הבנת התהליכים העמוקים המניעים את ההיסטוריה האנושית, ואת מקומו של עם ישראל בתוכה, דורשת התבוננות פילוסופית והיסטוריוסופית החורגת מן הניתוח הפוליטי או הסוציולוגי השטחי. מאמרו המונומנטלי של הראי”ה קוק, “למהלך האידיאות בישראל”, מציע תשתית אונטולוגית ייחודית, המנתחת את התפתחות הציבורים האנושיים ואת ההתפתחות של הרוח בעולם. המאמר אינו מסתפק בתיאור כרונולוגי של אירועים היסטוריים או תמורות פוליטיות, אלא חודר אל המנגנונים הפנימיים, הרוחניים והנשמתיים, המהווים את מנוע הצמיחה, ולעתים את מחוללי הקריסה, של תרבויות ואימפריות במרחב הזמן והמקום. הביאור הנוכחי מציע עריכה מובנית ושיטתית של רעיונות מרכזיים במאמר, תוך ירידה לעומקם של המושגים הפילוסופיים, התיאולוגיים והסוציולוגיים העומדים בתשתית משנתו של הרב קוק.
התגבשות החברה והרוח: מהמופשט אל הממשי
סִגְנוֹן-הַחַיִּים וְסִגְנוֹן-הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָאָדָם, הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל מַהוּתוֹ, מִתְבַּלְּטִים הֵם בִּמְלֹא-תָּכְנָם בְּרַעְיוֹן הַחֶבְרָה וּבָרַעְיוֹן הָרוּחָנִי, שֶׁהֵם הִנָּם הָאוֹצָרוֹת שֶׁל הַצּוּרָה הַלְּאֻמִּית וְהָאֱמוּנִית אֲשֶׁר לַצִּבּוּרִים הָאֱנוֹשִׁיִּים
כאשר לאדם, או לקולקטיב, ישנה פילוסופיה, הגות או חזון רוחני (הרעיון הרוחני). מתעורר בו באופן טבעי הצורך ליישם אותם במרחב הפיזי וההיסטורי (רעיון החברה). הטרנספורמציה של רעיון מופשט לכדי מציאות משפיעה מחייבת התארגנות מוסדית. בני אדם אינם יכולים להגשים חזון עולמי כפרטים בודדים; עליהם להקים חברה, להתגבש כקבוצות גדולות, ולייסד מערכות של חוק, תרבות וכלכלה כדי לממש את החזון הלכה למעשה. מכאן נובעת תובנה היסטוריוסופית מרחיקת לכת באשר לטבע האדם והחברה: כל העמים, האימפריות, והתנועות הגדולות שאנו רואים על בימת ההיסטוריה – החל מהעת העתיקה ועד לעידן המודרני – אינם אלא תולדה של רעיון רוחני התחלתי. הרעיון הרוחני הוא הגרעין הראשוני, התוכנה המפעילה, והחברה היא החומרה והכלי שבאמצעותו בני האדם מתאגדים כדי לפעול במציאות ולהוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל. החיבור העמוק הזה בין התוכן הרוחני (האוצר האמוני) לכלי המעשי (הצורה הלאומית) מהווה את בסיס ההבנה לכל תופעה אנושית משמעותית.
הדואליות המניעה את ההיסטוריה: אידיאה אלוהית ואידיאה לאומית
כְּשֶׁהַסִּגְנוֹנִים הָאֵלֶּה מִתְבָּרְרִים בְּיוֹתֵר, וְקַוֵּיהֶם הָרִשְׁמִיִּים נִגְמָרִים בְּרוּחַ הָאָמָּנוּת אֲשֶׁר לַהִיסְתּוֹרְיָה, אָז אָנוּ מוֹצְאִים אֶת שְׁתֵּי הָאִידֵאוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַיְּסוֹדִיּוֹת, הַהוֹלְכוֹת וְחוֹזְרוֹת בְּכָל מְסִבּוֹת הַחַיִּים, הַפְּרָטִיִּים וְהַחֶבְרָתִיִּים, הָרוּחָנִיִּים וְהַמַּעֲשִׂיִּים: הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית;
המבט החיצוני והסוציולוגי על ההיסטוריה עשוי לגלות פסיפס אינסופי של סגנונות וגוונים: ניתן להבחין באין ספור פילוסופיות שונות, תנועות אמנותיות, מודלים כלכליים (החל מקפיטליזם תחרותי ועד קומוניזם שוויוני), ומבנים חברתיים מגוונים (מחברות פרימיטיביות של ציידים-לקטים דרך חברות חקלאיות ועד מדינות לאום מודרניות וטכנולוגיות). אולם, כאשר הניתוח חודר מבעד למעטה החיצוני ובוחן את שורשי התנועות הללו מתוך “רוח האומנות אשר להיסטוריה”, מתגלה רדוקציה לשני כוחות-על יסודיים המעצבים את המציאות כולה: האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית.
יש לעמוד על ההבדל הקריטי בין המונח “רעיון” למונח “אידיאה”. בעוד שרעיון חברתי או רוחני הוא תפיסה מופשטת שנוצרה במוחו של הוגה דעות (Concept), אידיאה (Idea במובנה האפלטוני העמוק) היא כוח אקטיבי הפועל במציאות. לאידיאה יש מגמה, יש לה כיוון, ויש לה מעין רצון חיוני משל עצמה הפועל במציאות ומפעיל אותה. תפיסה זו מניחה כי כל מה שאנו רואים במציאות החומרית סביבנו הוא, בעומקו, תוצר של פעולת כוחות רוחניים רחבים וגדולים יותר הדוחפים את ההוויה אל עבר תכלית מוגדרת.
