אחד הנושאים החשובים שאותם מברר הרב קוק הוא מהי בכלל היהדות. הוא טוען שתפיסת היהדות כ"דת", כלומר מערכת טקסים שבאה לקיים את רצון האל, הוא דבר לא מדוייק, ננסה להבין מה כוונתו ומהי היהדות לפי שיטת הרב קוק.
כדי להבין את כוונת הרב קוק, יש להבין את החידוש בתפיסת האמונה של שלו, הרב קוק הסביר שאלוקים הוא המקור הנעלם של המציאות, לכן האמונה איננה הבנת האל עצמו, אלא היכולת לחוות את החיות האלוקית ואת השלמות המסתתרת בתוך המציאות, להאמין פירושו להכיר בכך שהאלוקות מסתתרת בתוך לבושי הבריאה המוגבלת והחסרה, המפגש שלנו עם האל לא נוצר מטענות שכליות מפולפלות, אלא דרך ידיעת המציאות כולה, שחיה מכוחו ונובעת משלמותו של האל. הנבואה, התפילה והמצוות הם דרכים כדי להגביר ולמקד את המפגש שלנו עם המציאות ומתוך כך עם השלמות האלוקית שעומדת מאחוריה.
לאדם אין יכולת להכיר את מהות המציאות "הידיעה מן העולם והמציאות… אינה עולה אפילו לחלק אחד מיני רבבה בערך האמת… כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל היא רק בהיות הכל בא מצד ההופעה האלהית… שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי" (אורות הקודש, חלק א', עמ' ב') ידיעת האמונה היא התחושה שהמציאות עצמה, שמעבר לחושים שלנו, היא השלמות האלוקית הבלתי נתפסת. כל מה שאנו קולטים מן המציאות הוא רק ניצוצות, רשמים קלושים, שמסוגלים להיכנס לתודעה האנושית המצומצמת, מאותה שלמות אדירה שעומדת בשורש המציאות ומחיה אותה כל העת. [i]
כל מפגש עם משהו במציאות הוא עם הלבוש של הדבר אלינו, בהתאם ליכולת הקליטה שלנו. הרב קוק טוען שמקור המציאות הוא האל עצמו שלא ניתן לפגוש, לכן המפגש עם האל הוא היכולת לחוות את השורש האלוקי של המציאות מבעד למסכי החומר והפירוד שבהם מתלבשת האלוקות לעיננו[ii]. כמו אדם שמביט מבעד למשקפים מלוכלכות על מלך גדול ומפואר, נדמה לו שהמלך הולך עם בגדים מלולכים, אבל האמת היא שהלכלוך נמצא על זגוגיות המשקפיים ואילו המלך עצמו הוא בעל יופי אדיר.
האמון במציאות כדבר הרמוני שהולך ומתקדם, איננו רק ידיעה מדעית או הצהרה אמונית, אלא רעיון שאמור לחולל מהפך נפשי ומוסרי בנפש האדם, ידיעת המציאות כדבר שמקורו באחדות אלוקית מחולל בתוך האדם תשוקה אל הטוב הגדול שמחיה את המציאות, הוא חש שהעולם חי ומובל על ידי טוב אין סופי, שהעולם צועד לקראת שלמות וחיות בלתי מוגבלת. לכן היהדות מורה למאמין לא לעסוק בטיעונים שכליים ואפילו לא לחשוב בשכלו על מהות האל, "כי לא יראני האדם וחי", אלא לפנות פנימה, להקשיב מה הידיעה על האל עושה בתוכו, אילו תהליכים הרמונים היא מחוללת בו ואיזה מבט אחדותי על הבריאה נוצר כאשר הוא משלב את הידיעת האל במחשבותיו. [iii].[iv].
מטרתה של היהדות להביא את המקור האלוהי של המציאות לידי גילוי בעולם הזה, להרבות במציאות חיים, אחדות ושלמות, כדי להביא לביטוי מלא את המקור האלוקי של המציאות. לכן היהדות איננה דת, היהדות היא חזון כלל עולמי, אוניברסלי, שבא להצעיד את המציאות מהשחיתות והפירוד, לעולם של אחדות, הרמוניה ושלום תמידי. תפקיד היהדות הוא ליצור מצב שבו כל מערכות החיים עומדות בהרמוניה ולכל פרט יש תפקיד באותו מבנה מושלם.
אם נתבונן במבט מקיף וארוך טווח על העולם שלנו, נבחין שהתהליך המרכזי ביותר הקיים במציאות הוא תהליך של שכלול בלתי פוסק, גם לפי המדע העולם התחיל מפיצוץ גדול ואוסף חומרים נפרדים והוא הולך ומתאחד לישויות מאוחדות יותר ויותר, כדור הארץ, צמחים, חיות, בני אדם ואומות[v]. התהליך הזה מעיד על כך שבתשתית המציאות ישנה מגמה להגיע לשלמות והתפתחות, שנוצרת על ידי התאחדות כל החלקים בהרמוניה אלו עם אלו[vi].
