מבוא: התשתית הפילוסופית והאבולוציונית של הראי”ה קוק
פרק ב’ של המאמר, המהווה את לב ליבו של הדיון, מתמקד במתח, בדיאלקטיקה ובהרמוניה שבין שתי אידיאות יסוד המניעות את המציאות: האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית. תוך הישענות על הגישה האבולוציונית-רוחנית המאפיינת את משנת הרב קוק. על פי תפיסה יסודית זו, היהדות אינה אסופה של ציוויים טכניים או דוגמות שרירותיות שהונחתו על האדם מבחוץ, אלא היא ביטוי לחוקיות פנימית, אימננטית למציאות, הדוחפת את ההוויה כולה אל עבר שלמות מוסרית, התעלות רוחנית ואחדות אורגנית. הניתוח שלהלן עוקב אחר התפתחותה של האומה הישראלית, החל מימי האבות, דרך התגבשותה המדינית והפוליטית המורכבת, ועד למשברי הירידה אל “חיי החול” והאתגרים הכבירים של כינון ציונות דתית ויהדות אורגנית ומתחדשת בימינו אנו.
יש להדגיש כי המושג “אידיאה” במשנת הרב קוק אינו זהה לחלוטין למושג האפלטוני, אף שהוא שואב ממנו השראה. בעוד שאצל אפלטון האידיאה היא ישות רוחנית עליונה וסטטית הקיימת בעולם האידיאות, אצל הרב קוק האידיאה היא התבנית הערכית שממנה משתלשל העולם, אך היא מתגלה ומתפתחת בתוך זרם ההיסטוריה באמצעות תנועה המכונה “מהלך האידיאות”. מהלך זה תלוי ב”כוח העיתים” ובבשלות ההיסטורית של המין האנושי, כאשר השאיפה העליונה היא לגלות את האחדות הקדומה שקדמה לבריאה עצמה.
הנטייה העולמית אל השלמות והביטוי הלאומי בישראל
מִתּוֹךְ הַהֲכָנָה לָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, מִתּוֹךְ הַנְּטִיָּה הָעֲצוּמָה שֶׁלְּרוּחַ הָאָדָם בִּכְלָלוֹ לְהִתְבַּסֵּס עַל יְסוֹדוֹ שֶׁל זֶה וְלִמְצא שָׁמָּה אֶת מַחְסֵהוּ וּבְסִיס עֶמְדָּתוֹ, הַהַמְשָׁכָה הַפְּנִימִית אֶל הָאוֹרָה וְהַמְּנוּחָה, אֶל הָרוֹמְמוּת וְהָאַלְמָוֶת שֶׁבָּרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, – סוֹבֵב הוֹלֵךְ הוּא רוּחַ הָאָדָם לְבַקֵּשׁ אֶת מְגַמָּתוֹ בִּדְרָכִים שׁוֹנִים, בְּחֶזְיוֹנוֹת מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה, בְּעִרְבּוּבְיָה שֶׁל עַרְפִלֵּי צַלְמָוֶת עִם נִיצוֹצֵי נגַהּ, עַד שֶׁבָּא הַבִּטּוּי הַחַי שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בִּלְבוּשׁ הַסִּגְנוֹן הַלְּאֻמִּי, בְּרוּם הַגּבַהּ וְהַהַתְאָמָה – בְּיִשְׂרָאֵל.
פסקה פותחת זו מניחה את התשתית ההיסטוריוסופית והאבולוציונית העמוקה ביותר להופעתו של עם ישראל על בימת ההיסטוריה. הבחירה בעם ישראל אינה מתפרשת כאן כהחלטה שרירותית, פתאומית או מקרית של כוח עליון מנותק שיום אחד בחר להתגלות אל אברהם אבינו, אלא כתולדה הכרחית של תהליך אורגני שהמציאות האנושית והקוסמית כולה עוברת מאז ומעולם. הגישה המרכזית העולה מכאן היא שהיהדות, ואמונת הייחוד הקשורה בה, מהוות תהליך אימננטי ופנימי למציאות, ולא כפייה של סט חוקים חיצוני או דת המבוססת על מורא גרידא.
האמונה באלוהות מספקת למעשה הסבר פנומנולוגי כולל לתהליך הרחב שהאנושות וההוויה כולה חווות. הרב קוק מזהה “הכנה לרעיון האלוהי” הנטועה עמוק ברוח האדם באשר הוא אדם. קיימת נטייה עצומה באנושות לחתור אל יסוד השלמות ולהימשך פנימית אל “האורה והמנוחה, אל הרוממות והאלמוות”. הרעיון האלוהי בפריזמה זו אינו ישות טרנסצנדנטית וזרה המצווה עלינו פקודות דיכוטומיות להנאתה, אלא אידיאה עולמית, כלל-אנושית וכלל-מציאותית. המציאות כולה, מתוך עצמה ומתוך חוקיותה הפנימית, גועשת ונוטה אל עבר כיוון של שלמות מוחלטת ואינסופית. הדינמיקה הזו מונעת על ידי מה שהרב מכנה “תנועה אל האורה”, המתרחשת באופן על-מודע בקרב כלל האנושות.
