שיעורים בנושא אמונה באלוהים מאמרי הראיה / חלק א / דרך התחיה ההויה הרוחנית כמו שהיא אי אפשר להכיר על ידי כל חפוש ומחקר. הדעה, החקר השכלי, הפלוסופיה מציינים רק את הסימנים החיצוניים של החיים. ואפילו בשעה שהם עוסקים בפנימיות של החיים רואים הם רק את הצללים של החיים ולא את תוכיותם, וכל גבורתם של המופתים השכליים היא רק לסול דרך לרוח להתקרב בה אל הפרוזדור – של הרגשת המציאות הרוחנית. אבל כל זמן שהאדם טבוע בחושיו ובגבוליהם הצרים לא יכיר ולא ידע את ההויה הרוחנית ורק צללים קלושים ייראו על ידם. ואם יתיחש אל הצללים, כמו אל המציאות האמתית, אז יהיו עליו הצללים ההם למשא כבד וימעיטו את כחו החומרי והרוחני יחד, עד שיבקש לברוח מפניהם כמפני דבר מזיק. אבל כמה שלא יברח האדם מן הצל, הצל רודף אחריו, ורק תרופה אחת יש להפטר ממנו והיא – הוספת אורה. הוספת אורה זו אי אפשר שתבוא רק ע"י התעלות לתוכה הפנימי של עצמות ההויה הרוחנית, אבל לזה אין לאדם כל אמצעי פסיכי, מלבד "עמק רוממותו" של חוש האמונה האלהית. זוהי דעת הדעות והרגשת ההרגשות, שמחברת את ההויה הרוחנית של האדם, המציאותית בפועל, עם ההויה הרוחנית העליונה ומערבת את החיים שלו עם החיים המציאותיים הרמים מכל גבול ונעדרי כל חולשה פיזית. מאמרי הראיה / חלק א / המאור הגדול (לדמות דיוקנו של הרמב"ם ז"ל) / א. חליפות וצבא בתולדה האנושית, ובתולדות ישראל בפרט, התרוממות הגל של זרם קרבת ד' בלא התחשבות עם יסוד טהרתו, היא המביאה את עכירת הלבבות וטמטום הרוחות מפעם לפעם. המון רגשות ורעיונות מרובבות ביחס לציורים האלהיים, בצורה חיובית כפי העולה על הרוח, בלא הזרחת האורה השוללת ומטהרת את הציורים ההם מעבי המחשכים, הם הם הביאו לעולם את עבי הערפל של חשכת האליליות, אשר תחתיה כרעה האנושות ותאבד את דרכה בחיים. לעומתם באו השוללים כבאי כח טהרת המחשבה, עמלו ויגעו להרבות את השלילה, עד אשר נתרחקו מרחקים שאין להם סוף מכל השטח של הקשבת הרגש של קרבת ד', והתנודדה על ידם האנושות כנוד הקנה במים, אכולת ספקות ואין נחת. והפרץ הנבעה של זרם קרבת אלהים, בלא זרם של טהרה העומד לעומתו ומזקק את סיגיו, המתרבים על ידי נביקת רוח האדם וחוסר כשרונו להחזיק את השפעה הגדולה הזאת בטהרתה, הוא היה הגורם לכל אשר סבלנו מיצרא דעבודה זרה בכל אותם הימים אשר לפף גם אותנו, אשר על ידו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו3, נתפזרנו בגויים, ונעשינו ככלי אובד. מאמרי הראיה / חלק ב / שעורים בספר הכוזרי / ז. נבאר את הדברים: כידוע כח האמונה הוא דבר טבעי לנפש, וע״כ אם אינו מוצא את ההדרכה הישרה והנכונה, הוא מוכרח לתור לו שבילים זרים ולהתהלך בארחות עקלקלות, כאדם האוכל מרעבונו הגדול דברים בלתי מוכשרים כלל לאכילה – זהו יצרא דעבודה־זרה שיצא ״כי גוריא דנורא מבית קדש הקדשים״, כי הצמאון הטבעי הזה מכריח את האדם לתור ולחפש לו אמצעים