כ איזה חותם על ההבנה הנמשכת מאור תורה, ע"פ הכרעותיה הטבעיות והתולדתיות. אמנם גם בזה האפן יותן הכבוד למלך הכבוד ב"ה בהכרה שלמה, שהוא דעת ד' צבאות, אדון הצבאות, שהם כ"כ רבים ושונים, שכ"א שואף לתכלית נשגבה מצד תכונתו, ומ"מ מתאחדים לתכלית כלל אחד ומיוחד כרצון יוצרם ומכוננם. אבל ההבדל בין מעלת ערך האפן של בירור המושגים הרוחניים של הדעת את ד', כשיהיו נפעלות בכחם של ישראל באפן גלוי, לבין שיהיו נפעלות ע"י כח מתלבש ברוחה הפרטי של כל אומה, שרק ע"י הרקה של כלים שניים תשאב אור האמת ממקור ישראל, גדול הוא מאד. ע"כ בתכונת המצב של גבור מלחמה, באפן של "הנשאו פתחי עולם", נאמר "מי זה מלד הכבוד", בערך של נוכח, כדרכם של ישראל לאמר זה אלי ואנוהו, המורה על קרבת אלהים ודרכיו, והטבעת חותמם המלא על דרכי החיים. אמנם בההנהגה האטית, אף שחודר האור מבינות לחרכים, אבל גדול הוא ההעלם, וביחש נסתר ישאלו מי הוא זה מלך הכבוד. כי אין מהלכים לדרכי ד' העליונים בין העמים בחייהם המעשיים, באפן בולט ומורגש, כ"א באפן כהה, שמ"מ ע"י הסבות שנתגלגלו מכחם של ישראל הופצה הידיעה שיש מנהיג לבירה, ושהתכלית הנעלה הראויה להחמד היא ההתעלות המוסרית. אמנם רבה התועלת של ההכשרה, ששאבו העמים ע"י השאיבה מאור ישראל בדרך רחוקה, ע"י הכח של נשיאת פתחי עולם בכח עצמי להם, והאפנים המפוזרים, שקבלו צורות משונות ע"י ריחוק המקור, יפעלו סוף סוף תכלית טוב ע"י שיהיו יותר מוכנים להיות ראויים לשאוב מהמקור הראשון. ומ"מ עוד לא יוכל ע"פ זה הדרך להגמר הצביון, עד שיופיע ד' מציון, ורק אז תגמר התכלית והתעודה המחייבת להיות האומה הישראלית עומדת בצביונה, לא רק בשביל ערך עצמה בלבד כ"א גם בשביל הערך הכללי, שזהו היסוד המחבר את הנטיה הלבית עם השכל השופט ברוח משפט. אבל רק בשביל אותו המצב של נתינת מקום ממקור ישראל, להסתעף סעיפים שונים, מפוזרים, בין עמים רבים וצבא רב, בשביל זה לבדו לא יוכל עוד הארון הברית להכנס לבית קה"ק, והשערים לא יכלו בזה להפתח, כי צביון הפירוד, שאינו מוכן ומוכרח להתאחד, אם שייטיב ויועיל לאנושיות, אבל לא יעשה עדיין את המגמה האחרונה. כיון שאמר ד' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך, מיד נענה (שם). הקשר הפנימי האמתי שיש בין רגש הלב הטהור, שהוא מקור העבודה, שבלב זו התפלה, לבין הכרת השכל הטהור, שאוצרו נמצא בתורה האלהית, שהיא אורו של עולם, מתגלה הוא בחיבור הידיעה של ערכם של ישראל הזמני, ההוה בכל דור ודור, אל ערכם הקיים הנצחי, שהוא יצא לפעלו לעתיד לבוא ויהי קים לעד ולעולמי עולמים. כח הרגש מופיע באהבה המורגשת, שכל איש ישר-לב אוהב את עמו, אשר ממנו חוצב, ולפי מה שיהי עמו ממולא ביתרונות קדושים ככה תגדל אהבתו, עד שהאהבה הנאמנה, שראויה להיות נקשרת בין כל איש ישראל לכנסת ישראל כולה, דיה היא להרים גם את היחיד למעלת החסידות, "איזהו חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, – מקור מוצאו, מחצב גופו נפשו ורוחו ונשמתו, – דא שכינתא", דכנס"י (תיקוני זהר). ההסתכלות הזאת תתרומם למעלת השכל הטהור, בהיותו עולה להשכיל, שמצד חבתם של ישראל ההווית הזמנית תתמשך האורה היותר עליונה הנצחית לעולם, שרק בשבילה הננו ראויים להיות לחטיבה אחת מיוחדת בעולם לנצח, ואז יכיר כי החיבור של קדושת ישראל הזמנית עם קדושת ישראל הנצחית צריך הוא לכל

התכסיס המפורט של התורה והעבודה גם יחד. ומתוך זה נדע, כי אמנם יש מקום לפעולתם של ישראל בעולם בזמן ההוה באופן המוסתר, ע"י צבא רב המתפלג בפרטיות צביונות שונים לרום התכלית העליון, בשאיבתם מאור תורת ישראל, ואשר מפני כך נקרא שם ד' צבאות לשם ד' אלהי ישראל, וכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נתחלק לשבעים לשונות, שנאמר ד' יתן אמר המבשרות צבא רב" (שבת פ"ח:), – אבל אותה הידיעה המביאה לחשוב, שאפשר לשאוב ממקור ישראל דעת אלהים ודרכיו, מבלי להוקיר מעלתם של ישראל בהכרת בחירתם האלהית, הקימת ונצחית, תוכל להיות רק כמו מעבר ואמצעי אל מצב קביעות ההכרה האמתית. על כן אם ע"י זכר שם ד' בכל דור ודוד, שבא ע"י ישראל במצב הזמני, יתרומם כח הרגש לעבודת ד' במקדשו, הנה בהיותו מושכל בחיבורו אל המצב הנצחי יתפרש ויתפשט כח התורה, באורה החובק את כל המציאות והזמנים, ורק בחיבור שני אלה יחד ראוי הוא ארון הברית, נושא האורה האלהית, להכנס ולהקבע בבית קדש הקדשים, והשערים הננעלים הללו, בתור פתחי עולם, ראויים להפתח. והנה זאת היא בחירתו של דוד, שכוללת כח המלוכה שבישראל בין בהוה ובין בנצחיות, ועל כן גם בעת הקלקול לא אבד נירו, ו"לא יסור שבט מיהודה", אבל היסוד הנצחי הוא "ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם", שאז באחרית הימים יופיעו גם צבאי הצבאות באור האמת של הדגל האחד, בהפיכת שפה ברורה לקרא כלם בשם ד' ובהכרת ערך מעלתם של ישראל, "ואתם כהני ד' תקראו, משרתי אלהינו". אלה המה "חסדי דוד הנאמנים", בהתכוננותו "לעשות שם", שם עולם, להכנת החפץ האלהי היותר נשגב בעתיד מתוך מצב ההוה עצמו. אמנם אם אחרית התכלית לא היתה נשאבת מן ההוה לא היתה התיחסות למלכות בית דוד אל ההוה כלל, כי אם היתה מתנה גנוזה לעתיד, אבל מתוך שהאור העתיד, שיצא בזמנו כנגה, מתקבל מהאור ההוה ההולך ומאיר, הרי קבוע הוא החיבור של מלוכת ההוה עם מלוכת העתיד הנצחית, הנקראת ע"ש דוד. ד' אלהים, אל תשב פני משיחך בהוה בתפקיד טוהר הרגש, הראוי למלאות באהבת הקדש הראויה מכל איש מישראל להצלחת כנסת ישראל, ובהסכמת כל מהלך חייו למטרה זאת, שמוצאה הוא מקיום התורה ביראת ד' ואהבתו באמת, ומזה תתכונן רוממות התכלית העליונה היותר נשגבה ונצחית, זכרה לחסדי דוד עבדך, אשר "ברית עולם לו ערוכה בכל ושמורה".

עולת ראיה / חלק א / עמוד שפו

"תנו רבנן הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי אוה"ע אומר ברוך שנתן מחכמחו לבו"ד, מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו, מלכי אוה"ע אומר ברוך שנתן מכבודו לבו"ד" ((ברכות נ"ח.).

התכלית הלאומית של ישראל מיוחדת היא בתור חטיבה אחת בעולם, שהיא מצוינת בתקותה לעצמה לא בשביל עצמה, כ"א בשביל הטוב הכללי שהוא חן השכל הטוב, המוסר והיושר האמתי, שא"א שיבנה כי אם על ידי תיקון עולם במלכות שדי. וכשם שמושג ידיעת האלהות הטהורה בעולם היא באה ע"י אותה ההכרה השלמה, שגוררת אחריה ועמה כל המעשים הטובים בכלל האנושיות, להאיר את העולם כולו באור האמת והשלום, כן תכלית מציאותה הפרטית של ממשלתם של ישראל ומלוכתם היא לשם התכלית הכללית, והתכלית 

הפרטית כאילו בטלה היא בצורת המלוכה הישראלית לגבי התכלית האנושית הכללית של מקור הטוב. וא"כ אין מגמת מלוכת ישראל בתור אבר פרטי מתוך כל האנושיות כולה כ"א בתור ערך הכלל כולו, שצריך שיתכנסו אליו כל הפרטים, להתעלות עמו להשפיע עליו ולהיות מושפעים ממנו. ע"כ כבוד המלך, שהוא האמצעי של ההנהגה הטובה המלוכיית, הוא בערך חלק מהכבוד העליון, הכולל בתוכו אותה התעודה עצמה, המושפעת מכבוד של מעלה, וניכרת ביותר במה שהיא מגברת את הערך המוסרי באומה יותר מכל יתר הקנינים הלאומיים, לפי שהתכלית המוסרית היותר נשגבה הוא רכושנו הלאומי היותר גדול ואחרון ברום מעלת תקותינו. שחלק מכבודו ליראיו. אמנם כל העמים יש לכל אחד מהם מטרה ותעודה, המצטרפת בתור מקצע מיוחד הנצרך לתקון העולם, שכל אומה מתיחדת בה, ע"פ תכונותיה, גזעה, ע"פ דעותיה וכח ההיסתורי שלה, ומנחלת למין האנושי כולו את קניניה הפרטיים, כפי מה שהיא מערכת אותם ביחש עצמה, לפי תכונותיה וציורי לב בניה, וע"כ היא אמנם מתנת ד', אף שאין זה עומד בערך כללי, ואין התכלית בלאומיות הפרטית אותה התכלית הגלויה שבה אנו מכירים את כבוד ד' בעולם, שהיא באין ספק התכלית המשותפת הכללית למין האדם כולו, כ"א תכלית ערך פרטי, מצד מזג התכונה הפרטית המובלע בבשרה ודמה של האומה ע"פ אפיה המיוחד לה. וכתכלית המלוכה כן תכלית החכמה. כל עם יש לו כשרון מיוחד להרחיב חכמתו וכשרונו הרוחני. אמנם רבות הנה הנתיבות הפרטיות במקצועות שונים, שכל העמים צריכים לעבוד יחד בעבודה האנושית, איש איש לפי המקצע המיוחד לו לפי טבעו. אבל הדבר המיוחד בחכמת ישראל, חכמת התורה, הוא להשכיל איך כל עבודות העמים כולם בשדי החכמה מתכנסות למקום אחד, לדעת ד' ולישר דרכים במעגלי צדק כלליים, שגורמים להביא שלום בעולם לרגלי האמת היותר רחבה ועמוקה שיש בהם. ע"כ תכלית חכמת ישראל היא כתכלית החכמה העליונה, שהיא מכוונת לשכלול כל היקום כולו, ותכלית חכמת כל עם ועם היא לשכלל את כשרונו הפרטי הלאומי ע"פ תכונה המיוחדת לו לפי מזגו וגזעו.

עין איה / שבת א / פרק שני / יב.

וכשגברו בית חשמנאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה"ג, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שבעת ימים. טומאת השמנים, השחתת המדות והדיעות, שבאה למחנה ישראל מסבת התגברות היונים ושלטונם, היא הצרה היותר איומה הנוגעת עד נפש האומה. זאת היא אמנם ממפלאות תמים דעים, שאם הדיעות המסתעפות מן עומק יסוד התורה, אחדות השם יתברך ואמונתו, נפגמו מתגרת עול יונית, הנה כשם שהכהן הכללי שבעם ד' הוכן להורות חוקי ד' ומשפטיו, להראות בפועל תוכן של חיים קדושים וטהורים למען היות למופת לעם כולו, כן יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת כהנים וגוי קדוש. התשוקה הפנימית, לקדושת החיים ולדעת התורה וללכת בדרכיה, היא גנוזה בעומק הלב הישראלי. וכבר ביארנו בע"ה בתעודת מעשר שני הנאכל לבעלים, שהוא בא לעורר את יסוד הכהונה העצמית הנמזגת בנפש כל אדם מישראל. והנה הכהונה בכללה מתפשטת על דרכי החיים ועל כל מרחב הדעה הטהורה, גם היא היתה כבר מוכנת להתחלל מכחה של יון. אבל עוד יותר עמוק בלב שוכן אור הנשמה הישראלית, ששם גנוז הקשר הפנימי של האיש הישראלי, המופיע בכל עז בכלל האומה, עם האמונה העקרית בשם ד' אלהי ישראל, והרצון החזק והנערץ שלא להפרד מבית חייהם, מהאמונה בכללה. זהו העולם הפנימי הישראלי, שדוגמתו בתוך הכלל הוא הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים לשרת בקודש ביום הקדוש המובדל מכל עסקי החיים הגשמיים. אותו הפך הקטן שמונח בחותמו של כה"ג, לא יוכלו היונים לטמאות, לעקור מכלל ישראל קישורם הפנימי העמוק עם ד' אלהי ישראל, זה לא יוכלו כל בעלי כח וז"ל, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". אמנם כאשר הפך נשאר בקטנותו, כאשר האמונה רק בלב תהיה גנוזה ועל החיים בפועל לא תראה את כחה, במה זה תוכל עמוד, כיון שהחיים בפועל כבר לקחו להם דרך אחרת שלא ע"פ היסוד של האמונה הפנימית, הלא תוכל חלילה שארית הפליטה להכבות מערימת הדשן של החיים המוזרים המוצברים עליה ומונעים את אורה מלהתפשט, "באפס עצים תכבה אש". אבל זהו הכח הנפלא שיש ברשף האור הגנוז, שאע"פ שימצא לפניו דרכי חיים הפוכים מתוכנו, דיעות המתפשטות העומדות מנגד לו, מבלי דעת של אותן בעלי הדיעות שהם בזה הולכים בדרך הפוכה מאשר טמון בפנימיות היותר עמוקה שבנפשם. והנה תגלה יד ד' ע"י עלילותיו עם עם זו בחר לו, והניצוץ הקטן יתלהב ויעקור משורש את כל ארחות החיים הזרים, ואת כל הדיעות ההפכיות אשר נערמו עליו חמרים חמרים, ויתפשט על כל ארחות החיים להשיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים, עד שיספיקו כחות החיים המעשיים שהם כבר הולכים לדרך התורה והמצוה, להחיות את ישראל ולהאיר אורם, עד עבור כל הזמן ההוה ועד בא התקופה החדשה של אור חדש על ציון, עד בא שנת גאולה ויום רצון לד'. "ובא לציון גואל ולשבי פשע

עמוד סו

ביעקב". ע"כ בעת ההיא, בעת המהומה והמבוסה, אשר סדרי החיים היונים נתפשטו בארץ ישראל למכביר, ונשאר רק זיק האמונה הפנימית השוכנת עמוק בלב הישראלי, הי' האות בדוגמתו, פך שמן קטן המונח כחותמו של כה"ג, שאותו לא יטמאו זרים. אבל היוכל להתמיד אורו בהיות סדרי החיים ההולכים במרוצת זמן ההוה, בלתי נמשכים אחריו לחזקו ולפשטו, לעשותו ידוע ומובן ומוחש בלב. פך השמן קטן הוא ואין בו כ"א להדליק יום אחד, שעה אחת, שעת התרוממות [שבה] ירום האדם משפלות החיים, ע"י אור הפנימי של קשר האמונה בשם ד' אלהי עולם, ומהר ישוב לרדת באין לו קשר חיים קיימים בכל מעשיו בדרכה של תורה. אמנם נעשה בו נס, אע"פ שלא היו כלל החיים אז מוכנים שיתפשט בהם אור קודש של האמונה העיקרית, אבל מכח יד ד' ואמונתו שלא יעזוב את עמו בעבור שמו הגדול, הנה יספיק זה הפך הקטן להדליק ממנו שמנה ימים, הרומזים על הארכת הזמן עד עבור כל תקופת ההוה ובא תקופת העתיד הנאדרה בקודש, שהארץ תמלא "דעה את ד' כמים לים מכסים".

עין איה / שבת א / פרק שני / מד.

חזר ואמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. כאשר נפסול את דרך ההובלה אל ההשלמה הכללית, היוצאת ממקור ישראל להאיר לעולם כולו ולעמים רבים, אם תהי' בדרך רעש וסערת מלחמה, בהוראת "עזוז וגבור מלחמה", נשאר לפנינו רק שתעשה הקדושה האלהית המתפשטת מאורן של ישראל את דרכה בנחת, במתינות, בצעדים איטיים. והנה יש הבדל בין אלה הדרכים השנים ביחושם של ה"פתחי עולם", אל השערים. פתחי העולם הכללי הם מקבלים יסוד השלמתם ונשיאות ראשם משערי צדק המיוחדים של כנסת ישראל, מקום ביהמ"ק שמשם האורה יוצאת לעולם. אם הי' מוטל על ישראל להכריע את העולם לשכלולו האמיתי ע"י סערה וגבורת מלחמה, לכתב על דגלה ד' גבור מלחמה, היו פתחי העולם מתנשאים לא בכח עצמי להם כ"א בכח דחיפה משערים המיוחדים הישראלים. ע"כ בתחילה אמר "שאו שערים ראשיכם", כלומר אתם השערים המיוחדים לכח הישראלי הרוחני תהיו הפועלים הנושאים ראש בכחם העצמי, זה כחם לאלהי ישראל, ופתחי עולם נפעלים תהיו ע"י זה, הנשאו ע"י כח המעורר החזק של שערי ציון. אבל כאשר זה הדרך נזנח ולא נרצה מאת ד' הבוחר בציון, וקרא שמו ד' שלום בקרית שלם, הנה נשאר לכאורה רק דרך המתינות, והוא שישראל יפרח בכחו העצמי, יתגבר בשם ד' אלהיו, ובהמשך הזמן יחדרו קרני האורה אל כל גויי הארץ, ובכח בחירה עצמית יסכימו גם פתחי עולם לשאת ראש, להתרומם אל המטרה הנעלה הקדושה, דעת שם ד' אלהי עולם, הנוהג בחסדו כל דור. באופן כזה כשכל אומה תקבל את יסוד האמתיות ע"פ כח הכנתה העצמית, יהיו הגוונים המוסריים מרובים, כי כל אומה תטביע ע"כ איזה חותם על ההבנה הנמשכת מאור תורה ע"פ הכרעותיה הטבעיות והתולדתיות. אמנם גם בזה האופן יותן הכבוד למלך הכבוד ב"ה בהכרה שלמה, שהוא ד' צבאות, אדון הצבאות, שהם כ"כ רבים ושונים שכ"א שואף לתכלית נשגבה מצד תכונתו, ומ"מ מתאחדים לתכלית כללית אחת ומיוחדת כרצון יוצרם ומכוננם. אמנם ההבדל בין האופן של בירור המושגים הרוחניים מדעת את ד' כשיהיו נפעלים בכחם של ישראל באופן גלוי, לבין שיהיו נפעלים ע"י כח מתלבש ברוחה הפרטי של כל אומה, שרק ע"י הרקה של כלים שניים תשאב אור האמת ממקור ישראל, גדול הוא מאד. ע"כ בתכונת המצב של "גבור מלחמה", באופן של "הנשאו פתחי עולם", נאמר "מי זה מלך הכבוד", בערך של נוכח, כדרכם של ישראל לאמר "זה אלי ואנוהו", המורה על קרבת אלהים ודרכיו, והטבעת חותמם המלא על דרכי החיים. אמנם בההנהגה האטית, אף שחודר האור מבינות לחרכים אבל גדול הוא ההעלם, וביחש נסתר ישאלו: "מי הוא זה מלך הכבוד". אין מהלכים לדרכי ד' העליונים במורגש בין העמים בחייהם המעשיים באופן בולט ומורגש, כ"א באופן כהה, שמ"מ ע"י הסבות שנתגלגלו מכחם של ישראל הופצה הידיעה שיש מנהיג לבירה, ושהתכלית הנעלה הראויה להחמד היא ההתעלות המוסרית. אבל מ"מ עוד לא יוכל ע"פ זה הדרך להגמר הצביון, עד שיופיע ד' מציון. ועם שרבה היא התועלת של ההכשר ששאבו העמים ע"י השאיבה בדרך רחוקה, ע"י הכח של נשיאת פתחי עולם בכח עצמי להם, ע"י אור ישראל, והאופנים המפוזרים שקבלו צורות משונות ע"י ריחוק המקור יפעלו סוף סוף תכלית טובה ע"י שיהיו יותר מוכנים להיות ראויים לשאוב מהמקור הראשון, אבל בכ"ז, רק אז תגמר התכלית והתעודה המחייבת להיות האומה הישראלית עומדת בצביונה, לא רק בשביל ערך עצמה בלבד, כ"א גם בשביל הערך הכללי, שזהו היסוד המחבר את הנטיה הלבית עם השכל השופט ברוח משפט. אבל רק בשביל אותו המצב של נתינת מקום ממקור ישראל, להסתעף סעיפים שונים, מפוזרים, בין עמים רבים וצבא רב, בשביל זה לבדו לא יוכל עוד הארון הברית להכנס לבית קה"ק, והשערים לא יוכלו בזה להפתח. כי צביון הפירוד שאינו מוכן ומוכרח להתאחד, אם שיטיב ויועיל לאנושיות, אבל לא יעשה את המגמה האחרונה, ע"כ לא נענה.

עין איה / שבת א / פרק שני / פח.

ולפשוט מינה דמין בהמה הוא, כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ול"ל אלא חד קרנא, איכא למימר מין חיה הוא. ההשלמות העתידות למין האנושי ע"י אורן של ישראל, יש לציירן בשני אופנים כאשר ביארנום כבר במק"א': או ע"י האופן היותר נעלה שיהיה לע"ל שיתרומם קרן ישראל במעלה רוממה וגם הערך האנושי יתנשא בכללו, עד שכל בני אדם יהיו מוכשרים לקבל הוד האמת כפי מה שהיא נשאבת מבאר ישראל בדרך ישרה. ולפי זה יהיה כל המין האנושי באמת נכלל בשם ישראל ושואב ממעיינו. אע"פ שההדרכות הפרטיות הלא על פי התורה עצמה צריכות להיות משונות בעמים אחרים מבישראל, כפי הפרטים שצריכים להתברר במשפטי גר תושב, שיסוד הדבר הוא דעת שם ד' אחד ודרכיו, מ"מ כ"ז שאין שם מבוע אחר כ"א ממקור ישראל ועל ידי ישראל, הרי הכל נכלל באופן גלוי באורח טפל לישראל, וזהו ערך מליצת מין בהמה, על הכללת הגוונים השונים שאמרנו. אמנם עד הזמן שעדיין לא הוכשרו ישראל בכללם, ולא נתקן ג"כ העולם כולו שיהיה גם הוא ראוי להיות שואב מי דעת-את-ד' מכלי ראשון ממעיינם של ישראל, עד העת ההיא, הנה חליפות וצבא תלך התולדה בדרכה, ותקרב בזרע עמים רבים ליסודי תורת אמת ועיקריה, מוסריה הנעלים והרבה מדעותיה האמיתיות, ע"י שאיבה של כלי שני, הנה המה יסודי הדתות שנסמכו על דרכי תוה"ק, שעיקר הדבר נעשה בהשגחה מופלאה ע"פ חכמת אדון כל המעשים ה"מגלה עמוקות מני חושך". ואלה ההדרכות הנכללות בשרשי הדברים שנלקחו ממוצא התורה האלהית, אע"פ שנתרחקו הרבה מהמקור, וכפי ריחוקן נשתנו, עד שאלה העמים ההולכים בדרכיהם אינם מכירים איך אור ישראל רודה בם ומנהיגם. ולפעמים, והפעמים הן תדיריות הרבה בימי מרודינו בגלות החיל הזה~א, הדברים נהפכים לנו לרועץ, למקור משטמה ובוז, מאותם עצמם שמתחממים כנגד אורנו, מ"מ סוף כל סוף שההנהגה הזאת תכשיר את הלבבות להיות מוכנים להאור היותר מזוקק ויותר צרוף, שבו יהיה בגלוי "אור ישראל לאש

עמוד קי

וקדושו ללהבה'". אבל כ"ז שההליכה להכנת המעלה העתידה הולכת באורח מסותר, כמסתיר פנים ממנו, "נבזה ולא חשבנוהו", הרי המונהגים, המון גוים, דומים לחיה ביחש האדם הפנימי, שאף שבאמת היא טפילה אליו ונזקקת להשפעתו לעתיד לבא כאשר ביארנו במק"א, מ"מ אין הדבר ניכר, והיא מדברית ורחוקה מחוגו, לא כבהמה הביתית הנטפלת לקונה ואבוס בעליה. והנה בהיות הדבר מסופק ע"ד התעודה שהוכנה ברישומה ע"י המשכן, אם ההכללה הכוללת עוברת היא את הגבול היותר אחרון ויותר נשגב, דהיינו נשיאת אורם של ישראל בגלוי, והטפלת האומות כולם בריבוי כוחותיהם ונטיותיהם להאומה האלהית באופן לאומי ג"כ, או שזה החזון העליון הוא התכלית בעצמה שאינה צריכה מצדינו לשום הכנה ופעולה, וכל פעולתנו, גם היותר רוממה, היא רק להישיר את הדרך לבא לתעודה זו הרוממה, והישרת הדרך הרי היא עסוקה במצב שקודם המטרה האחרונה אלא שהיא סמוכה לה ומביאה אליה, ע"כ בתעודת המשכן וכללות גוניו נרשם הדרך המביא לידי התכלית האחרונה והוא מצב מין חיה העומדת לעצמה, ומ"מ היא מושפעת מהאדם הפנימי שבמציאות ותתעלה על ידו, עד ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", "ואריה כבקר יאכל תבן". ובאופן זה נרשמו ג"כ הדרכים שנתנו מקום לההדרכות שנתרחקו מהמקור הראשון האלהי ומ"מ הם מביאים אליו, כדברי הר"מ המפורסמים, ביחש להדברים שיצאו ע"פ ערכה של תורה להשפיע לעמים רבים ע"פ מדותיהם, שיש בזה מן ההשגחה וההכנה לאורו של עולם העתיד לבא בתכלית האמת והטוב, והרחיב הדברים הרמב"ן בדרשתו. והנה אותו הרושם שהונח בצביון ההכללה, שאין להזניח ולהכיר באופן הראוי להשלל כ"א הדברים שעומדים לשטן באורח מכוון לבלע כל יסוד הטוב, קרן אחת שבמצחו, אבל מקום רחב ראוי להניח להדברים הצדדיים, מפני שסוף כל סוף שינויי הדרכים יביאו את העושר היותר גדול בהתאחדות כל הכחות השונים לתכלית היותר טובה ויותר עליונה בהיותם חוזרים להכרת האחדות האמיתית הנובעת מדעת ד' אחד יחיד ומיוחד ב"ה, ע"כ אין שם הקרנים הצדדיות. והנה לפי הנראה הכרה עליונה כזאת של השארת מקום לכל דבר וענין גם הנראה רחוק ויוצא מגבול האמת והשלמות, מפני כח האחדות השולט שהכל יוחזר לטוב השלם, היא נובעת רק מעומק העתיד שאז ימלא כבוד ד' אלהי ישראל את כל הארץ, "ועמדו זרים ורעו צאנכם", "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך"; א"כ כח הטפילה לישראל בגלוי, צריך שיהיה כלול עם נטיה הרוממה הזאת שהיא בעצמה התמצית של התכלית האחרונה, א"כ תפשוט מינה דמין בהמה הוא. אבל השיב שעדיין הדבר שקול, שאולי זה היסוד היותר אחרון שחוזי קודש חזו עליו, הוא עצם יסוד המעלה ותכלית העליונה שאותה אין אנו צריכים להתקינה בפועל ידינו, כי היא כבר עומדת מוכנה, רק האמצעיים של הדרך עלינו להתקין, אשכחן תורה דאיקרי דרך. וגם המשכן בהיותו ממצותיה של תורה, ויסוד ההדרכה המעשית היותר קדושה, הוא צריך להבליט מתוכו את יסוד העבודה האלהית. העבודה היא הפעולה, ולא הפועל והתכלית עצמה, שהוא כבר מדת קיבול השכר והמטרה העליונה. ע"כ י"ל שהדרכים הוכנו ג"כ לרשום אורח זה שהוא מוקדם להתכלית היותר אחרונה. ואורח המנהל לדרך מקור האורה הלא הוא גם מדת חיה, שאמנם יתנהלו לאומים ע"פ נטיותיהם ולא יתכנסו עדיין להכלל לגמרי גם בלאומיותם של ישראל וכללותם; אבל עם שהם מדמים שעומדים הם ברשות עצמם במושג הרוחניות והשפעת המוסר והאלהות, אינם מכירים שממקור ישראל הם עושים כל היסודות הנכונים שרכשו להם. והנה באשר זה המצב המצוייר במושג החיה, עם שאינו היותר תכליתי ושלם, מ"מ בהיותו מביא אל התעלות היותר שלמה הוא ג"כ ראוי להיות נשמר, וביחושו יש ג"כ אותו הענין בעצמו של מניעת ההתנגדות הצדדיית מפני ההכרה הכללית שהדברים החיצונים ישמשו בסוף לתכלית הטוב. והיותר מובלט בזה הוא, כי הנה יסוד האמת חותמו של הקב"ה היא תורתינו הקדושה, וישראל הם "זרע אמת" "בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע" י, אדון כל המעשים, "השומר אמת לעולם", הוא לבדו "ואין עמו אל נכר", אמנם כדי להכשיר לב המון עמים אל דרכי האמת, "ניתן הסכל במרומים", ורשות נתנה ג"כ לתערובות השקר להתפשט בעולם כדי שע"י ההכנה של התלבשות יסוד האמת בסעיפי שקר, יכנסו דרכי האמת בלבבות ערלי לב רבים שלא יוכשרו כלל להציץ באור האמת המזוקק, אור ישראל והדרו. והנה בכללות האותיות כבר נרמזו אתוון דשק"ר במציאותן, אמנם השקר בהיות ג"כ מקרבן מיליה~, וע"ז היא קרובה ורחוקה, מ"מ האותיות הסמוכות כסדרן, קר"ש, אינן מבליטות את השקר, שמצד השפלות ההמונית שבאומות היה מ"מ צריך שאמר הרוח אצא ואהיה רוח שקר, א"ל הקב"ה צא ממחיצתי כי לא יגורך רע וכת שקרים אינם מקבלים פני שכינה. אבל השקר שמצד השפלות ההמונית שבאומות היה מ"מ צריך להתכונן, הוא מוכרח להחליף האותיות ממתכונתן. אמנם להשאיר הנקודה האמצעית היסודית על מכונה, אבל להשפיל

עמוד קיא

את הגבה ולהגביה את השפל, לעשות האחרון ראשון וראשון אחרון, היפוך מהאמור בישראל שנקראים תרומה, שנאמר "קודש ישראל לד' ראשית תבואתה", "מלאתך ודמעך לא תאחר", שלמדנו מזה שלא לאחר את המוקדם ולא להקדים את המאוחר. כך הוא משפט זרע אמת, הכולל הכל, ראש תוך וסוף כסדרן האמיתי והנכון, שהכל בכלל מיד ד' אלהי אמת עליהם השכיל. אבל השקר יקח לו אותיותיו שהן הוכנו לבנינו כפי ההכרח, קר"ש, ויקדים את המתאחר ויאחר את המוקדם, יסרס ויהפך הענינים, ויניח ג"כ מקצת אמת מקור הראשית, שאמנם יוכל להיות ג"כ ע"י דרכי עקלקלות יסוד הרשע על מכונו, ויצא עגל השקר. אבל מה שהוכן ע"ז בקדושה ביסוד המשכן ע"י מדת אריכת אפים לכל הדברים היותר זרים שמ"מ יתעלו וישמשו לתכלית הטוב והמקודש, הוא היחש למצב ההכנה שאפשר לקחת יסודות לבנות בהם ע"י הקילקול והפיכת הסדרים בנין של שקר, אבל בעצם כפי הראוי הוא רק קר"ש אתוון דשקר שכבר נגנזו באלפ"א בית"א היסודית הקדושה. "ישרים דרכי ד' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". והנה הקרש ג"כ אית ליה חד קרן, וכיון דאיכא קרש דמין חיה הוא, האופן שיתפתח ע"י הבנין שנבנה מאותיות כאלה שעכ"פ בסירוסן אפשר לבנות בנין של שקר, שמ"מ בהיותו קבוע בסדרו בשרשו, יהרסו כל בניני השקר וישובו הסדרים לאיתנם, כי "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר". מ"מ ע"י היותו מתדמה בסגנון לתחש הכולל גוונים רבים במה שעם דמין חיה הוא, וע"י היסודות ששבשום יצאו להם למחיצה בפני עצמם, כיכולים לשאוב מכלי שני מבלי זקיקה אל המבוע ומקור החיים, אבל מ"מ לית ליה אלא חד קרנא, כי גם מצד המושג של הכנת מציאות כזו ראוי לסבול כל ההתנגדויות הצדדיות, ולחכות באורך רוח על התקנת הטוב שיהיה יוצא מעומק ההסתרה שכבר קלטה עמה מ"מ איזה יסודי אורה. ע"כ א"א להכריע על יסוד התחש ומה שהוכן ממנו במטרת המשכן וא" ל מין חיה הוא. ע"כ עד עת קץ כך הוא תיקון הדברים שישאר הדבר בלא הכרעה, למען יהיה מקום ג"כ לאלה ההסתעפויות שיתרחבו. ועם שרבו הסיגים המעורבים, הרי אין ההמון האנושי מוכשר עדנה לקבץ את ההדרכה הטובה לפרטיה ע"י האמת היותר טהורה, חוץ מזרע אמת, החיה האחת שישראל שמה שיש ברקיע, שאמת ואמונה על מצחה חקוק והיא היא קרן אורה ומעוזה. "ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזו" כי ע"י מה שהעז הוא חבוי יופיעו הקרנים, והנגה המעורב במחשכים יהיה לאור גמור, ויכירו הכל וידעו את הנעוץ במערכת ההבדל שבין הטמא לטהור שחיה בכלל בהמות, שור בר מין בהמה הוא כדברי הירושלמי ביכורים מהכא הוא וערק לתמן, "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני. בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני. מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. כי הנה רחקיך יאבדו הצמתה כל זונה ממך. ואני קרבת אלהים לי טוב שתי בד' אלהים מחסי, לספר כל מלאכותיך".

