תפקידה של הכפירה
הרב קוק טוען שתהליך החילון שעבר על עם ישראל בשנים האחרונות נועד כדי לחולל שינוי בתפיסת האמונה גלותית, שינוי זה יכול לבוא דווקא מתוך תהליך של כפירה ושבירת המצב האמוני הקודם, כדי לבנות על גביו בניין אמונה מבוסס ועמוק יותר[i].
כאשר בוחנים את תופעת הכפירה שמתחוללת ב150 שנה האחרונות בעם ישראל, יש לפעמים נטיה לייחס לה מניעים של תאוותנות או ספקנות. אבל לפי הרב קוק הגורם האמיתי שלה, הוא דווקא הצורך להעמיק את האמונה.
לפי הרב קוק האמונה איננה רק הצהרה על ישות רוחנית במרום, אלא הכרה בכך שלמציאות יש מקור אחדותי והיא הולכת ומתקדמת לעבר שלמות גדולה יותר ויותר שאנו מכנים בשם "אלוהים" או "אין סוף". לפיכך עבודת ה' איננה ריצוי האל בסדרת מעשים, אלא האופן שבו המציאות כולה נחוות אצלנו כדבר הרמוני בעל מקור אחדותי. פירושה של האמונה הוא להיות יותר מוסרי ויותר מלא כוחות חיים, כיון שכאשר האדם תופס את המציאות כישות אורגנית שהולכת ומתקדמת, הוא מתמלא ברצון להתקדמותה. לשם כך עליו לצאת מפרטיותו ולמצוא הרמוניה עם כל ברואי העולם.
במהלך הגלות, טוען הרב קוק, החברה עברה תהליך של ניוון רוחני ומוסרי, החברה התפרקה לקהילות קטנות ומבודדות, איבדה את הרצון והאמונה בתיקון עולם ואחדותו, והפכה את המוקד של עבודת ה' לעניין פרטי של קבלת שכר. השאיפות התמקדו בעולם הבא שיגיע לאדם לאחר מותו ועיסוק מוגבר בפרטי הטקסים ההלכתיים[ii].
לשם חילוץ היהדות מהתפיסה גלותית פרטית, לשאיפות של אחדות המציאות והבאת שלמות לעולם, דרושה מהפכה. יש לנער את העולם הגלותי הישן ולהוציא אותו מתרדמתו, לייצר חשיבה מקורית שתקום יחד עם תחיית העם בארצו. לתפקיד "השעון המעורר" נוצרה הכפירה[iii]. היא כביכול מסלקת את האמונה, אך בעומקם של דברים היא מנקה ומסלקת את קליפות הגלות, מחדשת אותה ומחזירה אותה למצבה המקורי[iv].
החלוצים בני העליה הראשונה והשניה, שפעלו למען העם והארץ ומקריבים את חייהם למען האומה. כפרו באלוהים, לא מתוך תאוותנות, אלא מתוך רוח גדולה של התעצמות פיזית ורוחנית של האומה ששרתה בתוכם, בעם ישראל החל תהליך גדילה שבו מגיעות נשמות חדשות שאינם מסתפקות ברוחניות פרטית ורוצות עומק, רוחב וגודל[v]. בשלב הראשון מופיעות נשמות אלו ככופרות בעולם הישן, כמורדות ועוזבות את תפיסת הדת וחוקיה בגלות, שהתמקדה בטובת הפרט והתעלמות ממצבו של העם והעולם[vi]. אך בשלב השני, צריכה הדת עצמה להתעורר ולגלות שכל אותם שאיפות שלמות ותיקון הן חלק ממנה[vii].
הרב קוק חזה שגם הכפירה תחוש שאין טעם לחיים ללא השראה רוחנית, בתפיסה צרה וחומרית של העולם רק כחלקיקי חומר מתרוצצים[viii]. לכן יווצר תהליך נוסף של "כפירה בכפירה", ומאיסה בעולם אטום וחומרי. נפש האדם תזעק לגודל ושלמות, וגודל זה ימצא לה רק בהשראה רוחנית, בחזון על אלוקות ושלמות נשגבה. החזון של הרב קוק איננו המשך היהדות אשר קופאת על שמריה ועוסקת בשכר רוחני פרטי, וגם לא מכפירה אשר משאירה את האדם בעולם חומרי אטום. אלא בניית עולם אמונה עמוק וכללי יותר, ששם במרכז את ידיעת האמונה הפנימית, ההרמוניה והאחדות של המציאות כולה והופך גם את חיי החומר והמוסר לחלק מעבודת ה' שלו[ix].
