"קול ד' קורא בלא הרף, מהומת החיים יכולה רק להמם את הנפש, עד שלא תשמע ברוב עתות חייה את הקול הקורא הזה. אבל בשום אופן לא תוכל לעקור את היסוד, את השורש והעיקר, של הקול הזה, שהוא באמת כל עצם החיים האנושיים. ועל כן אנחנו רואים בכל התולדה האנושית, שגליה מכים תמיד בתוך הים הגדול הזה של קול ד' הקורא בלא הרף. צורות שונות מתגלם הקול הנורא הזה. בתכסיסים שונים הולכת נפש האדם הפרטי ונפש הקבוץ האנושי, הכללי או החלקי, ומבקשת דרכים, איך להקשיב את הקול הזה"[1]
האמונה מופיעה באותם רגעים של שלמות פנימית, של השראה רוחנית וחיבור לשלווה והארה רוחנית , האדם חש באינטואיציה פנימית שיש לו קשר רוחני אל המוחלט, אשר מתגלה ברגעי קודש, בעמידה מול נוף מרומם ולעיתים גם ברגעי משבר קשים. הבזקי השלמות האלו יוצרים באדם שאיפת שלמות גדולה, רצון בגודל, בעוצמה, בטוב. התנועה הזו הזה היא המקור לכל שאר השאיפות הפשוטות של החיים.
הרב קוק מסביר שהמניעים האמיתיים של האדם אינם באים ממקום רציונאלי מוסבר, אלא מתהומות הנפש התת מודעים, מידיעה בלתי מוסברת שהכל אחד, שלם, מלא גודל ועוצמה אין סופית והם המקור האמיתי לרצונות האדם, למגמות ההיסטוריה וההחלטות ה"מושכלות" כביכול. ההכרה הפנימית, בקיומה של שלמות אחדותית גדולה, מחולל זרם פסיכי עמוק שמפעיל את האדם ודוחק בו להתקדם ולהתמלא חיים , גם בלי שהוא מבין מדוע. מקור הקודש והאמונה הוא באותם תהליכים פנימיים שלא ניתן לכמת אותם לעובדה מדעית יבשה. כל רצון להתקדם ולהתעלות, מקורו בשאיפה פנימית אל האין סוף. אבל הזרם הנשמתי הזה מורכב מאוד, הוא מחולל עליות גדולות ומשברים אדירים וחלים בו תהפוכות רבות במהלך ההיסטוריה.
"אותה התכונה השפלה של יצרא דעבודה זרה, שבשעתה היתה תכונה מועלת לעולם…מעמק האמונה ביסוד המאופל של הנפש, שאינו זז מן האדם משחר טל ילדותו, זהו סימן לבריאות נפשית שהקשבת האמונה היא בו חזקה וטבעית, רצינית ואמיתית, אינה מנוגעה משום נטיה זרה, ולא נחלשה משום מורך לב ויראה עשויה בצורה של רפיון רוח, והעז הנפשי, בעומק החטיבות שלו הולך וזורם, עד שבאה ההכרה ומזדווגת עמו, ואז מתחילה היא האורה של האמונה העליונה להופיע.[2] "
האלילות שהייתה בעולם הקדום, נובעת בעצם מקליטה "אמונית" חזקה מידי שהיתה אצלם. האדם של העולם הקדום, דווקא בגלל שטרם נבנה הפן הלוגי והביקורתי של האישיות שלו, נהנה מיתרון פסיכולוגי ונפשי על פני האדם המודרני. האדם בעולם הקדום חי עם פחות סינון שכלי והיה פתוח למרחבי חיים גדולים יותר של הנפש. הוא יוצא אל העולם ורואה נוף של מפל עצום או שומע רעם אדיר מבין העננים וכל נפשו מזדעזעת, הוא לא מנסה להסביר לעצמו באופן מדעי מה התרחש, הוא פשוט חווה את המציאות מתוך עולם הדמיון והרגש. האדם הקדום היה פתוח יותר לעולם האינטואיציה, הוא לא ניסה לסנן לעצמו ממה כל מעשה שלו נובע והרשה לעצמו להיסחף עם זרם הרגשות הפורץ מתוכו. הרגש, הלהט, הדמיון וההשראה פעלו בנפשו בטבעיות, ללא מחסומים של הגיון ורציונליות מעכבת ואיפשרו לו לקבל באופן פתוח יותר רמזים והברקות מרבדי מציאות שההכרה שכלית חסומה בפניהם.
