הרב קוק טוען שאמונה איננה להבין את אלוקים עצמו, אלא לדעת בהכרה פנימית שהעולם כולו הוא לבוש וכיסוי להופעה אלוקית אחת, הרמונית ואין סופית, שמתגלה אלינו באופן מוגבל בהתאם ליכולת הקליטה שלנו[i].
האמונה היא להכיר בכך שכל המציאות כולה היא מערכת של השפעות ואידיאלים שמוקרנים אלינו מאותה אלוקות בלתי נתפסת. כל מכלול החיים, הרצונות, החפצים והמחשבות שאנו חווים, הם השפעות אלוקיות שעוטפות אותנו כל רגע. אנו חווים את אלוקים בכל נשימה ובכל רצון. אמונה היא לחוות שיש לכל פרט בעולם קשר לעוצמה אלוקית ושלמות שהולכת ומתגברת במציאות, ישנו סדר פנימי שהולך ומתנגן מתוך עצם החיים ומקרי המציאות, יש אחדות ותהליך של השתלמות והתעצמות של אותם כוחות אלוקיים לאורך ההיסטוריה.
המשמעות של האמונה איננה בכך שאנחנו מבינים בשכל מדעי שיש אלוקים מחוץ למציאות, אלא בכך שאנו חיים מתוך הכרה פנימית שהמציאות כולה היא הוויה אלוקית שעוטפת אותנו, גם אם איננו מבינים את מקורה. האמונה איננה דיבור קר על ישות אין סופית[ii], אלא האופן שבו האדם חי, בעצם העובדה שאדם רוצה, חי ומתפתח באופן חיובי והרמוני לשאר המציאות, הרי הוא הולך ומגלה את המהות האלוקית שבו[iii].
משמעות התפיסה הזו היא שהאמונה איננה רק שמירת מצוות, אלא בעיקר לחשוף את הצד הגדול והאין סופי שבחיים ובאדם עצמו, למצות את הכוחות האלוקיים שמחיים את המציאות. עצם החיים, העבודה, הבריאות, היחס לזולת, הם עבודת אלוקים אחת גדולה[iv]. המצוות והטקסים הדתיים הם עצות ודרכים כיצד לשאוף לתוכן האין סופי של המציאות, אבל גם כל אדם אשר מכיל בתוכו עוז חיים ותעצומות נפש באופן חיובי, חי את האמונה באלוקים, את האידיאלים האלוקיים.
לפי הרב קוק השאיפה לאלוקים היא השאיפה לחיים שמודעים למקורם האין סופי, חיים של עוצמה ואמון, של פיתוח ושגשוג[v]. כל אדם ששואף לגודל וחיים הוא אדם מאמין, כל אדם שמכיר בכך שהמציאות מתפתחת ומוסרית הוא אדם שמתקרב לאלוקים. להאמין פירושו לחיות את עומק המציאות, מתוך הכרה שהיא הולכת ומתקרבת אל הטוב והשלם, מתוך כך לחוות ולהרגיש את החיים כמה שיותר, לשמוח, לפעול ולרצות בטוב. האמונה היא לחוש את ההרמוניה שעומדת במקור המציאות ולחוות את השלמות האלוקית שהמציאות זורמת אליה כל העת.[vi]
גם אדם שמצהיר על עצמו ככופר באלוקים, אבל חי באופן מוסרי ומנסה לפתח את כוחותיו ואת כוחות החברה והמציאות, הוא אדם מאמין באופן מסויים. שכן הוא חש באופן תת מודע שיש מקור אין סופי ושלם למציאות ולכן הוא מנסה לפתח אותה להיות מוסרי כלפיה. האידיאלים האלוקיים, כוחות הצדק, המוסר, היופי ועצם הצורך לגודל ואחדות, פועלים על כל האנושות כל הזמן. יש הקוראים להם במפורש אמונה ואלוהות ויש החיים אותם באופן תת מודע בלי הבנה של מקורם האלוקי[vii].
הגדרה זו של האמונה נותנת כיוון רוחני לעבודת ה' ומחוללת תודעה אמונית מקיפה שמתפרסת על כל מישורי החיים והתנהלות האדם. הרב קוק לא מנסה להוכיח בשכל את נכונות תפיסתו אלא להציג את הרעיון המוסרי והרוחני שלה ולשכנע אותנו לצעוד בדרך מלאה בסיפוק וצמיחה, כך שלאורך הזמן האדם סופג לתוכו את הרעיונות האלו וחש את נכונותם, לא רק בשכל אלא ממש בהווית החיים שלו.