תנועה היסטורית זו מהווה את הבסיס העמוק לתהליכים חברתיים ואנושיים רבים המתרחשים בהיסטוריה. היא מושתתת על כך שרוח האדם מחוברת בעבותות בלתי נראים לנשמת המציאות העולמית. עם זאת, החיפוש האנושי אחר הרעיון האלוהי לא היה חלק ונטול משברים. בקרב אומות העולם הופיע חיפוש זה בראשיתו דרך “חזיונות מתנגדים זה לזה” וב”ערבוביה של הרפילי צלמוות עם ניצוצי נוגה”. תיאור ציורי זה מכוון בבירור אל תקופת האליליות הקדומה, אשר ביטאה חיפוש מעוות, אימתני לעיתים, אחר האלוהות. האליליות הקדומה התאפיינה באלימות, פראות, והקרבת קורבנות אדם מתוך פחד עמוק מפני איתני הטבע וכוחות ההרס של האלילים. המונח “נוגה”, השאוב במובהק מתורת הסוד והקבלה (קליפת נוגה), מצביע על מצב אונטולוגי מעורב של טוב ורע מוחלטים. הנטייה לאלוהות קיימת בשורשה, אך היא עטופה בפראות, בברבריות, ובחוסר יכולת לזקק את המוסר מתוך הדחף הדתי.
רק עם הופעת ישראל על במת ההיסטוריה, מגיע “הביטוי החי של האידיאה האלוהית בלבוש הסגנון הלאומי”. כלומר, כדי שהאידיאה האלוהית תופיע בצורתה המלאה, הטהורה והמתוקנת, היא זקוקה ל”גוף לאומי” בעל מוסר מתוקן, נטיות טבעיות מאוזנות ואישיות לאומית מגובשת. ללא כלי קיבול לאומי קולקטיבי זה, נותרת האידיאה האלוהית בגדר אוסף של ניצוצות מפוזרים וחסרי יכולת הכוונה היסטורית.
תהליך זה של יצירת “הגוף הלאומי” הוא תהליך של זיקוק. האנושות הייתה צריכה לעבור כברת דרך ארוכה עד שהייתה בשלה לקלוט את הרעיון האלוהי הטהור, ועם ישראל נבחר – או ליתר דיוק, נוצר בתהליך של בירור היסטורי – להיות אותו גוף לאומי שבו האידיאה האלוהית תוכל להתבטא באופן שאינו רק תיאורטי או מיסטי, אלא מעשי, חברתי ומדיני, ובכך להעלות את המציאות כולה ממדרגת הכאוס והאליליות.
המהפכה של אברהם אבינו: מוסר, צדק ומשפט כיסוד לאומי
בְּרֵאשִׁית מַטָּעוֹ שֶׁל הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר יָדַע לִקְרא בְּשֵׁם הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַבָּרוּר וְהַטָּהוֹר בְּעֵת הַשִּׁלְטוֹן הַכַּבִּיר שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת בְּטֻמְאָתָהּ-פִּרְאוּתָהּ, נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר “יִשְׁמר אֶת דֶּרֶךְ ד’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט”
הפסקה הנוכחית לוקחת אותנו אל נקודת הזינוק ההיסטורית, אל השלב העוברי של האומה הישראלית – שלב תקופת האבות. מדובר בתקופה בה שרר בעולם “שלטון כביר של האליליות בטומאת פראותה”. זהו שלטון פסיכולוגי ותרבותי שהתאפיין בניסיונות פרימיטיביים ומעוותים להתחבר לאלוהות מתוך אימה, טומאה וקורבנות אנוש, תוך פילוג המציאות לכוחות שונים הנלחמים זה בזה. אל תוך המציאות הברברית והמסוכנת הזו נכנס אברהם אבינו. אברהם נוטל על עצמו אחריות כבירה כאשר הוא מנתץ את מושגי האמונה המקובלים של כל בני תקופתו, ומייסד תנועה רוחנית שקוראת ל”רעיון האלוהי הברור והטהור” המבוסס על אחדות.
אולם, חידושו ההיסטורי של אברהם אינו מסתכם רק בהבנה פילוסופית מופשטת של מונותיאיזם. הבשורה העמוקה והמהפכנית באמת היא החזון והשאיפה המעשית “להקים ציבור אנושי גדול” שייעודו אינו פולחן ריק, אלא התחייבות “לעשות צדקה ומשפט”. בניגוד למודלים דתיים נפוצים של נזירות, פרישות מהעולם, או התעלות פילוסופית של יחידי סגולה (כגון מודלים שהתפתחו מאוחר יותר בדתות המזרח או בנזירות הנוצרית), אברהם מכוון להקמת חברה שלמה, חיה ומתפקדת שתהווה מיקרוקוסמוס לתיקון המוסרי העולמי. זוהי יצירת אומה שנועדה למטרה מסוימת ומוגדרת מראש, בשונה מעמים אחרים שנולדו מתוך אינטראקציה טבעית בין אוכלוסיות לטריטוריות גיאופוליטיות גרידא.
זוֹהִי הַשְּׁאִיפָה, שֶׁבָּאָה מִכּחַ הַהַכָּרָה הַבְּרוּרָה וְהָעַזָּה וְהַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית הַכּוֹלֶלֶת וְהָרָמָה, לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת מִתַּחַת סֵבֶל נוֹרָא שֶׁל צָרוֹת רוּחָנִיּוֹת וְחָמְרִיּוֹת וּלְהָבִיאֶנָּה לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, וּלְהַצְלִיחַ בָּזֶה אֶת כָּל הָאָדָם כֻּלּוֹ.