בלתי נאותים ומגונים, כדי לשבר בו את צמאונו הגדול, כלשון ספר יצירה, ״למאמרו כסופה ירדופו״. בבית שני, כשראו חכמינו את תוקף היצה״ר, בטלוהו ליצרא דע״ז. שְׂאֶת התשוקה הטבעית הזאת – לתוכן אמוני – הפסיקו ממהלכה הבריא, והנהו מתנהג ברפיון ובכבדות; ועם בהירות הקודש שנפסקה, חדלה אז גם נבואה מישראל. מדלדול רוחני זה יצא שורש פורה ראש ולענה, והאפיקורסות התחילה לבצבץ. עד אז לא היה לה שום מקום בחיים, לפי שתכן האפיקורסות הוא הסתלקות האדם מחבור של קדושה, מהתקשרות אלקית. רק אחרי שבטלוהו ליצרא דע״ז, כלומר שהחלישו את כח האמונה הטבעי, התחילה האפשרות של המחשבה הגרועה, של הסתלקות מוחלטת מאלוהות. ״אתם קרוים אדם ואין עכו"ם קרוים אדם״, היהדות היא הטבע הנפשי, שמשתפת את הרצונות להרגשה אלהית קרובה וגם נקיה וטהורה. לא כן הרעיון הפילוסופי, שאין לו לא עליית הקדושה ולא ירידת הע״ז, ״לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים״37, וע״כ הגעת תכן האמונה להאדם אינו ע״י הצנור הפילוסופי. מאמרי הראיה / חלק א / המאור הגדול (לדמות דיוקנו של הרמב"ם ז"ל) / א. הסבה היסודית של התנועות הגדולות, שאנו מוצאים במהלך רוח האנושיות בנוגע לאותו הקשר שלו עם קול ד', בצורותיו השונות, בחיוביו ובשלילותיו, היא הופעתו הכללית מתוך פעולת שני יסודות שונים הפכיים זה לזה בטבעם, ששניהם יחד אינם פוסקים מהגביר את לב האדם להתקשר עמם ולחיות על פיהם את חייו העצמיים. היסוד האחד הוא קול התשוקה הנפשית הטבעית העצמית לקרבת אלהים, אשר כל ההויה כולה, וכל זרמי הנפש, החיים בכל מלא היקום ובכל כח התודעה האנושית, כולם אומרים באין הרף, כי אך זהו הטוב, זהו האושר, זהו יסוד החיים הנצחיים, מקור האור ושורש כל עדן. והיסוד השני הוא הקול המזקק ומצרף את עצם תשוקת הקרבה הזאת, המוציא אותה מנפתולי מחשכיה ומעלה אותה למכון האורה הבהירה. ושני היסודות האלה ביחד עושים את המכון של הקודש ושל טהרת הקודש. גם בתקופות אשר הושפל מאד רוח האדם ושום דברי עדינות מוסרית ורגשי תפארת טהורים לא יכלו לחדור לתוך לבו, גם אז לא חדל קול ד' לקרא בקרבו. נתלבש אז הקול ההוא במעטפות מפלצת איומות, מביאות שממון, טומאה וזוהמה, רשע וכסל על כל ככר החיים הכלליים והפרטיים. מתוך הקול הזה בעוותו יצאו כל המכונות האליליות, כל דרכי העבודות הזרות, לכל ארחות המעקשים שלהן. אבל גם תחת הררי החשך הללו לא חדל כח האיתנים אשר לקול ה' ביסודו, לפעול את פעולתו, למרות אשר רובי המחשכים הפכו את התגלותו לבלהה והרס. מהלך רוח האדם אינו פוסק את שיטתו בים הגדול הזה, החובק בתוכו את אלה שני הזרמים המתגוששים: עצם יסוד קרבת אלהים וטהרתה של קרבה זו. מאז התחילה הקריאה בשם ד', מאיתן האזרחי אברהם אבינו, ועד עתה, לא חדל הקול המטהר את קרבת אלהים, ברגש אשר בלב האדם, מלפעול את פעולתו. אמנם רק הענקים הגדולים בקומה הרוחנית, שעמדו לאדם