תפילה
אחת השאלות היסודיות בנוגע לתפילה היא כיצד ניתן להתיימר לשנות את רצון הבורא על סמך הבקשה שלנו? וכי ה' הוא מלך אנושי אשר משנה את דעתו ומרכך או מקשיח את ליבו בהתאם לתחנוניו של הנידון?
הרב קוק ממשיך את תפיסת הר"י אלבו[i] ומסביר שהתפילה איננה משנה את רצון הבורא אלא דווקא את האדם המתפלל. הגורל של האדם נקבע באופן מדוייק על פי הדרגה רוחנית והמצב נפשי שבו הוא מצוי. כאשר האדם מתפלל, עצם הפניה לה' מרוממת אותו ומשנה את אישיותו[ii] ,לכן השכר או העונש שנגזרו עליו כשהיה במדרגתו הקודמת כבר אינם חלים עליו, שכן הוא איננו אותו אדם שהיה לפני שהתפלל[iii].
לפי הסבר זה מטרת הבקשות איננה לשנות את רצון ה', אלא לשנות את אישיותו של האדם המתפלל. הפניה של האדם לאלוקיו בתחינה צריכה להציב אותו מול בוראו וליצור בו התחדשות ותיקון רוחני[iv]. הבקשה הופכת ממטרתה של התפילה לאמצעי לקרבת אלוקים[v]. מסיבה זו כתבו הוגים רבים שעיקר הכוונה בתפילה איננה למילוי בקשה פרטית זו או אחרת, אלא שה' יקיים את רצונו האלוקי, בין אם רצון זה יהיה נעים או קשה[vi]. האדם איננו יכול לדעת את החשבון האלוקי ויתכן שדברים שנראים לו קשים ורעים הם בעצם לטובתו או לטובת החברה והמציאות, לכן עיקר הכוונה בתפילה איננה קיום משאלתו הפרטית, אלא שרצון ה' יתמלא כפי שעליו להיות.
מטרת האדם בתפילה היא לגרום לעצמו שינוי פנימי, לחזור ולהאמין בכך שהמציאות היא דבר טוב, שיש מקור אלוקי מאחורי מסתרי החומר, שהעולם כולו ניזון משפע אין סופי שיש להיפתח אליו. האדם בתפילה הופך את עצמו לכללי יותר, למחובר יותר למכלול המציאות, הוא חש שהעולם כולו הוא הרמוניה גדולה שהולכת ומתקדמת ותפילתו היא זרם נוסף של חיים שפורץ למציאות. ההשתקקות אל הטוב היא מרכיב חשוב באישיות האדם, מטרת התפילה למקד ולהעצים את שאיפת הטוב, לא מתוך ייאוש או אכזבה, אלא מתוך אמונה שיש מי ששומע, שהתחינה אל האלוהים מחוללת בו פתיחות אליו, מעדנת את הנפש להיות שייכת יותר אל מכלול המציאות, האדם יוצא מן האגו הפרטי שלו ורואה בעצמו אבר בגוף העולם שדואג ומבקש חיים, לא למען עצמו אלא למען הבריאה כולה.
הפניה אל האל מכילה בתוכה שתי תנועות – תנועת השבח, האמון בכך שאלוהים מקשיב, שישנה שלמות אדירה שפועלת במציאות, שיש טוב רוחני גדול מתחת למעטה החומר. ותנועת הבקשה, שחשה את החיסרון והצימאון לשלמות, שמבררת לעצמה עד כמה אנחנו עדיין חסרים, כמה מרחק וגעגוע יש בנינו לבין השלמות המוחלטת.
התשוקה אל הטוב שנוצרת בתפילה, היא דבר שמח ובריא, אדם שאיננו שואף אל הטוב הוא אדם מיואש, אנו עומדים בתפילה ושואפים לחסד, לרחמי שמים, רצון זה הוא גם "צורך גבוה", ה' מעוניין בשאיפה שלנו, ברצון שלנו בשלמות, שכן השאיפות הם הבניין של המציאות, התהליך של בניית הרצון והתמלאותו הוא מגמת החיים, לשאוף ולהתקדם, לרצות ולהתמלא, זהו אושר החיים האמיתי, להיות שרוי במעגל ההשתוקקות וההתמלאות. אילו רצה ה' את השלמות היה בורא מלאכים בלבד, אך רצון האל הוא בבני אדם חסרים, שילכו ויצמחו, שיפרחו וישגשגו מתוך הקושי, בני אדם בעלי רצון אל הטוב ששמחים בתיקון ובהתעלות.
איננו רוצים להגיע לשלמות, אנו רוצים לשאוף אליה, לשמוח בהתמלאותה ובתהליך ההתחדשות שאופף אותנו, בתפילה האדם מחולל את התהליך הזה, הוא משבח ומבקש, מכיר בטוב המושלם שמחיה את המציאות ועורג להיפתחות המלאה אליו. האושר של התמלאות ברצון, בשקיקה, הוא הסיפוק של התפילה והוא שמביא בסופו של דבר למילוי הרצונות האלו, לא בגלל שה' החליט שבכינו מספיק, אלא בגלל שתהליך הרצון וההשתוקקות בונה באדם ובמציאות את הכוחות לפעול ולמלא את הרצון הזה, באופן ישיר של מילוי הבקשה, או באופן עקיף של בניית החיים ותיקון עולם מכוחם של הכוחות שהופיעו בתפילה.
לאחר שהבנו את פעולת התפילה על הפרט, עדיין צריך להבין כיצד יכולה תפילתו של אדם אחד לשנות את מצבו של אדם אחר או של המציאות כולה? הסיבה לדבר הזה היא שאין בעצם רצון פרטי או מציאות פרטית ללא השפעה גלויה או נסתרת על שאר המציאות, ישנו בעולם רצון אלוקי אחד רחב ומקיף, כמו נהר גדול המכיל זרמים רבים של רצונות פרטיים הפועלים בתוכו. אישיות האדם ורצונו הם חלק מהוויה רוחנית אחת שקיימת ביקום כולו. הרצון של האדם איננו פרט בודד אלא חלק ממארג גדול יותר של רצון כללי ומקיף שפועל בכל היצורים בעולם.
באופן רגיל האדם חווה רק את התהליך המצומצם של רצון עולמי שמגיע לתוך אישיותו ולא מודע לתהליכים רחבים יותר שעוברת המציאות כולה. כאשר אדם מתעורר בבוקר וחש רצון לאכול או שאיפה לנגן על הפסנתר, הוא לא יכול לדעת אילו תהליכים רצוניים רחבים יותר השפיעו עליו באותם רגעים, וכיצד רצונו הוא בעצם פיסה בודדת ממארג רצונות גדול יותר שהוא נתון בתוכו. [vii]
תפיסת הרצונות כמארג אחד גדול מסביר את היכולת של האדם הפרטי להשפיע על המציאות שסביבו: לכל פעולה שלנו יש השפעות פיזיות או פסיכולוגיות על הסביבה שבה אנו חיים, גם משק כנפי פרפר בסין יכול להביא בסופו של דבר להשפעות שונות ומשונות באזור אחר של העולם, כאשר האדם מרומם את הרצון שלו, הוא משפיע באופן פסיכולוגי או סגולי גם על שאר הרצונות והמגמות של המציאות שסביבו, כמו אדם שמרים שמיכה בקצה אחד, אך השמיכה כולה מתרוממת בעקבות מעשה זה[viii].
במהלך התפילה השיפור של הרצון הפרטי משפר ממילא גם את מצבו של הרצון של כלל האנושות[ix], וממילא העולם נעשה טוב ושלם יותר[x] וגם החבר שעליו מתפללים נרפא ממחלתו ויוצא מן המצוקה שהיה בה[xi]. ההרמוניה הפנימית בין חלקי המציאות מתגברת, וכל חלק מן המציאות עושה את תפקידו באופן שלם ונכון יותר [xii]. הרב קוק מסביר שישנם תהליכים פנימיים במציאות שגורמים לכך שהאדם יפגש דווקא עם אותם דברים שעליו להתפלל עליהם, הן כדי לשפר אותם והן כדי להביא את עצמו לשלמות מדוייקת ונכונה יותר באמצעות אותה תפילה[xiii].