ניכר כאן הבדל פנומנולוגי מהותי בין אופייה של אמונת האבות לבין אופייה של תקופת משה רבנו ומתן תורה בהמשך ההיסטוריה הישראלית. האבות מבטאים באופן מובהק את הקומה של המוסריות הטבעית, הפשוטה, היוקדת והאוניברסלית. לעומתם, תורת משה ומהלך מתן תורה מביאים ציוויים וחוקים (חוקות) שמקורם בהנהגות עליונות ומורכבות יותר. לעיתים חוקים אלו עשויים להיראות בעיני המתבונן האנושי הרגיל, השבוי במגבלות השכל האנושי, כחסרי טעם רציונלי מיידי. אצל האבות, לעומת זאת, הצד המוסרי הנגלה לעין בולט ועוצמתי באופן חסר תקדים, והוא זה שמהווה את מנוע הדחף של תנועתם במרחב.
כניסתו של אברהם לאמונה באל אחד אינה מוצגת במחשבת הראי”ה כאירוע מיסטי-מופתי גרידא, שבו אלוהים הופיע מולו לפתע באורח פלאי וניתק אותו ממציאות חייו. אדרבה, פנייתו של הקב”ה אל אברהם להקים עם משתלבת עם הכרה פנימית ברורה, עם תביעה מוסרית עצומה הקיימת באברהם, ועם רצון יוקד לחלץ את המציאות משפלותה החומרית והרוחנית ולהביאה לשלמותה המיועדת. אברהם מתחבר בפנימיותו אל אותה “דחיפה” קוסמית אימננטית השואפת לטוב אינסופי. הוא מבין לעומק כי המנגנון היחיד ליישום המוסר העליון הזה בעולם, אינו יכול להישאר בגדר פילוסופיה של אליטה אינטלקטואלית בודדת הדנה ברעיונות מופשטים. לשם כך נדרשת אמונה באל אחד המגובה בגיבושו של עם שלם, בעל בסיס חברתי, שיוביל את האמונה הלכה למעשה במישור הציבורי, המשפטי והחברתי. שלב המעבר מהחזון האישי והמשפחתי של אברהם אל המציאות של עם ממש הוא הצעד ההכרחי הראשון בתוכנית הפעולה של “למהלך האידיאות”.
ההכרח המוחלט במבנה מדיני, פוליטי וסוציאלי שלם
לְמִלּוּאָהּ שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ צָרִיךְ דַּוְקָא, שֶׁצִּבּוּר זֶה יִהְיֶה בַּעַל מְדִינָה פּוֹלִיטִית וְסוֹצְיָאלִית וְכִסֵּא מַמְלָכָה לְאֻמִּית, בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, “עַם חָכָם וְנָבוֹן וְגוֹי גָּדוֹל” , וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת מוֹשֶׁלֶת שָׁמָּה וּמְחַיָּה אֶת הָעָם וְאֶת הָאָרֶץ בִּמְאוֹר-חַיֶּיהָ.
בנקודה זו מצביע הרב קוק על אחד ההבדלים המובהקים והמהותיים ביותר בין היהדות לבין דתות אחרות בעולם, או בין היהדות לבין תפיסות פילוסופיות אוניברסליות כדוגמת זו של אריסטו או פילוסופים מודרניים. כדי שהרעיונות המופשטים והנשגבים של יושר, צדק מוחלט, והרמוניה אלוהית לא יישארו בגדר אוטופיה תיאורטית המרחפת בספירות העליונות, הם מוכרחים לרדת אל תוך עולם החומר ולהתעמת עם המערכות המסובכות והסבוכות של ניהול מדינה בפועל.
היהדות שואפת ליישם אידיאלים מוחלטים אלו דרך גיבוש ממשי: פוליטי, סוציאלי (חברתי) ולאומי. המטרה היא להקים “ממלכה לאומית ברום התרבות האנושית”. במבנה זה, האידיאה הלאומית משמשת ככלי שרת הכרחי, כגוף חי, בועט ופועם, שבתוכו משתכנת ומפעמת האידיאה האלוהית. על כן, הריבונות והלאומיות הישראלית אינן מטרה בפני עצמה, כפי שהן מתפרשות בתנועות לאומיות חילוניות באירופה או בשאר העולם, שם הלאומיות מבוססת לרוב על קרבת דם, אינטרסים של כוח, הגנה וכלכלה. הלאומיות בישראל מהווה פלטפורמה קיומית שנועדה לאפשר לאידיאה האלוהית “להחיות את העם ואת הארץ באור חייה”, ולהביא את האור האלוהי לידי ביטוי מעשי בכל תחומי החיים.
לְמַעַן דַּעַת, שֶׁלּא רַק יְחִידִים חֲכָמִים מְצֻיָּנִים, חֲסִידִים וּנְזִירִים וְאַנְשֵׁי-קדֶשׁ, חַיִּים בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, כִּי גַּם עַמִּים שְׁלֵמִים, מְתֻקָּנִים וּמְשֻׁכְלָלִים בְּכָל תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת וְהַיִּשּׁוּב הַמְּדִינִי; עַמִּים שְׁלֵמִים, הַכּוֹלְלִים בְּתוֹכָם אֶת כָּל הַשְּׂדֵרוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַשּׁוֹנוֹת, מִן רוּם הָאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה הָאָמָּנוּתִית, הַפְּרוּשִׁית, הַמַּשְׂכֶּלֶת וְהַקְּדוֹשָׁה, עַד הַמַּעֲרָכוֹת הָרְחָבוֹת, הַסוֹצְיָאלִיּוֹת, הַפּוֹלִיטִיּוֹת וְהָאֶקוֹנוֹמִיּוֹת, וְעַד הַפְּרוֹלֶטַרְיוֹן לְכָל פְּלַגּוֹתָיו, אֲפִלּוּ הַיּוֹתֵר נָמוּךְ וּמְגֻשָּׁם.