בכלל ולישראל בפרט, הם המאחדים בזרוע עוזם את שני היסודות הללו באחדותם הנפלאה, הם הם המחיים את נשמת האדם בכלל ואת נשמת ישראל ביחוד, על ידי מה שהם מפלסים נתיבה רחבה למהלך של קרבת אלהים, שהוא עוז העולם, ולמהלך טהרתה של הקרבה הזאת, שהיא אורו של עולם. אורות התורה / פרק יא- פעלת התורה והדרכתה / ו הַתּוֹרָה מְזַכֶּכֶת אֶת הַמִּדּוֹת, וְאֶת כָּל הַתְּכוּנוֹת הַגּוּפָנִיּוֹת וְהַנַּפְשִׁיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה מִתְקַפֶּלֶת כָּל הַנַּפְשִׁיּוּת כֻּלָּהּ לְאוֹצַר הַחַיִּים שֶׁל מְקוֹר הַיּשֶׁר הַחַי הָאֱלֹהִי, שֶׁהוּא שׁרֶשׁ הַתּוֹרָה, וְעַל יְדֵי שְׁהִיָּתָם שֶׁל הָעֲנָפִים בִּמְקוֹרָם הָעֶלְיוֹן קוֹנִים הֵם שָׁם אֶת הַטֶּבַע הָעֶלְיוֹן וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁל עַצְמִיּוּתָם עַל פִּי יְסוֹד מְקוֹרָם הָאֱלֹהִי, וְאַחַר כָּךְ בְּשׁוּבָם לְהִתְפַּשֵּׁט בַּגּוּף, וְלִפְעל אֶת פְּעֻלַּת הַחַיִּים, הֲרֵי הֵם שָׁבִים בְּשֶׁפַע רַב שֶׁל אֲצִילוּת וַעֲדִינוּת עֶלְיוֹנָה, וְהַתּוֹצָאוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְהַמַּהוּתִיּוֹת שֶׁלָּהֶן מִתְבָּרְכוֹת וּמִתְעַדְּנוֹת. הֲלוֹא כה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ד' . מוסר אביך / פרק ב- סדור כחות הנפש בדרכי עבודת ד' / א. הדרכת השכל והרצון בפנים ובחוץ בפרט ובכלל והדבר הפרטי באדם נלמד הוא מהכלל כולו, שלמדנו החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל בפירושו לאד"ר ט) מענין המבול ותיבת נח. שדומה לו הי' האידרא דרשב"י ע"ה, שהתיקונים נתקנו בפנים האידרא, כמו שנתקן העולם כולו ע"י גידול בע"ח והספקת מזונם, בתוך התיבה, רק לא הי' אפשר להתפשט בעולם מצד שמדה"ד גרמה שיהי' מבול ע"פ כל הארץ, לכלות פשע ולהתם חטאת. וכמו-כן התיקונים הגדולים של מאורות הקדושה לא הי' אפשר שיתפשטו בעולם, מפני טפשות לב אנשי העולם ע"י זוהמת מעשים רעים ותשוקות דמיוניות. אבל כשישלם העולם יצאו חפשי מהמאסר, וכן כשישלם הגוף יצאו חפשי אותם הכחות. והנה הקב"ה ברא את האדם בחכמה, והכין בטבעו כחות לתשובה, כיון שהתשובה קדמה לבריאת עולם, ע"כ שולט הוא בנפשו לכנוס אליו כחותיו, אבל הכנוס הזה מורגש בלב בתור עצבון ובשכל – בלחץ וקצר- רוח. אבל לא זהו התכלית, רק במשך התיקון צריך האדם לנסות כוחותיו אולי יוכל לשלח חפשי ויעבדו עבודת השי"ת ביתר שאת ; כי אי-אפשר לתלמוד-תורה להתרחב ולרדת אל עומק החכמה האמיתית ולעשות טוב וישר בפעולות גדולות כי-אם בנפש מלאה אמץ ורוח גבורה ללכת ברחבה, בלתי-מאוסרת. והוא ענין שילוח העורב והיונה. שימצא האדם בנפשו דרכים, שיוכל לנסות כחותיו בדבר שלא יהי' חשש הפסד וסכנה, כמו נח ששלח מעופפים שכנפיהם מגינות עליהם ממי המבול, וכשיראה שהקלקול לא נתקן לגמרי יאסוף אותם אל תיבתו, עד שידע