פרק י"ג – תנועה מתמדת: סוד ההשתלמות וההתקדמות הרוחנית

מבוא אונטולוגי ופסיכולוגי למושג ההתפתחות הרוחנית

ההתפתחות הרוחנית של האדם איננה מסתכמת ברכישת ידע אינטלקטואלי בלבד, ואף אינה מצטמצמת לסיגול דפוסי התנהגות נורמטיביים או לציות למערכת חוקים חיצונית. במובנה העמוק והרדיקלי ביותר, ההתפתחות הרוחנית מהווה מסע פנומנולוגי רב-ממדי, החורג מהבנה קוגניטיבית טהורה ומעצב מחדש את תודעתו, את עולמו הרגשי ואת תפיסת עולמו האונטולוגית של הסובייקט. ניתוח מעמיק של תהליך זה מצביע על מעבר מובנה ושיטתי מתפיסות דוגמטיות, אגוצנטריות או שטחיות של המציאות, אל עבר הבנה אורגנית, סינרגטית והרמונית של היקום כולו.

במוקד תהליך טרנספורמטיבי זה ניצב המושג הפילוסופי "דעת אלוהים". ראוי להדגיש כי במסגרת שיטה זו, המושג אינו מתייחס לישות פרסונלית מצומצמת, ל"אל" במובן האנתרופומורפי הפשטני של פועל חיצוני המתערב במציאות באופן שרירותי, אלא למהות נשגבת המהווה את נשמת המציאות כולה. תפיסה זו דוחפת את העולם כולו לעבר התעצמות ואחדותיות הולכת וגוברת, כאשר כל הכוחות הפועלים במציאות – פיזיקליים, ביולוגיים, חברתיים ורוחניים – נתפסים כחלק ממארג אחדותי הפועל לקראת תכלית חיובית ומתקנת.

הפרדיגמה של "דעת אלוהים" מציעה מענה מקיף לשאלות קיומיות ואפיסטמולוגיות, תוך שהיא מגדירה מחדש את מהותה של עבודת המידות ותיקון הנפש, אל עבר מה שניתן לכנות "מצבים מנטליים מתקדמים" – תצורות תודעה חלופיות שהאדם מסוגל להיכנס אליהן מתוך עבודה פנימית מאומצת. מצבים אלו מעניקים רובד חדש לחלוטין של משמעות, חיוניות, שלווה קיומית ומוטיבציה להתפתחות האישית.

מסע זה אל עבר מצבי התודעה המתקדמים מורכב משלושה שלבים פנומנולוגיים עיקריים, הנבנים זה על גבי זה כקומות בבניין רוחני. השלב הראשון הוא השלב הפילוסופי-תודעתי של הכרת "דעת אלוהים"; השלב השני הוא השלב הרגשי-פסיכולוגי של קבלת המוגבלות האנושית והקיומית מתוך שמחה ואהבה; והשלב השלישי, והמתקדם מכולם, הוא השלב המיסטי של ה"התכללות". תהליך זה דורש התמרה פנימית עמוקה ורציפה, המוציאה את האדם משקיעה בפרטיות חושנית ואגואיסטית, וממצוקות הניכור והחרדה, אל עבר התמזגות תודעתית מלאה עם הכלל הרחב של ההוויה.

השלב הראשון: הכרה פילוסופית וכינון תודעה הרמונית

בשלב זה, האדם מסגל לעצמו פרספקטיבה תיאורטית ומושגית חדשה על המציאות, דרך הפריזמה הייחודית של שיטת "דעת אלוהים". בשלב זה, מתרחשת טרנספורמציה אפיסטמולוגית שבה הסובייקט מפרק את התפיסה הנאיבית שבה המציאות מצטיירת כאוסף מקרי, כאוטי ונטול פשר של אירועים, כוחות ואובייקטים מפורדים. תחת זאת, הוא מפתח הבנה עמוקה כי "עבודת השם" היא ביטוי לתפיסה קוסמולוגית רחבה, הרואה את המציאות כולה כמערכת המובלת באופן אימננטי על ידי אידיאלים אלוהיים מוחלטים – כוחות אדירים של טוב, יושר, מוסר, צדק, חסד ונתינה.

