פסקאות מרכזיות של הרב קוק בנושא אמונה וכפירה

קובץ א' – תרלג – משמעות הכפירה כאמונה

יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש ג"כ למעליותא. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחש של מאמר המבטאי שלהן אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה.

קובץ א' – קסד – היחס אל העצם

אני מלא אהבה לאלהים. אני יודע שמה שאני מבקש, מה שאני אוהב אינינו נקרא בשום שם. איך יקרא בשם, מה שהוא יותר מן הכל, יותר מן הטוב, יותר מן המהות, יותר מן ההויה, ואני אוהב, ואני אומר אני אוהב את האלהים. שוכן הוא אור אין סוף בהביטוי של השם, בביטוי של האלהים, ובכל השמות והכינויים שלבב האדם הורה והוגה, בהנשא נשמתו למעלה למעלה. איני יכול להשביע את נשמתי באותה האהבה הבאה מקשרי ההגיון, מחיפוש אור אל שעל ידי העולם, שעל ידי ההויה, החודרת לתוך העינים. נולדים לנו בנשמותינו אורות אלהיים, אלהים רבים, להשקפת רוחנו, אל אחד אמת. ולפני אחד בעומק אמתו, אלהים מתגלה, שולט בנו. כובש את כל רוחנו, רוח כל היקום. כל מקום שיש רעיון, רגש, מחשבה ורצון, כל מקום שיש חיים אציליים רוחניים, מולך אור אלהי, מושל, כובש, מתנוצץ, מתהדר, מהדר ומפאר, מחיה, מרומם, הכל מתוך הבהירות של אור ההויה. מולך ומת, הממלכה קצובה, כל זמן שהיא באה מתוך העולם, מתוך ההויה. לפעמים מתגבר האור. רוצה החפץ באור יותר עדין, יותר פנימי, יותר אמת שהוא לעצמו, יותר עזיז בתוכן תוכיותו, מופיע האור על הכלי, המחשבה על ההויה, אין המעמד יכול להתקיים. אין התוכן הולם. משתברים הכלים, מתים המלכים, מתים האלים, נשמתם מסתלקת, מרקיעה לשחקים, הגופים יורדים לעלמא דפירודא, ההויה מתיצבת ערומה, בודדה, קרועה, פזורה, בקרבה כנוס, גנוז וטמיר, חשק עולמים לאור עליון. חסד עולמים הניח בכלים הנשברים את אורו, את ניצוצותיו, בכל תנועה, בכל תוכן חיים, בכל מהות יש, יש ניצוץ. ניצוץ של ניצוץ, דק ודק מכל דק. האור הפנימי, אור אלהים עליון, בונה ומיסד, מקבץ נפזרים, מתקן עולמי עד, מסדר ומחבר. מתגלה מלכות עולמים, מאור אין סוף שבתוכיות הנשמה, מהאלהים אל העולם, אור חדש נולד. אור זיו הדר פני אל.

קובץ א' – קסה- אמונה

בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההויה. והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית במעמקי מהות המושג בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל להשגה הפרזית. על כן האספקלריא האמיתית של החיים היא דוקא בתוך שירת החיים, לא בחיי החול המתבטאים ע"י הפרוזה. אוי לו למי שרוצה לאבד מן החיים את הדר השירה שלהם, הוא מאבד את כל התוך של החיים ואת כל האמת שבהם. הפרוזה כולה היא תופסת את ערכה, מפני שהיא נסמכת על שירת החיים.

קובץ א' – סד – היחס אל העצם והאידיאילים

השממון של המחשבה ממיעוט הלימוד והידיעה, מביאה את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות, ואינינו יכול לשער עד כמה המחשבה הזאת היא עזות נוראה וסכלות איומה. וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה. ומתוך שמצטבר הרגל של כמה דורות לחשוב מחשבת טעות זאת, כאילו אפשר לחשוב במהות האלהות, מתארגים הרבה הבלי שוא, שתוצאות שלהם הנם רשעות רבות ונוראות, עד שאפילו האדם הפרטי אובד הוא את חילו החמרי והרוחני מרוב צרה ואפילה. כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה הזאת, באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה, אבל היא מתנגדת לה תכלית הניגוד. ומתוך ההתנגשות של שני ההפכים הללו, תעזר האנושיות עזר גדול, להיות מתקרבת לדעת את ד', ידיעה מאירה, ידיעה המקרבת את האדם לאשרו הזמני והנצחי. ובמקום המחשבה השוממה של ההתפרצות אל מהות האלהות, תבא בלבו מחשבה בהירה של המוסר הטהור והגבורה העליונה, המתוה לאדם את דרכי החיים, ומציגתו באור ד'.

קובץ ב' – קכו – הציורים השונים של האלוקות

כשההשכלה האלהית היא קטנה, אז הציור שמציירים את האלהות הוא גם כן קטן. וכיון שהתוכן האלהי הוא מבאר את ההקטנה האין סופית של האדם לפניו, אז אין לשער עד כמה האדם נעשה זוחל ובטלן על ידי יראת שמים שאין בה דיעה. ואיך יבוא האדם לידי השערה של הגודל האלהי, באופן שצורתו העצמית של הדר הנפש לא תיטשטש אלא תתרחב על ידי הרחבת כח המדע שלו. על ידי שחרור דמיונו ומעוף הגיונו, על ידי דעת העולם והחיים, על ידי עושר ההרגשה בכל ההויה, שצריך על זה באמת לעסוק בכל החכמות שבעולם, ובכל תורות החיים, ובכל דרכי התרבויות השונות ותוכני המוסר והדת של כל אומה ולשון, ובגדולת נפש ידע לזכך את כולם. ופשוט הוא שכל יסוד מדעו בתור ישראל, יהיה בנוי על יסוד התורה בהרחבתה היותר גמורה, וישתדל תמיד שדרכו לא תהיה מצומצמת, ודיעותיו לא תהיינה דחוקות ומרוסקות, אלא הולכות בהרחבה ובדרך בטוחה. אל ישיא על עצמו פחדים רבים, שמונעים את השכל מעבודתו, ואת הכחות הרוחניים משפעת השפעתם, רק יהיה בן חיל, ידע את העוז, את הטוב ואת הרע, ואת המקוריות העליונה שהכל נובע ממנה בצורה מסודרת, ההולכת ומשתלמת עם השתלמותו. ואז, לפי גדלו הנשמתי, תזרח עליו האורה האלהית, ונפשו תהיה גדולה, והענוה האלהית העליונה, המגדלת את כל הכשרונות כולם, תמלא את כל קרביו, וגבורה שמימית תאמצהו תמיד, ויעשה גדולות ונצורות לעצמו ולעולם כולו.

קובץ ג' – כא – הספקנות והכפירה

הספקנות היא תוצאה של האליליות, והאחרונה היא תוצאתה של התרשלות המחשבה כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל ע"פ אותו החלק של החמריות שהוא סופג בחושיו, בודאי מתקוממת המציאות לעומתו, והחמרנות כשהיא תופשת את האדם בחזקה בצבתיה, אפילו אלפי פעמים יתפלסף, לא ישלים עם המציאות הרחבה להביא בחשבון הקפי את הגשמיות והרוחניות ביחד. את החיים שתחת השמש עם שלמעלה מהשמש. וכשהשירה מנגנת בקרבו לא תועיל לו כל התחכמות, הכל הבל יגזור ולמסקנא של כי זה כל האדם לא יבא, ולא יוכל לבא, לראות חזות הכל בשכלול הרצון, בתגבורת עזוזו, באותו אומץ הנפש, המבוטא באמת במלה הגדולה של יראת אלהים, שהגמדים הרוחניים מוצצים ממנה המון רב של רפיון לב ומחשבה נודדת. זה יוכל רק פילוסוף עליון, שהנשמה הישראלית מאירה את חדרי לבו, התגשמות ותו האומץ והגודל בחיים, המשכתו של חיי הרצון שהם בעצמם נוזלים ממקור קדומים, מחיי כל העולמים וממקורי מקורותיהם, עד עומק היסוד של חיי המעשה, החברה והתרבות, ולמצא ע"י תורה בלתי פוסקת זו את כל עומק האמת, את כל התנחומים והגבורה, זאת היא הפילוסופיה הישרלית, העומדת על המפתן, שבין השכלת החול, ובין הופעת הקודש, חכמתו של שלמה. אופיה ותוכנה, המקיפה את יסוד ההויה, ומסיימת סוף דבר, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. והלא כל הפסימיות נובעת היא רק מזה התוכן היחידי, של הספקנות. שמא החיים החמריים הם כל היש כל החיים. ועד כמה יוכל יסוד רעוע כזה שאין לו כל סמיכה מדעית ברורה כ"א אי אמנה עקשנית, לערער יסוד חיים מלאי דעת ואמונה עליונה, האומר בבטחה, שכשם שהחיים העוברים שלנו בימי העיבור היו רק הכנה לחיים יותר עליונים, ואם היה בהם איזה כח של בקורת, וכח זה היה לוקחם לכל החיים ודאי היתה הבקורת ההיא יוצאת מלאה זעם וספקנות, כן החיים הגמורים, שבגוף, האמת היא האמת האמונית, שהם רק התחלת חיים, פרוזדור של חיים. אמנם אם מהפרוזדור יתבע כל התביעות הטרקליניות יהיה רוגז בלי נחת הגורל, אבל אם יערך הפרוזדור לפרוזדור, והטרקלין לעומתו לטרקלין, ודאי יונח החפץ, ולאיחודם של של הפרוזדור והטרקלין אין מתודה אחרת כ"א זאת.

שמונה קבצים / קובץ ג / כב.

כב. יראת אלהים, ושמירת מצות אלהים. בחיים חלקיים, הנראים רק לעין הגסה החמת אפשר לסלול נתיב במצות אנשים מלומדה, בהגיון אדם מוגבל, אבל בחיים הכוללים את כל היש בחיים שגבוליהם רחבים כרוחב ההויה כולה, שתמונותיהם כ"כ עשירות ומשופעות במדתם עד שגבהי שחקים לא יכילום, אין דרך לפנות כ"א בחק ומצוה אלהית. ומקור האומץ אי אפשר להיות פחות ויתר מיראת אלהים החיה והרעננה, שהיא הולכת ומשפעת את טללי תחייתה על הככבים המעשיים שבחיים, מצותיו שמור. כי האדם כולו צריך שיחונן, שיודרך שיסתגל לההויה הכללית, ולמקוריותה. אי אפשר ליסד מכון של חינוך בעד ניצוץ של האדם, בעד נטף חד מים החיים שלו, כ"א כל האדם צריך שיבא לרוממות שאיפתו, וכל האדם כולו בכל ערכיו, בחייו המלאים כל היש שבחומר וכל היש שברוח, כל החיים שבשעה, וכל החיים שבעולם, כל האדם, הוא רק הוא העומד לספג אל תוכו פתרון גמור ורצוי לחדת העולם והחיים העוקצת ומכאבת כ"כ. אין תועלת בעקשנות ספקנות, האומרת במרמה, שתתנה תנאים של שוא, לבנות עליהם את קולונותיה, כלפי האלהים ועולמו שתתעקש למצא את הנוחם את הפתרון דוקא ברשף הקטן הזה של חיי החושים הבשר והרוח המוגבל, בחיי השעה החולפים כצל עובר, לא זו הדרך, החלק חשוב ונכבד, הבשר עדין וחביב, הרוח ער ומתנשא, אבל כל אלה רק אז לגדלם לזיום יבאו בהיותם שואפים וזורחים אל מרכז מהלך הוייתם, שרק בחקיקה אלהית היא בולטת, רק מהמקור האלהי, שקדושי העולם, אדירי המוסר העליון, אריות הצדק והאמת, מלכי האמונה והתום, מושלי החיים, וכובשי המות, כוכבי במות ההויה בשכלם והרגשתם, ברוח עזוז קודש הקדשים המקשקש לפניהם כזוג, וברעם גבורתם המתרומם מעל כל גבולי זמן ומקום, הם הפוטרים את עצמם ואת כל העולם עמם, מחובות מצרים וגבולים צרים, ועם זה דוקא הם הם המבססים את עדן החיים ונועמו, הם הם היודעים לתן מדה וקצב לכל חיוב ולכל שלילה, לכל עונג של גוף ושל נשמה, לכל חמדת עין ולב, הם הם מחוקקי הצדק רוזני עולם, המתלוננים בצל שדי, הם הם המלמדים לאדם את תוכן חייו, המושלים ביצרם, המחשבים חשבונו של עולם ועצתם אמונה, לכל האדם.