כי חרבה פני הארץ, ואז יתישב הרבה עד שימצא בעצמו שמצד כבודו של הקב"ה וקיום תורתו ראוי לו להחפש, וזהו דוגמת מאמר השי"ת לנח צא מן התבה. אורות ישראל / פרק א / יג אִי-אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִפָּרֵד מִדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית, וְאִי-אֶפְשָׁר לִכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל לְהִפָּרֵד מִצּוּר יִשְׁעָהּ אוֹר ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִי-הָאֶפְשָׁרוּת הַזּאת, הַהוֹלֶכֶת וּמוֹפִיעָה בְּכָל הַדּוֹרוֹת, יֵשׁ בָּהּ הֶכְרֵחַ טִבְעִי, שֶׁאֵינֶנּוּ נוֹתֵן מָקוֹם לִבְהִירוּת הַדַּעַת לְגַלּוֹת אֶת פְּעֻלָּתָהּ. עַל כֵּן בָּאִים יָמִים שֶׁתַּרְדֵּמָה נוֹפֶלֶת עַל הָאָדָם, וְהַפַּרְצוּפִים נִנְסָרִים זֶה מִזֶּה, עַד שֶׁהַפֵּרוּד הַגָּמוּר נַעֲשֶׂה אֶפְשָׁרִי. וּבִכְלוֹת הַתַּרְדֵּמָה, בִּמְקוֹם צֵלָע מְחֻבֶּרֶת, חִבּוּר טִבְעִי, גַּב לְגַב, עוֹמֶדֶת תִּפְאֶרֶת אָדָם בִּכְלִיל הֲדָרָהּ, שֶׁהַבְּחִירָה הַשִּׂכְלִית מַכֶּרֶת לוֹמַר "זאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" , וְהָעוֹלָם מִתְכּוֹנֵן בְּהוֹפָעַת חַיִּים וְתוֹלָדוֹת קַיָּמוֹת עֲדֵי עַד. הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת לְדַבֵּר "גְּבהָה גְבהָה" , עַל-דְּבַר שְׁמָד, עַל-דְּבַר כְּפִירָה, עַל-דְּבַר פֵּרוּדִים מֻחְלָטִים, הֵן תּוֹלְדוֹתֶיהָ שֶׁל הַנְּסִירָה, הַמְבִיאָה לִידֵי הַהִתְאַחֲדוּת הַגְּמוּרָה, הַצּוּרִית הַחָפְשִׁית, "כִּמְשׁוֹשׁ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" . הַחִזָּיוֹן מִתְגַּלֶּה בְּיִחוּשָׂהּ שֶׁל הַתּוֹרָה אֶל הָאֻמָּה, שֶׁהַחִבּוּר הַטִּבְעִי הוֹלֵךְ וּמִתְפָּרֵד עַל-יְדֵי הַנְּסִירָה הַתַּרְדֵּמִית, וּגְמַר הַנְּסִירָה הוּא תּכֶן הַבִּנְיָן, הַמֵּבִיא לְאַחְדוּת מְשֻׁכְלֶלֶת, וְתוֹרָה חוֹזֶרֶת לְלוֹמְדֶיהָ , וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ד' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. אורות / ישראל ותחיתו / לב הַפְּלָגִים יִבְלֵי הַמַּיִם שֶׁל הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה, בַּמַּעֲמַקִּים הֵם זוֹרְמִים, בְּמַעֲמַקֵּי הַטֶּבַע הַגּוּפָנִי וּבְתַחְתִּית הַבָּשָׂר וְהַדָּם הִנָּם הוֹמִים וְרוֹעֲשִׁים, אָמְנָם מִתְפָּרְצִים הֵם אֶל עַל, צוֹעֲקִים וּבוֹכִים, מִתְנוֹדְדִים וְקוֹבְלִים, מִתְאַמְּצִים וּמִתְפַּתְּלִים הֵם בְּאֵין הֶרֶף לַעֲלוֹת אֶל הָרוּם, לְהִגָּלוֹת בְּצוּרָה מְאִירָה חַיָּה חַיִּים שְׁלֵמִים, מְלֵאִים זִיו הוֹד וּפְאֵר הַדְרַת גְּבוּרַת-קָדְשֵׁי- קָדָשִׁים. אַשְׁרֵי הָאִישׁ, הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל נִשְׁמָתוֹ מִתּוֹךְ מַעֲמַקָּיו, וְאַשְׁרֵי