לפי הרב קוק התפילה איננה פעולה חד פעמית אלא התוודעות למגמה רוחנית שקיימת כל הזמן בעולם, הנשמה תמיד מתפללת, האדם תמיד מהווה חלק מן הרצון העולמי הכללי. בתפילה האדם חווה את חייו כפיסה מתוך הרמוניה עולמית גדולה בעלת מקור אין סופי, הוא מקשר את עצמו לצרכי כלל הבריאה וחווה את האחדות שקיימת בו ובשאר המציאות כל הזמן. אדם שיוצא מן התפילה אמור לחוש קשור יותר לחלקי המציאות השונים, ומתוך כך להיות מוסרי ואכפתי יותר למתרחש סביבו. כאשר האדם חש שהנסיבות שהוא חי בהם הם חלק ממארג גדול יותר של מציאות כללית, הרמונית, שהולכת ומתקדמת. הוא מבין שכל מכשול הוא חלק מסיבוב הדברים שמוביל אל הטוב, לכל קושי יש תפקיד בהתשלמות המציאות. הוא מסוגל להביט מעבר לקשיי היום יום ולחוש את ההרמוניה האלוקית ששוררת בעולם[xiv].
המפגש עם האלוקים הוא קודם כל מפגש של האדם עם תוכיותו הרוחנית וזרמי חייו הפנימיים, לכן אסור להניח לידיעת התפילה להיות שגרה של אמירת טקסטים, אלא לנסות להעמיק בתשתית הרעיונית שלה ולהפיק ממנה את כוחה האמיתי, שביכולתו לשנות אותנו ואת העולם כולו. [xv]
מקורות להרחבה:
[i] ספר העקרים, ד', י"ח, " ואין להקשות ולומר איך ישתנה רצון ה' יתברך על ידי התפילה, שכך היה רצון ה' יתברך מתחלה שתקיים הגזרה בהיותו באותה מדרגה, ואותה הכנה. ואם תשתנה ההכנה תשתנה הגזרה"
[iii] קובץ א' – תרסד – תפילה ושינוי רצון ה'
החושב בתפילה שמשנה את הענין האלהי, ה"ז מחרף ומגדף, והחושב שאינו משנה אלא את עצמו, ה"ז מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה האלהית. אבל המכוין, שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב, וע"י היחש שעצמות הוייתו משתנה, משתנה כל הערך של כל ההויה אליו לעילוי ולטוב, כי ההויה כולה מתפעלת מאחד מחלקיה הרוחניים ביחוד. וכל מה שהתוכן הרוחני המביא את החליפות הוא יותר נעלה ויותר כולל, כן השינויים הם יותר עצומים ויותר פועלים בשפעת טובתם. זהו העובד בכוונה הראויה שהנפש מתמלאה ממנה והעולם מתברך.
עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / כג. ברכות נה/א
כללו של דבר, האדם צריך לדעת כי ההנהגה הריבונית לא תחסר כל, וצריך שישכיל כי אין צריך ליחש שינוי רצון לאדון כל המעשים, שהכל צפוי לפניו מראש מקדם ע"י פעולת התפלה, כ"א צריך להשכיל שכל השלמת האדם עבודתו ודיעותיו הישרות המה לפי ערכו ותכונתו, וכל המהלך באורח חיים ומשתמש בתפילה ובכל הדיעות האמוניות לפי צד ההשלמה שבהם למעמדו של אדם במדותיו וכשרונו המרומם, הוא מצליח ועושה אותם על זה הצד שכוננם יוצרם. אבל המשתמש בהם לא כפי הערך שראוי להכירם בתור ענינים שצריכים הם לפעול עליו הפעולה המוסרית, כ"א בתור חוקים יבשים איתנים כחקי הכבד של הטבע וכיו"ב, הוא מוציא אותם מתכונתם. ותחת אשר לא ישמשו אצלו תפקידם להיטיב עניני המוסר, כ"א עוד יביאוהו להמון דיעות בלתי נכונות הגוררות אחריהן ג"כ מעשים רעים, ומחזירים אותו אל מצב מוסרי פראי כאילו לא למד צדק, והן מזכירין עונותיו של אדם.
