מבוא: הפנומנולוגיה של האמונה והצורך ההיסטורי בשינוי פרדיגמה
שאלת האמונה ונוכחותה של האלוהות בחיי האדם והעולם עומדת במוקד העשייה, המחשבה והקיום האנושי מאז שחר ההיסטוריה. לאורך הדורות, הסובייקט האנושי חיפש פשר, משמעות וסדר בתוך כאוס הקיום, והדת סיפקה את המסגרת המושגית והמעשית לחיפוש זה. עם זאת, האופן שבו הסובייקט המאמין תופס את מושא אמונתו איננו סטטי; הוא נתון להתפתחות, לביקורת ולזיקוק פילוסופי מתמיד. בלב הדיון התיאולוגי והקיומי העכשווי, במיוחד לאור האתגרים שמציבה המודרניות והפוסטמודרניות, ניצבת האבחנה היסודית כי המושג "אמונה" מכיל בתוכו רמות שונות של עומק, בשלות והפשטה. הניתוח המעמיק של תפיסת "דעת אלוהים", המבוססת על הגותו של הרב קוק, מציג חלוקה קטגורית ודיכוטומית בין שני מודלים מרכזיים של אמונה: המודל של "האמונה הילדותית" אל מול המודל של "האמונה הבוגרת".
הדקונסטרוקציה של האמונה הילדותית: כשלים תיאולוגיים וקיומיים
מאפייני התפיסה הפרסונלית והגלותית
המודל המכונה "אמונה ילדותית" מייצג את התפיסה השגרתית והרווחת ביותר של מושג האלוהות בקרב ההמונים, תפיסה שהשתרשה עמוק בתודעה הקולקטיבית לאורך מאות שנות גלות. הגות הרב קוק מגדירה תפיסה זו לעיתים כ"תפיסה גלותית" או אף כ"תפיסה נוצרית", בשל נטייתה הדיכוטומית להפריד בין הרוח לחומר, ובשל נטייתה לצייר את האלוהות במונחים פרסונליים ואנושיים. בבסיסה, האמונה הילדותית תופסת את האלוהים כישות קונקרטית, מעין אישיות עליונה או שליט מטאפיזי המנהל את המציאות מבחוץ.
בצורותיה הקיצוניות והנמוכות ביותר, תפיסה זו גולשת לפגאניות של ממש, כאשר היא משוחחת עם אלוהים כ"טאטא" שיעזור לה בכל דילמה קטנה, או חיפוש אחרי סגולות וברכות בלי שינוי פנימי אמיתי. אולם, חִצֵּי הביקורת של גישת דעת אלוהים מופנים לא רק כלפי ההמון הנבער, אלא גם כלפי הגרסאות המעודנות והמתוחכמות יותר של האמונה הילדותית, הרווחות בקרב לומדים ומשכילים. גם כאשר מאמינים מצהירים כי לאלוהים אין גוף ודמות הגוף, הם עדיין נופלים בפח המחשבתי ועלולים לייחס לו תכונות פרסונליות מובהקות – הם רואים בו כוח עליון או אישיות בלתי נראית המשגיחה מלמעלה, המנהלת את העולם מתוך מניעים פסיכולוגיים אנושיים.
הבעייתיות המרכזית, והשורש לכל טעויות התפיסה בגישה זו, טמונה בפעולת ההאנשה. התפיסה הילדותית משליכה על המושג האלוהי האינסופי קטגוריות אנושיות סופיות ומוגבלות. היא תופסת את אלוהים כישות בעלת מחשבות מתחלפות, רצונות דינמיים, רגשות, ותשומת לב קוגניטיבית משתנה בהתאם לאירועים. למרות שהמאמין המצוי עשוי להתנער מאלילות מוחלטת ומפסלים חומריים, שרידים עמוקים ומושרשים של תפיסה אלילית ממשיכים לפעם בתודעתו כל אימת שהוא מדמיין מערכת יחסים בינאישית פשוטה, חוזית ואינסטרומנטלית בינו לבין בורא היקום. שאיפתו העמוקה של הרב קוק היא להעיר את התודעה מתרדמתה, להוציא אותנו מהתפיסה הילדותית הזו, ולהראות לנו שישנה דרך בוגרת יותר, מתוחכמת, בהירה ורציונלית לגשת אל הקודש.
הסבך הפילוסופי והתיאולוגי של מושג ה"ישות"
ההשלכה של מונחים אנושיים על האלוהות אינה רק שגיאה אסתטית או פגם סמנטי, אלא היא יוצרת סבך של סתירות פילוסופיות חריפות ופרדוקסים לוגיים שהאמונה הילדותית אינה מסוגלת להתיר. הניסיון לתפוס את האלוהים במונחים של "יש" או "ישות" – גדולה ככל שתהיה – מעורר מיד סדרת קושיות המערערות את יסודות האמונה והרציונליות כאחד:
- פרדוקס ה"רצון" והחיסרון: כאשר התיאולוגיה הפופולרית טוענת שלאלוהים יש "רצון" (למשל, "אלוהים רוצה שנשמור שבת"), הדבר מרמז בהכרח לוגי על קיומו של חיסרון. רצון אנושי או פסיכולוגי נובע ממצב של חסר, מאי-שלמות שהסובייקט שואף למלא באמצעות פעולה או מושא חיצוני; אם אלוהים הוא שלם בתכלית השלמות, אינסופי ובלתי מוגבל, כיצד ניתן לייחס לו רצון להשיג דבר מה שאין לו?.