מצד אחד אופי התרבות הזה הביא להרבה קלקולים של חיי דמיון מופרז, בלבול, חוסר יכולת לנתח את המציאת באופן מדעי וערבוב של דמיונות ואמת בתוך הנפש. קבלת ההחלטות הייתה מושפעת מתחושות בטן ולא תמיד מתאימה לשיקול השכלי הקר. העולם היה מלא בלהט, אבל חסר הדרכה, בירור והגיון.
מצד שני היה לתרבות הזו גם יתרון גדול, השכלתנות של האדם המודרני חוסמת מפניו המון כוחות, עוצמות חומר ורוח, להט של דמיון, רגש וקיומיות פשוטה וזורמת, התחכום האנושי איננו מאפשר מפגש ישיר עם הטבע, הוא עלול לחסום אפשרות להארה מיסטית גדולה, תעצומות נפש אדירות שהעולם האלילי היה פתוח אליהם. הדמיון יכול לרמוז לנו על מרחבי קיום נוספים בתוך המציאות, אשר ההכרה השכלית לא מבינה ולא יכולה להסביר, ישנם מימדים נוספים שאין לשכל גישה אליהם ודווקא נפש "פרמטיבית" יותר, שחיה את האינטואיציה הבריאה הראשונית, יכולה לחוש מבלי שהשכל ישר יבוא וידחה ויסנן אותם.
"שורש יצרא דע"ז בקדושה, הוא החשק הגדול של קרבת אלהים. וכאשר הבערות וחסרון הזיקוק המוסרי הם מניעות גדולות, שסותמים את האור האלהי מן האדם, אז אם תשוקתו הטבעית חזקה היא, פורצת לה תשוקה זו את דרכה ביצרא דע"ז""[3]
עבודה זרה נוצרה מתוך חיבור לאותה קליטה פשוטה וישירה של המציאות , קליטה זו יצרה עיוותים רבים כתוצאה ממשיכה אחרי הדמיון הגס בלי בירור שכלי, לכן היא הלכה ונדחתה מתוך האנושות, אבל אסור לחשוב שהכח הזה חסר משמעות. דווקא הרבדים האלו, אשר היו פעילים יותר בשלב ה"ילדות" של האנושות, הם מקור החיות, העוצמה הפנימית, הלהט, החום והרגש של האנושות. אסור שהצורך בבירור שכלי ינסה למחוק את אותם עוצמות חיים ורבדי קיום אנושיים חשובים כל כך, אסור שהרצון להיות הגיוני ולקדם את המדע והשכל, יהרוס לחלוטין את לוז החיים של האנושות, שהוא אותם רבדים רגשיים עמוקים שאין להם הסבר הגיוני ונובעים מתחושות בטן ואינטואיציה של מרחבי קיום עמוקים שישנם בעולם.
מטרת השכל צריך להיות הבירור והאיזון של עולם הדמיון והרגש, אבל לא החיסול שלו. דווקא המפגש החוויתי עם הטבע פוגש הרמוניה, שפע יצורים שמבטאים אחדות עליונה ונשגבת,מבט שירי שקולט את הגודל של החיים.
העבודה הזרה לא הצליחה להכיל את המפגש המסעיר עם הטבע. מה שגרם לה להשתעבד לתופעות הטבע להקריב להם קרבנות, להשתעבד לאש ולמים וכד' – האדם הפרימיטיבי לא ראה את הרוח הגדולה שמעל החומר. ההתפעלות שלו מהעוצמה שחווית המציאות מקרינה, הביאה אותו להשתעבד למציאות הזו כפי שהוא פוגש אותה, ללא יכולת להתרומם ליסודות הרמונים ומוסריים שאותה מציאות מובילה אליהם.
