- פרק זה מציג תפיסה מהפכנית, לפיה ייעודו האמיתי של האדם אינו לפתור בעיות, אלא להשתמש בהן כאמצעי וכמנוף לעבודה פנימית, לתיקון המידות ולבניית אישיות שלמה וכללית.
מהי התכלית האמיתית של חיינו? רובנו מאמינים שעלינו לעבוד על עצמנו כדי לפתור את בעיות החיים ולהשיג הצלחה. בפרק זה, נציג היפוך יוצרות בתפיסה זו. נסביר מדוע, על פי גישת "דעת אלוהים", המטרה אינה פתרון הבעיות, אלא עבודת המידות עצמה. נלמד כיצד הקשיים, האתגרים והמצוקות אינם "תקלות" שיש לסלק, אלא האמצעי המדויק שנועד לאפשר לנו לצמוח, לתקן את אישיותנו, ולהפוך מאדם פרטי לאדם כללי, המחובר לתכלית עמוקה יותר.
"דעת אלוהים" מבינה שהאמונה באלוהים היא משל, דימוי לתפיסה רחבה הרבה יותר. תפיסה זו גורסת כי המציאות כולה מובלת על ידי אידיאלים אלוהיים – כלומר, כוחות של טוב, יושר, חסד ונתינה הם שמובילים את המציאות. למציאות כולה יש יסוד הרמוני, אחדותי ואורגני, שבו כל הפרטים וכל הכוחות, בעומקם, עובדים יחד בסדר וארגון המונחה על ידי אותם אידיאלים אלוהיים. אידיאלים אלה מקדמים את המציאות לעבר שלמות גדולה יותר ויותר.
כאשר אדם מתמודד עם קשיי החיים – בין אם בעבודה, במשפחה או בקהילה – התפיסה הרווחת היא הרצון לשפר את ההתנהגות והחשיבה כדי להתנהל טוב יותר, להצליח יותר ולקדם את עצמי בפתרון הבעיות. אך אני רוצה להציג כאן תפיסה אחרת, שהופכת את היוצרות בין המטרה לאמצעי.
יש מדרש יפה שאומר שהקדוש ברוך הוא עשה את האמהות עקרות כיוון שהוא התאווה לתפילתן. כלומר, היינו חושבים שהתפילה נועדה לפתור את בעיית העקרות ולאפשר להן ללדת ילד, אך המדרש אומר את ההפך: העקרות נוצרה כדי שהאמהות יתפללו. המשמעות העמוקה של מדרש זה היא שאנו נוטים לחשוב שהעבודה הנפשית ותיקון המידות נועדו לפתור לנו בעיות בחיים, אך האמת היא שהמצב הפוך לחלוטין: הבעיות של החיים נועדו כדי שאנחנו נעבוד על המידות ונתקן את עצמנו.
בתפיסה עמוקה יותר, יש להבין שייעודו של האדם בעולם הוא לעבוד על מידותיו, לתקן את אישיותו ולשנות אותה. המטרה היא להפוך מאישיות פרטית לאישיות כללית יותר; מאישיות אגואיסטית, לאישיות שחושבת על הכלל; מאישיות שמרוכזת בעצמה, לאישיות שמרוכזת בנתינה ועשייה למען כלל המציאות. שינוי זה מתרחש גם בתודעה: מתודעה פרטית התופסת את העולם כמקום מפורד, אקראי ואוסף כוחות מבולגן, לתודעה אחדותית הרואה את המציאות כמקום הרמוני ואחדותי. המעבר הזה מתאפשר אך ורק על ידי שינוי האישיות מפרטית לכללית.
לכן, לא אנחנו עובדים על המידות כדי לטפל בבעיות, אלא הבעיות מגיעות כדי שאנחנו נעבוד על המידות שלנו. המטרה העיקרית של האדם היא להפוך לאדם הרמוני ואחדותי יותר, עם תודעה רחבה, ולצאת מהפרטיות, מהאגואיזם ומהחשיבה המצומצמת. כל הבעיות, הצרכים והקשיים שמתעוררים בחיים הם אמצעי לעבוד על האישיות.
כאשר אדם רוכש תפיסה כזאת, כל יחסו לבעיות ולקשיים משתנה. במקום שהבעיה תהיה "תקלה בייצור" ומשהו שיש להימנע ממנו, היא הופכת להזדמנות. התקלה היא הזדמנות לעבוד על המידות, לשפר את האישיות ולתקן את האופי. אדם ברמה גבוהה יותר אפילו שמח בבעיות, כי הוא רואה בהן הזדמנות לעבוד על אישיותו ולתקן חלקים בנפשו. אם אדם מרגיש לחוץ, מתוח, כועס, או חווה גאווה וקנאה – הנה התעוררה בו מידה שאפשר לעבוד עליה, לתקן אותה ולהתמודד איתה. זו ההזדמנות לשאול: "איך אני הופך לאדם כללי יותר, מאוזן יותר, ובונה את אישיותי הפנימית בצורה מתוקנת כדי להתחבר לאמת של המציאות?".