- מגבלות הזמן והמרחב: הניסיון לדבר על מושג המצוי הרבה מעבר לקטגוריות של זמן וחלל נידון לכישלון מוחלט כאשר משתמשים בשפה פרסונלית. לאדם אין כלים אפיסטמולוגיים לתפוס הוויה שחורגת מקטגוריות היסוד (האפריוריות) של הקיום האנושי, ולכן תיאור האל כישות "הנמצאת" אי-שם הוא צמצום החונק את מושג האינסוף בתוך גבולות הזמן והמרחב האנושיים.
- השתנות, תגובתיות וחרטה: התפיסה הילדותית מניחה כהנחת יסוד שאלוהים "שומע" תפילות במובן הפיזי-קוגניטיבי של קבלת אינפורמציה חדשה, ושהוא עשוי "להתחרט" על כוונותיו או לשנות את דעתו בעקבות מעשי האדם, דמעותיו או קורבנותיו. הנחה זו עומדת בסתירה מוחלטת למושג הנצחיות, הידיעה מראש, והמוחלטות האלוהית.
- שאלת הצורך האלוהי והתועלתנות: עולה תמיהה עמוקה ובלתי פתורה מדוע ישות אינסופית, בוראת כל העולמות, זקוקה כלל למעשיו הקטנים של האדם, למצוותיו, לטקסיו, או לנענוע של ענפי עץ (לולב) במועדים מסוימים.
ניוון סוציולוגי, תרבותי ואקזיסטנציאלי
מעבר לכשלים הפילוסופיים והלוגיים הטהורים, לאמונה הילדותית ישנן השלכות הרסניות על המציאות הממשית, על האתוס של העבודה, ועל התפתחותה התקינה של החברה האנושית והדתית. ניתוח תופעות סוציולוגיות בקרב קבוצות דתיות מסוימות חושף קשר ברור, ישיר ועקבי בין תיאולוגיה פרסונלית-גלותית לבין ניוון תרבותי, חברתי ופיזי.
כאשר התודעה האמונית מדגישה יתר על המידה את ההשגחה האלוהית החיצונית המיקרו-מנג'רית, ואת חשיבותו הבלעדית של העולם הרוחני (או העולם הבא) על חשבון קיומו של העולם המעשי והארצי, התוצאה הפסיכולוגית היא פסיביות, פטליזם ואדישות כלפי מציאות החול. הדבר עלול לבוא לידי ביטוי מובהק בהימנעות של אנשים מאפיקי פיתוח נורמטיביים ובריאים: ישנה הימנעות מהשתלבות בעבודה יצרנית וקונסטרוקטיבית, השתמטות משירות צבאי החיוני להגנת הכלל, ורתיעה עמוקה מרכישת השכלה אקדמית, מדעית ומקצועית הדרושה לפיתוח החיים המודרניים. התפיסה הפשטנית כי "אלוהים מנהל הכל מלמעלה" ומספק את צרכי מאמיניו, מייתרת את האחריות האנושית העצמאית לתיקון עולם ארצי, ומצדיקה חיי תלות וקיבעון.
תסמינים קליניים אלו של ניוון חברתי ניכרים לעיתים גם במרחב הציבורי הפיזי. אזורים וקהילות בעלי אוריינטציה דתית המאופיינת באופן גורף באמונה ילדותית סובלים לא אחת מהזנחה פיזית ניכרת, תשתיות רעועות ולכלוך במרחב הציבורי. תופעה זו אינה מקרית; היא תולדה ישירה של יחס מזלזל למציאות החומרית ולסדר החברתי התקין, אשר נתפסים כטפלים, חסרי חשיבות או אפילו מפריעים ביחס למרחב ה"רוחני" הטהור. תהליכים מעשיים, מדעיים וכלכליים שהאדם והחברה נדרשים לקדם במסגרת השתכללות ההיסטוריה מתנוונים, שכן הם נעדרים קדושה ערכית בעיני המאמין הילדותי.
יתרה מזו, האמונה הילדותית מעצבת מחדש את החוויה הדתית של היחיד ומצמצמת אותה באופן דרסטי למערכת נוקשה, טכנית ומכנית של ריטואלים. במקום התעלות נשמתית, עלול האדם המאמין למצוא את עצמו שקוע כפקיד באינספור טקסים חיצוניים ומעשים נקודתיים – כגון הנחת תפילין מדוקדקת, נטילת לולב, תקיעת שופר, שינון מכני של תפילות קבועות מהסידור, והקפדה אובססיבית על מערכת ענפה של איסורים וסייגים. בעוד שמעשים אלו הם חלק בלתי נפרד מהמסורת וההלכה היהודית (וכפי שיתבאר בהמשך, יש להם תפקיד קריטי באמונה הבוגרת), במסגרת האמונה הילדותית הם עלולים לאבד לחלוטין את עומקם, את סודם ואת מטרתם. הם מופעלים כמערכת טכנית שנועדה לרצות ישות חיצונית או למלא פקודות בצורה עיוורת מתוך פחד מעונש או תקווה לשכר. הטרגדיה המרכזית במצב אקזיסטנציאלי זה היא היעדרה של עבודה פנימית, נפשית ועמוקה. המערכת הטכנית לבדה אינה מסוגלת לבנות באדם קומה רוחנית נוספת, והיא אינה מובילה אותו למקום של חיבור אותנטי לעצמו, שמחה קיומית, או חוסן נפשי אמיתי לנוכח משברי החיים.