כדי להבין את עומק משנתו של הרב קוק, יש לבצע בירור מושגי יסודי של המונח “האידיאה האלוהית”. בתפיסה המוצגת כאן, האידיאה האלוהית איננה ישות פרסונלית היושבת מחוץ ליקום, כוח עליון המשגיח מלמעלה ומחלק צווים שרירותיים ממקום מושבו בשמיים. תפיסה מצומצמת, פרסונלית ו”ילדותית” זו של האלוהות השתלטה לא פעם על השיח הדתי בעקבות השפעות זרות ובעקבות נסיבות הגלות, תקופה שבה ניטלה מעם ישראל היכולת לפעול פעולה מקיפה ורחבה במציאות הפוליטית והמדינית. בגלות, הצטמצם השיח למערכת פרטית וצרה של “אני מול אלוהים”, מערכת של חובות וציוויים נקודתיים חסרי אופק לאומי וקוסמי.
לעומת זאת, האידיאה האלוהית היא “נשמת המציאות” – המכלול העצום של הכוחות המוסריים, הערכיים והרוחניים המובילים את היש. זהו מבט על המציאות כתהליך אונטולוגי אחד רחב, המקיף את כל התהליכים הפרטיים, שבו היקום כולו נדחף ומתקדם לקראת מצב הרמוני, אחדותי ושלם יותר. התשוקה הפנימית הנטועה בכל אדם להוסיף טוב, לייצר אחדות, ולתקן את המציאות – היא גופה המפגש האותנטי עם האלוהות. ברוח הפילוסופיה הקאנטיאנית, הקובעת כי אין לאדם יכולת להכיר את “הדבר כשהוא לעצמו” (Ding an sich) אלא רק את תופעותיו והופעותיו במציאות, כך נטען כאן כי השיח הישיר על “העצמות האלוהית” האינסופית הוא חסר משמעות אפיסטמולוגית עבור האדם. השיח האמוני המבורר חייב להתמקד באידיאלים האלוהיים – בתנועות ההרמוניות, המוסריות והאחדותיות הפועלות בתוך תשתית המציאות.
במקביל, האידיאה הלאומית היא המנגנון המעשי. היא המגמה שמטרתה ליישם את האידיאה האלוהית במציאות החומרית. כיצד מתרגמים את השאיפה לאחדות ולצדק למערכת מתפקדת? דרך התאגדות אנושית, ארגון מערכת פוליטית, חברתית ומשפטית. בעוד שהאידיאה האלוהית מספקת את הדחף המוסרי העליון והאבסולוטי, האידיאה הלאומית היא הכלי ההיסטורי שנועד להוציא לפועל את אותן דחיפות ערכיות, תחילה בקרב עם ספציפי (ישראל) ובסופו של תהליך, במערכת כלל-אנושית שלמה.
הדיאלקטיקה האפיסטמולוגית: דעה לאומית ורגש אלוהי
הָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹר סִגְנוֹן הַחַיִּים הַסַּדְרָנִיִּים שֶׁל הַחֶבְרָה וְהָאַחֲרוֹנָה בְּתוֹר סִגְנוֹן הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָרַעְיוֹן הָרוּחָנִי. וְאִם נָבוֹא לְדַיֵּק יוֹתֵר וּלְהַגְבִּיל הַתְּחוּמִים, עַל-פִּי הַדֶּרֶךְ הַיּוֹתֵר רְגִילָה בִּהְיוֹתָם עוֹמְדִים בְּמַעֲרָכָה מַקְבֶּלֶת, נאמַר: הָרֶגֶשׁ הַלְּאֻמִּי וְהַדֵּעָה הָאֱלֹהִית, שֶׁלִּפְעָמִים, בַּחֲלִיפַת-הַמַּצָּבִים הָאֶפְשָׁרִית, נִמְצָאֵם גַּם תַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה וְעֶלְיוֹנִים לְמַטָּה – בְּתוֹר דֵּעָה לְאֻמִּית וְרֶגֶשׁ אֱלֹהִי.
מערכת היחסים בין שתי האידיאות הללו אינה סטטית, אלא מאופיינת בדיאלקטיקה עמוקה המשפיעה על התפתחותן של חברות. חלוקת התפקידים הקלאסית מזהה את האידיאה הלאומית עם הצד המעשי והארגוני של החיים – “החיים הסדרניים”. מדובר באופן שבו החברה מסדרת את עצמה, מגבשת מוסדות ומייצרת סדר חברתי. לעומתה, האידיאה האלוהית מזוהה עם הצד המחשבתי הטהור – “סגנון המחשבה” – האופן שבו מוגדרות האינטואיציות הרוחניות העמוקות ביותר.
בניסוח אפיסטמולוגי ופסיכולוגי עמוק יותר, נוצרת כאן הבחנה מרתקת בין “דעה” (שכל וקוגניציה) לבין “רגש” (חוויה ואינטואיציה). באופן טבעי והרמוני, הצד האלוהי – נשמת המציאות והדחיפה הערכית-מוסרית – נובע ממקור של “דעה”. דעה אלוהית פירושה בירור שכלי ומושגי עמוק של הערכים האבסולוטיים המניעים את היקום. לעומת זאת, הצד הלאומי מבוסס לרוב על “רגש”. התאגדות לאומית נשענת על תחושות של פטריוטיזם, זיקה לעבר המשותף, ואינטואיציה לגבי מה שנכון ויעיל באותה שעה היסטורית (אילו שלבים יש לבצע, כיצד לארגן את הכוח).
