פרק זה דן בקשר הישיר שבין עבודת המידות האישית לבין תפיסות אידיאולוגיות וחברתיות, על פי שיטת "דעת אלוהים". הטענה המרכזית היא שהמאבק באגואיזם וב"פרטיות" (הנטייה למרכז את העצמי) הוא המפתח: כשם שלאדם יש קושי במישור המידות לצאת מעצמו, כך הוא מתקשה במישור הערכי לראות את האמת שבצדדים אחרים.
בניגוד לגישה הרואה רק את "הערכים שלי" כנכונים, תפיסת "דעת אלוהים" רואה את כלל המציאות כמארג הרמוני ואחדותי, שבו "אידיאלים אלוהיים" (כמו צדק וטוב) פועלים ומתגלים דרך מגוון קבוצות ואידיאולוגיות. לכן, התיקון דורש ענווה: הבנה שכל צד מחזיק בחלק מהאמת, ושהשלמות הכללית מתגלה מתוך האיזון וההכרה ההדדית בין הכוחות השונים בחברה.
כאמור, שיטת דעת אלוהים אומרת שאמונה באלוהים אינה הכרה באיזושהי ישות שמנהלת את המציאות, אלא תפיסה הרבה יותר רחבה, הרואה את כל המציאות כמארג של כוחות שביסודם עומדים האידיאלים האלוהיים: כוחות של צדק, טוב, יושר, מוסר ונתינה, שמניעים את המציאות ומובילים אותה לקראת שלמות הולכת וגדלה.
המאבק הגדול ביותר הקיים בנפש האנושית, ובחברה האנושית באופן כללי, הוא המאבק באגואיזם ובתפיסה הפרטית, שבה אדם רואה את עצמו במרכז ושם במרכז שאיפותיו את הצלחתו הפרטית. זאת, לעומת התפיסה הכללית יותר של דעת אלוהים, המכירה בכך שהמציאות כולה היא מארג אחד, אחדות אחת, סינרגיה אחת, מערכת אורגנית אחת, שפועלת בהרמוניה.
כדי להתחבר לתפיסה הזו, לא מספיק להכיר בה כידיעה שכלית. האדם צריך לבנות את אישיותו בהתאם, גם במעשיו – באמצעות פעולות של נתינה וחיבור לשאר החברה – וגם במחשבותיו. עליו לכוון את מחשבותיו כך שיעסקו פחות בעצמו, פחות בכסף, במעמד ובהנאות הפרטיות, ויותר ביכולת לתת לשאר החברה, להתחבר לשאר המציאות ולהיות במצב של נתינה והרמוניה עימה.
עד כאן דובר על עבודת המידות הפרטית. אך אפשר לראות שגם בצד האידיאולוגי הנטייה הפרטית משתלטת בקלות על האדם וגורמת לו – בדיוק כפי שהוא חושב על ההנאות הפרטיות שלו, על המעמד הפרטי שלו ועל כמות הכסף הפרטית שלו – לחשוב באותה מידה על האידיאולוגיה הפרטית שלו ועל הערכים הפרטיים שלו בלבד בתור הדבר המרכזי ביותר, ולהתקשות מאוד לראות את הצד הכללי יותר של שאר תפיסות העולם שקיימות סביבו.
בתפיסת דעת אלוהים, לעומת זאת, אנחנו מבינים שמה שמוביל את המציאות, את הטוב שבה ואת התקדמותה – אלו האידיאלים האלוהיים, והם פועלים דווקא במגוון צורות ואופנים, דרך מכלול הערכים הרחב הקיים בחברה האנושית. כל חברה, כל קבוצה וכל אידיאולוגיה מבטאת ערכים מסוימים ושמה דגש על חלקים מסוימים ממרחב האידיאלים העולמי, בעוד קבוצה אחרת שמה דגש על חלקים אחרים. וביחד, מתוך תפיסה של דעת אלוהים, של הרמוניה ואחדותיות במציאות, הערכים השונים, תוך כדי ההתנגשות וההתקדמות שלהם, הולכים ומאזנים אחד את השני ומובילים למערך שלם יותר, אחדותי יותר ומתוקן יותר.