התודעה החדשה הנרכשת בשלב זה מאפשרת לאדם לראות את העולם לא כזירת מאבק אקראית, אלא כמקום אחדותי, מאוזן והרמוני. המציאות נתפסת כמעין אישיות אורגנית אחת גדולה שבה כל הכוחות הפועלים בטבע ובהיסטוריה פועלים בסינרגיה מתמדת, ולו גם סמויה מן העין, לקראת תיקון ורוממות המציאות. ההבנה היא שחרף המשברים והנסיגות, קיים מהלך היסטורי וקוסמי שבו לאט לאט הדברים הולכים ומתוקנים, וישנו שטף אדיר של טוב, צדק ומוסר המרומם את המציאות כולה ומוביל אותה בהכרח לעבר שלמותה העתידית.

למעשה, הבנה פילוסופית זו מהווה את המשמעות האמיתית והעמוקה ביותר של אמונה באלוהים על פי גישה זו, והיא יוצקת תוכן פנימי ומהותי למושגים דתיים קלאסיים שעלולים להישחק ולהפוך לשגרתיים, כגון עבודת השם, קיום מצוות ותפילה. מושגים אלו עוברים רדוקציה משמעותית ומתפענחים מחדש לא כאקטים פולחניים שתכליתם לרצות אל נעלם, רחוק וחיצוני, אלא ככלים פסיכו-פיזיים להתחברות מודעת לאותה הרמוניה קוסמית ולקול האלוהי המהווה את מכלול הבריאה שסביבנו. ההכרה בכך שכל פרטי המציאות מסתדרים בהרמוניה מאורגנת, שבה לכל פרט יש תפקיד חיוני, לכל סיטואציה – נעימה או קשה – יש מקום, ולכל דעה יש משמעות בסדר הכללי של היקום, מביאה לשלווה אינטלקטואלית עמוקה.

מתוך הכרה תודעתית חזקה זו, האדם אינו נותר בעמדת צופה פסיבי, אלא מחבר את עצמו באופן פעיל ומודע לאידיאלים האלוהיים הללו. הוא מתחיל לפעול בעצמו, בחיי היומיום, על פי קריטריונים של יושר, מוסריות, אמת, חסד ונתינה מתמדת. הוא מפסיק לראות את עצמו כאינדיבידואל מבודד הנאבק על הישרדותו, ומתחיל לראות את עצמו כאיבר חיוני בתוך השטף הגדול של הטוב העולמי. ככל שהוא מקפיד לפעול בדרך זו, מתרחש תהליך של היזון חוזר חיובי: המהלך הקוסמי הופך עבורו למשמעותי ומרכזי יותר בחוויית המציאות, והוא חש את עצמו חלק בלתי נפרד ממנו. כפועל יוצא מכך, העולם נדמה בעיניו פחות ופחות מפורד, עוין, מבולגן ומסוכסך, ובהתאמה – יותר אחדותי, בעל הגיון פנימי, מאוזן והרמוני.

ההשפעה הקוגניטיבית והנפשית של השלב הראשון היא עצומה: הנפש, שקודם לכן הייתה שסועה בין דחפים סותרים ומוטרדת מחוסר המשמעות שבקיום, מרגישה לפתע טוב יותר, חשה חלק ממהלך גדול ומקיף, ומתחברת לדברים באמת, בעומק הווייתם. יתרה מזאת, שיטה פילוסופית זו, הרואה באלוהות את המקור האחדותי לכל תופעות המציאות, מספקת מענה אלגנטי ומקיף לסתירות מדומות המטרידות את האדם המודרני, דוגמת המתח התמידי שבין תורה למדע. כאשר הן חוקי הטבע הפיזיקליים והן חוקי המוסר הרוחניים נתפסים כשתי שפות שונות המתארות את אותה תנועה אלוהית הרמונית, הקונפליקט האפיסטמולוגי מתמוסס, ומפנה את מקומו לראייה הוליסטית של היקום.