עין איה / שבת ב / פרק שלישי / ב.

דאר"י, כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה, שנאמר "בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם". תכלית חיבור ישראל וארץ ישראל היא שתהיה אומה אחת בעולם שכבוד ד' אלהי עולם חופף עליה, ע"י התגלות יד ד' בה, במאורעותיה ובכל שלשלת תולדתה, ותהיה היא המקור היחידי למין האנושי לשאוב ממנו דעת ד' ודרכיו בארץ, בתור מוסר אלהי שיוכל למלא אומה שלמה, למען יהיו דרכיה לקו לא רק בהליכות החיים הפרטיים של איש פרטי, כ"א גם בהליכות עמים וממלכות ויחוסם זה לזה, ע"פ עומק דרכי ד' המלאים חסד משפט וצדקה. לזה התכלית מוכרח הוא שחותם האלהי הכללי יהיה מונח על האומה בכללה, שתדע שהיא מצויינת מכל העמים בהיותה עם ד', ושארצה היא ארץ ד'. אמנם בעת עזב ישראל את צור מעוזו, אע"פ שהפרטים היו מקיימים איזה מצות, מ"מ כיון שמהכלל נפקע החותם המיוחד, מבלי להכיר את הארץ לארץ ד', ואת הגוי והממלכה לעם ד', בהיותם מוצאים בעצמם שגם להם ישנם ענינים אנושיים כלכל העמים, ארץ ותוקף ממשלה, ע"כ גלה ישראל מארצו, כדי שיהיה נודד בגולה בין עמים רבים, בלא שום קנינים פרטיים לאומיים, ומ"מ ימצא את עצמו מצויין ומופרש מכל העמים, בזה ידע כי לו יש ענין מיוחד שנושא עליו את נושא עצמיות לאומיותו, והוא שם ה' אשר עליו נקרא. ע"כ, כאשר בבבל גבר ישראל לרוחו, ומרכז היהדות נוסד רק על הבסיס של קדושת התורה, בה נוסדו המרכזים הגדולים להפצת תורה בישראל, ע"כ ממנה צמח צמח ד' לתשועת האומה, להשיב לה עומק הכרתה בעצמיותה, וכאשר ההכרה הזאת תתמלא בכל עומק הדרוש לה, אז רק אז תוכל לשוב אל מכונה ולארצה ולכל תוקף קניניה, אבל אז הלא יבא מועד שיפקד ד' את עמו באורח כללי, לשא נס לגויים 1, ושורש ישי אליו גויים ידרשו 2. אבל אישים פרטיים, אע"פ שכבר השתלמו בעצמם כפי הראוי לקדושת א"י, אבל לא על השלמת הפרטים נוסד הגלות, כ"א על הכלל כולו, ע"כ צריך שלא יטושטש כח זה ע"י ההמשכה של הפרטים להשכיח עיקר התכלית, שהוא תיקון הכללי, בתור אומה נושאת ברמה דגל צור ישראל, בתור עמו ונחלתו, היושבת ומושלת על ארצו אשר בחר לו לנחלה עדי עד. וכאשר כלי השרת אינם ראויים לתעודתם כ"א בהיות כללות ביהמ"ק וקדושתו על מכונו, כן האישים הפרטיים רק אז יהיו מצורפים להראות כחן של ישראל על אדמת הקדש, בצירוף הכלל כולו שיאגד ע"פ פקודת ד'. ע"כ ס"ל לר"י דכל העולה מבבל, ששמה מצאה היהדות מרכזה הרוחני אז, וסויימה בערכה הנכון הפרטי, שכשיקלט היטב יהיה ראוי להחתם דוקא בא"י, בצירוף כל הקנינים הכלליים הראויים לאומה שלמה ומבוססת, לא"י עובר בעשה.

1 עפ"י ישעיה יא, יב.

2 עפ"י שם שם, י.

 עין איה / שבת ב / פרק חמישי / ע.

ע. שבת דף נו ע”ב

א"ר יהודה א"ר, אלמלי קבל דוד לה"ר, לא נחלקה מלכות ב"ד, ולא עבדו ישראל ע"ז, ולא גלינו מארצנו. התכלית העליונה המקיפה את כל האמצעיים המובילים אליו, בתכונתם של ישראל, בכח אור הנשמה האלהית השורה בקרבם, "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים" 1, הוא החותם הגדול של האחדות, החובק [ת] את כל צדדי החיים השלמים והמאירים בכל גווניהם המתחלפים והנראים כמתנגדים וסותרים זה לזה, הכל בחטיבה אחת מכח האור של האחדות העליונה המאירה עליהם, "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" 2. ע"כ, כל מה שהוא מיוחד בשלמות הצורה והכשרון המוסרי והמדעי, המתלוה לטובה של כל הנהגה וכל סדר, אע"פ שכפי הנהוג בכל עם שיש להם אופי מוגבל וקבוע, וכל עיקר הוייתם תלוי הוא ביסוד צמצומם זה, והתיחדותם ההעדרית לעומת דברים אפילו טובים שבסגולת אומה אחרת, "לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו" 3, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" 4, ע"כ בשורש נשמת מלכות הקיימת לעד, מלכות ב"ד, הוכן הכל.

אמנם ההכשר להתנגדות של איזה כח (על) [אל] הטוב הכללי, שנמצא כפתחו של מחט ויצא אל הפועל בראשית השורש, גרם שיתרחב אח"כ. התכסיס הזה, של קושי ההתכללות של פרטים רבים שונים וחלוקים לאחדות עליונה חטובה ומתאמת, והולכת למעלה למעלה בקודש, זה גרם החילוק הראשי של חלוקת המלוכה. התקטנות הכחות גרמה עוד, שתחת אשר כל כשרון, כל שלמות, כל רגש טוב ונעים, כל רעיון מחיה משמח ומרטיב את כל רוח ונפש, בין בחיי הזמן בין בחיי הנצח, בין בחיי הפרט בין בחיי הכלל, כל מה שהוא מאיר ומפאר, כל מה שיש בו אהבה, תפארת, חן וכבוד, עז וגבורה, הכל נכלל ונשאב ממקור החיים, מעבודת ד' אחד. כיון שהוקטנו הכחות ולא יכלה ההרחבה

העליונה של גדולת הנשמה הישראלית הפנימית להרחיב את כחותיה העליונים כפי עצמות סגולתה, והחפץ הגדול נטוע הוא באומה אל הכל, אל ריבוי פרטים של אורות חיים, שרק בהתרחבות הגדולה של האמת העליונה של אורן של ישראל היא מתגלה באחדותה העליונה, ממקור חיי החיים ב"ה, " דודי צח ואדום דגול מרבבה" 5. אבל כיון שנחלקה התיומת, התחיל יצרא דע"ז למצא מקום, זה הקלקול גרם באמת שכ"כ הוקלשו הכחות ונפלו, כ"כ נתקלקלו הנפשות שהוכנו להיות במעלה כ"כ רמה ועליונה, כ"כ מקיפה וכוללת, עד שבעמידת האומה על מכונה לא תוכל להרפא, והוכרחה להגלות מארצה, להתפרד בין עמים רבים וממלכות שונות, להפעיל את כולם באורה, ולשאוב מכולם את פרטי אורותם. ורק אחרי נסיון כביר וארוך תבא אל מטרתה, להכיר שכל הכינוס שתמצא ידה, בין ע"י עצמה, בין ע"י פעולתה על אחרים, בין ע"י פעולות אחרים עליה, הכל נובע הוא ממקור קרן ישעה, ותשוב באהבה אל אישה הראשון.

אבל אלמלי קבל דוד לה"ר, ולא היה שום מקום התרחבות למניעת התאמה של כל מה שבפנים וכ"מ שבחוץ להיות מתאחד ונכלל, חי ומתענף, לטובה ולברכה, לשם ולתפארת, לא נחלקה מלכות ב"ד, הלאומיות החולית והמקודשת היתה מאוחדת בברכה כלולה בתוכה פנימה, והמון הנטיות הרעיונות וגווני החיים היו מתרחבים ברחבה ממקור האחדות העליונה, ולא עבדו ישראל ע"ז. וכל מה שהוא טוב ונשא בכל עם ולשון היה צץ ופורח בישראל ממקורו השופע על אדמת הקודש, ולא גלינו מארצנו, ו"אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ד' אלהיהם ואת דויד מלכם, ופחדו אל ד' ואל טובו, באחרית הימים" 6.

1 שמות כט, מה.

2 מנחה של שבת.

3 ירמיה י, טז.

4 דברים לב, ח. 

5 שיר השירים ה, י.

6 הושע ג, ה.

אורות התחיה / ב

הַטֶּבַע מוֹצֵא אֶת רְדִיָּתוֹ בַּקִּבּוּץ הָאֱנוֹשִׁי יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בִּפְרָטָיו. הַפְּרָטִים הִנָּם יוֹתֵר חָפְשִׁיִּים, וְהַטִּפּוּס שֶׁל הַחֹפֶשׁ הַמְיֻחָד לָאָדָם מִתְגַּלֶּה בָּהֶם יוֹתֵר. אֲבָל הַחֶבְרָה, הָאֱנוֹשִׁית וְהַלְּאֻמִּית, עוֹמֶדֶת בְּיוֹתֵר תַּחַת הַשְׁפָּעַת הַטֶּבַע, וְהַהוֹפָעָה הָאִינְסְטִינְקְטִיבִית מִתְגַּלָּה בָּהּ יוֹתֵר.

דַּרְכֵי-הַשְּׁמִירָה הַמְכֻוָּנוֹת לִשְׁמִירַת הַמִּין וְהָאִישׁ, הַמִּתְרָאוֹת בְּבַעֲלֵי-חַיִּים הַטִּבְעִיִּים יוֹתֵר מִבָּאָדָם הַתַּרְבּוּתִי, הִנָּן מִתְגַּלּוֹת בִּכְלָלִיּוּת הָאֱנוֹשִׁיּוּת בָּאֳפָנִים יוֹתֵר קְרוֹבִים לַטֶּבַע הַחַי. הַהַכָּרָה הַפְּנִימִית, הַכּוֹלֶלֶת בְּקִרְבָּהּ אֶת הַנְּטִיּוֹת לְהִשָּׁמֵר מִכָּל מַזִּיק וּלְהַכִּיר אֶת הָאוֹיֵב, בְּלִי כָּל צרֶךְ לְחָכְמָה וְנִסָּיוֹן, מִתְגַּלֵּית בְּחַיֵּי הָעַמִּים בְּיִחוּסָם זֶה לָזֶה, עַם לְעַם, דָּת לְדָת, גֶּזַע לְגֶזַע.

הָאֱלִילוּת הִרְגִּישָׁה בְּיִשְׂרָאֵל, בַּיַּהֲדוּת, אֶת אוֹיַבְתָּהּ הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה, אֶת הַכּחַ, אֲשֶׁר לְפִי מִדַּת הִגָּלוֹתוֹ יֵצַר לָהּ הָעוֹלָם, וַתֵּצֵא שִׂנְאָה אִינְסְטִינְקְטִיבִית עַזָּה לְיִשְׂרָאֵל 

עמוד נ

מִכָּל הַגּוֹיִים. הַמִּינוּת, אַף-עַל-פִּי שֶׁהִשְׁתַּדְּלָה לְהִנָּזֵר מִן הָאֱלִילִיּוּת הָרִשְׁמִית, מִכָּל מָקוֹם נוֹסְדָה עַל בְּסִיסִים קְרוֹבִים לֶאֱלִילִיִּים. לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהִתְפַּלֵּשׁ בְּתוֹךְ אֻמּוֹת אֱלִילִיּוֹת, אֲשֶׁר הָאֱלִילִיּוּת חָדְרָה בְּתוֹכִיּוּת נִשְׁמָתָן, דָּמָן וּבְשָׂרָן, כִּי-אִם בְּקַחְתָּהּ לָהּ סִגְנוֹן אֱלִילִי לִרְפִידָתָהּ וְהַשְׁטָחַת סִגְנוֹנָהּ. יוֹדַעַת הִיא יָפֶה, שֶׁאִם בְּאֶפֶס יָד יִתְמַסְמֵס וְיִכְלֶה הַסִּגְנוֹן הָאֱלִילִי, הָרָפוּד לָהּ, לֹא תִּמְצָא עוֹד מַעֲמָד בַּחַיִּים לְמַטְבְּעָהּ הַמְיֻחֶדֶת וְתֻכְרַח לְהִבָּלַע בְּלִיעָה רוּחָנִית בַּיַּהֲדוּת, מְקוֹרָהּ, עַל כֵּן עוֹמֶדֶת הִיא גַּם כֵּן עַל נַפְשָׁהּ, וַתִּמָּלֵא שִׂנְאַת מָוֶת לַיַּהֲדוּת וּלְיִשְׂרָאֵל מַחֲזִיקֶיהָ.

וְכֵן הַדָּבָר הוֹלֵךְ בְּכָל הַשְּׂדֵרוֹת וּבְכָל הַמַּצָּבִים. מִלְחֶמֶת הַקִּיּוּם עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ כְּבָעוֹלָם הַחָמְרִי גַּם בָּעוֹלָם הָרוּחָנִי, בְּעוֹלַם הַדֵּעוֹת וְהָרַעְיוֹנוֹת. בְּכָל תּקֶף וְהַכָּרָה פְּנִימִית מְלַמֶּדֶת הִיא קִבּוּצִים רַבִּים, הָמוֹן בִּלְתִּי מְלֻמָּד, לַעֲמד עַל נַפְשָׁם בִּבְחִינָתָם הָרוּחָנִית, כְּשֵׁם שֶׁהִיא מְלַמֶּדֶת אֶת הַתּוֹרָה הַזּאת אֶת פְּרָטֵי בַּעֲלֵי הַחַיִּים וְאֶת הַקִּבּוּצִים הָאֱנוֹשִׁיִּים בִּבְחִינָתָם הַחָמְרִית. רַק אַחֲרֵי אֲשֶׁר הַנְּטִיּוֹת הַלָּלוּ יוֹצְאוֹת אֶל הַחַיִּים וּמְחוֹלְלוֹת מַעֲשִׂים כַּבִּירִים, בָּאִים פִילוֹסוֹפִים, חוֹקְרֵי הַנֶּפֶשׁ וְטֶבַע הָעַמִּים, וּמְגַלִּים אֶת חָכְמָתָהּ שֶׁל הַהַכָּרָה הָאִינְסְטִינְקְטִיבִית אֲשֶׁר הִקְדִּים הֶהָמוֹן, הַהוֹלֵךְ אַחַר רִגְשׁוֹתָיו, לְדַעְתָּהּ, וּלְפַלֵּס עַל-פִּיהָ אֶת נְתִיב חַיָּיו.

הַמַּדָּע יְבַסֵּם אֶת הַנְּטִיּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת וּכְפִי הָאֶפְשָׁרִי יִתֵּן לָהֶן צוּרָה תַּרְבּוּתִית וּמוּסָרִית, אֲבָל לֹא יַעַקְרָן מִמְּקוֹמָן, כִּי עֲצוּמוֹת הֵן מִמֶּנּוּ, וְגַם הַמִּשְׁפָּט וְהַצֶּדֶק עַל יְמִינָן. כִּי הֲלֹא הֵן הֵן מַעֲמִידֵי הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים, וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ זְכוּת קִיּוּם לְקִבּוּץ לְאֻמִּי וְחֶבְרָתִי בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁתִּהְיֶה יֵשׁ לוֹ הַמִּשְׁפָּט לְהָגֵן עַל קִיּוּמוֹ, מִכָּל דָּבָר אֲשֶׁר יְבַלְּעֵהוּ, וּבְתַחְבּוּלוֹת יַעֲשֶׂה לוֹ מִלְחָמָה 4.

הַיַּהֲדוּת מַכֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ גַּם הִיא בְּהַכָּרָה טִבְעִית, – קדֶם שֶׁיְּבָאֲרוּ לָהּ כָּל פִילוֹסוֹפְיָה וְכָל הִגָּיוֹן מַה הִיא, – לְהַהֶאָרָה שֶׁל הָאֱלֹהוּת בַּצּוּרָה הַיּוֹתֵר טְהוֹרָה וּמְאִירָה בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה וּבָעוֹלָם וּבַחַיִּים בִּכְלָל, וְהַשְׁלָמַת טִפּוּסָהּ הַלְּאֻמִּי הַזֶּה עַל-פִּי רוּחָהּ הָעַצְמִי בְּאַרְצָהּ הַהִיסְתּוֹרִית, זאת הִיא כָּל מְגַמָּתָהּ. הַכּוֹנָנִיּוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁלָּהּ בָּאוֹת לְמַלּאת אֶת מְלֶאכֶת הַצִּנּוֹרוֹת, שֶׁעַל-יָדָם יִמָּלֵא דְּבַר הַיַּחַשׂ שֶׁל הַזָּלַת שֶׁפַע טַל הַחַיִּים מֵהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַטְּהוֹרָה אֶל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ, בָּרוּחַ בַּשֵּׂכֶל וּבַמַּעֲשֶׂה, לֹא רַק בְּחַיֵּי כָּל יָחִיד כִּי-אִם גַּם וּבְיִחוּד בְּחַיֵּי הַלְּאם כֻּלּוֹ.

יֶשְׁנָם בָּעוֹלָם חֲסִידִים, פִילוֹסוֹפִים, אַנְשֵׁי קדֶשׁ וְאַנְשֵׁי אֱלֹהִים, אֲבָל אֵין בָּעוֹלָם אֻמָּה, שֶׁנִּשְׁמָתָהּ הָעַצְמִית לֹא תּוּכַל לְהִשְׁתַּלֵּם כִּי אִם עַל-פִּי הַמְּגַמָּה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה בָּעוֹלָם, כִּי-אִם יִשְׂרָאֵל.

רוּחַ שׁוֹנֶה מֵרוּחוֹת 

עמוד נא

כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם מֻכְרָח שֶׁתִּהְיֶה לוֹ גַּם כֵּן כַּלְכָּלָה מְיֻחָדָה הַנְּאוֹתָה לוֹ, הַמְפַרְנֶסֶת אוֹתוֹ, מְחַזֶּקֶת אֶת כּחוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אֶת קִיּוּמוֹ.

לֹא תּוּכַל, לְפִי זֶה, הַיַּהֲדוּת לִסְמךְ רַק עַל הַמָּזוֹן הַתַּרְבּוּתִי הַכְּלָלִי, שֶׁאֵין בְּקִרְבּוֹ אוֹתָם הַחֲלָקִים שֶׁגּוּפָהּ הָרוּחָנִי נִבְנֶה מֵהֶם. בַּמֶּה שֶׁבִּבְחִינָה עִקָּרִית הוּא שׁוֹנֶה מֵרוּחַ כָּל הָעַמִּים, לֹא נִשְׁלֹל בָּזֶה בְּשׁוּם אפֶן אֶת אוֹתוֹ הַצַּד הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁבּוֹ הוּא שָׁוֶה לְכָל הָאָדָם, וּמִצִּדּוֹ הִיא זְקוּקָה גַּם לְכַלְכָּלָה תַּרְבּוּתִית לְצִדָּהּ הָרוּחָנִי כְּכָל הַמָּזוֹן הָרוּחָנִי אֲשֶׁר לְכָל הָאָדָם בְּמִקְצוֹעַ זֶה. אֲבָל כִּלְכּוּל זֶה לֹא יִפְטר אוֹתָהּ מִמְּזוֹנָהּ הַמְיֻחָד לָהּ.

וְאִם תִּרְאֶה, שֶׁיָּבוֹא אֵיזֶה רוּחַ זָר לְהַעְתִּיק אוֹתָהּ מִמְּקוֹר חַיֶּיהָ הַמְיֻחָדִים וּלְהַטּוֹתָהּ לְצַד הַסִּפּוּק רַק בַּכַּלְכָּלָה הַכְּלָלִית, וּמִכָּל-שֶׁכֵּן אִם בִּשְׁלִילָה תַּקִּיפָה וּמַכְרַחַת יִשְׁלֹל אוֹתוֹ הָרוּחַ אֶת מְזוֹנָהּ, הַמְיֻחָד לְהַחֲזִיק אֶת רוּחָהּ וּלְפַרְנֵס אֶת יְסוֹד קִיּוּמָהּ, תֵּדַע כִּי הָאוֹיֵב נִצָּב לָהּ, וּבְכָל עז כּחָהּ הַפְּנִימִי תַּעֲמד עַל נַפְשָׁהּ.

הַטּוֹב הָאֱלֹהִי בְּקִרְבָּהּ וּבָעוֹלָם, שֶׁיִּגָּלֶה עַל-יְדֵי יְשִׁיבָתָהּ הַשְּׁלֵמָה בְּאַרְצָהּ, זאת הִיא תְּכוּנָתָהּ הָאִידֵאָלִית. הַיְצִירָה הַחָפְשִׁית וְהַמַּדָּע הַהוֹלֵךְ וָאוֹר הִנָּם לָהּ סְנִיפִים נִכְבָּדִים לִתְכוּנָתָהּ הָאִידֵאָלִית הַזּאת, אֲבָל גַּם שְׁנֵי אֵלֶּה לֹא יוּכְלוּ לָבוֹא בָּהּ לִמְרוֹמֵי גָּבְהָם כִּי אִם כְּשֶׁיִּשְׁתַּמֵּר רוּחָהּ הָעֶלְיוֹן בְּקִרְבָּהּ עַל-פִּי טִבְעָהּ הַמְיֻחָד, הַמְרוֹמָם מִכָּל יְצִירָה אֱנוֹשִׁית וּמִכָּל מַדָּע וַחֲזוֹן לֵב, כִּגְבהַּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ וְכִגְבוֹהַּ מַחְשְׁבוֹת אֱלֹהִים וּדְרָכָיו מִמַּחְשְׁבוֹת בְּנֵי-אָדָם וְדַרְכֵיהֶם.

כְּשֶׁיִּשְׁתַּמֵּר בְּקִרְבָּהּ הַתַּכְסִיס הַמֵּבִיא אֶת טֶבַע הָרוּחַ לְהַבְרִיא עַל-פִּי תְּכוּנָתָהּ, שֶׁהֵם אָרְחוֹת הַיַּהֲדוּת שֶׁבַּחַיִּים, בָּאֻמָּה בִּכְלָלָהּ בְּאפֶן רִשְׁמִי וּבְכָל צִבְיוֹן שֶׁל פֻּמְבִּי וּבַיְחִידִים לְפִי הָאפִי הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁרִי לְהִקָּלֵט בְּחִנּוּכָם וּבְדֵעוֹתֵיהֶם, אָז יִמְצְאוּ לָהֶם הַיְצִירָה וְהַמַּדָּע הַחָפְשִׁי כַּר נִרְחָב וּבָטוּחַ בְּקִרְבָּהּ. וְכָל זְמַן שֶׁהִיא בְּטוּחָה בְּכַלְכָּלָתָהּ הַמְיֻחֶדֶת תֵּדַע בֶּטַח כִּי תָּשׁוּב לָהּ לִבְרָכָה גַּם הַכַּלְכָּלָה הַכְּלָלִית, שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהּ לֹא פָּחוֹת מִכָּל עַם, וְאוּלַי עוֹד יוֹתֵר לְפִי מִדַּת עִלּוּיָהּ הָרוּחָנִי.

כְּשֶׁבָּאִים נִמְהֲרֵי לֵב וּמְזַלְזְלִים בְּרוּחָהּ, וּבוֹעֲטִים בְּרֶגֶל זָדוֹן בְּתַכְסִיסֵי חַיֶּיהָ, הִיא מִתְחַלְחֶלֶת וְיוֹדַעַת כִּי עֵת צָרָה הִיא לָהּ.

הַשְּׁאֵלָה עַל דְּבַר הַמַּהוּת וְהָעֵרֶךְ שֶׁל הַהַכָּרָה הַטִּבְעִית שֶׁל נִמּוּק הַצַּעַר הַזֶּה, כַּמּוּבָן, לֹא תּוּכַל לְהִפָּתֵר מִן הֶהָמוֹן הַמַּרְגִּישׁ כִּי אִם מֵאַנְשֵׁי לֵב הַמְּבִינִים אֶל תּכֶן הַחִזָּיוֹן. הִיא עוֹרֶגֶת לְמִלּוּי אָפְיָהּ, הַמִּלּוּי הַזֶּה צָרִיךְ הוּא גַּם לִיצִירָה חָפְשִׁית וּלְמַדָּע בַּמּוּבָן הַיּוֹתֵר מָלֵא, וְעִם זֶה הִיא רוֹאָה שֶׁהַמְהָרְסִים הַלָּלוּ, שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהּ כְּזָרִים, גּוֹרְמִים לָהּ, שֶׁהִיא מֻכְרַחַת כְּדֵי לְהָגֵן עַל רוּחָהּ הַמְיֻחָד, לִסְתּם חַלּוֹנוֹת נֶגֶד הַהֶאָרָה הַחִיצוֹנָה שֶׁל יְצִירָה וּמַדָּע שֶׁאֵינָהּ מְיֻחֶדֶת בְּבֵרוּר גָּמוּר לְרוּחָהּ פְּנִימָה, מִפְּנֵי שֶׁבְּשֵׁם יְצִירָה וּמַדָּע זֶה בָּאִים הַלּוֹחֲמִים הַלָּלוּ לִמְחֹק אֶת דְּמוּתָהּ.

וְאִם גַּם נאמַר שֶׁלּא תּוּכַל לִנְחֹל נִצָּחוֹן מֻחְלָט בְּדֶרֶךְ זֶה שֶׁל הַשִּׁמּוּר הַמְצֻמְצָם בִּלְבַדּוֹ, הֲלֹא כָּל אֲשֶׁר לְאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ 5. אַךְ אוֹתָם שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת מְלֵאִים רוּחַ אמֶץ בְּעֵת מַשְׁבֵּר כָּזאת צְרִיכִים הֵם לְהַכְרִיז וּלְפָרֵשׁ, שֶׁתַּכְסִיסֵי הַחַיִּים הַקְּדוֹשִׁים, הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, שֶׁהֵם מְלֵאִים מֵרוּחַ הָאֻמָּה וְאוֹצְרִים בְּקִרְבָּם אֶת כּחַ חַיֶּיהָ בְּצִבְיוֹנָהּ הַמְיֻחָד, הֵם הֵם הַבָּסִיס הַיּוֹתֵר מֻבְטָח גַּם לְחֹפֶשׁ הַיְצִירָה וְהַמַּדָּע וְגַם לְהַפְרָחַת הָאֻמָּה וְהַכָּרַת אִידֵאָלֶיהָ, תְּחִיָּתָהּ וּבִנְיָנָהּ.

4 משלי כד, ו.

אורות התחיה / ג

כְּשֶׁהַחַיִּים פּוֹרְחִים, כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם גִּלּוּיֵי הָיְצִירָה וְהַמַּדָּע הָרְאוּיִים, אִי-אֶפְשָׁר כְּלָל שֶׁהַדֵּעוֹת תִּהְיֶינָה קְבוּעוֹת רַק עַל-פִּי מַטְבֵּעַ אַחַת וְסִגְנוֹן אֶחָד. סִדּוּרֵי הַצִּבְיוֹן שֶׁבָּהֶם הוֹלְכִים תָּמִיד מִמַּטָּה לְמַעְלָה, מִמִּלּוּי שֶׁל חַיִּים בְּמִדָּה מוּעֶטֶת לְמִלּוּי חַיִּים בְּמִדָּה מְרֻבָּה, מִזּהַר קָלוּשׁ לְזהַר עַז וּמַקְרִין.

אֲבָל כָּל זֶה הוּא כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם, עִם הַיְצִירָה וְהַמַּדָּע הַחָפְשִׁיִּים, הַבָּסִיס הַיְסוֹדִי שֶׁל רוּחַ הָאֻמָּה הַיְחִידִי, שֶׁל הַשְּׁאִיפָה אֶל הַטּוּב הָאֱלֹהִי הַמֻּנָּח בְּטֶבַע נִשְׁמָתָהּ.

אֵירוֹפָּה נִתְיָאֲשָׁה בְּצֶדֶק מֵאֱלֹהִים, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתּוֹ מֵעוֹלָם. יְחִידֵי הָאֱנוֹשִׁיּוּת הִסְתַּגְּלוּ אֶל הַטּוֹב הָעֶלְיוֹן, אֲבָל לֹא אֻמָּה שְׁלֵמָה. אֵיךְ עוֹרְגִים אֶל הַטּוֹב אֶל הַכּל לֹא תּוּכַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן לְהָבִין, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁלּא תּוּכַל לְהַטְבִּיעַ בְּזֶה אֶת הַחוֹתָם שֶׁל יְסוֹד קִיּוּמָהּ. עַל כֵּן כְּשֶׁגָּבְרָה בְּיָמֵינוּ הַלְּאֻמִּיּוּת וְחָדְרָה אֶל תּוֹךְ מַעֲרֶכֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה, הֻכְרְחָה הָאַחֲרוֹנָה לְהַעֲמִיד סִימַן-שְׁאֵלָה גָּדוֹל עַל כָּל הַתּכֶן שֶׁל הַמּוּסָר הַמֻּחְלָט, הַבָּא בֶּאֱמֶת לְאֵירוֹפָּא רַק בִּשְׁאֵלָה מֵאֵת הַיַּהֲדוּת, וְכָל זְמוֹרַת זָר לֹא יוּכַל עֲדַיִן לְהִקָּלֵט בְּרוּחָהּ. אוֹתָנוּ, אִם נִהְיֶה מַה שֶּׁהִנְנוּ, אִם לֹא נִתְגַּבֵּר לְהִתְעַטֵּף בְּשִׂמְלַת זָרִים, אֵין שְׁאֵלַת הַמּוּסָר דּוֹקֶרֶת כְּלָל. הִנְנוּ חָשִׁים בְּקִרְבֵּנוּ כֻּלָּנוּ, כְּלָלוּת אֻמָּתֵנוּ, שֶׁהַטּוֹב הַמֻּחְלָט, הַטּוֹב אֶל הַכּל, לְזאת רָאוּי לִכְסֹף, וְעַל יְסוֹד זֶה רָאוּי לְיַסֵּד מַמְלָכָה וּלְהַנְהִיג פּוֹלִיטִיקָה, וְאָנוּ רוֹאִים מִבְּשָׂרֵנוּ שֶׁהַטּוֹב הַמֻּחְלָט הוּא הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַנִּצְחִי שֶׁבַּמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ, וְהִנְנוּ שׁוֹאֲפִים תָּמִיד לָצֵאת בְּעִקְּבוֹתָיו בְּמוּבָן לְאֻמִּי וּכְלָלִי. עַל כֵּן הָאַהֲבָה הָאֱלֹהִית וְהַדְּבֵקוּת בֶּאֱלֹהִים הִיא לָנוּ דָּבָר עַצְמִי אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהִמָּחֵק וּלְהִשְׁתַּנּוֹת.

לֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים לַעֲמד נֶגֶד הַזְּרָמִים הַכְּלָלִיִּים שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁאֵין לָהֶם בִּיסוֹדָם כִּי אִם הָאַהֲבָה הָעַצְמִית הַגַּסָּה, וְכַאֲשֶׁר הִתְהַלַּכְנוּ עִם הַלְּאֻמִּים שְׁכֵנֵינוּ קָלַטְנוּ אֶל קִרְבֵּנוּ אֶת רוּחָם הַזָּר, אֲשֶׁר לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִמָּזֵג בָּנוּ וְהָיָה בְּעוֹכְרֵינוּ. וְהֵנָּה נִצְטָרַפְנוּ בְּכוּר ענִי, עָבְרוּ עָלֵינוּ שְׁנוֹת אַלְפַּיִם שֶׁלּא הָיָה לָנוּ מִצַּד כְּלָלוּת הָאֻמָּה עֵסֶק עִם דְּבָרִים חָמְרִיִּים, הָיִינוּ אֻמָּה פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר וְחָלַמְנוּ רַק עַל-דְּבַר מַלְכוּת שָׁמַיִם, עַל-דְּבַר הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַמֻּחְלָט. מַצָּב מְשֻׁנֶּה זֶה הָיָה לָנוּ לִרְפוּאָה יָפָה: הֻקְלְטָה בְּקִרְבֵּנוּ פְּנִימָה הַשְּׁאִיפָה הַטִּבְעִית לָנוּ עַל דְּבַר הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַכְּלָלִי.

אֲבָל עַכְשָׁו שׁוּב אָנוּ קְרוּאִים לְגַשְּׁמָהּ בַּחַיִּים, – זֶהוּ דְּבַר הַתְּחִיָּה. אִם חֲלָקִים רַבִּים מֵהִסְתָּעֲפוּת חֶזְיוֹנוֹתֵינוּ יִתְקַטְּנוּ בְּכַמּוּתָם בְּהִפָּגְשָׁם עִם הַמְּצִיאוּת, בְּרֵאשִׁית דַּרְכֵּנוּ, אֵין רַע. הַמְּצִיאוּת אֵין לָהּ כְּנָפַיִם מְהִירִים כְּאֵלֶּה אֲשֶׁר לַחִזָּיוֹן.

הַתְּחִיָּה צוֹבֶרֶת אֶת כָּל אִידֵאָלֵינוּ הַנִּצְחִיִּים וְגוֹנַזְתָּם בְּהַתְחָלָתָהּ בְּמַעֲשִׂים קְטַנִּים, בְּהִשְׁתַּדְּלוּת מִתְנַחֶלֶת לְדוֹרוֹת לָשׁוּב אֶל הָאָרֶץ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁזְּכֻיּוֹתֵינוּ וּסְגֻלּוֹתֵינוּ מַמְתִּינוֹת לָנוּ, בְּהִתְיַחֲסוּת שֶׁל כָּבוֹד לְכָל אוֹצָרֵנוּ בֶּעָבָר וְרוּחַ נִשָּׂא לִקְרַאת הִתְרוֹמְמוּת הָאֻמָּה בֶּעָתִיד, הַהוֹלֵךְ וּמִתְעַלֶּה עַל-פִּי חֶפְצֵנוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ. הַחִבָּה הַהִיסְתּוֹרִית לָעָם וְלָאָרֶץ מֻכְרַחַת לְהִתְפַּרְנֵס מֵהָאֱמוּנוֹת וְהַדֵּעוֹת שֶׁל הֶעָבָר, אָמְנָם כָּל זְמַן שֶׁמִּתְעַלָּה 

עמוד נג

שְׁאִיפַת רוּחֵנוּ מִתְגַּדֵּל בָּנוּ אוֹר הֶעָבָר, וְקַל-וָחֹמֶר שֶׁלּא יִתְקַטֵּן, לֹא יָסוּף, וְלָעַד לֹא תַּחֲזר בְּקִרְבֵּנוּ הַדֵּעָה הָאֱלֹהִית לְמִין מֵכָנִיקָה טִבְעִית עִוֶּרֶת-חֵרֶשֶׁת, אֲסוּרָה בְּדֵעוֹת עֲקָרוֹת, שֶׁאֵין לָהֶן מַה לְּהַפְרוֹת וּמַה לְּהַחֲיוֹת, כִּי-אִם "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן" 6. וְאִם גַּם נִדְמֶה בְּכֵהוּת עַיִן שֶׁהֶעָבָר הוּא, לְפִי עִלּוּיֵנוּ הֶעָתִיד, מְעֻרְפָּל, יִזְרַח עָלָיו הָאוֹר וְיִזְהַר וְיוֹצִיא אֶל הַפּעַל אֶת גְּנִיזוֹתָיו. "אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר, אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים" 7 – "עֲשִׂיתִים כְּבָר לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו" 8. אִם הַיַּחַשׂ הָאִישִׁי, שֶׁל כָּל פְּרָט בְּכָל דַּרְכֵי הַחַיִּים, בִּמְלֹאָם וּבְטוּבָם, בְּכָל עֲדִינוּתָם וּמִתְקָם, בְּכָל חֹם עֶדְנַת אַהֲבָתָם וְרַעַם עז גְּבוּרָתָם 9, אֶל הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי הַכְּלָלִי, הַשּׁוֹאֵף רַק אֶל הַטּוֹב הָאֱלֹהִי בִּכְלָל, בַּכּל וְעַל כּל, וְאִתּוֹ אֶל כָּל אָרְחוֹת חַיָּיו וְתַכְסִיסֵיהֶם, לֹא פֻּתַּח עֲדַיִן, – יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְפַּתֵּחַ לְפִי תִּגְבּרֶת רוּחַ עַמֵּנוּ, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ בְּזֶה לְמִדָּה זוֹ שֶׁיִּהְיֶה קוֹלוֹ נִשְׁמָע בָּעוֹלָם הַמְּדִינִי, כְּשֵׁם שֶׁהוּא נִשְׁמָע בְּעוֹלַם הַמּוּסָר וְהָאֱלֹהוּת, אָז יְגַלֶּה אֶת עַצְמוֹ וְכחוֹ.

אורות התחיה / ה

דַּרְכֵּנוּ בַּחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים וְצִדּוּדָם כְּלַפֵּי הַיַּחַשׂ הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי אֲרֻכָּה הִיא מְאד. אֲרֻכִּים הֵם חַיֵּינוּ וַאֲרֻכִּים הֵם, עַל כֵּן, דְּרָכֵינוּ. גְּדוֹלִים אֲנַחְנוּ וּגְדוֹלוֹת הֵנָּה מְשׁוּגוֹתֵינוּ וּבִשְׁבִיל כָּךְ גְּדוֹלוֹת הֵן צָרוֹתֵינוּ, וּגְדוֹלִים גַּם תַּנְחוּמוֹתֵינוּ.

טָעוּת יְסוֹדִית הִיא הַחֲזָרָה מִכָּל הַיִּתְרוֹן שֶׁלָּנוּ, הַחִדָּלוֹן מֵהַהַכָּרָה שֶׁל "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ". לֹא רַק מְשֻׁנִּים אֲנַחְנוּ מִכָּל הָעַמִּים, מְשֻׁנִּים וְנִבְדָּלִים בְּחַיִּים הִיסְתּוֹרִיִּים מְצֻיָּנִים, שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם בְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, כִּי אִם גַּם מְעֻלִּים וּגְדוֹלִים מְאד מִכָּל עַם. אִם נֵדַע אֶת גְּדֻלָּתֵנוּ אָז יוֹדְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ, וְאִם נִשְׁכַּח אֶת גָּדְלֵנוּ אָנוּ שׁוֹכְחִים אֶת עַצְמֵנוּ, וְעַם שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת עַצְמוֹ בְּוַדַּאי הוּא קָטָן וְשָׁפָל. רַק בְּשִׁכְחַת עַצְמֵנוּ הִנְנוּ נִשְׁאָרִים קְטַנִּים וּשְׁפָלִים, וְשִׁכְחַת עַצְמֵנוּ הִיא שִׁכְחַת גְּדֻלָּתֵנוּ. נִשְׁמָתֵנוּ מַקֶּפֶת עוֹלָם וּמְלֹאוֹ וּמַצֶּגֶת אוֹתוֹ עַל בְּסִיס אַחְדוּתוֹ הָעֶלְיוֹן, וּמִשּׁוּם כָּךְ הִיא בְּקִרְבָּהּ תַּמָּה וְכוֹלֶלֶת, וְאֵין בָּהּ כְּלָל אוֹתָם הַנִּגּוּדִים וְהַהַרְכָּבוֹת הַשּׁוֹנִים, הָרְגִילִים בְּנִשְׁמוֹת עַם וְלָשׁוֹן. גּוֹי אֶחָד אֲנַחְנוּ, אֶחָד כְּיִחוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם. זֶהוּ עמֶק טִבְעֵנוּ הָרוּחָנִי שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ בְּכחַ, וְהַדֶּרֶךְ הַהִיסְתּוֹרִי שֶׁלָּנוּ הַהוֹלֵךְ אֶת מַהֲלָכוֹ בִּדְרָכִים שׁוֹנִים, בְּדַרְכֵי אוֹרָה הָעוֹבְרוֹת בֵּין הַרְרֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, הוּא מַדְרִיךְ אוֹתָנוּ לְהוֹצִיא אֶת עמֶק טֶבַע הֲוָיָתֵנוּ מִן הַכּחַ אֶל הַפּעַל. כָּל הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים, הַנִּדְרָשִׁים לְכָל עַם וְלָשׁוֹן בְּעֶצֶם עִנְיָנָם, הִנָּם טְבוּעִים בָּנוּ בַּמַּטְבֵּעַ הַגְּדוֹלָה שֶׁל כְּלָלוּתֵנוּ. אִי-אֶפְשָׁר הוּא לָנוּ לִקְצץ עָנָף אֶחָד מֵעֵץ חַיֵּינוּ הַגָּדוֹל וְהֶעָנֵף וְלָתֵת לוֹ מַהֲלָךְ וִינִיקָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כָּל הַיֵּשׁ שֶׁבָּנוּ יִתְעוֹרֵר וְיִתְנַגֵּד עַל זֶה בִּמְלֹא עז כּחוֹ הַפְּנִימִי וְהַרְגָּשַׁת עַצְמִיּוּתוֹ. הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה שׁוֹאֶפֶת לַהֲקָמָה גְּמוּרָה לִתְחִיָּה אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, צְרוֹר לֹא יִפל אָרֶץ 12, קַו אֶחָד מִקַּוֵּי קְלַסְתֵּר פְּנֵי לְאֻמֵּנוּ לֹא נִתָּן לִמְחֹק. הִנְנוּ חֲזָקִים מֵרוּחַ הַזְּמַנִּים, אֵיתָנִים מִכָּל אֵיתָנֵי תֵּבֵל. הִנְנוּ שׁוֹאֲפִים לָקוּם לִתְחִיָּה בְּאוֹתוֹ הַגּדֶל שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ, וְלִהְיוֹת עוֹד גְּדוֹלִים וְנִשָּׂאִים מֵהֶם. מוּסָר הִשְׁפַּעְנוּ רַב בָּעוֹלָם, וְהִנְנוּ נְכוֹנִים לְהַשְׁפִּיעַ עִמּוֹ גַּם כֵּן ענֶג וְחַיִּים רַעֲנַנִּים. אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת כֻּלָּהּ הִנְנוּ מְקַפְּלִים בְּרוּחֵנוּ בְּגָלוּי, וְאֶת כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ בְּמַצְפּוּנֵנוּ, וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ עִמָּנוּ, וְשֶׁהָיָה חַי מֵאָז בְּקִרְבֵּנוּ, הַכּל יִהְיֶה מָלֵא וְחַי, דָּבָר לֹא יֵעָדֵר. רוּחֵנוּ אֵינֶנּוּ יָרֵא מִפְּנֵי הַזְּמַנִּים; הוּא יוֹצֵר אֶת הַזְּמַנִּים וּמַטְבִּיעַ עֲלֵיהֶם אֶת צוּרָתוֹ. כּחַ הַיְצִירָה שֶׁלָּנוּ מַטְבִּיעַ אֶת הָרוּחָנִיּוּת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, בְּחֹמֶר רֵיאָלִי מַעֲשִׂי, שֶׁכָּל מַה 

עמוד נו

שֶּׁתִּגְדַּל הַהִתְפַּתְּחוּת יִגְדַּל כִּשְׁרוֹן הַיְצִירָה וְהַצַּד הָאָמָּנוּתִי הַנִּפְלָא הַנּוֹתֵן חַיִּים לָעוֹלָם, בְּהַגְלִימוֹ אֶת כָּל הָעֶלְיוֹנִיּוּת שֶׁבְּמַחֲשָׁבָה וּשְׁאִיפָה – בִּפְעֻלּוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מוּחָשׁוּת וּמֻגְלָמוֹת, שֶׁבָּהֶן הוּא מְחַיֶּה אוֹתָהּ וּמַשְׁלִיטָהּ בַּמְּצִיאוּת. וְזֶה יָקוּם עוֹד לִתְחִיָּה בְּכָל מְלֹאוֹ בִּתְחִיָּתֵנוּ הַשְּׁלֵמָה.

חַיִּים וְסוֹאֲנִים הֵם לִשְׁעָתָם הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים, אֲבָל מֶה חָדֵל מַה קָּטָן וְדַל הוּא חַיֵּיהֶם, מַה גְּדוֹלָה הִיא הָרֵיקָנִיּוּת הַנִּשְׁאֶרֶת בַּלֵּב אַחֲרֵי כָּל הַהִתְרַגְּשׁוּת הָרַבָּה שֶׁל הַמִּלְחָמוֹת וְהַמְּהוּמוֹת, כְּשֶׁאֵין בָּהֶן תַּכְלִית נִצְחִית כִּי-אִם חַיִּים עוֹבְרִים שֶׁל קְבוּצוֹת יְחִידִים. גַּם הָעֵרֶךְ שֶׁל הִתְעוֹרְרֻיּוֹת חֶבְרָתִיּוֹת כּוֹלְלוֹת, בְּיִחוּד כְּשֶׁבָּאוֹת בְּשָׁאוֹן וּבְהִתְפַּעֲלוּת הַמַּלְהֶבֶת אֶת הַלֵּב וּמַקְדֶּרֶת אֶת הַדֵּעָה, לֹא יִגְדַּל הַרְבֵּה מִזֶּה. אִם אֵין תַּכְלִית עַצְמִית נִצְחִית אִידֵאָלִית, שֶׁתּוּכַל לְהַעֲלוֹת אֶת הַכּל לִכְלַל הַצּוּרוֹת הַיּוֹתֵר חֲשׁוּבוֹת שֶׁיֵּשׁ כּחַ בְּהִגָּיוֹן וְרֶגֶשׁ עֶלְיוֹן לִתֵּן לָהֶם, אָז כָּל הַתְּנוּעוֹת אֵינָן חֲשׁוּבוֹת כְּלוּם וְאֵינָן יְכוֹלוֹת לְהַחֲזִיק מַעֲמָד לְארֶךְ יָמִים.

אֲבָל אֲנַחְנוּ שָׁבִים אֶל הַמְּגַמָּה הָאֱלֹהִית, אֶל הַטּוֹב הַכְּלָלִי הַמַּקִּיף אֶת כּל וּמִתְגַּלֶּה בְּהַשְׁלָמָתוֹ שֶׁל כָּל פְּרָט וְשֶׁל כָּל קִבּוּץ, אֲשֶׁר רַק אוֹתוֹ הַקִּבּוּץ הָאֱנוֹשִׁי שֶׁיּוּכַל לְהַבִּיעַ אֶת זאת מִמְּלֹא הַפֶּה שֶׁל כָּל פִּנּוֹת נִשְׁמָתוֹ, בְּיוֹתֵר בְּלִיטָה וּפִתּוּחַ, הוּא הוּא הַיּוֹתֵר מִתְקָרֵב אֶל הַשְּׁלֵמוּת וְהַבִּטְחָה בְּהַמְשָׁכַת מְצִיאוּתוֹ וְהַיָּכוֹל לִתֵּן לְעִנְיָנָיו צוּרָה חֲשׁוּבָה, שֶׁתִּשָּׁאֵר חֲשׁוּבָה לָעַד, לֹא רַק בְּמַעֲמָד שֶׁל תַּבְעֵרַת הַהַרְגָּשׁוֹת. אֶת אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵאָמֵר בְּכָל שָׂפָה וְלָשׁוֹן, יֵאָמֵר וְיֻבַּע בְּכָל תָּקְפּוֹ בַּמִּשְׁטָר הָאֱלֹהִי הַחוֹבֵק כּל וְהַנִּצָּב לָעַד.

אָמְנָם בִּשְׁעַת יְרִידָתֵנוּ כֵּהִים הֵם נִיצוֹצֵי הָאוֹרָה הַחַיִּים בְּיִחוּד בַּזִּכְרוֹנוֹת הַמִּתְגַּלְּמִים בְּחַיֵּי הָאֻמָּה הַמָּסָרְתִּיִּים, בְּכָל הַמִּצְווֹת וְהַהֲלָכוֹת הַמִּסְתָּעֲפוֹת מֵהֶעָבָר וּפוֹנוֹת אֶל הֶעָתִיד. אֲבָל כּחַ-חַיִּים אַדִּיר יֵשׁ בָּהֶם, בִּתְנוּעָה חֲרוּצָה, בְּרוּחַ הִתְעוֹרְרוּת פְּנִימִית לְחֵפֶץ חַיִּים לְאֻמִּיִּים מְלֵאִים שֶׁלָּנוּ, יִתְפַּזֵּר מֵעֲלֵיהֶם גַּל הָאֵפֶר שֶׁל טִמְטוּם הַלֵּב הַצָּבוּר עֲלֵיהֶם מֵחֲמַת כִּשְׁלוֹן רוּחֵנוּ, וְיֵרָאוּ הַזִּקּוּקִין דִּי נוּר הָעוֹמְדִים לְהֵעָשׂוֹת שַׁלְהֶבֶתְיָה מְחַמֶּמֶת עוֹלָם וּמְאִירָה אֶל כָּל פִּנּוֹת.

צִלְלֵי הָעִנְיָנִים שֶׁלָּנוּ הֵם הַעֲתָקוֹת מֵהֶעָבָר הַגָּדוֹל, וּפוֹנוֹת הֵן תָּמִיד אֶל הֶעָתִיד הַנִּשְׂגָּב, שֶׁהוּא כָּל-כָּךְ נִשְׂגָּב עַד שֶׁהוּא מֵאִיר אֶת הַהוֶה וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ לְהוֶה מַעֲשִׂי מִצַּד גּדֶל כּחוֹ, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין בּוֹ בְּעַצְמוּתוֹ כִּי אִם עֲרִיגָה וּצְפִיָה לֶעָתִיד. אָמְנָם הַכּל מָדוּד לְפִי עֶרְכּוֹ, יֵשׁ עָתִיד שֶׁיּוּכַל לְחַמֵּם וּלְהָאִיר רַק אֶת הַהוֶה הַקָּרוֹב וְהַסָּמוּךְ בְּיוֹתֵר, וְכָל מַה שֶּׁיִּגְדַּל כּחוֹ שֶׁל הֶעָבָר וְעֶרְכּוֹ שֶׁל הֶעָתִיד, כָּךְ הֵם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַהוֶה, הַמַּזְרִיחַ מִכּחָם, לְהוֶה גָּמוּר הַמָּלֵא חַיִּים וּתְנוּעָה אַמִּיצָה. גָּדוֹל הוּא עֲבָרֵנוּ וְיוֹתֵר מִזֶּה גָּדוֹל הוּא עֲתִידֵנוּ, שֶׁמִּתְבָּאֵר יָפֶה בְּחֶפְצֵנוּ בְּצִדְקַת הָאִידֵאָלִים הַגְּנוּזִים בְּנִשְׁמוֹתֵינוּ. בַּכּחַ הַגָּדוֹל הַזֶּה חַיִּים וְקַיָּמִים בְּקִרְבֵּנוּ בְּרוּחַ חַיִּים מָלֵא כָּל רִגְעֵי הַהוֶה, וְכָל הַזִּכְרוֹנוֹת מְמַלְּאִים הֵם בְּעֻזָּם כּחַ חַיִּים הֲמוֹן מַעֲשִׂים רַבִּים, כּחַ בִּינָה מְיֻחֶדֶת, כּחַ יְצִירָה בְּצִבְיוֹן 

עמוד נז

מְיֻחָד, הַשְׁקָפַת עוֹלָם מְסֻמֶּנֶת, מִצְווֹת, מִנְהָגִים וּסְדָרִים, וְכֻלָּם מְלֵאִים לֶקַח וְלִבּוּב, אַהֲבָה וְעֵדֶן, וּמְשֻׁקִּים מִטַּל שֶׁל חַיִּים וְשֶׁל גְּבוּרָה וָהוֹד, מֵעֵדֶן שֶׁלָּנוּ, מִגְּבוּרָה שֶׁלָּנוּ, מֵהוֹדֵנוּ הַיְחִידִי.

הַצּוּרָה הַתַּמְצִיתִית שֶׁל כָּל סִדְרֵי חַיֵּי הַחֶבְרָה עַל-פִּי הַמַּטְבֵּעַ הָאֱלֹהִית הַמֻּתְאֶמֶת אֶל הַחַיִּים, הַמַּרְחֶבֶת אוֹתָם, מְטַהַרְתָּם וּמְרוֹמַמְתָּם אֶל הַחֹפֶשׁ וְאֶל הָרִכּוּז שֶׁל כָּל הָאֶמְצָעִים הָעוֹשִׂים אֶת הַחֹפֶשׁ לְמַתָּנָה טוֹבָה בֶּאֱמֶת, גְּנוּזָה הִיא בַּמַּעֲרָכָה שֶׁל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, בַּמִּקְדָּשׁ וּבַמַּמְלָכָה הַשְּׁלֵמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, בָּהֶם וּבְסִדְרֵיהֶם, בִּסְגֻלַּת הַנְּבוּאָה הַמְיֻחֶדֶת לָאֻמָּה בְּמִלּוּי צִבְיוֹנָהּ, שֶׁהִיא מְצַפָּה תָּמִיד לְשִׁיבָתָהּ אֵלֶיהָ בְּצוּרָה מְאִירָה, שֶׁתַּשְׁפִּיעַ עָלֶיהָ אֶת כָּל הַטּוֹב שֶׁל הֶעָבָר, עִם חִדּוּשׁ כּחַ גָּדוֹל לְפִי הֶעָתִיד וְחִדּוּשָׁיו הָרַבִּים בָּעוֹלָם וּבַחַיִּים. הֶעָתִיד אֵינֶנּוּ פּוֹסֵק מִלִּתְבּעַ אֶת תַּפְקִידוֹ מִן הַהוֶה, וְהַהוֶה מִתְמַלֵּא עִנְיָן כְּפִי יְדִיעָתוֹ שֶׁהֶעָתִיד נִזְקָק אֵלָיו, אֵינֶנּוּ נַעֲשֶׂה בָּזֶה רַק בָּטֵל אֶל הֶעָתִיד, כִּי-אִם הוּא מִתְמַלֵּא עַל-יְדֵי זֶה בְּכָל צִבְיוֹנוֹ וְעַצְמוֹ, וְהַהַכְלָלָה בְּתוֹךְ שְׁאִיפַת הֶעָתִיד וְרוּם מַעֲמָדוֹ מוֹסִיפָה לוֹ עֶדְנָה וּגְבוּרָה חַיָּה.

לָכֵן מְלֵאֵי חַיִּים הֵם לָנוּ הַזִּכְרוֹנוֹת הָאֲצוּרִים בַּזֵּכֶר שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים, עַל-פִּי הַמָּסֹרֶת וְעַל-פִּי תִּקּוּן סוֹפְרִים, עַל-פִּי קַבָּלַת אָבוֹת מִקֶּדֶם אוֹ עַל-פִּי שָׂרִיד מֵעִקַּר חִיּוּב דִּין תּוֹרָה, לְפִי הִתְפַּצְּלוּת הַהַכָּרוֹת הַמִּתְפָּרְדוֹת בַּשִּׁטּוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁל חָכְמַת הַהֲלָכָה לְכָל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ. מְצֻמָּקִים נִרְאִים לָנוּ עַתָּה הַדְּבָרִים, צוּרָה דַּלָּה יֵשׁ לָהֶם מִבַּחוּץ, אֲבָל חַיִּים וְעִנְיָן רַב הֵם מְלֵאִים בִּפְנִים. אָנוּ מַעֲרִימִים עַל שְׁמִירַת הַשְּׁמִיטָה בִּמְכִירָה לְנָכְרִי אֶת הַקַּרְקָעוֹת, מְקַיְּמִים אֶת נְתִינַת הַמַּעַשְׂרוֹת לַכּהֵן וְלַלֵּוִי עַל-יְדֵי תִּקּוּן שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵד גָּדוֹל לַנּוֹתֵן, וְלֹא רֶוַח גָּדוֹל לַמְקַבֵּל, מְבָרְכִים וּמַפְרִישִׁים, וּפוֹדִין אֶת הַמַּעֲשֵׂר הַשֵּׁנִי הָרָאוּי לְהֵאָכֵל בִּקְדֻשָּׁה בָּעִיר הַמֶּרְכָּזִית הַקְּדוֹשָׁה וְהַחַיָּה, הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַר ד', לֵב הָאֻמָּה לְכָל זִרְמֵי חַיֶּיהָ, "מְשַׁלְּמִים פָּרִים שְׂפָתֵינוּ" 13, שֶׁפֶךְ שִׂיחַ תַּחַת סְדָרִים חַיִּים, בְּמִשְׁטָר חַי וְקַיָּם, הַמָּלֵא הוֹד וְיִפְעָה, שִׁירָה וְזִמְרָה עז וְחֶדְוָה. אֲבָל אֵלֶּה הַגַּרְגְּרִים הַזְּעִירִים כּחַ-צְמִיחָה גָּדוֹל גָּנוּז בָּהֶם, אֶל כָּל מַה שֶּׁהֵם עוֹרְגִים, מִכָּל מַה שֶּׁהֵם צוֹמְחִים בֶּעָבָר, וְאֶת כָּל מַה שֶּׁהֵם עֲתִידִים לְהַצְמִיחַ לְהַבָּא. כָּל זֶה כָּלוּל בָּהֶם בְּאפֶן טִפּוּסִי, וְכֵן הֵם פּוֹעֲלִים בַּחֲשַׁאי עַל הַנְּשָׁמָה הַמְקַיֶּמֶת, פּוֹעֲלִים לְהַלְהִיב בְּהַתְמָדָה אֵשׁ קדֶשׁ לְאַהֲבַת הָאָרֶץ בְּאֵלֶּה הַמְּנָיוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה, בַּיִּתְרוֹן הָאֱלֹהִי הַדָּתִי הַלְּאֻמִּי וְהַמּוּסָרִי הַכָּלוּל בְּכָל הַמַּעֲשִׂים הַלָּלוּ, וּמְחַנְּכִים אֶת הָעָם בִּימֵי שִׁפְלוּתוֹ לְרוּחַ גָּדְלוֹ. זאת הִשְׂכִּילָה כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל וּבָנֶיהָ בּוֹנֶיהָ וְלֹא חָדְלָה לְהַגְשִׁים אֶת זִכְרוֹנוֹת-חַיֶּיהָ אֵלֶּה בְּפעַל, כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ בְּאַרְצוֹת נוּדָהּ, וּבְצוּרָה יוֹתֵר נִכֶּרֶת וּמִתְפַּשֶּׁטֶת בְּשׁוּבָהּ בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁהִיא אֶל מְקוֹמָהּ, אֶל חֶבֶל נַחֲלָתָהּ.

הַהוֹד וְהֶהָדָר וְהַפְּאֵר הַמְיֻחָד שֶׁיֵּשׁ בַּמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, כְּשֶׁהֵן מִתְקַיְּמוֹת עַכְשָׁו בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל עַל-יָדֵינוּ, עַל-יְדֵי אוֹתוֹ הַחַיִל הֶחָלוּץ הַהוֹלֵךְ וּבוֹנֶה אֶת אֶרֶץ הָאָבוֹת וּמֵכִין אַחֲרִית וְתִקְוָה יוֹתֵר חֲזָקָה וְיוֹתֵר בְּהִירָה לְדוֹר יָבוֹא, מִתְגַּלֶּה הוּא לָנוּ מִתּוֹךְ עז 

עמוד נח

חֶפְצֵנוּ הַפְּנִימִי הַמְפַעֵם בְּקֶרֶב נִשְׁמָתֵנוּ, לְהַעֲמִיד אֶת צִבְיוֹן אֻמָּתֵנוּ עַל אֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ בִּמְלֹא תָּאֳרָהּ, בְּכָל שִׂרְטוּטֶיהָ וְקַוֶּיהָ הַמַּשְׁלִימִים אֶת תְּכוּנָתָהּ, הַמְגַלִּים וּמַבְלִיטִים שֶׁזּאת הִיא אֻמָּתֵנוּ אָנוּ בְּעֶרְכָּהּ הָרָם הַמְּקוֹרִי, בִּגְוִיָּתָהּ בְּנַפְשָׁהּ בְּרוּחָהּ וְנִשְׁמָתָהּ. לְזאת אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים לְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ יָמִים קַדְמוֹנִים, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. הִנֵּה יָשַׁנְנוּ שְׁנַת תַּרְדֵּמָה לְאֻמִּית מֶשֶׁךְ גָּלוּת אֲרֻכָּה וְקָשָׁה מְאד. כּחוֹתֵינוּ הַלְּאֻמִּיִּים נִשְׁאֲרוּ אָז בְּלוּעִים בְּקִרְבֵּנוּ פְּנִימָה, מִבַּחוּץ הַכּל נַעֲשֶׂה מְקֻמָּט וּמְזֻקָּן, אֲבָל מִבִּפְנִים טַל הַחַיִּים הוֹלֵךְ וְזוֹרֵם. כְּשֵׁם שֶׁהַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת בִּכְלָלָן בְּכָל מִלּוּאֵיהֶן הָלְכוּ עִמָּנוּ בַּגּוֹלָה 14 וְשָׁמְרוּ לָנוּ בָּהּ אֶת לֵחַ חַיֵּינוּ וְאֶת חוֹתַם רוּחֵנוּ עַל-פִּי עַצְמוּתֵנוּ הַפְּנִימִית, הֵבִיאוּ אוֹתָנוּ לְאֵלֶּה יְמֵי הַתְחָלַת תְּקוּפַת הַהֶאָרָה לְחַיִּים שֶׁל חֵפֶץ תְּחִיַּת הָאֻמָּה בְּאַרְצֵנוּ, כֵּן יָבִיאוּ אוֹתָנוּ הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ לִידֵי רוֹמְמוּת הַחַיִּים שֶׁעַל-פִּי צוּרָתָם הַשְּׁלֵמָה הֵן נִקְבְּעוּ. וְכָל אֲשֶׁר נוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַהוּתָן שֶׁל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ כֻּלָּן וְנִרְאֶה כַּמָּה רְחוֹקוֹת הֵן מֵאִתָּנוּ, כַּמָּה חַיֵּינוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת בִּתְנָאִים יוֹתֵר בְּרִיאִים וַחֲזָקִים עַד שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ הַמִּצְווֹת מִתְקַיְּמוֹת בָּהֶם, כֵּן יִגְדַּל בָּנוּ הַחֵשֶׁק לְקַיֵּם בְּאַהֲבָה וּבִיקַר אֶת אוֹתוֹ הַחֵלֶק שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לְקַיְּמוֹ בְּתוֹר זֵכֶר לַדָּבָר, זֵכֶר קדֶשׁ, זִכָּרוֹן לְחַיִּים שְׁלֵמִים שֶׁיָּבוֹאוּ לָנוּ בְּבוֹא תְּשׁוּעָה שְׁלֵמָה לְעַמֵּנוּ עַל אַדְמָתֵנוּ לִתְשׁוּעַת עוֹלָמִים, וַאֲשֶׁר בְּקַיְּמֵנוּ אוֹתָן עַכְשָׁו הִנְנוּ מַעֲשִׁירִים אֶת נִשְׁמַת אֻמָּתֵנוּ בְּאוֹתָהּ אֵשׁ הַקּדֶשׁ אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְשַׁלְהֶבֶת הַקּדֶשׁ מְלֵאַת הַחַיִּים לְעֵת חַיָּה.