קובץ ו' – פז- השכל והרצון.

השתעבדות השכל והתרדמותו הבא על-ידי איזה השפעה, הרי היא השחתת עולם, וכל מה שהיא באה על-ידי השפעה יותר קדושה ההשפעה הבא יותר מזיקה. דומה היא לנבלה של נבואת שקר בשם ד', של עשיית רשע וטומאה, עבודה זרה ושיקוצים. על-כן כשבאה ההשתדלות של התרדמות השכל בשם האמונה, בשם יראת שמים, בשם שקידת התורה ועשיית המצות, הרי הוא שקר נורא וטומאה מזוהמה, שחייבים קדושי עליון, עבדי ד' הטהורים, לצאת חלוצים להציל את העולם, את ישראל, את התורה, את האמונה ואת כל קודש ד', מיד המחבלים הללו, יהיו מי שיהיו, בין שהם שקרנים שרוצים רק להונות את הבריות, לובשי אדרת שער למען כחש, בין שהם חלושי רוח, קטני דעת, שמפני אטימת האור השכלי אצלם, מפני כהות הרגשתם וגשמיות ציורם, הם רומסים בשקידה ומרץ את החומר המעשי, ומושרשים בהציורים האגדיים של האמונה במובן החיצוני של קליפתם, שמביא לעולם דלות רוח וגרעון חיים. והם בתומתם וחלישתם, ובגאותם וסכלותם ואכזריותם הפנימית, הבאה מתוך גאוה וטפשות ודעות משובשות בענינים יסודיים של הכרת האמונות הגדולות, שכל האמונה מבוססת עליהם, יתאמצו להדריך את העולם ברוח קצר, במשטמה ויאוש, רפיון ידים ומדינים, והשפעתם גורמת להרדים יותר את השכל, לכבות אורה של תורה, להרחיק את העולם והחיים המאושרים, את טוהר המדות וזיקוק המחשבה מן האדם, ועל-ידי זה הנשמות כושלות ונופלות, ובני אדם חיים חיי בהמות שפלות באין דעת ותבונה, באין הכרת כבוד האדם, שהוא הבסיס היסודי להכרת כבוד שמים המלא עולם המחיה עולמים, המעודד רוח ונשמה. אמנם יש מה לקחת גם מתכונה מאופלת זו, סוף כל סוף אצור שמה המון טוב, יש שמה הבעת הזהירות להאדם מבלי השען יותר מדאי על בינתם, הוקרה גדולה למורשת אבות שבה כל יסודות החיים גנוזים. אבל רק במירוק וריחוץ, בשיטוף, הגעלה, ליבון וטהרה, תופשר לקחת את הטוב מהטובים שבמושפעים התמימים הללו. ועל כל פנים לכבד אנחנו צריכים את הטוב שברצונם, את קדושת האמונה, וחוש יראת שמים ואהבת המצות, וההתהדרות בכל הטוב המנוחל בישראל שבהם. ובהתחברותם של היסודות השונים יצא לאור האמת הטוב, האומץ והחיים, וכימי עולם יופיע אור על ישראל, ועולם יבנה וישוכלל ברב פאר, ברב תפארת ואמת, וישב עמי בנוה שלום ובמנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים, מציון תצא תורה ותהילה לכל אפסי ארץ.

קובץ ו – קלג – ההשערה והמדע באמונה

האהבה אל המדע הברור צריכה להיות מוגבלת במדה שלא תפריע אותנו מלהיות תמיד שוקקים למה שהוא יותר נשא ונשגב ממדענו הברור, עד אשר לא נוכל להגיע אליהם כי אם על ידי השערות ישרות, והרגשות כמוסות, ולפעמים על ידי הגות לב ודמיונות, כעין הזיה וחלומות בהקיץ, שכמו שהם מזיקים הרבה אם הם באים מתוך עצלות באותם הענינים שהמדע יוכל לרכוש בהם את הכרתו הברורה, כך הם מעטרים אותנו. ומבססים יותר גם את החלקים המוכרים לנו בברור, ומרימים את כל מהותנו, אם הם באים בדברים שהם נשאים כל כך עד שלמדענו אין שום אחיזה בהם. ואנו מתוך חפץ שלם ונפש מלאה תשוקה להזרחה רוחנית, הננו נדחקים לתור גם במה שמופלא ומכוסה מבינתנו המבוררת, ואנו באים לדון בדרך השערה, ולהתעדן במעדנים רוחניים למטרות יקרות, על ידי הגות נפש פנימית, ועזרת הדמיון, שגם הוא מתקדש ונעשה חטוב בחטיבה מדעית, כשהוא משתמש בכחו במה שראוי לו. ועל זה נאמר. במה שהורשית התבונן. ובלבד שלא יתחלף לו התוכן, עד שיחשוב את המושג ההשערי למושג מדעי, והמושג הדמיוני להשערי שכלי. וכיוצא בו, שאז יכולה רקמת הרשת של ההטעאה ללפפו. אבל כשהוא שומר את גבול הכרותיו, ויודע איך לעלות מהחלק הגלוי אל הסתום, ולמה שמפני הגובה והאצילות של הנושא אי אפשר להיות עסוק בו כי אם בדרך השערה ודמיון, אז ימצא האדם בעצמו עז מרומים, והאור העליון יופיע עליו, כי נוכח ד' דרכו. ובמשך הזמנים ישובו כמה חלקים דמיוניים להיות משוערים, וחלקי השערה להיות מבוררים בדעה והכרה ברורה, ואז יתעלו הדמיונות וההשערות לענינים יותר נשאים, יותר אציליים ויותר נשגבים. וכה ילך האדם מחיל אל חיל. ואף על פי שהדבקות האלהית מצד המציאות האלהית היא גם כן שכלית הכרית מבוררת במדע, מכל מקום אותם רגשי הלב של ההשגות הפרטיות בהתוכנים הרוחניים שהם בעולם האלהי, תעופת החזיונות של ההנהרה הנבואית, אורת החיים של הנשמה, וההזרחה של הענין האלהי בכבודו. כל אלה מביאים את האדם לאושר גדול, וסעיפיהם תלויים הם בכח ההשערה והדמיון העליון, שהוא יקר מכל שכל והגיון.

קובץ ז' עו – אמונת האומות ואמונת ישראל

בכל תוכן של אמונה בעולם, בכל ציור של אלהות באיזה מדריגה שתהיה, יש בה טעם מיוחד תשוקה מיוחדה ותענוג מיוחד, ומזון נפשי מיוחד. ואותה ההתיחדות היא מסוגלה לאותן היחידים או הקיבוצים הנמשכים אליה, יתר הטעמים והתשוקות של החיים, הם גם-כן בכל עם ולשון מעין התוכן של האמונה וציור האלהות שלו, אפילו השפה והארץ, הנימוסים והחקים, יש להם קישור יחוסי עם התוכן האמוני שלו, מצד ציורו באלהות. ונמצא שהתמצית מכל הטעמים שקולט מאיזה עם או קיבוץ, קשור הוא באותו הטעם שהוא מקבל ביחס אמונתו. והאמונה עצמה, אף-על-פי שהיא מסתעפת לכמה ענפים פנימיים וחיצוניים, מחשבתיים ומעשיים, יסודה העצמי הוא אותו הציור האלהי בסגנון המיוחד, וטעם המיוחד הנאות לאותו היחיד או הציבור, המשפחה או האומה, המפלגה או הסיעה. ברקמת החיים הפנימית, עושה נקודה זו של הציור האלהי את הרקמה הנפשית היותר חטיבית, יותר איתנה ויותר חודרת. כשאנו באים מזה לשפוט על אותו התוכן המיוחד הישראלי ואנו באים מן החוץ אל הפנים, אז בגודל אמת נאמר, כי כל אלהי העמים אלילים וד' שמים עשה, לא מיבעי שכל הטעמים וכל הסגנונים, כל החטיבות וכל התשוקות, מצדם היותר רוחני, היותר פנימי, היותר נצחי, היותר עזיז, הכל כלולים הם באותו הציור השלם של השגת האלהות הכוללת הנצחית המקוריות במקורות האמת הנשאה והמתנשאת לעד של ד' אלהי ישראל, אלהים חיים ומלך עולם, אלא שהם כולם מאוחדים בתוכן של אחדות בלתי מפורדה, ובעילוי עליון כזה, שהכל מה שמתפצל ומתפרד לא יוכל להחשב, כי-אם כשברירים של נצוצי אורות כהים, המתבזקים מאור להבת אין קץ. וכשם שהפירודים בפירודם, התשוקות והציורים האלהיים בחלקיותם, הם פוגמים את רוח האדם ומעכבים את השלמתו הזמנית והנצחית, אלא שהם משמשים להקדמה נסיונית, שהאדם הולך הלוך וכושל הלוך ותועה, עד אשר רוח הבינה העליונה תשיבהו אל האופי היותר שלם שבהבחנת הרוח, על כן העבודות זרות כולן, עם כל מה שהם נותנות מהלך לרוח עמים רבים, הם עם זה מלקות אותם ברוחם מפגמים את נשמתם, ומשחיתות את המית הנשמה האלהית העלולה לשרות באדם מצד עצמיות יצירתו, כן להיפך, התוכן השלם העליון, שהכל בו כלול בהכללה עליונה בזיו השלמות, הוא נותן את כל היתרון של האדם ושל העולם כולו להגלות בצורה היותר שלמה. ולא עוד אלא שכל התאות הרוחניות כל היצרים וכל העבודות והנטיות האמוניות שבעולם, כל הזיקים הקטנים של ההכרות האלהיות עם כל טעיותיהם הפרטיים, הנם שוכנים בצורה מעודנת בעדן אין קץ בצורה מלאת אהבה ועונג עליון, מלא נחת ותענוגים, ברום עמדת הרוח, בצורה עליונה מאדם, באור חיים המצהילים כל נשמה, באוצר העדנים של נטיית הרוח אל על, אל אור שם אל אלהי ישראל. ומעומק הטעם השמימי של מתק אמונת עולמים, נחלת ישראל, ידע כל רוח ער, כל הנגש אל ד' בקודש וטוהר, להבחין עם כל הטעמים הפרטיים של כל מיני התשוקות האמוניות, ידע את הנקודות התוכיות של הטוב שלהם, יקרבו כולם אליו, ברום עולם מלא אהבה וחיים, וידע את הרע והפגום שבהם שעל ידם הנם נזורים כמו דוה, צא תאמר להם. ההסתכלות מתנשאת מרום הררי ישראל אל חזון העתיד, על יום הגמל פרי רוח האדם והעולם יצא מצחנת פירודו. והאלילים כליל יחלוף. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלהי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה. ויצרא דעבודה זרה אשר משל בישראל, וכל יצרי עבודה זרה שבעולם כולו, כולם יתהפכו לכחות דוחפים את היציאה לפועל של האורה העליונה גדולת החיים, של הכרת האלהות האמיתית, הכוללת את כל תענוגי הרוח וכל העדנים עמם ברום עוזם. והיה מדברה כעדן וערבתה כגן ד'.

