פוסט מודרניזם במשנת הרב קוק

העולם שלנו מורכב מאין ספור דעות שונות ופעמים רבות נוצרות מחלוקות ואף מלחמות של ממש בין הדעות. העולם הפוסט מודרני שבו אנו חיים, טוען שלא ניתן להגיע לאמת ולכן "כל אחד והאמת שלו", האם התפיסה של הרב קוק תומכת או שוללת את הרעיון הזה וכיצד ניתן להתמודד איתו?

כיצד התפתח הפוסטמודרניזם?

במאה הקודמת העולם המודרני דגל באידיאולוגיות גדולות, הוגים שונים פיתחו תפיסות עולם כלכליות וחברתיות שמנסות לתת תמונת מבט כוללת על המציאות באופן מסויים, כגון קומוניזם, נאציזם, פאשיזם ועוד תנועות שונות. כל תפיסת עולם רכשה לעצמה אוהדים רבים שהלכו אחריה באש ובמים והיו מוכנים להקריב כסף רב וחיי אדם, למען השלטת תפיסת העולם שלהם באנושות כולה.

במהלך המאה העשרים הביאו רבות מתפיסות העולם האלו מלחמות אדירות בהם נהרגו מליוני בני אדם, לדוגמא הנאציזם שהביא למלחמת העולם השניה והקומוניזם של סטאלין שהרג אנשים רבים. בעקבות כך התפשטה תפיסה פוסט מודרנית שדוגלת בכך שאין אמת אחת. לכל אדם יש את הזכות לחשוב ולפעול באופן שהוא מאמין בו, כל עוד אינו פוגע בחברו, בלי לשפוט את הזולת.

היתרון של השיטה הפוסט מודרנית הוא בענווה ויכולת לקבל את הגישות האחרות, החיסרון שלה הוא שאין ביקורת מוסרית וערכית, לכן החברה עלולה להידרדר למצב של אדישות רוחנית כלפי ערכים ושאיפות רוחניות ולשקוע בנהנתנות חומרנית, כפי שאכן מתרחש בחלקים רבים של החברה המערבית כיום.

תפיסת האמת של הרב קוק

"חפץ הסבלנות היסודי הוא לתן מקום לכל נטיה של אור, של חיים ושל הופעה רוחנית. יודעת היא כי בכל יש (קיים) ניצוץ אור, הניצוץ האלהי הפנימי זורח בכל אחת מהאמונות השונות… וניצוצי הטוב, שהם זיקי אור אמת מזהר אור אלהים אמת, מתחילים להתראות מתוך חגוי ארצות מאפליות" (אורות, זרעונים, עמ' קל"א)

כיצד מסביר הרב קוק את הנושא? במאמרו "למלחמת האמונות והדעות" הרב קוק טוען שהאדם צריך לחתור אל האמת, אבל הוא מסוגל לראות רק חלקים מסויימים ממנה. יסוד תפיסת הרב קוק הוא שאמונה באלוהים איננה רק הכרזה על קיומה של ישות חיצונית לעולם, אלא אמון בכך שהעולם כולו הוא שיקוף של כוחות חיים אלוקיים אשר פועלים בו כנשמה בגוף, לפיכך המציאות עצמה מובלת על ידי הרמוניה פנימית שפועלת בה, איננו מתייאשים מן העולם המפורד והחומרי, אלא מאמינים שהוא טוב ומאוחד בשורשו ורק הקטנות שלנו מונעת מאיתנו מלראות זאת.

כיון שהמציאות היא הופעה של האלוקות, אין שקר ושלילה גמורים במציאות, אלא גוונים שונים של האמת האלוקית הגדולה שמתגלה אלינו באופן חלקי. הרב קוק טוען שאין יכולת לתפוס את כל האמת, אבל יש אפשרות להכיל ממנה חלקים רחבים יותר ויותר. תפקיד היהדות הוא להיות הגוף המאזן והמשכלל שיוצר הרמוניה בין כל הכוחות המופיעים במציאות ועל ידי כך להכיל חלקים רבים יותר של האמת הגדולה. העם היהודי נועד להיות מעין מקלט פנימי אשר מסוגל לבטא בתוכו את הכוחות שמופיעים בעמים כולם, בפן ההרמוני והמאוזן שלהם.