על פי תפיסה זו, אפשר להבין שהתורה אמנם מציבה בפנינו מערך אידיאלי של התנהגות, מבנה אידיאלי של חיבור ערכי ושילוב ערכי מדויק מאוד, שאנו יכולים לנסות להתחבר אליו דרך התורה. אבל בסופו של דבר, התורה אינה היישום בפועל אלא האוטופיה, מצב אידיאלי שלם מאוד. ההתקדמות אליו באה באמצעות שלבים חלקיים ומוגבלים שהולכים ומתקדמים במציאות. ולכן אדם בודד לא יכול להכיל בתוכו את כל הערכים המדויקים של התורה, אבל הוא יכול לנסות להתקרב אליהם, להכיל כמה שיותר, ולהיות מדויק כמה שיותר. ודווקא המהלך של עם ישראל והאנושות לאורך הדורות, מתוך התנגשות הערכים, הוא זה שהולך ומביא אותנו ליישום המלא של ערכי התורה המלאים.
את הפן המעשי של קיום מצוות התורה אפשר למלא באופן מלא פחות או יותר (כמובן שישנן מצוות התלויות בכהונה, בית מקדש, במגדר וכו' שלא כל אחד יכול לקיים), אבל הפן הרוחני, החזון התורני הערכי והמוסרי של התורה, הוא מערך אידיאלי נשגב כל כך, הרמוני, אחדותי ומדויק כל כך, שלא ניתן להגיע אליו בדור אחד או בסט הוראות אחד. הוראות התורה המעשיות מכוונות אותנו לעבר השלמות הרוחנית-ערכית הזו, אבל האידיאלים האלוהיים פועלים במציאות במגוון אופנים נרחב ומלא, הרבה מעבר לקיום המעשי של התורה והמצוות.
ההלכה עצמה מכילה עשרות או מאות מחלוקות כמעט בכל פרט הלכתי, וישנם נושאים שלפי אחת השיטות לא יוצאים כלל ידי חובה ולהיפך. בנוסף, גם בפן האידיאולוגי של התורה יש מחלוקות רבות ומהותיות. תפיסת האמונה והערכים של הרמב"ם חולקת במובנים מהותיים מאוד על זו של הבעל שם טוב והקבלה, ואף על פי כן אנו מקבלים את מגוון הדעות כזרם אחד בעל גוונים שונים. זרם זה מתפתח לאפיקים רבים בעלי טעם וריח נפרד, המאזנים זה את זה. האידיאלים האלוהיים, הערכים היסודיים של המציאות, זורמים ומתפתחים מתוך אותן שיטות ומחזקים את ההרמוניה והסדר המציאותי שהולך ומתקדם מתוך הריבוי המחשבתי, הנוצר מקליטה שונה של האידיאלים האלוהיים בנפשות השונות. מתי הסדר וההרמוניה הזו יכולים להתפתח ולגדול? דווקא כאשר החברה האנושית תלמד לפתח את מידת הענווה והכלליות; הן בהתנהגות של חסד, נתינה ושאיפת טוב זו לזו בתחום ההתנהגותי-מוסרי, והן במתן כבוד וקבלה לאמת שקיימת במחשבתו של הזולת בתחום הדעות.
אנו מדגישים זאת מכיוון שצריכה להיות הבנה שגם מי שלא הולך בדרך התורה, או מבין את התורה אחרת, או מחובר לצדדים אחרים ולתרבויות אחרות – גם הוא מכיל את האידיאלים האלוהיים. התפיסה של דעת אלוהים אומרת שכל קבוצה אנושית, כל חברה וכל אידיאולוגיה, מכילה חלקים מסוימים מהאידיאלים האלוהיים בתוכה. או בניסוח אחר, האידיאלים האלוהיים זורמים למציאות שלנו דרך האנושות על כל חלקיה – על כל האידיאולוגיות, הקבוצות והערכים שמרכיבים אותה. כל אלו חיים בעולם ומובילים את דרכם באופנים שונים, בערכים שונים ובצורות התנהגות שונות. ומתוך תפיסה אחדותית והרמונית, אנו מאמינים שהערכים השונים הולכים ומאזנים זה את זה לקראת שלמות אלוהית עליונה ומתקדמת לאין שיעור. זרעים של שלמות זו נמצאים בתורה, אבל הפיתוח האמיתי שלהם נוצר תוך כדי מהלך ההיסטוריה האנושית והעולמית.
