הרב קוק מדבר על הרמוניה ואחדות שקיימים בעולם, לכאורה הקושיה הגדולה ביותר על תפיסתו היא קיומו הבולט של הרע בעולם, שהרי אם אנו בעולם כל כך הרמוני, מדוע הוא כל כך חסר? ננסה להתבונן בתפיסת המציאות ומקומו של הרע בשיטתו. הרב קוק טוען שהמציאות כשהיא לעצמה, מעבר להכרה שלנו, היא אלוקות אין סופית. אלא שאנו חיים בתוך מסך חושים עבה, שמסתיר מאיתנו את העובדה שכל מה שסביבנו הוא אלוקות מושלמת, לכן אנו מבחינים רק בחפצים, אנשים ומכלול החוויה החומרית, שמגיע אלינו מבעד למסך התודעה האנושי.
הטוב שברע הסיבה לכך שאנו מוגבלים בתפיסתנו את האלוקות, איננה בגלל שה' שונא אותנו ויצר אותנו עיוורים לשלמותו, אלא בגלל שישנו יתרון ומעלה מיוחדת שיכולים להתגלות דווקא על ידי הקיום החסר שלנו. היתרון בקיומם של החסרונות הוא היווצרותו של רצון לשאוף ליותר, לצמוח, להתפתח, להתחדש ולהתעלות. בזכות כך שהאדם עיוור לשלמות האלוקית שבתוכה הוא חי, הוא חש דחף עצום להתעלות ושינוי בחייו. השאיפות האלו הם היתרון שבגללו יש רע בעולם והם הסיבה לכך שה' יצר אותנו בתוך עולם חסר וחומרי.[i] ננסה להבין את הרעיון הפילוסופי מאחורי התפיסה הזו: הרב קוק מסביר שבאלוקות המושלמת ישנה שאיפה להתעלות שאיננה יכולה לבוא לידי ביטוי, כיון שבאלוקות הכל כבר שלם ואין סופי. לצורך ביטויה של שאיפה זו נוצרה תודעה אנושית נפרדת, חלקית ומלאת חסרונות, שמסוגלת להיות עיוורת לשלמות האלוקית ולראות רק חלקי שלמות קטנים, שהם העולם החומרי כולו. ככל שתודעה זו תהיה מרוחקת ועיוורת יותר אל השלמות האלוקית שבמהות קיומה, כך הדחף שלה להתעלות ושיפור יהיה חזק יותר. ריחוק זה מחולל תסיסת חיים גדולה, שאיפת תיקון ואומץ רב, שנוצרו דווקא בעקבות הירידה אל מסך התודעה החומרית.[ii] כבר בראשית הופעתה של התודעה האנושית, חלה טרגדיה נוראה, האדם התמכר לחווית הזרות והריחוק, התמקד בחסרונות ובצמצום באופן מוגזם ומבולבל. התודעה האנושית, שהייתה אמורה להכיל רק נימים עדינים של ריחוק ומבט מפורד על המציאות, החלה להתמכר אל הרע, אט אט היא נפרדה יותר ויותר מן השלמות האלוקית ופיתחה עיוורון מוחלט למהות קיומה. התהליך הזה מסופר באופן סימבולי בסיפור על חטא האדם הראשון, ההתמכרות לעץ הדעת שמבטאת את הירידה למצב חומרי ומפורד. הידיעה על דבר השלמות האלוקית שמחיה את המציאות, הלכה ונשכחה, קיומו של דבר ה' שבאדם גווע והאנושות עברה לעסוק בקיום החומרי שלה בלבד, תוך סבל עצום של מהומת החיים החומריים. להתגבר על הרע כיום אנו נמצאים במצב שלאחר חטא אדם הראשון, הנפש שלנו הורגלה במשך אלפי שנים לראות את המציאות המוחשית בלבד, אין לנו דרך להחלץ לגמרי ממסך החשיכה של החומר. מי שנועד לחלץ את האנושות מן העיוורון הזה היא היהדות. לעם ישראל יש את הכישרון להיות מודע לשלמות האלוקית גם בתוך מעטה החומר, להבין שכל מה שנגלה לנו הוא רק ניצוצות חלקיים מהופעה שלמה יותר שמחיה אותו. תחושה זו באה מתוך ההכרה בהרמוניה של המציאות, מתוך האזנה לשירת המציאות, ליופי ולטוב, שמעידים על כך שיש שלמות גדולה שלא נקלטת בתודעה שלנו.