מערך הכוחות ההרמוני שפועל בעולם מופיע במציאות באופנים שונים שנראים לנו כסותרים ומתנגשים זה בזה, אבל באמת כל כח הוא טוב ביסודו כאשר הוא בעוצמתו המתאימה, עלינו לדעת לקחת את הכוחות האלו למקום המתאים להם ולאזן אותם עם שאר חלקי המציאות. תפקידה של התורה להדריך אותנו כיצד לעשות זאת ולברר מהו המינון המתאים לכל כח חיים שמופיע בעולם. עד כמה להיות בענווה וכמה לבטוח בעצמנו, כמה לתת מקום לאכילה ושתיה ומתי לפרוש מהם לזמן מה, מתי לעסוק בנגינה וציור ומתי לעסוק בעיון הלכתי יבש. לכל כח במציאות יש את המקום הנכון ועם ישראל הוא הישות המאזנת והמסדרת את הכוחות בתוכה, על ידי כך מופיע בעם ישראל כח רוחני גדול יותר של החיות הישראלית, שיכול להגיע עד לכדי רוח הקודש ונבואה.

כל מעשי המצוות ולימוד התורה נועדו כדי להביא את עם ישראל ליעודו, כמבטא את מכלול הכוחות של המציאות בתוך חייו הלאומיים. עם ישראל לא נועד להשליט רק כח אחד על החברה האנושית, אלא לבשר לה את תקוות השלום והקשר בין כל הכוחות. עם ישראל מכריז "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", כלומר, אין מלחמת כוחות בין אלילים שונים, אלא יש ציר אחד, עץ חיים אחד, שיגיע לביטויו דווקא כאשר תוכל האנושות לאזן ולקשר בין כל חלקיה.

אמת וענווה

"ההופעה האלהית בהנהגת העולם, מתגלה היא על ידי ההקשבה לכל מהלכי הדעות, באופן שאף על פי שכל אדם יש לו מהלך דעת שלו, שאי אפשר לפעמים שישנה אותו, מכל מקום הוא צריך להקשיב גם כן למהלך דעת חבירו, וידע שגם הוא יש לדבריו מקום. ובזה תפעל דעת חבירו על דעתו לבסם אותה, כפי אותה המדה שהוכנו הדעות לפעול כל אחת על חברתה…. מה שאין כן כשכל אחד רוצה להתיחד דוקא בהגיונו המיוחד…גורמין הם בזה לשכינה שתסתלק מישראל." (עין איה / שבת ב / פרק שישי / סג.)

מתוך ראיה זו עולה הצורך להקשיב לנקודת האמת בדעתו של הזולת ולהאזין לכל נטיות החיים, הרב קוק מבקש ליצור אדם בעל ענווה, שמסוגל להיפתח למציאות ולראות את הצדדים היפים והמאוזנים שבה. הוא דורש חברה בעלת אמונה בטוב וביושר שבעולם, בעלת אמון ביכולת ליצור צדק וחברת מופת אשר מאזינה לכל הכוחות שבה ומביאה את הצד הטוב בשהן לידי ביטוי שלם ואחדותי.האיזון המלא של המציאות שחרוט במסתרי הנפש היהודית, הוא שנותן לעם ישראל את הכישרון להאמין ביכולת המציאות להתאחד ולמצוא את המינון הנכון לקשר בין הכוחות השונים.

העולם הפוסט מודרני דורש מן האדם ספקנות תמידית וחוסר מחוייבות לשום דעה. היהדות מבקשת מן האדם להיפתח לכל הדעות מתוך אמון שבכל דעה יש נקודת אמת הדורשת בירור, והן מסוגלות להתאחד זו עם זו. לדוגמא, כוחות השמאל צודקים שצריך לרחם על הערבים החפים מפשע וכוחות הימין צודקים שצריך מדינת לאום חזקה. החילונים צודקים שתפיסת האמונה עלולה להביא לרפיון והיסמכות על הנס והדתיים צודקים בכך שהעולם מכיל בתוכו זרמי עומק ורוחניות ואיננו קליפת חומר ריקה. הסוציאליסטים צודקים בכך שצריך לדאוג לכך שהנכסים הלאומיים יחולקו בצורה שווה בין כולם, והקאפיטליסטים צודקים בכך שרק תחרות חופשית מובילה למיצוי אמיתי של כוחות הפרט. ה"דתיים לייט" צודקים שיש צורך בדאגה למעמד האישה והלכה קשובה, והחרדלי"ם צודקים שנדרשת עזות רוחנית והכרה עמוקה בערכו האלוקי של כל פסיק הלכתי, וכך הלאה בכל מישורי החיים.

