פנקסי הראי”ה (ד) / פנקס הדפים א / ב
כל סבוכי הדעות שבבני אדם, וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל בדעותיו, באים רק מפני הערפלים המצויים במחשבה ע”ד המושג האלהי, שהוא ים שאין לו סוף, וכל המחשבות כולם, בין המעשיות ובין העיוניות, ממנו הן נובעות ואליו הן שבות.
ע”פ רוב, הצד העליון שבמחשבה האלהית, שהוא יותר מאיר ומבריק, מחשיך הוא את האור של הצד התחתון שבה. ולפעמים כל דרכי החיים נובעים ומתמשכים מצד התחתון, הקרוב למעשה ולגבול מסויים, וכשהצד העליון – ע”י אורו – הוא מכהה את הזוהר וממעט את הכח של הצד התחתון שבמחשבה האלהית, אז, אם אותה ההארה העליונה לא חדרה עדיין כ”כ עד שתתן היא בכ[חה] הגדול את כל ההמשכות של הרעיון, של המעשה, של המוסר ושל המרץ, שהצד התחתון היה נותן אותם, פועל האור העליון הזה להכשלת החיים, למיעוט הכח, לרפיון המוסר, ולחולשת הנפש.
ע”כ צריך הדבר להעשות באופן כזה, שהאור העליון, כשהוא ממשמש ובא, יהיה נתקן לבא ע”י המיצוע של האור התחתון, עד שיוסיף באחרון עצמו את אורו, ויתן נשמה חדשה בתוך המעשים, ההרגשים והמחשבות, וכל משך החיים שנמשך מהמחשבה התחתונה, ובזה יקובל מהאור העליון תועלת בלא נזק.
משל לדבר: שני צדדים יש בהשגת האלהות: ההשגה האישית, וההשגה הכללית. כלומר, ההשגה הראשונה היא, מה שהידיעה באה למצא את מציאות [הא]להות מתוך העולם, להכיר את הבורא מתוך נבראיו, את היוצר מתוך היצירה2. וההכרה של המציאות איננה גומרת את עשרה רק במציאות לבד, כ”א היא הולכת ועולה עד השגת השלימות הגמורה באין סוף. ומזה מתילדים המון רב של רעיונות ורגשות, המתחרים זה על זה בהברקתם והתלהבותם העליונה, וכשהם מסתדרים יפה, מתילד בם כח השמחה האהבה והגבורה, ביחד עם הנועם והעדן האלהי, וכל השלימות של המוסר והחיים נובעים מהם.
אמנם בעליה יותר עליונה, המחשבה עולה עד ההשגה הכללית, כלומר ההשגה שאין שם שום דבר, כ”א אלהים לבדו הוא מצוי האמת3, וכל ההגבלות, החילוקים, הסתירות והפירודים, אינם אלא ניצוצי דמיון4, שלגבי המציאות האמיתית, אינם בכלל מצ[יאות]5, שהם אינם מצד פירודם כ”א פגמים של העדר6, שהם אפס מוחלט מצד היחידיו[ת שלהם]7.
וההכללה הזאת היא ג”כ בוקעת ועולה בגבהי מרומים. בהתחלתה היא דומה לההבנה השפינוזית האומרת שאין שום דבר כ”א אלהים, וההשגות כולם הנם תארי האלהות, אמנם כשהדעה מתקצרת ע”י הגבולים, החולשות והכיעורים, שמתגלים במציאות, והשלימות האלהית מושכת את כל הלב והרעיון להחליטה8 בתכלית השכלול, אז מתגלה הרעיון הקנטי, שאין הידיעות, אפילו החושיות, מתגלות לפנינו בצביונם האמיתי, א”כ כל מה שאנו רואים, הננו רואים רק צל של דבר ולא דבר, א”כ כל מה שאנו דנים ע”ד כיעור, רשע, חולשה, הפסד, איננו כ”א מפני שכך נראה לנו הצל המועט המגיע לנו. וכן אנו רואים את עצמנו ג”כ מצד צללי הוייתנו הכלולה בכל, אבל לפי האמת, הכל שלם, מבהיק, מאיר ומשוכלל, והולך ומאיר, [ומתאח]ד בשטף של אין סוף9. וזאת המחשבה מעלה היא אותנו עד עליוניותה, לדון שמעתה אין לומר על האלהות שהיא רק הכל, שהרי הכל, הוא סוף כל סוף, קיבוץ של גבולים וצללים בעלמא, אלא שהוא באין ערוך יותר שלם מן הכל – לאין סוף. והשלימות האין סופית, בגודל הוייתה, אילו היתה מתגלה, היה נראה לעין כי אין עוד כ”א השלימות שבפועל האלהית המאירה באין עוד, בתכלית כל המעלות והשלמויות. ומפני שהידיעה הזאת היא גנוזה בעומק המחשבה האנושית10, ע”כ יש בקרבה נחל עדנים מהאור האלהי שהנשמה מתגדלת על ידה.