הָעָם הַמַּאֲזִין אֶת הֵד-הַקּוֹל שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁלּוֹ, אֵיךְ הִיא מִתְגַּעֶשֶׁת מִתּוֹךְ מַעֲמַקֶּיהָ, וְאַשְׁרֵי הַמַּקְשִׁיב הַטָּהוֹר אֲשֶׁר יַקְשִׁיב אֶת בַּת-הַקּוֹל שֶׁל כָּל הַיְצוּר הַקּוֹרֵא מִתּוֹךְ מַעֲמַקָּיו לְהִתְגַּלּוּת בְּהִירָה עֶלְיוֹנָה, טְהוֹרָה וּקְדוֹשָׁה. אוֹרוֹ-שֶׁל- מָשִׁיחַ נָתוּן בְּכִלְאֵי הַיִּסּוּרִים שֶׁל עָמְקֵי הָעֳמָקִים, וּבְעֵת קֵץ גְּאֻלָּה, בְּעֵת אֲשֶׁר רַק קַו אֶחָד יִגָּלֶה בִּתְכוּנָה שֶׁל אֵיזוֹ זַהֲרוּרִית אוֹרָה לְהָחִישׁ יְשׁוּעָה כְּלָלִית לְבֵית יִשְׂרָאֵל, יִגָּלוּ וְיֵחָשְׂפוּ אֵלֶּה הַסִּימָנִים הַמּוֹרִים עַל צַעֲקַת הָעמֶק, וּמִתּוֹךְ כָּל הַתְּנוּעוֹת הַכְּלָלִיּוֹת וְהַפְּרָטִיּוֹת, הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהַגּוּפָנִיּוֹת, יֻקְשַׁב אוֹתוֹ הַקּוֹל הָאַדִּיר וְהֶחָזָק, "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". וְהַקּוֹל עוֹלֶה וּמִתְעַלֶּה בִּתְכוּנוֹת חַיִּים וּמַעֲשֶׂה, בִּתְכוּנוֹת רַעְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה, בִּתְכוּנוֹת הֲמוֹן גּוֹיִים וְרוּחַ עָרִיצִים, בִּתְכוּנוֹת נְפָשׁוֹת כְּמֵהוֹת, עוֹרְגוֹת וּמְקַוּוֹת, בִּתְכוּנוֹת חוֹלְמֵי- חֲלוֹמוֹת כּוֹעֲסִים וּמִתְקַצְּפִים, בִּתְכוּנוֹת אַנְשֵׁי יִשּׁוּב וּמְתִינוּת, בּוֹנִים וּמְשַׁכְלְלִים, בִּתְכוּנוֹת אַנְשֵׁי קדֶשׁ מַשְׁקִיפִים וּמְקַוִּים, פּוֹעֲלִים וְצוֹפִים יְשׁוּעָה וּגְאֻלָּה, וּמִכֻּלָּם יַעֲלוּ וְיִגָּלוּ זִרְמֵי אֲפִיקֵי הַנְּחָלִים שֶׁל הַמַּעֲמַקִּים, שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים אוֹתָהּ הַתְּשׁוּעָה הַמְנַחֶמֶת: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". אורות התחיה / עא עַל הַגּוּף, בְּתוֹר מֶרְכַּז חַיִּים מְצֻמְצָם וּמֻגְבָּל, פּוֹעֶלֶת הִיא נִשְׁמַת הַחַיִּים הָרְחָבָה וְהַמִּתְפַּשֶּׁטֶת בִּמְעוֹפָהּ לְמֶרְחַקִּים עוֹלָמִיִּים. אִידֵאָלִיִּים הֵם מְאד טָהֳרַת הַגּוּף, חָסְנוֹ, בְּרִיאוּתוֹ, חִלּוּץ עַצְמוֹתָיו, עֵרוּת חַיָּיו, אוֹר וְחֹם רִגְשׁוֹתָיו. הָעוֹלָמִים כֻּלָּם הִנָּם הַגּוּף שֶׁל הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית, אֲצִילוּת הַשְּׁכִינָה מַלְכוּת שָׁמַיִם, הָעֲשִׁירָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת. בְּעוֹלָמֵנוּ מַרְגִּישִׁים אָנוּ אֶת רִכּוּזָהּ עַל-פִּי מִדּוֹתֵינוּ. עַל כָּל יְצִיר נִבְרָא הִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת, עַל כְּלָלוּת הַיְצִירָה הִיא מִתְרַכֶּזֶת, מְאִירָה הִיא בְּאוֹר חַיֶּיהָ, מְגַלָּה הִיא אֶת עָשְׁרָהּ וּכְבוֹדָהּ. בְּעוֹלַם הַחַי הִיא מִתְגַּלָּה בְּצִבְיוֹנָהּ הַמְיֻחָד, בָּאֱנוֹשִׁיּוּת כֻּלָּהּ בְּרב חֹסֶן וּבְלִיטָה הֲדוּרָה, בְּעִזּוּז קדֶשׁ הֲרֵי הִיא מִתְגַּלָּה בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, זאת הִיא מְנוּחָתָהּ, טְרַקְלִינָהּ הַכָּלוּל בַּהֲדַר תִּפְאַרְתּוֹ. מִי שֶׁחוֹדֵר בַּנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, מִסְתַּכֵּל בְּאָפְיָהּ הַמְצֻיָּן וְהַמְיֻחָד, בְּהוֹדָהּ הַהִיסְתּוֹרִי, בְּגוֹרָלָהּ, בְּנֵצַח קִיּוּמָהּ וְהוֹפָעַת חַיֶּיהָ, בְּמַחֲשְׁבוֹת הֶגְיוֹנוֹתֶיהָ, בִּשְׁאִיפוֹתֶיהָ, תִּקְווֹתֶיהָ, חֲלוֹמוֹתֶיהָ וְיִעוּדֶיהָ, בִּטְחוֹנָהּ וַאֲמִתָּהּ, הֲרֵי הוּא מוֹצֵא כַּמָּה נָאֶה הוּא הַמֶּרְכָּז אֲשֶׁר לַבְּחִירָה הָאֱלֹהִית, אֲשֶׁר לַאֲצִילוּת הַשְּׁכִינָה. מִתּוֹךְ דְּיוֹקָן שֶׁל מַטָּה עוֹלֶה הוּא וּמִסְתַּכֵּל בִּדְיוֹקָן שֶׁל מַעְלָה, וְנוֹתֵן כָּבוֹד וּפְאֵר לַמַּלְכוּת, מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים, אֲשֶׁר עַל יִשְׂרָאֵל הַדְרָתוֹ, וְהַגְּוִיָּה הַלְּאֻמִּית וְכָל מַכְשִׁירֶיהָ, אַרְצָהּ שְׂפָתָהּ, רוּחָהּ, מוּסָרָהּ, מִנְהָגֶיהָ, נְטִיּוֹתֶיהָ וְהַנְּשָׁמָה שֶׁלָּהּ, תּוֹרָתָהּ, נְבוּאָתָהּ, תְּפִלָּתָהּ, אֱמוּנָתָהּ וְכָל הַפְּלָגִים הָרַבִּים, יִבְלֵי מָיִם נֶאֱמָנִים, מַיִם עֶלְיוֹנִים וּמַיִם תַּחְתּוֹנִים, יַחַד מִתְרוֹמְמִים גַּלֵּי גַּלִּים, מִתְנַשְּׂאִים בְּהוֹד עֶדְיָם, מִתְחַבְּבִים וּמִתְאַהֲבִים חִבַּת יְדִידוּת שֶׁאֵין עַל עָפָר מָשְׁלָהּ. וְהָאַהֲבָה הַלּוֹהֶטֶת מִתְהַוָּה לְקִנְאַת עַם מְחוֹלֶלֶת גִּבּוֹרִים אֲזוּרֵי עז, רוּחַ מָלֵא אֵשׁ לוֹהֵט, וּמִתְמַזֶּגֶת הַגְּבוּרָה הַלּוֹהֶטֶת עִם הַשֵּׂכֶל וְהַיּשֶׁר, וְסִפְרוּת גְּדוֹלָה מְלֵאָה עֵצָה שִׁירָה וְישֶׁר מִתְיַצֶּרֶת, לִתְחִיַּת גּוֹי עַל אֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ לְעוֹלָמִים. וְשׁוֹפָרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מַתְחִיל לִתְקעַ. אורות התחיה / א הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹהוּת הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה, הַצַּד הָרוּחָנִי הַמְחַיֶּה וְהַמְמַלֵּא אוֹר קִיּוּם וְהַפְרָחָה, אֶל הַגּוּף, אֶל הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ לְחַיִּים לְאוֹרָה וּלְהַפְרָחָה. הַיַּחַשׂ הַזֶּה כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה, וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה יוֹתֵר מִמְּרִירוּת הִזְדַּעְזְעוּת. הַהַכָּרָה הַתַּרְבּוּתִית שֶׁל הַהַשְׂכָּלָה הַיּוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת הוֹלֶכֶת הִיא לְשַׁכְלֵל יָפֶה יָפֶה הַכָּרָה מְתוּקָה זאת. בְּחַיֵּי הַיָּחִיד קַל הַדָּבָר לָבוֹא לִידֵי מִדָּה זוֹ, עַל-יְדֵי הֲטָבַת הַמּוּסָר הַמַּעֲשִׂי