ליכולת של האדם לחוות את המציאות כדבר שנובע ממקור אחדותי ואלוקי, אנו קוראים "רוח הקודש", כלומר לחוש את הרצון להרמוניה ואחדות שקיימים במציאות. תפקיד התורה והמצוות הוא להביא את האדם לפיתוח הכישרון הרוחני הזה, על ידי ניהול חיים שמכילים יסודות הרמונים וקיום מעשים שגונזים בתוכם רעיונות של שכלול הבריאה והרמוניה בין כל חלקיה.
הנביא רואה בחזונו את היקום כולו בהרמוניה, בעלי החיים מסתובבים ליד בני האדם ומשרתים אותם מרצונם והאדם עוזר להם באהבה, השמש מאירה לצמחים בדיוק לפי צורכם והמים מגיעים למקומות שזקוקים להם, הפרפרים מאבקים את הפרחים והאדמה מצמיחה פירות מתוקים וגדולים בכמות הנדרשת. הכל הולך ומתעלה, הכל פועל בהתאמה מושלמת. מתוך כך מגיעים הנביאים לקליטת דבר ה' בעולם ודורשים העם לתקן את דרכיו, לקיים מצוות, לדאוג לגר ליתום ולאלמנה, לשפוט בצדק ולהרבות אחווה ויושר בחיים[vii].
החזון שעליו מדבר הרב קוק הוא הרבה מעבר למוסריות וחברה תקינה, טענתו היא שאדם שמצליח להתגבר על כל שאיפותיו הפרטיות, שחי באופן מדוייק אך ורק בהתאמה לשאיפה הכללית של שכלול היקום ואחדותו, מסוגל להגיע לעוצמת חיים אדירה עד שכח החיים שבו יתגבר על המוות[viii], זוהי המדרגה העתידית שמתוארת בספר בראשית כמדרגתו של אדם הראשון לפני החטא, שכולו היה נתון בשאיפת האחדות והשכלול של המציאות לשלמות האלוקית. לפי הרב קוק משמעות חטאו של אדם הראשון לא רק סירוב לצו האל, אלא כניסת יסודות פרטיים לתוך נפשו, כך שחייו החלו להתנהל באופן גס ומצומצם יותר, עד שנדרש תהליך ארוך של אלפי שנים, כדי להגיע בחזרה לאותו רצון טהור ומזוכך שהיה לאדם לפני החטא.
הסגולה המיוחדת של עם ישראל היא היכולת להכיר את ההרמוניה שבמציאות ולשאוף לשלמות הגדולה שהמציאות חותרת אליה, ללא שום נטיה פרטית. שאיפה זו היא שמביאה לעם ישראל את כישרון הנבואה, כלומר היכולת לחזות את השלמות שאליה המציאות חותרת ואת פרטי המצבים שאליהם העולם אמור להגיע בעתיד.
בתקופת הנביאים ובמהלך בית ראשון השאיפות האלו שררו באופן טבעי בעם ישראל, תקופה שבה הדמיון היה חזק והיתה יכולת לחוש מגמות שלמות בלי הפרעת השכל. נוצרו נביאים רבים וידיעה פנימית לאומית כללית של השראה. הבעיה היתה שתהליכים אלו לא חילחלו לחיי הפרט היום יומיים, לפיכך היצר והשחיתות המשיכו להתקיים בתחום חיי הפרט ולא איפשרו תיקון אמיתי של האומה.
בעקבות כך הדת היהודית, שפעם עסקה בשלמויות נשגבות, עברה לעסוק בימי בית שני בהבטחות לחיי עולם הבא ושכר פרטי[ix]. מבחן האמונה הפך להיות המידה שבה האדם מקבל על עצמו בידיעה שכלית את עיקרי הדת, ולא שאיפות האחדות הפנימיות שבוערות בקרבו, החיים הדתיים הפכו להיות מסכת של מעשים שעל האדם לקבל על עצמו בזמנים קבועים ולא חווית המציאות כבעלת מקור אלוהי[x].