פרדיגמת האמונה הבוגרת: דעת אלוהים ותודעת ההרמוניה הקוסמית
אלוהים כמשל, מושג מושאל ומניע התפתחותי
כמשקל נגד לסתירות הפילוסופיות ולניוון הסוציולוגי של האמונה הילדותית, מציעה הגות "דעת אלוהים" דרך בוגרת, מתוחכמת, בהירה ורציונלית להבנת המציאות ועבודת השם. נקודת המוצא האפיסטמולוגית והמהפכנית של האמונה הבוגרת היא ההכרה הרדיקלית שכאשר שפת הדת, התורה או הנביאים משתמשים במילה "אלוהים", אין הם מנסים בשום אופן לצייר דמות ממשית, מהות אונטולוגית מוגדרת או ישות ספציפית בעלת מודעות פרסונלית. האלוהות אינה ממוקמת באופן בלעדי "מחוץ" לעולם כצופה חיצוני וכמחוקק מרוחק, אלא מהווה את "נשמת המציאות" גופא. אלוהים מוגדר כמקור החיים האין-סופי, כוח אימננטי הדוחף את העולם כולו לעבר התעצמות, שכלול ואחדות.
תפיסת "נשמת המציאות" מוסברת ככוח חיות וקיום המחבר כל כוחות המפורדות אשר בכלל הבריאה ועושה שלום ביניהם. כשם שנפש האדם מאחדת את שלל האיברים והרצונות הסותרים בגוף לכדי אורגניזם חי ומתפקד, כך האלוהות מתפקדת ככח המחבר והמשכין שלום בעולם הגדול, ובוראת מן הכוחות המפוזרים במציאות מכלול הרמוני אחד. על פי תפיסה תיאולוגית מתקדמת זו, המציאות כולה היא מערכת אורגנית, חיה ונושמת, המונעת על ידי "אידיאלים אלוהיים" של צדק, חסד, מוסר והרמוניה, המבקשים להתגלות בעולם החומרי. מעבר לכך, המציאות אינה נתפסת כסטטית או כקפואה בזמן מאז מעמד הר סיני. היא נתונה בתהליך אבולוציוני-קוסמי אדיר, הצועד באופן דטרמיניסטי למחצה ממצב של פרטים בודדים המצויים במאבקי הישרדות ותחרות לעבר מערכת אחדותית והרמונית עליונה.
הביטוי החווייתי והאקזיסטנציאלי של דעת אלוהים מתרחש כאשר האדם עוצר את שטף יומיו וממש מתבונן על העולם סביבו בעיניים פקוחות. כשהוא עומד מול הבריאה, הוא אינו רואה אוסף של אובייקטים מתים, אלא נחשף למערכות אדירות של אקולוגיה, לסימביוזה מורכבת, עדינה ומופלאה בין כל צורות החיים (צומח, חי, דומם, והאדם), ולסדר הקפדני והמתמטי של מסלולי כוכבים וגלקסיות. התבוננות מעמיקה פנומנולוגית זו מגלה ששום פרט במציאות – מן האטום הזעיר ביותר ועד לצבירי החומר העצומים – איננו סתמי, מיותר או אקראי; הכל עומד בסדר וארגון מעוררי השתאות. האדם החש את הפלא העצום הזה מרגיש שהאגו הפרטי שלו מתמוסס, והוא הופך לחלק בלתי נפרד ממשהו גדול לאין שיעור ממנו, כפרט קטן אך חיוני המשתלב בתוך "סימפוניה אדירה של החיים".
על כן, האמונה איננה בשום פנים ואופן קבלה דוגמטית של אמונות או כניעה אינטלקטואלית לסמכות, אלא היא הקישור העמוק והחי אל המציאות כאל ישות אחת אורגנית, מתפתחת, בעלת סדר, הרמוניה והתעלות תמידית. לפיכך, המפגש עם האל איננו התנתקות מהעולם לטובת מציאות מיסטית ערטילאית המנותקת מהחיים, אלא להפך הגמור: המפגש עם האל הוא המפגש העמוק ביותר עם המציאות עצמה, עם כוחות החיים הפועמים בה. עבודת האל היא הכלי הפסיכולוגי והמעשי שבאמצעותו האדם נפתח למציאות זו, מרומם אותה, ומתאים את עצמו לשאר פרטי החיים שבה מתוך אהבה וכבוד. המטרה התכליתית של המאמין היא להרגיש את זרם החיות והשירה של העולם פועם בתוך הסובייקט שלו, ממלא אותו ברצון עז להיות חי יותר, משמעותי יותר, שמח יותר, משוכלל, טוב והרמוני יותר כלפי כל סביבתו הקרובה והרחוקה.
המאמין הבוגר המיישם את דעת אלוהים בחייו יתרגם חוויה מיסטית-רציונלית זו למעורבות אקטיבית, חיובית ואתית בעולם. הוא ישאף באופן מתמיד לקדם את החיים, לנהוג באיזון עדין ובמוסריות קפדנית כלפי כל הופעות החיים בעולם, להימנע בכל מחיר מפגיעה מיותרת בבריות, ולגלות אכפתיות עמוקה כלפי המשבר האקלימי, כלפי הצומח, החי והחברה האנושית המורכבת שסביבו. הוא מתחבר לטבע לא ממקום רומנטי ריק, אלא כביטוי דתי של ממש; הוא חווה בו את קול האל המתהלך בין מערכות העולם, המלאות באחדות פנימית ושירה.