קובץ ז – צט – האמונה הפנימית והחכמה

עומק האמונה בטבעיותה, יורדת מעמקי תהומות, כוללת כל היצורים וכל המעשים כולם, ועולה מעלות עליונות, שפרירי שחקי רום, וסוד שיח קודש קדשים, סוד הכמוס סגור חותם של רז רזי רזים, הקשבה חרישית קול דממה דקה, אשר שם הנה ד' עובר. מתחתיה תבא הארת החכמה עם כל מערכותיה, כל הגות כל ספונת הגיון מבריק ברב זוהר זהרי דעה, כל חשבון משקל מפעל ומדה, כל תכנית כל יצור, וכל הדומי עולמים, כל הכרות עמקי עמקים וגבהי רוממים באשר הם שם, במשטר ומשקל, בצורה חטיבה סידור וקצב. הזרחת השקפת כל היש בשני גוונים, מאירים וחיים, אשר זה עולה על זה, אור, ואור מזהיר, חיים, וחיי חיים, הופעת הרצון, העולמים בתור ההתגלות החפצית, רצון אלוה, בכל הודי סגולותיו, וממנה אור מתאצל, הופעת החכמה, העולמים וכל היש בתור חכמת אלהים, ביפעת התגלותה. מעין האמונה, וכל הרזיות הנמזגת עמה, הולך ומפכה ממקור העדן של התגלות הרצון, ומעין ההכרה, ההסתכלות ההשגה והחכמה, לכל סעיפיה, וכל עולמותיה, הרמים רומי רום, והשפלים שפלי שפל, הכל מפכה הוא והומה, שוטף ומתפלג ממקור ההתגלות ההויתית, בתור חכמת אלהים, המתלבשת בציורי צייר עולמים, בינת אלהים חיים, יוצר וצר צורה. לא תוכל החכמה בהתגלותה להתארך בכל אורך הרצון, בהוד אורות יפעתו, שם הנהרה העזה, המכהה כל מאורות, ולא תוכל להשפל ולהמתח כמוה מתח אור אין סוף לעמקי מעמקים. מתעששת העין הרוחנית מרוב נוגה וזוהר, ומעוצם טוהר האויר המצוחצח לא תוכל הגות החכמה לעמוד, ושם הרצון שואף זורח. מתדממת היא החכמה במקום המחשכים, אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה, ושם הולך הרצון בכל שטפיו ונמשך. האמונה בכל רזיה באור אין סוף היא אחוזה, במגמת הרצון היא אגודה, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. אין קץ לדרור העליון, אשר לכתר מלכות העליונה, אשר לשטף הרצון בכל מעמקיו, אין צורך לשום הגבלה ומצרים, אין חושך ואין צלמות, אין חסרון ואין מניעה, לא חק של הכרח, ולא שום העצרה ממלא כל טוב. למטה מיפעתה תופיע החכמה, במקום אשר כבר קדמה התעלומה. לולא חק מעכב, אין חכמה מתבלטת, לולא עצה ותושיה המכוונת נגד מעצורים, החוסמים כיוונם של מגמות אידיאליות, אין אור המחשבה, המלאה משקלי הגיון וקשרי סבות, ואריגת עלילות במסכת עולמים, יוצא ומתנוצץ. האמונה ביפעת הרצון היא קשורה, ומתלבשת בעדי תפארת החכמה להגלות לעין כל נשמה, מקור הרציונליות בהתגלות היצור בתור חכמת אל, ומקור המסתורין בתור הגלותה בתור רצונו, מלא גניזת קודש קדשים, והגנוז בגלוי מתלבש. החכמה בתור גוית הרצון, שהוא נשמתה בקרבה, באה ומשחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו. האמונה כשהיא אובדת את מקורה, את יסוד התגלותה הרצונית, אם תאחז רק במושג הגלוי של החכמה, הרי היא אובדת את דרכה, ומפסקת את כח חייה העזיזים, המלאים חיי עולמים וזיו אור נצחי נצחים. התגלות האמונה ואור רזי תורה מקפת אור החסד המפורט על כל בשר וכל נשמה. הרצון מקיף אוו כל, ומלא כל. והרציונליות מודדת מדת השגחה כללית ופרטית, ומחלקות מנות לפי מדת ההשכלה שביצורים. אלמלא אור החכמה, החוגר כחוט הסקרא בין תחתית התגלות הרצון ועליונותו, היו טובעים בתהומות הרצון במקום רפשיו באין מעמד, בהגלותו ביצורים לפי עמדותיהם, ואילולי הרצון, המחיה כל, לא היה כל קשר ותמות מוחלטה בכל ההויה, ואפס כל תקוה, וכל אושר כליל כל שכיות חמדה, הנערץ והנקצב ביחד עושים הם את חטיבת כל הגדולות. ורזי שיח כל קודש מתהלכים בהגיוני כל שואף אור דעת, וריח העליון אשר ליראת ד' במלא שיגובה מחיה כל חי, ועושה עז מבטחה לכל יציר, ומקוה לכל תקוה. ונחת אין מידה מתמלאת כל נשמה במטמוני חדריה, והלב נשא אל כפים, ושמחת עולמים ורפואת כל מדוה, פרי למאכל ועלה לתרופה, הנה באה ונהיתה. נאמן ד' וישר דברו, ידידי ידידות משכן דבירו. נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך, מדי דברי בכבודך הומה לבי אל דודך, על כן אדבר בך נכבדות ושמך אכבד בשירי ידידות. ומלאות הן הנכבדות הגות חכמה, ומרוות הן הידידות שיקויי אמונת אומן, והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמה ודעת, יראת ד' היא אוצרו.

קובץ ח' – רד – הכפירה

שתי מדות וסבות ראשיות נמצאות להכפירה בקודש, אחת רוממה ואחת שפלה. השפלה היא באה מתוך גסות הרוח ועכירת החומר, מתוך האדיקות הכעורה של האדם בתאוות חומריות ובציורים חושיים ותוצאותיהם, עד שאינו יכול לסבול שום קישור עליון והארה של קדושה. ומצמיחה היא נטיה עכורה זו, צמחי הראש והלענה של מיני עבודות זרות וכפירות שונות, ובהעצמה לנטות אל השלילה כדי להסתר משפעת אור הקודש, תתקשר ברשת הכפירה המוחלטה, ותטבע בטיט היון של החומריות באין מנוס. והסבה הרוממה היא להיפך מזו, והיא באה מתוך כח נעלם רוחני, מלא עז ושאיפה בלתי מוגבלה, שהנשמה שוקקה היא להיות מוארה באור קודש מלא יפעת אמת מוחלטה, עד שהיא שואלת מעצמה ציורים טהורים, מה שאין בכחה כלל לציירם, וע"ימה שהיא רואה שכל מה שהוא מצוייר במקרא ובמסורת, במנהג ובקבלה, ובכל מה שעולה על לב נאמן באימון דתי וקישור רוחני, הכל הוא עדיין מוגבל חשוך ועכור, לגבי אותה התואר המאווה מתוך צמאונה הנמרץ של הנשמה לשחרור טהור ומרחב נשגב ונאדר בקודש. על כן מבלי דעת, שלא ע"י הנזירה מככר הקודש והרצאת מושגיו, תבא אל אותה הנחלה והמנוחה הרוחנית שהיא שואפת, כ"א דוקא בהתעמקה בהם ובהתרגלה בארחותיהם, שרק אז תלך מחיל אל חיל, והמסגרים יפתחו לפניה, ומחירות אל חירות תצעד. מהעדר ידיעה זו, ומחוסר סבלנות, תבעט בפעם אחת בכל המצוייר המסור והמקובל מכל ארחות הקודש, ותבקש לה מסילות בתהו ילל ישימון, אשר לא תמצאם לעולם. ואלה שתי מיני הנטיות, מתפלגות הן במהות יצרא דע"ז ודכפירה של ישראל בפרט, ושל אוה"ע בכלל. הנטיה החומרית היא השולטת בכפירת אוה"ע ונטית עבודה זרה שלהם, והנטיה הרוממה שולטת היא ביצרא דע"ז דישראל, ונטיית הכפירה של בני פריציהם. וכשנבחין הדבר יפה, נמצא שכל עז אמונה שמתבצבץ שבאוה"ע אשר לא ממקור ישראל יצא, הרי הוא מרושם ברשמי העכירות של יצרא דע"ז ונטיית כפרנות של המין הירוד. וכל מין יצרא דעבודה זרה ונטיית כפירה שבישראל, אפילו כפי תכונתו היותר נשחתה, אנו מוצאים בו גרעינים מתוך התכונה הפונה אל על שמבקשת לה נתיבות עליונות, ודורשת היא את הסוד האלהי מתוך המחשכים. ומתוך שהאומץ שבאפיקורסות הישראלית הוא הרבה יותר גדול, מתוך שיש בו תוכן נפשי רומם והפניה שמימית עצומה, ע"כ הוא קשה בטבעו, ומי שמתאדק בו קשה להשיבו מדרכו. ועל כך דרשו וסמכו אקרא דאל תען כסיל כאולתו – באפיקורוס ישראל, וענה כסיל כאולתו – באפיקורוס נכרי. ולעומת זה, ע"ז של נכרי נשרפת היא, פסילי אלהיהם תשרפו באש, השחת שרוף וכלה, כי אין תקנה לשאיפת המורד החמרית אלא כליונה, ועז של ישראל נגנזת היא, ושם בסתר כתיב. שסוף כל סוף בהזדככות העולם, בגרישת הצללים ונוסם, יתפרץ שטף האורה, והחירות העליונה תספיק בשפעתה להחיות גם את הנפשות המתעלפות מתוך עוצם מחלת צמאונם הבלתי נאות, אפילו לטבע הרוחני של הנשמה. בני עולפו שכבו בראש כל חוצות כתא מכמר, המלאים חמת ד' גערת אלהיך. ובצדק נוכל לומר, שבתוך הכפירה הישראלית, גם של רשעי ישראל הרוחניים היותר מושפלים, מונחת היא סגולת אמונה טהורה, הרבה יותר ממה שהיא נמצאת בכל רוח האימון המתפשט בכל האמוניות המפוצלה של כל המון עמים רבים. ועל כן באחרית הימים, בבא לציון גואל, ישובו שבי פשע ביעקב אל מקור חייהם, והיו לגוי אחד בארץ, ומהם – בהצמדם אל כללות הנשמה הישראלית בשובה להזריח את עושר קרני אורותיה, יחד עם כל הוד החיים העצמיים המלאים הוד תום והכרת אמת אמיצה ובטוחה, הנוזלת כפלגי מים חיים מקרב כל ההמון הגדול של כללות האומה וסגולות בחיריה, שהלכו תמיד באורח חיים למעלה למשכיל – תופע נהרה על כל המון גויים, ויבאו יחד ממלכות לעבוד את ד' שכם אחד, ויתרוממו מעמק העכור אשר נפלו שמה, ויתעלו ויתרמומו בהוד חיים ואור תורה אשר תצא מציון, לאור עולם ולמשוש כל גויי הארץ, אשר ישובו כולם לקרא בשפה ברורה בשם ד' אלהי ישראל, אשר אלהי כל הארץ יקרא.