ההקשבה לכל צדדי האמת דורשת אומץ נפשי ואמון גדול בנפש האדם. ההליכה בדרך התורה והמצוות היא האיזון היסודי שאנו נעזרים בו כדי לשמור על ההרמוניה הבסיסית שטבועה בנו, כיון שזוהי תמצית יסודית של הסדר הנכון שאמור לכוון את כל כוחות המציאות. כל מצווה מכילה איזון של ערכים שונים וכך נוצר באדם האיזון הנכון בין כוחות חייו ובין כוחות המציאות והדעות איתם הוא נפגש.

הרב קוק עצמו הצליח להיות קשור גם לאנשי העליה השניה שהיו כופרים מוחלטים וגם לעולם התורה כראש ישיבה חשוב. הוא הגשים בחייו את ערך אחדות ההפכים ועשיית השלום בין הדעות, הוא הורה לממשכי דרכו להיות אנשים בעלי אופקים רחבים ויכולת הכלה של דעות שונות באומץ ובעדינות. החברה שעליה חלם הרב קוק מציבה דגל של הרמוניה, הקשבה ואיחוד, עם אומץ לדחות את הצריך דחיה ולקבל את הזקוק לשימור. חברה שאיננה מסתגרת בד' אמותיה בפחד אלא קשובה לתרבות הכללית ולמגוון כוחות הנפש, מתוך אמון שניתן להפיק דבר חיובי מכל דעה, כדי לברר כיצד הדעות השונות מאזנות זו את זו ויוצרות מבנה רוחני שלם ומתוקן.[1]

מקורות להרחבה:

[1] לעיון נוסף: מאמר "למלחמת הדעות והאמונות" בתוך הספר אורות, מאמר "טללי אורות" בתוך הספר מאמרי הראי"ה.

קובץ ח' – רנט – אחדות המציאות

עולם תוהו עומד הוא לפנינו, כל זמן שאין אנחנו מגיעים לידי התיקון העליון של אחדותם של כל זרמי החיים וכל הנטיות השונות אשר להם. כל זמן שכל אחד מתנשא לומר, אני אמלך ואני ואפסי עוד, אין שלום בעצמנו, ואין שם ד' מופיע עלינו, שמא גופיה דאקריה שלום, אשר אור האמת רק ממנו ועל ידו מופיע. כל עמל החיים, ביחוד העמל הרוחני של כל המחשבה, מוכרח להיות פונה רק כדי לגלות את אור השלום הכללי העליון, היוצא לא מתוך דחיה של איזה כח, של איזה רעיון, של איזה זרם, של איזה נטיה, אלא מתוך הכנסתו של כל אתד מאלה לתוך הים הגדול של אור אין סוף, ששם הכל מתאחד, הכל מתעלה, הכל מתרומם, והכל מתקדש. חביבים הם היסורים הרוחניים, שכל עובד אמיתי. עובד אלהים אמת באהבה גמורה, סובל על ידי השאיפה הקדושה הטהורה והנאצלת הזאת, אבל דוקא היסורים הללו הם הם הממרקים את הנשמה, ומביאים אותה, ועל ידה את העולם כולו, לידי האושר המרומם, לידי שאיבת רוח הקודש, לידי הגלותה של השכינה העליונה, ולידי הדבקות האמיתית באור חיי כל החיים. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום.