לפי הרב קוק עם ישראל צריך לכפור בדת ולכפור בכפירה, על ידי כך שהוא יחזיר לאמונה את שאיפת השלמות, הגודל והשגב המקוריים שלה, באופן שיכיל בתוכו את הטוב שבדת וגם את הטוב שבכפירה. [x]
מקורות להרחבה:
[i] פנקס הדפים, ה' , [104].[עריכה]
הצורך לחשוב על-דבר אלהים היא ירידה גדולה, שהיא דרושה לאדם בתור רפואה. הכפירה היא הכנה שלילית לצורך העילוי העליון שלא יהיה שום צורך לחשוב על-דבר אלהות, כי אם עצם החיים יהיה אור אלהים.
אורות ישראל / פרק ה / ה
לִהְיוֹת יוֹנֵק מִזִּיו הָאֱלֹהוּת, בְּמוּבָנָהּ הַטָּהוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁרוֹמְמוּת מַעֲלָתָהּ הִיא הָעֲנָוָה שֶׁל "תַּכְלִית הַיְדִיעָה שֶׁלּא נֵדַע", וְעִם כָּל זֶה, לַמְרוֹת מַה שֶּׁיְּדִיעָה זוֹ הִיא שְׁלִילִית, תִּהְיֶה הַנְּשָׁמָה מְלֵאָה וּמִתְמַלֵּאת תָּמִיד בְּכָל עֵת וְעוֹנָה צִיּוּרִים אֱלֹהִיִּים חֲדָשִׁים, מְעַדְּנִים וּמְרוֹמְמִים, – לָזֶה דָּרוּשׁ שֶׁיִּהְיוּ כָּל חוּגֵי הַהַרְגָּשׁוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת מַתְאִימִים אֶל הַיְנִיקָה שֶׁל הַחֶמְדָּה וְהָעֲרִיגָה הָאֱלֹהִית. …הַיְרִידָה שֶׁלָּנוּ מִפְּנֵי הַחֵטְא גָּרְמָה גַּם בָּנוּ עֲבִיבוּת גְּדוֹלָה, שֶׁהַשְּׁלִילָה הַבָּאָה בְּעִקְבְתָא-דִּמְשִׁיחָא, וְעִמָּהּ הַחֻצְפָּה , הִיא מְכֻוֶּנֶת מִצַּד תַּכְסִיס הַהַנְהָגָה הָעֶלְיוֹן לְטַהֵר אֶת הֶמְשֵׁךְ הַזִּיו הָעֶלְיוֹן מִכָּל סִיג שֶׁל צִיּוּרִים חִיּוּבִיִּים בְּתוֹךְ הָעַצְמִיּוּת הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, אֲבָל בְּתוֹכִיּוּת תְּכוּנָתֵנוּ נִמְצֵאת הַיְכלֶת לִחְיוֹת בְּאוֹר ד' הַבָּהִיר, וּלְהַמְשִׁיךְ עַל יָדוֹ הַדְרָכוֹת כּוֹלְלוֹת וּפְרָטִיּוֹת, עַל-יְדֵי הַלְבָּשׁוֹת יָפוֹת שֶׁאֵינָן פּוֹגְמוֹת אֶת הָאוֹר כִּי-אִם מְתַקְּנוֹת אוֹתוֹ לְמַרְאֵה עֵינַיִם. אֲבָל בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, בְּמוּבַן הָאֻמּוֹת שֶׁבְּתוֹכוֹ, אֵין גַּם אֻמָּה אַחַת הַמֻּכְשֶׁרֶת לָזֶה. עַל-כֵּן מֻכְרָח הָעֲרָפֶל לְכַסּוֹת לְאֻמִּים.
קובץ ח' – רד – הכפירה
שתי מדות וסבות ראשיות נמצאות להכפירה בקודש, אחת רוממה ואחת שפלה. השפלה היא באה מתוך גסות הרוח ועכירת החומר, מתוך האדיקות הכעורה של האדם בתאוות חומריות ובציורים חושיים ותוצאותיהם, עד שאינו יכול לסבול שום קישור עליון והארה של קדושה.
