"האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל."[1]
במאמר זה ננסה להגדיר מהי אותה אמונה פנימית, שאינה לא שכל ולא רגש, אלא אינטואיציה פנימית עמוקה. כיצד חושפים ומפתחים את הנטיה האמונית הזו בתוך נפש האדם.
טביעת העין הפנימית
"האהבה אל המדע הברור צריכה להיות מוגבלת במדה שלא תפריע אותנו מלהיות תמיד שוקקים למה שהוא יותר נשא ונשגב ממדענו הברור, עד אשר לא נוכל להגיע אליהם כי אם על ידי השערות ישרות, והרגשות כמוסות, ולפעמים על ידי הגות לב ודמיונות, כעין הזיה וחלומות בהקיץ, שכמו שהם מזיקים הרבה אם הם באים מתוך עצלות באותם הענינים שהמדע יוכל לרכוש בהם את הכרתו הברורה, כך הם מעטרים אותנו. ומבססים יותר גם את החלקים המוכרים לנו בברור, ומרימים את כל מהותנו, אם הם באים בדברים שהם נשאים כל כך עד שלמדענו אין שום אחיזה בהם."[2]
מה אנו יודעים על המציאות שסביבנו? ההכרה שלנו מגבילה אותנו לרשמי החושים, הרשמים האלו מנותחים על ידי השכל וההגיון ועוברים סינון על ידי התודעה שלנו. האם ניתן לבטל את הסינון הזה ולהרחיב את הקליטה האנושית? הרב קוק טען שהמציאות מורכבת מאין ספור מימדים וכוחות עצומים שמעבר לקליטה שלנו, השכל והתודעה מסננים חלק גדול מן המציאות האמיתית שאנו חיים בה ובלתי אפשרי להכיר באמת את כל המציאות. אמנם החסימה הזו איננה מוחלטת, ישנם רמזים דקים, נקודת מבט שונה, רוחנית, שדרכה אפשר להכיר בקיומם ואפילו להתחבר לאותם מרחבים נוספים של המציאות.
"ואנו מתוך חפץ שלם ונפש מלאה תשוקה להזרחה רוחנית , הננו נדחקים לתור גם במה שמופלא ומכוסה מבינתנו המבוררת, ואנו באים לדון בדרך השערה, ולהתעדן במעדנים רוחניים למטרות יקרות, על ידי הגות נפש פנימית, ועזרת הדמיון, שגם הוא מתקדש ונעשה חטוב בחטיבה מדעית, כשהוא משתמש בכחו במה שראוי לו. ועל זה נאמר. במה שהורשית התבונן. [3]"
הרמזים הדקים שמופיעים מן המציאות האמיתית הם אותם אינטואיציות פנימיות, הברקות פתאומיות של הכרה, רמזים שמופיעים בגוון שירי, רמוז. בליווי דמיון, ערפול, השראה פתאומית, חלומות בהקיץ, התלהבות, חום רגשי, להט בלתי מוסבר, התפעלות שירית מנוף נהדר או התרגשות מקטע מוזיקאלי שחודר עד עומק הנפש. המרחב הרגשי כולו ניזון ממקומות שלא ניתן להסביר באופן רציונאלי ומקורו מקיומם של מרחבי מציאות נוספים, שהמודע שלנו מסנן ורק תנועות נפש פנימיות מרמזות על קיומם.
