- הפרק מסכם את המתח בין השאיפה להצלחה פרטית ("גבורה") לבין ההכרה שאנו חלק ממכלול ("חסד"), ומציג את "דעת אלוהים" כדרך לאיזון ביניהם.
בנפש האדם מתקיים מתח מתמיד בין שני כוחות: השאיפה להצלחה, התקדמות ומימוש עצמי (ה"גבורות"), והצורך בחיבור, הרמוניה וקבלה (ה"חסדים"). בפרק זה נשתמש במושגים קבליים אלו כדי לסכם ולחדד את מטרתה של עבודת המידות. נסביר כיצד המטרה אינה לבטל את השאיפות האישיות, אלא "למתק" אותן באמצעות תפיסת "דעת אלוהים", ובכך להגיע לאיזון נפשי המשלב עשייה והתפתחות עם שלווה ורוגע.
אנו מרבים לדבר על כך שעל פי 'דעת אלוהים', האמונה באלוהים היא דימוי, משל להכרה ולמודעות לאידיאלים האלוהיים המובילים את המציאות. זוהי תפיסה שלפיה המציאות כולה היא דבר אחדותי, הרמוני ומאוחד, המובל על ידי מעין 'אישיות' גדולה של אותם אידיאלים אלוהיים. אידיאלים אלו, המושתתים על ערכים של יושר, צדק, מוסר, אמת, חסד ונתינה, הם הכוח המניע את המציאות קדימה. כתוצאה מכך, דרך העבודה על 'דעת אלוהים', האדם מתמלא בתחושת שמחה וסיפוק, הנובעת מהחיבור למערך גדול, לזרם חיים חיובי וטוב המוביל את המציאות להתקדמות.
אך לצד זאת, חשוב להעמיק בצד השני הקיים באדם: נטייה פנימית, שאותה ניתן לכנות 'גאוותנית', והיא הנטייה לפרטיות. בעומקה, יש בה גם היבט חיובי, ולכן קשה לאדם להיפרד ממנה. הנטייה לפרטיות מובילה את האדם לשאוף להצלחה אישית, להתקדמות, לעשייה ולהוביל את עצמו קדימה – למקום טוב יותר, בריא, שלם, עשיר וחזק יותר בתוך המציאות. האדם חש שזוהי נטייה חיובית ומקדמת, ולכן הפרידה ממנה קשה כל כך.
עם זאת, יש להבין שהנטייה להצלחה פרטית היא "סם חיים וסם מוות". מצד אחד, היא אכן מובילה להתקדמות והצלחה. מצד שני, היא עלולה לשגע את האדם ולגרום לו לטרדות, בלבולים וחוסר איזון. כאשר השאיפה להצלחה מתגברת יתר על המידה, היא מובילה לתסכול ואכזבה עצומים ברגעים של כישלון. בסופו של דבר, האדם הוא יצור מוגבל, חלקי וחסר, עם שיבושים ובעיות רבות, וככל שינסה להיות מושלם, לעולם לא יגיע ליעד זה באופן מוחלט. הבעיה היא שהשאיפה לשלמות, לגדולה ולחוזק מופיעה בנו לעיתים קרובות בצורה מוגזמת. אנו נוטים לשאוף לשלמות מוחלטת, להצלחה מוחלטת, ואז ממילא חיים בתסכול מתמיד ובתחושת אכזבה על כך שלא הגענו ליעד. כך נוצר דיסוננס פנימי: האדם מחובר לשאיפה הפרטית שמקדמת אותו, אך בו בזמן היא מתסכלת ומשגעת אותו, והוא אינו יכול להתנתק מהפרדוקס הזה. זוהי בעיה בסיסית בנפש האנושית, וממנה נובעים רוב הלחצים, החרדות והקשיים של האדם.