[iii] מטרתה של היהדות להיות הגורם המאזן, שמסוגל לחיות את החומריות וההסתרה האנושית, מתוך מודעות לכך שהם רק הופעה חלקית של שלמות גדולה יותר. מצד אחד האדם חי מתוך זרות אל האלוהים, כהופעה פרטית נפרדת, כדי שתהיה לו שאיפת שלמות גדולה ורצון להתגדל ולצמוח. מצד שני הוא מכיר דרך אותם הופעות חלקיות של עולמו האנושי, שיש שלמות גדולה ואין סופית שמחיה את המציאות, לכן הוא מאמין בטוב ולא נגרר ליאוש. לפי הרב קוק תפקידו של הרע להיות השמרים שבעיסה, החומר המטפיח והמעורר, שמצמיח את החיים, שמוציא את האדם מתרדמתו ומעורר בו השתוקקות ושאיפת שלמות מחודשת. עולם ללא רע הוא עולם קפוא, חסום וחסר התלהבות, המודעות אל הרע מאפשרת שאיפה אל הטוב. לכן החסרונות שקיימים בעולם אינם "טעות בייצור", אלא תהליך חיובי שנועד לעורר מגמות שכלול ותיקון בעולם. מבחן התהליך התפיסה הזו אומרת שהעיקר הוא תהליך החידוש והצמיחה, במבחן התוצאה בוודאי שהאלוקות המושלמת איננה חסרה דבר, אבל ביחס לתהליך הרוחני, יש יתרון דווקא לעולם חסר, שבגלל חסרונותיו הוא חש התעלות ושמחת תיקון, התהליך הזה נוצר בזכות הרע, לכן אם מבינים את חשיבותו של תהליך ההתעלות ואת היתרון הטמון בו, ממתקים את הסבל ומבינים שיש מטרה גם לכשלונות ולרע בעולם.[iv] הרב קוק מחנך אותנו להיות אנשים עמוקים יותר, שלא רודפים אחרי תוצאות אלא מסוגלים להנות מן הדרך, לחוש סיפוק גם מתהליכים קטנים של שיפור, בהם אני היום טוב יותר מאשר הייתי אתמול, לא לרדוף אחרי השדה של השכן אלא לשאוב הנאה מכל התקדמות קטנה, להבין שהשלמות האלוקית נותנת לנו אתגרים כדי שנוכל לצמוח מהם, כיון שעצם התהליך של ההתקדמות הוא דבר מהותי לאין שיעור, יותר מאשר תוצאות סופיות, שבסופו של דבר הופכות לשגרה ומאבדות את ערכן. לשמוח בקשיים אדם שמבין את מטרתו של הרע, מסוגל להיות שמח אפילו בקושי וחיסרון, כיון שהחיסרון מאפשר לו לצמוח. הוא שמח ביסורים, מברך "הטוב והמיטיב" גם על הרע, שכן הקושי הוא הזדמנות לביטוי נוסף של חיים. [v] נוצרת כאן הגדרה חדשה למושגים טוב ורע, הרע הוא כל מה שמרחיק מד' והטוב – כל מה שמקרב אליו. לכן סבל וייסורים אינם רע, ואם הם מקרבים אל ד' – הם טוב. כך נפתרת 'בעיית צדיק ורע לו' באופן עמוק: הסבל והייסורים לצדיק אינם רע מפני שעבורו, הקשיים הללו הם הזדמנות להתקרב אל ד'.
על האדם לברר לעצמו איזה כח בונה בו כל כישלון, איזו עוצמה פנימית הוא יכול להוליד מתוך המשבר, מהי שאיפת התיקון שצריך לחזק בעקבות חיסרון כזה או אחר/ ההתמקדות בטוב ובתהליך התיקון, מאפשרים לאדם להשלים עם הרע ולראות בו אתגר לצמיחה מחודשת. חיים ללא כשלונות עלולים להיות נרפים, דווקא הקושיה, המניעה, גורמת לתסיסת חיים ולחשק מחודש להתגבר עליה. כמו מגרש משחקים שבו כל מתקן נועד כדי לגרום לילד אתגר כאשר יעלה עליו. אמנם איננו "מחפשים צרות" לכתחילה, אבל עצם קיומנו האנושי מכיל נפילות רבות, אנו מברכים גם על הנפילה ורואים בה חלק מייעודנו האנושי, להיות מלאי השתוקקות וצמיחה.
