- הפרק מגיע לשורש העניין ומדגיש כי בבסיס כל התהליך עומדת החלטה רצונית של האדם: לבחור לחיות את חייו מתוך דאגה לכלל ולא מתוך התמקדות בפרטי.
בבסיסה של כל עבודה רוחנית עומדת החלטה יסודית. מעבר לכל ההבנות השכליות והתרגולים המעשיים, קיים רגע של בחירה שבו האדם מחליט מה יניע את חייו. בפרק זה נתמקד בכוחו של הרצון, ונטען כי המפתח לשינוי אמיתי טמון בהחלטה מודעת להעביר את מרכז הכובד של האישיות: מהתמקדות בצרכים הפרטיים והאגואיסטיים, לבחירה לחיות חיים שמונחים על ידי דאגה לכלל ורצון להרבות טוב בעולם.
בפרק זה נדבר על נושא של כוח הרצון, ועל מהלך פנימי שהוא מאוד משמעותי בגישה הזאת. כשאנחנו מדברים על "דעת אלוהים", הכוונה היא שהאמונה באלוהים אינה אלא דימוי, סוג של משל לתפיסה רחבה ומקיפה יותר, הרואה במציאות כולה משהו הרמוני ואחדותי. תפיסה זו מובלת על ידי "אידיאלים אלוהיים" – כוחות של צדק, יושר, מוסר ותיקון – שפועלים במציאות ומשפיעים עליה. המציאות כולה מובלת על ידי הכוחות האלה, והאדם הוא חלק מהם. הוא נמצא בתוך מערך שלם, רחב, אחדותי והרמוני, שכולו פועל יחד להתקדמות, התפתחות, גדילה והתחזקות מתמדת.
אף שאנו מרבים לדבר על צורת החשיבה וההתבוננות הזו, בעומק הדברים נמצא כוח הרצון של האדם. בנקודה העמוקה ביותר של הגישה הזאת, האדם צריך לבצע החלטה פנימית, שהוא בוחר לחיות על פיה. בסופו של דבר, קיימים שני מצבים אפשריים: האם האדם חי בגישה פרטית או בגישה כללית. כל עוד האדם חי בגישה פרטית – כלומר, אכפת לו בעיקר מעצמו, הוא חושב על עצמו ושם את עצמו במרכז – הוא לא באמת יכול להתחבר לגישה של דעת אלוהים, כיוון שהצרכים הפרטיים תופסים את כל עולמו.
לעומת זאת, כאשר אדם מגיע להחלטה שהוא תופס את המציאות וחי על פי גישה כללית, מה שמעניין אותו, מה שאכפת לו ומה שעומד במוקד החשיבה שלו הוא הכלל: המערך הגדול של המציאות, הכוחות הפועלים בה, והרצון להביא טובה, חסד, צדק ויושר לעולם. כאן טמונה החלטה פנימית, רצון החלטי, שעל האדם לקבל: לבחור בצד הכללי ולחיות על פי הכלליות, ולא על פי הפרטיות.
לאחר שהאדם מבצע את ההחלטה הזו, הוא יכול לדאוג גם לצרכיו הפרטיים, אך כעת הם חלק מהכלליות. הוא מבין שגם הוא חלק מהכלל, וגם הוא צריך להביא את כוחותיו ונקודותיו המיוחדות לידי ביטMוי. עם זאת, בעומק, מה שמניע אותו הוא הכלל. זה מה שעומד במוקד העשייה שלו, הרצונות שלו, וזה מה שמניע את כל חייו. זוהי החלטה פנימית עמוקה מאוד שעל האדם לבצע: מהו הגורם היסודי והדומיננטי בחייו.
ברגע שאדם מקבל על עצמו שהחיים שלו הם חיים כלליים, ומה שמוביל אותו אלו השאיפות הכלליות, הוא יכול להתחיל את כל תהליכי החשיבה ועבודת המידות: איך הוא מגיע לסבלנות, לענווה, לפשטות ולשאר התכונות הנובעות מהחלטה זו. בעומק, יש החלטה אחת שהיא היסוד של הכל. בעקבותיה, האדם יכול להתחיל לעבד ולעדן את כל רצונותיו הפרטיים, במטרה להפוך אותם לחלק מהרצון הכללי. הוא לומד כיצד לקחת את הרצונות הפרטיים שמלחיצים ומטרידים אותו, ולאט לאט לשנות את אישיותו מאישיות פרטית לאישיות כללית.
זהו תהליך ארוך, כי הפרטיות היא סוג של התמכרות; הרגל שהאדם סיגל לעצמו מגיל אפס לחשוב על עצמו. השינוי דורש זיהוי של המקומות שבהם הוא נלחץ מסיבות פרטיות, המקומות שבהם המעשים שלו עדיין נגועים בשאיפות אישיות במקום בצדק וביושר. את השינוי הזה הוא עושה בתהליך ארוך, בסבלנות, לא מתוך לחץ או ייאוש, אלא מתוך אמון, שמחה ואמפתיה לעצמו. בעומק, הוא זוכר תמיד את יסוד הדברים: השאיפה להיות אדם כללי, מתוך הבנה שזוהי התפתחות טבעית של האישיות. אדם נולד כילד המרוכז בעצמו, וככל שהוא גדל ומתבגר, הוא מבין שיש סביבו חברה ומציאות רחבה יותר. השלב הבא בהתבגרות הוא להפוך את המחשבות שלו מפרטיות לכלליות יותר.