אולם, ההיסטוריה מציגה גם תופעות של היפוך תפקידים – “חליפת מצבים אפשרית” שבה התחתונים למעלה והעליונים למטה. ישנם רגעים היסטוריים או תנועות תרבותיות שבהן הלאומיות הופכת למערכת מחשבתית נוקשה, פילוסופיה מדינית מדוקדקת ואידיאולוגיה שכלתנית (וכך נוצרת “דעה לאומית” מובהקת). במקביל, הקשר אל השגב האלוהי נידחק אל תחומי החוויה החסידית, המיסטית והסובייקטיבית בלבד. הוא מופיע רק כ”רגש אלוהי”, אינטואיציה רגשנית והתלהבות פנימית, אך ללא מערך מאורגן של חשיבה שיטתית ואידיאולוגיה מבררת. מצב זה של פרישות והסתמכות על רגש דתי מנותק מן ההשכלה הכללית והבירור הרעיוני, עלול להוביל לירידה של “הגבורה העליונה האידיאלית” ולעבדות רוחנית קטנה ומלאת רפיון, שכן האמונה מאבדת את היכולת להוביל תהליכים מציאותיים רחבים.
השפעת המקרו-היסטוריה על נפש היחיד
הַמַּעֲלוֹת-וְהַמּוֹרָדוֹת הַפְּרָטִיּוֹת, הַדְּרוּשׁוֹת לַחֲלִיפַת-הַמַּצָּבִים הַזּאת, הִנָּן גַּם הֵן סִבּוֹת נְכוֹנוֹת, וְלִפְעָמִים גַּם תּוֹלָדוֹת נֶאֱמָנוֹת לְזִרְמֵי-חַיִּים כַּבִּירִים, בִּמְצִיאוּת וּבִפְעֻלָּה, שֶׁרֵאשִׁיתָם נִכֶּרֶת בְּיִחוּד בְּחַיֵּי הַחֶבְרָה הַכּוֹלֶלֶת וְהַשְׁפָּעָתָם הוֹלֶכֶת וְשׁוֹפַעַת עַד לְמַעֲמַקֵּי חַיֵּי הַיָּחִיד הַיּוֹתֵר פְּנִימִיִּים.
ניתוח היסטוריוסופי מקיף מגלה כי תנועות לאומיות שקמות ונופלות, עלייתן ושקיעתן של אימפריות כלכליות (הקפיטליזם או הקומוניזם), והופעתן של דתות חדשות או תנועות כפירה, אינן תאונות של ההיסטוריה, אלא תולדה של מאזן הכוחות והיחסים בין האידיאה האלוהית לאידיאה הלאומית במרחב האנושי. לעיתים האחת גוברת ולעיתים השנייה שוקעת, ולחילופי המצבים הללו יש השלכה אדירה, שלא נעצרת ברמת ניהול המדינה או הפוליטיקה הגלובלית, אלא מחלחלת עד לרובד האינטימי ביותר – התודעה והפסיכולוגיה של היחיד.
האדם הפרטי חי בתוך מסגרת החברה, והוא סופג, מדעת ושלא מדעת, את זרמי החיים הכבירים הללו. המציאות הסוציולוגית מכתיבה את תבניות המחשבה שלו. תופעות הנראות כמרד אישי או כמשבר אמונה פרטי, כגון כפירה באל, מנותחות על ידי הרב קוק פעמים רבות כזרמים הנובעים מתהליכי מקרו היסטוריים. הכפירה, למשל, אינה רק החלטה אינטלקטואלית סובייקטיבית של פרט מסוים, אלא היא תנועה תת-מודעת רחבה המגיעה לעולם מתוך צורך היסטורי לשבור כלים דתיים ישנים ומצומצמים (כגון חוצפא דעקבתא דמשיחא), כדי לפנות מקום לתפיסת אלוהות בוגרת, מוארת ורחבה יותר המסוגלת להכיל את האומה בתחייתה.
האוניברסליות של הרעיון האלוהי והאבולוציה של האמונה
הַהֲכָנָה לָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי נִמְצֵאת הִיא, בְּאֵיזֶה אפֶן גָּלוּי אוֹ נִסְתָּר, יָשָׁר אוֹ מְעֻוָּת, בְּכָל הַלְּבָבוֹת שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, לְכָל פְּלַגּוֹתֶיהָ, מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ וְגוֹיֶיהָ, הִיא מְחוֹלֶלֶת דָּתוֹת וְרִגְשֵׁי-אֱמוּנָה שׁוֹנִים, סְדָרִים וְנִימוּסִים, הַמְסַבְּבִים גַּם הֵם הָמוֹן מַעֲשִׂים כַּבִּירִים בְּכחַ אֵיתָן בְּחַיֵּי גּוֹי וְאָדָם, בְּסִדְרֵי הַחֶבְרָה וּבְמַהַלְכֵי הַפּוֹלִיטִיקָה, רוֹקְמִים וְאוֹרְגִים בְּסֵתֶר וּבְגָלוּי עֲלִילוֹת נוֹרָאוֹת לְאֵין-חֵקֶר בְּרוּחַ הָאָדָם וּבְמַהוּת תָּאֳרֵי-חַיָּיו. אֵלֶּה הֵם שְׁלַבֵּי הַתְּנוּעָה לְצַד הַהִשְׁתַּלְּמוּת שֶׁל הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי וְהִתְבָּרְרוּתוֹ וּמְעוֹף הַהִתְנַשְּׂאוּת אֶל הַחַיִּים הַמְּלֵאִים, בִּלְשַׁד מְקוֹרִיּוּתָם, בַּהוֶה וּבַנֵּצַח.