ייחודה של התביעה הישראלית, כפי שמשרטט אותה הרב קוק, טמון בהורדת הערכים המוסריים העליונים של אחדות והרמוניה מן השמיים המופשטים אל המציאות הריאלית והלאומית על כל רבדיה. הדבר אינו מושג על ידי נזירים המתבודדים במנזרים בהרים, או על ידי קהילות סגורות של אנשי מעלה הנמנעים ממגע עם חומר העולם, אלא דווקא בהתמודדות היומיומית בתוך חברה אנושית מורכבת, תוססת ורווית ניגודים.
חברה לאומית מלאה מורכבת מפסיפס אנושי רחב. היא חייבת לכלול את כלל המעמדות כדי להוכיח שהאידיאה האלוהית מסוגלת להקיף את המציאות בשלמותה. התורה דורשת לבסס את האידיאה האלוהית דווקא באזורי החיכוך, היכן שמעורבים אנשים “טובים ורעים”, מאבקי כוח פוליטיים, יצרים עזים ותחרות קיומית וכלכלית קשה.
יישום עמוק ומקיף זה דורש תהליך חינוכי והיסטורי כביר האורך אלפי שנים. זוהי התכלית העמוקה של המערכת המסועפת של התורה והמצוות וכן של יסורי הגלויות וצרות העיתים שעבר עם ישראל. המצוות המעשיות, על פרטיהן ודקדוקיהן, כמו גם גלגולי ההיסטוריה, נועדו לחנך את העם ולהטמיע את הערכים האידיאליים הללו אל תוך הנפש הקולקטיבית. המטרה היא שהערכים הללו יהפכו לחלק בלתי נפרד מן התת-מודע הפנימי והטבעי של האומה הישראלית, למעין אינסטינקט מוסרי, ולא יישארו לנצח בגדר רעיון או חוק חיצוני כפוי הדורש התגברות תמידית.
ההשפעה האוניברסלית והקרינה הכלל-עולמית: “נחלה בלי מצרים”
אוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הָעוֹלֶה וּמִזְדַּקֵּק בְּקֶרֶב עַם כָּזֶה וּמַטְבִּיעַ בּוֹ אֶת חַיָּיו הַלְּאֻמִּיִּים הַמְּלֵאִים, פּוֹעֵל הוּא אַחַר-כָּךְ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, גַּם בְּצֵרוּף כָּל הַכּחוֹת הַפְּרָטִיִּים שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים תָּמִיד מוּאָרִים בְּאוֹרָה זוֹ וְחַיִּים בָּהּ. וּפְעֻלָּה זוֹ תָּבִיא לִידֵי הַהַכָּרָה הַבְּטוּחָה, שֶׁהַחַיִּים הַמְּדִינִיִּים, אֲפִלּוּ הַסוֹצְיָאלִיִּים בַּמּוּבָן הַיּוֹתֵר רָחָב, יְקַבְּלוּ רַק אָז אֶת אֵיתָנִיּוּתָם וְאֶת עֶרְכָּם הָאֲמִתִּי, דַּוְקָא בִּהְיוֹתָם יוֹנְקִים מִטַּל-הַחַיִּים הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת, הַמַּכְשֶׁרֶת אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ, בְּמוּבָנָהּ הָרָחָב וְהַמִּתְנַשֵּׂא גַּם מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַכָּרָתֵנוּ הַמֻּגְבֶּלֶת וְצוּרוֹתֶיהָ אֶל תַּכְלִית רוֹמְמוּת מַעֲלָתָם, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת בְּנַחֲלָה בְּלִי-מְצָרִים.
כאשר האידיאה האלוהית מצויה רק בצורה ספורדית, כתת-מודע נסתר או כאוסף של ערכים פילוסופיים אינדיבידואליים הנלמדים באקדמיה או בבתי התפילה, השפעתה על מהלך ההיסטוריה ועל העולם מוגבלת ונקודתית מאוד. לעומת זאת, כאשר האור האלוהי מופיע באופן ממסדי, שלם ומוחשי בעם שלם – על תרבותו הלאומית, משפטיו הצודקים ומערכותיו הסוציאליות המתוקנות – הוא הופך למגדלור המקרין בעוצמה על כל שאר האומות. מודל חי של אומה מתוקנת מעורר תהליכי חיקוי, השראה, ולמידה בקרב העמים השונים, שכל אחד מהם מוצא דרך ליישם ערכים אלו לפי אופיו וכישוריו.