הדרך לפתור את מצוקות החיים – הלחצים, הפחדים והחששות – היא אך ורק על ידי הפיכת הנפש מישות פרטית ליישות כללית. ככל שאדם מתקדם בתהליך הזה, הוא מרגיש טוב יותר, החיים שלו משתפרים, והוא מתמלא אמון בדרך. זהו מעגל חיובי: ככל שהוא מתחזק, הוא עושה זאת חזק יותר, והחיים שלו נהיים מלאים בשמחה, אושר, תחושת חיבור, אחווה וסיפוק עצום. הכל מתחיל מההחלטה היסודית להיות אדם כללי, וממשיך בתהליך מתמיד של עידון וחיזוק ההחלטה הזו בנפש.
אחת ההשפעות של המהלך הזה היא השחרור מהאשליה שהאושר שלנו תלוי בסיטואציה חיצונית. אנשים נוטים לחשוב: "אם יהיה לי מיליון דולר, אהיה שמח", או "אם יקרה לי משהו רע, אהיה עצוב". האמת היא, שככל שאדם מגיע לתודעה כללית, הוא מבין שהסיפוק והאושר לא נובעים מהמקום הפרטי, אלא דווקא מהמקום הכללי. כשהוא מתחבר לטוב, לשמחה ולהתקדמות שבמציאות כולה – לנהר הגדול של החיים – הוא מרגיש שהאושר שלו נובע ממקומות רחבים ועוצמתיים הרבה יותר, כאלה שאינם תלויים בסיטואציה.
לעומת זאת, כאשר אדם שקוע בפרטיות ובניסיון להגיע לשלמות אישית – להיות הכי טוב, הכי חזק, בעל ידע מושלם וודאות מוחלטת – הוא מגלה שתמיד יהיו חלקים חסרים, בינוניים או משובשים. אנחנו בני אדם, לעולם לא נגיע לשלמות, ולכן תמיד יהיה לו מקור לעצבות, אכזבה ותחושת כישלון. חיים בתוך מציאות פרטית הם חיים אומללים, מלאי תסכול, כי הנפש תמיד מוצאת את הפינות החסרות. הדרך היחידה לאזן זאת היא לפתח חשיבה כללית, הניזונה ממקורות כוח רחבים ועמוקים יותר.
כשאדם מרגיש חיבור והזדהות עם כלל המציאות – עם כוחות הטבע, בעלי החיים, האנושות, הקהילה והחברה – הוא סופג כוחות, תחושת שלמות, ביטחון עצמי וסבלנות להתמודד עם קשיי החיים. כל עוד הוא בגישה פרטית, הוא מרגיש כעלה נידף ברוח, וכל דחיפה קטנה מפילה אותו. אך כשהוא מתחבר לחוויה שהכל כלול בהכל, שהמציאות כולה היא דבר הרמוני ואחדותי, הוא מרגיש שיש לו כוחות לשמוח, להתגבר ולהתקדם בתקווה ובאופטימיות.
לסיכום, התהליך תלוי בשני דברים עיקריים. ראשית, בהחלטה השורשית והעמוקה שאדם מקבל, שהוא רוצה להיות אדם כללי שמוקד העניין שלו הוא טובת המציאות כולה, ושהוא שואף לחיות חיים של צדק, מוסר, חסד ונתינה. שנית, לאחר ההחלטה, מתחיל תהליך ארוך של עיבוד והתמודדות עם הצרכים והרצונות הפרטיים. הוא לומד לשים אותם בפרופורציה הנכונה ביחס לרצון הכללי, וכך הוא מעדן ומרגיע אותם, ומפתח סבלנות, ענווה ורוגע. הוא כבר לא משתגע מהרצון להצליח ולהגיע לשלמות מוחלטת.
בנוסף, הוא מבין שהאושר והסיפוק אינם תלויים בשום סיטואציה – לא בהצלחה או כישלון, לא במחמאה או ביקורת. הסיפוק שלו נובע ממקום פנימי, יציב וקבוע. הוא עדיין פועל כדי לקדם את מטרותיו האישיות, אך עושה זאת מתוך פרספקטיבה כללית, באיזון, בנחת ובשמחה, ולא מתוך לחץ וחרדה. החשיבה הכללית מאזנת את החשיבה הפרטית, וכך הוא מסוגל גם להיות מאושר מהכלליות וגם לדאוג לצרכיו הפרטיים בצורה בריאה. הוא עומד בכל משימותיו ממקום בוגר, שלם ורחב הרבה יותר – מקום שנובע מתפיסת עולם עמוקה ומפותחת, שאליה הוא צומח דרך הגישה של דעת אלוהים.