השלב השני: טרנספורמציה פסיכולוגית וקבלת המוגבלות באהבה

בעוד השלב הראשון מתאפיין בעיקרו בהבנה קוגניטיבית, ברכישת ידע פילוסופי ובארגון מחדש של תפיסת העולם השכלית, השלב השני תובע מן האדם הפנמה רגשית עמוקה, כואבת לעיתים אך משחררת מאין כמותה. בשלב זה, ההכרה השכלית כי האדם הוא חלק ממערכת גדולה וממהלך רחב של המציאות, מחלחלת מן השכל אל רובדי הנפש העמוקים ביותר, אל הלא-מודע ואל מערך הרגשות המיידי. מוקד העבודה בשלב זה הוא ההתמודדות הפסיכולוגית מול מנגנוני ההגנה האגואיסטיים ואשליות הגדלות של האגו האנושי.

האדם נדרש להתעמת ישירות עם הדחף הפנימי, השורשי והעיוור "להיות כאלוהים", להיות הכי גדול, מושלם ומוחלט בכל תחום. דחף פרפקציוניסטי זה הוא מקור בלתי נדלה של סבל, תסכול וחרדה, שכן הוא מעמיד את האדם המוגבל בתחרות מתמדת ובלתי אפשרית. מתוך הפנמת ההרמוניה הקוסמית, האדם מגיע לשמחה אותנטית ומצליח להסיר את המחסומים המנטליים של האגואיזם, ההסתגרות בפרטיות, והגאווה ההרסנית.

ההישג המרכזי של השלב השני הוא היכולת יוצאת הדופן לקבל את "קטנות החיים", על כל הצמצומים, המוגבלויות, החסרונות והחלקיות שבהם, לא מתוך עמדה פסיבית של ייאוש, דיכאון, ציניות או תסכול מתפשר, אלא מתוך בחירה אקטיבית של אהבה והשלמה. הסובייקט המפותח רוחנית מקבל את המגבלות האינהרנטיות שלו עצמו, וכן את מגבלות העולם שסביבו, באהבה ובשמחה אמיתית. השלמה זו נובעת מהבנה עמוקה שיש כאן מערכת גדולה, טובה ושלמה, שבה כל פרט, חרף היותו מוגבל, מקוטע וחלקי, הוא תנאי הכרחי ובלתי נפרד מקיומו של השלם.

הבנה זו משחררת את האדם מהכלא הפסיכולוגי של שאיפת השלמות. היא מאפשרת לו להניח סוף סוף לצורך הכפייתי בשלמות אינסופית, ולקבל את המציאות כפי שהיא מופיעה, באופן מתון ומאוזן. הדבר כולל את היכולת להכיל את הנפילות המוסריות, את הכישלונות המקצועיים, את הקשיים הפיזיים והנפשיים, מתוך סבלנות ואורך רוח. האדם לומד לאמן את תודעתו לראות את הטוב במציאות, לשמוח בהצלחות קטנות והדרגתיות, ולזהות כיצד כל אירוע, קטן כגדול, מתחבר למערכת הגדולה הנעה קדימה לעבר תיקון.

כתוצאה מעבודה רגשית עקבית זו, מתרחש שינוי דרמטי באיכות החיים הפנימית. האדם הופך מסוגל לראות שפע של טוב, אור ושמחה במציאות היומיומית שלו, ולשים בפרופורציה הנכונה את החלקים החסרים, הכואבים והמוגבלים. הוא מקבל את קיומם הבלתי נמנע של חוסר, של אי-ודאות ושל כישלונות, ואינו נבהל מהם עוד. בניגוד לאדם הנעדר "דעת אלוהים" במובנה הרגשי, הנכנס בקלות לסחרור של חרדות, לחצים ודיכאון למול משברי החיים, האדם בשלב השני מקבל את המצוקות בהשלמה שלוה. הפרספקטיבה הרחבה שרכש מספקת לו רשת ביטחון פסיכולוגית, העוזרת לו להתחבר אל הטוב ולהדגיש בעקביות את החלקים המלאים והשלמים בחייו.