והסבה הרוממה היא להיפך מזו, והיא באה מתוך כח נעלם רוחני, מלא עז ושאיפה בלתי מוגבלה, שהנשמה שוקקה היא להיות מוארה באור קודש מלא יפעת אמת מוחלטה, עד שהיא שואלת מעצמה ציורים טהורים, מה שאין בכחה כלל לציירם, וע"ימה שהיא רואה שכל מה שהוא מצוייר במקרא ובמסורת, במנהג ובקבלה, ובכל מה שעולה על לב נאמן באימון דתי וקישור רוחני, הכל הוא עדיין מוגבל חשוך ועכור, לגבי אותה התואר המאווה מתוך צמאונה הנמרץ של הנשמה לשחרור טהור ומרחב נשגב ונאדר בקודש.
מהעדר ידיעה זו, ומחוסר סבלנות, תבעט בפעם אחת בכל המצוייר המסור והמקובל מכל ארחות הקודש, ותבקש לה מסילות בתהו ילל ישימון, אשר לא תמצאם לעולם.
[ii] קובץ א' – תשט – מצב האומה בגלות ובגאולה
כשרוח האומה הוא חזק, אז אינינו צריך פרנסה רוחנית מרובה, כי הוא כולו מושרש יפה בשרשו הרוחני, ועצמותו מאירה יפה, וכל מעשיו שהוא עושה, משוקים הם טל של חיים רוחניים אמיצים שהתוכן העליון חי בהם. הקישור שבין חלקיו של רוח האומה הוא גדול ועצום מרוב שלמות אחדותו, עד שמה שנעשה בבית חייה של האומה, בבית מקדשה, מהעבודות האלהיות, מהשירות המקודשות, וכל ההוד וההדר האלהי שהוא מלא תמיד, כל אלה פועלים הם בפועל על רוח האומה בכלל, ועל ביסום כל נפש פרטית מפרטיה. והיא צריכה רק שמירה מקלקולים, מוסריים וחברותיים מהרסים, כע"ז, וחטאות האדם החמורות, כרציחה וניאוף ועיוות משפט, והשחתת המדות באופן פרוע. וכשאלה יהיו נשמרים אז רוח האומה החזק ימשיך את האורה המתגלה בקודש ובמקדש, לתוכיותו של כל יחיד ויחיד. אמנם בהתחלשותה של האומה ובירידת רוחה, צריכה היא חיזוק תדירי, תורה מרובה, בקביעות עתים מצד כללותה ושקידה תדירית מצד יחידיה, תפילה תכופה כמשפטה, וכל עבודות רוחניות של ברכות והודאות, כל אלה הנם דרושים לחזק את מזגה הרוחני, שלא תקלקל אותה ההגשמה המציאותית. וכשהענין הולך וחוזר לאיתנו, באה התביעה לתגבורת הרוח הפנימי, בתכונה קובלת על ההזנה התכופה וצורותיה השונות של הזנה נחוצה זו. ובאמת כל מה שרוח החיים הפנימיים של האומה הולך ופועם, כך ההכרח מביא לבאר יותר לכל, שכל פרטי חיזוק ההזנה הרוחנית בשיעורים שלהם, פועלים הם לטובה גם על מצב הרוח הכללי בהתעוררותו.
[iv] אורות / זרעונים / ה. יסורים ממרקים
הַהִתְיַשְּׁבוּת הַנַּפְשִׁית הַגַּסָּה, עַל-דְּבַר מְצִיאוּת הַתּכֶן הָאֱלֹהִי בְּעֶצֶם הַמִּלִּים וְהָאוֹתִיּוֹת בִּלְבַדָּן, זאת הִיא שֶׁמַּחְפִּירָה אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת, וְהַכְּפִירָה בָּאָה כְּעֵין צְעָקָה מֵעָצְמַת מַכְאוֹבִים לִגְאל אֶת הָאָדָם מִבְּאֵר צָרָה נָכְרִיָּה 33 זוֹ, לְהַעֲלוֹתוֹ מֵחֶשְׁכַת הָאוֹתִיּוֹת וְהַפִּתְגָּמִים לִמְאוֹר הָרַעְיוֹן וְהָרֶגֶשׁ, עַד שֶׁהִיא מוֹצֵאת מָקוֹם לַעֲמד גַּם בְּמֶרְכַּז הַמּוּסָרִיּוּת. יֵשׁ לַכְּפִירָה זְכוּת-הַקִּיּוּם הָאֲרָעִי, מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה לְעַכֵּל אֶת