[1] עולת ראיה / חלק א / עמוד של

יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דוקא ע"י הערך של רבוי השלום. הרבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמתת החכמה לכל צדדיה, שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. על-כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם רבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום, שנאמר וכל בניך למודי ד'. כי כולם יכירו שכולם גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ד', ובכל אחת מהנה יש צד שתתגלה על ידו ידיעת ד' ואור אמתו. ורב שלום בניך, לא אמר גדול שלום בניך, שהיה מורה על ציור גוף אחד גדול, שאז היו הדברים מתאימים לאותו הרעיון המדומה, שהשלום הוא צריך דוקא לדברים אחדים ושיווי רעיונות, שזה באמת מגרע כח החכמה והרחבת הדעת, כי אור הדעת צריך לצאת לכל צדדיו, לכל הפנים של אורה שיש בו, אבל הרבוי הוא רב שלום בניך, אל תקרי בניך, אלא בוניך, כי הבנין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תבנה מצדדים שונים ומשיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מדרכי עבודה והדרכה וחנוך שונים, שכ"א תופס מקומו וערכו. ואין לאבד כל כשרון ושלמות כ"א  להרחיבו ולמצא לו מקום, ואם תראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החכמה ביתה, וצריך לעיין בדברים איך למצא את החוק הפנימי שבמושגים, שבזה יתישרו הדברים ולא יהיו סותרים זא"ז, ורבוי הדעות שבא ע"י השתנות הנפשות והחנוכים דוקא הוא הוא המעשיר את החכמה והגורם הרחבתה, שלסוף יובנו כל הדברים כראוי ויוכר שאי אפשר היה לבנין השלום שיבנה כ"א ע"י כל אותן ההשפעות הנראות כמנצחות זא"ז. יהי שלום בחילך. החיל, מקום החיל או הכחות העובדים, הם מתברכים בברכת שלום. ומהו שלומם, לא שיהיו כולם כח שוה, כי דוקא ע"י רבוי הכחות והתנגדותם תמצא פעולת החיים, אלא שערך ההבדל וההתנגדות נערך בערך מתאים, שכולם מובילים למטרה אחת,

[1] קובץ ז' – קט – ההתאחדות של כל האנושות והיקום

יש שמתגברת הגדולה הנשמתית, ותוכן האמונה האלהית בעליוניותה מתעוררת בשירתה הכללית, ואז כל היצורים כולם מתאגדים באגודה אחת, וחבה פנימית מאירה לכל היקום, ומדתו של אברהם אבינו, אב המון גויים, מריאה באורותיה המלאים. ויש שההארה הזאת מתעלמת, והארה מצומצמת לפי סדר החיים וההנהגה העולמית באה, ואז כנסת ישראל יודעת שהיא שושנה בין החוחים, וההבדל שבין ישראל לעמים מתבלט וניכר מאד. אמנם השאיפה היא תדירית להאיר את אור החסד הכללי גם על ידי הכינוס והצמצום, אלא שלעולם יש מגמה פנימית העליונה מכל, עצם הזרחתה הסגולית של כנסת ישראל. אבל, מדתו של אברהם הגנוזה בקרבה, הרי היא נותנת תמיד אומץ חסד להטות כלפי זכות את כל העולם כולו, וליקר את ערך האדם הכללי, ובמעמקיה אור הזוהר של אדם הראשון נתון, שמשפט החסד והאהבה והאחוה המקפת, כוללת היא גם את כל היקום, את החיים ואת הצמחים, ומכללת היא את הכל, ועוברת היא הלאה מעל העולם של המוחשים, ומתגדלת בהכרותיה בדרישת טוב ואור לעולמים נעלמים, לנפשות ולנשמות, ולכל המון חיים גנוזים, למלאכים ולאראלי קודש ולכל המוני מעלה. וחוזרת היא ההופעה ומתבססת בצורת חיי חברה מתוקנים ומשוכללים, ודרישת זכות וחופש, אורה וטובה, כבוד והתרחבות, של חיים גדולים ומתעלים, בלא לחץ, בלא קדרות, בלא האפלה של כסל ורשע, חיים של גודל ועז, של אהבה ונועם, של בטחון ואומץ, של כבוד והדר לכל היש, לכל חיל ההויה, ישמח ד' במעשיו.

[1] קובץ א' – תתח – האנושיות מול עם ישראל

ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת, וחדלו אז כל התגרות וכל המדות הרעות היוצאות מחלקי עמים וגבולותיהם. אבל העולם צריך להעידון התמציתי, שהאנושיות משתכללת על-ידו בעושר הצביונים המיוחדים של כל אומה. וזה החסרון תשלים כנסת-ישראל, שתכונתה היא כמין אוצר רוחות גדול הכולל בקרבו את כשרון וכל נטית רוח עליונה. ובמילואה הגמור של כנסת-ישראל יהיה שמור לעולם, ביחוד על-ידי קישורה עם כל העולם כולו, כל הטוב שיוצא מפלוגת עממים, ושוב לא ימצא צורך בהתפלגות הממשית, והיו כל העמים הכלליים חטיבה אחת, ועל גביהם בתור אוצר קדוש, ממלכת כהנים וגוי קדוש, סגולה מכל העמים, כאשר דבר ד'.