כדי לתקן זאת צריך להשיב את האידיאל הרוחני לתוך חיי האומה[xi], לחזור ולברר מהי האמונה ומה המשמעות של קרבת אלוקים, מעבר לקיום טקסי הדת הרגילים[xii]. זו מטרתה האמיתית של היהדות וזהו ייעודו של עם ישראל בעולם. [xiii][xiv]
מקורות להרחבה:
[i] ראשון ליפו, פיסקה ע"ד
יסוד טעות הדמיונות נובע על פי רוב מההכנה של הכשר לעלי' גדולה, אלא שאין האדם מכיר את מקומו ומדרגת שכלו לתן גבולים לחפציו הרוחניים כי אם על ידי חיפוש של חקירה וחכמה. באמת, כל המושגים הנם מושגים רק על פי פעולותיהם, ואפילו מושגי החושים אינם מושגים כי אם כפי אותו הרושם שקרני האור שלהם עושים על כלי ההבטה שלנו, שהם עצבי הראות, אמנם החוש טועה כל כך עד שחושב שהוא משיג את המושג בעצמו. אם כן אין פלא על המושגים הרוחניים כשהם מוטעים בזה. ביחוד החפץ הפנימי, לבקש השגת השי"ת לא מצד פעולותיו כי אם בציור עצמי מהותי, מסבב שיבושים עד אין חקר, והם גרמו ליצרא דעבודה זרה שיתהוה. וענפים ודילדולי מחשבות מזה הם עוד מעורבים בכל מחשבה נאצלת, שאין מקום לזככם כי אם על ידי הכשר של מעשים טובים והגברת חוש הדעת אלקים המעשית, דהיינו עשות חסד משפט וצדקה בארץ במובן היותר רחב. והמובן הרחב הוא ללמוד על מנת לעשות איך שתהי' הצדקה עשויה באופן מתמיד, פורח, מתקיים ומתעלה, וזוהי התורה כולה, עם כל הידיעות הדרושות לאדם וכל מכשירי החיים הנלוים להם.
[ii] פנקס הדפים, ד' , [22].[עריכה]
מה שמחשבין בדבר עצמיות האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, כלומר למלא את רצונו של אלהים, מצד עצמותו האישית, היא בזמן הזה מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם. האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלהים. העצמיות היא רחוקה מציורנו, ואין אנו מוכנים כלל לחשוב אודותה בדבר אלהים, ולא ליחש לה קישור מעשי ואמוני. הכל אנו צריכים להפנות לעומת המגמות הטובות הניכרות לנו, שהכל הוא גילוי אלהות. רק הספירות יכולות להכנס במחשבה וכוונת הלב, ולא אין סוף, שהוא למעלה מכל רעיון, והכל מוכיח עליו ושוקק לו בדומיה.
[iii] אורות ישראל / פרק ה / ד
עַל-כֵּן יְסוֹד דַּעַת אֱלֹהִים הָעוֹמֶדֶת לָעַד הִיא הָאֱלֹהוּת הַמִּתְעַלָּה עַל כָּל הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה, הַחֲתוּמָה בְּתוֹךְ הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה בַּחוֹתָם שֶׁל הָעֲנָוָה, וְשֶׁל אִי-אֶפְשָׁרִיּוּת הַהַשָּׂגָה. וְדַוְקָא מִצַּד זֶה הִיא גְּדוֹלָה בִּפְעֻלָּתָהּ עַל הַחַיִּים. הִיא מְיַשֶּׁרֶת אוֹתָם, מַעֲלָה אוֹתָם תָּמִיד עֲדֵי עַד, וְכָל הַחַיִּים כֻּלָּם, וְכָל הַתְּנוּעוֹת הַחָפְשִׁיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הָרוּחָנִי וְהַחָמְרִי, בָּעוֹלָם הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי, מוֹצְאִים דַּוְקָא אֶת תַּפְקִידָם.
אָמְנָם כְּדֵי לִהְיוֹת אֻמָּה שְׁלֵמָה יְכוֹלָה לְהִתְפַּרְנֵס בְּמָזוֹן רוּחָנִי דַּק וְנֶאֱצָל כָּזֶה, בִּפְנִימִיּוּת נִשְׁמָתָהּ, צָרִיךְ לָזֶה הֶכְשֵׁר גָּדוֹל מְאד, הֶכְשֵׁר גִּזְעִי וְהֶכְשֵׁר מוּסָרִי וְהֶכְשֵׁר הִיסְתּוֹרִי, וְכָל אֵלֶּה נִשְׁלְמוּ רַק בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל. "אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ, וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ" 102.
[iv] אורות התחיה / א
הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹהוּת הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה, הַצַּד הָרוּחָנִי הַמְחַיֶּה וְהַמְמַלֵּא אוֹר קִיּוּם וְהַפְרָחָה, אֶל הַגּוּף, אֶל הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ לְחַיִּים לְאוֹרָה וּלְהַפְרָחָה. הַיַּחַשׂ הַזֶּה כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה, וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה יוֹתֵר מִמְּרִירוּת הִזְדַּעְזְעוּת. הַהַכָּרָה הַתַּרְבּוּתִית שֶׁל הַהַשְׂכָּלָה הַיּוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת הוֹלֶכֶת הִיא לְשַׁכְלֵל יָפֶה יָפֶה הַכָּרָה מְתוּקָה זאת. ..
