בעולם המודרני, השסוע ממחלוקות ערכיות ומאבקים אידיאולוגיים, אנו נוטים לראות את המציאות כזירת התנגשות בין "צודקים" ל"טועים". שיטת "דעת אלוהים", כפי שנלמד בשיעור זה, מציעה פרספקטיבה מהפכנית על מאבקים אלו. היא אינה רואה בהם מלחמת חורמה, אלא שלב התפתחותי "ילדותי", שבו כל קבוצה אוחזת בפן אחד בלבד של מכלול האידיאלים האלוהיים. במאמר זה, נצלול לעומק הגישה המבקשת לגבש תפיסת עולם הרמונית ואחדותית. נבחן כיצד הדרך האמיתית להובלה ערכית אינה עוברת דרך ביטול האחר או דיכויו, אלא דווקא דרך התבגרות, התפתחות, והכלה של ערכי הצד השני לתוך מערכת כוללת, בוגרת ומתוחכמת יותר – כזו שבסופו של דבר, מייתרת את עצם הפירוד.
דיברנו על כך שעל פי שיטת דעת אלוהים, המושג "אלוהים" הוא דימוי מושאל לתפיסה רחבה הרבה יותר של מכלול אידיאלים, זרמים ערכיים, רוחניים ומוסריים שפועלים במציאות. כוחות של טוב, יושר, מוסר, צדק, נתינה ואכפתיות, המקדמים את המציאות למצב הרמוני יותר, מאוזן יותר וכולל יותר.
כאשר האדם לומד את הדברים האלה, ובעיקר כשהוא פועל באופן שבו אכפת לו פחות מעצמו ומהאגואיזם שלו, וגם מחשבותיו עוסקות יותר בכלל, בנתינה ובאכפתיות – הוא הולך ומתחבר לזרמים האלה. הוא ניזון מהם ומתמלא מהכוחות שמובילים את המציאות. זהו השלב הראשון.
בשלב השני, אנו מבינים שהנטייה לאגואיזם ולצמצום משפיעה גם על הרמה האידיאולוגית של האדם. אדם ששקוע בצד הפרטי, האגואיסטי, רואה את הערכים שלו, את הצורה שבה התרגל לחשוב ולהתנהג, בתור הדבר היחיד, המרכזי והחשוב ביותר ונוטה לזלזל ולבטל שיטות אחרות. דבר זה מעורר בתוכו כעסים ופחד מהגישות שחולקות עליו, ויוצר פירוד גדול בחברה.
תפיסת דעת אלוהים, לעומת זאת, אומרת שהאידיאלים האלוהיים הם כוחות המוסר, הנתינה והחסד שמובילים את המציאות לעבר מצב הרמוני ואחדותי יותר שבו כל הכוחות נותנים זה לזה ומאזנים את זה בשלמות. לפיכך מובן שהאידיאלים האלוהיים מחפשים תמיד את השילוב, ההרמוניה, האחדותיות והשילוב של הערכים. הם זורמים לכיוון הערכיות הבוגרת, המתוחכמת והכוללת יותר, שתבוא לידי ביטוי.
בשלב מוקדם, הערכים באים לידי ביטוי בקבוצות נפרדות, כיוון שכל קבוצה כוללת רק פן אחד של האידיאלים האלוהיים. כשהחברה עדיין "ילדותית" יותר, היא מסוגלת לקלוט רק צד אחד ולהביע אותו בעוצמה, ואינה מצליחה לקלוט מורכבות. לכן נוצרות קבוצות שנלחמות ונאבקות זו בזו. אך ברגע שהחברה מתבגרת, ואנשים מסוגלים לקלוט תפיסות מתוחכמות, כוללות ורחבות יותר, אז ממילא האידיאלים האלוהיים מוכלים בתוכם בצורה טובה, בוגרת ועוצמתית יותר. הם אלו שרוכשים את מרכז החיים ואת עוצמתם של האידיאלים האלוהיים המובילים את המציאות.