פיתוח היכולת החיונית הזו – להיות בעל אישיות בריאה, חזקה ועמידה, שיודעת לשים את הדברים הרעים והמטרידים בצד ולהתמקד בטוב החיובי – אינו מהלך קוסמטי או טריק של חשיבה חיובית רדודה, אלא תהליך נפשי עמוק, יסודי ומשמעותי המעצב את זהותו של האדם מחדש. השמחה הופכת למצב הוויה קבוע, הנובע מהידיעה הפנימית כי גם העקמומיות, המעוות, והסילופים הקטנים כגדולים המצויים במציאות, עתידים להתיישר כחלק מהמהלך הכללי של תיקון העולם. השמחה אינה התעלמות מן הרע, אלא הכרה בכך שהרע הוא מצב זמני ופגום הנמצא בתהליך של טיהור והזדככות בתוך המערכת ההרמונית הכוללת.

השלב השלישי: פסגת ה"התכללות" וחוויה אוניו-מיסטית פנומנולוגית

אם השלב הראשון הוקדש לאינטלקט ולתפיסת העולם, והשלב השני הוקדש לרגש, לקבלת המוגבלות ולפיתוח אישיות בריאה וחסינה, הרי שהשלב השלישי והמתקדם ביותר מעתיק את ההתרחשות אל זירה של קדושה, דבקות, רוח הקודש או סוג עמוק של מדיטציה טרנסצנדנטית. המונח המדויק וההולם ביותר למצב הוויה זה, בעקבות משנתו של הראי"ה קוק, הוא "התכללות"

ההתכללות אינה עוד רעיון שיש להבינו, ואף לא מידה טובה שיש לסגל. זוהי תודעה פנימית עמוקה בצורה בלתי רגילה, החורגת לחלוטין מעבר לגבולות הידיעה השכלית הרגילה, ומהווה חוויה אקזיסטנציאלית-מיסטית מלאה. במצב תודעתי זה, האדם אינו רק "יודע" שהוא חלק ממערכת, אלא הוא חש באופן מוחשי, לעיתים אף בגופו ממש, שהיקום כולו וכל אינספור הפרטים שסביבו, מתלכדים לידי אחדות אחת גדולה, פועמת והרמונית. החוויה חורגת מהקוגניציה; זהו דבר שהאדם חווה בתודעתו העמוקה ביותר, מתוך קליטה מנטלית נסתרת הפורצת את מסכי ההפרדה הרגילים של החושים.

האדם מרגיש מחובר לחלוטין לכל דבר במציאות. הוא מתמלא באהבה עמוקה, א-פריורית ובלתי מותנית לכל פרט ופרט במציאות העוטפת אותו. אך החוויה אינה חד-כיוונית; בשיאה של החוויה המיסטית, האדם מרגיש כי המציאות עצמה "אוהבת אותו בחזרה". מתקיים חיבור רגשי ותודעתי רציף ועמוק בין כל הדברים כולם, והסובייקט מצוי במצב של חוויה מיסטית מובהקת שבה "הכל כלול בהכל", הכל משותף במארג של תלות הדדית קדושה, והכל – כל חלקיק ביקום – "רוצה בטובת הכלל".

חוויה אקסטטית ובו-זמנית שלווה זו מביאה את האדם למגע עם שורשי קיומו המקוריים ביותר. היא מציפה אותו בשלווה עמוקה, ברוגע שאינו תלוי בדבר, ובשמחה פנימית שקטה המעניקה לו תחושה קיומית אחרת לחלוטין מזו של האדם הרגיל המוטרד מתלאות הזמן. את עוצמתה של חוויה זו ניתן להבין, בדרך השלילה, דרך ההתבוננות במצב ההופכי: אדם הנמצא במצבי קיצון של לחץ, פחד מתמיד או כעס משתק, חווה צמצום קוגניטיבי שבו הוא רואה את המציאות סביבו כולה כמפורדת לחלקים, אקראית, עוינת ומאיימת על שלומו. הוא צולל לתחושה חריפה של בדידות, כמי שמושלך קורבן לתוך עולם זר ומנוכר לחלוטין. מכאן מתחוורת האמת הפסיכולוגית העמוקה כי תפיסת העולם והמצב הרגשי משפיעים באופן מוחלט על האופן שבו הסובייקט מכונן וחווה את המציאות.