אֲבָל לְפִי מִדַּת רִחוּקָהּ שֶׁל הַפְּסִיכוֹלוֹגְיָה הָאוֹרְגָּנִית מֵהַחִבָּה הַפְּנִימִית אֶל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט, כֵּן לֹא יוּכַל הַיַּחַשׂ הַנִּשְׁמָתִי לַחְדּר בְּקִרְבָּהּ בַּיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי, וּמֻכְרָח קֶשֶׁר הָאֱלֹהוּת לִהְיוֹת בְּקִרְבָּהּ קֶשֶׁר נָכְרִי, וְהָאֱלֹהִים יִהְיֶה בָּהּ אֵל נֵכָר וְאֵל זָר, וְאֵל זָר זֶה יִקְנֶה לוֹ תְּכוּנוֹת מְשֻׁנּוֹת וְקָרִיקָאטוּרִיּוֹת, הַמְעַוְּתוֹת אֶת הַחַיִּים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֵן יְכוֹלוֹת לְיַשֵּׁר אוֹתָם. לְעֵת עַתָּה עוֹד לֹא בָּאָה הַתַּרְבּוּת לְמִדָּה זוֹ, לְהָכִין סִימְפַּתְיָה אֱלֹהִית שֶׁל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט בְּעמֶק הַנְּשָׁמָה שֶׁל הָאוֹרְגָּנִים הַקִּבּוּצִיִּים, וְעַל כֵּן הִנְנוּ רוֹאִים בָּהֶם עֲדַיִן סִימָנֵי רֶשַׁע וְעָרִיצוּת וּמַהוּת הַמּוּסָר הוֹלֶכֶת וּמִתְמַסְמֶסֶת וְנֶעֱזֶבֶת מִן הַלֵּב הַכְּלָלִי שֶׁל הַקִּבּוּצִים.
[v] קובץ ב' – שיח – שלמות והשתלמות
האיטיות שבסדר המציאות, ההגבלה שבטבע, הרשלנות החיצונית שלו, הצמצום שבעליות רוחניות, הארעיות שבניסים, כל אלה מחזיקי היסוד של ההתעלות הבלתי פוסקת, שהוא היסוד הפנימי של המציאות, … וכל תקופה איטית, מכינה כח לתקופה יותר מהירה בעלייתה, עד המהירות היותר עליונה. ינהגנו עלמות, בזריזות, כהדין עולמתא, רצוא ושוב כמראה הבזק. ולעד לא תכלה הופעת ההתעלות, ותוספות האור, העדן והחיים, ההולכים ומתבסמים, ומתמלאים תמיד ערך יותר גדול ונשגב, עד שישתוו יחד צורת ההשלמה הגמורה, וצורת ההשתלמות הבלתי פוסקת, הבאה מסיבת החסרון הקדום. ויספיק הזכר של חסרון העבר, ליתן דחיפה תמידית להשתלמות הולכת ונוספת, ותהיה הצורה של ההשתלמות הבלתי נפסקת מתעלה על ההשלמה הגמורה, אשת חיל עטרת בעלה, וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ההולכת ומתגברת תמיד, עלייה אחר עלייה, לאין קץ ותכלית. …
[vi] עולת ראיה – רכט – לך ד' הגדולה
… מעשי בראשית, מעשה ד' אחד, יעירו אותנו לדעת, כי כל המציאות כולה היא מעשה אחד, שרבו מאד פרטיו, רבוא רבבות עולמות גשמיים, אשר אין ספורות למו, והמון ברואים רוחניים לאין תכלית, עם המון מסבותיהם, תנאיהם וצדדיהם, שכולם יחד מתקשרים בקשר אחד. ואם היינו יכולים להציץ באור הגדול, של כל המציאות כולה, היתה נגלית לנו איש אחד בגשמיותו ורוחניותו, וכן יאתה לאדון האחד של כל המעשים, להיות כל פזוריו, הנראים לנו ממעשיו, לא ניצוצות אורה נפזרים ונפרדים כי אם אבוקת אורה משולבת ביחס נעלה ונשגב. … על כן הגדולה היא מעשה בראשית. אמנם כאשר יצבור לו האדם בדעתו חלק גדול מהמציאות, וישיג כח התקשרותו בכל פרטיו וכחותיו אלה עם אלה, עם זה לא תדע עוד נפשו לפתור החידות הרבות שיראו לו בהמון חכמת היצירה, כי כל שיוסיף דעת עוד יוסיף פליאות על פליאות. סבת הדבר היא כי הפתרון של המציאות לא יוכל היות כי אם בהבנה שלמה של כל כללה, כיון שהיא כולה דבר אחד גדול, וזה נעלה ממחשבת כל הוגה וכל חושב, על כן בכל מה שנאמר שהוא עושה גדולות הננו מעריכים חלקים מהגדולה הכללית, ואנו משתוממים על גדולתם, והם גדולות עד אין חקר. הננו הולכים מפליאה אל פליאה, מהכרת עצה וגבורה, חכמה וחסד, להכרה עליונה מזאת. הדברים שראינו אותם נפזרים ונפרדים מתחילה, קודם שידענו להם יחש, יתיצבו לפנינו בתור גדולות. …
[vii] עולת ראיה – רלג – והתפארת,
"זו מתן תורה"…הנה החכמה האלהיח תיסד את התפארת הכללית, דהיינו חוקי חיים שיהיו מועילים לסדר הנהגה שלמה ומשוערת בין כל הכחות הנפשיים האנושיים, בין השכל והרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר, ההוה והעתיד, בין הפרט אל הכלל, בין ההכרות הבאות מחובות האדם לרעהו אל ההכרות הבאות מיחש האלהים לברואיו, הכל בערך משוער, שהוא הפאר האמתי. זה א"א להשקל בכל נימוס שכלי שבעולם, שא"א שלא יעבור באיזה פרט את הנקודה הרצויה, כי אם מאת אדון כל המעשים, שהכל גלוי וצפוי לפניו, והוא מסדר את הערכין של חסד ואמת ומשפט וצדקה. עז וגבורה, רחמים ונקמה, כל אחד במדתו. וכיון שהחלק החי שבעולם מתנהג בתפארת, כיון שנפש האדם מיוסדת על ערכיה הראויים לה, היא כבר ראויה לפעול פעולות רבות על התפארת החצונית, בכל מקום אשר תפנה תשכיל. על כן התפארת היסודית היא מתן תורה.