מקורות להרחבה:
[i] מאמר ייסורים ממרקים). אורות / זרעונים / ה. יסורים ממרקים(:
הַשִּׁמָּמוֹן שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה מִמִּעוּט הַלִּמּוּד וְהַיְדִיעָה מֵבִיא אֶת הָאָדָם לַחְשׁב הַרְבֵּה בְּמַהוּת הָאֱלֹהוּת. וְכָל מַה שֶּׁיִּהְיֶה יוֹתֵר מְשֻׁקָּע בְּבַעֲרוּת שֶׁל מַחֲשֶׁבֶת עַזּוּת נוֹרָאָה וְסִכְלוּת אֲיֻמָּה זאת, יַחְשׁב שֶׁבָּזֶה הוּא מִתְקָרֵב אֶל הַיְדִיעָה הָאֱלֹהִית הָרָמָה, שֶׁשָּׁמַע תָּמִיד שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁבָּעוֹלָם עוֹרְגִים אֵלֶיהָ. בְּהִצָּבֵר הֶרְגֵּל כָּזֶה בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה דּוֹרוֹת מִתְאָרְגִים מִתּוֹךְ כָּךְ הַבְלֵי-שָׁוְא רַבִּים, שֶׁתּוֹצְאוֹתָם רְשָׁעוֹת רַבּוֹת וְנוֹרָאוֹת, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הָאָדָם הַפְּרָטִי אוֹבֵד אֶת חֵילוֹ הַחָמְרִי וְהָרוּחָנִי מֵרב צָרָה וַאֲפֵלָה. …
כְּשֶׁמִּתְפַּתַּחַת הַהַכָּרָה הַזּאת שֶׁל גֵּאוּת ד' בְּקֶרֶב הַנְּשָׁמָה בְּכָל דְּרָכֶיהָ הִיא מְרַצָּה אֶת הַחַיִּים בְּשִׁעְבּוּדָם הַטִּבְעִי, מְמַלְּאָתָם נַחַת וְחַיִּים לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהַפְּרָט מַכִּיר אֶת גּדֶל הַכְּלָל וַהֲדַר מְקוֹרוֹ, וְכָל הָעז וְהַהוֹד שֶׁבְּמַחֲזוֹת הַמְּצִיאוּת הוֹלֵךְ וּמִתְעַלֶּה, מִתְכַּלֵּל וּמִתְאַדֵּר, עַל-יְדֵי הַקְטָנָתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה לִפְנֵי יוֹצְרָהּ.
[ii] פנקס הדפים, ד' , [22].[עריכה]
גסה היא מאד הקליפה של מושג עבודת ד' בלב ההמון, ובימינו כבר הגיעה השעה שצריך לדקדקה, כי עוביה המוזר מנשל מאיתנו אברים רבים ויקרים. המושג של רצון ד' צריך להיות מוסבר באופן עדין, וממילא עדין יהי' גם כן כל הערך של מלאת הרצון הזה.
מה שמחשבין בדבר עצמיות האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, כלומר למלא את רצונו של אלהים, מצד עצמותו האישית, היא בזמן הזה מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם. האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלהים. העצמיות היא רחוקה מציורנו, ואין אנו מוכנים כלל לחשוב אודותה בדבר אלהים, ולא ליחש לה קישור מעשי ואמוני. הכל אנו צריכים להפנות לעומת המגמות הטובות הניכרות לנו, שהכל הוא גילוי אלהות. רק הספירות יכולות להכנס במחשבה וכוונת הלב, ולא אין סוף, שהוא למעלה מכל רעיון, והכל מוכיח עליו ושוקק לו בדומיה.
[iii] ראשון ליפו – קמד
הנטיה הפראית בצמאון לאלהות הוא חפץ ההשגה של עצמות ד'…זהו מבוקש נמנע ומדומה בהמי. על כן הוא שורש עבודה זרה, להדבק בשם אלהות, שהדמיון עושה דבקות עצמית. והשכל צריך לסמן הדברים, שיסוד החשק האלהי הוא להדבק במדותיו, דהיינו האידיאלים האלהיים, ובזה כל זמן שידע האדם שהאידיאלים במלא מובנם הם האלהיים, כל זמן שהוא יותר דבק בשם שמים הוא יותר מתעלה.