קובץ ו – קמחה- התורה ככוללת את כל שאר הזרמים

כשנסלול מסילות לכנס את כל הרכוש המפוזר שלנו מכל האומות, … יתרחבו כלינו, עד שנוכל לקבל את כל הזרמים כולם מכל העולם ממש. וסתירת זרמים שונים אינה שייכת כלל בישראל, מאחר שיהיה צפוי הכל, איך כל הענפים וההרגשות השונות, השקפות העולמים המרוחקות זו מזו, הכל יוצא ממקום אחד ושב למקום אחד. ואם שנדמה לעולם, שכל אחד חטיבה בפני עצמה היא, וכל חלק קרוע הוא מחבירו, זהו מפני מדת הקטנות ונטיית הקצפון שהעולם נגוע בה, בין במדות היחיד בין במדת העמים. אבל ברכת אברהם, שהיא ברכת יעקב ותפארת ישראל, אינה רואה לה הגבלה זעופה, ולא זרמים סותרים. מה שהיא עבודה זרה היא רק עצמות הסתירה עצמה, שעל זה אנו נחלמים לכלותה ולאפסה למען יזרח שם ד' שלום בעולם, ושם גופיה איקרי שלום.

[1] עין איה / שבת ב / פרק שישי / סג.

ההופעה האלהית בהנהגת העולם, מתגלה היא ע"י ההקשבה לכל מהלכי הדעות, באופן שאע"פ שכל אדם יש לו מהלך דעת שלו, שאי אפשר לפעמים שישנה אותו, מ"מ הוא צריך להקשיב ג"כ מהלך דעת חבירו, וידע שגם הוא יש לדבריו מקום. ובזה תפעל דעת חבירו על דעתו לבסם אותה, כפי אותה המדה שהוכנו הדעות לפעול כל אחת על חברתה. וכשם שההקשבה האלהית שברגש הפנימי, ברחשי הקדושה והטהרה העליונה, יוצאת ע"י אותה ההכנה המוסרית של מציאות נחת רוח בהגיוני לב של חבירו, אע"פ שהם רחוקים מהגיונותיו הוא, כן האורה האלהית של הצלחת ההנהגה, יוצאת מההקשבה שכל אחד קושב בשכל טוב את דעת חבירו. ואז בין שהוא מקבל אותה, בין שהוא דוחה אותה, פועלת היא את פעולתה על ההגיון המיוחד של כל אחד, להכשירו להיות ראוי להנהגה כללית כפי הראוי להסדר האלהי, המתפשט על כל החיים החמריים והרוחניים כולם, לפי שינויי פרטיהם. וההנהגה היוצאת מדעות משוקלות בשקל הראוי, הבא אחר קבלת ההשפעה מכל הדעות, היא מכוונת להסדר האלהי שבמציאות, ופועלת עליו ג"כ באופן מתאים. מה שא"כ כשכל אחד רוצה להתיחד דוקא בהגיונו המיוחד, אין ההשפעות הרוחניות הפרטיות מתאימות כלל לפי ההכנה הכללית האלהית השרויה בכללות הנשמות של כלל האומה כולה, היונקת את נטיותיה מהאורה האלהית הטבועה בקרבה, ע"כ גורמין הם בזה לשכינה שתסתלק מישראל.