מאמרי הראיה – 74

האמונה 

היחס האמתי, הפנימי, אל יסוד המציאות במקורו, משיב לנשמה את צביונה, וזה מצוי באמונה האלקית ומתבלטת היא בטהרה המחוורת ביותר. כשנשמת היחיד מזדקקת, מאיר עליה אור גנוז של אמונה טהורה פנימית. שהיא סמויה מן העין ורק בעליה יודע את אשרה. בציבור כבר מתגלה תוכן האושר בסדרים והנהגות, ובאומה בצביון אמונה כללי. אומללים הם האנשים, שמהות החיים שלהם ריקה היא מאורה המחיה של האמונה הטהורה. אפילו אם יושר וצדק, כבוד הבריות, גמילות חסדים וכמה מדות טובות וכשרון ודעת יהיו בגורלם, כל אלה אפלים הם, נטולי אור החיים, כל זמן שאין בהיקת אור האמונה האלקית העליונה, המתנשא מכל ערך. הגה ורעיון, חל עליהם. אומלל הוא העם שאין לו אמונה אלקית. אומללות הן נשמות יחידיו, אע"פ שהוא נראה חי, פועל, מסדר וכובש, מנצח ועושה חיל, דוגל בדגל נאה בפוליטיקה העולמית, כל אלה לא יאשרוהו ולא ימלאו את המקום הפנימי של קודש הקדשים הריק בחייו העצמיים. מפני מיעוט אור החיים הפנימיים שבנשמה אפשר לטעות בשבילי האמונה. פני הלוט על הגויים והרסן המתעה בלחיי העמים, מעת האליליות העתיקה, עד הזמן שלא נתבהר עדיין מושג האמונה, וגרעינה הטהור עודנו מונח בגלי אפר, מכוסה קליפות כאלה שאין בהם כדי להחיות נשמות הכל בא מפני מיעוט הסיגול שלהם לתביעת האמונה, מפני מיעוט היקיצה להחיה של נשמתם הפנימית. העם החי במילואו חיים רעננים הוא רק ישראל, היחיד בין העמים אשר תחת כל השמים הוא העם הדבק בכל עומק נשמתו באלקי חיים, בתביעה טבעית עמוקה מתהום הויתו. וכשרון חיים זה, שהוא כוח החיים המתמיד יותר, הוא ההולך עמו בדרך הנוראה של גלויותיו השונות, הנוראות, הוא הנותן לו כח לישא ולסבול, ולצאת בנזר נצחון מכל אשר מררוהו ורבו. נשמת האומה ונשמות היחידים מהות אחת להם, בעם נפלא זה, עם כרות ברית אלקי אמת, וזאת בריתו לעד קיימת. לא בשום הסכמה בעולם יסודה, כ"א בטבע נשמתה העצמית של האומה כולה, זה כחה לאלקיה, ה' עולם, אלקי אמת בכל מקום שאור האמת של אמונת אלקים אמת מופיע, מתפשט אור ישראל שמה' מאיר ומתודע. דגל האמת האלקית כי יתרומם בתוך לב מבקש אלקים, דורש חיים של אמת פנימית, דגלם של ישראל הוא לא בגבורת הסוס ולא בשוקי האיש לא בחיל ולא בחכ, ולא בעושר ולא בתפארת מנצחים יחיה יחיד ועם, כי אם ביסוד מקור חיי אמת המצוי רק באמונה האלקית, הברורה והטבעית מעומק טבע הנשמה. היסוד", גליון ד',ג' תמוז תרצ"ב) 

ראשון ליפו – סא1

לולא הקלקולים שנעשו בעולם, בתחילה בחטא אדם, ואחר כך המבול, הפלגה, ואחר כך בבחירתו של ישראל כשנתבסם העולם, לולא הירידה של חטא העגל והתולדות שיצאו ממנו, היה יצרא דעבודה זרה עומד בתקפו והי' מועיל לישוב העולם ותיקונו, כחמרא דיתיב על דורדיא, שהדורדיא פועל לטובה על היין. ותוכן הדבר, כי משמיא פלגא לא יהבי. כי המציאות הכללי שם השם יתברך שילך על ידי הכחות הכלליות, והבחירה האנושית תבא לעזרת הטוב והמוסר, לצדד את הכוחות הכלליות לצד הטוב. אם כן כמו שיש בנפש האדם נטיות לכמה דברים נעלים, שמהם התרחבה כל חכמת היופי והנשגב, קל וחומר שעצומה בקרבו הנטיה לקרבת אלהים. אמנם כמו שכל הנטיות האנושיות הם נמצאים באדם בכלל, ועל ידי הנטיה הבחירית צריך הוא לפרטם במקום הראוי על פי השכל והתורה, כן הוא גם כן בנטיה של התשוקה לקרבת אלהים, היא רק תשוקה כללית, אבל אם ישביר האדם צמאונו בקרבתו לד' אלהים אמת או חלילה לאלהים אחרים, זה לא ניתן בטבע כי אם בבחירה. וכפי הנוהג, הדמיון קודם לשכל, והמושג השטחי באלהות הוא כל כך מלא טעיות ודמיונות, עד שהתשוקה הטבעית מבלעדי עזרת השכל והמוסר הטוב נופלת על תשוקת עבודה זרה יותר מהר מעל קרבת אלהים אמת, שתתבאר לאדם רק אחרי דרישה גדולה ועצומה מאד. והנה כשם שבהיות הנטיה הזאת נוטה מדרכה היא רעה ומזקת עד מאד, ההשחתה של עבודה זרה היא המכלה את כל התעודה של המין האנושי, הכללי והפרטי, ואין צריך לומר שהיא כרקב לבית ישראל. אבל כאשר תצא בזר הנצחון, כאשר יזדכך המושג, וקרבת אלהים אמת תהיה החיה בלב ובנפש, אז מעלת האדם היא גדולה עד מאד, כי יבקש את ד' לא כמצות אנשים מלומדה, כי אם כעצם חייו, וממילא יכיר וירגיש יפה כל מה שירוממהו אל קרבת אלהים זאת, ובמנוחה ובשלוה יעסוק בכל הדרכים המוליכים אותו אל מטרתו. ואם יארך הדרך ויתרבו האמצעיים, לא ישגה בדרך להיות מסתבך באמצעיים ושוכח את התכלית, כי הדבר שהוא עצמי וטבעי לא ישכח לעולם, כי אם ירבה חילו בריבוי אמצעיו. וכיון שבאמת השי"ת הוא אדון כל המעשים ומחייה החיים, אם כן כל המעשים כשיתרחבו בדרך נעם וטוב, כל הידיעות וכל הכשרונות וכל חמדות החיים לכשיתמלאו בכל פרטיהם, הם ראויים באמת להיות מרחיבים את חוג דעת אלהים וחשק קרבתו, והתחקקות הידיעה הפנימית של ד' אמת בעומק החיים של הנפש השואפת לאור ד' ואמתו. על פי מצב כזה אין מקום לחילוקי כתות ומפלגות ושנויי צדדים בדרכי מוסר ויראת ד'. אמנם נפילות רבות נפלנו. כל כך נפלנו, עד שהמתנה הטובה אשר אלהים חשבה לטוב, היא מתנת יצרא דעבודה זרה דיהיב לן לקבולי אגרא, היה ההכרח נותן למצווח לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן, ובמקום ההשגה הטבעית שהיתה מבוססת בעומק הנפש בטבע, היה צריך דעת אלהים להתפשט על פי הכרה שהיא חוץ מטבע הנפש הפשוטה, כי אם על פי הקשי דרישת אמת, פתקא מן שמיא המתאים לחותמו של הקב"ה שהוא אמת. אבל האמת הבא בפתקא מן שמיא אינו כל כך קבוע בלב וחזק עד שיש בטחון שריבוי האמצעיים לא יטשטשוהו, על כן ההתרחבות של כל צדדי החיים היתה מוכרחת להצטמצם. הדברים שעל פי היקף השפיטה הם חוץ ממטרת דרישת קרבת אלהים, יצאו אז ממחיצת החיים התכליתיים. וכיון שהתחילו החיים להתחלק למערכות, אז כבר אין קצב להמון המשערים השונים הקובעים תחומים מתחומים שונים, עד היכן גבול החיים הקדושים מגיע, והיכן מתחיל כבר חיי חול שאין טוב כי אם לצמצמם, בין בעינוגיהם בין בידיעותיהם. וזאת המדה גרמה לשנאת חנם שתשתרש בבית שני, מה שלא היה מקום לה כל כך בהמון בבית ראשון. והשפעת ישראל על העמים לא היתה כבר מוכשרת להיות בלתי אמצעי, כי בהתרחב החיים על פי טבעם לשם ד' אלהי ישראל, אז העמים הטבעיים, שתשוקת החיים שלהם איננה מועקת בכל מאסר מוסרי, היו יכולים בהמשך הזמן לקבל איך הרחבת חיים אמיתי יקח מקומו הראוי רק אז בהיותו נטוע על בסיס הנצחי החי לעד, דעת אלהים קרבתו ועבודתו. אבל בביטול יצרא דעבודה זרה ניטל כח החיים הטבעיים מחפץ קרבת אלהים, ואיך ישיגו עמים אשר לא ידעו את ד' דעת אלקים של פתקא דנפל מרקיעא. על כן יצאו זמורות שנעשו סורי גפן נכריה וכצנינים לישראל, מה שלא היה כן אם היה הגוריא דנורא קיים, כי שם, בקודש הקדשים, לא היה חלילה בתור יצרא דעבודה זרה, שם היה רק גוריא דנורא גבור ונאור, חי ומתלהב, רק בצאתו לחול אז נעשה יצרא דעבודה זרה. אבל בהעדרו, נעדר גם כן כח חיים מלא, שהיה אפשר לו למלא חלל העולם בחיי נשמות לכשיתנהג כשורה. ועכשיו, נתפזרו נטיות החיים לצדדים שונים, ונחלקו בני אדם, וביחוד בני ישראל, ויותר מזה דורשי האמת ושואפי הטוב שבהם, לכתות שונות, שבקץ הימים, כי עת לחננה, צריכים להכיר שכל נטיה היא ענף מחפץ של תיקון, שאם היה אפשר לעולם לעמוד עם קבלת אגרא דיצרא דעבודה זרה, היה מתראה באורח ישר איך הוא מתחבר עם תעודתו. ועכשיו הדבר עמום ומסתתר, מכל מקום אחרי הבירור בעקבתא דמשיחא, דוקא עם החוצפא דיסגא, ראוי להיות ממשיך כח חורז בכל הנפוצות הפרטיות, ולאחדם יחד בחוברת, ולהגבילם על פי שכל שופט. אז תהפך הקללה לברכה, ותחת נטיה טבעית שעל כל פנים לא היתה יכולה כל כך להתרומם מפני שייכותה אל הנטיה בטבע ויחשה אל הרצון, עכשיו שכבר נתחפשה ממאסר הטבע, תשוב תשוקת קרבת אלהים שכלית כולה. ואחרי הבירור של כל הכחות היותר טובים שעזרו להעמיד את כנסת ישראל ואת כל המדות הטובות בכללות האדם על נכון, ילוו כולם באהבה ורוח משפט אל התכלית הכללי של קרבת אלהים. אז תצא יותר בהירה, וההתיחדות של כתות למקצעות מיוחדים תוסיף בהם עז ושלימות, וכשיתחברו אחר כך בכח בחירה ושכל, יבנה מהם בנין נהדר, שעולה עוד בחזקו ויפיו על הבנין הטבעי. בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס. הלך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבא ברינה נושא אלומותיו.

ראשון ליפו – סג

עיקר דעת ד' היא עשות חסד משפט וצדקה, ורשע באמת הוא מי שאינו נוטה לחסד ולמשפט ולצדקה. אבל מי שנוטה לטוב המדות, כיון שהיושר האמיתי פועל על נפשו, אינו צריך כי אם שיסבירו ויבארו לו שהיושר האמיתי איננו יוצא אל הפועל כי אם בקיומה של תורה בישראל.