נמצא שהדרך הנכונה לחזק תפיסת עולם מסויימת היא לנסות לזהות את הערכים בקבוצה השנייה ולהכיל אותם בתוך הקבוצה שלך. ברגע שהקבוצה שלי תהיה בוגרת וכוללת יותר, עם תפיסות מתוחכמות יותר המכילות מכלול ערכים רחב יותר, ממילא הקבוצה השנייה תהפוך לחסרת משמעות, שכל כוחות המציאות של האידיאלים האלוהיים חותרים להרמוניה ואחדות ולא לתפיסה קטנה ופירודית, וממילא התפיסה המשוכללת והכוללת יותר היא זו שתכיל יותר עוצמת אידיאלים והובלה בחברה. כך נוצרת דרך סוחפת, גדולה ואמיתית יותר, וממילא גם בעלת משמעות רבה יותר בתוך החברה. זוהי הדרך הנכונה לנהל "מלחמת ערכים" או מאבק על ההובלה הציבורית – בצורה בוגרת, מתוחכמת וכוללת יותר שמחזקת את המארג החברתי למערכת ערכים אחדותית, כוללת ובעלת תפיסה רחבה.
כאמור, כל עוד כל קבוצה מצומצמת בתוך עצמה וערכיה, וכל עוד אינה מביע ערך מסוים נוסף שמופיע בקבוצה השניה, אז יש צורך שהערך הזה יבוא לידי ביטוי על ידי קבוצה אחרת. לכן, הקבוצה האחרת אוחזת בערך הנגדי, ואנו מוצאים את עצמנו רבים בינינו. אבל ברגע שאני מייצר שיטה מתוחכמת יותר, בוגרת יותר, הכוללת גם את הערכים של הזולת וגם את הערכים שלי, באיזון ובהרמוניה, ממילא כבר אין צורך קיומי לאותה קבוצה שנייה במציאות, כיוון שהערכים שלה כבר באים לידי ביטוי גם אצלי. ואז, באופן טבעי, היא מאבדת את מקומה; לא מפני שאני מוחק אותה או נלחם בה, אלא כיוון שבאופן טבעי הערכים הללו כבר באים לידי ביטוי אצלי, ואין עוד צורך שהקבוצה השנייה תופיע בעולם בצורה מצומצמת בעוד שישנה אופציה להופיע את אותו ערך בתוך מארג רחב וכולל יותר שמהווה יתרון רב על פני הגישה הנקודתית.
ישנה, אם כן, הופעה מצומצמת של ערכים על ידי קבוצות שונות, כאשר כל קבוצה מכילה רק ערך אחד. ולעומתה, ישנה הופעה משוכללת, מתוקנת ורחבה יותר, שבה הערכים מופיעים יחד באותה קבוצה וממילא התפיסה הרחבה "בולעת" את הקבוצות האחרות תחת חסותה. ההופעה המשוכללת הזו תמיד תגבר על ההופעה המצומצמת. כיוון זהו מצב מתוקן ונכון יותר שאליו נמשכים כוחות ההובלה והקיום של האידיאלים האלוהיים – להופיע את הערכים ביחד, מאשר להופיע אותם באופן מצומצם ונפרד. זוהי בעצם התכלית: שלאט לאט, מתוך המאבק, הקבוצות ישפיעו אחת על השנייה, ואחת הקבוצות (או קבוצה שלישית חדשה שתקום) תופיע את מכלול הערכים הרחב יותר, וממילא הקבוצות האחרות יסתפחו לתוכה באופן טבעי.
זהו העיקרון. כעת ננסה להביא לכך מספר דוגמאות:
דרך החיים ה"תורנית, נוטה לצמצם יותר את כוחות החיים ולהנכיח מערכת חיים נשלטת יותר. זוהי מערכת שמאמינה שיש להגביל ולאזן בצורה מאוד נוקשה את כוחות החיים של האדם, על ידי המון חוקים הנוגעים למה לאכול, מה ללבוש, מה לחשוב, איך להתנהג ומה לעשות בכל רגע, על מנת להביע כוחות חיים עמוקים מאוד הקמים בתוכו. זו הגישה הדתית: אמונה שהאדם הוא יצור מסוכסך ובעל יצר הרע, לפיכך יש להגביל ולמשטר את מעשיו כדי להגיע להתרוממות רוח, לנשמתיות ולהשראה רוחנית מסוימת, שקשה להגיע אליה כאשר חיים בתוך סערת רגשות ויצרים. מולה, קמה הופעת חיים אחרת, מכלול ערכים אחר, חילוני, שמתנגש עמה. דרך החיים החילונית מנסה להיות ספונטנית יותר, לבטא ערכים של חופש, טבעיות ופשטות. היא רוצה להביע ערך חשוב של ספונטניות אנושית, טבעיות, שחרור, ותחושה שאדם אוכל מה שהוא רוצה, לובש מה שהוא רוצה, מדבר כרצונו וחי בצורה טבעית. זוהי ההתנגשות המוכרת בין העולם התורני לעולם החילוני.