סינרגיה אורגנית וכיוון אחדותי בעידן של פירוד
זרם החיות והפעולה האדיר שהמציאות נסחפת בו בכל רגע יוצר מציאות שהיא ביסודה האונטולוגי מקום הרמוני ומכוון. אף על פי שהאדם היומיומי, השקוע בטרדות הקיום, נחשף לאינספור פרטים, אירועים ותופעות הנראים על פני השטח כמנותקים, רנדומליים או אף סותרים ונאבקים זה בזה בחוק הג'ונגל, המבט הבוגר של דעת אלוהים מצליח לחדור מבעד למעטה הפירוד החיצוני. הוא מצליח להכיר ולחוש את הקשר הפנימי, האחדות המהותית, והסינרגיה האורגנית המופלאה המחברת בין כל התופעות השונות למכלול חי אחד.
החיבור הכולל הזה פועל ומתבטא בכל המישורים הקיימים. כשם שישנו חיבור פיזיקלי או כימי הכרחי בין חלקיקי החומר (כוחות משיכה, קשרים אטומיים, שדות אלקטרומגנטיים), כך ישנו במקביל חיבור מוסרי, ערכי ופנימי עמוק לא פחות, שבו כל פרט ופרט בהוויה האנושית והתרבותית שותף למהלך הגדול של השתכללות ההוויה. משל יפה ומדויק לכך המובא בהקשר זה הוא אומתה היוצאת למלחמת מגן או מתגייסת למאמץ לאומי עצום: כל הפרטים באומה נרתמים למשימה הלאומית במעין גיוס כללי, כל אדם ואדם בתפקידו השונה לחלוטין (החייל בחזית, הרופא בבית החולים, הפועל במפעל), אך כולם חווים יחד, באותה נשימה, חוויה כללית משותפת וממוקדים במטרה עליונה אחת המאחדת אותם. באותו אופן בדיוק, המציאות הקוסמית כולה – על מכלול חלקיה הדוממים, הצומחים, החיים והמדברים – מחוברת באותה עבותות פנימיות ומגויסת כולה לתהליך כלל-עולמי אחד וארוך-טווח. תהליך אבולוציוני ומוסרי זה נוטה בהתמדה כובשת, חרף הנסיגות הזמניות, לעבר הטוב המוחלט, היושר, המוסר, האחדות וההרמוניה.
האדם כפרט, כמיקרוקוסמוס בעל תודעה ובחירה, יכול וצריך לחוש את הדופק האוניברסלי הזה. ככל שהוא משכיל באמצעות התבוננות פנימית ועבודה מעשית להתחבר לתהליך הרחב הזה, כך הוא עצמו מבריא את הפיצולים בנפשו והופך לאדם שלם, אותנטי ומשוכלל יותר. פעולתו היומיומית והפרטית מתיישרת בהתאמה גדולה יותר למהלך הכללי והאידיאליסטי, מה שמוביל באופן טבעי ואורגני להתקדמות בחייו הפרטיים, לשגשוג מנטלי, ולהשלמת תפקידו הייחודי והבלתי ניתן להחלפה בעולם.
תרגום המעשה הדתי וההלכתי לאור פרדיגמת דעת אלוהים
האתגר האינטלקטואלי והקיומי הגדול ביותר הניצב בפני תפיסת האמונה הבוגרת הוא השאלה המסורתית: כיצד לתרגם את המונחים המסורתיים של הדת הממוסדת – מצוות מעשיות, טקסי תפילה, מושג ההשגחה הפרטית ורצון האל – לתוך התודעה ההרמונית, המופשטת והלא-פרסונלית החדשה?. אם אלוהים איננו אישיות שופטת היושבת בשמיים ומחלקת ציונים, מהי משמעות קיום ההלכה ומערכת המצוות המדוקדקת של היהדות?
התשובה העמוקה שמספקת שיטת דעת אלוהים נעוצה בהבנה כי המהלך האמוני איננו, מעיקרו, הכרזה אינטלקטואלית ריקה על קיום ישות כזו או אחרת במרחב. הוא גם אינו ניסיון שכנוע פילוסופי באמצעות אותות, מופתים פלסטיים, או ויכוחי סרק תיאולוגיים, ואף אינו תלוי לחלוטין בהתגלות היסטורית חד-פעמית אקס-מכינה שאין לה המשכיות. המהלך האמוני האותנטי הוא מהלך תודעתי מקיף, מתמשך ותובעני שמטרתו המרכזית, הבלעדית והאולטימטיבית היא שינוי אישיותו ומנטליותו של האדם מן הקצה אל הקצה. מטרתו לעצב מחדש, דרך תרגול והתניה, את האופן שבו הסובייקט תופס את עצמו, את זולתו ואת סביבתו.
משום כך, הדרישה היהודית מהאדם אינה מסתפקת בהכרזת אמונה מופשטת בלבד או בנאמנות לדוגמות אמוניות בלב (כפי שרווח בדתות אחרות), אלא תובעת עבודה עמוקה וריבוי עצום של מעשים יומיומיים שנועדו להטמיע את השינוי התודעתי באופן פסיכו-פיזי מצטבר בתוך מסלולי העצב של המוח האנושי ובהרגליו. המצוות הן הפסיכואנליזה של האומה והאנושות.