לכן, התפיסה המתוקנת יותר אינה טוענת ש"רק הערכים שלי יקדמו את המציאות", "רק הערכים שלי נכונים", ו"רק אני צודק", אלא מבטאת הבנה צנועה וענוותנית יותר, המבינה שיש פה מכלול של ערכים עולמיים שהולכים ומתקדמים וחוצבים את דרכם במציאות. תפיסה זו מבינה שהאידיאלים האלוהיים הם אלו שמובילים את הצדק, היושר, הנתינה והתיקון של המציאות, והם פועלים הרבה מעבר אליי כפרט או לערכים שלי כיצור בודד. אני אמנם מוביל כיוון מסוים, מערך מסוים של ערכים שאני מחובר אליהם בשורש נשמתי, שחונכתי אליהם, שהתרגלתי אליהם, ושכנראה אישיותי מתאימה להם. אבל מישהו אחר – חבר שלי, שכן או חבר מפלגה אחרת ממני – מוביל ערכים בגוון קצת אחר, בניסוח אחר, בסגנון אחר, וביחד אנו מאזנים ומקדמים זה את זה.
נמצא אפוא שהרבה פעמים הנטייה הגאוותנית הפרטית עלולה לבוא לידי ביטוי לא רק בתחום המידות אלא גם בתחום הערכים. שכן, באופן טבעי אדם שנסחף אחרי הפרטיות נוטה גם לשים אך ורק את הערכים שלו במרכז, להתבונן רק בהם כדבר נכון ואמיתי, ולפסול ולשלול את כל השאר. דבר זה עלול לנבוע מפגם במידות של האדם, בתפיסה האישיותית שלו: כמו שהוא שם את שאיפותיו הפרטיות במרכז, כך הוא שם גם את ערכיו הפרטיים במרכז.
התפיסה המתוקנת יותר, של דעת אלוהים, משמעה להשתחרר מההתמכרות לפרטיות הקטנה ולחיות את הכלל, את המציאות הכוללת והרחבה. מתוך כך ניתן להתחבר לאידיאלים האלוהיים המפעילים את המציאות דרך כלל הדעות והקבוצות השונות שבה. באופן זה האדם מסוגל לחיות את הערכים הפרטיים שלו, אבל במקביל לראות את הערכים שסביבו, שפועלים, חיים ומשגשגים, ואת הקבוצות ודרכי החיים האחרות שקיימות במציאות, ולהבין שגם בהם יש אמת, יושר ותיקון וגם להם יש מקום. יש להבין שהאידיאלים האלוהיים מובילים את המציאות לקראת התיקון שלה, כאשר התיקון השלם הוא מציאות אוטופית שלמה, שאיננו יודעים מהי. איננו יודעים לאן המציאות תוביל את עצמה במצבה השלם. האדם הבודד אינו מכיל את המצב השלם – הוא מכיל חלק מסוים ממנו וחבר שלו מכיל חלק אחר, וביחד אנו מאזנים זה את זה ומתקדמים לעבר שלמות גבוהה ועליונה יותר.