כְּשֶׁאָנוּ מְקַיְּמִים עַתָּה מִצְוַת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, גַּם בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לָנוּ כָּל הַיְסוֹדוֹת הַמַּמָּשִׁיִּים שֶׁמִּצְווֹת אֵלּוּ בְּנוּיוֹת עֲלֵיהֶן, "לֹא כּהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלֹא לֵוִי בְּדוּכָנוֹ", הִנֵּה הַחִזָּיוֹן מִתְיַצֵּב לְפָנֵינוּ וְהִנְנוּ מִתְמַלְּאִים רוּחַ שִׁירָה רוֹמֵמָה בִּתְעוּפַת נְשָׁרִים, לְעֻמַּת הָאוֹרָה שֶׁל הַיָּמִים הַמְאֻשָּׁרִים הַמְחַכִּים לְאֻמָּתֵנוּ עַל אַדְמָתֵנוּ הַבְּרוּכָה. הִנֵּה הַמִּקְדָּשׁ עַל מְכוֹנוֹ לְגָאוֹן וּלְכָבוֹד לְכָל הַגּוֹיִים וְהַמַּמְלָכוֹת, וְהִנֵּה אָנוּ נוֹשְׂאִים בְּרִנָּה אֲלֻמּוֹת אֶרֶץ חֶמְדָּתֵנוּ, בָּאִים בְּרוּחַ מְלֵא חֹפֶשׁ אֲמִתִּי וּבִטְחָה טְהוֹרָה אֶל הַגּרֶן וְהַיֶּקֶב הַמְּלֵאִים בָּר וְיַיִן וְלִבֵּנוּ שָׂמֵחַ עַל טוּב אֶרֶץ חֶמְדָּה, וְהִנֵּה לְפָנֵינוּ מוֹפִיעִים כּהֲנִים אַנְשֵׁי קדֶשׁ מְשָׁרְתֵי מִקְדַּשׁ ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִבָּם מְלֵא אַהֲבָה וְחֶסֶד, רוּחַ הַקּדֶשׁ שָׁפוּךְ עַל פְּנֵיהֶם, וְזוֹכְרִים אָנוּ אֶת כָּל רוֹמְמוּת רִגְשֵׁי הַקּדֶשׁ אֲשֶׁר מָלֵאנוּ בְּעֵת רָאִינוּ אֶת פְּנֵיהֶם בַּעֲלוֹתֵנוּ לָרֶגֶל, בִּרְאוֹתֵנוּ אוֹתָם בְּעָמְדָּם לְשָׁרֵת בַּקּדֶשׁ בְּתוֹךְ מִקְדָּשֵׁנוּ גְּאוֹן עֻזֵּנוּ וּמַחְמַד עֵינֵינוּ. כַּמָּה נֶהְדָּרִים וּנְעִימִים הֵם לָנוּ, וְעַתָּה הִנֵּה גָּרְנֵנוּ הַמָּלֵא בִּרְכַּת ד' מֵאֶרֶץ חֶמְדָּה זאת אֲשֶׁר הָנְחַלְנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ, וְחֶלְקֵי הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ, אַנְשֵׁי הָרוּחַ, אִתָּנוּ הֵם. מְאֻשָּׁרִים אָנוּ לִתֵּן לָהֶם אֶת תְּרוּמָתָם בְּשִׂמְחָה, מוֹצְאִים אֲנַחְנוּ בְּקִרְבֵּנוּ רֶגֶשׁ מְרוֹמָם וְעוֹלִים יַחַד עִם הַתְּרוּמָה אֶל אוֹתוֹ הַגּבַהּ הָרוּחָנִי שֶׁשָּׁם אַנְשֵׁי קדֶשׁ הַלָּלוּ מִתְעַלִּים, וְנַפְשֵׁנוּ רְווּיָה מִמֶּגֶד שָׁמַיִם. וְהִנֵּה הַלְּוִיִּים, אֵלֶּה הַטּוֹבִים וְהָעֲנֻגִּים אֲשֶׁר לָקְחוּ לְבָבֵנוּ בְּנעַם זִמְרָתָם בַּקּדֶשׁ בְּהִתְקַדֵּשׁ חַג, כַּאֲשֶׁר עָלִינוּ לִרְאוֹת בְּהַדְרַת כְּבוֹד מִקְדַּשׁ אֵל בִּירוּשָׁלַיִם לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל 15. פְּנֵיהֶם הַצּוֹהֲלִים וַעֲדִינִים מַזְכִּירִים לָנוּ אֶת זִמְרָתָם 

עמוד נט

קדֶשׁ, וַאֲנַחְנוּ מִתְעַדְּנִים בְּנַחֲלֵי עֲדָנִים רוּחָנִיִּים וְנוֹתְנִים לָהֶם בְּלֵב מְלֵא שִׂמְחָה וְאשֶׁר אֶת חֶלְקָם אֶת הַמַּעֲשֵׂר. עוֹד נִתְרָאֶה בְּהַר ד' בַּמּוֹעֵד הַקָּרוֹב, וּמַה יִּרְהַב לְבָבֵנוּ לִרְאוֹת אֵלֶּה כּהֲנֵי ד' וּלְוִיָּו בַּעֲבוֹדַת קָדְשָׁם וּבְשִׁירַת עֻזָּם. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁד' אֱלֹהָיו.

לְקַדְמוֹנִיּוּת וְלִשְׁלֵמוּת הִנְנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, וְהַגַּעְגּוּעִים הֵם גַּעְגּוּעִים אֱלֹהִיִּים, חֵפֶץ טָמִיר מְלֵא חַיִּים עַזִּיזִים מְקוֹרִיִּים מִמְּקוֹר חַיֵּי עוֹלָמִים: מַמְלָכָה וּמִקְדָּשׁ, כְּהֻנָּה וּנְבוּאָה, הַמַּטְבִּיעִים אֶת חוֹתָמָם עַל כָּל קִנְיְנֵי חַיִּים הַכּוֹלְלִים, שֶׁאֵין אָנוּ פְּחוּתִים בְּיִחוּשָׂם מִכָּל הָעַמִּים. מִדָּה גְּדוֹלָה שֶׁל גְּבוּרָה חָמְרִית, שֶׁל מוּסָר אֱנוֹשִׁי, שֶׁל כָּבוֹד לְאֻמִּי, שֶׁל עשֶׁר עֲמָמִי וְשֶׁל הַרְחָבַת הַחַיִּים, דּוֹרֶשֶׁת הִיא לָנוּ תְּכוּנַת חַיִּים כָּאֵלֶּה, שֶׁמַּרְגָּלִיּוֹת רוּחָנִיּוֹת מְצֻיָּנוֹת וּמֻפְלָאוֹת מִכָּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הַמְצוּיוֹת בְּנִשְׁמָתֵנוּ הַלְּאֻמִּית, יְכוֹלוֹת לִהְיוֹת מְשֻׁבָּצוֹת בְּקִרְבָּהּ, לְשַׁכְלֵל אֶת יָפְיָהּ וּלְהוֹסִיף לָהּ אמֶץ וּגְבוּרָה בִּפְנִימִיּוּתָהּ, וְהוֹד וְתִפְאֶרֶת בְּחִיצוֹנִיּוּתָהּ. הָאִידֵאוֹלוֹגְיָה שֶׁלָּנוּ שֶׁל שְׁלֵמוּת חַיֵּינוּ, אֲשֶׁר הִיא כּה רְחוֹקָה וּמֻפְלֵאת, הִיא גַּם כֵּן קְרוֹבָה וּמוּחָשָׁה בִּמְלֹא נִשְׁמָתֵנוּ, כָּל זְמַן שֶׁאֵין אָנוּ עֲסוּקִים לְהַשְׁכִּיחָהּ וְכָל זְמַן שֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים בְּקוֹלֵנוּ הַפְּנִימִי, הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָנוּ לִתֵּן מָקוֹם לְזִכְרוֹנוֹת הַמְחַיִּים אוֹתָהּ גַּם בִּימֵי שִׁפְלוּתָהּ, בִּהְיוֹת כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלָהּ 16.

הַמִּקְדָּשׁ, זֶהוּ הַמָּכוֹן שֶׁל הַקוּלְטוּס הַדָּתִי, הָעַתִּיק אֲשֶׁר יִהְיֶה חָדָשׁ לָעַד, אֲשֶׁר הִכָּה חֵרֶם אֶת הָאֱלִילִיּוּת עִם תּוֹעֲבוֹתֶיהָ וְנָתַן לָאֱנוֹשִׁיּוּת בָּסִיס טָהוֹר וְנִשְׂגָּב לְחַיֶּיהָ הָרוּחָנִיִּים, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ יָצְאָה אוֹרָה וְחֻפְשָׁה הַהוֹלְכוֹת וּמִתְפַּתְּחוֹת בַּתּוֹלָדָה הָאֱנוֹשִׁית, וּמִתְרַשְּׁלוֹת בְּמַהֲלָכָן כְּפִי רִחוּקָן מִמְּקוֹר מוֹצָאָן, וְהֵן אָמְנָם עֲתִידוֹת לְהִתְגַּבֵּר לְפִי חֲזָרָתָן אֶל מְקוֹר מַבּוּעָן. הָאֱנוֹשִׁיּוּת הַבְּרִיאָה, כְּשֶׁהִיא מַכֶּרֶת אֶת הוֹד הָאֱלֹהוּת, תִּשָּׁאֵר נִכְחוֹ כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ 17, תִּשְׁכַּח מִפְּנֵי גָּבְהוֹ, אוֹרוֹ וְעֻזּוֹ, אֶת כָּל הִתְחַכְּמֻיּוֹתֶיהָ, וְתֵדַע שֶׁיָּקָר לָהּ רִגְשָׁהּ הַטִּבְעִי הַמַּחְכִּימָהּ יוֹתֵר מִכָּל חָכְמָה, כְּשֶׁהוּא בָּנוּי עַל יְסוֹד הָאֵיתָן שֶׁל טִבְעָהּ הַפְּסִיכִי, וּמְעֻטָּר בַּעֲטֶרֶת הַהַכָּרָה הַמִּתְעַלָּה עֲדֵי עַד וְלָעַד תִּשָּׁאֵר עֲלוּמָה, וּמְשַׁקֶּקֶת אֵלֶיהָ אֶת כָּל נְשָׁמָה, וְלָנֶצַח תִּשְׁלַח קַוֶּיהָ לְהַעֲלוֹת אֶת כּל אֶל מְרוֹם עֻזָּהּ. אֶת הַיּפִי וְהַתִּפְאֶרֶת הָאֱלֹהִי תַּכְנִיס אֶל נִשְׁמָתָהּ, הַגַּעְגּוּעִים שֶׁל יַחַשׂ וְשֶׁל קֵרוּב מַעֲשִׂי יִתְגַּבְּרוּ, וְכָל פִּנּוֹת הַדַּעַת וְהַמּוּסָר יַשְׁפִּיעוּ עַל רֶגֶשׁ נַעֲרָץ זֶה אֶת אוֹרֵיהֶם. בְּמָקוֹם אֶחָד בִּמְלֹא הַתֵּבֵל כְּדַאי לָהּ לָאֱנוֹשִׁיּוּת לִרְאוֹת אֶת עַצְמָהּ בְּתֻמַּת יַלְדוּתָהּ, בְּחֹסֶן גְּבוּרַת הַנּעַר וּבְזִיו עֵדֶן שֶׁל עֲלִיַּת הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית, הַחֲתוּמָה בְּחוֹתַם עַם-פְּלָאוֹת זֶה הָעַתִּיק, יִשְׂרָאֵל הַשָּׁב. אֵין קֵץ לְענֶג הַשִּׁירָה אֲשֶׁר תִּתְחוֹלֵל בְּכָל הָעוֹלָם הַנֵּעוֹר לְרַגְלֵי הַמַּחֲזֶה הַנִּשְׂגָּב הַזֶּה, שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת הָעַתִּיקוּת הַמְּקוֹרִית שֶׁל מְקוֹר הַשִּׁירָה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל בִּמְרוֹם עֻזּוֹ. רַק סָכָל וְאֵין לֵב, אֲשֶׁר לֹא יוּכַל קוֹלוֹ לִהְיוֹת נִשְׁמָע בְּעֵת תְּחִיַּת הָאוֹרָה, יוּכַל לַחְפּץ לִתֵּן כָּחָל וְשָׂרָק שֶׁל הַתַּרְבּוּת הַחֲדָשָׁה הַלְּקוּיָה בְּחָסֵר וְיַתֵר, בְּאֵיבָה וְתַחֲרוּת וּבְכָל חֹלִי וְקֶצֶף, עַל גַּלֵּי יַם הַחַיִּים הַבְּרִיאִים וְעַתִּיקִים הַלָּלוּ, הַמִּתְנַשְּׂאִים בִּגְאוֹנָם לִמְרוֹמֵי שָׁמַיִם. הַכּל יִשְׂמַח דַּוְקָא בַּמַּחֲזֶה הַנָּאוֹר הַטִּבְעִי כְּמוֹ 

עמוד ס

שֶׁהוּא עִם כָּל תְּמִימוּת עַתִּיקוּתוֹ, שֶׁהוּא מַנְהִיר דַּוְקָא אָז אֶת כָּל שְׁלַל צִבְעֵי אוֹרוֹתָיו וּמְפַזְּרָם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַל אָדָם רַב.

אורות ישראל / פרק א / ד

עַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכּל, בְּלֹא שׁוּם הַגְבָּלָה בָּעוֹלָם כְּלָל, בֵּין בְּכַמּוּת הַנִּטָּבִים וּבֵין בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַטּוֹב, זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל. זאת הִיא יְרֻשָּׁתָהּ וְנַחֲלַת אֲבוֹתֶיהָ. הָרֶגֶשׁ הַטּוֹב הַזֶּה, לְפִי גָּדְלוֹ, הֶקֵּפוֹ וְעָמְקוֹ, כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻטָּר בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה וּבִגְבוּרָה כַּבִּירָה, לְמַעַן דַּעַת אֵיךְ לְהוֹצִיאוֹ אֶל הַפּעַל בְּכָל גְּוָנָיו. וְזֶהוּ סוֹד הִשְׁתּוֹקְקוּת הַגְּאֻלָּה שֶׁבָּאֻמָּה, הַנּוֹתֵן לָהּ כּחַ לִחְיוֹת וּלְהִתְקַיֵּם בְּאפֶן הַמַּפְלִיא אֶת לֵב כָּל חוֹשֵׁב. כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּעמֶק חֶפְצָהּ אֵינֶנָּה מְחֻלֶּקֶת מֵהָאֱלֹהוּת כְּלָל 30, הִיא מַלְבֶּשֶׁת אֶת הָאֱלֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה שֶׁבָּעוֹלָם הַכְּלָלִי, וַחֲפֵצָה בַּהֲוָיָתָהּ אֶת הַחֵפֶץ הָאֱלֹהִי שֶׁל טוֹב ד' לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו 31. זֶה הַטּוֹב הוּא הַסּוֹד שֶׁל הַגְּאֻלָּה, הַמֻּכְרַחַת לָבוֹא, הַטּוֹב מֻכְרָח לְנַצֵּחַ אֶת הַכּל, וְהַחֵפֶץ הֶעָמק וְהַמֻּטְבָּע שֶׁל הַטּוֹב, וְהַשִּׁקּוּק הַפְּנִימִי לוֹ בְּעֶצֶם תּוֹכִיּוּת נִשְׁמַת הָאֻמָּה, הַמִּתְבַּלֵּט בִּתְפִלַּת הָאֻמָּה הַפְּנִימִית, מַסְמִיךְ לָהּ אֶת הַגְּאֻלָּה. "וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, זֶה שֶׁסָּמַךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה" 32.

אורות ישראל / פרק א / ה

אָנוּ, כְּלוֹמַר כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, רוֹצָה לִחְיוֹת דַּוְקָא מִפְּנֵי הַתַּכְלִית הַמּוּסָרִית שֶׁיֵּשׁ בְּהַהֲוָיָה בִּכְלָלָהּ. וּמִתּוֹךְ שֶׁאָנוּ מַכִּירִים בְּקִרְבֵּנוּ, שֶׁהַהִתְרַכְּזוּת שֶׁל הַחַיִּים הִיא לָנוּ הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הַכְּלָלִית, מִתּוֹךְ כָּךְ אָנוּ בְּטוּחִים, שֶׁבְּחַיֵּינוּ נִהְיֶה מְסַיְּעִים לְהַשְׁלָמָתָהּ. אִם בְּפַעַם אַחַת הָיְתָה אֲבוּדָה מִמֶּנּוּ כָּלִיל הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית שֶׁל הַהֲוָיָה, אָז הָיִינוּ אוֹבְדִים לְגַמְרֵי אֶת שְׁאִיפַת הַחַיִּים וּמִמֵּילָא הָיוּ הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים בְּטֵלִים וְכָלִים בְּלִי תַּקָּנָה. אֲבָל לֹא תּאבַד כָּלִיל מִמֶּנּוּ הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית בִּכְלָלוּתָהּ, וְגַם זִיק אֶחָד, שֶׁנִּשְׁאַר מִמֶּנּוּ בְּעמֶק הַנְּשָׁמָה בְּהַסְתָּרָה גְּמוּרָה, יָשִׁיב אֶת הַכּל לִתְחִיָּה.

הִנְנוּ אוֹהֲבִים אֶת הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבַּהֲוָיָה, כְּשֵׁם שֶׁהִנְנוּ אוֹהֲבִים אֶת עַצְמֵנוּ, וְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִנְנוּ אוֹהֲבִים אֶת עַצְמֵנוּ, כִּי בְּתוֹכִיּוּתֵנוּ הִנְנוּ מַרְגִּישִׁים רַק נִיצוֹץ אֶחָד מֵהַמְּגַמָּה הַכְּלָלִית הַמַּקֶּפֶת כּל, וְהַ"כּל" שֶׁבַּמְּגַמָּה הָאֲהוּבָה 33 אַהֲבַת חַיִּים יָקָר הוּא לָנוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהַנִּיצוֹץ הָעַצְמִי שֶׁבָּנוּ. הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הַנְּקִיָּה שֶׁבְּהַהֲוָיָה מִתְבַּלֶּטֶת בַּשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהַשֵּׁם הָעֶלְיוֹן הַנִּכְתָּב וּבִלְתִּי-נִקְרָא 34 הוּא מֶרְכָּזָם. וְעַל כֵּן מֻנָּח בּוֹ צְרוֹר הַחַיִּים לָנוּ וְלַכּל, "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" 35.

אורות ישראל / פרק ג

א. כְּשֶׁהָאָדָם מֵשִׂים אֶת לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ לְהִתְדַּבֵּק בָּאוֹר הָאֱלֹהִי, הַמֵּאִיר בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלָהּ, בְּכָל הַנְּשָׁמוֹת וּבְכָל הַדּוֹרוֹת מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית, מִתְדַּבֵּק הוּא עַל-יְדֵי זֶה מִמֵּילָא בְּאוֹר הָאֱלֹהוּת הַשּׁוֹרֶה בִּכְלָלוּת שִׁעוּר הַקּוֹמָה שֶׁל כְּלַל הָאָדָם, שֶׁכְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הִיא מֶרְכָּזָהּ וְתַמְצִיתָהּ, וְעַל-יְדֵי זֶה הוּא מִתְדַּבֵּק גַּם-כֵּן בִּכְלָלוּת הָאוֹר שֶׁל הָאֱלֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה בְּכָל הַהֲוָיָה, שֶׁבַּצַּד הָעֶלְיוֹן שֶׁל נִשְׁמַת הָאָדָם מִשְׁתַּקֶּפֶת כָּל תַּמְצִיתָהּ, וּמִמֵּילָא מְקַשֵּׁר הוּא בָּזֶה אֶת דַּעְתּוֹ לִדְבֵקוּת בָּאֱלֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁלְּמַעְלָה מִכָּל הַהֲוָיָה, וְנַפְשׁוֹ מִתְמַלְּאָה חִיּוּת מְלֹא קדֶשׁ וְתִפְאֶרֶת גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, וּבְתוֹסְפוֹת כּחוֹ מוֹסִיף הוּא כּחַ בִּכְלָלוּת כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חֵלֶק מִמֶּנָּה, וּמִמֵּילָא מוֹסִיף הוּא כּחַ בְּקוֹמַת הָאָדָם וּבְכָל הָעוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר תְּנוּ עז לֵאלֹהִים, עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים, נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ, אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נתֵן עז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם, בָּרוּךְ אֱלֹהִים 64.

אורות ישראל / פרק ד / י

מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים, הַמֻּטְבַּעַת בְּתוֹךְ כָּל נֶפֶשׁ יְשָׁרָה, מִיָּד כְּשֶׁמִּתְנַעֶרֶת מֵהַמְּהוּמָה הַשַּׁכְרָנִית שֶׁל הַחוּשִׁים וּנְטִיּוֹתֵיהֶם הַגַּסּוֹת, מִתְעוֹרֶרֶת הִיא בְּתוֹךְ הַלֵּב אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל בְּכָל אָדָם תַּרְבּוּתִי, הַיּוֹדֵעַ יָפֶה אֶת הַמַּהֲלָךְ הַהִיסְתּוֹרִי, וְאֵיךְ פָּעֲלָה הָאֻמָּה הַזּאת לְטוֹבָה עַל הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱלֹהִית בִּכְלָלוּת הָאֱנוֹשִׁיּוּת. וְאִם אָדָם זֶה הוּא בֶּן-יִשְׂרָאֵל, מִתְחַבֶּרֶת נְטִיָּה זוֹ לְאַהֲבַת הַמּוֹצָא, וְהִיא נַעֲשֵׂית עַל-יְדֵי זֶה לְשַׁלְהֶבֶת פַּטְרִיּוֹטִית חַמָּה וּמְאִירָה.

וּמִתּוֹךְ שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה הָאֱלֹהִית הַיִּשְׂרְאֵלִית לֹא הֵנִיחָה אֶת הָעוֹלָם לִהְיוֹת שָׁקוּעַ רַק בַּמַּחֲשָׁבָה הַמֶטָפִיזִית לְבַדָּהּ, עַל-דְּבַר הָאֱלֹהִים וּמֻשַּׂג הָאַחְדוּת בְּטָהֳרָתוֹ, כִּי- אִם הִרְחִיבָה אֶת צַעֲדֵי הַמּוּסָר וְהַתַּרְבּוּת תַּחַת הַמַּצָּע שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱלֹהִית, בְּצוּרָה חֲשׁוּבָה כָּזאת, שֶׁאֵינֶנָּה יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּכֵּחַ בַּחֲלִיפוֹת תְּקוּפוֹת רַבּוֹת, עַל כֵּן בָּא גַּם-כֵּן הַחוּשׁ הַמּוּסָרִי, הַמֻּטְבָּע בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם אֲשֶׁר לֹא עִוֵּת אֶת דַּרְכּוֹ, וּמְעוֹרְרוֹ לְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל מִתּוֹךְ הַנְּטִיָּה הָאֶסְתֶּתִית שֶׁל הַמּוּסָר. וּכְשֶׁהַהִיסְתּוֹרְיָה מְלַמֶּדֶת בְּבֵרוּר, שֶׁכָּל חַיִל זֶה עָשָׂה לוֹ יִשְׂרָאֵל עַל-יְדֵי אַרְצוֹ הַמְיֻחֶדֶת, מֻכְרַחַת אַהֲבָה זוֹ לְהִתְפַּשֵּׁט גַּם עַל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

אורות ישראל / פרק ה / ב

צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עִם עוֹלָמוֹ, מַה שֶּׁלּא נָתַן כָּל הַכִּשְׁרוֹנוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, לֹא בְּאִישׁ אֶחָד וְלֹא בְּעַם אֶחָד, לֹא בְּאֶרֶץ אַחַת, לֹא בְּדוֹר אֶחָד וְלֹא בְּעוֹלָם אֶחָד, כִּי-אִם מְפֻזָּרִים הֵם הַכִּשְׁרוֹנוֹת, וְהֶכְרַח הַשְּׁלֵמוּת, שֶׁהוּא כּחַ הַמּוֹשֵׁךְ הַיּוֹתֵר אִידֵאָלִי, הוּא הַגּוֹרֵם לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵי הָאַחְדוּת הַמְרוֹמָמָה, הַמֻּכְרַחַת לָבוֹא בָּעוֹלָם, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא – יִהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד 89.

אוֹצַר סְגֻלַּת עוֹלָמִים בְּיִשְׂרָאֵל הוּא גָּנוּז. אֲבָל כְּדֵי לְאַחֵד בְּמוּבָן כְּלָלִי גַּם-כֵּן אֶת הָעוֹלָם עִמָּם מֻכְרָחִים צִדְדֵי כִּשְׁרוֹנוֹת מְיֻחָדִים לִהְיוֹת חֲסֵרִים בְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיֻּשְׁלְמוּ עַל-יְדֵי הָעוֹלָם, וְכָל נְדִיבֵי עַמִּים 90. וּבָזֶה יֵשׁ מָקוֹם לַקַּבָּלָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַבֵּל מֵהָעוֹלָם, וּמִמֵּילָא פְּנוּיָה הִיא הַדֶּרֶךְ כְּלַפֵּי הַהַשְׁפָּעָה, אֶלָּא שֶׁהַקַּבָּלָה הִיא מִבַּחוּץ וְהַהַשְׁפָּעָה מִבִּפְנִים, כְּלוֹמַר פְּנִימִיּוּת הַחַיִּים שְׁלֵמָה הִיא בְּיִשְׂרָאֵל, בְּאֵין צרֶךְ לְהֵעָזֵר מִשּׁוּם כּחַ זָר בָּעוֹלָם, וְכָל שִׁלְטוֹן-מִשְׂרָה בְּיִשְׂרָאֵל מִקֶּרֶב פְּנִימִיּוּת הַחַיִּים הוּא נוֹבֵעַ, "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ – מִמֻּבְחָר שֶׁבְּאַחֶיךָ" 91. וּלְחִיצוֹנִיּוּת הַחַיִּים מִזְדַּמֵּן שֶׁצָּרִיךְ הַשְׁלָמָה דַּוְקָא מִבַּחוּץ, "יָפְיְפוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת בְּאָהֳלֵי שֵׁם" 92, "חֵיל גּוֹיִם תּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ" 93, וּמִשֶּׁפַע פְּנִימִיּוּת הַחַיִּים כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הִיא רַק מַשְׁפַּעַת וְלֹא מְקַבֶּלֶת, ד' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר 94.

אורות ישראל / פרק ה / ג

הָרוּחַ וְהַמַּעֲשֶׂה מַתְאִימִים הֵם יַחַד בְּדֶרֶךְ יִחוּשִׂי. רוּחַ מְיֻחָד דּוֹרֵשׁ לְהַסְפָּקָתוֹ מַעֲשִׂים מְיֻחָדִים. אֲבָל לְעוֹלָם רָחָב וְגָדוֹל הוּא עוֹלַם הָרוּחַ מֵעוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה, הַמַּעֲשִׂים, כָּל כַּמָּה שֶׁאֵינָם מֻרְגָּשִׁים לְכָל לֵב וְאֵינָם נִתְבָּעִים מִן הַטֶּבַע בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, כְּבָר הֵם צְרִיכִים לְאִידֵאָלִים וּלְהַשְׁפָּעָה קִבּוּצִית, וְהַהַשְׁפָּעָה הַקִּבּוּצִית הִיא נֶעֱרֶכֶת לְפִי גְּדֻלַּת רוּחָהּ.

הַתְּכוּנָה הָאוּנִיבֶרְסָלִית מְמַלֵּאת לָעוֹלָם אֶת לַהַב עֲדִינֵי-הָרוּחַ שֶׁבִּבְנֵי-אָדָם. עַל-כֵּן יַרְגִּישׁוּ מַחֲנָק אִם יַסְגִּירוּ אוֹתָם בְּרוּחָם רַק בְּתוֹךְ חוּג לְאֻמָּם. אֲבָל הָאֻמָּה שֶׁהָאוּנִיבֶרְסָלִיּוּת הַגְּמוּרָה טְמוּנָה בְּעמֶק נִשְׁמָתָהּ, "נְדִיבֵי עַמִּים, עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם" 95, הִיא דּוֹרֶשֶׁת לָעוֹלָם מַעֲשִׂים הַחוֹקְקִים יָפֶה אֶת טִפּוּסָהּ בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה, וַעֲלֵיהֶם חָלִים בְּשֶׁפַע הָמוֹן אִידֵאָלִים נֶאֱצָלִים אוּנִיבֶרְסָלִיִּים, שֶׁהַכְלָלָתָם עוֹלָה עַד מְרוֹמֵי עַד, עַד מָקוֹם שֶׁהָעַיִן מִתְעַשֶּׁשֶׁת שָׁם וְהָרוּחַ הַמֻּפְשָׁט הַמָּלֵא זהַר רַק הוּא מִתְנַשֵּׂא עַד אוֹתָן הַגְּבָעוֹת הָרָמוֹת. צִמְצוּם מַעֲשִׂי וְהַרְחָבָה רוּחָנִית יַחְדָּו הִנָּם הַמַּטְבֵּעַ הָרָאשִׁי שֶׁל צִבְיוֹן יִשְׂרָאֵל, עָם לְבָדָד 96 וְאוֹר גּוֹיִים 97 יַחַד. הַשְּׁקִיעָה הַמֻּחְלֶטֶת בִּשְׁאֵלַת הַשָּׁעָה לֹא תּוּכַל לְהַתְאִים לְרוּחוֹ, הַטְּמִיעָה שֶׁל רוּחוֹת מִפְלַגְתִּיּוֹת, שֶׁכָּל עִנְיְנֵיהֶן הֵם מִחְיָה וְכַלְכָּלָה חָמְרִית וְסִפּוּק אֶסְתֶּתִי, רַק כְּפִי מַה שֶּׁהָעַיִן הַקְּצָרָה, הַכְּבוּשָׁה בְּחֹמֶר בּוֹעֵר, מִתְנוֹדֵד לְכָל תַּאֲוָה אֲרָעִית, תּוּכַל לְהִתְרוֹמֵם אֵלָיו, מַכְשִׁילָה הִיא אֶת כּחוֹ. עַל-כֵּן לֹא תִּדּם כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל מִזִּמְרָתָהּ הַפְּנִימִית. בְּכחָהּ הַכְּלָלִי תַּחְבּק בְּקִרְבָּהּ אֶת הֶהָמוֹן הַמִּפְלַגְתִּי, תְּמַתֵּק 

עמוד קנג

אֶת מְרִירוּתוֹ, וְתֵאָגֵד הָאֻמָּה עִם כָּל דְּרִישׁוֹתֶיהָ. וּמֵרֵיחַ הָעֲדָנִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁלָּהּ יָשׁוּבוּ הַחַיִּים הַמִּפְלַגְתִּיִּים גַּם הֵם לִהְיוֹת מֻטְבָּעִים בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה הַחֲבִיבָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טוֹב וְנִשְׂגָּב, לֹא רַק הֶכְרֵחַ וּמִלְחֶמֶת בָּשָׂר, וְהַצּוּרָה הַכַּלְכָּלִית גַּם הִיא תִּתְרוֹמֵם עַל-יְדֵי הַבִּטָּחוֹן הַמּוּסָרִי, אֲשֶׁר יַסְפִּיק לַחְדּר בְּכָל הָאֻמָּה, בְּצוּרָה מְתֻקֶּנֶת הַמְּלֵאָה אֵמוּן שֶׁל אַחִים, לֹא רַק בְּבִטּוּיִים רֵיקִים כִּי-אִם בְּעֶצֶם מַעֲמַד הַנֶּפֶשׁ וְהָרָצוֹן הַקָּבוּעַ, הַמְרַכֵּז אֶת הַחַיִּים וּדְרִישׁוֹתֵיהֶם.