ישנן שיטות, כמו גישות בודהיסטיות מסוימות, המציעות לשחרר לחלוטין את הנטייה להצלחה ולהתפתחות פרטית, ולהיכנס למצב של 'נירוונה' על ידי שחרור כלל השאיפות והרצונות. הבעיה בגישה זו היא כפולה: ראשית, האדם אינו יכול באמת להשתחרר מהשאיפה הזו, כיוון שהיא טבועה בו ומהווה חלק מאישיותו. שנית, ויתור גורף כזה עלול להביא לנזקים, משום שכפי שאמרנו, האדם צריך להתקדם, להתפתח ולהתחזק. הנטייה להצלחה פרטית היא שמחזקת ומפתחת אותו, ובלעדיה הוא עלול להפוך לחסר מוטיבציה ויכולת פעולה.
לכן, המטרה אינה לבטל את הנטייה החשובה הזו לשאיפת התפתחות, הצלחה ושלמות, אלא לאזן אותה ולהביאה לנפש בצורה מרוככת יותר. אם נשתמש במושגים קבליים, ישנם 'חסד' ו'גבורה'. ה'גבורות' הן הנטייה להצלחה פרטית, וה'חסד' הוא האיזון שלהן. מה שאנו שואפים להשיג הוא 'גבורות ממותקות' – כלומר, שאיפה להצלחה ולהתקדמות שאינה קיצונית, אלא מאוזנת, כזו שאינה מובילה לתסכולים, אכזבות, לחצים וחרדות קשים מדי. ההגעה למצב זה היא המפתח ליכולתו של האדם להתנהל בצורה בריאה ותקינה בחייו, תוך שילוב של התפתחות ועשייה מחד, ומאידך – חיים ללא חרדות, פחדים ותסכולים אינסופיים.
הדרך להשגת איזון זה היא באמצעות 'דעת אלוהים'. בתפיסה זו, האדם תופס את עצמו כפרט בעל חשיבות וערך, אך לא כבעל ערך אינסופי. ערכו נובע מהיותו איבר במכלול כללי יותר של המציאות. כאן טמון האיזון בין החסדים והגבורות: הגבורות הן התפיסה שיש לי ערך, משמעות ותפקיד כפרט, ואילו החסדים הם ההבנה שאינני יצור בודד בעולם, אלא חלק ממערך גדול, מיחידה הרמונית, משטף חיים שלם ומסודר. אני איבר במכונה הגדולה הזו ועושה את חלקי בה. לחלק הקטן שלי יש ערך רב, אך הוא אינו הדבר היחיד, אינו אינסופי ואינו מושלם.
החשיבות הגדולה של תפיסה זו היא שהאדם מסוגל גם לשחרר. המחלה הפנימית הקשה ביותר היא 'גבורות לא ממותקות' – החיפוש המוגזם אחר הצלחה, התחושה שאני חייב להיות אינסופי, מושלם, בעל שליטה וודאות מוחלטת. אדם כזה רוצה לדעת הכל, להצליח בכל, ואינו מוכן לקבל שום חוסר ודאות. מצב זה משגע אותו, גורם לו לחרדות, לחצים ופחדים, ופוגע אנושות באיכות חייו. האיזון המדויק ביותר מגיע מההבנה של 'דעת אלוהים', שבה האדם תופס את עצמו כאיבר בתוך אורגניזם שלם. מצד אחד, הוא רוצה להתקדם ולמלא את תפקידו. מצד שני, הוא מפנים בהדרגה שהשלמות שהוא מחפש אינה פרטית שלו, אלא של המערכת כולה. הוא מעוניין בתפקוד ובהצלחה של המערכת כולה, וכחלק ממנה, הוא שואף גם להצליח באופן אישי ולבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר.