תפיסה זו צריכה להתמודד עם שני כיווני חשיבה מוטעים שעלולים לנבוע ממנה. כיוון אחד הוא הרלטיביזם, שאומר: "אין אמת אחת, כולם צודקים, אין שום דרך לבחון את האמת האבסולוטית". צד זה אינו נכון: יש אמת אחת, אבל האמת האחת הזו הולכת ומתגלה לאט לאט לאורך ההיסטוריה, באמצעות האידיאלים האלוהיים שמובילים אותה. יש התקדמות וישנם גם דברים עליונים ותחתונים במציאות, אבל אנחנו לא תמיד יודעים מה הם. לכן, אנו צריכים לתת מקום ומרחב מחיה גם לדעות אחרות, כדי להכיר לאט לאט מהי השלמות העליונה הכוללת. התפיסה הענוותנית אינה תפיסת ייאוש; היא לא באה מתוך "אני לא יודע מה האמת ולכן אין אמת והכל אותו דבר", אלא מתוך תפיסה המבינה שהאמת הולכת ומתגלה ומתקדמת, ושיש כיוון למציאות. יש למציאות מגמה, סדר ותהליך איטי ומוגדר, שאנו צועדים בתוכו בענווה, אבל לא בייאוש. הגמישות והסבלנות באות ממקום שנותן מרחב מחיה וכבוד לדעות אחרות, אבל לא מרלטיביזם השולל את קיומה של אמת.
הצד השני שצריך להתמודד איתו, הוא הצד של האמירות הנחרצות יותר, התורניות, שבאות ואומרות: "אוקיי, הנה, זו האמת של התורה. לדוגמה, אסור לאכול חזיר, אסור לחלל שבת. איך אתה בא ואומר שמותר? איך אתה מאפשר כזה דבר?".
פה צריך להבין את מורכבות העניין. התורה בוודאי מכוונת אותנו לאמיתות גבוהות ועליונות מאוד, דרך המצוות, הפעולות והאיסורים, שדרכם אנו מתחברים לאותה שלמות מוסרית ורוחנית גדולה. אבל הדרך להגיע לשלמות האלוהית, לשלמות האידיאלים האלוהיים, היא דרך מורכבת ומסובכת מאוד שאינה מסתכמת בקיום חוקי התורה בלבד. ישנם אנשים, קבוצות וחברות שקולטים את האידיאלים האלוהיים באופן שאינו מתיישב עם הדרך התורנית, הן בגלל שהיא סגורה ומצומצמת מדי והן בגלל שהיא פתוחה מדי לטעמם.
לדוגמה, החרדים אינם מסוגלים לבטא את האידיאלים האלוהיים באופן התורני שמחייב הקמת חברה מודרנית, תוססת שמחוברת לחיי העולם, והם נאלצים לעבור על רוח התורה ולבטל את מצוות יישוב הארץ, כדי לקיים את האידיאלים שהם מחוברים אליהם. מצד שני, החילונים אינם מסוגלים לבטא את האידיאלים האלוהיים באופן התורני שמחייב סגירות וצמצום חיים, והם נאלצים לקיים את האידיאלים האלוהיים תוך פריצת המסגרות של איסורי תורה רבים, ואפילו תוך זניחת ההגדרות של הלכה ואמונה באלוהים. אין זה אומר שהחרדים או החילונים אינם שותפים למהלך האידיאלי העולמי, אלא שהם עושים זאת במסגרת יכולותיהם הנוכחיות ובמינון המתאים להם.
אמנם האידיאל הוא לעשות את הבירור הערכי תוך כדי קיום התורה והמצוות במלואם, וכך הן שומרות עלינו מפני סתירה ובלבול. אך ייתכן שישנו מישהו אחר, שהמינון שלו שונה, שהדרך שבה הוא בונה את הבירור הערכי שלו היא שונה. ייתכן ותוך כדי בירור הערכים והאידיאלים שלו, ותוך הובלת האידיאלים האלוהיים שהוא מדגיש במציאות, הוא כן מחלל שבת או אוכל חזיר. פירוש הדבר שהוא שם דגש על ערכים שאינם שמים במוקד את הפן המעשי של חוקי התורה. הוא לא שם דגש על הערכים של שמירת שבת או כשרות, או לבוש תורני הקשור לאידיאלים אלוהיים, אבל הוא עושה את החיבור שלו אליהם בדרכים אחרות. גם הוא מוביל את האידיאלים האלוהיים בדרכו, בצורתו, באופן שלא כולל את קיום חוקי התורה.