המצוות כסוכני שינוי תודעתי וטראנספורמציה מוסרית
המצוות (ההלכה) בשיטת דעת אלוהים אינן נתפסות עוד כטקסים ריקים מאגיו-מיסטיים או כפקודות שרירותיות שנועדו לבחון את רמת הציות העיוור של המאמין המושפל לאדונו, אלא הן מוגדרות מחדש ככלים מעשיים, קוגניטיביים ופסיכולוגיים ליצירת שינוי תודעתי עמוק. הן מהוות ביטוי קונקרטי, מיניאטורי ואמנותי של אותו מהלך עולמי רחב של התפתחות אל הטוב, ומשמשות כאמצעי פדגוגי מזהיר המחבר את האדם העוסק בחומר היומיומי לאידיאלים האלוהיים העליונים של טוב, יושר וצדק. כל מצווה ומצווה, קטנה כגדולה, טומנת בחובה חלק קטן מאותו מהלך עולמי גדול, והיא למעשה מקודדת בתוכה רעיון מוסרי נשגב או חזון אוטופי רחוק שהאנושות שואפת אליו ותגיע אליו בסוף התהליך ההיסטורי.
כדי להבין כיצד מנגנון תודעתי-התנהגותי זה פועל באופן פרקטי ומעצב את הפסיכולוגיה האנושית, ניתן לבחון מקרוב מספר מצוות מרכזיות הנדונות רבות בהגות זו, ולהבין את הרציונל העמוק והסמלי העומד בבסיסן, כפי שהוא מפורש ומואר לאור האמונה הבוגרת:
איסור בשר בחלב – משקף חזון הצמחונות המוחלטת, שלום אוניברסלי בטבע, והקפדה על רגישות מוסרית קיצונית לחיי הבריות.
הסבר: במערכת הסמלים האמונית, הבשר מסמל את האכזריות, האלימות, החולשה האנושית ושפיכות הדמים ההכרחית (לעת עתה) לטובת הזנתו של האדם מן החי. מנגד, החלב שהאם (הפרה או העז) מעניקה לצאצאה באופן טבעי, מבטא את החסד העליון, ההזנה, האהבה והרחמים שבטבע המולד. על ידי ההפרדה המוחלטת ביניהם – האיסור לבשלם ולאוכלם יחד ולערבב את החיים עם המוות – האדם מכוון את עצמו למקום מוסרי גבוה יותר בכל ארוחה וארוחה. הוא זוכר באופן תת-הכרתי ופעיל את הפגם המוסרי שבאידיאל אכילת בשר, ועושה צעד פסיכולוגי יומיומי בדרך לחזון עתידי ואידיאלי של צמחונות עולמית בה לא תהיה שפיכות דמים בממלכת החי.
שנת השמיטה – משקף חזון השוויון החברתי האולטימטיבי, ענווה קיומית מול הטבע, וביטול אשליית הבעלות והרכושנות.
הסבר: מצוות השמיטה, החלה אחת לשבע שנים, דורשת מהאדם (במיוחד מהחקלאי שהוא בעל ההון הבסיסי) להפקיר את תוצרת אדמתו ואת רכושו הפרטי לכל דורש, עני כעשיר, אדם כחיית השדה. קיום מצווה רדיקלית זו מחבר את האדם הלכה למעשה לרעיון עתידי של שוויון חברתי מוחלט ואוטופיה כלכלית. במסגרת השמיטה, האגו הרכושני והמודל הקפיטליסטי מפונה באופן יזום לטובת טובת הכלל, ונוצרת באדם תודעה חלופית, עמוקה ופועמת שבה כל אדם דואג לטובת הקולקטיב ומשחרר את אחיזתו החונקת ברכוש.
יום השבת – משקף חזון השלמות העתידית (העולם הבא כהוויה היסטורית אוטופית) והמנוחה הקיומית ממאבקי ההישרדות.
הסבר: שביתה מוחלטת ממלאכה ומפעולת יצירה ושינוי הטבע ביום השבת איננה רק מנוחה פיזית לצורך התאוששות כוח העבודה לקראת שבוע חדש (כפי שרואה אותה החשיבה החילונית-סוציאלית). ההימנעות ממלאכה היא למעשה אקט של התחברות טרנסצנדנטית לחזון של שלמות עתידית. היא מדמה במרחב הזמן מצב אוטופי שבו המציאות תהיה מתוקנת לחלוטין ושלמה. במצב עתידי ואידיאלי זה, לא יהיה עוד צורך במאבקי קיום, בכיבוש הטבע, בתחרות כלכלית אכזרית או בטרחה מתישה של יום-יום. השבת מטמיעה באדם את ההכרה כי המטרה הסופית של ההיסטוריה היא חיים של משמעות טהורה, קרבה לאלוהי ומנוחה פנימית הרמונית.
באופן כללי ורחב, המהלך האמוני הבוגר, דרך קיום המערכת המסועפת של המצוות הללו ואחרות כמותן, מבקש לשנות את האישיות ואת המנטליות של האדם באופן שיטתי, כפי שטיפה אחר טיפה חוצבת בסלע. המטרה האופרטיבית היא לגרום לאדם לתפוס את עצמו ואת העולם סביבו כחלק ממכלול הרמוני ואחדותי אחד, תוך השתלבות אקטיבית, מודעת וגאה בתהליך תיקון המציאות הכולל. סתירות לכאורה בין תורה למדע נפתרות כליל בפרספקטיבה זו: אין מאבק בין מדענים לתיאולוגים מוארים, שכן חקר האבולוציה או הקוסמולוגיה המדעית אינו אלא חשיפת האופן הטכני שבו ההתפתחות האלוהית-המוסרית (האבולוציה של המציאות לקראת שלמות) יוצאת מן הכוח אל הפועל לאורך מיליארדי שנות היסטוריה קוסמית.