בתפיסה זו, העולם מפסיק להיות "בית מלון" שבו הכל צריך להיות נעים ונוח, וכל קושי הוא מקור לתלונה. במקום זאת, העולם הופך למחנה אימונים – מקום שנועד לאמן אותי ולגרום לי לעבוד על האישיות שלי. אני שמח שיש לי קשיים, ממש כמו מתאמן בחדר כושר ששמח במכשירים המאתגרים אותו ומעלה את המשקולות כדי להתחזק.
ברמה מתקדמת של עבודת המידות, האדם מבין שקיימות בתוכו שתי רמות של אישיות:
- האישיות החיצונית: עסוקה בפרטיות, במצוקות היומיום ובצרכים החומריים. היא נלחצת, נכנסת לפחדים, לחששות ולקשיים.
- האישיות הפנימית: זהו ה"אני" האמיתי. אישיות זו מחוברת לכלליות, לאידיאלים האלוהיים, לכוחות הטוב, החסד והנתינה שבעולם. היא מחוברת לחוויית חיים אחרת, שבה האדם רגוע, שלם וחלק ממערכות של יושר, אמת ותיקון. במקום הזה של הנפש, האדם נמצא מעבר למצוקות, לפחדים ולחששות, כיוון שהוא מחובר למגמה גדולה והרמונית במציאות, ושם הוא מוצא שלווה ושקט גדולים.
מהותה של עבודת המידות היא היכולת של האדם להתחבר לאותו מקום פנימי, עמוק ושקט, ולהפוך אותו למרכז חייו. אין הכוונה שהאישיות החיצונית תיעלם – הרי צריך להתמודד עם צורכי החיים – אלא שמרכז הכובד של האישיות יעבור למקום השלו, הבטוח והפנימי. מתוך המרכז הזה, האדם יוצא לטפל בקשיי החיים, אך ממקום רגוע ועמוק הרבה יותר.
ההתחברות למקומות הפנימיים, העמוקים והחזקים שבתוכנו היא תכלית הקיום. זוהי, למעשה, החזרה בתשובה האמיתית: לשוב אל עומק הנפש, אל המקורות ההרמוניים והאחדותיים של המציאות, שם זורמים כוחות של חסד, טוב, שמחה וקיום שאינו תלוי במצוקות ובחסרונות החיצוניים.
לכן, המדד להצלחת היום אינו חיצוני. גם אם עבר יום שלם שבו לא הרווחתי שקל ולא התקדמתי בשום דבר בעל משמעות חיצונית, אך עבדתי על המידות שלי, תיקנתי משהו בנפש, התגברתי על כעס, גאווה או קנאה, והייתי מחובר יותר לכלליות – היום הזה מנוצל, בעל ערך ושווה. התרחשה בו התקדמות פנימית עמוקה בעלת הערך הגדול ביותר.
היופי בעבודה זו הוא שהיא תלויה אך ורק בנו. אם מטרתי היא להשיג כסף או מעמד, ההצלחה אינה תלויה בי בלבד. אך אם מטרתי היא לעבוד על המידות, על הנפש ועל האישיות, זהו משהו שאני יכול לעשות בכל מקום, זמן ומצב. כל קושי, מתח או התמודדות הופכים להזדמנות לזהות, להתמודד, להתגבר ולהפוך לשלם יותר.
הנפש היא כמו שריר: ככל שעובדים עליו, כך הוא מתחזק. בכל פעם שמתגברים על אתגר, מתחילים את האתגר הבא מנקודה גבוהה וחזקה יותר. התהליך הזה מעניק תחושת סיפוק, התקדמות ובנייה, ונותן מוטיבציה להמשיך.
גישה זו מציעה שינוי יסודי ב"מצב התודעה "שבו אנו ניגשים לחיים. היא עונה על השאלות הגדולות: "למה אני קם בבקר?", "מה תכלית החיים?". בסופו של יום, הסיכום אינו נמדד בהישגים חיצוניים, אלא בשאלות פנימיות: איפה עבדתי על המידות שלי? איפה הפכתי לאדם רגוע, שלם וכללי יותר? איפה התמודדתי עם האגו שלי והתחברתי לאידיאלים האלוהיים של אמת, יושר ונתינה?
כאשר אדם מרגיש שהוא עושה תהליך כזה, אפילו בצעד קטן, הוא חווה סיפוק ואושר. הוא מבין שתכלית חייו היא להפוך את עבודת המידות למרכז, ומהיסוד הזה לצאת לכל שאר תחומי החיים: עבודה, משפחה, לימוד תורה וקיום מצוות. הכל נבנה בצורה יציבה, בוגרת ועמוקה יותר, כי הוא נובע ממקום של אידיאלים ושלמות פנימית. זהו המסע הגדול של החיים – מסע תיקון המידות, הנפש והפנימיות.