אז בתור אדם דתי אני מצטער וכואב מאוד על הדבר הזה. אבל מצד שני, אני מבין בענווה ומתוך תפיסת דעת אלוהים שיש גם דרכים אחרות להוביל את האידיאלים האלוהיים במציאות, ואין לנו שליטה על הדרכים שבהן האידיאלים האלוהיים רוצים לבוא לידי ביטוי. כנראה השביל של אותו אדם לא דתי, שמחלל שבת, אוכל חזיר ועושה דברים אסורים, הוא שביל אחר – אולי מפותל יותר, עקיף יותר, מורכב יותר. אני מאמין שיש בשביל הזה חסרונות ופגמים רבים, אבל זה השביל שלו. אני לא מצפה שכולם ילכו בשביל שלי. אני חולם ומאמין שהצורה שבה אני מוביל את האידיאלים האלוהיים היא צורה בריאה, שיכולה להתאים להרבה אנשים, אבל ייתכן שהיא גם לא מתאימה לאנשים מסוימים, וזו הדרך שלהם להוביל את האידיאלים האלוהיים במציאות. זו מערכת הערכים שלהם, זה גוון הטוב, היושר והמוסר שהם מובילים במציאות, ואני מבין שזה מה שמתאים לשורש נשמתם.
האדם יוצא מן הפרטיות שלו ומבין בענווה שהמגוון האנושי הוא גדול מאוד, המבנה האישיותי האנושי רחב מאוד, וצורות הנפש שונות מאוד. האידיאלים האלוהיים בוחרים לעצמם את הדרך כיצד לבוא לידי ביטוי בכל נפש, אדם, אישיות וחברה על כל פיתוליה. זו הדרך שהם בחרו לבוא לידי ביטוי אצל אותו אדם לא דתי, ועלינו לכבד זאת.
יש אדם שמוביל את האידיאלים האלוהיים בדרכים הדתיות, מתוך ניסיון להקפיד על האיסורים והמצוות; ויש אדם שזה לא מתאים לשורש נפשו ולמבנה האישיות שלו, והוא יוביל את האידיאלים האלוהיים בדרכים אחרות.
נמצא שמתוך ענווה ותפיסה הרמונית של דעת אלוהים, האדם אינו הופך את הלהט האידיאולוגי, האמוני והערכי שלו לכלי המנסה להשתלט על האחרים ולכלול את כולם. אלא הוא מאמץ הסתכלות מתוחכמת ובוגרת יותר, הרואה את המערך האידיאולוגי, התפיסתי והערכי במציאות במבט כולל יותר, מבט המשקיף מלמעלה. הוא מבין שיש הרבה דרכים להביא את הטוב לעולם ולקדם את המציאות, ושיש הרבה נשמות, סוגי אישיות וסוגי חברות. ואין מה לעשות, החברות השונות מובילות את הערכים באופנים שונים, בהתאם לדרך שלהן ולדרך שמתאימה להן – הדרך שבה הן צריכות, יכולות ונכון להן להוביל את האידיאלים האלוהיים.
זה כמו מנהל בית ספר שיש לו מגוון תלמידים: יש תלמידים שטובים במתמטיקה, אחרים טובים באנגלית או בספרות, יש הומניים ויש ריאליים. והמנהל יכול להסתכל מלמעלה ולהבין שבתוך בית הספר יש כיתות שונות, קבוצות שונות ודרכים שונות להתקדם, להגיע להשכלה גבוהה יותר ולהתבגרות טובה יותר. יש לו איזשהו מבט-על על הדבר הזה.
דיברנו בעבר על חסדים וגבורות, במובן האישי, שבו האדם צריך לאחוז מצד אחד בשאיפותיו הפרטיות ובמיצוי יכולותיו האישיות כמה שיותר (גבורות), וגם להיות בתודעה של הרמוניה ואחדות העולם, שבה הכל מתקדם בסבלנות, בקצב ובאיזון כוללים, ללא צורך במאבק או פרטיות (חסדים). רק האחיזה בשתי הגישות במקביל מאפשרת מערך חיים מאוזן שבו יש שאפתנות פרטית – שעלולה להביא למתחים, כעסים וחרדות – ביחד עם תחושת הרמוניה וכלליות – שעלולה להביא לשאננות, עצלות וחוסר מיצוי של הכוחות האישי.