[viii] קובץ ד' – עח – עבודת ה' מנצחת את המוות
המות בא בעקב החטא, לולא החטא הקדמון, לולא הלך האדם אתרי תאותיו הבהמיות, היתה התחושה הרוחנית מופיעה עליו ברוב אורה. אין אנו מתחילים את התולדה האנושית מהגשמתו הגלויה של האדם, שבאה אחרי נפילה עמוקה יסוד המציאות מתחיל באדם בהויתו העליונה, בהיותו מואר הארה רוחנית לפי תכונת עצם נשמתו. … לולא נפל האדם ברשת השכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה, שהיא העבודה האלהית, עבודת גן עדן לעבדה ולשמרה, לא חדלה, והיא רק היא היתה מכשרת את המשכת החיים, אז החיים בעצמם, בהתאימם אל המטרה הנשאה הכללית, של הויתו של האדם האצילית, אינם צריכים להפסק. מדוע זה לא תתקשר הנשמה בגויה להחיותה תמיד, מדוע לא תמצא את כל מרחביה, בהיותה מנצחת על עבודתה החיה במרכזה הנשא, הגויה וכליה. רק מפני שכרע הרצון תחת המחשך של השעבוד השפל של העבדות הבהמית הגופנית, ורפש זה נטבע בו האדם עד אין מנוס. לא שאיפה רוממה ונצחית של יצירת חיים נשאים פועל בהעלאת נר החיים ביצירות גופיות, אלא כח אחר מעורב, יצר סוכן, והתעוררות שפלה סמויה, על כן אין הקישור אמיץ, והמחשכים רבו. כפי ערכו של הזיכוך הרעיוני, תעלה יקרת הנשמה המופעת, ושלטונה על הגוף יגדל, אבל לנצח את המות לא תוכל, עטיו ש ל נחש מפעפע ומחלחל, עד אשר יפוח היום, והשאיפה העליונה תלך ותתגשם, הרצון הנשגב, של שכלול חיים שלמים ונשאים, יגדל ויגבר על כל נטיה, וההשפלה העבדותית, אשר לחומר ותנאיו הנלחצים, לא תהיה מעורבת בכח היצירה. הנשמות שבגוף תכלינה, נשמות חדשות, שהן למעלה מן הגוף, יוצרות אותו, מתרכזות בו, ושואפות ממנו ועל ידו למרומים נשאים מאד, הן יופעו, והתולדה שהקריאה אל חייה נובעת בפועל מחפץ רומם זה של שאיפת יקיצה לחיים עליונים, היא תהיה המנצחת בעולם. לפניה יכרע המות ברך, ולא יזכר ולא יפקד, ובולע לנצח. המות מום הוא ביצירה, ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ד' דבר
[ix] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / ער. ברכות סג/א
… היסוד שראוי לתלות עליו כל מעשה טוב וכל הדרכה ישרה ראוי שיהי' דבר נצחי. והנה במקום שיש בו קשר כללי לאומי, כבר יש שם הנצחיות, שהרי הכלל לעולם הוא קיים, "דור הולך ודור בא"י. א"כ כל הדרכה, שתתברר שהיא מוסיפה טובה למצב הנצחי של הכלל, היא ראויה להשמר באהבה. א"כ כבר יש מקום שתחול כל התורה כולה, עם כל המון מצותיה ופרטיה, כשיתברר שכולם יש להם ערך אל אושר הכלל ונצחיותו. א"כ אותו הלימוד של הנצחיות הפרטית שבאה באמונת השארת הנשמה ותחיית המתים, אינו צריך להתלמד בכלל האומה, בתור יסוד שעליו בנין הצדק ושמירת התורה תלוי עליו, שהרי כבר יש לאלה מקום לתלות בערך הצדק מצד הכלל שהוא נצחי גם בעולם האחד. … והנה בהיות הדורות דורות ישרים, שלא הושחתו בדיעותיהם של מאשרים מתעים, אין צריך בפני האומה להשתגר תמיד ענין הנצחיות הפרטית, שהיא צריכה לעיונים עמוקים ולציורים מופשטים. ולפעמים כשאין המשיג מוכשר לציירם כראוי יביאוהו לידי עצב ורוח כהה, כי די להשריש יפה חובת הצדק מצד חיובה הכללי, וממילא ירגיש השכל הפשוט