ראשון ליפו – עד

יסוד טעות הדמיונות נובע על פי רוב מההכנה של הכשר לעלי' גדולה, אלא שאין האדם מכיר את מקומו ומדרגת שכלו לתן גבולים לחפציו הרוחניים כי אם על ידי חיפוש של חקירה וחכמה. באמת, כל המושגים הנם מושגים רק על פי פעולותיהם, ואפילו מושגי החושים אינם מושגים כי אם כפי אותו הרושם שקרני האור שלהם עושים על כלי ההבטה שלנו, שהם עצבי הראות, אמנם החוש טועה כל כך עד שחושב שהוא משיג את המושג בעצמו. אם כן אין פלא על המושגים הרוחניים כשהם מוטעים בזה. ביחוד החפץ הפנימי, לבקש השגת השי"ת לא מצד פעולותיו כי אם בציור עצמי מהותי, מסבב שיבושים עד אין חקר, והם גרמו ליצרא דעבודה זרה שיתהוה. וענפים ודילדולי מחשבות מזה הם עוד מעורבים בכל מחשבה נאצלת, שאין מקום לזככם כי אם על ידי הכשר של מעשים טובים והגברת חוש הדעת אלקים המעשית, דהיינו עשות חסד משפט וצדקה בארץ במובן היותר רחב. והמובן הרחב הוא ללמוד על מנת לעשות איך שתהי' הצדקה עשויה באופן מתמיד, פורח, מתקיים ומתעלה, וזוהי התורה כולה, עם כל הידיעות הדרושות לאדם וכל מכשירי החיים הנלוים להם.

ראשון ליפו – פט1

הציור על דבר מהות השי"ת היא מחשבה אסורה, ומתוך כך היא פועלת גם כן להרע על המעשים. רוב הקלקולים הבאים משום אל תהי צדיק הרבה, מחמת הציור הם באים, שזה גורם לחלק ציור המוסר ומושג הצדק והמשרים מעצם ציור האלהות, ותחת אשר ראוי תמיד להבין דעת האלהים בחסד משפט וצדקה, יקחו להם דרך ציורים אחרים.

והנה לתקן זה הוכן ציור קבלת עול מצות מאהבת כנסת ישראל, שזהו מושג של יושר, והוכן לעומת זה כח הרפיון של הפקפוק ביסודות השגת המושגים העליונים, עד שכל מה שתזדקן האומה נכנס יותר טעם חבת הזקנה בטבע בכל דרכיה ומתחזק מצד ההגיון כח תורה שבעל פה. על כן יש כח לקיום המצות אפילו בלב קטני ההשגה באופן ציורי מוחשי, וזה נותן יד לצרף יותר את ההשגה האלהית להפשיטה מציורי החיוב, שכפי מה שהיא מצטיירת בערך המהות היא משתבשת מחולשת האדם, ולהעלותה יותר מצד דרכי המוסר שהם דרכי ד', ובהם ידבק האדם לקונו דביקות אמת.

ראשון ליפו – פט2

הכפירה היא גובה את החוב של עליית הציורים הפנימיים של עומק האמת ביחש לכבוד שמים, כשם שראש פסגת עבודה זרה נובעת מיסוד עילוי ציור כבוד עליון עד כדי סילוק מכל יחש לכל יצירה מוגבלת, שבכללם הוא האדם ומוסרו הפרטי והכללי. והענוה האלהית הופיעה על הר סיני, ההר הנמוך, למחוץ רהב בכל מקום שהוא, אפילו במרום עז. אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני, שמה נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום. ואחר כך מתברר שלפני כבוד ענוה, כי כבוד עליון הוא היצירה המעשית בכל צדדיה שתשתלם, וכל זמן שרוח האדם החפשי איננו משתלם במעז ההשלמה היותר טובה ומושלמת שבו, שהוא כח הבחירה בתכלית הטוב על ידי כח עצמי בטוח ונצחי, חסר הוד כבוד החיים ממרחב היצירה בחלק כל כך רשום, שחסרונו לעצמו הוא גם כן רב שם, ויותר באין קץ הוא החסרון הסיבובי שהמום מאבר גדול כזה פועל בגוף המציאות בכללו, ולאידך גיסא צד הטוב, לעצמו ולהכלל. אמנם יש גבול גם כן לענוה, על כן יש גבול להיתר התארים, והם מסומנים לכל הפחות בכבוד דמיוני, דיבור, שמיעה, הליכה, רצון, ויתר כחות שהם מדומות לנכבדים, ולא ישפל הדיבור בהדרכה גלויה נמסרת לרבים עד כדי אכילה שתיה וכיוצא בזה, וכל זה בנוי על משקל נערך של ציור הענוה והכבוד. אמנם המהלך שיש בין הדיבור להציור הוא מדוד, על כן מוכרח הציור להתמודד על פי הדיבור ולכונן את הדברים על פי אמתתו. ציור המציאות הוא היותר מוכרח ויותר נדמה למופשט, אמנם גם כן יותר משגה, כי לא יכבד לכל הוגה דעות גם במקצת להבחין כי חכמה, חיים, ומדות הרוממות האלהית, מובדלות עד לאפס דמיון, ומזיכוך האמת לפי מדרגתו יבאו יתר המדות והפעולה הטובה בחיים. כן יכבד יותר ההבנה של עצם המציאות, והוא מחובר באמת הרבה יותר עם רפיונות כל ההעדרים המחוברים למציאות מוגבל שמצטיירת בקרבנו. על כן כל ההדרכה המעשית והלימודית היא מביאה לזכוך הפנימי, שמפעולותיה החיות יוצאות הטובות הבינוניות, שמצטרפות ועולות ללא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים. אבל הזיכוך הפנימי צריך גם כן [לתן כחו יותר, שעבר] עד שהפך ציור המציאות לרועץ באין מרפא. אז יקוצו מזעזעים ותבא הכפירה. אמר נבל בלבו אין אלהים. הנבל אומר אמת ציורית. הציורים של השי"ת כל כך נשפלו, עד שבגבולם הכפירה היא יותר קרובה לקנין האמת, ומכל מקום הנבל הוא נבל, מפני שעם ההתנשאות שהרגיל צריך להמשיך יסוד האין, שהוא יסוד האמת, שאמנם אפסו דיבורים וציורים מצד עצמות כבודו. על כן צריך מאד להשלים בעת המעשה הפרטים מכל פועל וציור בעולם המחשבה הרגש והמעשה, לכוונם כראוי למשל הקדמוני של קדמונו של עולם. אבל מציאות הנבל בא להעיר לב, להתקדש ולהתעלות בדרישת ד' עד שלא תהיה מוכרחת ההשגחה האלהית על דבר תוצאות הבחירה האנושית בשימושה את דעת ד' לתועלתה ההוית והנצחית להשתמש בכלים בזויים, שבט אף של חושך ואפילה. על כן כל זמן שישנם רשעים ובעלי חושך וכפירה בעולם, צריכים כל אוהבי ד' ודורשיו ללמוד וללמד כי יותר מצדדי המניעה הנמצאים בשלילת הכפרנות, הננו מוצאים באמונת אומן שזוהי הרבותא הגדול של דרך ד', ששלמה אמר בחכמתו תעז לתם דרך ד' ומחיתה לפועלי און, עד שכל יראו ויבחינו איך הכפירה היא מכון הרשעה שלעד תשאר בשפלותה ונבלותה, ודעת ד' בדרשה ואמונת אומן תרומם אף תנשא כל מי שנושא ידיו קודש ומכוין לשמים, אף על פי שלעד יהיה הולך ועולה, צועד ונוסע, ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ד'. ורשב"י אמר בעוררו בני חבריא והכנה לאדרא לזקק הציורים אלהים, פתח בלא תעשה פסל ומסכה תועבת ד' ושם בסתר, בסתרו של עולם, ואמר עד מתי ניקום בקיומא דחד סמכא, כי אמת מלבן לבוני' ועומד הכן על שני רגליו להתברר מצד החיוב ומצד השלילה, מצד מלאך טוב ומלאך רע, מלכותך מלכות כל עולמים, האמת הנצח והנטיה האנושית היותר חזקה שהאדם צריך למלאותה בקדושה וכשרון. דורשי ד' יחי לבבכם לעד. ועל המניעה מזה על ידי כמה מפריעים, בין השתקעות במקצעות אחרים שהם שיפולי כרמא, בין סתם חרדה או עצלות, אמר מארי דחובה דחיק. כיצד, הרע שביצרי הלב יתבע תפקידו ויגבה חובו בסוף מהעזיבה של כבוד עליון, שהיא צריכה להיות ¬¬¬עבודה נצחית עדי עד, ואין אנו רשאים להבטל ממנה על צד האמת אפילו שעה אחת, וקל וחומר דור אחד. אמנם יש הפרש בין דוחק לדוחק, ועכשיו בעל חוב דוחק מקרן וריבית. עת לעשות לד' הפרו תורתיך. ישמח לב מבקשי ד'.

ראשון ליפו – קיב

השפינוזות שחשבה שהמהות האלהי הוא הסכום הכללי של הכל, הוכרחה לחשוב שאין שום כח רודה, כי אם של מהלך אטי, באפס שום דליגה, מפני שכן מתראה הסך הכללי ברוב. אבל עם הידיעה שהסכום הכללי של כל איננו כי אם איזה גילוי קלוש ומצער בעוצם המיעוט מהכל האמיתי, על כן אין לדון מהסכום המתגלה, כי אם מעוצם הכל העליון, וכיון שבכל המופשט יש דליגה כמו שיש מציאות של איטיות, על כן הכל נמצא במהלך המציאות. ולא עוד אלא שהם מעורבים זה עם זה על פי הפגישות של גילוי כל העליון העצמי, עתיקא קדישא.

וכאשר כל שהדעה הולכת ומתרחבת היא מוצאת את המציאות יותר עשירה, מזה אנו למדים שכל שיתרומם יותר כח הדעת, יבא בעצמו עד אותה האיתניות להכיר את גודל העושר של המציאות, שמתעשרת בעושר של אין סוף, שממעל להסכום של הכל הגלוי והמושכל, שהוא באין ערוך וקץ יותר מרומם מכל הגלוי וכל המתיחש לו, וגם שמכריע את עושר הכחות שבעשיה, שלא רק העוני של ההתפתחות האיטית פועל, אף על פי שהוא ממולא עם כל תנאיו, כי אם גם מה שהוא יותר רחב ממנו, הדליגה שמתממת אותו. נס וטבע, עגולים ויושר. אפס כי לא יהיה בך אביון. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, דא ארעא קדישא, כנסת ישראל. [זוהר]

ראשון ליפו – קמד

הנטיה הפראית בצמאון לאלהות הוא חפץ ההשגה של עצמות ד', וזוהי יסוד דדי בהמה שיורדים לבריאה, כי זהו מבוקש נמנע ומדומה בהמי. על כן הוא שורש עבודה זרה, להדבק בשם אלהות, שהדמיון עושה דבקות עצמית. והשכל צריך לסמן הדברים, שיסוד החשק האלהי הוא להדבק במדותיו, דהיינו האידיאלים האלהיים, ובזה כל זמן שידע האדם שהאידיאלים במלא מובנם הם האלהיים, כל זמן שהוא יותר דבק בשם שמים הוא יותר מתעלה. וכשסובר שתכלית המוסר הוא איזה דבקות עצמית, הרי הוא שוקע ויורד, כי הצורה של עצמית שבדמיון הוא ציור של בערות. על כן צריך לרומם את יסוד הציור האלהי הפנימי ברום חביונו, שהם סוד האצילות, ולהביא הדברים לידי מעשה על ידי התעלות בבריאה יצירה עשיה.