[iv] עין איה / ברכות א / פרק חמישי–אין עומדין / עא. ברכות לב/א
דרש ר"ש, לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כו'. צריך שהתפילה תצא נקי' מכל רעיון המורה שינוי רצון והתפעלות בחק השם ית' לפי פשוטה. ובאשר זאת היא דעה כוזבת ומביאה ג"כ, כחק כל דעה כוזבת באלהות, להשחתת סדרי השלימות האנושי, גם לעומת זה ערך התפילה ובטחון פעולתה בקיבוץ תנאיה, גם לבד פעולת השגת המבוקש, רוממות הנפש וזכותה הבאה ע"י התפילה ההגונה היא פינה גדולה בהשלמה האנושית. ע"כ צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חק נפלא שחקק הקב"ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלימות, לתכלית השלמתם המוסרית ביחוד הנצמח ממנה, ואינה בגדר ענין מוטבע בחוקו ית' חלילה לו. …
[v] עולת ראיה / חלק א / עמוד רס
"תניא אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה" (ברכות ו'.). חלקי התפלה העקריים הם שנים: רנה ותפלה, דהיינו שבח ובקשה. האחד הוא, ששם השי"ת חק בעולמו, שע"י תפלת האדם ימלא לו משאלות צרכיו, ותפלת ישרים רצונו ואת שועתם ישמע ויושיעם. והשני, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפעל בהיותו מסדר דבריו לספר בגדולתו ית', ומרגיל בזה את דעותיו וכל כחות נפשו לחזות בנעם ד', שהוא פרי החיים ותכלית השלמות. ובכלל סוג זה הוא הדבר העקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו, וקרבתו לבני אדם, וביותר לדבקים בדרכיו. אמנם ראוי שיהיה חקוק בלב, שגם חלק התפלה של בקשה הוא ג"כ מכוון זה, שיבא האדם בכלל יותר לשלמותו האמתית, הנמשכת מהכרת כבוד ד' ית' כי על כן קבע השי"ת חק זה בעולמו, כדי להכשיר את האדם לשלמותו בזה עצמו מה שהתפלה מועלת, שכל מה שהאדם קרוב יותר לרוממותו ית', ע"י מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומדותיו, הרי הוא קרוב יותר שתועיל תפלתו ודבריו יעשו רשם, "ותגזר אמר ויקם לך", שזה מעלה ומביא יותר את המין האנושי בכללו אל קרבת אלהים. …
[vi] עין איה / שבת א / פרק ראשון / מג.
… והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב. ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל. והנה זאת הדעה תמנע חפץ התפילה מן האדם, כי מה יזעק ומה יעתיר והנה הוא שמח ברצון ד' איך שיהיה. והנה המדה הראויה לאדם היא המדרגה הראשונה, שיניח את משאלות לבבו וחפצו הטבעי, החפץ בחיים טובים בבריאות גופו ושמחת לבבו בכל טוב על מכונו, ועל פיהם ישתמש בעת צרה לטהר רגשי לבבו ולקרב לבבו לאביו שבשמים, ובזה תצמח ג"כ ארוכתו. אע"פ שאינה עוד המסילה היותר גבוהה במערכות הלב, מ"מ לפי מדתו של האדם היא קרובה אליו וראויה לפעול עליו לטובה זולתי הסגולה שבבני אדם שלא יחפצו כ"א חפץ צורם, שהם אינם צריכים לטהר את רגשותם ע"פ מערכת התפילה שמתוך צרה, ע"כ אצלם ישתמש כל מצב של יסורים וחלאים רק להגביר את הדעת להכיר מה רם ונשא הוא חפץ העליון המתקן כל דרכי היצורים להטיב להם. ולפי עומק הצרה וגדלה הם מרגישים יותר את עומק הטוב הצפון בה מהאב הטוב והרחום. … אבל בהיותו מתהלך במעלת הדעת והבטחון לשא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, א"כ כשם שלא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה, שע"י זה תתאחר הרפואה לבא, לא כן הוא, שיסוד קרבת הרפואה שבאה ע"י תפילה באה אמנם לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה המוסרית שלכך נוצרה, א"כ כשם שבפעלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה היא קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון, שהם ענינים מוסריים יקרים וקבועים המביאים טובה רבה לכלל האדם ופרטיו בהתהלכם בהם, ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא.