הַזֻּהֲמָא שֶׁנִּתְדַּבְּקָה בָּאֱמוּנָה מֵאֶפֶס דַּעַת וַעֲבוֹדָה. זוֹהִי כָּל תְּעוּדָתָהּ בַּמְּצִיאוּת – לְהָסִיר אֶת הַצּוּרוֹת הַמְיֻחָדוֹת מֵהַמַּחֲשָׁבָה הַמַּהוּתִית שֶׁל כָּל הַחַיִּים וְשׁרֶשׁ כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת כֻּלָּן. כְּשֶׁנִּמְשָׁךְ הַמַּצָּב הַזֶּה מֶשֶׁךְ שֶׁל דּוֹרוֹת מֻכְרַחַת הַכְּפִירָה לָצֵאת בְּצוּרָה תַּרְבּוּתִית לַעֲקר אֶת זֵכֶר אֱלֹהִים וְאֶת כָּל הַמּוֹסָדִים שֶׁל עֲבוֹדַת-אֱלֹהִים, אֲבָל לְאֵיזוֹ עֲקִירָה מְכַוֶּנֶת הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה? לַעֲקִירַת הַסִּיגִים שֶׁהֵם רַק חוֹצְצִים בֵּין הָאָדָם וּבֵין אוֹר אֱלֹהֵי אֱמֶת, וְעַל מַשּׁוּאוֹת הֶחֳרָבוֹת שֶׁהַכְּפִירָה מַחֲרֶבֶת תִּבְנֶה דַּעַת-אֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּבָה אֶת הֵיכָלָהּ. כְּדֵי לְטַהֵר אֶת הָאֲוִיר מִזֻּהֲמַת הַחֻצְפָּה וְהָרִשְׁעָה שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה בְּמַהוּת הָאֱלֹהוּת, – הֲצָצָה הַמְבִיאָה לִידֵי עֲבוֹדָה זָרָה 34, – בָּאָה הַכְּפִירָה הַמֻּחְלֶטֶת, שֶׁגַּם הִיא
אֵינָהּ טוֹבָה מֵהָרִאשׁוֹנָה אֲבָל מִתְנַגֶּדֶת לָהּ תַּכְלִית נִגּוּד. מִתּוֹךְ הַהִתְנַגְּשׁוּת שֶׁל שְׁנֵי הַהֲפָכִים הָאֵלֶּה תֵּעָזֵר הָאֱנוֹשִׁיּוּת 35 עֵזֶר גָּדוֹל, לְהִתְקָרֵב לְדַעַת ד' יְדִיעָה מְאִירָה, הַמְקָרַבְתָּהּ לְאָשְׁרָהּ הַזְּמַנִּי וְהַנִּצְחִי. בִּמְקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה הַשּׁוֹמֵמָה שֶׁל הַהִתְפָּרְצוּת אֶל מַהוּת הָאֱלֹהוּת תָּבוֹא בְּלִבּוֹ מַחֲשָׁבָה בְּהִירָה שֶׁל הַמּוּסָר הַטָּהוֹר וְהַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, הַמִּתְנוֹצְצִים מֵאוֹר הָאֱלֹהִי וּקְשׁוּרִים תָּמִיד בִּמְקוֹרוֹ, שֶׁהִיא מַתְוָה לָאָדָם אֶת דַּרְכֵי הַחַיִּים וּמַצִּיגָתוֹ בְּאוֹר ד'.
[v] אגרות הראיה / כרך א / קיג
… שיש יחש גדול בין ההכרה הלאומית בישראל אל שורש הקדושה באמונה ובקיום תורה ומצות, מ"מ גם עכשיו שהרחיקו ללכת אין להתיאש מהם כלל וכלל, סוף-כל-סוף כ"כ פעל אור ד" אשר הופיע בעולם אלפי שנים ע"י תוה"ק, שעכשו כבר אין לנו אותה המינות הארורה, אשר כל באיה ל"י, שהיתה בימים הראשונים. עכשו אפילו הדעות היותר רעות עומדות הן על הבסיס של בקשת היושר והצדק, שבאמת הוא בעצמו הוא דרך ד' שצוה אברהם אבינו ע"ה את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט. ונמצא שכל הטעות של הדור היא רק מה שהם אינם יודעים, שכדי לבוא אל המטרות הטובות שהם חושקים, צריכים בני ישראל להיות מכבדים את התורה ודבקים יפה באמונת ד' ב"ה, שהיא אור העולם כולו וחייו. ע"כ לדעתי, לנפולים כאלה צריך להסביר פנים בזה האופן, להגיד להם כי יסוד מטרתם היא באמת רצויה, אלא שראוי שלא ילכו "כסומא בארובה" אחרי המנהלים ואהרי הדעות המתקבלות בהמון.