והברור, כי לא יתכן שהפרט, שהוא היסוד אל הכלל, לא יהי' לו שום תוכן בעבור הזמן של חיי הגוף. והדעה הישרה מחייבת שהאיש שמלא את חלל חייו בעבודות נכונות של הצדק הכללי, ימצא ג"כ בבא עתו להתיחד בעולמו הפנימי את אשר פעל ועשה, ויתענג על ד' בעולם שכולו טוב וכולו ארוך. וראוי הדבר שלא יחלקו כלל שני המצבים לגדרים חלוקים, כי ברכת ד' היא החיים המלאים צדק ע"פ תכונתם ואופיים. …אמנם כל אלה הדברים הפשוטים וברורים הם בנקלה מובנם, רק אם דרכי החיים לא נושחתו, והדיעות לא התערבו בסיגים ודיעות זרות וילדי נכרים, שאז ההשקפה על החיים היא בעין בהירה מלא צדק ומוסר. א"כ ישים האדם אל לבו, שמוסר החיים יחייב שיש תכלית טובה אל כל המציאות, וכיון שישנו. היא ודאי נמשכת מהצדק הכללי, ואז הרעיון האחד של הנצחיות כולל את הצדק הכללי עם הצדק הפרטי. …. אבל משהשחתו הדיעות ונטמטמו הלבבות, ומושג החיים הכלליים, מתוך שיבושי המעשים, איבד את ערכו המוסרי, וכבר החלו רבים להתפתות שיהי' אפשר שאין כלל תכלית מוסרית אל החיים. א"כ אפשר שרק צדק כללי נמצא וצדק פרטי אינו במציאות, אף שהוא מגינת נפש וחק עול, מ"מ לא יחושו לזה. ובזאת ההשפקה הנשחתה, לא הכיר עוד האדם את ההשארה הרוחנית במערכה אחת עם הצדק הכללי. ע"כ הוצרכו לתקן להבדיל בין העולם הגופני, שבו תבנה התעודה של הצדק הכללי, עד העולם הרוחני ששם יש מקום לחזות ג"כ בצדק הפרטי. וע"י התלמדות הפרטית, מצאו מקום להעיר אוזן ולהשמיע בדרך אמונה, מה שחדל השכל הפשוט כבר להרגיש במילואו. ביותר הי' הדבר נחוץ להתעתד צידה רוחנית אל הנדידה הגדולה של הגלות הארוכה, שאם רק התעודה הכללית היתה בולטת באומה, אז במה מצאו כח הפרטים הרבים שכבר לא ראו זיו חיים כלליים לאומיים, להיות עובדים עבודת ד' בעול התורה והמצות, אשר מבלעדם כבר נמחה חלילה שם ישראל, ואז הלא כבר לא הי' מקום לאור גדול מן העולם על מה שיחול. ע"כ הוצרכו חכמים ז"ל לעורר את הידיעה הטהורה של מציאות הצדק הפרטי, שהוא עולה על כל צדק כללי, ונבדל ממנו בזה שגם בעת יכסה חושך ארץ, והצדק הכללי הלאומי לא יהי' יכול להתראות, מ"מ יאיר אור הצדק הפרטי של נצחיות הפרט, העולם האחר לישר את נתיבות החיים. ע"כ תחת אשר בהיות חיים הלאומיים מלאים כח וקיום גדול, אז העולם של המציאות כולה אינו ראוי להבדל למערכות שונות, כשירדו החיים הלאומיים מערכם, הוצרך הדבר להבדל כדי שישמר אור ד' ג"כ בהסתר פני החיים הכלליים, ע"י האור של החיים הפרטיים, מן העולם ועד העולם. …שאף אם מפני החשבון של הטוב המסודר שיגיע אל הכלל ממעשים טובים. כשנצרף עמו את נחיצות התכנית הלאומית של כלל ישראל, נמצא כבר די השב לנימוקים של רגשי יושר על כל ארחות המוסר. וכל דרכי התורה, באשר בהם חיינו והוא שעושה אותנו לעם, והיא המרוממת את כללינו לעד לשם ולתהלה ולתפארת, אף אם החשבון של ההשארה והחיים הפרטים הנצחים לא יהיו ידועים כ"כ. אבל כ"ז אינו כ"א מצד הרגש והנטיה הטבעית, שהאדם נמשך אחרי היושר והטוב כשמטהר את נפשו. וכל דבר הגורם הצלחה ניצחית לדורות רבים הבאים וכל דבר שמקיים ומחזק ומגדיל את ערך עמו הפרטי בחומר וברוח, הוא נכון למצא בחושו