[vii] מקור הרצון הפרטי באלוקות ובשאיפת ההרמוניה העולמית
קובץ ב' – ו – השפעת הקדושה על הרצון
הקדושה העליונה, כשהיא מופיעה על היחיד ועל הציבור, היא מעמידה אותם על המעמד של הרצון העליון, המופיע בכל ההויה כולה, וממילא זורח גם כן בם אותו האור המקורי, שמחיה את אותו הרצון הקדוש והנשגב. הרצון הפרטי אינו אז מצומצם ומאופל, סגור במצרים של ההשגות והמאויים שעל פי התנאים המצומצמים של ההויה, כי אם הוא בוקע ועולה, הולך ומזהיר, לאין חקר, ומתאחד הוא בפנימי פנימיות עם העונג העליון, העדן האלהי, בכל מילואו וטובו, היורד לההויה כולה בשפע אורו. התעלות הרצון למרומים עליונים הללו, היא מחדשת את כל טפוס ההויה לצד מעלה. חוקי החיים. חוקות שמים וארץ, מאירים באור עליון, באור של גדולה, באור של הופעת חיים בכל היש בצורה עליונה, בצורה רחבה ומליאה, באור חי העולמים, ומקור חיי החיים. כל התורות, הדינים, הרעיונות, המוסרים, הטבעיות, הסדרים, הנימוסים, החכמות, השירים, הרצונות, זעזועי החיים, תנועות ההויה, התקדמותה, אחיזתה במהות הישות, אינם אלא אוצרות מלאי אושר, שהרצון המתעלה מכל, בעדנו, בגבורת עוזו ובהוד נצחו, ביסוד תפארתו וברום חשק תפארת מלכותו, ייגלה וייראה בהם בזוהר מלא….
קובץ ה' – סט – כח הרצון
מסתכלים בצורה הנפלאה של רצון האדם, זהו האור הרוחני העשיר, החובק בכחו המון כחות, והמון תולדות, זהו האור המעופף במרץ כל כך נפלא… מיד עומדים על שייכותו העצמית למקורו, למרום הקודש. והננו משיגים, כי רצון זה, שאנו פוגשים אותו בתוכיותנו בצורתו הזעירה, ספוג הוא בצמצומו מרצון של מעלה, מרצון אור העולמים, ובהיותו עומד בקרבנו חבוש במאסריו, שרשו נטוע אלי החופש והאור העליון, הרינו מתעלים עמו ומעלים אותו, הרינו אוחזים דרכי חיים, דרכי מחשבה ותאורי הגיון, ארחות פעולה, לרוממו ולשגבו. הבעת הרצון במבטא מלא עולמים הוא חודר, נפלא הוא הדבור, ברק החפץ, נורא הוא בפעולתו, המון חביונות, רזי יצירה בו כלולים. וסוף האדם להתעלות עד כדי הכרת רצונו, עד כדי התודעותו אל עצמו, עד כדי התפיסה העליונה של האושר אשר בעשיית רצונו כרצון קונו, מפני שרצונו איננו כי אם רצון קונו. וכל מה שההכרה הזאת היא יותר חודרת, יותר היא מגלמת את הויתה. בישראל נטוע הוא חפץ זה, מוסר עולמים זה, אור יראת שמים, ואהבת שמים, אור היכולת וכבוד הביטוי, הקול קול יעקב, פעולת התפלה והברכה. והעולם עוד יאזין וישמע, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, יעקב ידבר בקולו, ויגיד לאדם את ערכו, ימצא את האדם האבוד אחרי אבדו, יקים את הנופל, את הנכשל, אחרי נפלו והכשלו, ישכיל ויוכיח, וגוים רבים יזה, תפלתו תפלה וברכתו ברכה, ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.