וְחִלּוּק הַמִּקְצוֹעוֹת בַּעֲבוֹדַת הַמַּעֲשֶׂה וַעֲבוֹדַת הָרוּחַ לֹא יוֹלִיד עוֹד דַּלּוּת וּמַשְׂטֵמָה, כִּי-אִם עשֶׁר וְאַהֲבָה מְלֵאָה חַיִּים וְתַעֲצוּמוֹת לָעָם 98.

אגרות הראיה / כרך א / סד

כבר אמרתי במכתבים, שמצדם של יחידי הסגולה אין אנחנו יודעים הבדל 

עמוד עא

בין עם ולשון ו"נכרי שעוסק בתורה ה"ה ככה"ג", וכבר אמרו חכמינו הראשונים "נקבל פני פילוסופוס חברנו". אבל מה שאנו דורשים בשבחה של כנסת ישראל בכלל, הוא על דבר הסגולה האלקית הנמצאת בנשמת האומה בכללה, וממילא היא מתגלה ג"כ בכל יחיד באיזו צורה מיוחדת, ומקרא מלא הוא: ונפלינו וגו'. והחופש הגמור שלנו הוא, שנהיה מרימים ראש בגלוי להתפאר באהבת כנסת ישראל, החקוקה בנשמתנו פנימה, ואין לנו להכחיש אהבה טהורה זאת, לא מצד כל הגיון מדעי, ולא מצד כל חסידות קוסמופוליטית. כשנהיה יונקים מבארנו, באר ישראל, יהי' לנו כל, גם חסידות, גם דעה, ובהרחבת הדעת של עשירות פנימית נשקיף על כל הככר האנושי, להתכבד בחיל של חלקנו באוצר הכלל ושל חלקנו המיוחד שאין לזרים יד בו. – הללו את ד' כל גויים, כי גבר ע' חסדו.

אגרות הראיה / כרך א / קפד

זמן רב עבר עלי ולא יכולתי בשום אופן לשלם חובי לידידי, להשיב לו על מכתביו היקרים, עד אשר בושתי לשלם כעת אחרי אורך זמן כזה. ובפרט כי בשום אופן לא אוכל לצאת ידי חובתי, להשיב בארוכה על כל פרט מפרטי דבריו, העשירים ברגש ובענין. וביותר, שאורך הדברים, שבין הצעת מחשבתי והלך רעיוני לבין דרכי המחשבה של כבוד ידידי, צריכים לא מכתבים ולא ספרים כ"א ספרות שלמה, שאע"פ שהיא מקופלת בנשמה, בנקודתה העליונה, אבל כמה עבודה וכמה סידור דרוש כדי להוציא דבר דבור על אפניו, עד שהנקודה וקוציה שכלפי מעלה וכלפי מטה תוציא לעולם הגלוי את כל חילה ואוצרותיה, אשר רק אז יבחנו הפרצופים השונים ע"י הבדליהם היסודיים. ואנכי הנני עבד נמכר לרבים, לעבוד ולמשא לעם 

עמוד רמ

ד' המחל להכות שרשיו על אדמת נחלתו, בתקות גאולה וחיים חדשים ורעננים, שהטיפול המעשי כ"כ מרובה בההעתקה החדשה ממצב למצב, המתגלה פה בנקודת החיים האמיתיים של אומתנו, עד שמונע הוא בכח תסיסתו את העבודה הרוחנית, אפילו אותה המוכרחת לו לשפעת חייו ותנועתו, ואין צריך לומר אותה הראויה לו לתפארתו והשלמה צביונו, העולה במעלות אין קץ. ואני הנני עומד בתוך, וברוך השם אשר עשה לי את הנפש הזאת, שרוח ונשמה חיה ומרגשת את כל התנועות והזעזועים השונים עם כל ציריהם וחבליהם בקרבה, אבל גם עם כל תוקף עז חייהם ואמונת ישעם, והדברים כולם פוגשים בי פגישה מוחשית, ואני מוכרח לטפל בהם בשעל ובמעשה ולסבול את כל המשברים של הזרמים השונים ושיא דכים. ולהקשיב אל הקול הגלוי והנסתר שבהם. אדמה שנשמה עליונה של כבוד אהובי תוכל להרגיש גם מרחוק את עמל נפשי, וידון אותי לכף זכות גמורה על אשר כל כך עכבתי את דברי, וגם על אשר גם כעת הנני מוכרח להסתפק רק בקיצור דברים.

תקותיו של כבוד גאונו על אסיפות רבנים, הנן אצלי תמיד חלומות, שאין בהם כעת, לדאבון לבנו, אפילו קסם של יופי המעטר איזה דמיון נאה. בתרדמה עמוקה ישנים הם רועי עמנו, לא מרוע לב כ"א מחולשת נשמה, אשר לא טעמה ימים ושנים, וגם תקופות, מזון מחיה ומבריא באמת, שהוא רק המאור החי שבפנימיות אור העליון שבאור תורה. כשיתאספו לאסיפה לא ייחסו לעצמם שום קוצר דעת וחולשת רוח, ולא יאמינו לקול היחידים החמושים בזרע ד'. את שולחן האסיפה יעטרו בודאי באיזו חקירה של דבר הלכה, בענין קטן שבקטנים, מצד נושאו הפנימי, אלא שיהיה אולי גדול ורחב מצד עומק התחבולות הנדרשות לפתרונה, כמי שעושה "מכונה מאלפי אלפים ככרי זהב כדי לעשות מחט-ברזל אחת", או באיזה דבר אגדה שישבצו אותה ברעיונות של מוסר רצוץ מן החיים, של קבלה מגומגמת או של פילוסופיה ישנה, ובזה יגדל עוד היסוד החנקי בהאטמוספירה הרבנית, ומכאוב חדש יולד לציריה הגדולים של כנסת ישראל, המתהפכת בחבליה. לא כן, אחי, לא זו הדרך. לא נבקש כעת עדיין אסיפות, כ"א ספרות ניסד, באזמל חד חרב פיפיות, שגופו וראשו ושני חודיו הנם אותיות של שם מלא, נחתך את הבשר החי, אשר לא אבד את סגולתו הלבית להיות מתחלחל ומתפחד ומלא מורך. בתחבשת של שפע רוח קודש עליון ונחל עדנים ממקור חכמת אלהים נרפא את פצעיו, בצמחי דשא שבע טללי אורות עליונים נעצור את זוב דמו, וזרם חיים חדשים ממקור חי העולמים יחל לזרום בקרב הדם החי, אשר יולד מהמזון החי והמבריא, אשר נושיט לו משדמות חכמת האמת, אשר יעבדו ע"י מחצדי חקלא הנאמנים, גבורי חיל, אוהבי ד' ועמו, ומחונני בריותיו ועולמו.

זאת היא מטרתנו בצעדים מדודים מאד בהתחלת עריכת "הניר". עלינו להחל ניר, לעקור ולשרש את הקוצים, מכל הצדדים, ולהכשיר את כנסת ישראל לזריעה של אור חדש, אשר יתן לנו את תנובתו כימי עולמי וביתר שאת של נקיון וטוהר. כי לא לחנם צורפנו ומורקנו, בכור מצרף ומטהר של גלות ארוכה 

עמוד רמא

ויוקדת כזאת, אע"פ שהרבה סבלנו בשביל ביסום העולם, לא נכחד כי גם אנחנו צריכים אנו מירוק, אשר פעל עלינו לטובה, ומפני שישבנו בחשך, הנה ד' אור לנו. בטללי אורות, שמקורם יהיה נחל עדנים של ארץ חמדה, בית חיינו ומקום גאוננו וחביון עוזנו, נחיה את הכל, דבר לא נאבד, מפכים קטנים ' עד הוד של ארץ ושמים, הכל נאגד לאגודה, הכל ישוב ויפרה. אהבת האומה, הפשוטה, הישרה והטבעית, הרעננה והבריאה, מוכרחת היא להולד להיות לכח פועל ומאיר בלב כל הראויים באמת להעטר בשם גדולי ישראל, ועל נקודה עליונה זו יבנו כל מגדלי עופל, וכל שלטי הגבורים עליה יתלו. בחילה העז תזרום דוקא ממקום חייה, מארץ החיים, אשר הננו מרגישים את גאון הודה בשבתנו עליה בבטחון תקות גאולה וישע עולמים, ההולך ונעור, ובזרועות עזה תחבק את כל העדרים הרחוקים, אשר "נתפזרו מהר לגבעה ולא שכחו את גדריה", ואת רועיהם עמם.

עורה עורה אח יקר, ומאורות נשמותינו, אשר נשאב ממקור העז והאורה, יאירו ברקים תבל, וצדיקי ארץ ישראל עם צדיקי חוץ לארץ יתאחדו, לגדולת ארץ צבי והוד חסנה, ולא יחלק עוד לבם. הסודות יגלו והרמזים יתפרשו, הדרשות יתבררו והפשט יתרומם, וכולם יחד ימלאו פני תבל תנובה, מאמצת כח ונותנת עז לאלהים.

יסיח כבוד אהובי את דעתו ממחשבתו, שרק על ספרותו, אשר עמל בה הרבה, לבדה יחיה ישראל. ספרותו נכבדה ויקרה היא לנו, אבל היא ג"כ אחד מהחזיונות החשובים המתגלים ברוח האומה, שכולם יש להם בית אב בתורה. ישתדל להפיץ את מחשבותיו בכל אשר תשיג ידו בלא הגזמה יתירה, המביאה לידי רפיון ויאוש מבפנים, ולידי מנוד ראש וליצנות מבחוץ. נאחד את כל אורותינו יחד, ואור על אור יחובר, ודרכנו ילך הלך האור.

לא לנו לריב עם הראשונים, כ"א להוסיף על אורותיהם עוד. אז ממילא יתפשטו הקמטים, והצורה הטובה והחיה הגנוזה בהם תמיד ממקור ישראל תגלה בכל הדר יפיה. ואם אנו סרים לפעמים מדרכם וממחשבותיהם, "דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו ופרנסיו", "הכל מיד ד' השכיל". ותמיד נוקיר את הטוב אשר פועל בזמנו מאיזה רעיון טוב לשעתו, אשר גם לא תמיד יתקיים, ו"תורה שאדם לומד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח".

לאט לאט, ולפעמים ג"כ בדילוג ובקיעה, נכשיר את הלבבות לחיים בריאים. אז ישוב החפץ לעסוק בבנין האומה ברוחו האיתן, לא בשביל להקרות רב או מפורסם, ולא בשביל לקבל שכר טוב וחלק נאה בגן עדן, ולא להנצל בזכות זה ממוקדי שאול ומלאכי חבלה. כל אלה המחשבות, אף שאמת נצחית טבועה בהן, הנן קטנות ופעוטות, לגבי המחשבה העזה המתגברת ע"י ההזנה הבריאה של לחמה של תורה, העשוי סולת שמן ודבש, שכפי גדלה כך היא פשטותה, טובת האומה ותפארת עזה, הצלתה מתוך המהפכה, והרמת קרנה בכבוד, זה הוא העדן והגן, שאין קץ לעציו, ענפיו ופריו, ואין ערוך לחמדת עינים של ירק דשאיו ופרחיו.

עמוד רמב

הננו מכשירים את האמצעיים, שתוכל כנסת חכמים להולד, ואז נוכל, רק אז, לדבר ע"ד אסיפה בפועל' וד' אתנו.

אגרות הראיה / כרך א / שיא

וע"ד חיפוש דברים שראוי לתלות בהם המחלות, לע"ד אין לנו חטא גדול משנאת חנם, שאנו שקועים בו בעוה"ר, ויותר מכל מקום מצא לו יצרא בישא זה מקום אצל יראי ד' ות"ח, ויותר מכל מקום באה"ק. וזהו לפי גודל קדושתה, מתחזק צד המחריב לחבל ולהשחית. ואנו צריכים להתאמץ בדור זה להחזיק במדת השלום, ולהרבות אהבה ואחוה בישראל, ולהרבות כבודם של ת"ח המוחזקים וידועים לאנשי אמת ועובדי ד' בכל לבבם' שאינם חשים על ממונם ועל כבודם, רק בשביל כבודו של הקב"ה וכבודן של ישראל וטובתן בעולם. ובטוח אני, שאם נחזיק בדרך הקודש הזה, יסיר ד' כל מחלה מעמו ומארצו, ויצוה את ברכתו בכל מעשי ידינו, וישוב אה"ק ילך ממדרגה למדרגה בעליה אחר עליה. וכל מה שיוסיפו אחינו בני עם קדוש לבא ולהתישב בארץ חמדה, כן תהיה יותר אפשרות להרחיב את גבול שמירת קדושת השמיטה, כי לא יצטרכו רבים מהם לשלח את יבולם לחו"ל, ויאכל הכל בקדושת שביעית ובלא העברת איסור סחורה, וישמח לב אוהבי ד' וחושבי שמו.

ובכלל אין זה דרך התורה כלל, לבנות דין ע"פ יראה חיצונית של עונשים, ד ישמרנו. אנחנו צריכים לברר ממקור התורה, אם יש מקום לסמוך על היתר זה בשעת הדחק או לא. ואם יעלה בידינו שיש מקום לסמוך, אז אסור לנו לתלות את העונשים בזה, כי אין הקב"ה עושה את תורתו פלסתר ח"ו, ואנו צריכים לפשפש במעשינו, בענינים אחרים, במעשים ובמדות, שרבה בהם המכשלה בעוה"ר, כאשר האריכו בזה גדולי צדיקי הדורות. וד' ישים שלו' על עמו ועל נחלתו.

והנני ידי"ע דורש"ת באה"ר ואהבת עולם,

הק' אברהם יצחק ה"ק 

עמוד שמח

נ.ב. ומש"כ כ"ג, שהמתיר הראשון לא נלחם ע"ז, תמיהני למה הי' לו להלחם, הלא הי' יושב בחו"ל ולא ראה כלל את עניים ולחצם של האכרים, שעיניהם תלויות להחיות את נפשם ונפש ביתם מפרי אדמתם, בשעה שהם נלחצים ממסים וארנוניות מעבר מזה, ומהוצאה יתירה שסדר השביתה, שאחרי כל היתר המכירה, העמיס עליהם, מעבר מזה, ולא ראה ג"כ את הסכנה לכללות היהדות שנצמחת ע"י הכרזת האיסור בדבר כזה שאי אפשר לעמוד בה והעומדים בפנים לא היו צריכים להלחם, כי עד שמיטה זו הלך הענין במישרים, כל יחיד שרצה להחמיר על עצמו החמיר, אבל לא הופרע סדר המשא-ומתן שהוא מקור חיותם, ולא הוצא שום לעז על המהלכים ע"פ סדר ההיתר, כשם שאין מוציאים לעז על יהודים רבים המחזיקים, או שיש להם משלהם, פרוורים וחצרות גדולים, שהם עושים ע"י גויים את כל עבודת השדות ע"י בהמותיהם בקרקעותיהם בשוי"ט, ע"פ היתר מכירה של הערמה, מפני גודל ההפסד, ורק עכשו מחדש נקהלו המחמירים לקרא תגר ברבים, ולומר דבר שאינו נשמע בשו"א, כ"א מביא קלקולים לאין שיעור, – איך אפשר שאנכי העומד בתוכיות הענין של הישוב לא אעמוד לימינם.

והתימה שמתמיה על שהפושעים עומדים על ימיני, והיראים לנגדי, מה זו פליאה. הענין החומרי, של הרעה, שהאיסור מביא להישוב ולאה"ק, זה מכירים הכל, ע"כ כשאני מדבר להגן בזה הם מכירים שאני עושה איזה דבר טוב, והיראים שמים את עיניהם רק בצד הרוחני, ובודאי יותר טוב להחמיר מצד זה. אבל ישנם גם מהיראים שיש להם הסתכלות בהירה, ואינם מאנים לא את עצמם ולא את אחרים, והם באמת מכירים את כונתי הרצויה, ועומדים על צדי. וכבר הי' בימי עזרא, שכמה גדולים וטובים לא רצו ליסד את הישוב בא"י' ונשארו בבבל, ועזרא לקח עמו את הפסולים ' שהיו מעשיהם כעורים, והי' העולם ראוי, להיות נהפך לתל מלח מפניהם, והיו מחללים את השבת גם בא"י, ומ"מ גרם הדבר שע"י צמיחת ישיעה זו נבנה הבית השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבע"פ והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל, כדאיתא בספר היכלות א שעיקר הדרה של תורה הי' ע"י הבית השני. וכן יהי' בעה"י בימינו, ע"י מה שנחזק את הישוב ההולך האור בע"ה, ויתרבו אחינו העולים לישב את אה"ק, יצמח אור גאולה וישועה. וסוף כל המורדים והפושעים לשוב בתשובה שלמה מתוך אהבה ושמחה, ע"י אור שפע קדושת אה"ק שתשפיע עליהם, ע"י סיוען של ת"ח עובדי ד' ואוהבי ישראל באמת, שיתהלכו עמהם בנחת ואהבה, ויראו לכל העולם שהם דואגים עבורם ונכנסים בגורלם ומצבם, ועי"ז יתעורר הניצוץ הנרדם של קדושת ישראל הכמוס בעומק, אפילו בלבם של המוקצים והריקנים, ויהיו כולם יחד כלי מחזיק ברכה להיות לעם לד' על אדמת קדשו, אשר בחר בה מכל הארצות. ומי יתן ויכנסו דברי בלב הדר"ג, ויתן ידו עמדי ללכת בדרך הקודש הזאת, לעזור בהרמת קרן הישוב, ויתקדש על ידינו שם שמים בעולם, ויתרומם דגל התורה וכבודם של ת"ח על אדמת הקודש.

ידי"ע הנ"ל

אגרות הראיה / כרך ב / שמט

אין שום ספק, יקירי, שה"תחכמוני" ו"העברי" הם מפעלים תאומים, אשר ראשיתם מצער ואחריתם ישגה מאד בע"ה. בראשית באי לאה"ק, פקחתי עין לראות כי הננו מוכרחים לסול מסילה חדשה, לתקומת היהדות, שהיא תקומת האומה באמת בא"י, ראיתי את חלישות הכח ודלדול החיים, שבמוסדים שהם עמודי התורה והיהדות שבישוב הישן, ולעומת זה את הריקנות והזוהמא של הנכריות, הקוראה את עצמה עבריות, או גם שאינה כבר קוראה, שבמוסדים שבאו לרגלי הישוב החדש, ולבי נמס בקרבי על שבר עמנו אשר נגלה דוקא בעת מרפא, בעת כינוס נדחים וקבוץ גליות. ומאז הוחלט הדבר אצלי, למרות כל המפריעים אשר יסובונו, מימין ומשמאל, שהנני קרוא להרים את הדגל של 

עמוד יג

קיבוץ הטוב והבריא שבשני הישובים, וללחום נגד הרקב שבשניהם, לא ברוב שפתים, ולא בשום פעולה שלילית, כ"א ע"י ביצור כחות והקמת מוסדים, שהם יאחדו את החלקים הטובים הפזורים, וממילא ינוסו הצללים. אם יאבו להתקיים יתחרו אתנו ויקחו גם הם את הטוב והרענן משני המחנות, ויהיו גם הם לכלים מחזיקים ברכה לישראל ולא"י. ואם יתעקשו לעמד דוקא על מצבם הקדום, נוכל לקוות בצדק שלא יוכלו להזיק במאומה לשאיפתנו הטובה, הממלאה את התביעות היותר נכונות של הטובים שבאומה, בעלי דעה ובעלי לב אשר רוח ד' נוססה בם. וב"ה שלא ארכו הימים וה"תחכמוני" צמח והוא הולך ופורח, הולך ומתעלה. אמנם רב ממנו הדרך, אנו צריכים ללחום מלחמת תחרות, נגד בתי-הספר מהרסי היהדות, והאחרון הכביד, יסוד הגימנסיה פה, הלוקחת לבבות רבות בתפארת בנינה ומשטרי לימודיה, ועם זה מיבשת את לשד החיים האמיתיים אשר לישראל, ועוגבת לרוח זרים בשפה וסגנון עברי, "ומדיח שאמר בלשון הקודש נעשה מסית" (ירושלמי סנהדרין פ"ז הי"ב), אמנם גם על זה הנני אומר בפה מלא, כי אלקים חשבה לטובה, כדי שנהיה מוכרחים להתחרות עם הסדרים היותר יפים ומודרנים, לעטר בהם את אור קודש ד' על אדמת הקודש. ועתה בבוא עת בית ה"תחכמוני" להבנות, הננו מחוייבים לגבר חילים שיעמד הבית בצביונו ותפארתו, בהוד תכניתו וגזרת בנינו, לא נופל מהגימנסיה. ומוכרחים אנחנו להוסיף עליו לפחות עוד שתי מחלקות, כדי שיתאים עם הפרוגרמה של הלימודים הגימנסיים, ולכונן מחלקות לבנות, כדי שיהיו לנו אמות לישראל בארץ ישראל, היודעות להלך עם החיים, חמושות בעז דעת אהבת תורה ואמונת אומן. ודבר פשוט הוא, שהרוח הלאומי כולו, השורר בבתי הספר הלאומיים, והגימנסיה בכללם, עם כל סעיפי התרבות שלו, צריך שיכנס כולו במוסדנו, כמובן מעובד ומלוטש ברוח ד' וקדושת אור תורה, באהבה נאמנה ומסירות נפש נמרצה, בהכרה ברורה לדעת את המעשה הגדול, אשר אנו עושים לתחיית האומה ותקומתה לדור דורים על אדמת מטעה.

מטרת ה"תחכמוני" ברורה היא להרים את דגל היהדות האמיתית בארץ ישראל, באופן שתהיה מלאה בכל הטוב והרענן, בכל האומץ והטוהר הנמצא בכל המפלגות השונות, ולעבד סגנון מיוחד לצורך ההתאמה הכבדה של החלקים הפזורים הללו, ע"י עז רוח ד' אשר על עמו בהר קדשו. ועל הדרך הזה הולך ה"החכמוני" הלוך ועלה ב"ה. אש קודש ד', אור האמונה השלמה, חבת תורה ועומק יראת שמים באמת, סגולת ישראל העקרית, הלא היא יסוד כל יסודותנו. רוח ה"תחכמוני" הוא כולו קודש, טוהר ותם, הצנע לכת ויראת ד', נושאים הם בו את דגלם ברמה. התכסיס החיצוני הוא כולו מודרני, מושך את הלב ומקסים את העין יפה והדור, מנומס ומסודר. הרוח הלאומי, תקות התחיה, תחיית הארץ, האומה והשפה, מרחף חי וחפשי בחללו של ה"תחכמוני". קולו של יעקב בגפ"ת הולך וצוהל לשמחת לב כל ירא ד' ואוהב תורתו באמת. המצויינים, אשר יברו להם דרכם להיות גדולים בתורה, בגפ"ת ופוסקים, בחריפות ובקיאות, אקוה בע"ה שיכנסו ל"הישיבה", אשר זה מקרוב כוננה ב"ה, שעיקר מגמתי בה. 

עמוד יד

שיחד עם השינון והגירסא המעשית הרגילה בעומקה של הלכה, הרגל הפלפול ביושר העיון ועמק הרעיון, יסגלו להם צעירינו החשובים גם דעת אור התורה הפנימית, כלומר חלקי התורה הנוגעים להלכות הלב והרעיון, מדע האמונה לכל סעיפיו, הרחבת הדעות והשיטות העיוניות, בכל חלקי המוסר והמדות, הדעות והמחשבות. ות"ל שהנני רואה שהנסיון עולה יפה, ואוירא דא"י מראה עלינו גם בזה את כחו לטובה. מעטים המה בכמות מספר התלמידים, אבל הולכים הם אלה המעטים, שהם כעשרה כעת, ומתפתחים, הולכים ונעשים לאנשים תלמידי- חכמים, בעלי רעיון ולב, יודעים ומכירים את תעודת חייהם, בתור למודי ד' בכלל, ובפרט בתור ת"ח שבארץ ישראל, ביחוד לעת כזאת, עת תחיה ובנין האומה. כמובן איני רוצה שידובר אודות ישיבה קטנת-הכמות כזאת בתור דבר עשוי וגמור, אבל כדאית היא לדבר אודותיה בתור מטע וצמח ד', שתקות עולמים נשקפת לו בעה"י.

אגרות הראיה / כרך ב / תט

תשובה על שאלתו בדבר היהדות ועתידותיה, הנני להביע בזה את דעתי, הנקלטת מהופעת כל מה שלמדתי וחשבתי בענין זה: כנסת ישראל איננה אומה כפי המובן הרגיל אלא התמצית האידיאלית של האדם, המופעה בתור קיבוץ 

עמוד סו

חברתי ממולא בכל תכסיסיו, שנקרא "לאם" בדרך-השאלה, מפני שכל הקיבוצים המיוחדים שבבני-אדם נקראים כן. את הופעותיה המרובות מגלה הוא בתקופות שונות בגוונים שונים. יש מהן שהיא מגלה אותן ע"י עצמה, ויש מהן שגילויה יוצא אל הפועל ע"י חלקים אחרים של האנושיות – ע"י גרמתה. והיא שואפת תמיד להתעלות למדרגה עליונה זו של רוחב-נשמה, שלא תצטרך עוד לפזר את כחותיה, בהופעות מפורדות פעם אחר פעם ומקום זולת מקום כי-אם שכולם יתגלו בתוכה בהופעה ברורה ובולטת בבת אחת, בצורה של יצירת היסתוריה חדשה. אז "ילכו גוים לאורה ומלכים לנגה זרחה" "ולה יקרא שם חדש אשר פי ד' יקבנו". וכך אומרת היא האגדה החודרת: "עתידין כל הנביאים כולם אומרים שירה בקול אחד שנאמר: קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון". ובשביל העתיד אידיאל-האידיאלים הזה המובטח לכנסת-ישדאל, שהוא צפוי בבירור לכל החיים חיי האומה ברוח ובפועל הננו מחזיקים את מעמד עמדתנו. ואנו, בעלי הנשמות של "הים ועדול שכל הנחלים הולכים אליו", לא נלך לרעות בשדה-אחר, למצא שם מי תמציות ומי בצעים ; הים האידיאלי הוא עתידנו, וכן אמר משה איש האלהים בתפילתו: "שבענו בבוקר חסדך, ונרננה ונשמחה בכל ימינו. שמחנו כימות עניתנו, שנות ראינו רעה יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם".

אגרות הראיה / כרך ב / תכז

נכבד מאד הוא דבר הקריאה להתעודדות האומה בכללה. הפתגם "כלל ישראל", ההולך ונכפל במכתבם הקדוש, אות הוא, שגדולי הדור, גאוני התורה וצדיקי הזמן, עומדים הם על הבסיס של אחדות האומה כולה. ובזה אנו רואים יד ד' לטובה על עמו, שאחרי אשר עברו ימים רבים, של התגדריות מיוחדות, למפלגות ואגודות, שכל אחת דאגה רק לבצרונה, באים ימים של התעוררות לאחדות כללית, המאספת על דגלה את כל האומה כולה. ימים רבים ישבתי משמים, מתוך הצער הגדול, שפצע את לבבי יום יום, מאשר שמעתי את הד קולם של שלמי-אמוני-ישראל בתקופתנו האחרונה, שהוא יוצא בצביון הראוי לצאת מתוך חצצרה קטנה של מפלגה פרטית אחת, מה שלא היה זה מימי עולם. וב"ה שהרבה הוקל מכאובי על-ידי הד קול קדשם, ההולך בעז, שאיננו מדבר בשם ולשם מפלגה וכתה מיוחדת, כ"א לדרישת הטוב של כללות האומה, לכל רחבה עמקה והקפה של מובן המלה.

התולדה המתחייבת לצאת מתוך מחשבתם הרחבה והקדושה הכללית הנ"ל, היא הקריאה לשימת-הלב-והעין היותר חודרת לפינת- יקרתנו, לארץ-ישראל, וזה ג"כ באופן כללי, כלומר לארץ-ישראל כולה בכל מובני ישוביה, הישן והחדש, הרוחני והחמרי, לכל צדדיו. 

עמוד עח

ועתה, רבחתי הגדולים, תרשוני לומר לפניכם דברים אחדים ממה שלמדתוני.

כשנבא למצות את מדותינו, לעמוד על בירורם של דברים, מצד חידוש זה היוצא מתוך דברי קדשם, נמצינו למדין, ששלמי-אמוני- ישראל, החרדים אל ד' אלהי ישראל ואל דבר קדשו, או כמו שמבטאים היום בביטוי בלתי מוצלח: "המפלגה האורתודוכסית" שבאומה, התחילו להוציא אל הפועל את ההכרה הפנימית הגנוזה עמוק במעמקי נשמתם שהם אינם מפלגה אחת של האומה, שאין עליה לדאוג כ"א לשלומה, החמרי והרוחני, אלא שהם הנם כללות האומה כולה, והדאגה העיקרית המקננת בלבם היא הדאגה לשלום האומה ולישועתה הכללית. ומתוך הידיעה הברורה שהם יודעים, שהם הנם נושאי הנשמה של האומה, הדבקים בכל עז במקור- חייה, הנותן לה את ערובת קיומה, ובטחון תקות עולמים שלה, הם שואפים בגלל-זה, לשפוך מרוח-החיים שבקרבם על כל פלגות האומה.

מעתה, תחת התפרדות של מיני יהדיות חלוקות, לפי הממלכות של הגליות ולפי ההשפעות השונות של הגורמים הרוחניים והחמריים, שעברו עלינו בגלות החיל הזה, הננו שבים ליהדות אחת כללית, גדולה ומקפת, הראויה לגוי אחד בארץ, כימי עולם.

וכיון עואנו עומדים על בסיס נאמן זה, הרי דאגתנו למטרת פעולותינו הולכת היא ומקפת את כל עניני האומה לכל פלגותיה. כעת כבר אי-אפשר לנו לומר, שיש איזה ענין הנעשה בכל מרחבי האומה שאנו בני-חורין מלשום עליו לב, ושאנו רשאים להתיחס אליו בשויון- נפש, מבלי להשתדל בהטבתו כמה שיעלה בידינו, הרבה או גם מעט,

רעיון כללי זה, נס האחדות, הוא מוכרח להיות לפי-זה הכח הנותן נשמת- חיים בהפרוגומה, המעשית והעיונית, שלנו.

כאן אנו כוללים כבר כאחד שני זרמי-רוח, שמבלעדי המחשבה הרוממה אשר הגה רוח קדשם, במכתבם הבהיר, היו עומדים במצב של שני הפכים שאינם יכולים להתאחד: הקנאה הקדושה, קנאת ד' ותורתו וכל קודש, המאזרת כח וחיל ונותנת רוח גבורה ואומץ- לבב לכל הזוכים לה בטהרתה, – והסבלנות המתונה, המלאה רוח-חסד ודרכי-שלום, המושכת חוט של חן ונעם על כל טהורי-לבב החנונים בה. קנאה גדולה אנחנו מקנאים לדגל שם ד', למקור רוח החיים, אשר החיה ומחיה ואשר יחיה את האומה עדי עד, אור תורה ונר מצוה חיינו ואורך ימינו. ומתוך האהבה העמוקה ההעליונה, שאנו אוהבים את עמנו הגוי כולו, ואנו חרדים בכל לב לגורלו ועתידו, הננו שואפים לתן את רוח ד' על כל צאצאיו, ומתוך-כך יש לנו כח-סבל גדול מאד, לבא במשא-ומתן עם כל פלגות עמנו ועם כל יחידיו, לתמוך בכל ענין שהוא מסבב אימוץ-ידים ועז-רוח לישראל, לחזק ידים רפות לכל פועל טוב לאומה, ועם זה להשפיע מרוח- החיים אשר באוצר- 

עמוד עט

החיים אשד עמנו, בכל מדה האפשדית, על כל יחיד ועל כל סיעה.