גישתו של הראי”ה קוק רחוקה שנות אור משוביניזם לאומי הדואג רק להישרדות השבט המסוגר בעצמו. ההפך הוא הנכון: תורתו מכוונת כלפי תהליך כלל-אנושי האמור “להאיר” ולהשפיע רוח חדשה על כל האומות ועל המרחב ההיסטורי הכללי. בניית גוף לאומי חסון דומה להקמת בניין רב-מידות. כדי להבטיח את יציבותו של הבניין אל מול רעידות האדמה וזעזועי ההיסטוריה, יש לחפור עמוק מטה ולבנות את התשתיות על סלע יצוק ומוצק. ה”סלע” הזה עבור חיי חברה ומדינה לא יכול להיות אינטרסים חומריים חולפים או אֲמָנוֹת חברתיות חילוניות גרידא (מעין “סוציאליזם של צדקה” אנושי בלבד שמקורו ברחמים זמניים). התשתית חייבת לנבוע ממקור מוחלט, נצחי ובלתי משתנה – “האידיאה האלוהית”. החיבור המהותי אל מגמת האינסוף, אל השאיפה להרמוניה מוחלטת ולטוב חסר גבולות, הוא ורק הוא מעניק לאומה את “רכז איתניותה” ואת ערכה האמיתי העמיד בפני כליון הזמן.
מעבר לכך, החזון האלוהי חורג מתיקון החברה האנושית המצומצמת בלבד. המגמה היא קוסמית בהיקפה: מעבר לגבולות הכרתנו המוגבלת וצורותיה. מטרתו הסופית של התהליך ההיסטוריוסופי היא הפיכת כל המציאות כולה – החל מתיקון החברה האנושית הפוליטית, ובהמשך עילוי עולם החי, הצומח ואף העולם הדומם – למציאות הרמונית המבטאת אינסופיות אלוהית בהירה. תהליכים ענקיים אלו של תיקון התת-מודע האנושי והעולמי עורכים אמנם דורות ואלפי שנים של התפתחות הדרגתית, אך יסודם טמון במקור האידאה האלוהית הפועם ודוחף אותם קדימה ברציפות.
ההכשרה המשולשת: פסיכית, גזעית וגיאוגרפית
הִכְשִׁירָה לָזֶה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית אֶת יִשְׂרָאֵל בִּתְכוּנָה פְּסִיכִית, בְּיַחַשׂ גִּזְעִי, בְּמַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, שֶׁכֻּלָּם מְסַיְּעִים וּמַכְשִׁירִים לְכָךְ אֶת כּחוֹתָיו הָעַצְמִיִּים וְאֶת הַמַּעֲמָדִים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ מִבַּחוּץ.
כפי שהודגש בראשית המאמר, האידיאה האלוהית אינה מושג פילוסופי-סטטי או תיאורטי בלבד הממתין בסבלנות בעולם האידיאות, אלא היא כוח אקטיבי, חי ופועל המעצב בפועל את המציאות ההיסטורית, הביולוגית והחברתית. המציאות הפיזית והאנושית מובלת כל העת באופן סמוי (ולעיתים גלוי) על ידי כוחות אדירים של יושר, חסד והרמוניה, המוטבעים בה עוד מימי בראשית. ניתן להבחין בהשתקפות של כוחות אלו בטבע עצמו, בדפוסי שיתוף הפעולה הקיימים בתוך המערכות האקולוגיות ובין בעלי חיים, ובזירה האנושית הם ניכרים בתנועות עולמיות אידיאולוגיות הקמות ונופלות, המייצרות כל הזמן מגמה של שיפור, שכלול מוסרי, והקלת הסבל.
התגבשותו של עם ישראל בתוך מציאות דינמית זו מוסברת כתהליך אבולוציוני-היסטורי רוחני. כשם שמתוך תאים פשוטים התפתחו לאורך עידנים ארוכים מערכות חיים מורכבות יותר עד להופעת האדם, כך התפתחה מתוך הכלל האנושי אומה מיוחדת בעלת רגישות יוצאת דופן ונטיות טבעיות המכוונות לטוב, להרמוניה, למוסר ולחסד – היא האומה הישראלית. אולם, אומה זו לא צמחה בחלל ריק, אלא הוכשרה ויועדה לתפקידה על ידי צירוף ייחודי של שלושה גורמים מהותיים שפעלו עליה כמקשה אחת:
| גורם ההכשרה | משמעות מונחית ומעשית בתהליך כינון האומה |
| תכונה פסיכית (נפשית) | אישיות לאומית ונשמה קולקטיבית שהתת-מודע שלה מאוזן והרמוני יותר, דבר המאפשר לה לקלוט, לעבד, ולהכיל אידיאלים רוחניים ומוסריים עליונים באופן טבעי, ולתרגם אותם לחיי המעשה הלאומיים. |
| יחס גזעי (תורשה תרבותית-רוחנית) | מידות, נטיות ותכונות המועברות מדור לדור. זוהי “גנטיקה רוחנית” שטבעו האבות המייסדים ביוצאי חלציהם. מדובר בהטבעה עמוקה מאוד של איכויות מוסריות בזיכרון הלאומי הקולקטיבי המייחדת את האומה. |
| מצב גיאוגרפי (ארץ ישראל והמזרח התיכון) | האקלים, הטופוגרפיה, ובעיקר המיקום הגיאופוליטי בארץ ישראל – צומת דרכים תרבותי בין מצרים העתיקה לארם נהריים. הארץ נתפסת כמרחב אורגני שנועד מראש לקלוט ולהדהד את המסר האלוהי. |
כל הכוחות הללו חברו יחדיו – הכוחות העצמיים (הפנימיים-רוחניים וגנטיים) ואלו הסובבים את האומה מבחוץ (ההשפעות הגיאוגרפיות והנסיבות ההיסטוריות המרתקות של המזרח התיכון העתיק) – ומסייעים ליצור ישות לאומית איתנה ועוצמתית. ישות זו מהווה את כלי העבודה העיקרי בידיה של האידיאה האלוהית למען תיקון המציאות הכללית והאנושית.