כאן פורש הרב קוק פרספקטיבה תיאולוגית נועזת וחדשנית, הבוחנת את תופעת האמונה והדת בכללותה על פני ספקטרום אבולוציוני אחד. בניגוד לתפיסות דיכוטומיות המחלקות את העולם באופן מוחלט ובינארי ל”אמת דתית טהורה” מול “שקר אלילי מוחלט”, הגישה המוצגת כאן טוענת כי האמונה באלוהים היא תכונה הנטועה בטבע האנושי האוניברסלי. עצם המפגש האנושי עם הגודל העצום של המציאות, עם העוצמה וההרמוניה הטבועים ביקום, כמו גם הקול הפנימי בתוך האדם הדוחף לשלמות, מייצרים נטייה אינהרנטית לאידיאה האלוהית בקרב כל משפחות האדמה.
הוכחה אנתרופולוגית מובהקת לכך היא העובדה שאפילו בתרבויות שהיו מנותקות לחלוטין ממוקדי ההתפתחות המערבית והמזרח-תיכונית לאורך אלפי שנים – כגון תרבויות הילידים בדרום אמריקה – התפתחו מערכות דתיות ואמוניות ענפות. התגלות הרעיון האלוהי אינה מתחילה כאירוע חיצוני שרירותי (כגון התגלות מקומית בהר סיני המנותקת מהקשר קודם), אלא היא תהליך פנימי רצוף של קישור נפש האדם למגמות ההרמוניה והיושר של המציאות.
בשלבים מוקדמים בהיסטוריה, תפיסה זו מתורגמת לא פעם באופן מעוות, פרימיטיבי וגס, ובאה לידי ביטוי בעבודת אלילים. האדם הקדמון, מתוך נטייתו לאלוהות אך בשל חוסר יכולתו להכיל מושגים מופשטים טהורים, ניסה לצקת את האינטואיציה הדתית לתוך אובייקטים ופסלים שניתן לסחור עמם, לשחד אותם או לשכנעם לפעול לטובתו בשיטות מאגיות. למרות העיוות, האכזריות והשעבוד החומרי המאפיינים את האלילות, היא מהווה שלב – אמנם פגום – על אותו ספקטרום של הניסיון להתחבר לנשמת המציאות.
לאורך ההיסטוריה, האמונה עוברת תהליכי בירור וזיכוך כואבים. הופעתו של אברהם אבינו מסמלת את פסגת הבירור המונותיאיסטי שחילץ את האנושות מהתפיסה האלילית, אך תהליך הבירור הוא ארוך ומפותל. השמרנות האנושית נוטה לקבע את האדם בתבניות דתיות מצומצמות ומוכרות, והיציאה אל עבר תפיסות רחבות ומשוכללות יותר מחייבת לעיתים השלת התפיסות הקודמות, מהלך שעלול להיראות כ”כפירה” בעיני השמרנים, אך בפועל מדובר בשבירת כלים חיונית למען גילוי של אור אלוהי נעלה יותר. המטרה הסופית (“מעוף ההתנשאות”) אינה בריחה מהמציאות אל “עולם הבא” מיסטי, אלא זיכוך המציאות עצמה עד כדי כך שהעולם החומרי והאנושי יגיע לקיום אלוהי מלא, מוסרי ושכלי, המאפשר חיים נצחיים וניצחון על מגבלות החומר, המיוצג במושג תחיית המתים.
אורגניזם לאומי-רוחני: התגלמות הרוח בחומר ההיסטורי
בְּלֶכְתָהּ, מִמַּעְלָה לְמַטָּה וּמִמַּטָּה לְמַעְלָה, חוֹלְלָה הֲכָנָה זוֹ מְכוֹנוֹת לְאֻמִּיּוֹת שׁוֹנוֹת, מְכֻוָּנוֹת לְמַצָּבָהּ, בְּכָל קִבּוּץ אֱנוֹשִׁי וּבְכָל מַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, לְפִי עֶרְכָּם. הִיא מָצְאָה תָּמִיד אֵי אֵלֶּה מַכְשִׁירִים חָמְרִיִּים, שֶׁכְּבָר הִסְפִּיקוּ לְכוֹנֵן אֵיזֶה חֹמֶר רָפֶה לְפָחוֹת לְתַכְסִיס עֲמָמִי, וְעַל-יְדֵי הַשְׁפָּעָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה נֻפְּחָה נִשְׁמַת חַיִּים בְּאוֹתוֹ הַגּלֶם. הַחֵפֶץ, הַמֶּרֶץ, הָאָמָּנוּת, הַדִּמְיוֹן וְהַשֵּׂכֶל, צָרְכֵי-הַחַיִּים וְכָל נְטִיּוֹת הָרוּחַ בִּכְלָל הִתְלַכְּדוּ יַחַד וַיִּהְיוּ לְרוּחַ-וּגְוִיָּה.
תיאור זה מכניס את הקורא לצורת חשיבה אבולוציונית-רוחנית מהפכנית. התפתחותן של קבוצות אנושיות ולאומים אינה תוצר של צירוף מקרים גיאוגרפי או מאבקי כוח שבטיים נטולי הקשר. הכל מתחיל מהערכים והאידיאות. האידיאה האלוהית – המגמה הפנימית הרוחנית הדוחפת את המציאות להתעלות – מחפשת באופן תמידי כלים שדרכם תוכל להוציא לפועל את מטרותיה וליישם את הערכים המוחלטים בתוך המציאות ההיסטורית.
זהו תהליך צמיחה שבו נשמת המציאות עוברת טרנספורמציה מתמדת, מתא בודד אל החי, מהקוף אל האדם, ומן האדם הבודד למבנים חברתיים הולכים ומתרחבים: משפחות, שבטים, כפרים, ערים, אומות ואימפריות. כל מסגרת אנושית חדשה היא בגדר מכשיר מתוחכם יותר, מוסרי ורחב יותר, היכול להכיל בתוכו ולהקרין החוצה כמות גדולה יותר מן השלמות האלוהית.