מובן הדבר, שכדי להיות מוכנים לעבודה כללית זו הרינו צריכים לאימוץ פנימי ותיקון סדר נכון בהנהגתם של הענינים המסורים כולם תחת ידינו, כדי שיהיה רוחנו כ"כ אמיץ ומלא עז-ד', עד כדי שיהיה ראוי להית כח פועל חזק, ודבר ד' אשר בפינו יהיה כאש מצרף וכפטיש יפוצץ סלע".

נשוב לארץ ישראל. כאן אנו מוצאים שלשה כחות יסודיים, שעל כל אחד מהם בפני עצמו בנויים מוסדות של חינוך ושל חסד ועבודה, האחד, הוא הכח העתיק המוחזק בישובנו הקדוש הישן מקדמת דנא, הכנוס הרבה בקדושתו הפנימית הזורה הלאה כל שכלול חדש באיזו צורה שיהיה, האוסר בחדריו וישיבותיו כל שפה זרה, ואפילו שפת הממשלה והמדינה וכל לימוד של חול, אפילו היותר מוכרח בחיים, המנהג את חניכיו בתכסיס חיצוני ישן נושן, ואינו נזקק לשנות בו כל-דהו לפי דרישות החיים החדשים אשר באו לרגלי המון רב של אחינו הבאים ממערב ומאירופא בכללה, שטעמם דורש כבר בחזקה גם מיראי ד' וחושבי שמו, להביט על התכסיס החיצוני היותר מיושן, שהיה מקומו מכיר אותו בעת אשר ארץ ישראל היתה פינה נבדלת מכל המון החיים, בעין של תמהון והצטמקות של צער, בצירוף הרגשה של עלבון. הכח השני הוא הבא מחדש, ואשר התגבר לרגלי המאורעאות האחרונות שבארץ ישראל, ושהוכרו ביותר מעת אשר החילותי אני הצעיר לפעול בארץ ישראל, כפי מן קטני אשר חנני ד', הוא הכח האומר שחובתנו הקדושה היא לתן עז ותעצומות לרוח ד' אשר על עמו, ולרומם בכבוד את דגל התורה והמצוה, ע"י רכישתם של כל הכחות התרבותיים הנהוגים בעולם, המאמצים את בעליהם והנותנים אותם לחן ולכבוד בעיני רואיהם, וביחוד המכשירים אותם למלחמת החיים ברוח איתן. אשר על כן עם השמירה העיקרית והראשית, להעמיד בראש את קוממיות התורה, האמונה, המצוה והיראה הטהורה, נקח את כל נתח טוב, מכל מקום אשר נמצאנו, ונעטר בו את רוחנו ואת מוסדותינו. במדרגה שניה אחרי תוה"ק נלמד את בנינו וחניכינו את הלמודים השימושיים, הנחוצים לאדם בחיים. נרגילם ברוח אמיץ ובתכסיס נאה, נשגר בפיהם את השפה הקדושה שהיא נותנת כבוד ועז לישראל בארץ ישראל, נוסף על צד הקודש והמצוה שיש בה. ניסד בתי מלאכה בעד הנערים המוכשרים לזה, וגם בבתים האלה נשפיע את הרוח החי והפועל, המכיר את הדור והמוכשר לחבב עליו באהבה את כל קדש ד' אשד אהב.

הכח השלישי, הוא הכת החילוני לגמרי, המנער את חצנו מכל קודש, המשים את לבו רק לצרכי החיים הזמניים, של היחידים ושל הכלל, ומתוך שאיפה זו הוא מיסד את מוסדיו, ואת בתי ספריו וארחות חינוכיו. מובן הדבר שהסחת דעה זו מן הקודש, איננה נשארת רק פעולה בלתי-מחייבת, כי-אם שוללת היא ומחרבת, כפי ערך התפשטותה וכיבושיה את איתן חיי הקודש, ונוטלת את זיו החיים של אור ד' וקדושת תורתו, מהמון גדול על האומה, ההולכת ומתישבת בא"י. אבל אין לכחד, שעם כל זה יש גם כאן תוכן גדול של חיים, אהבה לאומית חזקה ושאיפה ברורה ואמיצה לגדל את הישוב המעשי בא"י, לאמץ את רוח הדור 

עמוד פ

להיות הולך ומתקשר לאדץ ולאומה, ברוח לאומי-היסתורי, שעם כל נכריותו. גנוז בו ניצוץ קודש חזק מאד, הראוי להתעלות ע"י טיפוח של ידים אמונות.

וכדוגמתם של מוסדות החנוך, המחולקים לפי שלשת הכחות הנ"ל, הנם ג"כ המוסדים המעשיים, מוסדי העבודה והחסד, וכך המה ג"כ המוסדים הספרותיים, שלפרט אותם לפרטיהם, ולהעמיד את הברור של כל אחד בפרט, אי-אפשר לי במכתב זה, ואין הפרטיות נוגעת כ"כ לענינינו.

והנה ראש דבר אנכי חושב, שהאגודה צריכה לבא במשא ומתן עם כל בעלי הכחות כולם, העומדים בראש המפעלים והמשפיעים היותר רשומים כולם, כדי לקנות מושג ברור מכל ענין בפרטיות, והעצות צריכות להיות מתחשבות איך לבצר את המעמד של הכח העתיק, ההולך ונחלש, מפני מיעוט סיגולו לסדרי החיים, ואיך להגביל את הארחות של הכח השני המחודש, באופן שילך ויחזק תמיד, ויהיה ג"כ למגדל עז לכח העתיק, לחבבו ולאמצו, ולעזרו לשמור את סגולותיו המצויינות המיוחדות בו, ואיך להשפיע גם על הכח השלישי החילוני, למעט כפי האפשרות את ההריסות שהוא מביא בדרכו את מהלכו בזעם, ובאין פנות אל דת וקודש, ולנסות לעורר את רוח קדושת ישראל הטמיר בכל הלבבות. של כל זרע יעקב, באותה המדה האפשרית, בזהירות ובמתינות, בסגנונים שונים, לפי הענינים והמצבים המתחלפים.

אבל בכלל צריכה האגודה הנכבדה והקדושה להכין את כחותיה, להיות מוכנת לעזור לכל, לכל דורש עזרתה ובכל מקום שתמצא שעזרתה החמרית והרוחנית יוכלו להביא אומץ ותועלת. כמובן כשתתן האגודה את עזרתה, תתן ע"פ אותם התנאים שאינם מתנגדים ליסודי מטרתה העיקרית הכוללת, שהיא טובת האומה השלמה, בצדה הקודש והחול, שיחד כולם הנם קודש קדשים. אצא כעת מאת הדרת-כבודם בתקוה טובה, שדברי המעטים יעוררו את רוח- קדשם לשא-ולתן בהם ויהי נעם ד' עליהם ומעשי-ידיהם יכונן להיות גודרי פרץ ומשובבי נתיבות לשבת.

אגרות הראיה / כרך ב / תקכב

ועל טענתו השני', אודיעו שכמאז כן היום הנני מתעב את הרע של הרשעים, ואת החלק הטוב שבהם לעולם הייתי מוקיר, ואוהב, כי חלק ד' הוא. ומי שזוכה לטעום באמת טעם רזי תורה, יודע הוא כי כל העבודה השלימה רק ע"ז היא בנוי', לקרב רחוקים וללקט ניצוצי הקדושה מכל מקום שנתפזרה ולענין דיעות צריכים ללמוד בעיון את המקורים שלהם, בשקידה כראוי לתורה לשמה. ובעוה"ר העוסקים רק בלבושי התורה הנם טועים בזה מאד, ד' ירחם עליהם ויסלח להם בגודל חסדו. ותל"י לבי מלא אהבה וידידות בשלהבת אש קודש, לכל שלמי אמוני ישראל, וביחוד לת"ח יראי ד' באמת, לכ"ח וחד לפי מדריגתו, ועם כל זה כשאני רואה גם בריקנין שבנו איזה מדה טובה, איזה יושר ואמת, או גם שיחה נאה ודרך ארץ, אני מקרבו בשביל זה. ואקוה תמיד שעי"ז יחזרו למוטב אם הרבה או מעט, ואפילו אם יגרום כח ההתקרבות, שרעיון כ"ד של תשובה מיראה או מאהבה יתכנס בלבבם על רגע אחד, כדאי כל הטורח שבעולם. ומי שהוא שם לבו על דרכיו, וכבוד שמים וכבודן של ישראל חביב עליו יותר מכבודו, יבין את אמתת דרך הקודש הזאת ויכיר את ערך יקרתה.

ומה שטוען שהם אומרים שאני משלהם ח"ו. הנה הובטח א"א ע"ה "ונברכו בך כל משפחות האדמה". ובכל הנביאים והצדיקים הראשונים, אפילו אוה"ע מתפארים בהם, וכי זהו פגם לכבודם ח"ו. ת"ל אני איני מכוין למצא ח"ו חן 

עמוד קנד

בעיניהם ולא בעיני כל ברי', ועיקר מחשבתי תל"י היא בלתי לד' לבדו, ב"ה וב"ש.

ומה שמתמה איך יערב לי אוכל, בראותי את ה"מגילה" שכתבו הני בריוני. תמיהני וכי מדמה כ"ג באמת שאוכל ערב לי, ידע שאין הדבר כן, אלא אין שיעור לצערי הגדול שממש נחליתי מזה על עלבון תוה"ק מיד הפריצים. אבל חשבתי דרכי שלצאת במחאה, אין בו מועיל, שזה יהי' כהוספת תבן על מדורה, שבודאי היו מוצאים ע"י סגנון המחאה גופא מקום להוסיף סרה, והייתי מוכרח לאחוז בפלך של שתיקה, דוקא מפני כבוד התורה. ותמיהני על כ"ת שכבוד התורה וחבתה ממלאים את לנו, איך לא השכיל לדון אותי לכ"ז, מה שהיא חובה גם לעומת הדיוט שבישראל.

וביותר גדלה תמיהתי, ע"מ שתמה עלי מדוע לא פרסמתי שאני מתחרט על שעקרתי שמיטה מארצנו הק'. איך מיחס לי דבר שלא עלה על דעתי, איזה עקירה עשיתי, וכי בשביל שראיתי בבקיאות מצב הישוב שהוראה זו שיצאה מכמה ת"ח חשובים שבכל אופן בעלי הוראה הם, – אפילו אם נפקפק בגאונותם כשיטת כ"ת. ואני בעניי איני מבין כלל על גאונות, – היא הוראה מוכרחת גם בשביעית שעברה, ולא להתיר הוצרכתי, אלא להיפך לראות שעכ"פ תעשה מכירה, כדי שלא יהי' המכשול יותר גדול בלא שום צד היתר, אומר כ"ת עלי שעקרתי שמיטה מאה"ק, שרא לי' מרי'. וביחוד תמיהני על עצתו לצאת לחו"ל לקבל רבנות, שממש אם יתנו לי מלא חללא דעלמא בשביל רגע אחד של נשימת אוירה הק' של א"י, ולעומת זה אם כל כסף וזהב שבעולם יתנו לי בשביל נשימה אחת של אויר הטמא של ארץ העמים, בוז אבוז להם, זולת אם יזדמן איזה צורך גדול בשביל קדושה כללית, שאז הבטיחונו קדושי עליון שכשיוצאים לחו"ל ע"מ לחזור באופן המצווה ע"פ התורה הולך אויר א"י עם הדבק באהבת ידידות קדושתה, ובדרך רוחני גם המקום שעומד עליו יש בו קצת בחי' קדושת א"י, אבל לעזוב את מקום בית חיינו, ולצאת לחו"ל, שדומה כעובד ע"ז, תמה אקרא על עצה כזאת שתצא מפי גברא רבה דכותי' נ"י. ואת ה"שבת הארץ" לא פיזרתי כלל. בתחילה חשבתי להדפיס רק את ההלכות שסדרתים לעצמי כדי להורות הוראה לשומרי שביעית הבאים לשאול על פרטי דברים, ואח"כ כאשר ראיתי שהרשעים חפצים שלא ימצא שום מתיר בדרך הפקעה שבעולם, כדי שיוכלו לצאת בפומבי ולהגיד בריש גלי שצריך הישוב לפרוק לגמרי את עול המצות ח"ו, שהרי בין כך וכך הכל אסור, ואז היתה הפרצה נודאה לא רק בענין שביעית, אלא בכל עניני מצות התלויות בארץ ובכל עניני היהדות, שכך הוא הדרך כשאדם חושב עצמו לרשע הוא מתפרץ יותר ויותר, כמש"כ הספרים בפי' א"ת רשע בפ"ע", ובטעם התשובה, על פסוק כי עמך הסליחה למען תורא – הייתי מוכרח לכתוב בזהירות גדולה דברים של מליצת זכות על הסומכים על ההיתר", שכבר יצא ונתפרסם, מבלעדי, ע"י הגרי"א והרב 

עמוד קנה

הספרדי אלישר ז"ל, ועוד כמה מפורסמים. ובאמת אע"פ שטעם יחידי אין על היתר זה בבירור, אבל מכל הסניפים יחד, יוצא ענין ברור שאין כה עכ"פ למחות בחזקת יד, במקום הפסד של מליונים, ויסוד הישוב ע"פ הטבע והמצב.

והנה מה שכתב בהקדמת ספרו לא ראיתי כי לא נתכבדתי ממנו בו, ובהזדמנות לא נזדמן לי. אבל אם כ"ת סובל מתרעומות של חכמים כאלה על שלמד זכות עלי, הנני מרוצה לסבול תרעומות על שאני מלמד זכות על מאות ואלפים מישראל, שנהגו בהיתר ע"פ הוראה זו בשמיטות שעברו עד כה. ומש"כ שכתבתי בהסכמה לס' נחמת קא"י להתיר בקביעות, ח"ו לא תהא כזאת בישראל. ותמיד בכל יום הנני מצפה לתשועת ד' על עמו, שירחיב את גבולם, באופן שיוכלו לקיים את קדושת השביעית כמאמרה כדורות הראשונים, בלא שום הפקעה והערמה כלל. ואם נבוא לחוש על כל מי שרוצה לתן כונה זרה בדברינו, כדי להתלונן, אין לדבר קץ. ומי בכל גדולי ישראל שנמלטו מתלונות ודיבות עם.

אגרות הראיה / כרך ב / תקנה

ומש"כ מר לתמוה עלי במה שאני מקרב את הכל, גם את פושעי-ישראל, כדי להחזירם בתשובה, וכתבתי לו ברמז כונתי, שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי-תורה הוא מתמלא יותר מאור-החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים, (שבלשון חכמי-הסוד נקרא זה ג"כ בכלל ליקוט ניצוצות-הקדושה מתוך הקליפות), ומצא בזה סתירה לברכת-המינים שאנו מתפללים לעקרם ולשברם, – ישים נא כ"ג לבו לדברי, ואבאר לו לא בלשון של סתרי-תורה, שחושב מר להיות כבר יודע שאינו יודע בהם, אלא בדברים פשוטים, באמת אלו ואלו דא"ה.

ידע הדר"ג, ששני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם", "והייתם לי סגולה מכל העמים" ; והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם". והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד- תורה. והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח- הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית – אבות , שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות- אבות, הוא בא מצד כח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כח-הסגולה, 

עמוד קפז

שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות.

אמנם לפעמים מתגבר חושך כזה שמפסיק את הופעת הסגולה ג"כ. אבל זה אי-אפשר כ"א במי שבא למדה זו להיות ח"ו שונא את ישראל, ודורש רעה להם בפועל ובצפיית-הלב, כמו המינים שמפרש הרמב"ם בה' תפלה שהיו מצירים לישראל, וגם זה היה קשה לחכמים מאד לתקן, ע"כ הכריז רבן גמליאל: "כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים", והוצרך לתקנה דוקא שמואל הקטן, שהיה נקי מכל מדה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה: "בנפול אויבך אל תשמח", כדי שיכוין ביסוד הברכה דוקא על אותם שכבר אבדו את הסגולה כולה. ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע"פ שהן שפלות מאד בענין-הבחירה, וע"כ הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ד' ישמרנו, מ"מ אור-הסגולה מאיר בהם, וע"כ הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בא"י, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע-נפשם הם מצוינים בהם. ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם, והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו ובל שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו. אבל מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ב"ה, ולא ח"ו ביראה תתאה לבדה מצד עונשי עוה"ז או עונשי עוה"ב, – שהיא יראה חיצונית, שאסור לת"ח העוסקים ברזי-תורה בהבנה פנימית להרבות בה, רק לקחת ממנה מעט, כדי ליסר את הגוף ונטיותיו הגסות, במדות רעות ותכונות מגונות ח"ו, אבל העיקר צריך להיות הלב מלא אהבה קדושה, ויראה עליונה, מסוד קדושים, כיראת מלאכי-מעלה גבורי-כח עושי דברו – ת"ח כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות-מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים ע"ז לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו. ופעולת חכמים לוקחי נפשות כאלה אינה חוזרת ריקם בשום פעם; לפעמים פעולותיהם נראות בגלוי, ע"י מה שהמקורבים מהם מטיבים את מעשיהם, ומישרים את דעותיהם יותר בפועל ולפעמים נכנס רק גרעין פנימי בהם, וכבר בטוחים הם שלא יפטרו מן העולם בלא תשובה, ואפילו אם חלילה יהיה המושפע כ"כ גרוע עד שהוא בעצמו לא יזכה

עמוד קפח

לשוב בתשובה, יפעול כח הגרעין הזה על טבע-נפשו ונפיק מיניה זרעא מעליא, שישוב בתשובה, ויתקן ג"כ את נפש אביו, כדין "ברא מזכא אבא". והשי"ת יודע, שלא את כל הפושעים אני מקרב, כ"א אותם שאני מרגיש, שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם ודרכים רבים ישנם לידיעה זו, וספרים גדולים צריכים לכתוב בזה כדי לבאר גם רק שמץ מהדבר הגדול הזה. ועל אותם שכבר אבדו גם את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי, אמר דוד הע"ה: "הלא משנאיך ד' אשנא", ובדרך כללות מסרו לנו חז"ל סימנין על-זה. והמינים והכופרים ע"פ רוב אבדו גם את הסגולה הפנימית, ומדה זו נוהגת ברוב הדורות, אבל דור של עקבא-דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי תקוני זוהר "טוב מלגאו וביש מלבר". והם "חמורו של משיח" שנאמר עליו "עני ורוכב על חמור", והכונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני-טומאה, א"כ הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל וכיו"ב, שיש בהם סימן-טהרה אחד עכ"פ, ומ"מ יש בו בפנימיותו ענין-קדושה ג"כ, שהרי הוא קדוש בבכורה, וענין מה שהתורה אמרה ע"ז שם "קדש לי" הוא גדול מאד מאד. וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבא-דמשיחא, ולהם יש תרופה, אע"פ שיש בהם סרחון גדול, וחושך רב וכבד מאד. אמר ע"ז רב יוסף: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה", ורב יוסף היה דרכו להביט על הפנימיות, ותלה גדולתו בגדולת ההוא יומא דקא גרים", ואמר על אמו: "איקום מקמי שכינתא דאתיא", ואמר על עצמו: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", אע"פ שמצד החיצוניות נראה הדבר לגאוה חלילה, אבל בעל סגולה נפשית שכמותו ע"ה אמר זה בכל מילוי הקדושה והענוה האמיתית, מעין ענותנותו של אדון הנביאים ע"ה, ותלמידיו הם הולכים בדרכיו. ומפני-כך היתה מדתו של משרע"ה לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הע"ר, ואע"פ שזה גרם אריכות-הגלות, מ"מ סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", והשי"ת "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, ובאברהם אבינו, אע"פ שמדת-חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני-דורו, מ"מ לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה", 

עמוד קפט

אבל משרע"ה בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא, מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת-נפש אפילו מעולם-הבא, כי הספר של הקב"ה. הוא עוה"ב עצמו.

ומה שמשיג עלי, שכתבתי שאיני נפחת חלילה ממה שיש מהפושעים שמשבחים אותי, כי נאמר ג"כ באברהם אבינו ע"ה: "ונברכו בו כל גויי הארץ", ואמר (מר) שאוה"ע לא חשבו ח"ו לא"א שהוא כמותם, – יאמין לי כ"ג: גם רובם של החיצונים שמחבבים אותי יודעים ומכירים, שח"ו איני מהם ומהמיהם ושכרחוק מזרח ממערב רחקו מחשבותי ודרכי ממחשבותיהם ודרכיהם, וכן הם אומרים בפה מלא, אלא שבעל-כרחם מוכרחים הם להודות על האמת, שב"ה שכלי הולך למישרים, ושאין בלבבי ובשפתי רמיה, ושאני מלא ב"ה בכל קרבי באהבת ישראל. ב"ה אשר עשה לי את הנפש הזאת, לא מחכמתי, ולא בצדקתי, כ"א ברוב רחמיו וחסדיו שאין להם קץ ותכלית, "ואל זה יביט אל עני ונכה-רוח וחרד על דברו". וב"ה אני עושה קולות ורעשים על הטומאה במקום הנצרך, אלא שאני מדבר את דברי בסדר ובנחת, כאשר נצטוינו מעצת המלך החכם. ואין ספק אם הדר"ג ועוד גדולי-הדור שי' היו מחזקים את ידי, נלוים עמדי ונוהגים מנהגי כמה דאפשר לפי מדתם, היה שם- שמים מתקדש ורב שלו' וברכה היה נשפע על ישראל ועל א"י, ורבים רבים מאד היום שבים בתשובה שלמה, והיתה באמת במהרה מתגלה בגילוי הגון צמיחת קרן ישועה לבית ישראל, ואי-אפשר כלל לצייר ולתאר את רוב הטובה והקדושה ותקון- העולם שיהיה נצמח מזה. ואני מלא תקוה בע"ה שכן יהי' וסוף כל סוף ישובו לי יראיו וידעי שמו ויכירו את טהרת-לבבי ואמתת דעותי, וכולנו נעשה אגודה אחת לעשות רצונו ית', ולהרבות אור ד' וכבודו על עמו, ועל ארץ-חמדתו, ועל כל אפסי-ארץ.

ומה שמתמה כ"ג על התנצלותי, שלא יצאתי נגד המגילה המכוערה, כדי שלא להוסיף תבן על המדורה, – מה היה להם לעשות ולא עשו. אל יאמר אדוני כן. אין שיעור כמה רעות יכולה מחלוקת ח"ו לגרום כשהיא מתפשטת, ואם הייתי יוצא בדברים היו עושים מזה רעש גדול, והיו הדברים מגיעים לידי שנאות גדולות, ושליחות יד איש באחיו, ולידי מלשינות ח"ו, והיה הדבר יכול לבא ג"כ לידי אויבינו פלילים. וכעת נשתקע הענין לכה"פ במחנה ישראל, וכבוד אותם ת"ח שנתכוונו לש"ש בענין זה במקומם מונח, ולא חסר כלום ע"י כל הבלי התעלולים, ובא"י בפנים לא נתהוה מזה מחלוקת הורסת, מה שהייתי ירא מזה מאד. וב"ה אשר יעצני לשא את צערי הגדול על עלבון ת"ח החביבים עלי כגופאי בחובי, רק מפני גודל מעלת השלו' בכל מקום וביותר בא"י, ויותר מן הכל לפי מצבנו בחידוש, שאנו 

עמוד קצ

צריכים שיהיו כל הכחות שבאומה קשורים לעזור איש את אחיו, לחזק ולהתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, אותן הנשמות שצור מצוה חסדו הגדול שתבנינה ב"ה, ועוד ידו נטויה ב"ה לטובה, לבנות ולא להרס, לנטע ולא לעקר, ואנו חייבים להבין את רמיזת הנהגתו העליונה וללכת בדרכיו, בדרכי נועם ונתיבות שלו'.

ומה שתמה על מה שכתבתי שלא התרתי יותר מרבנים מפורסמים גדולים וטובים זולתי, ואמר שהם התירו הוראת שעה, ולא שיתמשך יותר יותר. בודאי הם התירו הוראת שעה מפני ההכרח שהיה בזמנם, ובשמיטה העברה היה ההכרח הרבה יותר גדול, מבשמיטות הקודמות, מגודל העניות ורבוי הפועלים, ביחוד התימנים, שהיו צפויים ממש לגוע ברעב. וכבר ספרתי כמדומה לכ"ג, כי בשמיטה הראשונה שעלתה ביד המחמירים לאסור על עקרון את ההפקעה, ראיתי שכתבו אח"כ במכתב של בקשת תמיכה, שהיו ממש מקרים של מתת נפשות ברעב ח"ו שם. ויאמר נא כ"ג האם יש בנו כח לשער את גודל הערך של נפש אחת מישראל, ואם אין כדאי להכנס גם בפרצה היותר דחוקה במקום שיש חשש סכנת נפשות כ"כ קרוב. ואין ספק אצלי, שבמצב הנורא שהיה הישוב עומד בו בשמיטה שעברה לולא הנהגת ההיתר ע"פ ההפקעה, שהחיה את האכרים ואת הפועלים, והעמיד את ההקפות של הבנקים על מכונם שהיו עומדים להיות נעולים ע"י השביתה, כי לא היו מאמינים לכל בעלי הישוב ברובם אפילו פרוטה אחת, והיו גועים מרעב מאות נפשות קדושות וטהורות מאחב"י. ואין לשער גודל המהומה, העלבון חילול ד' וחילול כבוד התורה והאמונה בכלל, שהיה ח"ו אז , והיה עלול להיות חלילה שבר שאין לו מרפא. רק עצת ד' היתה זאת, שנתן כח לאין-אונים, לעמוד לשום נפשי בכפי נגד מחנה אלהים,כדי להציל את אה"ק משממון רוחני וגשמי, ואת שם השי"ת ותוה"ק מחילול נורא, ובכל לב אודה לד' על אורו ואמתו אשר שלח אלי בחסדו הגדול.

ומה שמחרפני כת"ר, שנעשיתי לעת זקנותי "ציוניסט", להקריב את נשמתי בשביל ישוב-ישראל בא"י, – אהובי, אם כל ה"ציוניסטים" יהיו אוהבים את א"י ורוצים בישוב אה"ק בזאת הכונה והמטרה הקדושה שאני מתכוין אליה, בשביל שהיא ארץ-ד', שבחר בה השי"ת וחבבה מכל העולם כולו, ויש בה סגולות קדושה לנבואה, ולהשראת רוה"ק, ולזכות ע"י ההליכה בה לעוה"ב, ואפילו על רשעים מגינה זכותה, – שהרי אפילו שפחה כנענית שבא"י מובטחת היא שהיא בת עוה"ב, ובודאי אין הגמרא מדברת בשפחה צדקנית שהיא בלא"ה בת עוה"ב, ואפילו חסידי אוה"ע יש להם חלק לעוה"ב, וק"ו שפחה דמיחייבא במצות, אלא ודאי בסתם שפחה שהיא שפלה ומעשים רעים ומדות רעות מצויים בה, כד' הש"ך לענין עבדים, ומ"מ מהני לה זכות א"י לזכותה שתהי' מובטחת שהיא בת עוה"ב – ואפילו, מעשו הרשע נתירא יעקב אבינו ע"ה שמא תעמד לו זכות ישיבת א"י, וק"ו לזרע קודש זרע בחונים" בני אברהם יצחק ויעקב, דאע"ג דלית בהו הימנותא איקרו בני מעלי וכדעת ר' מאיר, דהלכתא כותי' בהא, (וכמו שסתם הסלח "בין כך ובין כך קרויים לך בנים" וכן בתשו' הרשב"א ח"ב סי' קצד וסי' רמב), ואם ספק נפשות להקל אמרו בחיי- הגוף ק"ו בחיי-נצח, שמדת-החסד בהם גדולה היא הרבה מאד וכל המתאמץ להטות כלפי-חסד ולהמליץ על ישראל אפילו כשאין עושים רצונו ש"מ ה"ז משובח, וק"ו שיש למצא בכל אחד ואחד גם בקלים שבישראל כמה מרגליות יקרות של מעשים טובים ושל מדות טובות מה שאין לשער, שבודאי א"י מועילה להם להעלותם ולקדשם, ואם אין הדבר נראה בגלוי בהם יראה בזרעם ובזרע-זרעם, ככתוב: "יראה על עבדיך פעלך והדרך על בניהם", ואם יהיו כל ה"ציוניסטים" חושבים כן תהיה 

עמוד קצה

בודאי תפארת גדולה לכל גדול בישראל ולכל גאון וצדיק להיות "ציוניסט" כזה, וגם כ"ג אינו צריך להתבייש מ"ציוניסטיות" כזאת.

אגרות הראיה / כרך ב / תקסה

שמחתי לראות את הטון החריף נגדי במאמר "שגגת רב", שהוא לי לעדה על רגש אחדות האומה ההולך ומפעם בתוך מחננו, שהוא לנו אות חיים. ואתכבד בזה להודיע לרבים, שאין במודעה שלי שום פגם חלילה לשאיפת אחדות האומה, שאנו חפצים בה בכל לב בכל מקומות פזורנו, וביותר בארצנו הקדושה. וכמו-כן אין בזה שום עלבון לאחינו הספרדים, שאנו מכבדים אותם בכל לב ונפש ומתכבדים בם, כשם שהם מכבדים אותנו ומתכבדים בנו. אמת הדבר שהגלות גרמה הרבה לחילופי ההוראות והמנהגים, שבין חלקי האומה שנתפזרו, אבל לא ע"י זלזול במסורת מורשת אבות נוכל לתקן דבר זה. שאיפה נעלה היא. שנוכל להוציא אל הפועל תקנות כלליות, שעל פיהן לא נסבול מאלה הפרודים, ואף-על-פי שאינם פוגמים את האחדות הפנימית, שהרי אנחנו מודים זה לזה, שכל אחד חייב להזהר במנהגי אבותיו ולשמר את קבלתם. וכשם שאין רושם של תרעומות בין אחינו שבגולה ובינינו על דבר יום טוב שני של גלויות שהם חייבים להזהר בו, ולא אנו,

עמוד רד

כך אין רושם של תרעומות באמת בין אחינו הספרדים ובינינו, בשביל החילוקים שבהוראות שכל אחד מהצדדים מתנהג בהם, על פי הוראות רבותיו, שכולנו יחד מתפארים בהם, ודוגלים בשם כבודם ז"ל. מכל-מקום אע"פ שמקום לתרעומות אין כאן, אבל אי-נעימות ודאי מסבב הענין, ולפעמים ג"כ איזה הכבדה והפסד ממון, שראוי לנו להשתדל לסלקם כמה דאפשר, אבל זה יתכן להיות רק בדרך של תקנה וסידור, אבל אם ע"י זלזול והקלת ראש בעניני הדת, יפרצו הגדרים הללו שגדרו אבות, אין זה בנין של אחדות, כ"א אנדרולומוסיה וערבוביה, שהחובה מוטלת על כל מי שאחריות רוחנית מוטלת עליו, להעיר בזה את לב הציבור. וזאת היתה חובתי שעשיתיה בלב מלא אמון ואהבה בלא מצרים, לכללות האומה הגוי כולו.