קובץ ז' – נד – התפילה והרצון
ודאי הוא שתכונת התפלה שהיא פועלת הוא מפני התעמקות הרצון, ורצונו של אדם הוא שביב מהרצון העליון הכללי, רצון היוצר, אשר נעשה בחפצו כל. אבל זאת הסגולה של הרצון היצירתי לא תופע כי אם לפי אותה ההשתקעות שהרצון הפרטי משתקע בשרשו. על כן אותו החפץ העמוק של השגת המבוקש המובע בתפלה, המתלקח ביותר על ידי רגשי הלב והסתערות הנפש, על ידי התפרצות החפץ וההעתרה, מצד עצמם לא היו יכולים לפעול, כי אם מצד שמקרבים את הרצון אל הבורא, אל יוצר כל, בזה הם מתגלים בטבעם, ו~רטי החפצים חוזרים לכלליהם…
[viii] תפילה מסטית ורציונלית
החושב בתפילה שמשנה את הענין האלוקי, הרי זה מחרף ומגדף, והחושב שאינו משנה אלא את עצמו, הרי זה מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה האלקית. אבל המכוין, שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב, ועל ידי היחש שעצמות הוייתו משתנה, משתנה כל הערך של כל ההויה אליו לעילוי ולטוב, כי ההויה כולה מתפעלת מאחד מחלקיה הרוחניים ביחוד (התפילה צריכה להתבטא מתוך התאחדות עם הכלל – כך הממד הרציונאלי: התפילה כמחנכת ומתקנת את המתפלל – מתחבר לממד המיסטי: התפילה כמשפיעה – תיקון היחיד המחובר לכלל מביא תיקון כללי ומשפיע על הכלל) . וכל מה שהתוכן הרוחני המביא את החליפות הוא יותר נעלה ויותר כולל, כן השינויים הם יותר עצומים ויותר פועלים בשפעת טובתם. זהו העובד בכוונה הראויה שהנפש מתמלאה ממנה והעולם מתברך.
[ix] צז. שבת דף סז ע”א
…
וגילוי הרצון להטבת איזה פרט, כשהוא פונה דרך תפילה לאדון כל, ומתנשא ליסוד חפץ חסד עליון, הוא עושה את רישומו להיטיב לאותו הדבר הפרטי שאליו הדבר נוגע, בהזרמת שפע חפץ הרבים, עד שעל כל ענין ראוי להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. והתעוררות חפץ הרבים להיטיב, היא ממלאת את אור החיים המאושרים לטובה, בחפץ ההטבה ומילוי כל המחסורים. וקישור הנפשי שבין איש לאיש הוא נכבד מאד, עד שתנועה נפשית של אחד מפעלת שינויים על חבירו, המתגברים לפי מדת הכונה לזה גם בכלל המציאות. הפעולה הרושמת את חותם חפץ האדם, מקשרת היא ג"כ את הצומח וכל ההויה לפרטיה, עד אשר גם תיקון קלקול של תוספת טובה לא יבצר לבא ע"י הכרעת חפץ הרבים, ורבים המבקשים רחמים על העץ אשר כרוב 1 לשפע ברכתו ישיר פריו, יוכן כח צמיחתו לפי מדת יכלתו, ממש כאותה המדה שהרפואה קרובה לבא ע"י ההשתתפות של יחידי הכלל בעד הכלל כולו, "וטמא טמא יקרא", בהודיעו צערו לרבים שיבקשו עליו רחמים.
[x] קובץ ח' – עז – רצון ותפילה
צריכים להסביר את היסוד של התפלה. התפלה במובנה הרגיל, הבקשה, פעולתה היא טכנית אידיאלית, במובן מקודש עליון. הרצון הפרטי איננו דבר בודד, סעיף הוא מהרצון הכללי, משפע הרצון המתעלה מעל לכל לראש, משפעת הרצון המחולל כל, הבורא כל עולמים, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. חלוש הוא הרצון המסועף, אפס היא מדת היכולת שלו, מפני שהוא בציורו נפרד מהחפץ הכללי, לפי אותה המדה של עז הדבקות אשר להרצון הפרטי בהרצון המקודש הכללי, לפי מדה זו הרי הוא מתעלה, ויכלתו מתגברת. בעת התפלה, שהאדם פונה אל ד' מעומק רצונו, מתעלה העז המהותי של הרצון הפרטי שלו. וכפי ערך הדבקות האיכותית הזאת, הרצון הזה הפרטי, שנשתחרר מפרטיותו, והוא הולך, רץ מדות, עף וטס, ומתגבר מתוך חזרתו ליסוד חייו, למקור מחצב מהותיותו, לעומק רצון ד', אדון כל, הרי הוא פועלאת פעולתו, כפי רצונו וציורו.