[iv] עין איה / שבת ב / פרק תשיעי / קד.
יפעת אור התורה, ההולכת ומתפלשת מרום המעלות השכליות העליונות עד עמקי תחתיות הארץ, לכונן את אור הצדק האלהי המאיר בגבורתו בכל מלא עולמי עד, בתוך עבי המחשכים של שפלות האדם, בכל יצריו הרעים והגסים, היא היא המאדירה את שם ד'…שענינו המרכזי היא הורדת אור יקר התורה בחיי ארץ, לרומם רוח האדם למעלה למעלה, להשלים דוקא על ידו את זיו כל היקום כולו, ועל ידי הכרה זו כבר ראו חזות הכל רק בארץ, בנבכי החומר ובמעמקי מסילותיו המסובכות, שהם הם מתארים, בהיותם מוארים מאור זיוה של תורה, את כל הוד הגבורה הכללית של מעלה. ולא שאלו עוד את ההוד האלהי שינתן על השמים, כי הכירו לדעת כי האדיריות של שם ה' אשר בארץ, ע"י עוזה של תורה, היא תכלול הכל, ותשכלל ג"כ את ההוד השמימי בכל מילואו. על כן רק "מה אדיר שמך בכל הארץ" אמרו, ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב.
[v] עין איה / ברכות ב / פרק שישי–כיצד מברכין / ה. ברכות לה/א
…בהיותו יודע להוקיר את הצד הרוחני שיש בכל הנאה גשמית, כפי שימושה אל הצדק ואל השכל האמיתי כראוי לפי היושר האלהי, שהיא כללות הנהגת התורה ביחוד, אז לא זו [בלבד] שלא יעיקו ההרחבות הגשמיות לההשלמה הרוחנית, כ"א יוסיפו לה אונים. ע"כ קודם ברכה, שעוד לא הרים מכסת ההערה הרוחנית שיש באותה ההנאה הגשמית, ראוי שיכיר כי "לד' הארץ ומלאה", וכפי המדה הראויה אין נכון להשתמש בהנאות חומריות כ"א לפי ההשתמשות האפשרית לצד המעולה שבאדם. אבל לאחר ברכה, שצייר היחש הרוחני שיש לו עם ההנאה ההיא הגשמית, אז בהרחבתו להשתמש בהוספת כח גשמי, תרחיב דעתו תמיד, וכוחותיו הגופניים בהתגדלם יהיו תמיד מוכנים לפעול צדק וטוב כפי ההערה הרוחנית אשר תפעול עליו כל פגישה של הנאה גשמית. ע"כ במעמד כזה ראוי לשון "והארץ נתן לבנ"א", ולהביט בעין טובה על העוסקים בישובו של עולם לשכלל את העולם המעשי גם מכל צדדיו הגשמיים. ע"כ ישועות ונחמות היעודות לנו ע"י הנביאים משובצות בהרחבות גשמיות רבות, שהן לעדה על רוממות המצב הרוחני שאליו נקוה, שכל אלה הגדולות החומריות יהיו ראויים להיות לנו לתפארת…
[vi] להרחבה: מאמר "דעת אלוקים" בתוך הספר עקבי הצאן, מאמר "ייסורים ממרקים" בתוך הספר אורות.
[vii] מאמרי הראיה / חלק א / פירורים משלחן גבוה / דרישת ד'
המהומה הכפרנית כל זמן שהיא עסוקה במגמות מוסריות, הרי היא ממש דרישת ד'. המוסר והרחבתו, הגדלת ערכם של החיים, ענוגם ושאיפותיהם הוא בעצמו דרישת ד' יותר משאר דרישות הבאות ברחשי לב בלבד, שאין בהם הטבה מעשית לסדרי החיים.
מ"מ אמללים הם בני אדם כ"ז שאינם יודעים שכל מה שהם עסוקים בהרחבת המוסר ובקשת הטוב זהו דרישת ד'. ונהרה רבה תופיע עליהם, כשיגלה להם רז זה.