ראשון ליפו – קנא

הקישור בעצמות, שדוקא מצד רוממותו הוא דמיוני, הוא מביא פחד ואי בטחון. אבל האידיאלים הם מובטחים, וראויים להיות מתפשטים בכל העולם כולו, והם מראים בעין את החסרון של הדיעות המקשרות את איסורי המציאות ומעדנותיו על פי כח זרֹע וחק הכרח, שממעטים את יקרת האידיאלים, שמכירים את תועפות ישרם כשהם מבוצרים על פי חן ונועם של רצון ואהבה. זאת היא נחלת ישראל המתענגים על ד' בקדושת שבת, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם.

פנקס הדפים, א', 20

מה שאין אלהים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות. האלהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההויה. הדת היא אמצעי עוזר להכשיר את המעשים, המדות, הרגשות, סדרי החברה החיצונים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים ואת ההויה לדעת אלהים. אלהים איננו מתגלה בתוך הדת כי אם באותה המדה שהדת עצמה היא חצובה ממה שלמעלה מן הדת. דת זהו השם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל. תורת חיים איננה דת לחוד, תורת חיים שלנו היא התגלות אלהים, המתגלה מתוכה ביחד כמכל ההויה. התורה וההויה, בהיותם לאחדים מגלים הם את אלהים בחיים, בתוך הנשמה הפרטית והכללית. הקודש והחול הוא חלוק מצד הדת. הדת תשים משטרה על עניני הקודש, ותניח את ידה מעניני החול. זהו מושג מחוייב ממושג הדת. האלהים הוא מתגלה מן הכל, מתוך הקודש ומתוך החול

עולת ראיה – רז – הבו לה' משפחות עמים – חסר התחלה

לכל גזע מיוחד ממשפחות בני האדם, אשר נמזגו במשך הזמן ונהיו לעמים מקובצים בקבוצים חברתיים, איך כל אחת מהמשפחות הללו, מצד מוצאן וטבע נפשן, מסתכלת על יסוד הקדש, הנכסף לנשמת האדם בטבעו הרוחני.ומפני שלכל אחת מהנה ישנה רק תכונה מוגבלת, מצומצמת באפשריות הבטתה, על כן לא יכלו להתרומם להביט על מקורהכל, אל עליון, ונתעו בשואנתעה אחרי אלילים, כל אחת לפי נטיתה הפרטית, ומזהנסתבך אחר כך הערפל האלילי המחשיך על המוני העמים. רוח הקדש היא מנשאה את רוח כלם ביחד, ואומרת להם: הבו, כל אחת מהמשפחות, ונשאו את רוחכן להכיר, שכל הפרטיות הרוחנית הגנוזה, שכל אחת מכן הוגה, אינה כ"א שביב דק מאור ד' העליון, הכולל הכל, ומקור הכל וחיי כל. והנה הציורים האציליים, ביסודם הרוחני להפעיל נפש האדם ברוממות, עד כדי העלאה של שגוב אלהי, הם מחולקים בכללם: תכונת השיגוב האצילי, שהוא יסוד הכבוד בכל מלא החיים הנותן ברק לתרבות הרוחנית בכלל, בתכן של מחשבה, רגש והגיון, זהו הצד האחד של המלוי הנפשי, והצד השני הוא התכן המעשי, המתגבר במפעלים, ומוציא אל הפעל את כל מחשב וכל הערכה רוחנית, העומד בחזקה נגד כל מפריע ביצירה והתחדשות מתעלה. ומשפחות העמים נחלקו, לסוגיהם הכלליים, באחיזתן הנפשית באחד משני הסוגים הללו, שגרמו להם המון דמיונות פרטיים, בדרך ההתפוררות של הרעיונות כלפי התפיסה של הציור לגבי התכונה של ההערכה האלהית. על כן הננו קוראים להם: אל תחשבו, אל תצירו, להפריד את מושגי הכבוד הרוחני הנאצל, יסוד המחשבה, הרגשוההגיון, מהעז, יסוד המפעל, ההתפשטות כל מצוי בממשיות ובגבורת מעשה, רק שאו למרום עיניכם וראו את המקור הכללי, אשר מאל אלהים אמת הוא נובע, שהכל בו חי ומשפעו הכל הולך ומתעלה, הכל הולך ומתפשט, והכל כלול באחדותוובשפעת רוממות קדושתו, העליונה לאין סוף. הבו לד' משפחות עמים, הבו לד' כבוד ועז. 

עין איה / שבת א / פרק שני / קו.

כי הא דההוא דאתא לקמיה דרבי, א"ל אשתך אשתי ובניך בני, א"ל רצונך שתשתה כוס של יין, שתה ופקע. כשם שבהכרה החושית ישנם סימנים וטביעות-עין, ואע"פ שההכרה של הסימנים אפשר לספר אותם ג"כ למי שאינו מכיר את הדברים בעצמו, כדי שגם הוא יכיר על ידם את המבוקש, וההכרה שע"י טביעות-עין הלא אי אפשר לה להמסר מפה לאוזן למי שאינו מכיר בחושו הפנימי, מ"מ להמכיר עצמו טביעות עינא עדיף מסימנא, ואילו אמר איניש לשלוחיה אייתי לי לפלניא דהאי סימניה והאי סימניה ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה, ואילו אמר אייתי לי פלניא דאית ליה טביעות עינא בגוויה ודאי ידע ליהי, מפני שההכרה הזאת של הטביעות-עין באה מכח פנימיות עצמיות הבירור שבנפש, שאינה משארת אחריה מקום לשום תנודה רעיונית. כשם שהדברים נמצאים במושגים החושיים, כן הם נמצאים כך במושגים השכליים והמוסריים, בדיעות ישרות ואמונות אמתיות ונכונות. ישנם כאלה שיד השכל ההגיוני והגבורה המופתית תקיפה בהם להכריח אמתתם, ע"פ מופתים חותכים ומבוררים שאפשר להעלותם על שפה וספר, וישנן אמנם ג"כ אמתיות כאלה, שלבד מה שהם מתאמתים ע"י הכלל של התאמתות כללות אמונת התורה לפרטיה ע"י כללה שנתברר לנו בבירור גלוי שאין כמוהו תחת כל השמים, עוד מסייע להם הרבה כח ההכרה הפנימית המכרחת את אמתתם, וההכרה הזאת כחה גדול הרבה יותר ממופתים הגיוניים, כשם שטביעות-עין עדיף מסימנים. אמנם כדי שתשמר ההכרה הגדולה הזאת בצביונה צריכים הרגשות הטהורים והקדושים להשמר בנפש ע"י הישרת המעשים והטבת המדות, שהם קילורין לעיני הנפש ומשמרים את חושה הפנימי באופן שתכיר את המושגים בכח טביעות עינה הבריא. וזאת נדע שאין לך דבר בעולם לבטלה, וכ"מ שברא הקב"ה בעולמו לצורך תיקונו של עולם הוא. הכלל הזה מתאמת ג"כ בכחות הנפש, שכל המוכן במציאות מנטיות נפשיות הכל הוא לצורך, וכיון שישנם מושגים כאלה שהם צריכים לשכלולו המוסרי של אדם, והם נחקקים יפה בעומק הנפש ע"י מה שמצטרפת ההכרה הפנימית להשכל ההגיוני, מובן הדבר שבכאלה צריכה ההכרה הפנימית הטבעית להשתמש בכחה ואסור הדבר להיות נשען על השכל ההגיוני לבדו, כי לא תמצא הנפש מנוחה שלמה כ"א בהצטרף אל כח הכרת השכל כח ההכרה ההרגשית הנובעת מתוך תוכה. שלפי האמת ההכרה העמוקה הזאת היא עצמית, מורכבת מהמון היקשים הגיוניים דקים, שאי אפשר להפה להסבירם, ע"כ הם מתגלים בעומק הנפש בתור הכרה פנימית. והנה ההתפרצות מפני השכל ההגיוני תוכל לבא מכח טעות שכלית, אבל ההתפרצות מפני ההכרה של היושר הפנימי אינה באה כ"א מעקת רצון של איזה תאוה וחפץ שכפי הדמיון תהיה האמת מונעת השגתו במילואו, אז תמצא הרשעה מקום לעוות אדם בריבו ולעקש בקרבו את כח ההכרה הפנימית עד שחושו הפנימי יתבלבל, והבלבול יתראה לעינים בדמות ספקנות מחקרית המטלת ספק שלכאורה ראוי להסתפק, אבל הראוי הזה אינו בא כ"א מערבוב הדעת ושכחת הערך של ההכרה החושית שהיא דוגמת טביעות-העין השכלית, ובהתחלש כח הנפש מעצם טבעה ורגשה הפנימי נשארת צולעת רק על הכח ההגיוני לבדו, שאמנם יוכל גם הוא להוציא דברים מושכלים לאור, אבל לא בכל אותו החום והודאות הפנימית שהיא עושה כן בהיות החוש הפנימי וההכרה הרגשית משתמרת בבריאותה.