[xi] עין איה / ברכות א / פרק חמישי–אין עומדין / קכה. ברכות לד/ב
קכה. ברכות לד/ב
קכה. אר"י אר"ח כל המבקש רחמים על חבירו א"צ להזכיר שמו כו'. פעולת תפילת כל אדם על עצמו היא נערכת כפי הערך שתפעול התפילה עליו, על הטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל המבוקש. והכרח המבוקש שמעוררו לתפילה הוא תמיד מכוון ע"פ החכמה העליונה, להוציא אל הפועל אותו הרגש שהמתפלל צריך להשלמתו האמתית. אמנם התפילה על חבירו צריכה שתוכר כפי הערך של יחש המתפלל אל מי שמתפללים עבורו, כי כל נברא יש לו ערך יחש ידוע אל כלל המציאות. והיחש היותר קרוב הוא בני אדם זה לזה, וזרע ישראל זל"ז באופן יותר נשגב ומוכן בפועל. ע"כ אין פעולת התפילה של זולתו בא מצד ערך הזולת כ"א מצד הערך הנמצא במתפלל עצמו, כמו שהנצרך לרחמים נמצא מצד המתפלל, א"כ אין שייך להזכיר שמו של הנצרך. …
[xiii] עולת ראיה / חלק א / עמוד רעה
"ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא, שנאמר גם אנכי חלילה לי מחטא לד' מחדול להתפלל בעדכם" (שם י"ב:). משרשי האמונה ויסודי החכמה האלהית הוא לדעת, שכל דבר שבעולם, שממנו תוצאות לגורל חייו, המוסרי או החמרי, של האדם, אינו נעשה במקרה, כי כל המקרים כולם, בהזדמנות פגישתם, מכוונים הם לתכליתם. וכשהם נפגשים ומקושרים עם בחירת האדם, שיוציאם אל הפעל לתכלית הטוב, והוא מתעלם מבלי להפיק את התכלית הוא חומס את חק המקרה ההוא, מהטוב העומד להיות נפעל על ידו. וכאשר אדון כל המעשים שם חק- עולם זה של התפלה, שתהיה מכוננת עמודי המוסר והדעת את ד', ולפיכך מועילה להפיק תכלית בקשתה, א"כ בהפגש יחד הצרך של התפלה עם ההתעוררות הראויה לה, ותנאי המצב המתאימים לה, נדע את היותה דרושה בזה לתוצאות שלמות תכליתה. והנה ההרגשה הטובה שבאדם בהתפללו על חברו היא מחוברת משתים: ידיעת השגחת השי"ת ותכלית ההנהגה האלהית בבריאה לצד המעלה המוסרית – עם האהבה האמתית הפנימית לחברו, שגם היא מגיעה לשרש הקשר המאחד את כל האדם, ע"פ צרכיהם החמריים וע"פ רגשותיהם הנפשיים, אל רוממות התכלית הכללית. על כן כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו, הרי הגיעו המקרים במסבותיהם לידי כך, שיהיה לו יחש ידיעה וקירוב אל הצריך לרחמים, ואם אז בשעה המוכשרת יחסר את הטובה של מילוא חק ההרגש הקדוש הזה, שבבקשת התפלה, נקרא הוא חוטא ומפסיד גם לעצמו וגם לחברו, בהיות מציאות המצב המתאים מורה את הצרך, שיעזר חברו ע"י התפלה היוצאת מלבבו הוא דוקא.
[xiv] עין איה / ברכות א / פרק חמישי–אין עומדין / עט. ברכות לב/ב
עט. ברכות לב/ב
אר"ח בר"ח, אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'. תכלית התפילה והשגת המבוקש שבאה על ידה היא ביחוד כדי להוציא שלימות מיוחדת מן הכח אל הפועל, לגדל כחות הנפש בציורי קדושה ושלימות. ודרכי הציורים רבים הם ורחבים ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ. וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות איזה ציור מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בה, וכפי אותו הציור שראוי להיות נשלם מזמין לפניו בראשי מסידור חכמתו העליונה, אותו חסרון וצורך תפילה. …
[xv] להרחבה: הפרק "ענייני התפילה" בסידור עולת ראי"ה חלק א', הספר "תפילת ישרים" של הרב אלי אדלר.