באותו אופן, מן הצד החיובי והמואר, כאשר אדם מטפח אישיות החיה באמת את אידיאל האחדות האלוהית – כשהוא מקפיד לפעול באופן אקטיבי מתוך חסד, יושר ונתינה, ומפתח אכפתיות כנה ואמפתיה כלפי כל מה שסביבו – חוויית החיים הכוללת שלו עוברת טרנסמוטציה. הוא מתחיל לחוש קשר אינטימי ואהבה כבירה לכל חלקי המציאות, והתחושה שהמציאות מחוברת אליו בחזרה מעניקה לו ביטחון אונטולוגי שאין למעלה ממנו. ככל שהוא יעמיק במהלך הנפשי והמעשי הזה, כך תחושת ההתכללות תלך ותתחזק בתוכו, ותאפשר לו להעפיל לרמות תודעה גבוהות ומתקדמות אף יותר. זוהי, כאמור, הרמה הגבוהה ביותר של עבודת השם בפרדיגמה זו – הגעה לרוח הקודש מתוך דבקות המעוגנת במציאות עצמה.

למעשה, הרעיון הפילוסופי שהחל כ"ידיעה חיצונית" בשלב הראשון, מותמר לחלוטין והופך ל"חוויה פנימית" בלתי אמצעית, לחלק בלתי נפרד מזהות האישיות. הביטוי המעשי של השגת מדרגה זו ניכר בפעולות יומיומיות לחלוטין: כאשר אדם זה יוצא להליכה בטבע, מביט בשקיעת החמה, צופה ברכסי ההרים, פוגש באנשים בסביבתו, ומתבונן בכלל הקיום העולמי – הוא אינו רואה עוד אוסף של אובייקטים אקראיים. הוא חווה קשר אורגני ואהבה מוחשית לכל אחד מהפרטים הללו. הוא חש בגופו ובנפשו את קיומו של איזון קוסמי אדיר, יודע כי הכל פועל יחד בסימפוניה עצומה, וחווה את האידיאלים האלוהיים ככוח החי, המאחד והמחבר של היקום כולו. זוהי תמציתה של הרמה השלישית, העמוקה והאחרונה במסע ההתכללות.

רה-קונספטואליזציה של המיסטיקה: ביטול היש מול התעצמות הממשות ("הריבוי האחדותי")

בהגותם של אישים כרבי שניאור זלמן מליאדי (רש"ז) ומייסדי חסידות חב"ד, האדם נדרש לבטל את קיומו העצמאי בתהליך המכונה "ביטול היש". רק דרך איונו המוחלט של האגו ושלילת המציאות החומרית יכול הסובייקט להגיע לכדי מצב של התאחדות עם האינסוף. המטאפורה הרווחת ביותר במיסטיקה המסורתית למצב זה היא דימויו של האדם לטיפה המתבטלת ונבלעת בים הגדול, או לניצוץ זעיר המאבד את זהותו כאשר הוא נבלע בתוך להבה גדולה או אור אדיר. התיאור הפנומנולוגי הזה, השולל את הממשות הפרטית, הביא חוקרים ופילוסופים רבים להעמיד את המיסטיקה כניגוד קוטבי לאקזיסטנציאליזם; בעוד שהאקזיסטנציאליזם מעצים את קיומו של הפרט, את אחריותו ואת הממשות של כאן ועכשיו, המיסטיקה נתפסה ככוח מאיין ומבטל.

ברם, הגותו של הראי"ה קוק חושפת כי דיכוטומיה קשיחה זו אינה מחויבת המציאות כלל ועיקר. במסגרת מושג ה"התכללות", מוצג דגם חלופי ומהפכני של מיסטיקה, שבו בניגוד למודל של ביטול, האדם והעולם הריאלי דווקא עוברים תהליך של התעצמות וקבלת משנה תוקף. הרב קוק, שספג והפנים באופן מעמיק ערכים מודרניים ואקזיסטנציאליסטיים מסביבתו התרבותית, הציע דגם מיסטי חדש לחלוטין. בניתוח נקודות השוני בין תפיסתו של הרב קוק לזו של קודמיו (כרש"ז מלאדי ורבי חיים מוולוז'ין), מתגלים שלושה יסודות מרכזיים שמביאים לתיאור של מצב נפשי מיסטי המעצים את האדם במקום לאפס אותו:

• פרשנות מחודשת ל"אין עוד מלבדו": בעוד שבמיסטיקה המסורתית רעיון ה"אין עוד מלבדו" (היעדר קיום זולת האל) שימש לשלילת האונטולוגיה של העולם החומרי, הרי שבמודל ההתכללות הרעיון נבחן מזווית שונה לחלוטין. הפירוד, תחושת הניכור, והאשליה שהדברים מנותקים זה מזה – הם אלו שמתבטלים ונשללים. עם זאת, הממשות עצמה – העצים, האנשים, המעשים – מתעצמת, שכן היא מזוהה כהתגלות עצמה של הרצון האלוהי בתוך החומר. 
• תפיסת "הריבוי האחדותי": זהו מושג המפתח המאפשר את ההרמוניה ללא איפוס. תפיסת הריבוי האחדותי יוצרת מודל אלוהות חדש, שלפיו הפרטים אינם מתבטלים או נעלמים כטיפה בים. נהפוך הוא, כל פרט שומר על ייחודו וצביונו, אך מקבל חיות, משמעות וקיום עוצמתי פי כמה, דווקא מתוך שייכותו ותרומתו לעולם אחדות. ההרמוניה אינה מחיקת ההבדלים, אלא שילובם למנגינה שלמה שבה לכל כלי יש תפקיד הכרחי.

השלכותיה של תפיסה מיסטית מתקדמת זו חורגות הרבה מעבר לחוויית היחיד, דוגמה מובהקת לכך היא הטיפול במושג הקבלי "העלאת ניצוצות". לפי תורת החסידות הקלאסית, עולם החולין והעשייה הגשמית נתפס כחסר ערך עצמי; תפקידו מצומצם להיות קרש קפיצה בלבד אל הרוחני, אמצעי אינסטרומנטלי לחילוץ ניצוצות של קדושה מתוך הקליפות אל הממד האלוהי שמעבר לו. לעומת זאת, באונטולוגיה של דעת אלוהים והתכללות, עולם החולין עצמו, בתוך ממשותו הפיזית והיומיומית, מקבל את אלוהותו, קדושתו ותכליתו המלאה מתוך עצמו. עולם החולין אינו תחנת מעבר שולית, אלא גוף ההתגלות האלוהית עצמו, וההתכללות היא החוויה של הכרת קדושה אימננטית זו.

יישום מעשי, חזון אסכטולוגי וההתכללות בחיי היומיום

בתוך מסגרת אונטולוגית-הרמונית זו של "דעת אלוהים", יש לבחון מחדש, בחינה מעמיקה ורדיקלית, את תפקידה של מערכת המצוות הדתית. קיום המצוות – בניגוד לתפיסות ילדותיות או פשטניות – אינו מוסבר עוד במונחים של מערכת שכר ועונש מכנית גרידא, ואף לא כהתניה שרירותית של כוח עליון הדורש ציות עיוור. המצוות נתפסות ככלים רוחניים, פסיכולוגיים ואף קוסמולוגיים, שנועדו באופן מובהק להטמיע, לחולל ולהגביר את ההרמוניה במציאות הפיזית והחברתית.

המצוות משמשות למעשה כפלטפורמה אקטיבית המיועדת להגברת "הטוב העולמי" ולזיקוק התודעה האנושית לקראת השגתה המלאה של חוויית האחדותיות. כל מצווה ומצווה טומנת בחובה תהליך מנטלי ספציפי, אשר ביצועו המדויק מקרב את המבצע להכרה חושית ורוחנית באחדותיות המציאות. דוגמה מאלפת לכך מספק מוסד השבת; מעבר להיותה יום מנוחה סוציולוגי חשוב או זכר היסטורי לבריאה ולשחרור מעבדות, השבת מהווה ביטוי מרוכז ופרקטי לשאיפה עמוקה לכונן עולם אחדותי, חופשי ממשא ומתן תועלתני, משעבוד חומרי וממאבקי כוח. השבת היא מיקרוקוסמוס בזמן של עולם שבו ההרמוניה שוררת בכל דרגי המציאות. דרך ריטואלים אלו, המתבצעים מתוך "דעת אלוהים" צלולה, הפרט מצליח לכוונן מחדש את התדר התודעתי שלו ולהתאים אותו אל אותו זרם כביר של טוב, של חיים ושל הרמוניה הממלא ללא הרף את העולם.