הנבואה כפסגת ההרמוניה והבשלות הלאומית
וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָהּ הַנִּשָּׂא וְהַנִּשְׂגָּב, בְּיָמִים מִקֶּדֶם, בִּימֵי פְּרִיחָתָהּ וְהַתְחָלַת גִּדּוּלָהּ, בִּימֵי “חַסְדֵי נְעוּרֶיהָ וְאַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ” , הִגִּיעָה בְּנִשְׁמָתָהּ הַמַּזְהִירָה, בִּתְעוּפָה גְּדוֹלָה לִמְקוֹר הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה.
בנקודות השיא של הקיום הלאומי הישראלי ההיסטורי – המוגדרות כ”ימי פריחתה” של האומה ו”חסד נעוריה” במדבר ובמעמד הר סיני – הגיעה האומה למדרגתה העליונה ביותר, דרגת הנבואה. גם בנקודה דרמטית זו, ההסבר של הרב קוק שולל מכל וכל את התפיסה הדוגמטית והשטוחה הרואה בנבואה אירוע חיצוני, פתאומי ונקודתי שבו אלטר טרנסצנדנטי בוחר באורח שרירותי לפנות אל אדם פרטי מנותק.
הנבואה, על פי תפיסה עמוקה זו, היא למעשה תהליך אימננטי רחב ועוצמתי בצורה בלתי רגילה: היא מתהווה ומתאפשרת רק כאשר אומה שלמה מגיעה לדרגות עילאיות של הרמוניה תרבותית, התארגנות חברתית תקינה וצודקת, והתעלות מוסרית חסרת תקדים. זהו מצב קולקטיבי של כל כנסת ישראל המייצר מה שהרב מכנה “תעופה גדולה למקור האורה”. המעמד בסיני אופיין בשילוב נדיר של אהבה מוחלטת (חסד הנעורים והרצון להתקרב לאלוהות) ושל גבורה כבירה (האומץ להכריז “נעשה ונשמע”, נכונות לשאת בעול החוקות והמשימות המוסריות מול מציאות עויינת).
האקלים הרוחני העוצמתי הזה מאפשר לנשמות נבחרות ועדינות בתוך אותו עם (כדוגמת משה רבנו, אהרון, יהושע וכו’) לזכות בהשראה רוחנית ההולכת ומתעצמת בהתאמה לגודלו של העם. בפסגת התהליך, החיבור האורגני עם ההשראה המוחלטת מגיע לרמה כה צלולה ומזוקקת, שאנו מכנים אותה בשם “נבואה” – דיבור אלוהי ישיר. הנביא אינו פועל בחלל סוציולוגי ריק; הוא מהווה את פסגת הפירמידה, החצובה כולה מרוח האומה הקולקטיבית וממידת שלמותה ההיסטורית והמוסרית באותה העת. הדיבור האלוהי המופיע אז מהווה את משמעות החיים העמוקה ביותר של האומה ומתקבע לנצח בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.
הדיאלקטיקה של הישרדות: השתרשות האידיאה הלאומית באלוהית
אֶת תְּכוּנָתָהּ הַלְּאֻמִּית הִשְׁרִישָׁה בְּמַעֲמַקֵּי הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַצְּלוּלָה בְּכָל לַהֶבֶת אֵשׁ עז אַהֲבָתָהּ וּבְכָל תִּפְאֶרֶת הוֹד רַעַם גְּבוּרָתָהּ , וְעִם בִּרְקֵי נָגְהָהּ חָתְמָה לָהּ אֶת חוֹתַם לְאֻמִּיּוּתָהּ. וּבְאוֹצַר הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ נִגְנְזָה וְנִזְרְעָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתַכְלִית הַכִּשְׁרוֹן אֶל הַשִּׁכְלוּל הָעֶלְיוֹן וְהַגָּמוּר הַמֵּאִיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ.
האידיאה האלוהית משמשת כ”מצע” והבסיס האונטולוגי העמוק ביותר לכל התנועות המתרחשות במציאות ההיסטורית. על גבי מצע הכרחי זה, הולכת, צומחת ומתפתחת האידיאה הלאומית הישראלית. האידיאה האלוהית היא למעשה הנשמה, המנוע הפנימי הבוער, והדחף הקיומי (“הדרייב”) של התנועה הלאומית הישראלית. לעיתים קשר מהותי זה פועל ומובהק במישור המודע הפוליטי והדתי, ולעיתים הוא פועם בסתר בתוך התת-מודע ההיסטורי והתרבותי של העם.
חיבור פלאי זה אינו מצטייר רק כחוויה רוחנית מעודנת, חלשה או פסיבית של יחידים, אלא הוא מתגלה במציאות בעוצמות כבירות של עשייה, מאבק והתמודדות היסטורית: מתואר על ידי מילים כגון “אש עוז אהבתה”, ו”תפארת הוד רם גבורתה”. התשוקה הלאומית-אלוהית הזו שרדה לאורך היסטוריה כואבת ורצופת משברים – “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה”.