ובאמת, לשני הערכים הללו יש מקום. יש מקום למסגר ולמשטר את כוחות החיים של האדם, ויש מקום גם לחופש, לשחרור, לטבעיות ולפשטות, על מנת שאדם יביע את אישיותו ואת כוחותיו בצורה טבעית. ייתכן שזה תלוי בדורות מסוימים: יש דורות, או חלקים בנפש שיותר מודגש בהם הצד הממושטר, ויש דורות וחלקים בנפש, ואולי הם אף מתוקנים יותר, שבהם הטבעיות כבר מספיק חזקה, טהורה ובוגרת כדי להופיע בצורה טבעית, ללא צורך במשטור חיצוני. הדבר דומה לילד קטן, שאותו אנו ממשטרים יותר ואומרים לו כל הזמן מה לאכול ומה ללבוש, אך ברגע שהוא גדל, אנו נותנים לו יותר חופש, מתוך הבנה שאישיותו התפתחה והיא מסוגלת להחליט בכוחות עצמה. זה יכול להיות גם עניין של אוכלוסיות שונות המביעות את עצמן. יש מקום לזה, ויש מקום לזה.
נמצא שאם תבוא הקבוצה הדתית ותכיל בתוכה גם את ערכי הטבעיות, החופש והפשטות, אז ממילא לקבוצה החילונית כבר לא יהיה צורך להביע את עצמה בצורה כה חזקה, והיא תסתפח לתוך הקבוצה הדתית, כיוון שזו כבר תביע את ערכיה בתוכה. וכן להפך: אם הקבוצה החילונית תבין שיש מקום גם למשטור של החיים, למסגרות ולהגבלות מסוימות על כוחות החיים כדי להגיע לעומק ולרוחניות, אז ממילא הקבוצה הדתית תרגיש שאין לה עוד צורך להביע את עצמה בצורה כה חזקה ולוחמנית נגד החילוניות, כיוון שהחילוניות כבר תכיל בתוכה את המסגרות הדתיות.
אם כן, אותה קבוצה שתצליח להביע מציאות בוגרת, מתוחכמת וכוללת יותר, היא זו שתספח אליה את הקבוצה השנייה ותוביל את המציאות, את החברה ואת המסגרת הערכית המרכזית שלה.
ניקח דוגמה נוספת: הימין והשמאל. הימין מבטא צד לאומי חזק, עוצמתי ועז של שמירה על הלאומיות, הסמלים הלאומיים, הערכים הלאומיים, העוז הלאומי ותחושת הקבוצתיות שלנו. לעומת זאת, השמאל מביע ערכים של חיבור לכלל החברה והמציאות, וזהירות שלא לפגוע במיעוטים ובאנשים שפחות מסתדרים עם הכלל הלאומי. השמאל מבטא רצון ליצור שלום, פיוס ואחווה מול קבוצות אחרות, וניסיון ללכת בדרך איטית ומודעת יותר לערכים וללאומים אחרים.
לכל קבוצה יש את החשיבות שלה. אותה קבוצה שתצליח לכלול גם את הערכים של הקבוצה השנייה ולאזן אותם עם ערכיה שלה, היא זו שתגבר. לדוגמה, אם הימין יצליח לרכך במעט את הלאומיות שלו, ולהבין שיש מקום גם לפיוס, לשאיפת שלום, לאחווה ולחזון אוטופי מסוים של אחווה בין-לאומית – וכל זאת יחד עם העוז הלאומי והשמירה על הסמלים – אז ממילא הוא יצליח להכיל בתוכו מכלול ערכים בוגר, מורכב וכולל יותר. כתוצאה מכך, השמאל כבר לא ירגיש צורך להביע את צד האחווה בצורה כה חזקה, כיוון שהימין כבר יביע זאת, וממילא השמאל יוכל להסתפח לתוך הימין.