"… במושגים השכליים והמוסריים, בדיעות ישרות ואמונות אמתיות ונכונות. ישנם כאלה שיד השכל ההגיוני והגבורה המופתית תקיפה בהם להכריח אמתתם, ע"פ מופתים חותכים ומבוררים שאפשר להעלותם על שפה וספר, וישנן אמנם ג"כ אמתיות כאלה… שמסייע להם הרבה כח ההכרה הפנימית המכרחת את אמתתם, וההכרה הזאת כחה גדול הרבה יותר ממופתים הגיוניים, כשם שטביעות-עין עדיף מסימנים. [4]"
"על הידיעות העליונות אין מקום לשאול, מהיכן יודעים. כשמוצאים בקרב הנשמה רוח עליון, ואוצר ידיעות מסודרות, מתאימות זו לזו, זהו היותר עליון שבברורים. כל הידיעה הבאה מתוך מחקר אינה כי אם אמצעי איך להגיע לידיעה עליונה זו, שהנשמה מפכה מקרב עומק עמקים שלה. האמצעי היותר מוכשר לבא למדה עליונה זו היא דבקות בד', בכל כח, והגיון רזי תורה. [5]"
ישנם שני צדדים מרכזיים בנפש האנושית, אחד מהם מכונה על ידי הרב קוק בשם "סימנים", כלומר הצד השכלי, האנליטי, החוקר והמברר, שניגש אל המציאות בכלי ההתבוננות הלוגים. לעומת זאת השני מכונה על ידי הרב קוק בשם "טביעת עין", כלומר הצד הרגשי, הדמיוני, האינטואיטיבי, הנשמתי, שניגש אל המציאות בכלי התחושה הפנימית. הוא פועל בהבזקים של הכרה פתאומית וניזון מתחושות דקות ומעורפלות שנותנות לו הכרה נוספת של המציאות, חווית מציאות חיצונית מיידית, אינטואיטיבית, לא שכלית . לצד הרגשי האינטואיטיבי ישנו חיסרון בכך שהוא מעורפל ולא מוגדר, אבל יש לו יתרון בכך שהוא מסוגל לקלוט מן המציאות צדדים עמוקים יותר, לקבל השראה, להתמלא ברגש וליצור הנעה פנימית גדולה, הוא יכול לשלהב את האדם, לתת לו מקור אנרגיה פנימי שהשכל לא מסוגל להביא אליו.
העולם הרגשי האינטואיטיבי משתמש בכלים של דמיון, של הבזקי מחשבה שיריים בלתי מוסברים, של רגש חם ולהט רוחני אשר מתעוררים בנפש גם בלי הגיון. כל הכלים האלו יכולים לתת לאדם עושר גדול ויכולים לפתוח אותו למרחב חיים שלם, שהשכל חסום מפניו.
"צריכה ההכרה הפנימית הטבעית להשתמש בכחה ואסור הדבר להיות נשען על השכל ההגיוני לבדו, כי לא תמצא הנפש מנוחה שלמה כ"א בהצטרף אל כח הכרת השכל כח ההכרה ההרגשית הנובעת מתוך תוכה. שלפי האמת ההכרה העמוקה הזאת היא עצמית, מורכבת מהמון היקשים הגיוניים דקים, שאי אפשר להפה להסבירם, ע"כ הם מתגלים בעומק הנפש בתור הכרה פנימית. [6]"
מהיכן מופיעות ההכרות האלו? הרב קוק טוען שנפש האדם קולטת הרבה יותר ממה שהשכל מבין, האדם באופן בלתי רצוני מסנן הרבה מן המציאות שנקלטת לעיניו, העושר האמיתי של המציאות נכנס לתוך הנפש ופועל בה, הוא יוצר בה "המון היקשים הגיוניים דקים", תחושות שהתת מודע מברר לעצמו, אבל השכל מסנן הרבה מאותם רשמים. האינטואיציה, הדמיון והתחושות הפתאומיות, הם התנוצצות של אותו מרחב מציאות שסונן על ידי השכל, שפורץ מעל פני השטח, בהכרות פתאומיות שמופיעות בתודעת האדם והוא לא יכול להסביר מהיכן הם הופיעו ומה מקורם. כמו ילד שיודע שהוריו אוהבים אותו והוא רוצה בקרבתם, אבל לא צריך להסביר זאת בהיקש הגיוני, פשוט לו שאהבת הוריו וקרבת המשפחה הם דבר טוב וחיובי.