והנה המחשבה העליונה הזאת, הכללית, היא באין ערוך יותר מאירה מהמחשבה האישית של הכרת השלימות האלהית מתוך היצירה, שאז יש יוצר ויש צורה, שכ”א עומד לבדו, אלא שהיוצר בו מקור החיים והשלימות, והצורה אינה מאירה וחיה כ”א מאורו, אבל המחשבה הכללית מוחקת את הצורה משום הבהקת האור של היוצר.
והנה אנחנו, אע”פ שלפעמים הננו מתכשרים לבא ג”כ עד גבהה של המחשבה העליונה, אבל זהו רק באישים מיוחדים ובזמנים מיוחדים, וגם אלה המיוחדים, יוכל רק הניצוץ העליון של השכל שלהם להגיע עד רוממות מחשבה זו, ולא כל השכל כולו, ועל אחת כמה וכמה שלא כל ההרגש וכל כח המעשה יוכל לבא עד למדה העליונה הזאת11. ע”כ, אם ע”י ההשפעה של המחשבה העליונה, ימחקו כל האותיות של המחשבה התחתונה, הכל יועם ויוכת12. המוסר יתנודד, ושלימות האמונה תתרופף13, החיים יחלשו והמרץ יחלש, והארץ תשאה שממה14. לזאת כך היא דרך האורה, שיהיו תמיד יום ולילה בחוברת, והמאור הגדול יאיר בזמנו, ויתן מקום ג”כ למאור הקטן ולכוכבים, עד אשר יוכשר הכל להתעלות, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים15, והיה יום אחד הוא יודע לד’ לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור. והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל ה[ים] האחרון, בקיץ ובחורף יהיה. והיה ד’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד’ אחד ושמו אחד16.
1. נדפס באורות עמ’ קכד.
2. עיין מורה נבוכים א עא.
3. עיין רמב”ם הל’ יסוה”ת פרק א, פנקסי הראי”ה ג פנקס ט”ו אות לט.
4. עיין פנקסי הראי”ה ב בויסק פרק כד.
5. עיין פנקסי הראי”ה ג פנקס טו אות לט.
6. עיין מהר”ל נתיבות עולם נתיב כח היצר.
7. עיין מהר”ל אור חדש סוף ד”ה וישב מרדכי אל שער המלך.
8. כלומר להכריתה ממצב החולשה הכיעור והגבול, ולהשלימה ולגומרה.
9. עיין פנקסי הראי”ה ב בויסק פרקים כד כח לח, שמונה קבצים ז מא.
10. עיין זהר א קג ב, נפה”ח ב טו יז, ג ג ח יד, אוה”ק ח”א חכמת הקודש אות עז, ליקו”ת להגר”ז בלק ב ד, מטות ג, תצא ב, ג.
11. עיין נפה”ח ג יד.
12. עיין ישעיה כד יב, איכה ד א.
13. עיין נפה”ח ג ג, שו”ת ח”צ סימן יח, לקמן אותיות סה-סו.
14. עפ”י ישעיה ו יא.
15. ישעיה ל כו.
16. זכריה יד ז-ט, ועיין לש”ו הדע”ה ב דרוש ד ענף ט.
שמונה קבצים / קובץ א / קו.
קו. תמיד צריך לזכך את המחשבה בענין האלהות, שתהיה ברורה, בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות. וכפי גודל הזיכוך של יסוד היסודות בתוכיות הנפש, כן תגדל ביותר הפעולה שתפעל הדבקות האלהית, שברגש ושבהתפעלות הלב, לנהל את כל מהלך החיים באורח ישרה.
שמונה קבצים / קובץ א / שלד.