והדבר נכון גם להפך: אם השמאל יצליח לפתח עוצמה לאומית חזקה, הכוללת סמלים לאומיים, ערכים לאומיים ואכפתיות לאומית חזקה, אז ממילא הימין ירגיש שאין לו צורך לבוא לידי ביטוי בצורה כל כך נוקשה, ולעיתים אף אלימה או מדכאת כלפי אחרים. כיוון שהשמאל כבר יביע את הערכים הלאומיים, הימין יסתפח לתוכו. אותה קבוצה שתכיל את מכלול הערכים של שתי הקבוצות, היא זו שבסופו של דבר תגבר.
ניקח דוגמה אחרונה, הקשורה ל"דעת אלוהים" עצמה, שיכולה לתת לנו מענה להבנה בוגרת ועמוקה יותר של המושג האמוני: אנו רואים שגם בתוך התפיסות האמוניות עצמן ישנן מחלוקות, ישנן תפיסות רמב"מיסטיות (שכליות), תפיסות חסידיות (רגשיות), תפיסות קבליות ועוד. על פי שיטת דעת אלוהים אין פה מחלוקת דיכוטומית, אלא כל תפיסה אמונית כזו קיימת במציאות כיוון שהיא מכילה בתוכה ערך מסוים, צורת חיים מסוימת או יתרון כלשהו שהקבוצה השנייה אינה מכילה. כל גישה אמונית שעוסקת בשאלות מה זה אלוהים, מהי אמונה, מהם תורה ומצוות – מכילה תוכן ערכי מסוים שמודגש יותר באותה שיטה.
כך גם ביחס לאלוהים עצמו והגישות השונות ביחס ל"מושג האלוהי" – לדוגמה, התפיסה ה"ילדותית" יותר, התופסת את אלוהים כ"ישות" שמנהלת את המציאות (התפיסה האמונית הרגילה) מכילה בתוכה יחס רגשי ומוחשי יותר לאלוהים. באופן זה קל יותר להתחבר אליו, והוא מדבר אל הדמיון, אל התחושות הראשוניות (ה"אבהיות" ו"אימהיות"), ואל הצורך שלנו בישות שתיקח עלינו אחריות, שנוכל להתחבר אליה ולהתחנן אליה. תפיסה זו מכילה עוצמה אדירה של קשר, חיבור, דבקות, תפילה ורגש שאדם חש כשהוא בקשר עם אלוהים. לכן, יש בהחלט מקום גם לתפיסה הזו, ה"ילדותית" יותר. החיסרון של תפיסות אלו הוא שהן עלולות להפוך למוגשמות מדי (אנתרופומורפיות), ואין בהן את התפיסה של האידיאלים האלוהיים, של מרחב המציאות, ושל ההבנה המתוחכמת והרוחנית יותר של האלוהות הפועלת בתוך המציאות. היא שמה את האלוהות בנקודה מוחשית ודמיונית, ובכך מנתקת אותה מעט מהמציאות וממרחב החיים ותיקון מבנה הנפש שלנו.
לעומת זאת, ישנה תפיסה בוגרת, שכלית ומעמיקה יותר, של דעת אלוהים כפי שמציג אותה הרב קוק. תפיסה זו מבינה שאין לנו יכולת להתחבר אל "עצמות" האלוהות, ואפילו לא לדבר עליה או לחשוב עליה, שכן היא הרבה מעבר ליכולת התפיסה שלנו (וניסיון כזה גם מעורר בעיות לוגיות ואמוניות רבות). תפיסה זו באה ומצמצמת את היחס לאלוהות כ"ישות" חיצונית, ל"עצמות" האלוהית, ובונה באדם תפיסה אחרת, המדברת על "האידיאלים האלוהיים". היא מבינה שיש מסך בינינו לבין העצמות האלוהית, ומה שמתגלה אלינו ומה שאנו חיים – אלו הם האידיאלים האלוהיים שבאים לידי ביטוי במציאות ובחיים עצמם: השפעות אלוהיות של חסד, נתינה, טוב, מוסר ויושר, המובילים ומנהיגים את המציאות. הם חלק ממרחב הערכים וההשפעות של המציאות כולה. זה הדבר שאליו אנו מתייחסים, וזה המכלול שאנו קוראים לו "אלוהים".