אגרות הראיה / כרך ב / חקעא

ודאי לא נעלם מהדרת-כבודכם, אשר למרות המכשולים הרבים, החומריים והרוחניים, שהננו פוגשים תמיד על דרכי מהלך התחיה הלאומית בארצנו הקדושה, הננו רואים יד-ד' נטויה עלינו לטובה, ואורן של ישראל, אף אם קמעא-קמעא, אבל הוא ב"ה הולך ואור, הישוב מתרבה ומתרחב, הדעות והרגשות במעמקי הלב הולכות ומתחזקות, לבסס את בסיס התחיה הלאומית, והמחשבה של שיבת ציון לכל גווניה הולכת וכובשת לבבות ושדרות רחבות. הרעיון שאין אנו עסוקים בתנועה מפלגתית, כ"א בתחית-עם, הולך ומתקדם, וזה התוכן בעצמו של ההתקדמות מטיל על "המזרחי" ביחוד חובות חדשות ונמרצות. "המזרחי" עומד עד כה במעמד צנוע ושתקני, כותב על דגלו: להכניס את שלומי-אמוני-ישראל תחת הדגל הציוני ואת הלך-רוחו הוא יוצק רק בתוך חוגו המצומצם. את הציוניות הכללית מניח הוא "לקפא על שמריה", מתקשר עמה בקשר הדדי בכל מקום שאין הדעות היסודיות סותרות, ובזה באמת יוצא הוא ידי חובתו בתור חלק של מפלגה שחפצה לעשות איזה טוב לישראל. הציוניות הרחבה אינה יכולה, ע"פ הפרוגרמה שלה, בשום-אופן לדבר בשם האומה בכללה. הפרגרף ש"הציוניות דבר אין לה עם הדת" הוא כבר ההיפוך הגמור ממה שכל האומה חושבת, מציירת, מקוה ומאמנת בכל דורותיה, וההיפוך הגמור מהשאיפה הנאצלה, שטובי החושבים שבישראל ובעמים חושבים ע"ד העתיד הישראלי בעולם. האומה בכללה, עם כל גדלה וחסנה הרוחני, עם כל גאון-נשמתה, לא תוכל בשום-אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יפיו ועזו, לפי-הערך. הציוניות, המעשית, והעיונית, הפוליטית והדפלומטית וכל ענפיה יחד, כמו שיצאו מן הכח אל הפועל עד היום, יש בהם ענינים נשגבים ונעלים, שאנו נקראים ממעמקי הוייתנו הישראלית לתמכם בכל כחותינו הגשמיים והרוחניים; אבל כל אלה יחד אינם כ"א הגוף הציוני. אבל קרואים אנו מיד לזרק את הנשמה בהגויה המחוטבת הזאת, כדי שתהיה ראויה באמת לשמה, באופן שתרכש לה מיד ולדורות את אותו כח-המושך הגדול, שיהיה יכול למשוך את האומה כולה אליה, מגדולם עד קטנם, מכל המפלגות, השדרות, הסיעות, והפיזורים השונים, ושיתן לעולם את אותו המושג, שמקור הציונות, הוא

עמוד רט

המקור הקדוש העליון, התנ"ך, נותן לה, בכל העומק וההוד המסורתי. לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת- עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור-אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל "גאון יעקב אשר אהב סלה". ונשמה זו אי-אפשר שתהיה נזרקת בתנועה, כ"ז שעל מצחה חקוק אות-קין זה, ש"הציוניות דבר אין לה עם הדת". ומעתה, "המזרחי" צריך הוא להכיר בגאון את גדולת תעודתו. לא להיות שמש למפלגה מעשית, פוליטית, קולטורית וכו' וכו' נוצר אותו הזיק האלהי. השרוי בלב שלמי אמוני עם ד', בשעה שהם נגשים לעבודת- קודש זאת של תחית-האומה, כ"א לתן להתנועה הגדולה, רבת הצבעים ואדירת הפעלים והשאיפות, את דחיפת-חייה היותר עצומה, להוציא את ענין הציוניות מקטנות של מפלגה בודדת, שמהלכה ביחס להאומה כולה הוא סמוי מן העין, לגדלות של תנועת- חיים של הגוי כולו, ההולך בגאון לקראת עתידו הגדול באור פני ד' אלהיו.

ה"מזרחי" מוכרח להיות בציוניות מה שישראל – בעמים: כח של תסיסה תמידית, כח שלא יחדל את עבודתו ואת סגולת-הפריתו, לעולם יתבע את תביעתו ויביע ברמה את תקותו לנצחון מוחלט ושלם של דעתו, הכוללת, העליונה והקבועה.

הדת בישראל, אור ד' שבנשמתו, הבעת החיים היותר עצמיים והיותר פנימיים שלו, מה שנתן ונותן לו את הכל, שמעמידו על הרום העליון של במתי-ארץ, על המעמד של מורה האנושיות כולה, – אי-אפשר שתנועת-החיים שלו תהיה פרודה ונעקרת ממקור-חייו זה. תקות-תחייתנו היא הרבה יותר עליונה מלהיות תלמידים קטנים או גדולים לאירופא הקולטורית, שאשרה מוטל בספק גדול, והציוניות מוכרחת היא לשוב אל מקור החיים של האומה מראש-צורים, ואי-אפשר שדבר לא יהיה לה עם הדת. זהו חיקוי שפל, והרבה יותר מחפיר מהחיקוי הציורי של שינוי מקום-המקדש שב"תל-אביב", שבצדק הרעיש עליו "אחד העם" את המחנה בשעתו.

"המזרחי" צריך הוא לתבע תמיד, שהסעיף המחפיר הנ"ל ימחק מהפרוגרמה, ותחתיו יכתב: "שהציונות מבוססת היא על יסוד תחית האומה בתורתה על אדמתה" בכל הגודל והמילוי של פתגם זה.

הפרעות, עכוב המהלך, והשפלת ערכי התחיה כולם, – התוצאות של ההסכמה האיומה הזאת. שהציוניות דבר אין לה עם הדת, אנו רואים די-והותר בכל פינה של התנועה, וביחוד בא"י. "הציוניות דבר אין לה עם הדת", – מתפרש מיד בסגנון: "הציוניות מהרסת את הדת", "הציוניות היא תחיה חדשה, שתקותה היא להבנות מחרבנה של הטרדיציה הישנה". זהו כבר פתגם שגור בפי קופצים-בראש לא מעטים. והתוצאות המעשיות שמזה הן: פריקת-עול וזלזול של קדשי האומה בהמון, בחוות הלאומיות ובספרות, במוסדות-החנוך ובמקצועות רבים משדי התחיה. כל אלה מה הם פועלים ? נביקת רוח האומה, יאוש ומשטמה וקצף של חמת-מות, הראוי לעבור לירושת-דורות על כל התנועה כולה. 

עמוד רי

האומה כשהיא קמה כולה, לא רק אישים בודדים ממנה או כתה ומפלגה מחלקיה, היא יודעת – יותר ממה שהיתה יודעת לפני-זה – איך להוקיר את מה שהוא חתום בחותם-דם בנשמתה. המזרחי, כשידע את תעודתו, הוא יכול להביע את התביעה הזאה לפני כל ישראל ולפני כל העולם כולו. לא ברוח של הספרות האירופית המודרנית אנחנו שואפים לקום ולהיות לעם, – אע"פ שאנו סופגים את כל ערכי האנושיות הכללית אל תוכנו בתור בני-אדם בעלי תרבות גבוהה, – אלא ברוח תורתנו, ברוח הנביאים שלנו, ברוח ד' אלהי- ישראל אשר על עמו, שלא יוכל להנתק מהתורה ותחיתה, כפי מה שהיא מורשה קהלת יעקב. האידיאלים האלהיים שהם חיי התורה והנבואה, הנם, ברוחנו, העתיד של העולם, שתחייתנו פונה היא להגשימם בחיים. הננו שואפים לעמוד במרכזה של האנושיות, דוקא בדגלנו העתיק והנשא, שהוא לנו גאות-עולמים, בשם אלהינו נדגול וכמאז לא נחליפנו ולא נמיר אותו בדגל אחר, גם מודרני שבמודרניים.

ומפני ש"המזרחי" יביע את תביעת האומה כולה לכל דורותיה מהציוניות, עתיד הוא להיות לכח תוסס לא רק בציוניות בחוגה המצומצם כ"א גם בישראל, בכל האומה כולה, ובמובן ידוע גם בעולם הכללי. ראוי יהיה "המזרחי", כשיעמוד על תפקידו הנשא הזה, להיות מתחיל לעסוק בעבודה הכללית, שלא הושם לה לב עד כה, היא עבודת השלום, שלום כללי באומה לכל פלגותיה. השלום איננו רק דבר של נטיה מוסרית, עבודת-השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכחות היותר פוריים שבאומה. אנו צריכים לשום אל לב: מה יהיה האחרית מכל הפירודים כולם ההולכים ומתרבים, המפלגות, הפדרציות והפרקציות, האגודות והמנינים, הזרמים והבמות, אם לא ימצא לנו תל-תלפיות אחד שישא את הדגל הכללי של האומה ויעסוק בלא- הרף בכל התעמולות היותר רצויות בעבודת אחדות האומה, השוית-המחלוקת והתקשרות-השאיפות. כשם שאנו מכירים ומאמינים שתשועת ישראל תבא ע"י התחלה של קץ-המגולה, שנעשה אנו בכח אשר נתן לנו ד' לעשות חילי, לרכוש את הארץ, לגאול אותה. לעבדה ולבנותה, לכבש אותה בכיבושים קולטוריים ומעשיים, כן עלינו לדעת יותר ויותר. כי רוח ד' אשר על אליהו , להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת, צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה כולה, ע"י כחותיה היותר טובים, תלמידי- חכמים המרבים שלום בעולם.

יקרא "המזרחי" למועצה בקונגרס, ישתמש תמיד בכל האמצעיים שיזדמנו לו להוציא מן-הכח-אל-הפועל את הבעתו העמוקה, של רוח האומה כולה, שמכל הפלוגות הציוניות רק על-ידו יכולה היא להתגלות, מפני שהוא הנהו הכח האחד בציוניות הנושא עליו את שם ד', את קדושת אור התורה, מקור החיים, את יסוד השלום שמו של הקב"ה, שאך בו יושע ישראל לעולמים.

אור לנתיבתי / שער אור השלמות – מאמרות / מאמר חטיבת החיים הישראלית

מַאֲמָר חֲטִיַבת הַחַיִּים הַיִּשְׂרֵאִלית

התפיסה האורגניית את היהדות, שאינה מכירה בה – בתור חטיבה חיה שלמה, אם נשתדל להנמיך במדה ידועה את שמות-התאר של קדש בתרגמנו אותם ללשון הקרובה לחול. מדרגות של מעלה ומטה, של עיקר וטפל, שאינה יכולה בטבעה לקבוע בה הגדרות מוגבלות ולהציב בה יסודות של עיקרים מיוחדים, זו שהתבטאה בתקף כמרץ ב"אין הפרש בין בני חם כוש מצרים, שם אשתו מהטבאל, תמנע היתה פלגש ובין אנכי ה' אלהיך ושמע ישראל" של הרמב"ם, ראש חכמת היהדות הנגלית, ואחר כך ב"יגדל אל תחפוץ לאומרו" של האר"י, ראש חכמת היהדות הנסתרת, הנה הולכת ומתפשטת בדורותינו ובימינו, יחד עם התגלות והתעוררות הרגשת החיות הצבורית הכללית-הישראלית ותנועות החיים והתחיה הממשיות שלנו, לכל חלקיהן פלגותיהן וצורותיהן, הולכת ומתגלית, מתכוננת ומתבססת.

ודין הוא. במחקר המפורט של המדע כשהוא לעצמו, בודאי יד "המפרט-לכלל" על העליונה, ולא עוד אלא שדוקא התיחדותו והצטמצמותו של כל פרט ופרט לעצמו היא המכשרת ומאפשרת כאן את ברור אמתתו המדעית; אחרי הפרידו ונתחו את כל חלק פרוטרוטי שבנדונו בפני עצמו, כדי שתהיה שליטת בחינתו זכאית בו להקיפו ולבחנו, אך אז יוכל שכל האדם המוגבל להוציא משפט, לצרף את הפרטים לכלל שלם ולמצא את אמתת ערך מציאותם הכללית השלמה של הדברים, אשר לא יכל להקיפה ולתפסה מתחלת סקירתו בבת אחת.

לא כן בהסתכלות הדנה על דבר שבחיים, על ארגניות פועלת, פה יד "המכלל-לפרט" על העליונה. כח החיים, בתמותו הטבעית מידי יוצר בראשית ב"ה, אינו מתחלק לחלקים נפרדים, ואין "מרובע בבריות", "ולא כאחד המנוי". בהפרד הפרטים ובהתיחדם במעמדם המצומצם לעצמו, באין להם חבורם הטבעי התמים והעז, הישר, התכוף והבולט, עם מקורם וכללם, אין להם עוד כחם העצמי ולא ערך מציאותם, אפילו הפרטי, החלקי. משנקצץ הנטע ומשנתלש האבר, משנקבעו לענינים מיוחדים בפני עצמם, הלא אבדו את לח- חיותם ואת כחם, את שמם ואת ערכם, גם בממשיות המציאות גם בהכרת ההסתכלות, אין שלום ואין אמת, ומזה ארח מוטה לפירוד הויות, לקיצוץ נטיעות, לעשית פסילים. רק באור-החיים וזרם-עזו המקורי הכללי, המקיפם וכוללם והשופע ומופיע בהם, יקומו ויראו ויתבררו הפרטים והחלקים בכל ערכיהם גם המיוחדים ומפורטים לגמרי. מובן ממילא לפי זה, שצדדי החיוניות הנמצאים בנושא החקירה המדעית מעבר מזה וצדדי ברור-ההכרה מעבר מזה הנמצאים בנושא המציאות הממשית הפועלת, בהכרעתם ובהתיחסות ערכם בכל אחת משתי המערכות העיקריות האלה, הם קובעים את היחוסים שביניהן וגומרים את צורותיהן, ולפי רבות ולפי מעוט אלה בזו ואלה בזו כן תערך התמזגות יסודות כל אחת ברעותה והתרשמותה מהם (ולכשתדקדק בדבר הלא תמצא את ה"אוביקטיביות" וה"סוביקטיביות", ה"אנליטיות" וה"סינתיטיות" מוקבלות ועומדות אף הן זו לעומת זו בכלל הגדרת מערכות אלה והקבלתן).

ועל כן אם במחקר המדעי של היהדות נזקק היה הרמב"ם, למשל, לתת לה הגדרות מסוימות ולקבוע בה עיקרים, הנה בהגיעו בדרכו זו למעמקה החיוני, לתורה מן השמים, נתגלו ממנו אותם הדברים על "התמימות הטהרה הקדושה והאמת" של כולה, הכל אשר בה. והחכמה הפנימית אשר בתוכתוכה [כך כתוב] של היהדות היא גנוזה, בלא פגישה פרטיית עם העולם החיצוני, שבטבע סתרה העליון אינה מתיחדת לצד אחד אלא מקפת את כל החיים וכל המהות, שללה את "החפץ של אמירת יגדל" (אולי בעיקר של אמירתו בצבור, שכך מצינו לחז"ל שבטלו אמירת עשרת הדברות בצבור בגבולין מפני תרעומת המינין), ובהתפשטות רשמיה אחר כך נעשתה הכללת כל תרי"ג מצות התלויות בה" בכל מצוה בעת קיומה לדבר שגור בפי העם.

ובאחרית ימינו זו עתה, בהסתיים התמזגותן ההיסתורית של כל מערכות היהדות, מהלכי רוחותיה ורשמי תנועותיה שבתקופותיה השונות, והתארגנותן הטבעית בשלמות כלליות שיעור-קומת נשמתה, נשמת האומה הישראלית, עם העולם, הגוי הקדוש, המתגלית ומתעוררת וקמה לתחית עם ונחלה. כל ערכי הגדרות קצובות ועיקרים מפורטים בטלים הם ומובלעים באור אבוקתה הכללית העליונה ואין להם קימה לעצמם, לא שרירין ולא קימין בטלין ומבוטלין.

ולפיכך, אם תמיד תשתלם ותערך צורתו של היחיד אך בהתאמו עם מהלך צבורו – וביחוד אצלנו ("בשם כל ישראל"). על אחת כמה וכמה לקבוץ צעירים יהודים מלומדים בעלי דעה והרגשה, שאיפה ומחשבה רוחנית בימינו, שמוצא לו הלך נפש ומרחב-הרוח, הפורה והאיתן, כראוי לו, – כאשר תחת הבלטתם המפורטת בלבדה של ארבעת היסודות: "מסורת, דעת אלקים, תחית ישראל, חנוך מוסרי", שבודאי הם כלם נחוצים ומוכרחים, יהיו כלם כלולים ומובלעים בתוך הישראליות הבריאה, הקימה, השלמה, התמימה, הטהורה, הקדושה, אשר עליה יתכונן הוא ויסודותיו, בקרבה ומתוכה יתפרנסו, יחזקו וישגשגו בהתפתחותם האמיצה -יתבלטו ויתקימו ויתבססו כלם. באחיזתנו בכלליות כנסת ישראל, בהפראת ההכרה וההרגשה של מהותנו הישראלית, נמצא את קיום רוחנו והשתכללותו בכל פרטיו וצדדיו; אך בה, בכל עזוז קדשה, נמצא באמת דבקות במסורת, רוממות דעת ד', שאיפות ותקות התחיה הלאומית, מוסריות אישית מקוימת בתורה ומצות ומקודשת בהן. כל אלה צריכים להיות מובלטים, מובעים ונדרשים, אבל דוקא בהמשך ובהתאם למעמד כללי זה, דוקא בהיותם מבוססים על יסודו ומובלעים בכל עצמיותם המיוחדת בתוך כלליותו, מופעים באורו ומוטבעים מכחו, מוצאים ממנו ושבים אליו בתור טבעות אורגניות, תולדות מוכרחות ותנאים מוכרחים שלו, אך אז יקבלו כלם את ערכם האמתי הקים. ותפיסה אורגניית זו עצמה מטבעת ממילא את חותמה גם על כל אלה היסודות הפרטיים.

אחת היא ארגניותו של ישראל בכל הזמנים ובכל המקומות, בכל המסבות והאפנים, בעתות הקטנות והגדלות, הירידה והעליה, האדירות והחלישות. עתות או תקופות כאלה יש לנו, כמו לכל באי עולם, אשר יחושינו אליהם הם של התקשרות והתבדלות עמוקה בבת-אחת, מאז נהיינו לעם לד' אלהינו ביציאת מצרים ומעמד הר סיני לקבלת התורה וכניסה לארץ, בין בזמן קיומנו המדיני מלא עז- הקדש, כשהקימונו מבחורינו לנזירים ומבנינו לנביאים וכמו שאנו מקוים לשיבתו המיועדת, בין בזמן הקטנת המאורות של בית שני ובין בזמן השתיירות הפליטה לכל מדרגותיה של פזור הגלות. לכן תורת אלהים חיים אשר לנו, שהיא כוללת ומחיה את כל מדרגותינו ותקופותינו אלה, אינה לנו נחלת תקופה מופתית של עבר קדום, כמו שישנה לאחרים, "תקופת התנ"ך", אלא "חיינו וארך-ימינו", נר- נשמתנו ואור לכתיבותינו, הממלאת את כל עצמיותנו וכל חלקי חיינו כלם וממולאת מהם, אשר על יסוד מקור אותו מעמד ההתגלות האלהית הנבחרת על ידי אדון הנביאים – הלא ככללו ונכונו בה כמו "נביאים וכתובים" כן גם ששנה וגמרא" שכולם נתנו למשה מסיני", גם "דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש" "שהראהו הקב"ה למשה", גם "תלמוד" ו"תוספתות הלכות והגדות" "וכל מה שתלמיד "ותיק" עתיד לחדש", "לשאול", "לומר", "להורות", "לפני רבו", "נתן" ו"הראה", "למשה מסיני", ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור קבל כל אחד ואחד את שלו מסיני", "שמוע תשמעו" -"אם שמוע בישן תשמע בחדש", "אנכי מצוה היום" – "חדשים כאילו שמעתם בו ביום", "תורה שבכתב לא אשתמודע אלא בגין תורה שבע"פ ותורה שבע"פ לא אשתמודע אלא (בגין) מתורה שבכתב, ודאי כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל, שכינתא לא מתישבא לעילא (ותתא) אלא (עם תורה) באורייתא דלתתא, דכל זמנא דאורייתא אשתכחת יכילא למיקם בעלמא, – הה"ד כי הוא חייך ואורך ימיך וכו", ובאותה ההבעה החיוניית של יסוד התורה מן השמים נכלל בדברי הרמב"ם גם "פירוש התורה המקובל שהוא גם כן מפי הגבורה", והוא הנותן בשיטתו ההלכתית למצות דרבנן בכלליותן כח דאורייתא, ואת "נותן התורה" אנו מברכים בלשון הוה, כדברי הט"ז: "שהוא יתברך נותן לנו תמיד בכל יום תורתו, דהיינו שאנו עוסקים בה וממציא לנו הוא יתברך בה טעמים חדשים, וכמו שאמרו חז"ל על "דדיה ירווך בכל עת": "מה התינוק הזה" וכו'.

מצב רוח זה המבוסס על הכרת עצמיות מהותנו הישראלית הבריאה ועל שאיפתנו אליה ולהגדלתה והאדרתה, מקשרנו ומאחדנו בקשרי אהבת ודעת נפש חיה אל כל כלל ישראל כלו בכללו ובפרטיו כראוי לו ואל כל דורותיו וקורותיו, עם ההשראה החיה אשר ישרה בקרבנו את חיות הקודש הארגניית של תורת ה' ומסרתה המתגלית ומתגשמת באלה ומתוכם גם בנפשותינו הפרטיות האישיות (סימן לדבר: רמ"ח ושס"ה שבתרי"ג), של אמת אלהי עולם מלכנו צור יעקב מגן ישענו, אשר לדר ודר הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קימת, ודבריו החיים והקימים, הנאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים על אבותינו ועלינו, על בנינו ועל דורותינו, ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך, על הראשונים ועל האחרונים, דבר טוב הוא וקים לעולם ועד אמת ואמונה חק ולא יעבור, ובו יש לנו דבקות אמתית, עזה ובהירה במסורת.

ומתוך כך יש מקום שאיפה והתרוממות לדעת-האלהים הישראלית העליונה, שהיא בעצם אפי אמתתה הארגניית-הרוחנית מחוברת דוקא וישר עם עבודת-האלהים "וידעת – והשבות ללבבך", "דע- ועבדהו", "וידע אותי – כי אני עושה חסד משפט וצדקה ובאלה חפצתי" ואב לכל זה י"ג מדותיו ב"ה, ומתלכדת בזה בסופה עם מרומי טהר האמונה, שהיא "הענין המצויר בנפש כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצויר" או "שהוא כפי מה שנראה לנפש". זוהי הכרת "הענין האלהי", (זה בטויו החביב של ה"כוזרי", הפך בשורת "הדבר – האלהים").- הענין המנהג ומתגלה ומחיה בכל עלילות ההיסתוריה כבכל מסבות הטבע בחקיו ותורתו, אשר כל צדדי אפולוגיות פרטיות ודאי שפלים או אולי גם "שנואים" הם, לא מצד עצמם, כמוכח מכל וכוחי התשובה למינים בכתב ובעל פה שאנו מוצאים בעתות הצרך שבכל הדורות אלא כהסברתו של מרן אבא שליט"א שאת החלוק של "ענה" ו"אל תען… כאולתו" שבין אפיקורוס נכרי ובין אפיקורוס ישראל, – לגבי אפיה הארגניי הרוחני המיוחד של הכרה זו, שגם צדדי הבריאות וגם צדדי החולי, גם החסרונות וגם היתרונות לא על פי חשבונות פרטיים מצד עצמם יוכלו להערך ולהסתדר ולהתקן בה אלא על פי יסוד כלליותו הארגניית, שהוא מתגלה ומתבלט ומתגשם בחיים ובהכרה בתקופתנו הנכחית בערכה המיוחד לה בין פרקי ההסתוריה האלהית הישראלית, בהגלות והתעורר הצורה הכללית של האומה הישראלית והרגשת חיותה המיוחדת.

ובעמדנו במעמד זה האם דבר שצריך להאמר הוא עוד – כי גם עמדת לאומיותנו הישראלית ושאיפות תקות ואמונות תחיתנו, "גאולתנו ופדות-נפשנו", לא נגן בחשבונות אפולוגיות פרטיות כלפי שאיפות אנושיות רחבות, אלא בכוננותו החיובית של מעמדנו החיוני וההכרי המיוחד בתקופתנו זאת ? וכי צריך עוד להתפרש, שאין בהן בלאמיותנו ובתחיתנו מן ה"צמצום", אותו הצמצום המונח בהכרח ביסוד הקבוצים הלאומיים שבחברה האנושית בזמננו, בעוד לא כלתה הרשעה ולא שפלה גבהות אדם ? כי נחלת יעקב היא דוקא בלא מצרים, כי עבודותינו הלאומיות ותחיתנו הממשית לא תפרדנה בעיקרן וביסודן אף רגע מהאידיאלים האלהיים המקיפים את כל האנושיות, וגם הרבה יותר ממנה, אשר בתורה ובנבואות, באגדות ובתפלות, באמונות ובתקוות העתיד הישראליות ? ואיה איפוא מקום אחדותן הטבעית של ה"קוסמופוליטיות" והלאומיות – והאישיות היחידית בעמק פנימיותה, כבישראל ותורות ה' אשר לו תורת חייו? הלא היא סגולתו האחת, שכל הכשרונות המיוחדים הפרטיים שנדמה למצוא בו, בה הם כלולים ומיוסדים, סגולת ארגניות מהותו, קדושתו האלהית הנבחרת, ישראליותו, המתגלית עתה בצורת האומה הקמה לתחיה.

כן גם האישיות היחידית, הלא גם היא כמובן, בהתבכר ההכרה וההרגשה הישראלית, ביחוד בתקופתנו זאת שהצורה הלאומית הצבורית הכללית בישראל מתגלית ומתעוררת, אך בארגניות הכלליות השלמה של האומה וצורתה הרוחנית, בידיעת היהדות ובארחות חייה, בתורה ובמצות, המכוונות לשם ארגניות זו ומחוברות אתה, יהיה לה בסיס נכון וקים מגדיל ומפרה גם לכל נטיותיה הרוחניות המיוחדות, אישיות-יחידיות או אנושיות-כלליות ואיזו שתהיינה, כשם שמוסרנו הלאומי האמתי המקורי, שעם התפתחותן הממשית של עבודות תחיתנו הלאומית מחוברת בטבע התגלותו והתחזקותו, של זה רוח חייהן הפנימי, הוא אותו המוסר האלהי שברוח ישראל הכולל כל, המנוחל ומבוסס באמון המוסר האישי, המעשי והעיוני, שבחיי כל יחיד ויחיד מבני ישראל, אשר חובתו וישותו מתכפלת במדת בריאות הרוח האישי בכוּר הכרתו והרגשתו הלאומית מעבר מזה וגמדת גדל ערך פרק הזמן ההסתורי בדברי ימי האומה מעבר מזה, במסורת המצוה והתורה כלילת הדרכת כל פנות חיינו הפרטיות היחידיות ומשאות-נפשנו ויעודי אמונותינו ותקוותנו הלאומיות והאנושיות הקוסמופוליטיות.

כי שני היסודות הממשיים האלה, העשויים צבת בצבת, יסוד תחייתנו הלאומית ויסוד המוסריות האישית היהודית, בצעירינו בעלי הכרה מפותחת, גם הם והם ביתר שאת לפי מדת ממשיותם הגלויה – אך מבסיס קרקע הארגניות השלמה הכלל ישראלית בצורת האומה ותחיתה הקדושה, המתגלית ומתבלטת ונתפסת עתה בחיים הממשיים, ויזונו הזנת קיומם האמתית הבריאה והמבריאה, העומדת לפתח ולהעלות אורים גדולים ואדירים לדעת אמת ולרוממות בינה וחכמה עליונה, להתלהבות הנפש לשמחה של מצוה לתורה לקדושה ולטהרה, להשפעת גאולה וישועה ופדות ובנין עולמי (ם פרטיות וכלליות.

ומקרקע היסתורי זה עולות וגדלות תחית הארץ הממשית ואחריה תחית השפה הממשית. תחית השפה בממשיותה, בהתרחבותה התקיפה והחיונית, שבאה בשנותינו אלה האחרונות, אחרי השתרשותו והתרחבותו המרנינה של ישוב הארץ ורעיון תחיתה, סימן התבכרות היסתורית היא למהלך תחית האומה בכללה. כי כשם שהארץ היא מכון-הטבע של האומה, אשר בקשר התאמתם היצירתי המכוון הם ממלאים את תפקידם המיוחד במציאות, כן השפה, סגנון האומה ואוצר גִלוי נשמתה, היא מכון-הסתוריתה דברי ימי חייה; כן הארץ, אמצעית העולם שממנה הושתת ומתמציתה הוא שותה, של אותה אומַת העולם, שבשבילה הוא נברא, בעלת התורה, שהיתה כלי האמנות להקב"ה בבריאת העולם. וכן השפה, לשון קדשה שבו נברא העולם ונאמרו מאמרות בריאתו, "כשם שהתורה נתנה בו".

הארץ והשפה שתיהן יצירות מתאימות לאומה ולרוחה, ואין בין זו לזו אלא שהארץ היא דבר-הטבע, שהוא מחוץ לאדם וקודם לו ושהאדם הוא אתו ובתוכו, אשר היא לו לאדם ארץ חייו בתכונת אדמתה שהוא יושב עליה ועובד אותה. ופרי הצומח והחי שהיא מגדלת לברכה ולתפארת, שמיה ורוחות אוירה המאירים ומפארים ומברכים ברשמיהם של כל אלה עליו וביחוסים החזקים והמכוונים שביניהם, והשפה היא דבר ההיסתוריה אשר כמוה – ההסתוריה – כן גם היא של האדם ונעשית על ידו, שורה וגדלה בתוכו וקימת בחייו ומתפתחת בהתפתחותו, והיא לו לאדם "המדבר" "המדיני בטבעו" חית נפשו "רוח-מלולו" העצמית, בסדרי ואפני חתוכי האותיות וצלצולי הקולות, ע"י תנועותיו הנפשיות והגופניות בשכלו ובחושיו ובעצביו ואבריו בצרופי המלים ונטיות המשפטים ההגיוניים, שהתיחסותו הטבעית ומחשבתו התחתונה שבתחתונות והעליונה שבעליונות מובעת ומתגלה בזה, מתוך פעולות עמק אפיו הפנימי ותבונתו המבוכרת, ונכנסת לקיום ולגדול ולברכה לדורות, ומזה יסוד החבור הפנימי שבין מדע הלשונות ומדע נפשות העמים. וכן בארצנו ובלשוננו, בארץ הקדש ובלשון הקדש, בערכיהם הראוים להם.

כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו מפני חטאינו אבדנו את מכון טבענו, נשמט הקרקע הטבעי מתחת רגלינו ונעלמו מאתנו טהר רקיעה ואוירה של ארץ חמדת ד', ובגלותנו ל"אדמת נכר" ש"לא במקומנו" ל"ארעא דמחשכא" גלתה אתנו שכינה ונלקו גם מאורות תורתנו בחשכתנו. התקשרותנו הפנימית לארץ-חיינו לכל סגולות תכונותיה החמריות והרוחניות, שכל נשמתנו מחוברת אתה, הוחזקה במרחק הגלות המפסיק בינינו על ידי דיני תורה ודברי חז"ל. מה שאין מקום וצורך לזה במכון הסתוריתנו – השפה, אם גם על הארץ בערכה, כמו על התורה בערכה, נאמר: "תהא בעיניך כאילו נתנה לך בו ביום ואל תהי בעיניך ירושת אבות", היתכן להתפרש כן גם על השפה, שהיא ממש בפיו ובלבבו של אדם ? הפסקים ומרחקים גשמיים הלא אינם שולטים בזו כלל ! הלא דבר שממנו ובתוכנו ואתנו היא, ואת חיינו היא חיה, ולפי מדת קרבתנו אל בהירות תכונתנו המקורית ושורת חיינו הבריאה והשלמה, במלא כחה האלהי לנו ולעולם כלו, כן מצב שפתנו, שהלכה והתפתחה גם היא אתנו לפי דרכה בכל גלגולי תקופות גלותנו עם כל רב הטוב והרכוש הגדול העומדים להצטרף לנו – במתכנת עלילותינו ומקרא דורותינו – מתוך כולן לחשבון חיינו ותפקידנו. גלינו, ולשון "בית אמנו ", מקום תחלת גלותנו, "קרובה ללשון תורה", נטפלה ללשוננו העצמית בדבור החי ואחר כך גם בכתב ובספרות, ובשתיהן נאצרה לנו תורתנו שבעל פה וכל גלויי נשמתנו ופירות רוחנו עמה ממקורנו האלהי למזון ולמחיה ולברכה ולאורה לכל היסתורית פיזורנו בכל נוראות ואדירות מעלותיה ומורדותיה, אורותיה ומחשכיה, עד הגיע יום הכתב התורה יונית, "שהיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". ומדי "הפזר עצמינו אל פי שאול כפולח וכבוקע בארץ" הוסיפה ממשיותנו להתדכדך, סדרי חיינו להתבלבל, ולשוננו להתפלג. אחת היא אי הטבעיות שבמרירות גלות השכינה וגלות ישראל, שבבטול תורה ומצות, בארץ העמים ואויר מחנקה ושמי מחשכה, בשפת הלעז ועקומי דבוריה וגמגומי צלצוליה, לנשמה ולגוף, לרוח ולבשר, לשכל ולמחשבה ללב ולנפש ולגידים ולאברים של כל איש יהודי, ועל אחת כמה וכמה לשל כלל הצבור הישראלי, העם המפוזר והמפורד – כמה ממשית בולטת היא אי הטבעיות שבגלות השפה בחיי כל יחיד מישראל, בתנועות הגוף והנפש הפנימיות והחיצוניות ובצרופי המלים והדבורים אשר לא לפי אפיו העצמי, אשר לא ללשון קדשו, כמו גם בקלקלת מוסר ישראלית או אנושית שבארחות החיים וכמו בזרות האקלים הנכרי וסביבתו בערכיהן הן, ועל אחת כמה וכמה בחיי האומה בכללה אשר שפתה המיוחדת היא המטבע הממשי של קבוציותה, שפנימיות תכונתה הארגנית הכללית מתגלה ומתבלטת בו, בדרך הדבור ובאפן המחשבה המופיעים במהלך החיים וארחותיו ומאחדים וכוללים את בניהאחרי התקבצם בשטח מקום מיוחד הראוי להם.