אם מתרגלים לצורת החשיבה של הרב קוק, מגלים שהקושי לא חייב להיות דבר מעציב או מפחיד. הרע נועד לעורר אותנו, להוציא אותנו משיווי המשקל הבנוני שהיינו בו, לעבר שיווי משקל עליון וטוב יותר, שגם הוא יתערער ויפתח לעולמות חדשים בהמשך. ניתן לומר שעיקר הקושי של האדם הוא לא הרע עצמו, אלא היחס הנפשי אליו, אדם שבאמת מאמין בכך שהרע הוא הגורם המצמיח של המציאות, יכול להביט על הדברים הרעים ביותר ולהישאר אופטימי, שכן הוא אמנם חש כאב וקושי, אבל הוא יודע שעליה גדולה יותר עומדת בפתח, כשם שאישה יולדת חשה כאב רב, אבל במקביל גם אושר גדול. השינוי ביחס שלנו אל הרע לא מוריד את הקושי האובייקטיבי שלו, אבל מנטרל את כל הצדדים של האכזבה והיאוש שנלווים אליו, ובכך מוריד את רוב ההשפעות הרעות שהרע גורם, כגון יאוש ודיכאון. ירידה לצורך עליה השקפת העולם של הרב קוק רואה במציאות מערכת שהולכת ומתקדמת ללא סוף, כל פרט בבריאה מתמלא שאיפת שלמות, כל מקרה שלילי הוא בעצם כיווץ זמני שנועד להתפשטות מחודשת, כל נפילה היא הזמנות להתחדשות ותיקון, החיים הם סדרה של ירידות קטנות שמובילות לעליות גדולות, כיווצים והתפשטויות, כמו תהליך נשימה עצום שהעולם מתקדם דרכו כל העת. כל קושי הוא דפיקה של מדרגה שלמה יותר שעומדת בפתח ורוצה להתגלות, החיים הם אושר בלתי נכלה, פריצה של כוחות חיים, שמחוללים סיבוכים, אבל נעים קדימה ללא הרף. [vi] אמנם עדיין האדם שואל מדוע צריך כאב ותחושת סבל? מדוע לא ניתן לצמוח מתוך שלווה ורוגע? הרב קוק מסביר שלא תיתכן צמיחה בעולם שלם ואין סופי, תהליך הצמיחה דורש חיסרון שממנו ניתן לצמוח, במבט על התהליך הכללי, הצמיחה מתוך הקלקולים הרבים מייצרת תהליך רחב ועמוק יותר, שבסופו של דבר גורם ליותר אושר ויותר סיפוק לאדם ולאנושות, שצמחו מתוך תחתית החומריות ולא רק באופן מינורי של שיפור קל. אתגר הצמיחה לפי הרב קוק הקושי הופך את החיים לדבר מעניין, מרתק, היופי של החיים הוא ההתמודדות עם הרע, למצוא היכן הוא מצמיח כוחות חדשים והיכן מסתתר טוב גדול יותר בכל תהליך שנראה שלילי כלפי חוץ. כישלון אישי יכול להסתיר הזדמנות לעבוד על מידה מסויימת, כישלון זוגי הוא הזדמנות לשיפור היחסים והתחשבות בין בני הזוג, כישלון כלכלי הוא הזדמנות לייצר התנהלות מחושבת יותר וכן הלאה, האמון בכך ששלמות אלוקית מחייה את הבריאה מאפשרת לאדם לא להיבהל מן הרע ולראות בו אתגר ופריצה של כוחות חדשים לעולם. כחלק ממבנה המציאות שבונה כל קומה על יסוד השברים של הקומה הקודמת אליה. אדם שמבין שכל חייו הם חלק מן הטוב האלוקי, רואה בחיים רצף של הזדמנויות להשתפר, לשמוח, לחיות, להיות טוב