מאמרי הראיה / חלק ב / שעורים בספר הכוזרי / ז.
נבאר את הדברים: כידוע כח האמונה הוא דבר טבעי לנפש, וע״כ אם אינו מוצא את ההדרכה הישרה והנכונה, הוא מוכרח לתור לו שבילים זרים ולהתהלך בארחות עקלקלות, כאדם האוכל מרעבונו הגדול דברים בלתי מוכשרים כלל לאכילה – זהו יצרא דעבודה־זרה שיצא ״כי גוריא דנורא מבית קדש הקדשים״, כי הצמאון הטבעי הזה מכריח את האדם לתור ולחפש לו אמצעים בלתי נאותים ומגונים, כדי לשבר בו את צמאונו הגדול, כלשון ספר יצירה, ״למאמרו כסופה ירדופו״. בבית שני, כשראו חכמינו את תוקף היצה״ר, בטלוהו ליצרא דע״ז. שְׂאֶת התשוקה הטבעית הזאת – לתוכן אמוני – הפסיקו ממהלכה הבריא, והנהו מתנהג ברפיון ובכבדות; ועם בהירות הקודש שנפסקה, חדלה אז גם נבואה מישראל. מדלדול רוחני זה יצא שורש פורה ראש ולענה, והאפיקורסות התחילה לבצבץ. עד אז לא היה לה שום מקום בחיים, לפי שתכן האפיקורסות הוא הסתלקות האדם מחבור של קדושה, מהתקשרות אלקית. רק אחרי שבטלוהו ליצרא דע״ז, כלומר שהחלישו את כח האמונה הטבעי, התחילה האפשרות של המחשבה הגרועה, של הסתלקות מוחלטת מאלוהות. ״אתם קרוים אדם ואין עכו"ם קרוים אדם״, היהדות היא הטבע הנפשי, שמשתפת את הרצונות להרגשה אלהית קרובה וגם נקיה וטהורה. לא כן הרעיון הפילוסופי, שאין לו לא עליית הקדושה ולא ירידת הע״ז, ״לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים״37, וע״כ הגעת תכן האמונה להאדם אינו ע״י הצנור הפילוסופי.