ועל כן ישר וטבעי הוא בהגיע בנו מהלך תחית האומה, מתוך תחית הארץ הממשית ותחית השפה הממשית, האחרונה והממשית שבמטבעות האומה, המביעה בהתגלותה את התבכרות צורת האומה הארגניית הכלליית; אף על פי שימצאו יחידים בעלי בחינות אחרות וממשיות ומחוסרי התרוממות למעלה מהן ולתוכיות שבהן, הטועים להחזיקה לענן מיוחד בפני עצמו שיוכל להיות נפרד מכלליות מהות האומה וכל גדלה וקדשה לאלהים – וגם סותר לה. ומי בעל נפש ישראלית חיה, המבין אל פעולת ד' הגדולה המובלטת בתקופתנו ההיסתורית ומפלאות ערכיה "נוטעי שמים ומסדי ארץ ואומרי לציון עמי אתה", ימלא את תכנה הטבעי הקים בהחיותו בו את לשון עמו הקדוש, בהשתתפו בפעל ממש ושמתוך דבקות לב וכוון דעה, בתחית השפה בתור מטבע הלאומיות המוטבעת בממשיות החיים הפרטיים האישיים של כל יחיד, והמתגלית מתוך מהלך תחית אורגניות האומה בתתו לו עם התאמת ארחות חייו העיוניים והמעשיים לאמתת טבעו הישראלית – את דרך ההבעה ואפן הדבור של אמתת הטבע הישראלית, כראוי לגופו ולנפשו, לבשרו ולרוחו ולאפיות נשמתו הפנימית, ועל אחת כמה וכמה לקבוץ צעירים בעלי הכרה, שהצבוריות הכוללתם, עם ההכרה המתפתחת ומתבכרת, מחייבות גם יחד את מלוא תכן ישראליותם. בפנימיות חיינו, בחיי הצבור, שהיו תמיד מובדלין ומבוצרים באמץ אפים הישראלי, ובאוצר הקדש התורה והתפלה – שממנו שאבנו תמיד חיים ועז בכל פזורינו, היתה שפתנו חיה וקימה בלי הפסק גם בכל עתות הגלות, ומהמשך חיות זו וקיום זה תלך ותשוב להתפשט ולהתקים ולחיות בכל מרחבי חיינו וממשותם, כל מה שיוסיף עז קדש חיינו הפנימי המקורי להתמלא בהם, להתקבץ פזורינו, להבנות הרִיסותינו ולבא דבר תחיתנו וישועתנו השלמה. ואם מדברנו העברי אינו כל כך נאוה, מבטאנו לא כל כך מחוור ודבורנו לא כל כך מדוקדק, ואפילו אם יפתיותנו הגלותית מקלקלת ומגרעת את כח שֵמיותו הטבעית, נדע כי כל אלה עומדים להתברר ולהתקן עם התקדמות מעלות חיינו בתוך כנסת ישראל אמנו השבה לחדוש נעוריה, שאנחנו דבקים בה ובדעתה וחיים בתחיתה הארגניית.

והארת הדרך ברוממות רוח וגדל דעת ואמץ נפש ממקור הקדש הישראלי ימצא לו מעמד ארגניי זה במרן מאור הקדש והטהר שליט"א, בדבריו ובכתביו של זה הנושא והממשיך ההיסתורי של דעות היהדות בדורנו האחרון הזה ורועה עם ה' המתישב ושב לחייו בחבל נחלתו ומפיח הוא בהם את רוח קדש התחיה.

עין איה / ברכות ב / פרק שישי–כיצד מברכין / מ. ברכות מא/ב

מ. ברכות מא/ב

רב חמדא ורב המנונא הוי יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו תמרי ורמוני, שקל ר"ה בריך אתמרי ברישא, א"ל ר"ח לא מ"ל מר להא דאר"י ואיתימא ר"י כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, א"ל זה שני לארץ וזה חמישי לארץ, א'"ל מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך. כשם שהברכות עצמם מעירות את הלבבות לדיעות ישרותי שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהם להלכותיהם בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות. ובאשר חבת אה"ק היא יסודה של תורה, שהיא מביאה את כלל עם ד' וכלל העולם כולו להשלמתם, ע"כ מחוברים הם עניני הברכות בהקדמתם בסמיכתם לארץ שבתורה, להורות כי כל הקרוב קרוב יותר לארץ, ומי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בענין ישוב ארה"ק הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות. ובאשר חבת הארץ מחולקת היא לפי מעלת האנשים והכרתם, כי יש שמחבב ארה"ק בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאד לרצות אבני' ולחונן עפרה כדי לקיים המצות התלויות בארץ ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארה"ק וישתדל בישובה ובדירתה בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא ג"כ דבר טוב ונשגב, ובכ"ז לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליונה שבחבת הארץ. ע"כ רמוז בפסוק קירוב הברכות לארץ בשתי מערכות, חמשה מינים, נגד ההשתוקקות לארץ באופן העליון המעולה, מכוונים נגד חמשה חומשי תורה שהם יסוד ההשלמה הישראלית וממנה נמשכת ההשלמה האנושית, וכל המוקדם בה וקרוב יותר לארץ מוקדם לברכה. והחלק השני, [זית שמן ודבש], נגד המכירים ההשלמה הטבעית של כלל ישראל בארץ בהשלמתם הרוחנית הטבעית, כראוי לכל עם גדול וחכם ברוח ובחומר.

עמוד קפז

ולמדנו מכאן כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק לישב ארה"ק אפי' לשם התכלית החומרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בא תבוא ע"י חבור עם ד' בארץ ד'. ע"כ מי שיש לו קורבה יתירה לארה"ק אפי' במדרגה הנמוכה, יש לנו לחזקו ולאמצו ולהקדימו לברכה, ממי שמתאחר ומתרחק אע"פ שבתוך הלב יהי' המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, מ"מ ישוב הארץ וחבתה בפועל הוא דבר נשגב, וכמו שאמרו חז"ל על עמרי שזכה למלכות בשביל שהוסיף עיר אחת בא"י, אע"פ שהיתה כונתו ודאי חומרית. ויש לנו לימוד שצריך לחזק את הכוחות החומריים של כלל האומה ומזה יבא ג"כ חיזוק להכוחות הרוחניים. ע"כ אמר להם זה שני לארץ, אע"פ שהוא שני לארץ במדרגה השני' מ"מ הוא קדום לחמישי לארץ שבמדרגה הראשונה, לענין הרושם שאנו צריכים לעשות עלינו בחבת הארץ, אע"פ שהוא בעל נפש שפלה נגד הראשון, מ"מ פעולותיו הגשמיות מתקרבות למטרה רמה, ע"כ מתוך החוזק החומרי יבא חוזק נפשי רוחני. ע"כ אמרו לו כהלכה וכענין, מאן יהיב לן ננרא דפרזלא ונשמעינך, מי יתן לנו חוזק גופני וכח חומרי אמיץ כברזל, להיות שרירי הגוף חזקים, ונוכל לקבל ממך שלימות רוחני גדול כמדתך, לחבב את החוזק החומרי בכלל עם ד', מפני שמביא ודאי לחוזק הרוחני. ועל עניני הכלל בצד הלאומי של ישראל יוסב ג"כ, מי יתן לנו אמצעיים חזקים לחזק את הצד הגשמי והחומרי של הכלל, בנגרי דפרזלי, ברכב ברזל, בבריחי ברזל, ובכח אמיץ וגוף חזק כברזל להתאזר בגבורה ולרומם קרן ברוח גבורה, ונשמעינך, ונלך בדרכך איך לזכות לזה ע"פ דרכה של תורה, באהבה ושלו' שלא לעלות בחומה ולא למרוד באוה"ע, כ"א להרבות כח ועצמה פנימית, אפי' גשמים, כי זאת תביא לנו המשמעת הרוחנית, שהיא המטרה, "לא בחיל ולא בכח כ"א ברוחי אמר ד'". ואמר "שבחי ירושלים את ד' הללי אלהיך ציון כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". והחותם והתכלית הבא מזה בהכרח כפי קדושתם של ישראל הוא, מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל.

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / יח. ברכות מז/ב

יח. ברכות מז/ב

והני כותאי עשורי מעשרי כדחזי רבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי, דאמר מר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל. תכלית התורה היא כפולה, השלימות הפרטית של עבודת ד' של כל יחיד ויחיד, בין מיראת ד' באיזה מין ממיני היראה שתהי', יראת העונש או יראת הרוממות, או מצד אהבת ד' וגעגועי הנפש בכללה אל אביה שבשמים, שמוציא מן הכח אל הפועל בכל מין עבודת ד' שתשיג ידו, בין בדברים מחוייבים ע"פ התורה, בין בהנהגות ומוסרים מוסכמים לעצמו ע"פ שכלו והדרכתו בכונתו לשמים.

עמוד רי

ועוד יתרון עקרי יש לישראל מורשה קהלת יעקב, והוא התכלית הלאומית שיש בכלל התורה והמצות, שהם בכללם מחזקים את האגד הלאומי ומוסיפים עוצמה בסגולות הלאומיות. ויען שלאומיותם של ישראל היא הדרך הכבושה להדריך את כל העולם כולו בדרכי ד', ע"כ בתיקון ושכלול של כנסת ישראל תלויים כל גופי תורה ומצות. אמנם בענין הדקדוק הפרטי, לדקדק הרבה בדקדוקי מצות, יש הפרש בין אלה ב' התכליות, מי שאינו מכיר התכלית הלאומי לא יוכל להבין מושג כללי לכללות התורה והעבודה. ע"כ רק מצד אמונה ויראה, וע"פ רוב יראת העונש, ישקיף על המצות, כי בלא הבנה עקרית בעומקה של תורה שבנויה ע"פ יסוד כנסת ישראל בכללה לא יוכל לעלות למדע מבורר לדעת את ד' ולעבדו באהבת אמת. ע"כ לא יכיר שום הבדל בין עיקר מצוה לדקדוק רחוק. כי כולם תכלית אחת היא למי שאינו יודע דרך התכלית הכללית, ואם אמנם הדרך כשהוא לעצמו הוא טוב מאד, דבאמת גם ע"י ההבנה הכפולה של השלימות הפרטית והשלימות הלאומיות דכנסת ישראל בכלל. יש יתרון רב לכל דקדוק ודקדוק קל שנכנס לאוצר הכללי ומתלקט לחשבון גדול של אושר וגדולה כללית, מ"מ לזה צריך השקפה יותר ברורה. אבל מי שלא עלה בתכלית המעלה, לפעמים ע"י היתרון יולד איזה חסרון, שמתוך שמבין התכלית הכללי, יוכל לעלות על דעתו כי ימצא התכלית רק בכלל המצוה, והפרטים הם בכלל מלואים ושומרים שלא תזנח תכלית המצוה, כי הדקדוקים שומרים את משמרת הכלל, ע"כ יש הבדל ברעיון הישראלי בין כללות המצוה לדקדוקיה. והנה הכותים אינם מכירים כלל לאומיותם של ישראל, כי עוד כצר נחשבו לכלל האומה מצד לאומיותה, והשתתפם בתורה אינו כ"א מצד רצונם לזכות בשכרה, או הכרת האמת למצויינים שבהם. ומדוייקים דברי חז"ל, שגם המעלה את הכותים ונותן להם יתרון שאינם גרי אריות, אומר שהם "גרי אמת", ואינו כלשון המורגל להם ז"ל בכל מקום על הגרים "גרי הצדק". והיינו שצדק נקראת כנסת ישראל, שיסודה להביא צדק עולמים לכלל המין האנושי. ומי שאין לו יד ושם באלהי ישראל, אע"פ שמכיר הוד התורה מצד צד האמת שבה לעצמה, נוכל לקרותו גר אמת ולא גר צדק. ע"כ כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקים כה, ביחוד רק במאי דכתיב באורייתא, כי יסוד תורה שבע"פ הוא ביחוד מצד התכלית העליון של הכסא, שהוא התכלית הלאומי שצריך שיהי' המרכז חזק מאד, וערבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה שבהם מבואר התכלית הכללי בגילוי ברור. אמנם יש ג"כ בכלל הדקדוקים, דקדוקים של תפלות, שיוכלו להולד ממנו דרך להבחין בין עקר לטפל, וביותר שאין דרך להגביר מדת הצדק ע"י העבודה כ"א בההבנה הברורה של התכלית הכללי, שעל ידה האדם מוצא את עצמו עוסק בצרכי ציבור הכלליים וגומל חסד עם אומתו ועם כל העולם כולו. איזהו חסיד המתחסד עם קונו ועם קן דילי' מקום שממנו שאב כל אשרו והפרחתו, דהיינו אומתו. ע"כ רק ההבנה האמתית תיישר את דעת האדם לכונן אשוריו במעגל הטוב והישר, להיות זהיר בכל דבר בדעת ותבונה ולערוך ערך לכל דבר כערכו, ולהשמר ג"כ מהפרזה בדקדוקים כאלה שאין רוח חכמים נוחה מהם, ומביא ג"כ לשקוד על דלתי תורה כדי שיוכל להכיר ההבדל הראוי בין עיקר וטפל ולדעת מי נדחה מפני מי. מה שאין כל אלו המדות היקרות הנמשכות בדרך המצומצם הפרטי, שאין בו מדת תורת ד' התמימה, שהיא מורשה קהלת יעקב הגוי כולו. ואחרית תקלה זו של ביטול ההערה הרוממה הלאומית מביאה ג"כ לעבודה זרה, כי בהיות שכל האדם משוטט לתן טעמים למצות, ולא ימצא באמת רק בהכנסו דרך השער אשר לד' שהיא שערי צדק של כנסת ישראל, ממילא ישגה לתלות דמיוני שוא ובוקי סריקי של הבלי ע"ז או קרוב לה בתורת אמת. וזהו שהביאה להכותים סופם שמצאו דמות יונה להם בראש הר גריזים, תחת ירושלים שהיא מקדש מלך ויסוד הלאומית בחרו בהר גריזים להורות על תכלית הפרטי לזכות רק בברכות, שע"פ רוב לא תתרומם נפש האדם בזה יותר מהשער הנמוך של עבודה ע"מ לקבל פרס. והיא דמות יונה שכנס"י אמנם נמשלת ליונה שמצות מגינות עלי', והמצות כולם המה לתכלית העליון של הצורה הרוחנית של עבודת ד' המיוחדת לישראל, שאין בזה שום הגשמה חלילה הם בערכם המצות לא לשם הדעה האמתית הזאת כ"א לתכלית הפרטית של ברכות המכוונות להר גריזים, לא יוכלו להנצל מהגשמה ימצאו להם דמות יונה, שאמנם אינה מחלפת בת זוגה באחר, אבל חשבו רק בעבור הפרטיות של מציאות הברכות. אשר "לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא", ו"ד' אלהים יתן אמר המבשרות צבא רב", שאמרו ע"ז חז"ל שכל דיבור ודיבור נחלק לשבעים לשון, שהוכן בו פתח תקוה לכל האדם אשר ע"פ האדמה. וע"ז אמר "אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ". תכלית ההוד וההדר הוא כדי להודיע תפארת ישראל בעולם ע"י שכלול האמיתי של כנסת ישראל, וע"י ההכרה של תפארת ישראל ידעו כל העמים להשכיל ולאמר "בית יעקב", שבו תלוי כל תפארת ישראל בעל הקורה שראוי שיכנס בעוביה של קורה. "לכו ונלכה באור ד' י, "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה, ודבר ד' מירושלים". אמנם לפי ערך גדולת התכלית ראוי להתגדל אהבת הדקדוק ביותר לכל פרט קטן מרוב אהבה ויקרת ערך. אבל התרוממות הנפש לתכלית הכללית תשבית מעט את הקשר הטבעי לדקדוקים היותר רחוקים, וצריך ע"ז זהירות מיוחדת והגברת הכח השכלי, לקשרו בשכל המעשי יפה. ואצל הכותים אשר לא ידעו את שם ד' אלהי ישראל, שאינם מתנשאים אל רוממות

עמוד ריא

התכלית הכללי, אינם צריכים ע"ז התגברות כי משפט אחד להם, הכלל והפרטים. דוגמת הדבר מצינו בבנ"א היותר נמוכים אין להם מרכז של חיים במח, וע"כ גם כל חלק קטן מגופם מפרפר בחתכו, ולפעמים ישוב ג"כ ויגדל שאר חלקי הגוף ויהי' לבע"ח נמוך בצורתו הראשונה. ובע"ח השלמים להם יש מרכז מיוחד במח, ויש הבדל בין האבר המרכזי לאברים הצדדיים, מ"מ ודאי שע"י הכרת המרכז מרומם יותר אפי' ערך האברים הצדדיים, מפני שהם עשויים לשמש מרכז גדול ואדיר העשוי לתכלית נשגבה ורמה, כצלם אלהים שבאדם.

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / לא. ברכות מח/א

לא. ברכות מח/א

אר"נ, משה תקן להם לישראל ברכת הזן כשעה שירד להם המן, יהושע תקן ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו כונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר, דאמר"נ אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה

עמוד ריח

תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו המטיב שנתנו לקבורה. החוט המחריז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים במה שהפרטים מוצאים אשרם בכלל הגדול. ע"כ בהיות האכילה משפלת את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו מראש בעצת ד' הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לעלות משפלות הפרטי אל רוממות הכלל. אמנם סדרי הבנין הכללי צריכין להיות מותחלים מהפרטים, ע"כ ראשית הכל צריך הקיום הגופני הפרטי ואחריו הקיום הגופני הכללי. ואחר שעלו ביד האומה שתי אלה, אז צריך להתחיל התיסדות הצורה הפרטית, בתור אומה דואגת לעצמה, לקיומה וצביונה, ואח"כ תגיע עד הצורה הכללית, בדאגתה לכל המון גויים ברואים בצלם אלהים. אמנם כאשר במשך הגלות הלב חרד אל אלה התעודות, שאחרי שהננו נדכאים בהמון צרות ופזורים נוראים, שלא תפסד חלילה הצורה הפרטית מהאומה ועמה יחד תאבד חס ושלום התקוה הגדולה, שעתידה על ידה להיות בקץ הימים, אל כללות האדם. אמנם מובטחים אנחנו על שמירת צורתינו הפרטית גם אם נחשבנו כמו חללים, בכל זאת תחיינו רוח ד' ועמה יחד תתרקם בסתר התעודה הנפלאה שתצא אל הפועל בקץ הימים, לקרא בשם ד' אל עולם באזני כל האנושיות, שאז נראה שאין לנו דבר שיהי' מונע את הקישור הנפלא של פרטיות הפרטים אל גדולת הכלל היותר כולל ויותר נשגב. ע"כ קודם לכל תקן משה הזן בשעה שירד להם המן לתקנתם וקיומם החומרי הפרטי. אמנם, בהיות דור המדבר ההכנה לכל המסיבות האדירות שנולדו ושעתידין להולד בעולם ע"י ישראל, ע"כ אם שעל פי הסדר ראוי שתהי' המטרה הראשונה הקיום הגופני הפרטי, שמבלעדו אין חומר במה לבנות צורות וכללים. אבל כבר היו בתוכן כלולים כל ההכנות היותר נשגבות, כי דרך ההנהגה הניסית והמון האמתיות שנתגלו על ידה הם האירו הדרך לכל התוצאות העתידות. ע"כ הי' המן מתגבר עד שיהיו רואין אותו ויודעין ממנו מלכי מזרח ומערב, שקיום האומה לבדה מבלי האמצעים לקיומה בטבע הפשוט היתה ההכנה לישר לב עמים רבים לדעת את ד', מ"מ כחק הסדר, הערך הגלוי בזה הוא הקיום הגופני הפרטי. ואח"כ עלינו מזה שנכנסנו לארץ, ובאנו אל מצב דאגה של הקיום הכללי הגופני. ע"כ תיקן יהושע ברכת הארץ כשנכנסו לארץ, שבאנו אל המדרגה השני' ממעלת ההתקדמות הדרושה לנו. אח"כ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, שכבר בא הזמן ליסד מרכז רוחני כללי לכלל האומה. אמנם בזה תיקן דוד על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, היינו הדאגה הרוחנית עבור ישראל עצמם, במה שכל ישראל יתאגדו ע"י ירושלים לעם אחד בצורתם הרוחנית, ובזה נשלמה המטרה הרוחנית הלאומית הפרטית. ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש, להעיר ג"כ על המטרה העליונה של הרוחנית הכללית, כמו שאמר' ביסוד הבית "למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים אין עוד". ע"כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב. ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב על השולחן אשר לפני ד'. אמנם שלא יפול לבבו עליו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא אשר בחר בו ד' להיות לאור עולם, ויתיאש מההצטיינות הפרטית מיראתו שע"י ביטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג"כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול התקוה הכללית היותר רוממה. ע"כ תקנו ביבנה הטוב והמטיב כנגד הרוגי ניתר שהוא סימן לדורות, כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתינו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הגבורה המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים. וזהו הטוב לעצמינו שלא הטריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית. ולא זו בלבד כי גם לא תגע ג"כ באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו להיות מטיבים לזולתינו. והמטיב שנתנו לקבורה, עד עת קץ שיעמדו לגורלם הנשגב. ע"כ הכל הולך אל הכלל הגדול שקשר הקדושה ורוממות הנפש שראוי להמצא ברגשי לב כל אדם מישראל בבאו לשבת על שולחנו, אין עצב הגלות ומראהו האיום מערבב כלל את אור האמת, שמראה בעליל שיצא כנגה צדקינו וישועתינו כלפיד יבער, ולאות ומופת מגמתינו העליונה. כבר הננו מבארים ביסוד התחלת המעלה בההודאה על הקיום הפרטי, כי לבבינו מרגיש כי טוב ד' על כל בריותיו. ועל מה שזן את העולם כולו אנחנו מודים לו, עד שאנו באים לסדר את הדרכים המובילים את המזון לתעודתו ע"י העבודה המסורה בידינו.

עמוד ריט

עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / קעב. ברכות יב/ב

קעב. ברכות יב/ב

כיוצא בו אתה אומר לא יקרא עוד שמך יעקב כי ישראל יהי' שמך. לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. האדם הפרטי והעולם הם דומים בהנהגתם לשלימותם. באדם ישנם כוחות טובים ורעים, הרעים כשהם יוצאים לפעול אם יהיו מעוכבים שלא יצאו כלל אל הפועל, יהיו הרבה דברים טובים חסרים שצריך להם כח הכוחות הרעים וחזקתם וקשיותם. אמנם אם יצאו בלא שום מונע, יעברו גבול ויביאו את העולם למצב נשחת מאד. בתורה נרמז, כי יצא תחילה עשו, שהוא הנושא של הכוחות הגסים, אמנם יעקב לא מנע יציאתו, אבל ידו אוחזת בעקב עשו, שלא ילך כרצונו בלא גבול. אמנם כאשר הכוחות הרעים יצאו אל הפועל, אין די במה שהכוחות הטובים לא יניחו אותם לעבור גבול, כ"א העיקר הוא שצריך שיסורו למשמעת הטוב ויהי' הטוב השר והשליט עליהם, אז תצא ההשתלמות בכל הדרה, וע"ז יורה שם ישראל שבא אח"כ "כי שרית עם אלהים ועם אנשים". ע"כ גם בהיות הטוב עסוק בסידור הכוחות הרעים צריך הוא מ"מ לשום מתג ורסן שלא יפרצו גבול להתחזק יותר מדאי במציאותם. כי אם יהיו חזקים יותר מדאי לא יסורו למשמעתם, ע"כ יעקב טפל לישראל. גם בכלל העולם לא הי' אפשר שכלול בעולם בשום אופן לבא, כ"א בהתחזק ג"כ הכוחות החומריים ואפי' הפחותים שבהם, ובאו ע"י אנשים שלא השכילו לאחוז בטוב ולשאוף לשלימות האמיתי. כחן של ישראל שהודיעו דעת ד' ודרכיו, שהם צדקה ומשפט וחסד בעולמי, שם רסן שלא יוסיף הרע להגדיל עקב יותר מראי ולשלול לגמרי את רוח הנדיבה של האדם. אמנם כ"ז שישראל בגולה, פועלת פעולתן זאת בהעלם ומועלת עכ"פ להשביח שאון גלי רעת הירוס המוסר וחוזק הרשע. אבל כשירים ד' קרן עמו, אז יהיו גם המסדרים את הכוחות החומריים הנתונים לכל עמי הארץ, איך יפעלו כל אחד לתכליתם לענין הטוב והצדק. ע"כ ילכו עמים רבים אל הר ד, ואל בית אלהי יעקב, לאמר יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. ומ"מ גם אז לעת השלימות הכללי, שיהי' העיקר הסידור השלם, צריך יהי' להנהיג סדר ג"כ כדי שלא יתרומם הרע החומרי המביא לפריעת מוסר ולשבור מוטות הצדק. כאמרם ז"ל "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנים יקולל" באו"ה כתיב, ובישראל נאמר', "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים".

עין איה / ברכות א / פרק חמישי–אין עומדין / נה. ברכות לב/א

נה. ברכות לב/א

ואעשה אותך לגוי גדול, אר"א אמר משה לפני הקב"ה, ומה כסא של שלש רגלים א"י לעמוד לפניך בעת כעסה, כסא של רגל אחד על אחת כו"כ. יסוד זכות אבות השמור לבנים הוא מפני שהאבות מטביעים מדותיהם הטובות בטבע בלב בניהם, ואפי' סרו בפועל הבנים מדרך הישרה מ"מ כשהי' כח הטוב של האבות גדול מאד, פועל כח ירושת אבות שלעולם אי אפשר שיהי' קלקול הבנים גדול כ"כ עד שלא יהי' אפשר שירפאו ממשובתם, כ"א באיזה הערות מוסריות של חכמה או שבט ד' ע"י יסורין יחזרו לעצם טבע נפשם הטובה שירשו מאבותיהם הצדיקים. והנה כח הירושה מאבות תלוי

עמוד קמד

הרבה בחוזק הקנין שהי' למדות הללו בנפש האבות, וגודל הרושם וההתעצמות שהי' בנפשם עמהם. וכל שיגדל יותר הרושם על נפש האבות מתכונות המדות הטובות כה תעמיק פעולתם בטבע הבנים. עד שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו כ"כ דבקים במדות הקדושות והטובות שראויות להיות לנחלה לעם קדוש ששם ד' נקרא עליו, עד שהספיקה מעלתם להקנות קנין נצחי לבניהם, מרותיהם הטובות כפי מה שאפשר לקבל לעם שלם בכללו. ואמנם המדות הראשיות כאשר יתבודדו בהתגברותם באנשים מיוחדים, יגדל רשומם בנפש יותר מאלו יקבצו כולם באחד, שאז אע"פ שתשתכלל השלימות יותר באדם אחד שהשלים נפשו עם כלל המדות הטובות. אבל בהכרח חוזק הרושם יחלש מפני שכל אחת פועלת רושם על הנפש ומחלשת את זולתה. ואולי שלשת המדות הראשיות שמצטיינים בהם עם ד', רחמנות, ביישנות, גמ"ח, כ"א מהם פועלת בנו ביותר מפני שכ"א מהאבות לקח לו אחת מהנה לעיקר בחייו. אברהם מדת החסד, יצחק הצניעות והביישנות כנראה מהנהגתו בנשואיו, יעקב מדת הרחמים שמהם באים אהבת הורים לבנים שהתגברה בו ביותר. ואף שלגבי ערך מנהיג יותר טוב הוא השתכללות כל חמדת המדות, אבל אצל אבות להוריש לבנים, לבנות גוי איתן מצויין בצדקת מדותיו ותכונותיו הנעלות, יש יתרון להתיחדות המדות מפני חוזק הרושם שבא מצד ההתיחדות. והנה עד כמה יפעלו הכוחות מצד הירושה להתגבו על קלקולי הבחירה רק לאלהים הוא המשפט. והנה העם אז נשחת, שאבד סגולותיו ע"י חטא העגל, שעבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, שנכללו בע"ז, שלשתם הן הפך מרחמנות ביישנות גמ"ח. שפיכות דמים היפך הרחמנות, גלוי עריות היפך ביישנות, ע"ז היפך גמילות חסדים. כי גמ"ח באה רק מההכרה השלימה של אחדות השי"ת, שמזה באה הידיעה לאחד ג"כ כל הברואים והמעשים ע"י שיתוף הפעולות לטובת הכלל, וע"ז תעוות הדרך הישרה הזאת להרחיק את האדם מהשקפת ההתאחדות ובזה יגבר כח הפירוד וכח ההרגשה הגשמית רק לבצעו ותאוותיו של כל אחד. ואם אבדו עכ"פ בפועל את מעלתם אבל מ"מ ע"י השתדלות רבה של הרועה הנאמן מוכנים היו להאיר עוד מחשכי נפשם, ולהוציא הסגולות הטובות הטמונות אל הפועל. ואם מדת דינו ית' יחייב שכבר אין תקוה מזה, שכיון שנפל העם כ"כ עד שמעצמו לא יוכל להתיצב על דרך טוב בטבעו, אין לו תקנה ואין שוה להניחו כ"א להכחידו ולהוציא עם שיהי' טוב מעצמו ושומר תכונתו, אמר כי מי יערב שהבאים ישמרו תכונתם הטובה והם יותר עלולים להתקלקל. באשר כלל ישראל, שהתפשט ברובם שרידי המדות שהתגברו אצל כ"א מהאבות ביחידות, ראויים יותר לשמירה הטבעית של המורשה הקדושה. ואם הם אפשריים לקלקול שאין תקוה לו איך תתכן תקוה מובטחת. וכיון שיש תקוה מובטחת וכריתות ברית, ע"כ הוא מפני שיש דבר במורשה שאינו מתאבד לעד, והיא ההכנה שצפונה ויש בה יכולת להתרומם ע"י עבודת אדם גדול העומד בפרץ כמשה רבינו ע"ה, א"כ הם ראויים לסליחה. ואם הקנין העמוק של שלשת האבות אינו מספיק למורשה מובטחת, איכה יספיק הקנין שכבר נתאחד בשכלול שאף שהוא נעלה מצד שלימות ההנהגה, אבל כ"א מהמדות ע"כ הוחלשה מעט מעומק הרגשתה, וכשתתפשט בהמון עם רב לא תבא מצד ההשתכללות שזה בא רק מצד הבחירה והכשרון היחידי, כ"א תבא מצד עומק הרושם והתאחדותו בטבע הנפש ואיך יכול לעמוד לפ"ז בהיות הכסא של רגל אחד.