לתפיסה של 'דעת אלוהים' יש את היכולת לאפשר זאת, כיוון שהיא מציבה את האדם במצב של 'גבורות ממותקות'. זוהי שאיפה להצלחה, אך כזו שנובעת מתוך קבלה והכלה של המציאות האנושית – החסרה, המוגבלת והבינונית. הוא מקבל שתמיד יהיו חסרונות, קשיים ונקודות של כישלון או חוסר ודאות, כיוון שאיננו אלוהים, אלא בני אדם, יצורים חלקיים. המחלה היא הגאווה, הניסיון להיות אלוהים, והפער בין הרצון הפנימי לשלמות לבין המציאות הממשית. 'דעת אלוהים' מאפשרת לאדם לאחוז בשאיפת השלמות החשובה, אך לעשות זאת בצורה מאוזנת, מתוך ההבנה שהוא חלק ממערך גדול יותר. הוא מקבל את מוגבלותו, כי הוא תופס את עצמו כחלק משלמות גדולה יותר הקיימת במציאות. הסיפוק הפנימי שלו נובע מכך שהוא רואה שהמערכת כולה מתקדמת, זזה ומתפתחת, והוא ממלא את תפקידו בתוכה.
חשוב להדגיש שהחיבור ל'דעת אלוהים' אינו עניין שכלי או פילוסופי בלבד. זהו חייב להיות חיבור פנימי ועמוק, המתבטא הן במעשים והן בתודעה. במעשיו, האדם פועל ביושר, אמת, חסד ונתינה, ויוצא מהפרטיות שלו באופן מעשי. ובעיקר בתודעתו, הוא משתחרר בהדרגה מהמחשבות הפרטיות ומפתח תודעה כללית שחושבת על כלל המערכת. הוא חושב פחות על 'כמה כסף יש לי' או 'כמה כבוד יש לי', ויותר על אידיאלים אלוהיים ועל איך להרבות טוב, צדק ומוסר בעולם. שחרור התודעה מהחשיבה הפרטית הוא המפתח ליצירת האיזון בין השאפתנות הפרטית (החיונית אך גם מטריפה) לבין ההסתכלות הכללית הדואגת לכלל.
כאשר אדם מרכך את השאפתנות שלו ורואה את עצמו כחלק ממכלול, הוא מסוגל להסתכל סביבו ולראות גם את השלמויות הקטנות, את ההצלחות הקטנות ואת הצעדים שכן הצליח לעשות, ולחוש בהם סיפוק ושמחה. הוא מסוגל ליהנות מהפרח שפורח, מהציפור על העץ, מההתפתחות החלקית שיש סביבו. בנוסף, ככל שהאדם הופך כללי יותר, הוא חש סיפוק בהתפתחות של המציאות כולה. אם הוא רואה מישהו אחר מצליח – חבר שהתקדם בעבודה, שכן שקנה רכב חדש, או הצלחה לאומית – הוא חש סיפוק, כי התפיסה שלו אחדותית. כל הצלחה במציאות ממלאת אותו שמחה, והדבר מרכך את מידת הקנאה. הוא מסוגל לשמוח בהצלחת הזולת, כי הוא חווה את הקיום שלו כחלק ממשפחה אנושית אחת גדולה, שצומחת ומתפתחת יחד.
לסיכום, טוב שלאדם יש שאיפה להתפתחות והצלחה פרטית. אלוהים נטע בנו את השאיפה הזו, את ה'גבורות', כדי שכל פרט יפתח את כוחותיו הייחודיים. אם היינו חיים רק מתוך 'חסדים', הפרטים לא היו מתפתחים ולא היה להם דחף לממש את הפוטנציאל האישי שלהם. חשוב מאוד שאדם יזהה את כישרונותיו ויפתח אותם. הבעיה נוצרת כאשר האדם לוקח את הכוח החיובי הזה ומשתמש בו בצורה מוגזמת, ורואה בו את חזות הכל. אז הוא מתמלא בתסכול, בלחץ וברדיפה אינסופית אחר שלמות פרטית. האיזון הנכון מושג על ידי 'דעת אלוהים', כשהאדם מבין שהוא פועל כחלק ממערכת גדולה, הרמונית ואחדותית, הפועלת על פי אידיאלים אלוהיים. במסגרת זו, הוא עושה את חלקו ומבטא את כישרונותיו בצורה המלאה ביותר, אך באופן מאוזן, שאינו מטריף אותו ומכניס אותו לחרדות. כך, הוא יכול למצות את כוחותיו וליהנות מחיים של משמעות, התפתחות ושלווה.