וְהַשִּׂכְלִי וְעַל-יְדֵי הַעֲלָאַת אוֹר הַדַּעַת בִּכְלָל. כְּשֶׁהָאפִי הָאֱנוֹשִׁי מִתְיַחֵשׂ בְּסִימְפַּתְיָה אֶל הַנִּשְׂגָּב, אֶל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט, בַּשֵּׂכֶל וּבַחַיִּים, מִיָּד הַהַכָּרָה הַזּאת הַנִּשְׁמָתִית שֶׁל הָאֱלֹהוּת מִתְאַחֶזֶת בּוֹ יָפֶה, נִקְלֶטֶת בְּכָל רַעְיוֹנוֹתָיו וּמִתְמַזֶּגֶת עִם כָּל חוּשָׁיו וְרִגְשׁוֹתָיו לְעַדְּנָם. הָאוֹרְגָּן הַקִּבּוּצִי, שֶׁלּוֹ יֵשׁ פְּסִיכוֹלוֹגְיָה מְיֻחֶדֶת, אִם גַּם הוּא יִהְיֶה בְּעמֶק עָמְקוֹ נוֹטֶה לְסִימְפַּתְיָה מוּסָרִית עֶלְיוֹנָה, וְאַהֲבַת הַטּוֹב הָאֲצִילִי תִּהְיֶה חֲקוּקָה יָפֶה בְּעֶצֶם טִבְעָהּ, עַל-פִּי בְּחִירָתָהּ אוֹ עַל כָּל פָּנִים עַל-פִּי מוֹרֶשֶׁת אָבוֹת שֶׁלָּהּ, אָז תִּתְפַּלֵּשׁ יָפֶה בְּקֶרֶב הָאֻמָּה גַּם כֵּן הַהַכָּרָה הַזּאת הַנִּשְׁמָתִית, וְיִהְיֶה הַנּעַם שֶׁל הָאַהֲבָה הָאֱלֹהִית עִם יִרְאַת- רוֹמְמוּת מְתוּקָה וּמְתֻקֶּנֶת שָׁרוּי בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה וּמְיַשֵּׁר אֶת כָּל דְּרָכֶיהָ. אֲבָל לְפִי מִדַּת רִחוּקָהּ שֶׁל הַפְּסִיכוֹלוֹגְיָה הָאוֹרְגָּנִית מֵהַחִבָּה הַפְּנִימִית אֶל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט, כֵּן לֹא יוּכַל הַיַּחַשׂ הַנִּשְׁמָתִי לַחְדּר בְּקִרְבָּהּ בַּיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי, וּמֻכְרָח קֶשֶׁר הָאֱלֹהוּת לִהְיוֹת בְּקִרְבָּהּ קֶשֶׁר נָכְרִי, וְהָאֱלֹהִים יִהְיֶה בָּהּ אֵל נֵכָר וְאֵל זָר, וְאֵל זָר זֶה יִקְנֶה לוֹ תְּכוּנוֹת מְשֻׁנּוֹת וְקָרִיקָאטוּרִיּוֹת, הַמְעַוְּתוֹת אֶת הַחַיִּים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֵן יְכוֹלוֹת לְיַשֵּׁר אוֹתָם. לְעֵת עַתָּה עוֹד לֹא בָּאָה הַתַּרְבּוּת לְמִדָּה זוֹ, לְהָכִין סִימְפַּתְיָה אֱלֹהִית שֶׁל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט בְּעמֶק הַנְּשָׁמָה שֶׁל הָאוֹרְגָּנִים הַקִּבּוּצִיִּים, וְעַל כֵּן הִנְנוּ רוֹאִים בָּהֶם עֲדַיִן סִימָנֵי רֶשַׁע וְעָרִיצוּת וּמַהוּת הַמּוּסָר הוֹלֶכֶת וּמִתְמַסְמֶסֶת וְנֶעֱזֶבֶת מִן הַלֵּב הַכְּלָלִי שֶׁל הַקִּבּוּצִים. אֲבָל מוֹרֶשֶׁת פְּלֵטָה יֵשׁ לָהּ לָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַסִימְפַּתְיָה הָאֱלֹהִית נִמְצֵאת בְּחוּגָהּ הַפְּנִימִי. הָרֶגֶשׁ מֵעִיד וְהַבִּינָה מְבָרֶרֶת, שֶׁאֱלֹהֵי עוֹלָם הַיָּחִיד וְהַמְיֻחָד הוּא הַטּוֹב הַגָּמוּר, הַחַיִּים, הָאוֹר, הַכּל, הַמְרוֹמָם עַל כּל וּמְרוֹמָם עַל כָּל רוֹמְמוּת, וְטוֹב מִכָּל טוֹב, טוֹב לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, מְחַיֶּה הַכּל וְשׁוֹמֵר הַכּל, מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה לַכּל, וְהַסִימְפַּתְיָה