מהות התפילה: מסגנון בקשני ומיקוח לתיקון התודעה והתאמה קוסמית
בדומה למצוות המעשיות, גם מוסד התפילה היומיומי, שתופס נפח עצום בחיי המאמין, עובר רה-קונספטואליזציה נרחבת ומטלטלת במסגרת גישת דעת אלוהים. על פי קווי המתאר של האמונה הילדותית, תפילה היא אקט תקשורתי פשוט ושטחי – מעין בקשה, תחינה, או אף ניסיון מיקוח מסחרי המופנה לישות עליונה במטרה לשנות את דעתה, להסיט אותה מכעס לרחמים, או להטות את רצונה לטובת צרכיו האגואיסטיים של המתפלל. תפיסה זו של התפילה, כאמור וכפי שהוצג בראשית הדברים, נתקלת בקשיים תיאולוגיים כבדים שאינם ניתנים לגישור (למשל: האם האל הנצחי והשלם משנה לפתע את דעתו? האם החלטתו הקודמת הייתה שגויה? האם לא ידע מראש מה עליו לעשות עבור האדם מבלי שיבקש?).
האמונה הבוגרת מציעה פרדיגמה שונה, רדיקלית ועמוקה לאין שיעור להבנת אקט התפילה. כאשר האדם המאמין הבוגר מתפלל (או כהגדרת השפה העברית מתפלל מלשון התפעלות עצמית והתבוננות), הוא אינו מנסה בשום פנים ואופן לשנות רצון של ישות מטאפיזית נסתרת בשמיים. מטרת התפילה אינה שינוי האלוהים, אלא היא אקט מובהק של תהליך פנימי – חיבור של העצמי המוגבל אל אותו תהליך כלל-עולמי אדיר של טוב, אחדות, הרמוניה ותיקון. כאשר אדם מתפלל בכוונה על ערכים כמו הופעת בריאות, ברכה, צדק חברתי, השכנת שלום או מוסר שיופיעו בחייו ובעולם (כפי שמנוסח במטבעות התפילה המסורתיים של תפילת העמידה), הוא למעשה מסנכרן, מכוון ומשווה את תודעתו ואת רצונותיו הפרטיים עם המגמה הכללית של המציאות ועם כיוון האבולוציה המוסרית של היקום, אשר חותרת ממילא לאותם אידיאלים בדיוק.
פעולת התפילה, אם כן, מייצרת שינוי אונטולוגי ופסיכולוגי ממשי ברצון ובתודעה של המתפלל עצמו. כאשר רצונו של האדם מזדכך מתוך אמירת המילים הנשגבות, וכאשר תודעתו מתעלה מהמצב האגואיסטי והקטנוני ומתיישרת בהרמוניה עם הכיוון המוסרי העליון של הקוסמוס, ממילא כוחות הצדק, החסד והברכה יכולים לחול בעולם הממשי בצורה רחבה, פתוחה וטבעית יותר, שכן האדם הפך לערוץ נקי המאפשר להם לעבור דרכו. התפילה אכן "עוזרת" ופועלת את פעולתה בעולם, תפילה אינה אשליה או תרפיה בלבד; אולם השפעתה אינה נובעת מכך שישות בשמיים "שינתה את דעתה" כביכול עקב תחנוניו ודמעותיו של האדם, אלא בזכות העובדה האובייקטיבית שתודעת האדם השתפרה, התאימה את עצמה במדויק למהלך העולמי, ובכך הפכה את האדם ואת סביבתו לכלי קיבול ראוי המאפשר לכוחות הטוב הקיימים במציאות להופיע ולהתגשם בה ביתר שאת.
במובן העמוק ביותר, התפילה והמצוות נדונות כמרכיבים אינטגרליים ובלתי נפרדים במשמעות הנפשית והטיפולית של האמונה. יצוין בהקשר זה כי בספרות ההגותית של הרב קוק נידונים גם נושאים אלו של שאיפה לשלמות פנימית ותהליכי תשובה באופן פרטני ומדוקדק. קיימת הבנה יסודית כי העילוי ההיסטורי של העולם ותיקונו הגלובלי, והתשובה (החזרה למקור הטוב) הפרטית של כל יחיד ויחיד – על כל דקויות הפרטים המרכיבים את מסע התשובה האישי המיוחד לכל אדם, עד לרמת החוויות הפסיכולוגיות הבודדות ביותר הידועות לרוח הקודש – הם למעשה תוכן אורגני אחד ומהלך בלתי ניתן להפרדה המתרחש בו-זמנית.
