- הפרק מתווה מסלול התפתחות רוחני: מהבנה פילוסופית, דרך קבלת החלקיות בשמחה, ועד למצב תודעה גבוה של "התכללות" – חווית אחדות מיסטית עם הקיום.
ההתפתחות הרוחנית היא מסע רב-שלבי, החורג מהבנה אינטלקטואלית בלבד. בפרק זה נשרטט מפת דרכים להתקדמות פנימית, המתארת תהליך בשלושה שלבים. נתחיל מההכרה הפילוסופית של "דעת אלוהים", נמשיך לקבלה הרגשית של מוגבלותנו בשמחה, ונגיע עד למצב תודעה מתקדם של "התכללות" – חוויה מיסטית ועמוקה של אחדות והרמוניה עם כל חלקי המציאות.
כשאנחנו מדברים על עבודת המידות, הרבה פעמים מתכוונים לעבודה שכלית ומוסרית, להבנה של הדברים. אבל בנושא הזה אפשר גם להעמיק יותר, אל מה שנקרא "מצבים מנטליים מתקדמים" שאדם יכול להיכנס אליהם. מצבים אלו נותנים עוד עומק ומוטיבציה להתקדם. נעשה את זה בשלושה שלבים.
השלב הראשון הוא שלב פילוסופי-תודעתי, שבו האדם רוכש לעצמו את ההכרה וההבנה של "דעת אלוהים". הוא מבין ש"עבודת השם" היא ביטוי לתפיסה רחבה יותר, הרואה את המציאות כולה כמשהו שמובל על ידי אידיאלים אלוהיים – כוחות של טוב, יושר, מוסר, צדק, חסד ונתינה. הוא רואה את המציאות כמקום אחדותי, הרמוני ומאוזן, שהכוחות האלה פועלים בו יחד, כמעין אישיות אחת גדולה, כדי לרומם ולתקן את המציאות. הוא מבין שלאט לאט הדברים הולכים ומתוקנים, ויש כמו שטף גדול של טוב, צדק ומוסר שמרומם את המציאות ומוביל אותה לעבר שלמותה. זוהי המשמעות האמיתית והעמוקה של אמונה באלוהים, וזהו התוכן הפנימי של מושגים כמו עבודת השם, מצוות ותפילה. מתוך הכרה זו, האדם מחבר את עצמו לאידיאלים האלוהיים ומתחיל לפעול בעצמו ביושר, במוסריות, על פי אמת, בחסד ובנתינה. הוא רואה את עצמו כאיבר בתוך השטף הגדול הזה, ופועל כמוהו. לאט לאט, הוא מרגיש שהמהלך הזה משמעותי ומרכזי במציאות, והוא מרגיש חלק ממנו. העולם נראה לו פחות ופחות מפורד, מבולגן ומסוכסך, ויותר אחדותי, מאוזן והרמוני. ככל שהוא פועל כך, גם הנפש שלו מרגישה טוב יותר, חשה חלק מהמהלך, והוא מתחבר לדברים באמת, בעומק שלו.