שלד. עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף, שכל מה שנכנס בתוך הלב, ה”ז ניצוץ ובטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול, לגבי מה שהוא באמת. ואם ההכרה הליבית קרועה היא ממקורה, אז היא מדולדלת ואין לה שום ערך. ואין תקנה לה שתהיה מאירה בצורה חיה, כ”א ע”פ הקישור עם ההארה של האמונה, שהיא הארה כללית למעלה מכל ערכים, ובזה היא מבססת את הערכים כולם. כל עניני האמונה שהם חוץ מזו של גדולת אין סוף, הנם רק הסברות כדי להגיע על ידם לעיקר האמונה. וההסברות הם בגדר אברין דמלכא, ויש מהם שהם בגדר לבושין דמלכא, ומאן דבזע לבושין דמלכא גם הוא מרים יד ומתחייב בנפשו. ומ”מ צריכין לבאר בהדרגה את ההבדלים שבין העיקר של האמונה ובין הסברותיה, ובין ההסברות עצמן ג”כ צריכים לבאר, את חילופי המדרגות שבהן.
פנקסי הראי”ה (ד) / פנקס הדפים ד / עו
כל הגדרה באלהות מביאה היא לידי כפירה.
ההגדרה היא אלילות רוחנית2.
אפילו הגדרת השכל, והרצון, ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כ”א הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה, היו גם הם מביאים לידי כפירה3.
ואצל האנשים שנעתקו לגמרי מהדעה המקורית הזאת, מביאים הם באמת לידי כפירה גסה, כל השמות האלהיות, וכל מה שמדובר על אודותם.
4אשר על כן הכרח הוא כדי לשוב להבצרון של האמונה, שתשוב ותחיה5 בתוך כל נשמה, להיות עסוק בארחות השכל היותר גנוז, שבו עולים למעלה מכל הגדרה6, ומ”מ מתמלאה היא הנשמה חיים מלאים בדעת וכשרון7. וע”י מעמיקים כאלה, מתמלא העולם אורה8, וטל של תחיה, מעורר נרדמים, ומחיה מתים9.
1. נדפס באורות, זרעונים, סוף עמ’ קכד, ותחילת עמ’ קכה, וסופו בעמ’ קכח.
2. עיין בספר דעה צלולה להרב אורי שרקי שליט”א מאמר “אתיאיזם”.
3. עיין לעיל אות לא, אגרות הראיה אג’ תתצו.
4. נדפס גם במדות הראיה, אמונה אות לא.
5. כ”ה גם במדות הראיה. ובזרעונים: לתחיה.
6. הערת הרצי”ה: ע’ אורות עמ’ קכד קכה קכט קלח.
7. הערת הרצי”ה: ע’ תהלים קיט סו.
8. עיין לעיל פנקס א אותיות ב מא, פנקס ג אות מה, פנקסי הראיה ח”ג פנקס טו אות לד, ליקוטים אות ב, אגרות הראיה ח”א עמ’ נא, עקבי הצאן מאמרים דרישת ד’ דעת ד’ עבודת ד’.
9. הערת הרצי”ה: ע’ שו”ת מהרשד”ם סי’ יז
שמונה קבצים / קובץ א / סד.
סד. השממון של המחשבה ממיעוט הלימוד והידיעה, מביאה את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות, ואינינו יכול לשער עד כמה המחשבה הזאת היא עזות נוראה וסכלות איומה. וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה. ומתוך שמצטבר הרגל של כמה דורות לחשוב מחשבת טעות זאת, כאילו אפשר לחשוב במהות האלהות, מתארגים הרבה הבלי שוא, שתוצאות שלהם הנם רשעות רבות ונוראות, עד שאפילו האדם הפרטי אובד הוא את חילו החמרי והרוחני מרוב צרה ואפילה. כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה הזאת, באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה, אבל היא מתנגדת לה תכלית הניגוד. ומתוך ההתנגשות של שני ההפכים הללו, תעזר האנושיות עזר גדול, להיות מתקרבת לדעת את ד’, ידיעה מאירה, ידיעה המקרבת את האדם לאשרו הזמני והנצחי. ובמקום המחשבה השוממה של ההתפרצות אל מהות האלהות, תבא בלבו מחשבה בהירה של המוסר הטהור והגבורה העליונה, המתוה לאדם את דרכי החיים, ומציגתו באור ד’.