יותר, מאושר יותר, מתוקן יותר. האדם הזה מלא במרץ מכל זרם חיים שנוצר בחייו, גם אם הוא הופיע מתוך כישלון וכאב, כיון שהוא חש סיפוק מכך שהוא חלק ממגמה של השתלמות ושיפור. לפעול מתוך שלווה הרע נועד כדי שהאדם ימצה את פרטיותו ויפעל להוציא לפועל את הכוח שהוא אמור לבטא בתוך מכלול הכוחות העולמי. לפיכך הפעולה האלוקית נעשית בחשאי, ההרמוניה והאחדות מסתתרים בתוך אשליה של אקראיות ופירוד, שבולטים כלפי חוץ. רוב בני האדם צריכים להיות עיוורים לשלמות וההרמוניה, כדי שיביאו את עצמם לידי ביטוי באופן המלא שלהם ולא ישקעו בעצלות. אבל תיתכן תודעה המתוקנת יותר שבה האדם רואה את התמונה המלאה שבה הכל מאוחד והרמוני, ועדיין מתאמץ ומשתדל: לא בגלל שהכל יתמוטט, אלא בגלל שזה תפקידו בעולם, לשם כך הוא נשלח אל המציאות, לכן הוא פועל בעוצמה מצד אחד והוא מלא רוגע וסבלנות פנימית מצד שני. שכן הוא יודע שגם לכוחות שכנגדו יש מקום באותו מערך גדול של המציאות, שלכל פיסת חיים יש תפקיד וכל המאבקים הם לא בשביל להשמיד את הכח שכנגד, אלא כדי לעזור לו לתפוס את מקומו הראוי. זאת היא האכילה מעץ החיים, שבה אין צורך בעיוורון ואשליה של רע וניתן לפעול בעולם מתוך תודעה חיובית, מתוך הקשבה לסדר הכללי של היקום, שלוקח כל כח למקום הנכון לו. האדם מתמלא באושר, בתחושת סבלנות ורוגע גם מול הדברים הקשים ביותר, שכן הוא יודע שכל פרט בעולם יגיע בסוף לאיזון הנכון בשבילו ואין שום פחד ושום בהלה, גם אם בנקודת זמן מסויימת נראה שהדברים מתעכבים.
מקורות להרחבה: [i] אורות הקודש / חלק ב / עמוד תעח / תפקיד הרשעה – יג כשם שאנו רואים את הרשעה באדם הפרטי או בחיי החברה האנושית, ואנו מוצאים שבכל שלילותה ורעתה יש לה תפקיד, אמנם תפקיד עובר, יש ברשעה אומץ מיוחד, תוקף הרצון ועומק חיים, שהם תוכנים נדרשים לשכלל בהם את היושר והטוב, ובטוחים אנו, שסוף כל סוף תעבור הרשעה, וישוכלל האדם, ותשתכלל החברה, ואז יעמד הכל על בסיס הטוב, והרשעה תכלה, ותשוקת הרע, הזעם, הרצח, הגסות, וכל סעיפיהם יכלו כעשן, כן הוא בכלל העולם. אין ספק שיש כח רשעתי שואף רע, העושה תסיסה בעולם, והוא שליט ומלא עז, כל ימי הרע, כל הזמן שהעולם צריך לתסיסה הרעה, שואף הוא הרשע העולמי, וכל אגפיו, לאבד ולכלות, לזהם ולטמא, להחשיך ולהאפיל, להפריד ולפוצץ, והוא מאריך ברעתו, עד עת קץ, עד אשר ישוכלל העולם, עד אשר רוח חדשה, רוח חיים טהורים, יפוח על בני אדם, ונשמות קדושות יתעוררו לפעולת ישועת אמת, ויחסנון מלכותא קדישי עליונין. [ii] אורות הקודש / חלק ב / עמוד תסד / מניעת הטוב ומגמתה – ז והתוכן המפורט. היותר נאה במגמה התכליתית. שיהיה מבוסס על יסוד השקפת השלמות המחויבת האין סופית, היא השכלת מגמה של הטוב המתעלה תדיר, מפני שאף על פי שתנאי השלמות המוחלטה היא האי אפשרות של הוספה, מכל מקום גם התוספת התדירית וההתעלות היא גם כן ברכה ועדן מיוחד, וכיון שזה אי אפשר