מעבר לפרקטיקה המיידית של המצוות, התפתחות זו של דעת אלוהים והתכללות מכוונת בסופו של דבר את המבט האנושי לעבר חזון אסכטולוגי (עתידי) מרחיק לכת, המעוגן בתפיסה אורגנית של היקום. המטרה הסופית והמוחלטת של התהליך ההיסטורי והקוסמי, שאליו מכוונים המצוות, התפילות ועבודת ההתפתחות הפנימית, היא להגיע לנקודת קיצון בזמן שבו "הכל יהיה הרמוני, אחדותי וכל הפרטים השונים של המציאות ילכו ויתחברו זה עם זה כמכונה אחת גדולה".

בחזון עתידי מרהיב זה, חוויית ההתכללות איננה נותרת פריבילגיה אזוטרית השמורה למיסטיקנים יחידי סגולה או מהווה רק תפיסה פילוסופית מופשטת הנלמדת בבתי מדרש. החזון מתאר התממשות של ההרמוניה באורח פיזי, אקולוגי וביולוגי בעולם המוחשי. הטבע כולו, על כל מרכיביו האורגניים והאנאורגניים, יעבור תהליך עמוק של עידון וטרנספורמציה: הצמחים יחיו בהרמוניה מוחלטת עם האדמה המזינה אותם, ועולם החי יחווה מהפך, שבו בעלי החיים השונים, יחד עם האדם שניצב בראשם, יגיעו למדרגה עליונה של שלום, שבה הם אינם פוגעים, אינם טורפים ואינם מנצלים באכזריות זה את זה לשם הישרדות גרידא.

חזון תנכ"י ואוניברסלי זה מוכיח באופן חד משמעי עד כמה מושגי ההתכללות, ההרמוניה ו"דעת אלוהים", אינם מבקשים לברוח מן העולם החומרי או להתעלות מעליו אל ספירות רוחניות מנותקות. מטרתם אינה לשלול את קיום העולמות  , אלא להביא לטיהור, ליישור העקמומיות, להסרת הזוהמה, ולגאולתו השלמה והמלאה של העולם מתוך תוכו ממש. התביעה של דרישת אור ה' ופיתוח ההקשבה לפנימיות החיים, כפי שנדרש מבני הנביאים, היא זו שתאפשר את המעבר מחיי פירוד אל חיי הרמוניה טוטאליים, כשהציורים העליונים של האלוהות מתרגמים את עצמם לכדי עזרה מוחשית המעלה את חיי הרוח וחי המעשה כאחד לממדים נשגבים של חוויה ואחדות. ה"התכללות" היא אפוא לא רק חוויה פסיכולוגית או יעד פילוסופי פרטי, אלא התחנה הסופית של המהלך הקוסמי של הבריאה כולה.

עבודות שצוטטו

1. פרק   .docx
2. חוג הראי"ה ועריכת כתביו של הרב קוק, ,     , https://www.daat.ac.il/daat/vl/munitz-phd/munitz-phd  .doc
3. ממשות האדם והעולם בחוויה האוניו-מיסטית של הרב קוק – Bar-Ilan University, ,     , https://cris.biu.ac.il/en/publications/%D % E%D % E%D %A %D %  %D %AA-%D %  %D %  %D %  %D % D-%D %  %D %  %D %A %D %  %D % C%D % D-%D %  %D %  %D %  %D %  %D %  %D %  -%D %  %D %  %D %  %D %A %D %  %D %  -%D % E%D %  %D %A %D %  %D %  %D %AA-%D %A %D % C-%D %  %D %A %D %  -%D %A %D %  %D %A /
4. אהבה, פסקה א – ישיבת הר ברכה, נרשמה גישה בתאריך מרץ   ,     , https://yhb.org.il/shiurim/  –  –  /
5.     .pdf – ישיבת ברכת משה, נרשמה גישה בתאריך מרץ   ,     , http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/    .pdf