אחד המאפיינים העמוקים בטבעו הלאומי של עם ישראל, המבדיל אותו מהותית משאר אומות העולם (שאצלן היסוד הלאומי מושתת על כלכלה ודם, וכשקרסו אלו חרבה האומה), הוא מנגנון השימור והתמיכה ההדדית בין שתי האידיאות הללו במצבי משבר וגלות :
- בעת שקיעת הלאומיות (ימי הגלות והחורבן): במצבים היסטוריים בהם העם מאבד את היכולת והריבונות הלאומית שלו, כאשר המנגנון הפוליטי קורס (כפי שאירע לאחר חורבן בית ראשון ושני), האידיאה האלוהית (הדתית) נותרת חזקה ומפעמת. היא זו שמשמרת, עוטפת ומגנה על השרידים של הרגש הלאומי. אילולא הדת ששמרה על הייחוד והתקווה האסכטולוגית לשיבה לארץ, הייתה הלאומיות מתפוררת לחלוטין.
- בעת שקיעת המודעות הדתית (תהליכי חילון בארץ ישראל או גלי משבר רוחני): מנגד, בעתות משבר שבהם העם – או חלקים נרחבים ודומיננטיים ממנו – מתרחק ממודעות מפורשת לאידיאה האלוהית ולמצוותיה (כפי שראינו בתהליכי החילון המודרניים ובהקמת התנועה הציונית החילונית), המסגרת הלאומית העוצמתית והרצון להבטיח את קיום האומה, הם ששומרים בחובם – גם אם בהסתר מוחלט – את הגחלת האלוהית. תנועת התחייה הלאומית יונקת בסתר מן האידיאה האלוהית הקדומה, מתוך ציפייה הכרחית לעתיד בו יחזרו שתי האידיאות להשתלב, להיות מודעות זו לזו, ולשגשג יחד לקראת “השכלול העליון הגמור המאיר את העולם כולו בכבודו”. באוצר הלאומיות תמיד טמונה ונזרעת האידיאה האלוהית שמסרבת לגווע.
חביון עֹז: הירידה אל חיי החול ושימור החותם המקורי
אֱמֶת הַדָּבָר, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁכְּבָר יָצְאָה הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית לָעוֹלָם וְנִתְגַּלְּמָה בַּהֲוָיָה הַמּוּחָשִׁיִּית, קָנְתָה לָהּ גַּם בְּיִשְׂרָאֵל סָבָא זְכוּת קִיּוּם וַהֲוָיָה מִצְּדָדִים שׁוֹנִים וּמְפֻזָּרִים. וּמִדֵּי הִשְׁתַּפְּלָה מְחֶבְיוֹן-עז הָאֱלֹהִי, לְהִתְהַלֵּךְ בַּאֲרָצוֹת תַּחְתִּיּוֹת, לָקְחָה לָהּ אָרְחוֹת-עוֹלָם כָּאֵלֶּה, הַמִּסְתָּעֲפִים מֵהַמְּסִבּוֹת הַסְּבוּכוֹת אֲשֶׁר לְחַיֵּי הַחֹל, הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל תְּבִיעוֹת הַחֹמֶר וְהָרוּחַ שֶׁל הָאָדָם וְשֶׁל הַחַיָּה שֶׁבְּקִרְבּוֹ גַּם יַחַד. אֲבָל גַּם בְּכָל יְרִידוֹתֶיהָ לֹא נִמְחַק מִן הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית חוֹתַם- מְקוֹרָהּ, וּלְעוֹלָם קַיֶּמֶת הִיא יְנִיקָתָהּ בְּסֵתֶר-פְּנִימִיּוּת- הֲוָיָתָהּ מֵהַצִּנּוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית.
כאשר האידיאה הלאומית יורדת מגבהי הרוחניות הצרופה, האידיאלית והרומנטית של תקופת המדבר והמעמדות הנבואיים כדוגמת סיני, היא נדרשת לבצע מעבר דרמטי – להתגשם בהוויה מוחשית. הוויה מוחשית זו משמעותה הקמת מדינה ריבונית, ניהול כלכלה פונקציונלית, פוליטיקה, הסכמים דיפלומטיים מול אימפריות, וניהול מלחמות עקובות מדם. עולם המעשה והחול הזה מכונה בפסקאות אלו במונח העמוק “חֶבְיוֹן-עֹז”, מונח המצביע על כך שההוויה הגשמית, על כל סיבוכיה, למעשה מחביאה בתוכה את העוז ואת הכוח האלוהי המקיים אותה, אף שלעין החיצונית היא נדמית לעיתים קרובות כמנותקת או אפילו כמנוגדת באופן אקטיבי לקדושה.
ההתהלכות זו “בארצות תחתיות” מאלצת את האומה הצעירה לאמץ במהירות “אורחות עולם”, דהיינו דרכי התנהגות שגרתיות המקובלות בעולם החולין, ולהתמודד עם הסיבוכים העצומים הכרוכים בניהול ענייני חברה וכלכלה (היוצרים פערי מעמדות בין עשירים לעניים, מתיחויות פנימיות ושחיקה ערכית). עולם החול, מטבעו החיצוני והארצי, רווי בפירוד אינטרסים, מאבקי כוח, אינטריגות פוליטיות, ושעבוד כבד לצרכים החומריים התובעניים המכונים כאן “החיה שבקרבו” של האדם.