[1] קובץ ה' א – האמונה כחיבור להרמוניה של המציאות

כשאנו מסתכלים ביצירה כולה, המוחשית, ורואים את האורגניסמוס הכללי שבה, איך החלקים קשורים הם ושלובים זה בזה, בכל צומח, בכל חי, ובאדם איך החלקים העליונים, הנושאים עליהם הוד חשיבות כללות ואידיאליות, הם נזקקים, ביצירתם, בהויתם ובקיומם, להחלקים הפרטיים, השפלים והנמוכים, שלפעמים בגועל אנו מביטים עליהם, והוא הדין בההתחברות הכללית, כמה שאנו סוקרים בסקירה ברורה מתברר לנו בדיוק פרטי, וכמה שאין העין יכולה לחדור שמה אנו מבינים בהבנה בהירה והשערה רוחנית מעמקת, עד כמה כל החלקים שביש צריכים הם זה לזה ותהומות רבה והררי עד הם זה בזה משולבים ומצורפים, מוסיפה תמיד צנו ההכרה, שאלמלא ההויות התחתונות, החשוכות והכעורות, לא תצאנה ולא תשגשגנה בשיא הודן ההויות העליונות, הנכבדות והמאירות, והחיבור והאיחוד הולך ומתגדל בנפשנו. מהעולם המוחשי באים אנו לעולם הרוחני, למחשבות אדם ותחבולותיו, לדרכי הקולטורות השונות, ואמונות והשיטות. נרתעים אנו לאחורנו כשהננו רואים הרשעה והסכלות, כמה שלטה וכמה שולטת היא במערכי לב בני אדם, בנמוסיהם, בדעותיהם, באמונותיהם, בסדרי חייהם הפרטיים והחברותיים. כשאנו משקיפים על כל התועבות שנעשו בשם אמונה, על כל קרבנות האדם לאלילים, על כל חללי הנמוסים המתועבים, ועל כל הרשעות, השפלות, החולשות והמחשכים של ההסכמות, ומעבר מזה רואים אנו את הברקים, את עטרות החן של שכל האדם וישרו, את חכמת החכמים, את גבורת הגבורים, את להב אור הקודש של אור האמונה בזיקוקו ועליוניותו, את השאיפות ואת התקוות של העתיד הגדול, ואת עמודי האורה שממלאים את ההוה, מיד אנו מחליטים, הלא כולה, כל החזות הרוחנית עולם אחד הוא. גם הוא תוכן אורגני יש לו, גם הוא בכל הוד נשמתו, בהברקת רוח קדשו, ועז אל אלים אשר בתוכו, נזקק הוא לכל אשר בקרקעיתו ותחתית מצבו, ואלמלא אותם השמרין והרפשים שברוח האדם, לא הצמיח פרי תנובתו, המשמח אלהים ואנשים. ומיד אנו מתנחמים על עפר ואפר, ומקבלים אנו באהבה את העצה העמוקה של האדריכל העולמי, בורא כל המעשים, אלוה כל הנפשות, אדון כל הנשמות, הנותן נשמה לעם הארץ ורוח להולכים בה, והכל מטובו ישאבו טוב, והננו הולכים ונאזרים בקדושה ובגבורה, ומתחילים אנו להכיר את שפלות ערכנו, ואת גדולתנו גם יחד,

[1] אגרות הראיה / כרך א / קמ

היהדות היא התמצית הפנימית של האנושיות ושל המציאות במובנה הרחב, וההתפתחות איננה שולטת כ"א על הסגנון, על הלבוש, ולא על התוכן הפנימי. האחדות העליונה, כשהיא מבהיקה מסוף העולם ועד סופו, מאחדת היא ג"כ את הפסיכולוגיה עם הקוסמולוגיה הכללית. הראשונה צריכה לבא לידי הכרתה, עד שתדע את אחדותה במקורה העליון, מקור החיים והכח, ששם החופש והמוסר היותר מזהיר גלוף בכל צבעי חמדתו. אותה ההארה הפסיכולוגית הלאומית בזקה בבת אחת בחפזון, בהעליה הנפלאה של יציאת מצרים, אשר אין לה דוגמא היסתורית בכל מלא העולם, העליה הפסיכולוגית העזה, שהיתה כ"כ חזקה עד שהוכרה ג"כ על המהלך הקוסמולוגי, סדרי העולם, של דור המדבר כולו, שהיא אפיזודא היסתורית בפני עצמה, עלבון הוא לנו אם נזייף את תולדתנו הכבירה כ"כ בכוחה המיוחד. היצירה הפסיכית הלאומית המיוחדת היא באמת הישראלית, אחת היא לאמה". אמנם  אח"כ, כאשר זוהר ההברקה הפסיכית הרוממה, שהיתה מושפעת בכחו של רועה נאמן, שקעה, שב מהלך ההתפתחות להמצא ביהדות כמו שהוא מצוי בכל עם ולשון. אבל לעולם אין התוים היסודיים, של ההתרוממות העליונה, האלהית, נמחקים ממנה. ההתעלות הפתאומית נשפלה, ע"י העגל, שבירת הלוחות, והם ישובו לאורם לעתיד. …