שיש חובה קדושה ונטיה מוסרית שיכנס בעולם של כל המעשים המסתעפים מכל אלה. אבל כשיבא החשבון לעלות על הרגש, ולשאול מה הוא המשפט והצדק השכלי שיהי' איש עובד ימיו הקצובים עלי ארץ, למען יהי' נמשך טוב ליוצאי חלציו ולדורות גם של זרים שבאים אחריו, והוא לא ידע ג"כ לחוש את הטוב אשר עשה. אמת הדבר כי המשפט השכלי יחייב ג"כ שלא נאה לאדם להעמיד את מרכז הנטיה לטובה רק את עצמיותו. אבל צדק נכון הוא מאד להיות מתאוה לחוש ולראות את הטוב אשר הוא עושה במערכת הכלל. ואם אין עולם אלא אחד, אף שנצבור משפטים כלליים לכל דרכי התורה מצד הכללות והלאומיות, לא ימצאו לרוות רק את צמאון הרגש, ולא לשכך את תביעת המשפט והחכמה, שגם הרגש ראוי להיות נדון על פיה. ע"כ בעת שהנטיות הטבעיות התחילו להתמוטט בפעולתן הטובה ע"י סכסוכי דברים וסיבוך דיעות, ראו חכמים ז"ל להודיע לכל את הנודע בסוד ד' ליראיו, מן העולם ועד העולם, למען דעת כי גם למעלה מן הרגש הישר יש חשבון נעלה שהצדק הפרטי מתמלא בו. ואם שטוב הוא הרגש ללמדינו, שהתשוקה היותר מפוארה היא הטוב הכללי. אבל צדק ג"כ החשבון בתביעתו, שהמשפט המוסרי הוא מחייב שהעובד הפועל טוב יאריך ויתקיים, לראות ולהתענג על ד', לשמח בראותו שהצטרף בטוב הכללי, "למען יזמרך כבוד ולא ידום ד' אלהי לעולם אודך'".
[ix] פנקס הדפים א', [25].[עריכה]
בימים שהיתה ההרגשה בריאה, היה דבר נצחיות החיים ואשרם על ידי מקור האומה בלתי צריך לפירוש מיוחד. אבל אחר כך בדלדול האומה, היה הדבר המבואר מאיליו הזה צריך פירוש, על כן פירשוהו חכמינו ז"ל על דבר עולם שכולו טוב ושכולו ארוך. אם אחרי כל עמל החיים לא תהיה כל תקוה וכל שאיפה, מוכרחת כל אנרגיה להתפקע ולהתבטל. רק לזמן קצר ימצאו מוחות נלהבים שלא יבקשו חשבון, אבל לאורך ימים, כשישקטו המחשבות, מוכרחות הרעיונות הנצחיות לצאת אל הפעל, לתת כח בהשאיפות הלאומיות שלא תכבה גחלתן…
[x] פנקס הדפים א', [8].[עריכה]
עצם האמונה, בתור דת, איננה צריכה להקיף את כל החיים כולם, כי החיים הם למעלה ממנה ורחבים הם ממנה, והתורה היא בשביל ישראל. אבל נשמת האמונה, היא אור החיים האלהיים שבתוכה, זה הוא גבוה ונעלה מן הכל, והחיים נערכים רק לפי אותו החלק שהם זוכים מהארתו
דרישת אלהים, שהיא האור היותר רחב מן הכל במדע, והרגש היותר מאיר מן הכל בהרגשה, הוא באמת ברב עצמו מקיף את כל החיים, אבל הלא היא נטיה חפשית העומדת למעלה מכל גבול של דת ואמונה. אימתי יהיה זה – כשתתרחב דעת אלהים ברחבה הראויה לה, שאז יוכר היטב החילוק שבין הנשמה של התורה לגופה, שגוף התורה ראוי להיות מוגדר בחלקים מן החיים, ויתר החיים ישארו לעולם חפשים ממנו, אבל נשמת התורה, שהיא אור אלהים, היא מחיה את החיים, ולא יוסד חופש החיים רק לפי אותה המדה שיהיה הוא מאיר בעולם.
פנקס הדפים, א', 20
מה שאין אלהים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות. האלהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההויה. הדת היא אמצעי עוזר להכשיר את המעשים, המדות, הרגשות, סדרי החברה החיצונים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים ואת ההויה לדעת אלהים.