בשלב השני, האדם מפנים יותר ויותר את היותו חלק ממערכת גדולה וממהלך רחב של המציאות. מתוך כך, הוא מגיע לשמחה ומצליח להסיר את המחסום של האגואיזם, הפרטיות, הגאווה והדחף הפנימי "להיות כאלוהים" – הכי גדול, מושלם ומוחלט. הוא מקבל את קטנות החיים, את הצמצומים, המוגבלות והחלקיות, אך לא מתוך ייאוש או תסכול, אלא מתוך אהבה. הוא מקבל את המגבלות שלו ושל העולם באהבה ובשמחה, מתוך השלמה והבנה שיש כאן מערכת גדולה, טובה ושלמה, שכל פרט בה, אף שהוא מוגבל וחלקִי, הוא חלק מהשלם. זה מאפשר לו להניח לצורך בשלמות אינסופית ולקבל את הדברים באופן מתון, כולל את הנפילות והקשיים, בסבלנות ובאיזון. הוא לומד לראות את הטוב, לשמוח בהצלחות הקטנות, ולראות איך הכל מתחבר למערכת גדולה שנעה קדימה. כתוצאה מכך, הוא מסוגל לראות הרבה טוב, אור ושמחה במציאות שלו, ולשים בפרופורציה את החלקים החסרים והמוגבלים. הוא מקבל את קיומם של חוסר, אי-ודאות וכישלונות, ואינו נבהל מהם. הוא לא נכנס לחרדות וללחצים, אלא מקבל זאת בהשלמה, כי יש לו פרספקטיבה רחבה יותר שעוזרת לו להתחבר אל הטוב ולהדגיש את החלקים המלאים והשלמים בחייו. פיתוח היכולת הזו, להיות בעל אישיות בריאה וחזקה שיודעת לשים את הדברים הרעים בצד ולהתמקד בטוב, הוא תהליך נפשי עמוק ומשמעותי.
השלב השלישי והמתקדם ביותר הוא שלב שאפשר לכנותו קדושה, דבקות או סוג של מדיטציה. אני קורא לו, בעקבות הרב קוק, "התכללות". התכללות היא תודעה פנימית עמוקה, מעבר לידיעה שכלית, חוויה שהאדם חש בה שהיקום כולו וכל הפרטים שסביבו הם חלק מאחדות אחת גדולה והרמונית. זה לא משהו שכלי, אלא משהו שהוא חווה בגופו ובתודעתו העמוקה ביותר. זוהי קליטה מנטלית נסתרת שבה הוא מרגיש מחובר לכל, אוהב כל פרט במציאות, ומרגיש שהמציאות אוהבת אותו בחזרה. הוא חש חיבור רגשי ותודעתי עמוק בין כל הדברים, ומצוי במצב של חוויה מיסטית שבה "הכל כלול בהכל", הכל משותף, והכל רוצה בטובת הכלל. החוויה הזו מביאה את האדם לשורשי קיומו, לשלווה, רוגע ושמחה פנימיים, ולתחושה קיומית אחרת לגמרי.
אפשר להבין זאת דרך ההיפך: אדם שנמצא בלחץ, בפחד ובכעס, רואה את המציאות כמפורדת, עוינת ומאיימת. הוא חש בודד בעולם זר ומנוכר. מכאן אנו למדים שתפיסת העולם והרגשות שלנו משפיעים על האופן שבו אנו חווים את המציאות. באותו אופן, בצד החיובי, כאשר אדם חי את אידיאל האחדות האלוהית – פועל מתוך חסד, יושר ונתינה, ומפתח אכפתיות כלפי כל מה שסביבו – חוויית החיים שלו משתנה. הוא מתחיל לחוש קשר ואהבה לכל חלקי המציאות, ומרגיש שהמציאות מחוברת אליו בחזרה. ככל שהוא מעמיק במהלך הנפשי הזה, תחושת ההתכללות מתחזקת בתוכו, וכך ניתן להגיע לרמות תודעה גבוהות ומתקדמות.
זוהי הרמה הגבוהה ביותר של עבודת השם – דבקות, קדושה, רוח הקודש. אנחנו מדברים על תחושת התכללות עם המציאות כולה מתוך חיבור לזרם של טוב, הרמוניה וחיים שממלא את העולם. הרעיון הזה הופך מידיעה חיצונית לחוויה פנימית, לחלק מהאישיות. כשהוא הולך בטבע, רואה את השקיעה, את ההרים, את האנשים סביבו ואת כל הקיום העולמי, הוא מרגיש מחובר, הוא חש קשר ואהבה לכל הפרטים. הוא מרגיש שיש פה איזון גדול, שהכל פועל יחד, ושהאידיאלים האלוהיים הם הכוח המאחד והמחבר של הכל. זוהי הרמה השלישית והעמוקה ביותר של הנושא הזה.