[1] עולת ראיה / חלק א / עמוד שפח

כל שיסתכל יותר האדם בתכן הנפשות הפרטיות של בנ"א, יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החנוך והלמוד שהכה שורש בלב כל אחד באורח פרטי, ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת ג"כ על המראה החיצוני של הגוף. ומ"מ דוקא ע"י השינויים הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבנין העולם בתעודתו הראויה לו. והרי יש להתפלאות על החכמה העליונה, שע"פ הרזים הפנימיים, הידועים וגלויים רק לפניו יתברך, מתקשרים ומתיחסים כל אלה ההפכים זה לזה, עד שע"פ צירוף כל הדעות והפרצופים השונים יצא בנין הרמוני מתאים מאד. ואילו היתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם לא הי' כל אחד מושך כ"כ לחוגו בקנאה יתירה, והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא הי' חומר לבנות  את הכלל. ע"כ שם השם יתברך בטבע, שכל יחיד שבבני אדם אינו מתיחס אל העולם כ"א ע"פ פרטיותו ומתגדר בה, ובזה הוא משלים את הראוי לו, ולפעמים הוא רואה רצונותיו של חברו כאילו הם מיותרים בעולם, ואילו הי' דעתו קרובה כ"כ לציוריו של חברו כמו שהוא קרוב לשל עצמו, היתה מתחלשת אצלו התיחדותו לעצמו, והי' חסרון בהשלמת פרטו, עד שמזה היתה תוצאה לחסרון השלמה אל הכלל כולו. וע"כ נשארו בגלוי השינויים בכל תקפם, ובפנים בעומק רזי החכמה העליונה, שם המה מתאחדים, עד שלסוף כשיושלם החינוך האנושי לא תהיה צריכה הפרטיות לשמירה מעולה כזאת, ויהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' ולעבדו שכם אחד,

[1] אחרון בבויסק – מח.[

המשקיף על כללות המחשבה הסוקרת מתחילה ועד סוף בצפיה האלהית, רק הוא ישכיל איך כל הפרטים מתאחדים לכלל גדול שאי אפשר שיחסר ממנו מאומה. רק על ידי ההשקפה הכללית הזאת יבא מעמד הסבלנות בלבבות במובנה היותר רחב ויותר רם. הסבלנות הדמיונית היא רק ממעטת את הדמות, מקטנת את כח החיים של כל נטיה.

ובמה איפוא אפשר לבצר את כח ההתנגדות החריפה. כפי הרגיל, חפצים בעלי הסבלנות לקרר את חם רגש האמונה, את עמק רעיון דעת ד' והחרדות אל דבריו. אבל לא באופן כזה יבנה עולם. לא ממיעוט כח טוב אפשר להוציא פרי חיים. אמנם הסבלנות שהיא אמתית, תבא רק לרגלי ידיעה הכוללת והברורה איך שכל המצוי כלו מתאחד ומשלים איש את רעהו, כל הרעיונות כולם הם כשלשלת אחת המחרזת את כל פרטי החוליות למציאות אחת. הרע מבחין את הטוב. דברים רבים רעים נעשים בסיס לדברים נעלים ורמים, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. החושב כן, תולד בקרבו נטיה המשימה גבול לכח השולל שלו, וההתקצפות על הרע היותר גדול לא תוציא את נפשו ממנוחתה. בהגיע תור מעשה, יעשה הכל כתורה וכמצוה, והרעיון הלבי יהיה מלא מנוחה, והשלמת החברה לא תפריע את ההרמוניא הפנימית, אפילו כשתהיה מתמלאת גם כן מניגודים היותר אדירים לאמת הגמורה שהיא נחלתו הפנימית העליונה, נחלת שדי ממרומים.