האמונה כשירת החיים
"כשאנו באים ללמוד את למודי האלהות, את החקירה הדתית בדרך רציונלית חקרנית, אנו מוצאים בסוף הלמוד, שאין לו לאופן למוד זה שום ערך בפני עצמו. כי אם בתור הכנה והקדמה ללמוד האמיתי ורק בבואנו להבין את הדבר כאופן פשוט וטבעי. אנו בטוחים שנגיע להבנת האמת הברורה. רק אז כשנאזין להד קולה של שירת הנשמה הישראלית. תשמענה אזנינו דברים אמתיים. הנובעים מהמקור העצמי הישראלי "[7]
…הדעה האנושית הפילוסופית, היא באה ממופתים והוכחות כ"סימנים". ואילו רוח האמונה הקדושה היא הכרה עצמית פנימית כ"טביעת עין". שהאדם מכיר את העולם מתוך עצמותו, שעומק האמונה הוא להתדבק בבורא כל העולמים ב"ה. " [8]
האמונה איננה ידיעה מדעית, אלא הכרה שמופיעה מאותם רבדים של רגש ודמיון, שניתן לפתח ולהעצים באמצעות בירור ואיזון העולם הרגשי שלנו. ההופעות הפנימיות שמציפות את האדם חייבות בירור ועידון, שכן הנפש לא יודעת להבדיל בין דמיון ולבין אינטואיציה אמיתית, לכן חז"ל מדריכים אותנו לברר את האינטואיציה הפנימית, לקחת ממנה את החלק האמוני הטהור ולדחות את החלקים המוגזמים שמושפעים מדמיון מבולבל בלבד.
"בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההויה. והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית במעמקי מהות המושג בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל להשגה הפרזית. על כן האספקלריא האמיתית של החיים היא דוקא בתוך שירת החיים, לא בחיי החול המתבטאים ע"י הפרוזה. אוי לו למי שרוצה לאבד מן החיים את הדר השירה שלהם, הוא מאבד את כל התוך של החיים ואת כל האמת שבהם. הפרוזה כולה היא תופסת את ערכה, מפני שהיא נסמכת על שירת החיים." [9]
השירה נובעת ממבט כללי בעל השראה פנימית שאיננו יורד לפרטים אלא חש את מכלול הקיום של הדבר. האינטואיציה מסוגלת לקלוט מליוני נימים דקים של פרטי המציאות שמרמזים בצירופם יחד, על קיומה של הרמוניה, הופעה שלמה ורחבה יותר, שקיימת בעולם, מעין טביעת עין שקולטת יותר מהתבוננות שכלית שקולה. הידיעה המדעית שייכת לצד הפרוזאי, המתאר, האנליטי, שחוקר רק את מה שקיים ומוחש באופן מיידי. האמונה שייכת לצד השירה, הרמוז, הנעלם, המעמיק של הנפש.
כאשר אנו באים להסביר ולהבין את האמונה באלוהים, עלינו לקלוט את תנועות הנפש הפנימיות של הרגש, הדמיון, ההשראה והאינטואיציה הרוחנית שקיימים באדם. מתוך אופני הקליטה האלו מתברר שיש חלקי מציאות רחבים שחסומים בפני השכל האנליטי ויש לחוש בהם באופן מופשט ועמוק יותר.
[1] מאמרי הראי"ה, מאורות האמונה.
[2] אורות הקודש א' עמ' ריח
[3] שמונה קבצים / קובץ ו / קלג.
[4]עין איה / שבת א / פרק שני / קו.
[5] אורות הקודש / חלק א / עמוד רט / בירור הודאות – לח
[6]עין איה / שבת א / פרק שני / קו.
[7]מאמרי הראי"ה, פירוש לספר הכוזרי
[8]מאמרי הראי"ה, פירוש לספר הכוזרי
[9] שמונה קבצים / קובץ א / קסה.