[vi] מאמרי הראיה – 243
… בעצם ההויה של נפש האדם טבוע היסוד של ההכרח הנשמתי והאמונה באלקים יוצר העולם ומשגיח על כל, יראת הרוממות והאהבה ושאיפת הדביקות האלקית העליונה. ואמונה זאת היא תוכן החיים ופועלת על האדם בכל ימי חייו ובפעולותיו. והיסוד הטבעי הזה שבמעמקי הנשמה, בהתפתחותו המוחלטת והמלאה, יפעול בקדושת קדושתו בחיים ובזיו אורו ביתר שאת וביתר עז. החובות המעשיים, הנובעים מאמונה זו ומחויבים מעצם היסוד הטבעי הקדוש הזה הטבוע באדם, יפעלו את פעולתם ויתמלאו ע"י האדם ביתר שלמות וביתר שמחה. ההתפתחות הרוחנית והמחשבתית אינה יכולה, איפא, להוות יסוד לגזול מהאדם את מנוחת נפשו ולגרום לשניות בחייו, להרוס את יסודות אמונתו ולערער את תמימותו ואחדותו. להיפך, כל מה שהאדם מתפתח יותר וצורתו הרוחנית משתלמת יותר, צריכה האמונה, באורה הבהיר ושלמותה, למצוא קן בלבו באופן יותר יסודי, יותר אחדותי ויותר הרמוני. כי הלא יסוד האמונה טבוע באופן טבעי בחיי נפשו, וההתפתחות הרוחנית שלו עוזרת רק לגלות את כל הטמיר והצפון בכח הקדוש הזה, החלק האלקי שבו, השואף לשרשו, המתעלה והמעלה את האדם אתו. ואם כך, כל מה שהוא למראית עין ואפילו הרגשת הנפש שניות, הנגרמת ע"י המדע הכללי והתפתחותו הרוחנית של הנוער גם במובן הכללי, הנהו כתוצאה משעת המעבר, שעת ההתפתחות ההדרגתית, שאז היסוד הטבעי הפרימיטיבי נעתק משרשו ועד הגיעו לידי השתלמות נדמה שישנה שניות. העצה היעוצה: ההכרה הברורה והמוחלטת, שההתפתחות המקודשת בהגיעה לקצה תביא בכנפיה לידי השתלמות מלאה גם את יסוד הטבעי הקדוש שבנו, האמונה וההכרה האלקית. הידיעה התמידית, שאנו נמצאים, ע"י התקדמותנו וצעדנו לקראת השתלמות, במצב של מעבר והדרגה שזה מוכרח לגרום שהיסוד הטבעי הרוחני שבנו איננו יכול לפעול באופן פרימיטיבי כמקדם, אבל טרם נתגלתה הפעולה החדשה של ההתפתחות, וזה גורם שמצד אחד אמונתנו תהיה יותר צרופה, הולכת ומתעלה ותהיה באמת יותר אמיצה ויותר מזוקקה, ולא נפחד אם מצד אחד ירמה אותנו הדמיון הכוזב לחשוב שלכאורה פעולתה עלינו נחלשה באיזו מדה ידיעה והכרה זו תחלוץ אותנו מן המיצר והמבוכה. הדבר הזה יתן לנו כח ועצמה להתחזק על הנפילות הזמניות הבאות מתוך הדרך לעליה וכמדרגות ממנה, ובהן העליה. המדע אינו צורר לתום. בהגיע המדע להשתלמות המוחלטת התום יהיה תוצאה ממנו, וזאת נחמתנו ! מהאור האלקי הנצחי, אשר נתגלה בהופעות קדושות על אבותינו ועל רבותינו הקדמונים רוויי שאיפת הקודש העומדת ממעל לכל סדרי הזמנים וארחות ההתפתחות, הננו יונקים את לשד חיינו ואומץ בטחוננו. לרום הפסגה הזאת הננו שואפים, להעלות גם את תחיתנו הלאומית לכל ערכיה שיזדרחו ביותר פה, בארץ תקותנו, אדמת האבות והבנים. ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור, עד נכון היום. נרשם ע"י ש"ז שרגאי, נתיבה שנה ז' חוב' ד' תרפ"ט)