עמוד קכה

הדוגמא לזה בחיים הפרטיים, אפילו החומריים, היא השקט הנמצא במצב המשפחה, העונג, האימון, האהבה, השלום ונחת הרוח, הנמשך מהיחש הבטוח של כל איש לאשת בריתו, שמזה תוצאות לאהבתו לבניו, וההשפעות הטובות שיוצאות מזה על כל מרחב החיים הכלליים והפרטיים הלא אין להן ספורות. והנה כאשר נחקור אל עמק יסודם במה האימון הזה תלוי גם בבית המלא ביותר צניעות והוד קדושה, אחרי כל החשבונות נמצא שהיסוד העיקרי לזה הוא ההכרה הפנימית, שאמת ההגיון קצרה להכיל את גודל בירורה, המשפט ההגיוני עומד למטה מכח בירור הנעלה הזה כערך הסימנים אל טביעות-עין. ומ"מ דוקא מפני גודל כח הבירור הפנימי שאינו נמדד במדת ההסברות החיצוניות, יש בו שליטה למי שנשמתו נשחתת לגמרי עד שאינו מכיר כלל את הערך והאפשריות של איכות הכרה פנימית בטוחה כזאת, להיות מבטא דברי עזות נגד האמת הברורה והגלוי' הזאת. לאותה המחלה של עזות הפנים אין ראוי לבא במשפט הגיוני, כי אין החולי בא מחוסר כח הגיוני בזה כ"א מחוסר כח מוסרי. ע"כ מפני שהוא מ"מ מתלבש בצורת בקורת הגיונית, צריך לגלות את יסוד המגמה. למה באה נטיה משונה והפוכה מדרכי טבע הנפש כזאת, הלא רק בשביל שאיזה נטיה של רצון מעיקה. ע"כ צריך למלאות את הנטיה, אם אפשר בפועל אם אינה משחתת באמת, או לצייר מה יהיה משפט הבקורת הזאת אם אותה התביעה הרצונית לא היתה לה, שבזה יבטל כח העזות המתלבש במסוה המחקר. ע"כ הדיוקן הזה של אותו חצוף המעיז פנים גם בבית מלא קדושה וצניעות כביתו של רבינו הקדוש, לאמר לו אשתך אשתי, וכניך כני, הוא צביון מלא של הכפירה הזוללה המנאצת כל קודש ומטילה מום בקדשי שמים, שהם כ"כ בטוחים ומבוררים לאומה הישראלית כולה בהכרה פנימית חזקה ואמיצה שאין עמה גם צל צילו של איזה חשש ספק כל דהוא. וגודל הבירור הוא מחייב שאינו נכנס בגדרי שפה וסיפור ספרותי, מפני שהחוש הפנימי הוא מכיר יותר בטוח, ממש כאותה הודאות של רבינו הקדוש שאשתו היא אשת כבוד כשרה ובניו הם זרע קודש מצבתם, זרע אמת אשר ממעי יהודה יצאו. שכל מופת הגיוני הוא דל וחדל כח היה להביע על ידו את גודל האימות ושלילת ההסתפקות בזה. הדיוקן הטמא של אפיקורסות ממין זה צריך להכיר את יסוד תביעתה, שאע"פ שהיא מתנשאה לערך של בקורת שכלית, מ"מ הלא לפי האמת כבר לא היה מקום לתביעתה, ויד השכל כבר עשה את פעולתו בהקנינים האמיתיים ע"י הבירור הכללי. ואח"כ בבירור הפרטי, הלא ההכרה הפנימית היא עולה במעלות הרבה יותר מבירור השכלי המופשט, שהבירור השכלי צריך הוא להתמך בחוש ובחיים. וההכרה הפנימית המבוררת, החיים כולם מבררים אמתתה, בריבי רבבות קוים ושרטוטים המלאים על כל סדר החיים, אשר אי אפשר לתן להם סכום ומספר. אבל למרות ההתלבשות בצורה שכלית, יש כאן רצון שפל מאד, כציור הגס שברצונות הראוי לאיש נבזה בפגעו בנכבד. רצונך לשתות כוס יין, בשביל רצון קטן ושפל שכמותו, אין עוד כדאי לעקור נטיעות חזקות מושרשות בעומק הנפש מטבען, שלא יצליח כלל החפץ לעוקרן כי הן חזקות כהררי עד. אמנם טוב לנו לדעת סיבת התגלות החזיון המעציב שנראה למי שמסתכל על ערך החוצפה כאילו יש כאן תביעות גדולות, לא, כ"א קטנות ביותר, כ"א כוס יין, שאינו שוה טיפול והרבות דברים כלל. וכיון שהרצון הפעוט הזה, הלא באמת אפשר להגיעו גם בלא חוצפא עזה והפוכה מדרך היושר והצדק הטבעי כזה, הלא אין כאן צורך להתגברות גם לפי מדת הרשע כסל. אלא שהרשעה סוברת שלא תגיע לכוס יין כ"א ע"י חוצפא, ומתוך שפלות נפשה היא משפלת עצמה לעומק הבוז של החוצפה הכלבית רק כדי להגיע לכוס היין, למשך תענוגי דמיון סואנים בחיים, שמדמה בדעתו המושחתת בחוצפה שלא ישיגם כ"א בהפיכת קערה על פיה ובפריצת גדרות עולם, מה שבאמת אינו כן. אם יש נפש שפלה שסוברת שבאין יין שכרון של תאוות חומריות אין חיים בעולם, יוכל ג"כ ע"פ דרכה של תורה למלאות אחרי חפצו באין מעצור. אלא שההולך בדרך ישרה תורית, מעצמו בוז יבוז לתענוגי הסכלים ובוערים בעם. אבל מי שהושפלה כ"כ נפשו עד שלא ימצא לו קורת רוח אחרת, כבר ישנם דרכי היתר מרובים להיות חי ג"כ בעונג ושמחה. ואם גם בהוללות, אע"פ שאין רוח חכמים נוחה הימנו, מ"מ אינו בגדר פורץ גדרות עולם, ואין כאן מעצור עצמי. ע"כ בהיות האמת מתגלה מסוד הנטיה המופקרת, יורד כח החוצפה מערכו, ממלאת היא את תאותה, ורואה אמנם אח"כ ג"כ איך שאין כדאי הדבר ללחום כ"כ בשביל דבר פחות כזה, ולאבד עולם מלא של הוד קדושה ואמת מבוררת טבעית מושרשת בכל לב טהור ונפש בריאה, שתה ופקע.

אורות / ישראל ותחיתו / ו

הַהֶפְקֵר שֶׁל הָעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי, הַבָּא מִתּוֹךְ הַהִתְפָּרְצוּת אֶל הָעוֹלָם הָרוּחָנִי בְּלֹא סֵדֶר וְתִקּוּן שֶׁל קדֶשׁ, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מוֹנֵעַ אֶת אוֹר הַקּדֶשׁ מֵהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ בְּמֶרְחַב הַהֲוָיָה, כָּךְ הוּא מוֹרִיד אֶת עֶרְכּוֹ וּמַחְשִׁיךְ אֶת יִפְעָתוֹ בְּרוּם עֶלְיוֹן, וְנִשְׁאַר הַצִּיּוּר הָאֱלֹהִי, שֶׁאֵין קֵץ וְסוֹף, רֵאשִׁית וְאַחֲרִית לְרוּמוֹ, מָךְ וְנִשְׁפָּל. "אוֹיֵב חֵרֵף ד' וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ" 39. "תַּאֲוַת עֲנָוִים" 40 הִיא גְּאֻלַּת ד', אוֹרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מוֹדִיעַ שֵׁם ד' בַּמְּרוֹמִים וּבַמַּעֲמַקִּים, וְכָל עמֶק הַשְׁפָּלַת הַהַשְׁגָּחָה וְהַשְּׁלִיטָה, הַהֲוָיָה וְהַיְצִירָה, מְבִיאָה רוֹמְמוּת הַשְׁקָפָה וְהִתְעַלּוּת-אֵין-סוֹף. אָמְנָם יֵשׁ אֲשֶׁר הָרִשְׁעָה מְקַבֶּצֶת כּחַ מְפֻזָּר בְּכָל מֶרְחֲבֵי הָעוֹלָם הַחִיצוֹנִי, בְּכָל חוּג הַמַּעֲשֶׂה וְהַמִּפְעָל, וּמוֹסִיפָה בָּרָק לְהַהַדְלָקָה הָרוּחָנִית הַצִּיּוּרִית, וְאַף שֶׁהוּא מִקְסַם כָּזָב וְשֶׁקֶר שֶׁאֵין לוֹ רַגְלַיִם 41 מִכָּל-מָקוֹם הֲרֵי הוּא נִטָּל מִזִּיו הַקּדֶשׁ בִּגְנֵבָה. וְהַקְּדֻשָּׁה לוֹקַחַת בַּחֲזָרָה אֶת כָּל הָאוֹרוֹת הַגְּנוּבִים 42 הַלָּלוּ, וּמַעֲמַקֵּי הָאֱמוּנָה הַצִּיּוּרִית וְהַתְאָרַת אִידֵאָלֵי הַמּוּסָר מִתְגַּדְּלִים וּמִתְאַמְּצִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַל-יְדֵי שְׁבִיַּת הָאוֹיֵב וְהַחְזָרַת כָּל הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכוּשׁ אֲשֶׁר לָקַח, בְּהֵעָשׂוֹתוֹ כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים וְכִמְצוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן 43.

אורות התחיה / א

הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹהוּת הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה, הַצַּד הָרוּחָנִי הַמְחַיֶּה וְהַמְמַלֵּא אוֹר קִיּוּם וְהַפְרָחָה, אֶל הַגּוּף, אֶל הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ לְחַיִּים לְאוֹרָה וּלְהַפְרָחָה. הַיַּחַשׂ הַזֶּה כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה, וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה יוֹתֵר מִמְּרִירוּת הִזְדַּעְזְעוּת. הַהַכָּרָה הַתַּרְבּוּתִית שֶׁל הַהַשְׂכָּלָה הַיּוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת הוֹלֶכֶת הִיא לְשַׁכְלֵל יָפֶה יָפֶה הַכָּרָה מְתוּקָה זאת.

בְּחַיֵּי הַיָּחִיד קַל הַדָּבָר לָבוֹא לִידֵי מִדָּה זוֹ, עַל-יְדֵי הֲטָבַת הַמּוּסָר הַמַּעֲשִׂי וְהַשִּׂכְלִי וְעַל-יְדֵי הַעֲלָאַת אוֹר הַדַּעַת בִּכְלָל. כְּשֶׁהָאפִי הָאֱנוֹשִׁי מִתְיַחֵשׂ בְּסִימְפַּתְיָה אֶל הַנִּשְׂגָּב, אֶל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט, בַּשֵּׂכֶל וּבַחַיִּים, מִיָּד הַהַכָּרָה הַזּאת הַנִּשְׁמָתִית שֶׁל הָאֱלֹהוּת מִתְאַחֶזֶת בּוֹ יָפֶה, נִקְלֶטֶת בְּכָל רַעְיוֹנוֹתָיו וּמִתְמַזֶּגֶת עִם כָּל חוּשָׁיו וְרִגְשׁוֹתָיו לְעַדְּנָם. הָאוֹרְגָּן הַקִּבּוּצִי, שֶׁלּוֹ יֵשׁ פְּסִיכוֹלוֹגְיָה מְיֻחֶדֶת, אִם גַּם הוּא יִהְיֶה בְּעמֶק עָמְקוֹ נוֹטֶה לְסִימְפַּתְיָה מוּסָרִית עֶלְיוֹנָה, וְאַהֲבַת הַטּוֹב הָאֲצִילִי תִּהְיֶה חֲקוּקָה יָפֶה בְּעֶצֶם טִבְעָהּ, עַל-פִּי בְּחִירָתָהּ אוֹ עַל כָּל פָּנִים עַל-פִּי מוֹרֶשֶׁת אָבוֹת שֶׁלָּהּ, אָז תִּתְפַּלֵּשׁ יָפֶה בְּקֶרֶב הָאֻמָּה גַּם כֵּן הַהַכָּרָה הַזּאת הַנִּשְׁמָתִית, וְיִהְיֶה הַנּעַם שֶׁל הָאַהֲבָה הָאֱלֹהִית עִם יִרְאַת- רוֹמְמוּת מְתוּקָה וּמְתֻקֶּנֶת שָׁרוּי בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה וּמְיַשֵּׁר אֶת כָּל דְּרָכֶיהָ.

אֲבָל לְפִי מִדַּת רִחוּקָהּ שֶׁל הַפְּסִיכוֹלוֹגְיָה הָאוֹרְגָּנִית מֵהַחִבָּה הַפְּנִימִית אֶל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט, כֵּן לֹא יוּכַל הַיַּחַשׂ הַנִּשְׁמָתִי לַחְדּר בְּקִרְבָּהּ בַּיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי, וּמֻכְרָח קֶשֶׁר הָאֱלֹהוּת לִהְיוֹת בְּקִרְבָּהּ קֶשֶׁר נָכְרִי, וְהָאֱלֹהִים יִהְיֶה בָּהּ אֵל נֵכָר וְאֵל זָר, וְאֵל זָר זֶה יִקְנֶה לוֹ תְּכוּנוֹת מְשֻׁנּוֹת וְקָרִיקָאטוּרִיּוֹת, הַמְעַוְּתוֹת אֶת הַחַיִּים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֵן יְכוֹלוֹת לְיַשֵּׁר אוֹתָם. לְעֵת עַתָּה עוֹד לֹא בָּאָה הַתַּרְבּוּת לְמִדָּה זוֹ, לְהָכִין סִימְפַּתְיָה אֱלֹהִית שֶׁל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט בְּעמֶק הַנְּשָׁמָה שֶׁל הָאוֹרְגָּנִים הַקִּבּוּצִיִּים, וְעַל כֵּן הִנְנוּ רוֹאִים בָּהֶם עֲדַיִן סִימָנֵי רֶשַׁע וְעָרִיצוּת וּמַהוּת הַמּוּסָר הוֹלֶכֶת וּמִתְמַסְמֶסֶת וְנֶעֱזֶבֶת מִן הַלֵּב הַכְּלָלִי שֶׁל הַקִּבּוּצִים.