פנקסי הראי”ה (ז) – קובץ מתקופת יפו-שווייץ – נספח למציאות קטן / כד
הצרות כולן הבאות לעולם, ביחוד הצרות הרוחניות, תוגה, קוצר הרוח, בחילת החיים, יאוש, שהם באמת הנן הצרות העקריות של המציאות, אינם באות כ”א מפני חוסר דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ד’. ההכנעה לפני האלהות זהו דבר טבוע בכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה, מוכרחת היא להתבטל בפני הכללות וק”ו בפני מקור ההויה של הכללות, שהוא חש בו עליוניות של אין קץ לגבי הכלליות. ההתבטלות הזאת, מפני שהיא טבעית, יש בה לא צער ודכדוך כ”א עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יופי. אבל מתי היא טבעית, כשגדולת האלהות מצטיירת יפה בתוך הנשמה בצורה של דעה טהורה ושל דמיון עשוי בטוב החיים, ממולא בכל הוד ותפארת גדולה, שאז ההתבטלות נתבעת מכל זויות הנשמה וכל נימיה וכל כללותה ופרטיותיה. אבל כשעל ידי קוצר הדעה, נחשך אור השכל, וההכרה האלהית נעשית גסה וחשוכה, אז אין גאות אלהים מתגלה בתוך הנפש כ”א שפלות ודמיונות פרואים, המציירים תכונה של איזה מציאות בדויה, מדולדלת וקצופה, מטושטשת ע”י חיבור דמיונות פראיים, שמבהלת את כל מאמין בה, ומדכדכת את רוחו, ועוקרת את הזיו האלהי שבנשמתו. ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד’ אחד, היא מלה ריקה, שאין הנשמה יודעת ממנה כלום, וכל עדין רוח מחוייב לכפור במציאות כזאת ובכל המתיחש לשמה וק”ו לשלטונה ונפלאותיה. וזאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחא כשאזלו מים מני ים, ומקור הדעת האלהית חרב בכנסת ישראל, וממילא בכל העולם כולו. מי יוכל להיות נכנע למפלצת פחותה שדמיון חלש וחולה מציירו. אוי לנו על שד משדי כזה. – אחת היא התרופה, התעוררות חזקה להרמת דעת אלהים בכל רחבה ועמקה. טפשות היא לנער את השכל מן הנטיה אל הנסתר שבמעמקי הנשמה, שאי אפשר מבלעדם להכיר כל נשגב, כל מה שהוא למעלה בחיים ובהויה מהחושים המטומטמים שלנו שנאטמו מרוב טומאה וצרה, כשם שאולת וחולשה היא להסיח דעת ולסגור עין מהגלוי, מהיופי והעז שבחיי המציאות המוחשית. גאות ד’ כשהיא מתפתחת בקרב הנשמה המכרת ע”פ כל דרכיה, היא מרצה את החיים בשיעבודם הטבעי, היא ממלאתם נחת בכריעת ברך לפני המרומם והנשגב באמת, היא ממלאתם חיים לפי אותה המדה שהפרט מכיר את גודל הכלל והדר מקורו, וכל העז וההוד שבמחזות המציאות הולך ומתעלה, מתכלל ומתאדר, ע”י הקטנתה של הנשמה לפני יוצרה. ההקטנה הטבעית הזאת היא מצמיחה גדלות אדירה, שלטון של הוד מלכות ונהורא מעליא, המשחקת בכל עת בעונג עדנת מציאותה, ועליזה בחלקה ההולך ומתרחב, הולך ומתגדל עד אין חקר, עד אין קץ, עד תאות גבעות עולם2.
הקבורים בקברי החלחלה של האלהיות הדמיונית החולנית, אינם רוצים לזוז מקברותיהם, עד שיבא רוח חזק מארבע רוחות ובסערתו יקימם בעל כרחם3 וידעתם כי אני ד’ בפתחי את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל4.
1נדפס באורות, זרעונים, ה יסורים ממרקים, עמ’ קכה, ועמ’ קכז.
2בראשית מט, כו.
3ארבע מילים אלו נוספו אח”כ בכי”ק בין השורות.
4יחזקאל לז, יב-יד.