משל לבני זוג שהתאהבו כל כך עד שאיבדו כל איזון בחיים, הם השקיעו את כל כספם בקניית מתנות זה לזו ושקעו במערכת יחסים מלאת רגש ולהט ללא שום מקור פרנסה וללא יכולת לבנות בית מאורגן והגיוני. לאחר כמה שנים הם עברו התפכחות והחליטו לצמצם את הלהט הרגשי כדי שיוכלו ללכת לעבוד ולבנות מסגרת חיים. אם לאחר כמה זמן הם ישכחו את מערכת היחסים הלוהטת שלהם ויעברו למערכת תועלתנית קרה, יתכן שזה יתן להם יתרון מעשי, אבל זה יהרוס את העוצמה הרגשית והתוכן האמיתי של אהבתם.
כך האדם הקדום היה בקשר הדוק עם מרחבי המציאות המיסטים, תוך שהוא נעזר בתחושות בטן, בדמיון משוחרר, בלהט רוחני ובתחושת היסחפות בלתי מוגבלת, אבל המיסטיקה הזו הפכה אותו ליצור פרמטיבי חסר שיקול דעת וללא יכולת לבנות חיי חברה הגיוניים ובעלי סדר ומוסר.
אם החברה המודרנית תשכח לחלוטין את אותם מימדי קיום מיסטים וכוחות דמיון ורגש, היא אמנם תרוויח את הסדר החיצוני, אבל תאבד את עצם הקיום שלה, שנובע מאותה נשמתיות גדולה ועוצמת חיים שקיימת דווקא בתת מודע העצום שמתחת לפני השטח, שמסוגל להחיות את האדם שמחובר למרחב השירי, הפרמטיבי והדמיוני של אישיותו.
"ההשחתה של עבודה זרה …כאשר תצא בזר הנצחון, כאשר יזדכך המושג, וקרבת אלהים אמת תהיה החיה בלב ובנפש, אז מעלת האדם היא גדולה עד מאד, כי יבקש את ד' לא כמצות אנשים מלומדה, כי אם כעצם חייו, וממילא יכיר וירגיש יפה כל מה שירוממהו אל קרבת אלהים זאת, ובמנוחה ובשלוה יעסוק בכל הדרכים המוליכים אותו אל מטרתו. [4]"
החיבור המחודש לעוצמות הרגש והדמיון שפרחו בתקופת העבודה זרה, הפעם באופן מבורר והדרגתי, יביאו לעבודת ה' טבעית יותר, מתוך אינטואציה בריאה ותחושת היסחפות רגשית, קיום המצוות והאמונה יהפכו להיות דבר טבעי וברור לאדם ולא יהיה צורך כלל בשכנוע הגיוני או כפיה. הלהט הרוחני והדמיון יסחפו את האדם להכיר בקיומם של עוד מימדי מציאות שהשכל חסום אליהם. החוש הרוחני יתפתח והאדם ירגיש עבודת ה' פותחת אותו לעוד מרחבי הכרה שהיו חסומים בפניו בעבר וישתוקק לקרבת אלוהים.
"ואף על פי שהדבקות האלהית מצד המציאות האלהית היא גם כן שכלית הכרית מבוררת במדע, מכל מקום אותם רגשי הלב של ההשגות הפרטיות בהתוכנים הרוחניים שהם בעולם האלהי, תעופת החזיונות של ההנהרה הנבואית, אורת החיים של הנשמה, וההזרחה של הענין האלהי בכבודו. כל אלה מביאים את האדם לאושר גדול, וסעיפיהם תלויים הם בכח ההשערה והדמיון העליון, שהוא יקר מכל שכל והגיון. [5]"
הרב קוק רואה באמונה כח פנימי של השראה רוחנית, שהופיע באופן מקולקל בתקופה האלילית ועלינו לחזור ולבנות אותו באופן מתוקן בדור שלנו. המרידה בדת המסורתית נובעת מכך שיש רצון בלתי מודע, לתקן ולרומם את כוחות הרוח וההשראה של האדם בדור שלנו, לשם כך צריך לבנות עולם אמוני עמוק ויסודי שיוכל להתחבר לנפש האדם ולבטא את כוחותיה הפנימיים.
[1] מאמרי הראיה / חלק א / המאור האחד / א.
[2] קובץ ז' – צב –
[3] שמונה קבצים / קובץ ד / נו.
[4] ראשון ליפו – סא1
[5] שמונה קבצים / קובץ ו / קלג.