בנקודה זו מתבהר ייעודו האוניברסלי והייחודי של עם ישראל בתוך תהליך זה. מטרת ההיסטוריה היהודית אינה רק שימור אתני או קיום פולחני, אלא גיבוש גוף לאומי אורגני ומסודר שיוכל להוות כלי שלם, נקי מוסרית וערכית, להופעתה המלאה של האידיאה האלוהית עלי אדמות. השלמות האלוהית קיימת בכל פיסה במציאות. אך כדי שהיא תבוא לידי ביטוי משמעותי, היא דורשת “גוויה” (גוף לאומי) מתאימה.
מתוך כך, עולה שלילה גמורה של התפיסה המערבית הגלותית הרואה ביהדות “דת” – אוסף של פרקטיקות וטקסים שהאדם הפרטי מספח לחיי החול שלו. התורה והיהדות הן מהלך ערכי היסטורי עצום, שבו מכלול הכוחות הלאומיים – החפץ, המרץ, כוח היצירה, הדמיון, האמנות, הפוליטיקה והשכל – מתלכדים ליצירת חיים אורגניים שלמים שמגמתם אלוהית. האדם היהודי הניגש לאוניברסיטה או לבית המלאכה עושה זאת לא רק כצורך קיומי מנותק, אלא מתוך מגמה פנימית עליונה של בניין האומה וקידום המציאות כולה אל עבר השלמתה הפנימית ורואה גם בכך חלק מעבודת ה’.
הפלורליזם של האומות והתגלות הגוונים האלוהיים
וַיָּקוּמוּ לָנוּ קִבּוּצִים חֶבְרָתִיִּים וּלְאֻמִּיִּים, שֶׁכְּשֶׁאָנוּ מִסְתַּכְּלִים בָּהֶם בְּעַיִן פְּקוּחָה הִנְנוּ רוֹאִים אֶת כָּל הַסִּבּוֹת הַחֲזָקוֹת הַהוֹלְכוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת עַל סִדְרֵי הֲוָיָתָם וְחַיֵּיהֶם – שֶׁהֵן כֻּלָּן נִמְזָגוֹת וְנִבְלָלוֹת מֵהַהֶכְשֵׁר הַפְּנִימִי שֶׁל מִזּוּג הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי עִם הַנְּטִיָּה הַקִּבּוּצִית שֶׁבַּצּוּרָה הַלְּאֻמִּית.
בהתבוננות חיצונית שטחית, ההבדלים בין תרבויות ולאומים שונים עשויים להיתפס כמקריים: הצרפתים פיתחו תרבות אסתטית וקולינרית עדינה עקב תנאי אקלים והיסטוריה יבשתית, הברזילאים מתאפיינים במזג תוסס ומוזיקלי מסיבות סביבתיות, וכדומה. אולם, “בעין פקוחה” היסטוריוסופית, מבינים כי תכונות לאומיות אלו נושאות עמן משמעות עמוקה הרבה יותר.
המציאות הכלל אנושית פוסעת קדימה מתוך פלורליזם רוחני מהותי. האידיאה האלוהית האינסופית מכילה בתוכה אינספור גוונים וצדדים של יופי, חסד, גבורה, סדר, ואמנות. כל אומה או תרבות בהיסטוריה מקבלת על עצמה את התפקיד המטא-היסטורי להופיע צד ספציפי אחד של המכלול האלוהי הרחב, מתוך “מזיגה ובלילה” בין הגרעין של הרעיון האלוהי לבין החומר החברתי הייחודי שלה (“הנטייה הקיבוצית”). התזמורת העולמית המלאה דורשת את השתתפותן של כל האומות, אשר כל אחת מנגנת בתורה את הצליל הייחודי שלה בסמפוניה של התקדמות הבריאה לקראת אורה והרמוניה.
המשבר, הקיפאון והשמרנות הלאומית
אָמְנָם אַחֲרֵי שֶׁיָּרְדָה הָאַחֲרוֹנָה לָרֶשֶׁת אֶרֶץ הִתְרַחֲבָה וְהִתְאַמְּצָה, וְתִקְּנָה לָהּ הֲוָיָה שְׁלֵמָה וַחֲטִיבָה מְיֻחֶדֶת, וְלִפְעָמִים גַּם תְּנַסֶּה כּחָהּ לְהִנָּתֵק מִשּׁרֶשׁ חִבּוּרָהּ הַיְסוֹדִי, מִתּכֶן הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי.
לאחר שתיאר המבנה האידיאלי והתיאורטי של התגבשות החברה, עובר הניתוח להתמודד עם המציאות ההיסטורית הטרגית ועם מנגנוני ההסתאבות והקריסה של אומות. הקמת מדינה, אימפריה או מערכת פוליטית משוכללת דורשת מאמץ עצום. אך כאשר האידיאה הלאומית מצליחה לרדת לקרקע, לבנות מוסדות שלטון, צבא וכלכלה (“לרשת ארץ… ותקנה לה הוויה שלמה”), מתחיל להיווצר משבר מהותי. הקליפה מתחילה להתאהב בקיומה העצמאי ולהתכחש למקורה.