באופן דומה יש צורך באיזון בין חסדים וגבורות במובן האידיאולוגי והערכי. על האדם מצד אחד לאחוז בשאיפת המיצוי הערכי של תפיסת עולמו הפרטית, כדי להוביל את ערכיו במציאות באופן החד והעז ביותר (גבורות). ומצד שני, עליו לאחוז בחשיבה כללית שמבינה שגם הזולת אוחז בחלקים מן האמת הערכית הגדולה של האידיאלים האלוהיים, ושישנו מערך מאוזן והרמוני שמוביל את כל הערכים במקביל לעבר שלמות גדולה (חסדים). האחיזה בשתי התפיסות יוצרת את האיזון הנכון, שבו יש חתירה לאמת הפרטית בד בבד עם נתינת מקום וסבלנות לגישות אחרות וסותרות, בלי להיבהל ולהיכנס למאבק אלים או מדכא.
במציאות אוטופית שבה כל הקבוצות יאחזו בשתי הגישות הללו, תיווצר חברה שבה יש קבוצות שונות החיות את עולמן הערכי באופן חזק ומלא, וגם נותנות מקום לקבוצות בעלות עולם ערכים אחר לתת את משקלן במציאות. יש להתרגל למבט המתוחכם הזה שכולל שני הפכים, אבל בעצם משלים ומחזק את האישיות ואת החברה למכלול עוצמתי, שבו כל החלקים חזקים במעשיהם וגם נותנים מקום לאיברים האחרים לפעול בעוצמה. כל החלקים אחוזים זה בזה ומאזנים זה את זה במארג יציב ועוצמתי.
אחת המשמעויות המעשיות של הגישה הזו היא תפיסת עולם או תודעה של "מרחבי מחיה". אנחנו רואים שאין בתורה שום אמירה של: "כולם צריכים להיות יהודים וכולם צריכים להאמין בה' בדרך שלנו" – אלא יש תפיסה של מרחבי מחיה. כלומר, הגויים יכולים לחיות במרחב המחיה שלהם בחוץ לארץ, ואילו ארץ ישראל צריכה להיות נקייה מעבודה זרה, כי זהו מרחב המחיה של היהודים. שם הם צריכים לחיות במרחב המחיה שלהם בצורה נקייה, שלמה ומלאה ככל הניתן, מתוך אמונה באל אחד.
וגם בתוך ארץ ישראל יש חלוקה לאזורים ולשבטים, וכל שבט, כך נראה, היה בעל סגנון קצת אחר, מנהגים קצת אחרים, וצורה אחרת שבה הוא עבד את הקדוש ברוך הוא – זה מופיע בחז"ל ואפשר לראות זאת גם בתנ"ך. יש מרחב מחיה לכל שבט. לא מנסים שכולם יהיו כמו שבט יהודה או כמו שבט יששכר, אלא לכל שבט יש את הסגנון והאופי שלו, והוא מוביל את האידיאלים האלוהיים בתוך מרחב המחיה שלו. אבל כן חשוב לתורה שיהיו מרחבי מחיה לכל קבוצה, כדי שהיא תוכל להופיע את כוחותיה בצורה מלאה, וגם שיהיו נקודות מפגש והשקה בין הקבוצות. זאת, כדי להשפיע בכל זאת זו על זו וליצור מערך של הדדיות והשפעה הדדית בין קבוצה לקבוצה, וכך להוביל בסופו של דבר לאחדות והרמוניה של ערכים, ולאיזון ביניהם.