[viii] פנקס הדפים, ה' , [121].[עריכה]
כשמשכילים בציור הגון, שכל חזיונות החיים והמציאות שהם מתגלים לעינינו יש להם שורש יותר נשגב ויותר עשיר מזה המתגלה, ושההויה הרוחנית האמיתית היא יסוד כל היקום, מתרחבת דעתו של אדם, וצורתו הרוחנית מתעודדת בקרבו. עושר גדול זה נותנת האמונה בטהרתה לבני אדם. וכשהמחשבה מתגברת בבני אדם, שכל עשרה ותפארתה של המציאות איננה כי אם החמריות הגלויה, מיד מתדלדלת הנשמה הרוחנית ממהותה, ועולמה נחשך, והאדם מתמלא עצב ויאוש, וממילא מתקלקלים ארחות המוסר שלו, וכללות האדם הולך במחשכים, ואיש את רעהו חושב לבלוע חיים
[ix] אורות / זרעונים / ה. יסורים ממרקים
מִתְּקוּפָה לִתְקוּפָה הוֹלֶכֶת וּמִתְבָּרֶרֶת הַתַּעֲרבֶת שֶׁל אֱמוּנַת-הַיִּחוּד הַטְּהוֹרָה עִם מַחֲשַׁכֵּי הַהַגְשָׁמָה, וּבְכָל פַּעַם שֶׁחֵלֶק יָדוּעַ מֵהַהַגְשָׁמָה נוֹפֵל – נִדְמֶה כְּאִלּוּ הָאֱמוּנָה נוֹפֶלֶת, וְאַחַר-כָּךְ מִתְגַּלֶּה שֶׁלּא נָפְלָה הָאֱמוּנָה כִּי-אִם נִתְבָּרְרָה. בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לְשִׁיבַת הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁי אֶל סְפִירַת הָאֱמוּנָה הַבָּרָה נוֹפֶלֶת קְלִפַּת הַהַגְשָׁמָה הָאַחֲרוֹנָה הַדַּקָּה, שֶׁהִיא יַחַשׂ הַמְּצִיאוּת בִּכְלָלוּת אֶל הָאֱלֹהוּת 40, שֶׁבֶּאֱמֶת כָּל מַה שֶּׁאָנוּ מַגְדִּירִים בַּ"מְּצִיאוּת" הוּא מֻפְלָג מֵהָאֱלֹהוּת בְּעֵרֶךְ בִּלְתִּי-נֶעֱרָךְ. צְלָלֶיהָ שֶׁל שְׁלִילָה זוֹ דּוֹמִים הֵם לִכְפִירָה, מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת הִיא הַמַּעֲלָה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה שֶׁבָּאֱמוּנָה כְּשֶׁהִיא מִתְבָּרֶרֶת יָפֶה, וּמִתְרַגֵּל הָרוּחַ לְהַקְשִׁיב אֶת קֶשֶׁב הָאֱמוּנָה עַל-פִּי הַמַּעֲשִׂים וְעַל-פִּי הַהַשְׁפָּעוֹת, הוֹפָעוֹת הַהֲוָיָה וְהוֹפָעוֹת הַתּוֹרָה וְהַמּוּסָר, – הַדַּעַת שֶׁהָאֱלֹהוּת מַשְׁפַּעַת אֶת הַמְּצִיאוּת וּמִמֵּילָא הִיא לְמַעְלָה מֵהַמְּצִיאוּת, וְחוֹזֶרֶת הַכְּפִירָה הַדִּמְיוֹנִית הַמִּטַּהֶרֶת מִטֻּמְאָתָהּ לִמְרוֹמֵי הָאֱמוּנָה הַיּוֹתֵר טְהוֹרָה 41. וְאָמְנָם צְרִיכָה הִיא שְׁלִילַת- הַמְּצִיאוּת הַזּאת, הַחוֹזֶרֶת לִמְקוֹר כָּל הַהֲוָיוֹת וְאֵיתָנִיּוּת הַיּוֹתֵר תַּמְצִיתִית שֶׁל הֲדַר כָּל הַמְּצִיאוּת, בִּינָה מְהֻדֶּרֶת שֶׁבְּכָל יוֹם צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת אוֹתָהּ לִמְקוֹר טָהֳרָתָהּ.
[x] להרחבה: מאמר "ייסורים ממרקים" בתוך הספר "אורות", ובשמונה קבצים, קובץ א' פיסקה ס"ד.