כפי שציינו לעיל את קיומה של שמרנות אמונית החוסמת התפתחות דתית, כך מתקיימת גם שמרנות לאומית עיקשת. ברגע שהתקבעה צורה לאומית ונוצר ממסד חזק, ישנה נטייה אינהרנטית להתקבע בדפוס זה, ולסרב להשתנות גם כאשר האנושות והמציאות דורשות התקדמות לשלבים עליונים יותר. מנגנוני הכוח מתקשים לוותר על הדומיננטיות שלהם ולהיעלם מבימת ההיסטוריה גם כאשר זמנם תם וייעודם מוצה. הלאומיות מתחילה לפעול מכוח האינרציה העיוורת והאינטרסנטית, תוך שהיא מנסה במודע לנתק את כבליה מן הרעיון האלוהי – דהיינו, מן התכלית המוסרית והערכית שמחייבת צדק, הקרבה, והתקדמות לשלמות אבסולוטית.
במצב זה, התכלית שהייתה בעבר חיונית ונכונה הופכת לגורם מעכב ועתיר הרס. הלאומיות, המנותקת ממקור חייה האלוהי, מתנוונת לכלל פשיזם כוחני, לאומנות אלימה או מערכת מטריאליסטית קרה, הדואגת אך ורק לשימור עצמי של הון ושלטון (בדומה לדיון של ז’בוטינסקי על לאומיות חסרת נימוק מוסרי עליון מעבר לעצם הקיום הלאומי (“ככה”) – מודל שהרב קוק שולל על הסף כשמדובר בישראל החייבת להיות מחוברת לרעיון עליון).
שקיעת האומה, כהות האור ועוצמת הנקודה הפנימית
אֲבָל אֵין בְּיַד הַהִיסְתּוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית לְהַרְאוֹת, שֶׁנִּסָּיוֹן זֶה מַצְלִיחַ לָצֵאת לַפּעַל, וְרוֹאִים אָנוּ שֶׁהַתְּכוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם, אֲפִלּוּ בִּהְיוֹתָהּ בְּתַכְלִית שִׁפְלוּתָהּ וּבְצוּרַת נְקֻדָּה הַיּוֹתֵר זְעִירָה וְכֵהָה, שֶׁגַּם אָז הִיא רַק “מִתְעַלֶּפֶת, מִתְבַּטֶּלֶת וְלֹא מֵתָה וְגָוְעָה”, – הִיא נוֹתֶנֶת אֶת הָעָצְמָה הַיּוֹתֵר פְּנִימִית לְכָל דְּחִיפוֹת- הַחַיִּים.
ויש אשר החיים המעשיים כבר השתכללו בהווייתם… והאורה האלוהית, המשתקפת אל מקום מעמד החברה, כהה היא שמה מעוצם ריחוקה. עד אשר אך מחשכים ותהומות תמצא החברה המתוקנת… אם לאור כהה זה תחפוץ ללכת באורחות חייה, אז תסוב הלאומיות אחורנית ותתרצה להתבצר ברעיונה המיוחד, ולא תאבה לפנות עוד אל מקור הווייתה היסודית, שהוא הרעיון האלוהי.”
ניסיונה של לאומיות חומרנית לעקור כליל מתוכה את התכונה המוסרית-האלוהית נדון תמיד לכישלון היסטורי צורב. האידיאה האלוהית איננה המצאה מוסדית אלא נתון אונטולוגי קשיח המהווה את התשתית של חיי האדם. המקרה של החברה הסובייטית מהווה דוגמה אמפירית מובהקת לכך: הקמת חברה שהתבססה על מטריאליזם דיאלקטי ושראתה בדת ובערכים הטרנסצנדנטיים ‘אופיום להמונים’ שיש לעוקרו בכוח למען כלכלת הפרולטריון, הצליחה לשרוד עשרות שנים, אך נכשלה בפרספקטיבה ארוכת טווח. על אף מכונת הדיכוי, הנקודה האלוהית בתוך האומה רק ‘התעלפה’ אך לא מתה. אנשים שמרו על זיקתם לנצרות, ליהדות ולערכים דתיים בסתר, שכן חברה השואפת לעושר, לכוח לאומי ולתפוקה בלבד אינה מסוגלת לספק את האידאה האלוהית הפנימית שבוערת בתוך האדם.
אולם, התהליך של ניתוק הלאומיות ממקורה גובה מחיר כבד של ניוון חברתי איטי. חברות עשויות להגיע לשלב שבו “החיים המעשיים השתכללו” – מוסדות מפוארים, מערכות חוק ומשפט מתקדמות, ותרבות חומרית עשירה (בדומה למסלולה של האימפריה הרומית שהחזיקה מעמד מאות שנים לפני שקרסה אל תוך עצמה). אף על פי כן, “האורה האלוהית כהה”. ההרגל המוסרי והחומרי נמשך מכוח האינרציה, אך הדינמיות, תחושת השליחות הכבירה ותקוות “תיקון העולם” נעלמו. במצב של סטטוס-קוו זה, הלאומיות “נסובה אחורנית” – היא חדלה להביט קדימה אל עבר ייעודים אידיאליים ומסתגרת בתוך הצלחתה המסואבת. החנקת הדחיפה הטבעית אל עבר האלוהי מובילה להצטברות של לחצים פנימיים בחברה, ולבסוף, להתפוררות הקושרת את כל מרכיביה יחדיו.