[1] אורות ישראל / פרק ה / ב

צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עִם עוֹלָמוֹ, מַה שֶּׁלּא נָתַן כָּל הַכִּשְׁרוֹנוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, לֹא בְּאִישׁ אֶחָד וְלֹא בְּעַם אֶחָד, לֹא בְּאֶרֶץ אַחַת, לֹא בְּדוֹר אֶחָד וְלֹא בְּעוֹלָם אֶחָד, כִּי-אִם מְפֻזָּרִים הֵם הַכִּשְׁרוֹנוֹת, וְהֶכְרַח הַשְּׁלֵמוּת, שֶׁהוּא כּחַ הַמּוֹשֵׁךְ הַיּוֹתֵר אִידֵאָלִי, הוּא הַגּוֹרֵם לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵי הָאַחְדוּת הַמְרוֹמָמָה, הַמֻּכְרַחַת לָבוֹא בָּעוֹלָם, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא – יִהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

[1] כי יסוד השלום הוא שתהיה מגמת הפנים של כל רצון פרטי הנמצא במציאות משתוה עם החפץ הכללי, שנובע מהתכלית הכללית של כל המציאות כולה. והנה אדון כל המעשים ב"ה שכולל בשלימותו ואחדותו את כל המציאות כולה, כללה, תעודתה וכל פרטי פרטיה, וכשם שהוא אחד יחיד ומיוחד כן מעשהו הוא אחד, ע"כ כל פרטי המציאות הרבים עד אין חקר, עם כל המון הרצונות הפרטיים שבו, שנראים רחוקים זמ"ז בתכלית הריחוק, וג"כ רחוקים מן התכלית הכללית שהוא החפץ להעמיד את כל הברואים כולם על מכון השלמתם היותר עליונה ומוצלחת, שלזאת התעודה הרחבה עד אין חקר, צריכים המון מעשים ותקופות שונות ומסובכות, האור והחשך, הרע והטוב, משתמשים בזה בערבוביא – (ו) כולם עולים לתכלית האחת והמיוחדת, עד שבאמת מצד אמתת המציאות, כל חפץ פרטי מתאים הוא אל התכלית הכללית, אע"פ שבעל החפץ לא ידע אנה פניו מועדות כלל. וזהו יסוד השלום, כי היפך השלום בא תמיד מסיבה שהפרטים אינם מתאימים כאחד בחפצם הפרטי אל התעודה הכללית. ואם כל איש פרטי או סיעה פרטית תאמר שחפצה היא בתיקון הכללי, וגם חברתה המתנגדת לה ככה תאמר, בא אמנם יסוד הניגוד מפני הפרטיות הנמצאת בכל אחת שאינה מכרת את הכלל כולו בכל זהרו ושלמותו, מה שבאמת אינו גלוי כ"א ליוצר כל. והדרך להביא את הכלל כולו אל אותה התעודה, שמונחת בו ויוצאת ממנו לכל פרטיו, אינה באה כ"א ע"י אור התורה האלהית, שהיא ברכת השלום היחידה בעולם, ואין עז אלא תורה שנאמר "ד' עז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום". … אמנם מצע השכל האנושי קצר מהשיג ההוד וההדר, הנועם וההצלחה של השלום הכללי, ועם זה אינו יכול להגיע לתוכן הדרכים שבהם יבור לו הדרך לתכלית הנשגבה הזו. וצריך לזה מהאור האלהי, אור הנבואה היותר נשגבת, אור עולם שבאוצר חיים של התורה, שלכלל האדם אינה נקנית כ"א ע"י האמונה, האמונה כי ד' הטוב שטובו מוכר ומושג לנו מבין חרכי המציאות כפי מה שהיא עכשיו גם באמצע דרכה, מורה לנו הדרך לפחד אל ד' ואל טובו באחרית הימים, כשיתעלה המצוי כולו, וירומו הפרטים עם הכלל כולו למעלה היותר שלמה, עד שענג ההכרה הכללית שהוא טוב מאד יושכל גם בכל פרט, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצון קונם אדון השלום בלבב שלם. א"כ האמונה היא הדרך האחת לקניית השלום, כי מבלעדי האמונה בטובו של יוצר כל, המושקפת לנו מדברים המושגים ומושכלים לנו, לא יחדור אור אהבת השלום בפרטים ולא יוכל לעולם לבא אל הכלל, וראוי היה להיות מושג האמונה נקדש כמושג השלום. …[1] להרחבה: מאמר "למלחמת הדעות והאמונות" בתוך הספר אורות, מאמר