יחס זה מבין את השלמות האלוהית באופן מתוחכם ובוגר יותר. היתרון שלו הוא שהאדם חי את המציאות כולה כמרחב אלוהי; מרחב שיש בו שלמות, מגמה ומכלול ערכים רחב, הבא לידי ביטוי בכל מעשה ומחשבה. הדבר הזה משנה את אישיותו של האדם ואת עבודת המידות שלו. האדם מבין שכל מרחב החיים סביבו מלא הרמוניה, אחדות וחיבור בין כל הפרטים – הכול מכלול אלוהי שלם. ממילא, הוא מפתח בתוכו אישיות אחרת: אישיות המחוברת לכל מה שקורה סביבה, ומחוברת בערכים של נתינה, חסד ויושר. זה לא נשאר ברמה הדמיונית של "קשר לישות חיצונית שמצווה עליי", אלא הופך למשהו עמוק באישיות ובמרחב החיים.
היתרון בתפיסה זו הוא בנייה של מציאות חיים ישרה, מתוקנת, מוסרית וערכית, שהיא שלמה, חזקה ובעלת יציבות פנימית. האדם שומר על שמחה ואיזון, הוא אינו נכנס לחרדות ופחדים, כיוון שיש לו מבנה יציב של תפיסת עולם ומידות אחדותית ומגובשת. גם החברה כחברה נהיית חזקה יותר. מצד שני, החיסרון בתפיסה זו הוא הפגיעה בקשר הרגשי הישיר ל"ישות אלוהית", ל"אבא גדול" או "מלך גדול" שאליו מתחננים, ואשר נוסך ביטחון ותחושת חיבור למשהו גדול ממני.
כאשר אנו בוחנים את שתי התפיסות הללו של האלוהות, איננו מדברים על מחלוקת "מי צודק" או "מה נכון". אנו מדברים ברובד עמוק הרבה יותר: אילו ערכים ואילו כוחות חיים באים לידי ביטוי בכל תפיסה.
וכעת נחזור למה שאמרנו בהתחלה: אותה תפיסה שתצליח להכיל בתוכה את שני הצדדים – גם לייצר רגש, חיבור רגשי, דבקות, תפילה ועוצמת אמונה חזקה, וגם לייצר תפיסה ערכית מאוזנת, שכלית, הרואה את מכלול האידיאלים האלוהיים – היא זו שתצליח באמת להוביל את התפיסה האמונית הנכונה, המדויקת, השלמה והבוגרת יותר בתוך הציבור הדתי והאמוני, ובכלל בעם ישראל. זהו אחד האתגרים שצריכים להיפתר ולהתקדם במסגרת התפיסות של "דעת אלוהים", כאשר אנו מדברים על גישה אמונית נכונה ומתוקנת יותר.
נמצא שגם תפיסת "דעת אלוהים" עצמה היא חלק מהתהליך הזה של התיקון התמידי, השכלול התמידי וההתבגרות התמידית של החברה האנושית. כל הזמן מתרחש תהליך של שכלול, התבגרות ויצירה של ערכים חדשים ואיזונים חדשים, כאשר המגמה היא ליצור מערכת ערכים כוללת ורחבה יותר.
לסיכום, בילדות האנושית כל קבוצה חיה במכלול ערכים קטן ומצומצם משלה, ככל שהחברה מתבגרת, היא מסוגלת לייצר מערכות מאוזנות, רחבות וכוללות יותר, המכילות בתוכן מספר גדול יותר של ערכים. ממילא נוצרת אחדות, הרמוניה ואיזון רחבים יותר. הקבוצות הקטנות מתבטלות ומסתפחות לתוך קבוצה שלישית, רחבה וכוללת יותר, שהולכת ו"כובשת" (במובן החיובי) את החברה ואת העולם הערכי, פשוט כי יש בה משהו גדול ומאוזן יותר.
זוהי הדרך לנהל את המאבק, את התהליך ואת העימות הזה בין הדעות השונות: לא מתוך קנאות ולא מתוך מלחמת חורמה, אלא דווקא מתוך מקום חכם, מתוחכם ומעמיק יותר, המבין כיצד המערכת פועלת וכיצד התהליכים החברתיים והערכיים פועלים, ומסוגל להוביל מהלך אשר בעצם יכבוש לתוכו את שאר הקבוצות, ולא יצטרך לדכא או להדחיק אותן.