עידן הניהיליזם, הפוסט-מודרניזם וקריסת הזהות הקולקטיבית
וְיֵשׁ אֲשֶׁר הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים כְּבָר יִשְׁתַּכְלְלוּ בַּהֲוָיָתָם, הַתְּכוּנוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת, הַמּוּסָרִיּוֹת וְהַחָמְרִיּוֹת, כֻּלָּן הִתְקַשְּׁרוּ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וּמְסֻדָּר, – וְהָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, הַמֻּשְׁקֶפֶת אֶל מְקוֹם מַעֲמַד הַחֶבְרָה, כֵּהָה הִיא שָׁמָּה בְּעֶצֶם רִחוּקָהּ, עַד אֲשֶׁר אַךְ מַחֲשַׁכִּים וּמְהוּמוֹת תִּמְצָא הַחֶבְרָה הַמְתֻקֶּנֶת, בִּכְלֵי מַכְשִׁירֶיהָ הָרְחָבִים וּבִצְרָכֶיהָ הַתַּרְבּוּתִיִּים הָרַבִּים, אִם לְאוֹר כֵּהֶה זֶה תַּחְפּץ לָלֶכֶת בְּאָרְחוֹת חַיֶּיהָ. אָז תִּסּב הַלְּאֻמִּיּוּת אֲחוֹרַנִּית וְתִרְצֶה לְהִתְבַּצֵּר בְּרַעְיוֹנָהּ הַמְיֻחָד, וְלֹא תּאבֶה לִפְנוֹת עוֹד אֶל מְקוֹר הֲוָיָתָהּ הַיְסוֹדִית, שֶׁהוּא הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי. אֲבָל כָּאן תִּפְגּשׁ הָרִאשׁוֹנָה בְּמַעֲמַד הַזִּקְנָה וְהַחֻלְשָׁה; הַכּחַ הַמֶכָנִי יְשַׁמֵּשׁ עוֹד אֵיזֶה מֶשֶׁךְ-זְמַן לִדְחֹף אֶת הַמְּכוֹנָה הַקִּבּוּצִית, אֲבָל לְשַׁד-הַחַיִּים יֵלֵךְ וְרָפֶה, הָלוֹךְ וְחָסֵר. בַּאֲבד הָעֲלִיָּה הָרוּחָנִית אֶת עֶרְכָּהּ, יְאַבֵּד מִמֵּילָא הַכְּלָל אֶת צִבְיוֹנוֹ. צָרְכֵי הַיָּחִיד וּתְבִיעוֹתָיו הַפְּרָטִיּוֹת יִשְּׂאוּ ראשׁ יוֹתֵר מֵהָעֵרֶךְ הַהַרְמוֹנִי וּגְבוּלָם יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְרַחֵב, עַד כְּדֵי שְׁרִירוּת לֵב וְעִמָּהּ יֵאוּשׁ וּבְחִילָה בַּחַיִּים וּבַמְּצִיאוּת, וְתַהְפּוּכוֹת בְּכָל הַסֵּדֶר הָרַעְיוֹנִי, “אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ”
פסקה זו מציגה תיאור סוציולוגי ופילוסופי כואב ומדויק להפליא של קריסת החברה בעידן הפוסט-אידיאולוגי, תהליך שרלוונטי מאוד לתיאור תופעות מודרניות של פוסט-לאומיות, פוסט-ציונות ופוסט-מודרניזם. המונחים “זקנה” ו”חולשה” משמשים כאן כמטפורה לשחיקה מוחלטת באמונה בצדקת הדרך, לאובדן החיוניות של השאיפות הלאומיות, ולהתעייפות הרוחנית של הקולקטיב מחוסר יכולתו לנמק את עצם קיומו ואת הצורך להקריב למענו.
כאשר חסרה “העלייה הרוחנית” – אותה מגמה אלוהית הדוחפת את כלל המציאות להתאגד כדי לפעול לייעוד מוסרי ולתיקון העולם – הכלל מאבד את הצדקה לקיומו, והמרקם החברתי נפרם. הוואקום האידיאולוגי מתמלא באופן מידי בצרכים הצרים, האגואיסטיים והחומריים של היחיד. אנו חוזים בחברה ההופכת אגוצנטרית לחלוטין, שבה תביעות הפרט למימוש עצמי, לנוחות אישית ולהנאה נושאות ראש ודורסות כל התחשבות ב”ערך ההרמוני” הכלל-אנושי והלאומי. זכויות הפרט מועצמות באופן חסר פרופורציה המנותק מכל חובה אזרחית או לאומית רחבה, עד כדי התנהלות של “שרירות לב” קיצונית.
הטרגדיה האנושית הטמונה בתהליך זה היא ההבנה העמוקה שרדיפה בלתי פוסקת אחר הנאות אישיות ואגואיזם אינדיבידואליסטי אינה מביאה לאושר או לשחרור. נהפוך הוא: חיים שאין להם חיבור למגמות טרנסצנדנטיות עמוקות (אידיאלים אלוהיים ותהליכים כלל עולמיים), חיים שמתמצים רק במעבר מהנאה חולפת אחת לאחרת, מעוררים בסופו של דבר קבס קיומי – “ייאוש ובחילה בחיים ובמציאות”. השבר הקולקטיבי גורר אחריו רלטיביזם ערכי וניהיליזם שבו מתבטלים המושגים המוחלטים, ואדם נותר מבודד בחברה שבה “אין אמת ואין חסד”.
נבואת המרד הרוחני ומגבלות ההסדרים המלאכותיים
הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַכְּלָלִית תַּשְׁפִּיל שֶׁבֶת וְלֹא תּוּכַל עוֹד לִחְיוֹת בְּכָל עז חָסְנָהּ, צְבָא-מְרוֹמָהּ כָּשְׁלוּ וְכִסֵּא-מַמְלַכְתָּהּ יִתְנוֹדֵד. “נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה, וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקד ד’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה” .