פנקסי הראי”ה (א) / תקופת יפו (תרס”ד-תרע”ד) / פנקס ה – פנקס יפו (“עם ‘אדר היקר'”) / טז
החסרון הבא לרגלי המניעה הכללית של הלימוד הרוחני בענינים האלהיים, הוא מה שהמושג מהאלהות הולך הוא ונחשך מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה. ועם זה, הפחד החיצוני, והאמונה הטבעית, והשיעבוד של ההכנעה, נשארים הם בלבבות רבים בתור השפעה של ירושה מאותן התקופות שבהן היתה הדעה וההרגשה האלהית מאירה בעזה עד שהיתה ראויה מצד גדלה לשעבד אליה את כל הנפשות. וכיון שנקודת התוך של ההכרה האלהית עמומה היא, הרי המהות האלהית כלולה אצל ההמון, וגם היחידים שהם ראויים להיות למאירי דרך להם, רק בתור כח תקיף שאין להמלט ממנו, והכרח הוא להשתעבד אליו, ולהשתעבד ג”כ להאמין במציאותו מפני הספק של הסכנה האיומה של אי האמונה, והכל בתור חמת מלך תקיף ובעל זרע. אמונה כזו מטמטמת היא את הלב, ומונעת את העדינות הנפש של האדם להתגבר, עד שהכפירה מוצאת מקום לעמד במרכז המוסריות.
פנקסי הראי”ה (ד) / פנקס הדפים ג / מה
אין הבדל בעולם אם אומרים ע”ד הטוב או ע”ד החסד המשפט הגבורה התפארת, וכ”מ שהוא חיים ופאר החיים, או ע”ד האמונה והאלהות, הכל הוא מה שהנשמה כוספת במקוריותה למעלה מן הכל. גם כל השמות והכינויים, בין העבריים ובין הלועזיים, אינם נותנים ג”כ כ”א ניצוץ קטן וכהה מאור הצפון שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו אלהים. ההתישבות הנפשית הגסה ע”ד מציאות התכן בעצם התיבות והאותיות, זאת היא שמחפירה את האנושיות. והכפירה באה כעין צעקה מעצמת מכאובים לגאול את האדם מבאר צרה נכריה2 זו, להעלותו מחשכת האותיות והפתגמים למאור הרעיון והרגש.
כשהעולם רואה זעזוע אורות כמו אלה, חושב שהעולם מתהפך, שהאמונה נופלת. ובאמת הצללים נדים וזזים בורחים ומסתלקים לפנות מקום לאור.
אבל דוקא כשהאורות מזדעזעים ומכחם הכלים חושבים להשבר, צריך המעמד אימוץ אדיר, להודיע, שאמנם אין האותיות התיבות העובדות גופן של אורות, אבל כלים הם, אברים של גויה חיה נושאת בתוכה את הוד הנשמה. ואוי אוי למי שמסלק גם את הערך של הכלים מן הכלים, מי שמבער את הקודש של האותיות והתיבות המעשים והציורים גם מתחום שלהם. אילם ישאר באין הגה, נדהם בלא ציור מחשבי פנימי, ורצוץ כולו מאפס כח מעשי, סחוף בזרמים שוממים, המשממים את כולו, את גופו ונפשו, רוחו ונשמתו.
רוממו את האמונה, העלו את הרעיון, והבו גודל להחיים הממשיים, שעל פי ההתלבשות של האורה העליונה, בציור המושכל הלבוש בכח הדמיון, ובאוצר חיי המעשה, התורה והמצוה.
שמונה קבצים / קובץ א / סד.
סד. השממון של המחשבה ממיעוט הלימוד והידיעה, מביאה את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות, ואינינו יכול לשער עד כמה המחשבה הזאת היא עזות נוראה וסכלות איומה. וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה. ומתוך שמצטבר הרגל של כמה דורות לחשוב מחשבת טעות זאת, כאילו אפשר לחשוב במהות האלהות, מתארגים הרבה הבלי שוא, שתוצאות שלהם הנם רשעות רבות ונוראות, עד שאפילו האדם הפרטי אובד הוא את חילו החמרי והרוחני מרוב צרה ואפילה. כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה הזאת, באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה, אבל היא מתנגדת לה תכלית הניגוד. ומתוך ההתנגשות של שני ההפכים הללו, תעזר האנושיות עזר גדול, להיות מתקרבת לדעת את ד’, ידיעה מאירה, ידיעה המקרבת את האדם לאשרו הזמני והנצחי. ובמקום המחשבה השוממה של ההתפרצות אל מהות האלהות, תבא בלבו מחשבה בהירה של המוסר הטהור והגבורה העליונה, המתוה לאדם את דרכי החיים, ומציגתו באור ד’.