דת זהו השם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל. תורת חיים איננה דת לחוד, תורת חיים שלנו היא התגלות אלהים, המתגלה מתוכה ביחד כמכל ההויה. התורה וההויה, בהיותם לאחדים מגלים הם את אלהים בחיים, בתוך הנשמה הפרטית והכללית. הקודש והחול הוא חלוק מצד הדת. הדת תשים משטרה על עניני הקודש, ותניח את ידה מעניני החול. זהו מושג מחוייב ממושג הדת. האלהים הוא מתגלה מן הכל, מתוך הקודש ומתוך החול
[xi] אורות התחיה / ו
כְּדֵי לִמְצא תְּרוּפָה לְעֻמַּת מַצָּב אָים זֶה, לְעֻמַּת מַחֲלָה כָּזאת, הָאוֹכֶלֶת אֶת שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת אֲשֶׁר לַחַיִּים וּמִמֵּילָא נִחָר תּוֹכָם, אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְאַמֵּץ בְּכָל הַיְכלֶת בִּשְׁמִירַת הַמַּעֲשִׂים, לְחַבְּבָם וּלְאַמְּצָם, אֲבָל לֹא לַעֲמד עַל תְּחוּם זֶה בִּלְבַדּוֹ. מְאוּמָה לֹא נִשָּׂא בַּעֲמָלֵנוּ, אִם לֹא נְצָרֵף אֶל רוֹמְמוּת הַמַּעֲשִׂים אֶת הַהֲשָׁבָה אֶל תְּעוּפַת הָרַעְיוֹן הָאָצוּר וְגָנוּז בָּהֶם. אִם יִשָּׁאֲרוּ הַמַּעֲשִׂים מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, לֹא לְבַד שֶׁלּא יוֹעִילוּ אֶלָּא גַּם יַשְׁפִּילוּ עוֹד אֶת הָרַעְיוֹן, וְסוֹף שִׁפְלוּת הָרַעְיוֹן לְהִגָּמֵר בְּבִטּוּל הַמַּעֲשִׂים. אֲבָל לֹא נִבָּהֵל כְּלָל מֵהַמַּפְחִידִים אוֹתָנוּ מִתְּעוּפַת הַמַּחֲשָׁבָה, הָאוֹמְרִים שֶׁאָנוּ מִתְאַמְּרִים לַעֲלוֹת מְרוֹמֵי שְׁחָקִים בְּאֵין סֻלָּם. לֹא כֵן, יֵשׁ לָנוּ סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה: הַמָּאוֹר שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ, בְּנִשְׁמַת הַכְּלָל וּבְנִשְׁמַת הַפְּרָט, אֲשֶׁר יִתְעוֹרֵר יָפֶה עַל-יְדֵי אוֹר גִּנְזֵי תּוֹרָה.
[xii] אגרות הראיה / כרך ב / תרב
… והדור הזה הלקוי כ"כ במחלת הכפירה, שהיא רפיון האמונה, האם אין לנו יסוד לומר, שלתשועתו אנו צריכים להרבות בתורת האמונה. וכ"ז שהארטודקסיה אומרתי בעקשנות דוקא, לא, רק גמרא ופוסקים לבדם, לא אגדה, ולא מוסר, לא קבלה ולא מחקר, לא דעת העולם ולא חסידות, ועם כ"ז אנכי אחזיק את מלחמתי, נגד כל הקמים עלי מעברים, – הרי מדלדלת את עצמה, וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה להגן על עצמה, מבלי לקחת את סם-החיים האמיתי, אור התורה בפנימיותה, הם לה לא לעזר ולא להועיל, והיא מתמלאה עי"ז בקצף אין-איל, ומתמלאה מחשבות של משטמה, ומדנים, גם בינה לבין עצמה, וכחה הולך וכשל. … ומזה באה התוצאה של הצמצום המקוצף, שכל תיקון עולם, וכל כח חיים מתגלה, הכל הוא נראה לה כבא לבלע אותה, להוריד עז מבטחה. עמידתה על יסוד רעוע זה, מבלי פנות אל אשר הרו והגו כל החכמים והקדושים היותר עליונים, שבכל הדורות בישראל, וגם באדם, עד שהיא מוכרחת להאחז תמיד במלחמה שלילית לבדה, חוץ מהדבר הגלוי ומוחש, הנגלה שבתורה ובמצות לבד, שאינו יכול בשום אופן לבא ולהביא למטרתו, בכל הדורות וביותר בדורנו, כ"א ביחד עם התרחבותם של שרשיו המרובים הרוחניים, – שלילה זו היא באמת מולידה השפקה של הבלי שוא ודמיונות כוזבים, שהחיים והמציאות, הגשמי והרוחני, מחריבים אותה. …
[xiii] להרחבה: מאמר "קרבת אלוקים" ו"דרך התחיה" בתוך ספר מאמרי הראי"ה, מאמר "למהלך האידאות בישראל" בתוך הספר אורות.
[xiv] להרחבה: אורות הקודש חלק ב' עמוד תמ"ד, אורות הקודש חלק ג' עמד שי"ג, מאמר הדור בתוך הספר עקבי הצאן)