שמירה על ערכים עליונים של שאיפת שלמות, הרמוניה ואחדות עילאית, בתוך מציאות צינית, קשה וכוחנית של תנאי ההישרדות במזרח התיכון, מהווה אתגר אדיר שלעיתים נראה כבלתי אפשרי. ואכן, מתוך התבוננות היסטורית, האידיאה הלאומית בישראל נקלעה לעיתים למשברים חמורים ביותר לאחר כניסתה לארץ. למשל, בתקופת השופטים שררו סכסוכים שבטיים רוויי דם, נביאי ה’ נדחו לטובת אימוץ מנהגי הגויים, והייתה היסחפות טוטאלית אחרי כוחות הפירוד, עד כדי כך שמרכז הקודש עצמו (משכן שילה) הפך למקום בו בני עלי ראו את הכהונה כעסק כלכלי-משפחתי ולא כיעוד רוחני, ועלי עצמו כבר לא זיהה תפילה רוחנית טהורה וחשב את חנה למשתכרת. האומה נגררה לפעול על פי מניעים פוליטיים קטנוניים של בריתות עם גורמים זרים, במקום להיות מונהגת על פי האידיאה האלוהית הגדולה שבבסיסה.
אולם, חרף הירידה העצומה והסיבוכים של חיי החול, הראי”ה קוק קובע נחרצות כי קיים הבדל אונטולוגי ומהותי בין ישראל לאומות העולם. בעוד שאצל אומות העולם, שקיעה מוחלטת בחומריות מובילה בסופו של דבר לאובדן זהותן, התפרקות חברתית, ולכליונה של האומה כפי שמלמדת ההיסטוריה של אימפריות העבר, הרי שבישראל המצב שונה בתכלית: “לא נמחק מתכונתה הלאומית חותם מקורה”.
הקודקוד הרוחני העמוק ביותר, העשוי מהערכים המקוריים של האומה ושאיפתה להאיר את העולם באור אלוהי, צרוב וחרוט ב-DNA התרבותי והנפשי של החברה הישראלית באופן כה מוטבע, שאי אפשר להתכחש לו לאורך זמן ולכבותו. החותם המקורי אינו נותן מנוח למצפון הלאומי; הוא יוצר משברים שמטרתם לעורר תיקון. דוגמה היסטורית לכך מביא הרב מסוף תקופת השופטים, מתוך שבר המשפחה, ההליכה לעמום העמים (מואב), ומציאות של עוני והרס, צומחת בסופו של דבר – דרך רות המואבייה ובועז – ישועת המלוכה הלאומית של בית דוד.
גם בתקופות השפל החמורות והקשות ביותר, נותרת אותה “יניקה בסתר מצינור עליון” – זרימה חשאית אך חיונית מתת-המודע הקולקטיבי המחובר חיבור נצחי, בלתי ניתק, אל האידיאה האלוהית. צינור זה מבטיח כי עם ישראל יתמודד פעם אחר פעם עם ייעודו, יתנער משפלותו, וימתין לעת כושר היסטורית לשוב, לפרוץ אל פני השטח, ולתקן את המציאות הלאומית והעולמית במלוא אונה של ההרמוניה האלוהית-לאומית.
סיכום והשלכות לעתיד: חזון של ציונות דתית אורגנית ויהדות מתחדשת
המטרה הפילוסופית והמעשית הגדולה ביותר העולה מבין שורות הטקסט היא ייסוד גישה דתית אחרת וגישה לאומית-ציונית אחרת. זהו חזון של שלמות אורגנית, שבה האידיאה הלאומית העמוקה, על כל רבדיה הפוליטיים והכלכליים, מחוברת בעבותות טבעיים, מודעים ומוחשים לאידיאה האלוהית.
נדרשת כעת יצירת אישיות ישראלית מתוקנת המביטה על ההיסטוריה כולה, על העולם האנושי כולו, ועל עולם המעשה (הפוליטיקה, מערכות החברה, הכלכלה והטבע) במבט רחב ומקיף. להיות אדם ציוני במובן המלא פירושו לפעול לא מתוך צורך ביטחוני להצלת יהודים בלבד, אלא מתוך מניע אלוהי, השואף לתקן את ההוויה כולה. ולהיות אדם דתי פירושו שהדתיות שלו אינה הצטמצמות אישית לד’ אמות של הלכה אינדיבידואלית בבית הכנסת, אלא מהווה מהלך אקטיבי, לאומי, של תיקון עולם וחיבור למגמה אנושית וקוסמית עצומה ורוממה שפועלת במציאות.
מתוך השראה עליונה זו, התקווה הנישאת ב”למהלך האידיאות” היא להקים ולכונן מחדש “יהדות חדשה-ישנה”. לא המצאה של דת חדשה, אלא השבת הרוח היהודית והישראלית המקורית שדהתה במהלך שנות הגלות הארוכות. ייעודנו הוא להפוך את המדינה ואת הלאומיות הישראלית למנגנון חי, תוסס ופועם, המממש בפועל צדק סוציאלי, מוסר אנושי עליון, ואהבה נצחית – ערכים שיונקים ללא הרף ממקורות החיים של האידיאה האלוהית, אשר תכליתה להאיר את ישראל בראש ובראשונה, ומתוך כך, את המציאות ואת העולם כולו בכבודו ובהדרו.