באין סוף מצד עצמו, מתהוה הוא מצד פעולותיו, ונבנה העולם בצורה כזאת, שעדי עד יתעלה. ונמצא, שהשלמות כלולה משני הצדדים, מצד אין סוף, הבלתי מתואר בתוספת מצד שלמותו, ומצד ההויה, ההולכת ומשתלמת ומתברכת תמיד. וזאת היא ברכת הקודש עצמה, הקדש טעון ברכה. יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו. [iii] אורות הקודש / חלק ב / עמוד תנז הסתתרותה של השקפת האחדות הוא דבר מוכרח, כי עם כל האיחוד שבהויה, עם כל שהכל הוא באמת טוב גמור מצד איחודו, אין אותו הטוב של העליה התדירית מתבטל, ואותה העליה התדירית מתגונת היא בהתעדנות של כל מצוי פרטי והתעלותו. כל מה שההארה החדותית מתגלה. אין הדחיפה והבירור להעלאת כל פרט ולהחזרת כל רע לטוב מתעצם כל כך. על כן ההסתתרות של האורה האחדותית היא היא השולחת את החטיבה הפנימית, את המהותיות העצמית של המאור המאחד, אל המעמקים. של הפירודים, והם הם החבלים והמצוקות הגורמים את האורה העליונה להגלות. ניצוצי הקודש המפוזרים בתהומות החושך מתלקטים אחד אל אחד, על ידי הירידה של האורה העליונה האחדותית בתוך מעמקי הסתר של ההשקפה המפרדת. הנס של התגלות האור של חיי האחדות באדם ובעולם, עם תהלוכות מוסרו וכל שאיפותיו היותר עמוקות, מקיפות וממלאות את הכל, חי חי הוא בישראל, ועמו ישראל חי וקים לעד, שם ד' אלהי עולם עליו נקרא, ובאור פניו יהלך, ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. [iv] מוסר אביך / מדות הראיה / יראה אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו. הננו מתדמים לשכלל היצירה, הצרות והרעות שבעולם, הפורעניות והעלבונות, עם כל מה שאנו לוחמים נגדם. עם כל מה שאנחנו כואבים על ידם, הנה הנם מלח העולם, אורות התשובה / פרק ו – מציאותה ופעולתה הפנימית של התשובה בעמקי גנזי האדם והעולם וכנסת / ז ז מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ. התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. ע"כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל…ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים. [v] אורות הקודש / חלק ב / עמוד תסא / מעוט ורבוי הטוב – ו ואלמלא היתה ההחשכה, שהיא מראה את ההשקפה המפורדה, לא היתה הדחיפה של ההתעלות התדירית, שהיא היסוד המשלים את כל, עד שלא יחסר שום תוכן שלם במציאות, לא התוכן השלם שאין בו יתרון וקל וחומד גרעון, ולא התוכן השלם המוסיף תמיד שלמות, והוא מרווה עונג תדירי שאינו פוסק. אלמלא השקפת הפירוד היה מוסקר רק התוכן השלם, ולא היה שום צעד של הוספת וחידוש התעלות. ונמצא שהמיעוט, הגורם את חידוש ההתעלות, הוא ממש טוב גמור, כמו הטוב המוחלט, שמצד תכלית ההשלמה העליונה האין סופית שלו אין בו שייכות לתוספת והתעלות. נשארה רק ההרגשה של המכאוב והצער, ששואלים עליה מפני מה היא מצויה, וזה כבר מתבסם על ידי קבלת יסורין באהבה, שהיא מדת הדעת העליונה, ועל