הַכּוֹלֶלֶת הַזּאת חוֹדֶרֶת בְּאֻמָּה זוֹ לֹא רַק בִּפְרָטֶיהָ, כִּי-אִם דַּוְקָא בִּכְלָלוּתָהּ. אִם נִזְדַּמֵּן שֶׁשָּׁכְחָה אֶת נִשְׁמָתָהּ, אֶת מְקוֹר חַיֶּיהָ, נִסְתַּגְּלָה לָהּ הַנְּבוּאָה לְהַזְכִּירָהּ וְהוּכְנוּ לָהּ הַגָּלֻיּוֹת לְפַשֵּׁט אֶת עַקְמוּמִיּוֹתֶיהָ, עַד שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף תְּנַצַּח בְּקִרְבָּהּ הַסִימְפַּתְיָה שֶׁל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט. הַצִּמָּאוֹן הַחַי, הַמּוּחָשׁ, הַזֶּה הַמְמַלֵּא בְּאוֹרוֹ וּמַהוּתִיּוּת גְּבוּרַת הֲוָיָתוֹ אֶת הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים, גַּם הַחֶבְרָתִיִּים וְהַלְּאֻמִּיִּים, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְמַלֵּא בָּהֶם אֶת הַכּחוֹת הַמֶטָאפִיזִיִּים וְהַחֶזְיוֹנִיִּים, הוֹלֵךְ הוּא וּמְפַלֵּשׂ אֶת נְתִיבוֹ, וְקוֹרֵא לָאֻמָּה בְּבוֹא עִתָּהּ לְהִתְעוֹדֵד, לְהִתְרוֹמֵם, לְהִתְנַעֵר מֵעֲפַר הַשִּׁפְלוּת, לְנַתֵּק כַּבְלֵי הַגָּלוּת וְלִדְרשׁ פְּרִיחָה חֲדָשָׁה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּהּ הֵחֵלָּה הַתַּרְבּוּת הַנִּשְׁמָתִית הָאֱלֹהִית, בְּעַד הָאֻמָּה וּבְעַד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, לְהִתְרַקֵּם. וְהַתְּבִיעָה הַסִימְפָּתִית הָאֱלֹהִית אֵינֶנָּה מִתְגַּלָּה בְּכָל אוֹרָהּ בְּהַתְחָלָתָהּ, אַדְּרַבָּא, הִיא מִתְגַּלָּה מִקּדֶם בְּאפֶן שְׁלִילִי, בְּגָרְשָׁהּ אֶת הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הַזָּרִיּוֹת שֶׁאֵינָן מְמַלְּאוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּיַחַשׂ נִשְׁמָתִי כִּי-אִם בְּשִׁלְטוֹן שֶׁל אַדְנוּת קָשָׁה וְכחַ שֶׁל אַלָּמוּת, הַבָּאִים מִשְּׁמוֹת הַבְּעָלִים, מְחֻסְּרֵי הָאוֹרָה הָעֲדִינָה שֶׁל יִרְאַת הָרוֹמְמוּת וְהָאַהֲבָה הַטְּהוֹרָה וְהַקְּדוֹשָׁה שֶׁל קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם הַמֻּטְבַּעַת בְּיִשְׂרָאֵל, "זֶרַע אַבְרָהָם אהֲבִי". וּלְפִי תִּגְבּרֶת הַשְּׁלִילָה בִּידֵי הַמֻּכְשָׁרִים לָהּ, כֵּן הוֹלֶכֶת וּבָאָה גְּבוּרַת הַחִיּוּב מֵהַמַּחֲנֶה הַגָּדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹהִים, מֵרָאשֵׁי עַם בַּעֲלֵי נְשָׁמָה שֶׁל עוֹלַם הָאֲצִילוּת, וְהָרֶגֶשׁ הַנִּשְׁמָתִי, הָאֱלֹהִי הַלְּאֻמִּי, הוֹלֵךְ וּמַפְרִיחַ וּמִתְחַבֵּר אֶל כָּל הַמְּאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים בַּהִיסְתּוֹרְיָה הַמּוּחָשִׁית, הַבּוֹלְטִים בְּזָהֳרָם בַּנּוֹשֵׂא שֶׁל הַהִיסְתּוֹרְיָה הַהִיא, זאת הִיא אֶרֶץ הַיְרֻשָּׁה, אֶרֶץ חֶמְדָּה, אֶרֶץ קדֶשׁ, אֶרֶץ צְבִי וְאֶרֶץ חַיִּים. גּאֲלֵנוּ ד' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.