הַחֶבְרָה הַלְּאֻמִּית כְּשֶׁבָּאָה בְּמִשְׁעוֹל צַר זֶה, שֶׁנִּדְמֶה לָהּ שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לְהִנָּזֵר מִמְּקוֹר רֵאשִׁית צְמִיחַת חַיֶּיהָ, תָּחֵל לָחוּשׁ אֶת מַכְאוֹבֶיהָ, בִּזְמַן קָרוֹב. הַחָמְרִיּוּת תִּמָּצֵא לָהּ אָז, לַחֶבְרָה הַנֶּחְנֶקֶת תַּחַת סֵבֶל מַשָּׂא הַחַיִּים מְחֻסְּרֵי הַמַּטָּרָה, הַטַּעַם וְהַתּכֶן, לְהָחִישׁ לָהּ רְפֻאוֹת-תְּעָלָה עַל-יְדֵי שִׁטּוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת, שִׁטּוֹת-שֶׁל-מְהוּמָה, הַמְיֻסָּדוֹת עַל בְּסִיסִים רְעוּעִים שֶׁל רְכוּשׁ כָּלֶה וְחַיֵּי- כִּלְכּוּל נְמוּכִים, חַסְרֵי אוֹן וָהוֹד, גֵּרוּיִים חָמְרִיִּים שֶׁל תַּאֲוַת חַיִּים גַּסִּים הַהוֹלְכִים וּמִתְנַוְּלִים, שֶׁאֵין בָּהֶם נַחַת וְחֶמְדַּת לֵב טָהוֹר, – כָּל אֵלֶּה יַחְגְּרוּ שְׁאֵרִית כּחָם לְפַרְנֵס אֶת הַלֵּב וְאֶת הַמּחַ, מֶרְכְּזֵי-הַחַיִּים שֶׁל הַיְחִידִים, בְּהִתְאַמְּצוּת לְהָקִים מִן הַשְּׁבָרִים הַלָּלוּ אֵיזֶה מוֹסָד טֶכְנִי גַּם לְחַיֵּי חֶבְרָה וֶאֱנוֹשִׁיּוּת. אֲבָל לַשָּׁוְא, מְאוּמָה לֹא תִּשֶּׂאנָה בַּעֲמָלָן. הַמָּוֶת הַשָּׁחֹר, הַדּוֹמֵם וְהַקַּר, לֹא יוּכַל לְהַחֲיוֹת. רַק מִמְּקוֹר הַחַיִּים יְכוֹלִים חַיִּים לִהְיוֹת מְפַכִּים וְנוֹבְעִים. “הוֹי, אמֵר לָעֵץ: הָקִיצָה!, עוּרִי! – לְאֶבֶן דּוּמָם. הוּא יוֹרֶה? הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ!” .
מתוך משבר המשמעות העמוק שאליו הידרדרה החברה הניהיליסטית המפורקת, נעשים מאמצים אינטלקטואליים ופוליטיים נואשים לייצר תחליפים מלאכותיים. הוגי הדעות של העידן הפוסט-מודרני מנסים “לפרנס את הלב ואת המוח” באמצעות גיבוש “מוסדות טכניים” – מבנים משפטיים צוננים, אמנות בין-לאומיות המבוססות על זכויות אדם במובן הטכני של אי-פגיעה באחר, וכלכלה של אינטרסים הדדיים. כל אלו מוקמים בניסיון לייצר סדר חברתי שימנע התפרקות טוטאלית ויאפשר לאטומים האנושיים (היחידים המבודדים) להתקיים בצוותא תחת כסות אנושית סבירה.
אך הרב קוק פוסק באופן קטגורי: מהלך זה הוא עקר מיסודו (“אבל לשווא, מאומה לא תשא בעמלן”). לא ניתן לייצר חיוניות ותחייה אמיתית ללא “מקור החיים” עצמו – האידיאה האלוהית הדוחפת למגמות שלמות ואחדותיות. מערכת המבוססת אך ורק על “תפוש זהב וכסף” (כלכלה חומרית ונהנתנות טכנולוגית מתקדמת ככל שתהיה) ומבנים ליברליים נטולי הקשר טרנסצנדנטי, משולה ל”מוות שחור, דומם וקר”. הניסיון לעורר “אבן דומם” או ליצור גולם חברתי ללא רוח נשמתית לא יחזיק מעמד, שכן החברה האנושית זקוקה לחזון ולחיבור לייעוד עליון כדי לפרוח באמת. על אף החשיבות ההיסטורית העצומה שיש לזכויות הפרט, אי אפשר להשעין חברה רק על אינדיבידואליזם נטול שייכות כללית ומסגרת גדולה יותר.
ניתוח סוציו-היסטורי נוקב זה מקבל הד מרתק ומהדהד במאמרים ופסקאות נוספים של הרב קוק מתקופה זו. בפסקה מ”ד מספרו “אורות התחייה” נחזה באופן מפליא אותו התהליך בדיוק, המכוון ספציפית למציאות בארץ ישראל: הרב צופה ” מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא”. כאשר החברה הלאומית היהודית תגיע להישג הקיומי שלה ותזכה ל”שלווה גשמית” ללא אידיאלים גדולים המצויים מעבר להקמת מוסדות המדינה – “תקטין את הנשמה”. השובע הטריטוריאלי וההצלחה הפוליטית המנותקים משאיפות קדושות לא יוכלו להחזיק את בנין האומה לאורך זמן; הם יובילו לנפילת הרוח, לייאוש קיומי (תקופה של “אין בהם חפץ”), ולהופעת “סער” וחולי של חוצפה לאומית ודתית, המתבטאת בחומרנות ונהנתנות ריקה. אולם מתוך אותם “מחשכים ותהומות”, תעלה הבקשה המחודשת למקור החיים הפנימי, שיצליח לחבר מחדש את גוף האומה אל נשמתה האלוהית. הריפוי העתידי, כפי שעולה מהבנת המכניקה של האידיאות, אינו טמון בוויתור על הלאומיות, אלא בזיקוקה וחיבורה המחודש אל מקורה הפנימי-אלוהי מתוך השגה אמונית רחבה העונה על משברי המודרנה.