השגחה פרטית ורצון האל בפרספקטיבה של חוקיות וזרם תהליכי
המושגים של "השגחה אלוהית" (כללית ופרטית) ו"רצון האל" מהווים אבני יסוד בלתי מעורערות בתיאולוגיה היהודית והדתית בכלל. כפי שהוסבר, התפיסה הילדותית תופסת את ההשגחה הפרטית כמנגנון קפריזי של פיקוח, ריגול, הענקת שכר והטלת עונש, המופעל על ידי אישיות משגיחה באופן נקודתי ומתערב בטבע. אולם, בגישת האמונה הבוגרת של דעת אלוהים, מושגים תיאולוגיים טעונים אלו אינם נזנחים (כפי שקורה בתהליכי חילון שלמים), אלא מקבלים משמעות אחרת לחלוטין, רציונלית ועמוקה יותר, הנשענת כל כולה על הרעיון הגדול של התקדמות האידיאלים.
כאשר אדם מאמין מדבר על "השגחה אלוהית", הוא אינו מדבר על ישות המביטה עליו דרך עננים. הוא מתייחס למעשה לאותו מהלך דטרמיניסטי-מוסרי, חוקי ועקבי של התפתחות האידיאלים – הטוב, היושר, הצדק המוחלט והמוסר הפנימי – שהולך ומתקדם במציאות כולה באופן בלתי הפיך ולבלי שוב. מהלך אוניברסלי, קוסמי ועוצמתי זה הוא עצמו המהווה את מה שנקרא במסורת "השגחה פרטית" המוטלת על כל אדם ואדם בחייו. המנגנון פועל בצורה תואמת לחוקיות רוחנית מדויקת (מעין כוח משיכה רוחני-קארמתי של המציאות): כאשר אדם, בתבונתו ובבחירתו החופשית, משכיל להתחבר למהלך הטוב הזה באמצעות קיום מצוות נאמן, תפילה עמוקה המתקנת את תודעתו, ובעיקר עבודת המידות (שתוסבר להלן), הוא הופך באופן טבעי ואוטומטי לאדם "מושגח" יותר. משמעות הדבר היא שהוא הופך מחובר, מהדהד ומתואם יותר עם הזרם האבולוציוני והמוסרי המקדם של המציאות; וכתוצאה מסינרגיה וסנכרון תדרים אלו הוא נהנה מזרימת החיים, ומתמלא באופן טבעי בברכה, בהצלחה, בבריאות נפשית ובשפע שהמהלך הקוסמי מציע לזולמים איתו.
לעומת זאת, החטא והעונש אינם מנגנון של שוטר ואסיר. כאשר אדם בוחר, מתוך עיוורון, פחד או אנוכיות, לפעול בניגוד מוחלט לכיווני ההתפתחות והמוסר האלוהיים – כאשר הוא מאמץ התנהגות אגואיסטית, אכזרית, מושחתת או משחיתה בסביבתו – הוא הלכה למעשה מנתק עצמו במו ידיו ומוציא עצמו מזרם החיים. הוא מאבד את החיבור החיוני שלו לדרך הנכונה של ההוויה, וכפועל יוצא מכך, כתגובה טבעית של חוקיות המציאות, הוא ניזוק מהתהליך העולמי שממשיך בהכרח לנוע קדימה בלעדיו ואף דורס כגלגל שיניים את המכשולים וההתנגדויות העומדים בדרכו להתפתחות. בפרספקטיבה זו, כל המושגים הקלאסיים הקשורים לעולם הדת – "עבודת האל", "השגחת האל", "חטא ועונש", או "רצון האל" – אינם מתבטלים או נדחקים הצידה כמושגים ארכאיים, אלא הם מתנקזים, מזדקקים, ומקבלים את משמעותם העמוקה, הרציונלית והאמיתית ביותר בתוך הרעיון הכולל והרחב של דעת אלוהים ותהליך האמונה הבוגרת.
עבודת המידות כפסגת ההוויה הדתית, החברתית והתרבותית
הממד הפנימי: פיתוח "עין טובה" ושינוי מנטלי רדיקלי
הנגזרת המעשית, הפסיכולוגית והקיומית העליונה והחשובה ביותר של תפיסת דעת אלוהים, אשר אליה מתנקזים כל ההבנות והטקסים, היא התחום המכונה ביהדות "עבודת המידות" (זיקוק תכונות האופי). בעוד שהדת המכנית, השמרנית והילדותית מדגישה, כאמור, ריבוי פרקטיקות הלכתיות חיצוניות הניתנות למדידה אובייקטיבית כעיקר היהדות, האמונה הבוגרת רואה בעבודת המידות ובתהליך זיקוק הנפש את עיקר, תכלית וליבת עבודת האל וייעוד האדם. אין מדובר כאן בשום פנים ואופן בעבודת מידות במובן השטחי, הבנאלי והבורגני של "נימוסים והליכות" או איסוף מעשים טובים פזורים וספורדיים, כגון עזרה אקראית לזקנה לחצות את הכביש או תרומה כספית מזדמנת למוסד צדקה (על אף שכל מעשה כזה הוא כמובן חיובי, חשוב ורצוי כשלעצמו במארג החברתי), אלא מדובר במובן העמוק והרדיקלי של שינוי התודעה הפנימית ותפיסת המציאות מהיסוד ועד הטפחות.