ידי סקירה עליונה למעלה מכל דעת באמונת מהות הטוב. ונמצא שהכל היא מדה טובה באמת, בלא שום תנאים ודברים מכריחים. וזה יגלה ודאי לעתיד לבא, שיברכו על הכל הטוב והמטיב, והשם יהיה נקרא כמו שנכתב. עולת ראיה ב' – שמב – לעשרת ימי תשובה: שיר המעלות ממעמקים כשאנו אומרים אחד, שהוא ההוראה שאין במציאות שום רשות אחרת ורצון אחד שולט כלל כ"א רצון הבורא ית', ומלכותו בכל משלה, אנו מגביהים קול, שזה ראוי להיות בפרסום, אבל מלכות לעומת זה רומז כענין נפרד אלא שההכרה לעשות גזירת המלך, וזהו בחשאי שא"א להגלות. והפנימי בזה התכלית, מהפירוד הנראה, כדי שיגיע אמתת האור הגדול של המעלה המיוחדת לנפש האדם שקנתה דוקא ע"י אפשרות טיבועה ברע, הוא יין המשומר באמת ממגע זרים, כי מי יעלה בהר ה', וערל וטמא לא יבא אל הבית. ברוך החונן לאדם דעת. רק ע"י ענין התשובה יהי' הפירסום של תיקון זה, הנולד מאור החדש של ריחוק מקום המתקרב ממעמקים, בסיוע מסותר שלא בגילוי כלל. ע"כ ביוה"כ שהוא מיוחד לתשובה אז לא יזיק פרסום ענין הפירוד ותכליתו בהחזרתו לטוב גמור ממעמקים. וע"כ כתב האריז"ל לומר בעשי"ת ממעמקים קראתיך. [vi] אורות הקודש / חלק ב / עמוד תקכט / יסוד ההשתלמות וההשלמה – יד האיטיות שבסדר המציאות, ההגבלה שבטבע, הרשלנות החיצונית שלה, הצמצום שבעליות רוחניות, הארעיות שבנסים, כל אלה מחזיקי היסוד של ההתעלות הבלתי פוסקת, שהוא היסוד הפנימי של המציאות, שיש לו גבול בתוך גבולו, שתספיק הירידה של התגלות המציאות העולמית, עד עומקה היותר ירוד, ועד מחשכה היותר אפל, לעליה נצחית, בלא שום הפסק. וכל תקופה איטית מכינה כח לתקופה יותר מהירה בעליתה, עד המהירות היותר עליונה. ינהגנו עלמות, בזריזות, כאלין עולמתא. רצוא ושוב כמראה הבזק. ולעד לא תכלה הופעת ההתעלות, ותוספות האור העדן והחיים ההולכים ומתבסמים, ומתמלאים תמיד ערך יותר גדול ונשגב, עד שישתוו יחד צורת ההשלמה הגמורה, וצורת ההשתלמות הבלתי פוסקת, הבאה מסבת החסרון הקדום. ויספיק הזכר של חסרון העבר לתן דחיפה תמידית להשתלמות הולכת ונוספת. ותהיה הצורה של ההשתלמות הבלתי נפסקת מתעלה על ההשלמה הגמורה. אשת חיל עטרת בעלה, וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ההולכת ומתגברת תמיד, עליה אחר עליה, לאין קץ ותכלית. ברוך ד' לעולם אמן ואמן, וישתבח שמו לעד ולנצח נצחים. וכל ניצוצי החיים, כל הנשמות הרוחות והנפשות. וכל זיקי החיים שבכל היש, הרי הם אחודים עם יסוד ההשתלמות הבלתי פוסקת, שהוא אור ד' המהוה הישות, זרוע ד' אשר נגלתה, והם תמיד עולים בעליתה, כמו שהם יורדים, וירדו בירידתה, שהיא ירידתם המבלטת ירידתה. והנה הכל כוסף לעלית אור עולמי עולמים, להארת זיו שכינת אל, הדר כבוד אל הכבוד, ההולך ומשתלם, יוצא מההעלם אל הגילוי, בכל התנועות השונות של ההויה, ובכל מיני התסיסות שברוח האדם וכל היצור כולו, ההולך להעשות אגודה לעשות רצון קונו בלבב שלם.