לסיום, ניקח את הדברים לפן הפרקטי יותר: כאשר אנחנו מדברים, לדוגמה, על החברה החרדית, וקשה לנו מאוד עם כך שיש שם לפעמים אזורים מוזנחים, או שהם לא הולכים לעבוד, לא הולכים לצבא, או עם כל מיני תפיסות דתיות שנראות לנו ילדותיות – אנחנו צריכים להבין שכשם שאני לא שם רק את שאיפותיי הפרטיות במרכז, אלא אכפת לי מכלל המציאות, באותה מידה, אני לא שם רק את ערכיי הפרטיים במרכז, ואכפת לי גם מהערכים שלהם. אני מבין שגם הם מובילים ערכים מסוימים במציאות, גם הם מובילים נקודות של טוב, והאידיאלים האלוהיים זורמים גם דרך הקבוצה הזאת. לכן אני מנסה, בעין טובה, להבחין בנקודות האלה. אני מנסה לתת להם את מרחב המחיה שלהם ואת הכבוד לאורח חייהם בצורה המלאה ביותר, מתוך הבנה שגם דרכם מובילים אידיאלים אלוהיים במציאות.
באותה מידה, אם אני מסתכל על המגזר החילוני ורואה שם בעיות, לפעמים של נהנתנות, חומריות, בעיות חינוכיות, פרוגרסיביות יתרה וכו', אז אני יכול להבין שזו הדרך שבה האידיאלים האלוהיים פועלים באותו ציבור, על פי שורש נשמתו, וזו הדרך שבה הוא פועל בעולם, וזו הדרך שבה האידיאלים פועלים דרכו. אני מכבד את המקום הזה, וגם רוצה שגם להם יהיה את מרחב המחיה ואת הדרך שלהם לחיות.
אני מבין שהאידיאלים האלוהיים הם אלו שמובילים את המציאות ומקדמים אותנו כחברה ישראלית, כאנושות, כעולם – לקראת השלמות ההולכת וגדלה. וכאשר האדם מצליח לצאת מהפרטיות שלו ולחשוב על הכלל, על החברה ועל העולם כמקום אחדותי, הרמוני, שיש בו מגוון כוחות – אז מתוך כך הוא חי בסבלנות גדולה יותר, ובכבוד לקבוצות אחרות, לאידיאלים אחרים ולאידיאולוגיות אחרות.
לאט לאט הוא מאמין ותופס את המציאות כמקום אחדותי שהולך ומתקדם. לכן הוא תופס שלאט לאט יתרחשו תהליכים ומגמות שיאחדו את הערכים השונים, יזקקו, יבררו ויחדדו אותם לדרך שהיא יותר ויותר שלמה. האידיאל הוא לא בלעדיות לדרך שלי ולא לדרך של הקבוצה האחרת, אלא "הדרך השלישית" – דרך שלוקחת את האמת, הטוב, היושר והתיקון משתי הדרכים שלנו, לוקחת את יתרונותיהן ומחברת אותם לדרך עליונה יותר.
אפשר לראות תהליכים כאלו גם היום בחברה הישראלית: יש בציבור החרדי חלק "חרדי מודרני" שהולך ומתקרב לערכים ליברליים יותר; יש בציבור הדתי ציבור "חרד"לי" שלוקח חלקים מהתפיסה החרדית; ויש בציבור החילוני ציבור מסורתי גדול שלוקח חלקים מתפיסה דתית. אפשר לראות איך נוצר "מיקס" כזה, תהליך של הזנה הדדית בין הקבוצות השונות. וזה דבר שקורה; אלו לא אמירות רוחניות מופשטות, אלא דברים שקורים באמת בחברה.
לפעמים, כאשר מנסים לזרז תהליכים כאלו בחברה בצורה מאולצת, כופה ואלימה, הדבר יוצר הרבה פעמים תגובות נגד, מאבקים פנימיים והורס את החברה. לכן הדרך הנכונה יותר, שהיא גם הנכונה יותר מבחינת המידות, האישיות והתפיסה המידותית הפנימית, היא לראות זאת ממקום הרמוני, אחדותי, כולל, מאיזשהו מבט-על. זהו מבט שנותן מקום גם לדעות אחרות ולכיוונים אחרים, ורואה את התהליך הרחב והמקיף יותר של אחדות והרמוניית המציאות, ובעיקר של האידיאלים האלוהיים שפועלים במציאות. הם אלו שמופיעים דרך האידיאלוגיות השונות, והולכים ומקדמים אותן לקראת שלמות עליונה יותר, שהיא מעבר לתפיסות הפרטיות של כל אחד ואחד.