עבודת המידות בגישת דעת אלוהים, המבוססת על השראת הרב קוק, משמעותה הראשונית היא העבודה הסיזיפית והיומיומית לפתח "עין טובה" – פרספקטיבה תודעתית אופטימית לחלוטין, מלאת חסד, מבינה, ואחדותית כלפי המציאות כולה, כלפי האדם עצמו וחולשותיו, וכלפי החברה והכוחות הפוליטיים והתרבותיים הפועלים בה (גם אלו הנראים עויינים בתחילה). זהו שינוי תודעתי פנומנלי המוציא את האדם מתחושת הניכור, הפחד והנפרדות הקיומית שמאפיינת את האדם המודרני, ומחבר אותו באופן ישיר וחווייתי להרמוניה ולאיזון הגדול שהוא חווה סביבו במציאות הקוסמית וההיסטורית. עבודת המידות האמיתית הופכת את האדם לאדם שלם, שליו ושמח בחלקו, שכן הוא אינו נלחם עוד במציאות בחרדה, אינו חש נרדף על ידי שדים או אלים זועמים, אלא פועל מתוך המציאות עצמה, זורם איתה מתוך הבנה מעמיקה של התהליכים ואמון אבסולוטי בטוב הטמון בבסיס ההוויה.
מתוך שינוי מנטלי ואונטולוגי עמוק זה, המהווה את היסוד, הלב והשורש לכל קיומו של המאמין המודרני, ינבעו מאליהם כמעיין המתגבר כל המעשים הטובים והמוסריים בצורה טבעית, זורמת ולא מאולצת. אדם שפיתח "עין טובה" אינו זקוק למערכת חוקים נוקשה שתכריח אותו לא לגנוב או לא לפגוע בזולת, שכן האהבה למציאות ולברואים מונעת זאת ממנו ממילא. זהו המוקד והמהות האמיתית של היות אדם מאמין אותנטי, אדם דתי ושומר תורה ומצוות לפי פרדיגמת האמונה הבוגרת: לא השתעבדות טכנית למערכת של עשה ואל תעשה, אלא מהפך עמוק בתפיסה הרוחנית שממלא את חיי היומיום במשמעות עמוקה, שלווה נפשית ושלמות שאין למעלה ממנה.
סיכום המהלך ההגותי ותרומתו לאדם המודרני
ניתוח אינטלקטואלי מעמיק של המעבר ההכרחי וההדרגתי מהפרדיגמה של האמונה הילדותית אל מרחבי האמונה הבוגרת – כפי שהיא מנוסחת היטב במשנת "דעת אלוהים" – חושף בפנינו טרנספורמציה כוללת, מעמיקה ורדיקלית של ההוויה הדתית והאנושית כולה. בתהליך הבראה והתפתחות זה, האמונה חדלה מלהיות מערכת דכאנית, מאובנת ומשתקת של ריטואלים טכניים חסרי פשר המופנים בדחילו ורחימו כלפי ישות פרסונלית הדורשת ריצוי מתמיד, קורבנות וצייתנות עיוורת. במעבר זה, האמונה והדת מתנערות סוף סוף מהסכנות הסוציולוגיות ההרסניות של ניוון חברתי, מן הנסיגה המפוחדת והמתגוננת מהעולם המעשי והמדעי, ומן ההזנחה הפיזית והכלכלית שדבקו בה לאורך שנות הגלות המרות.
תחת זאת, האמונה צומחת ופורחת להיות ראיית עולם פילוסופית, חווייתית וקיומית מעמיקה ועשירה להפליא, שבה מושג האלוהות מתפקד כסמל הנשגב ביותר לייעוד האוניברסלי של האנושות, לאידיאלים המוחלטים של האמת, ולסדר ההרמוני והמוסרי המניע ללא הרף את הקוסמוס, את האקולוגיה ואת החברה האנושית גם יחד לקראת פסגות חדשות של הוויה. המעשה הדתי המסורתי – החל מהקפדה יומיומית על הפרדה בין בשר אכזרי לחלב רחום, ועד לשביתה מוחלטת בשבת ממרוץ ההישרדות הכלכלי וקיום שנת השמיטה המפילה את חומות הרכושנות – מתפענח מחדש באור יקרות כמערכת סמלים חינוכית, פסיכולוגית וגאונית. מערכת זו מיישרת באופן עקבי את הפסיכולוגיה האנושית הסוררת לקראת הגשמתה של אוטופיה ממשית של חסד, צדק חברתי, ושלמות קיומית בעולם הזה ממש. אקט התפילה אינו נתפס עוד כבקשה נואשת לשינוי סדר הטבע המדעי על ידי התערבות חיצונית המפירה את חוקי הפיזיקה, אלא משמש כפרקטיקה תודעתית וככלי מדיטטיבי המכוונן ומזכך את רצונו של האדם כדי לזרום בהרמוניה מוחלטת עם זרם ההתקדמות של המציאות, מה שמהווה כשלעצמו את ההגדרה והמהות האמיתית של רעיון ההשגחה האלוהית הפרטית.
פסגת המהלך כולו, המגשרת בין הפילוסופיה המופשטת ביותר לבין החיים החברתיים המעשיים, מתנקזת לעבודת המידות האינטנסיבית והיומיומית. עבודה זו דורשת מן האדם המאמין לסגל כהרגל חיים "עין טובה" כלפי כל מרכיבי ההוויה מבלי להעלים עין ממורכבותם, דרך אמונית בוגרת, עמוקה וקוהרנטית זו מציעה מענה שלם, לוגי ומעצים למשבר האמונה והזהות של האדם המודרני, תוך חיבור מחדש ובלתי ניתן להתרה של הסובייקט המאמין אל המציאות החיה בדרך המעצימה את כוחות החיים, את האחריות המוסרית האישית, ואת השמחה שבעצם הקיום.