אֲבָל מוֹרֶשֶׁת פְּלֵטָה יֵשׁ לָהּ לָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַסִימְפַּתְיָה הָאֱלֹהִית נִמְצֵאת בְּחוּגָהּ הַפְּנִימִי. הָרֶגֶשׁ מֵעִיד וְהַבִּינָה מְבָרֶרֶת, שֶׁאֱלֹהֵי עוֹלָם הַיָּחִיד וְהַמְיֻחָד 

עמוד מט

הוּא הַטּוֹב הַגָּמוּר, הַחַיִּים, הָאוֹר, הַכּל, הַמְרוֹמָם עַל כּל וּמְרוֹמָם עַל כָּל רוֹמְמוּת, וְטוֹב מִכָּל טוֹב, טוֹב לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, מְחַיֶּה הַכּל וְשׁוֹמֵר הַכּל, מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה לַכּל, וְהַסִימְפַּתְיָה הַכּוֹלֶלֶת הַזּאת חוֹדֶרֶת בְּאֻמָּה זוֹ לֹא רַק בִּפְרָטֶיהָ, כִּי-אִם דַּוְקָא בִּכְלָלוּתָהּ. אִם נִזְדַּמֵּן שֶׁשָּׁכְחָה אֶת נִשְׁמָתָהּ, אֶת מְקוֹר חַיֶּיהָ, נִסְתַּגְּלָה לָהּ הַנְּבוּאָה לְהַזְכִּירָהּ וְהוּכְנוּ לָהּ הַגָּלֻיּוֹת לְפַשֵּׁט אֶת עַקְמוּמִיּוֹתֶיהָ, עַד שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף תְּנַצַּח בְּקִרְבָּהּ הַסִימְפַּתְיָה שֶׁל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט.

הַצִּמָּאוֹן הַחַי, הַמּוּחָשׁ, הַזֶּה הַמְמַלֵּא בְּאוֹרוֹ וּמַהוּתִיּוּת גְּבוּרַת הֲוָיָתוֹ אֶת הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים, גַּם הַחֶבְרָתִיִּים וְהַלְּאֻמִּיִּים, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְמַלֵּא בָּהֶם אֶת הַכּחוֹת הַמֶטָאפִיזִיִּים וְהַחֶזְיוֹנִיִּים, הוֹלֵךְ הוּא וּמְפַלֵּשׂ אֶת נְתִיבוֹ, וְקוֹרֵא לָאֻמָּה בְּבוֹא עִתָּהּ לְהִתְעוֹדֵד, לְהִתְרוֹמֵם, לְהִתְנַעֵר מֵעֲפַר הַשִּׁפְלוּת, לְנַתֵּק כַּבְלֵי הַגָּלוּת וְלִדְרשׁ פְּרִיחָה חֲדָשָׁה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּהּ הֵחֵלָּה הַתַּרְבּוּת הַנִּשְׁמָתִית הָאֱלֹהִית, בְּעַד הָאֻמָּה וּבְעַד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, לְהִתְרַקֵּם. וְהַתְּבִיעָה הַסִימְפָּתִית הָאֱלֹהִית אֵינֶנָּה מִתְגַּלָּה בְּכָל אוֹרָהּ בְּהַתְחָלָתָהּ, אַדְּרַבָּא, הִיא מִתְגַּלָּה מִקּדֶם בְּאפֶן שְׁלִילִי, בְּגָרְשָׁהּ אֶת הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הַזָּרִיּוֹת שֶׁאֵינָן מְמַלְּאוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּיַחַשׂ נִשְׁמָתִי כִּי-אִם בְּשִׁלְטוֹן שֶׁל אַדְנוּת קָשָׁה וְכחַ שֶׁל אַלָּמוּת, הַבָּאִים מִשְּׁמוֹת הַבְּעָלִים, מְחֻסְּרֵי הָאוֹרָה הָעֲדִינָה שֶׁל יִרְאַת הָרוֹמְמוּת וְהָאַהֲבָה הַטְּהוֹרָה וְהַקְּדוֹשָׁה שֶׁל קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם הַמֻּטְבַּעַת בְּיִשְׂרָאֵל, "זֶרַע אַבְרָהָם אהֲבִי" 1. וּלְפִי תִּגְבּרֶת הַשְּׁלִילָה בִּידֵי הַמֻּכְשָׁרִים לָהּ, כֵּן הוֹלֶכֶת וּבָאָה גְּבוּרַת הַחִיּוּב מֵהַמַּחֲנֶה הַגָּדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹהִים 2, מֵרָאשֵׁי עַם בַּעֲלֵי נְשָׁמָה שֶׁל עוֹלַם הָאֲצִילוּת, וְהָרֶגֶשׁ הַנִּשְׁמָתִי, הָאֱלֹהִי הַלְּאֻמִּי, הוֹלֵךְ וּמַפְרִיחַ וּמִתְחַבֵּר אֶל כָּל הַמְּאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים בַּהִיסְתּוֹרְיָה הַמּוּחָשִׁית, הַבּוֹלְטִים בְּזָהֳרָם בַּנּוֹשֵׂא שֶׁל הַהִיסְתּוֹרְיָה הַהִיא, זאת הִיא אֶרֶץ הַיְרֻשָּׁה, אֶרֶץ חֶמְדָּה, אֶרֶץ קדֶשׁ, אֶרֶץ צְבִי וְאֶרֶץ חַיִּים. גּאֲלֵנוּ ד' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל 3.

אורות ישראל / פרק ג

ב. בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן מִתְרַשֵּׁם הַחוֹתָם שֶׁל כָּל הַדֵּעוֹת שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת שֶׁעָבְרוּ, וּמַה שֶּׁנֶּאֱמָר בְּדִבּוּר מִתְחַתֶּמֶת בּוֹ הַתַּמְצִית שֶׁלָּהֶם. עַל כֵּן גַּם הַתְּכוּנוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, הַיּוֹצְאוֹת מִכָּל עִנְיְנֵי הָאֱמוּנָה, מִתְרַשְּׁמוֹת בְּלֵב כָּל הַדָּבֵק בִּכְנֶסֶת- יִשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה בִּתְשׁוּעָתָהּ. וַאֲפִלּוּ הַתּוֹךְ הַפְּנִימִי שֶׁבְּכָל הַמִּצְווֹת, הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְהָאֱמוּנִיּוֹת, מְרֻשָּׁם הוּא בְּהַקִּשּׁוּר לִכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל וּבְחֵפֶץ יְשׁוּעָתָהּ. אֶלָּא שֶׁהַהַכָּרָה שֶׁל הַמָּקוֹר הַמְחַיֶּה אֶת כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל מְבִיאָה אֶל כָּל הַמִּצְווֹת וְאֶל כָּל הָאֱמוּנוֹת. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם כָּל הַמְקֻשָּׁר לְחֵפֶץ יְשׁוּעָה לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, – שֶׁמִּבַּלְעֲדֵי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אִי-אֶפְשָׁר לִישׁוּעָה כְּלָלִית שֶׁתָּבוֹא, – הֲרֵי הוּא מְקֻשָּׁר בִּגְנִיזָה לְכָל הַתַּמְצִית שֶׁל כָּל הָאֱמוּנוֹת וְכָל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן. וּלְהַדּוֹר בִּכְלָלוֹ רָאוּי שֶׁיִּמָּחֲלוּ לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו, שֶׁנַּעֲשִׂים מֵחֶסְרוֹן הַכָּרָה בְּמַה שֶּׁהוּא עַצְמוֹ מְדֻבָּק וְקָשׁוּר בְּכָל לֵב. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ד' יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה, כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר 65. וְהַמּוֹפֵת הַגָּדוֹל שֶׁדּוֹרֵנוּ הוּא הַמְיעָד לִתְעוּדָה זאת, הוּא מַה שֶּׁנִּמְצָאִים בּוֹ כָּאֵלֶּה שֶׁרַעְיוֹן זֶה נֶחְתָּם בְּמַעֲמַקֵּי נִשְׁמָתָם, וּמוֹצְאִים בּוֹ קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה וּדְבֵקוּת אֲמִתִּית בַּד' צוּר כָּל הָעוֹלָמִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ הוּא.

אורות ישראל / פרק ה / ד

כָּל דֵּעָה כּוֹזֶבֶת, הַמְהָרֶסֶת אֶת הָעוֹלָם, נוֹבַעַת עַל-פִּי רב מִמְּקוֹר הַחֵפֶץ לְהִתְעַלּוֹת בְּלֹא גְּבוּל וּבְלֹא הֲכָנוֹת הַנְּאוֹתוֹת, שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לִנְפִילָה וְהִשְׁתַּבְּרוּת.

עֲבוֹדָה-זָרָה חָפְצָה לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהוּת בְּחוּשִׁים, וְיָרְדָה לְשִׁפְלוּתָהּ. כִּי רָצְתָה לַעֲלוֹת לְמָקוֹם שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת, וְלֹא קָנְתָה הַהֲכָנוֹת הַדְּרוּשׁוֹת, שֶׁהֵן דַּרְכֵי הַדֵּעָה וְהַהַרְגָּשָׁה, הַמַּכְשֶׁרֶת אֶת הָאָדָם לִהְיוֹת מְבַקֵּר בְּהֵיכַל ד' 99.

הַנְּטִיָּה מִקַּו הַמְּקוֹרִי, מִמְּקוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ לָהּ תָּמִיד מֵעֵין עֲבוֹדָה-זָרָה, דְּהַיְנוּ חֵפֶץ וּפעַל לְצַיֵּר אֶת הָאֱלֹהוּת בְּהַכָּרָה מֻחְלֶטֶת חִיּוּבִית. רַק גִּלּוּי הָאֱלֹהוּת שֶׁעַל-יְדֵי מִדַּת הָעֲנָוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִמֵּד לוֹ, כִּי "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" וְ"לֹא תוּכַל לִרְאת אֶת פָּנָי" 100. זאת הִיא תַּכְלִית הַהִתְעַלּוּת שֶׁל הַצּרֶךְ הָאֱנוֹשִׁי אֶל דַּעַת הָאֱלֹהִים, שֶׁיֵּדַע אֶת חֵלֶק הַיְדִיעָה וְאֶת אִי-אֶפְשָׁרוּתָהּ 101 בִּמְלֹאָהּ, שֶׁעַל-יְדֵי כֵּן תִּהְיֶה תָּמִיד הַהִתְעַלּוּת שֶׁבָּהּ, עַל-יְדֵי הַחֲלָקִים הַמִּתְגַּלִּים בְּהַכְשָׁרַת הָאָדָם, הַכּחַ הַדּוֹחֵף אֶת הַתַּרְבּוּת הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּבָה.

הַנַּצְרוּת חָשְׁבָה, שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת הָאֱלֹהִים. הִיא מָדְדָה אֶת הַבִּלְתִּי-נִמְדָּד בְּאַמַּת הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי, עַל-פִּי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהָיְתָה יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּעֵר בִּימֵי הִתְגַּלּוּתָהּ. וּמִן הַדִּמְיוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְדִיעָה בְּמַה שֶּׁאֵין לָהּ וּלְכָל נוֹצָר כָּל מֻשָּׂג, וְהַרְגָּשָׁה בְּמַה שֶּׁאִי-אֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ, הִתְקָרְבָה בְּטִבְעָהּ לָאֱלִילִיּוּת, וְנִסְתַּבְּכָה בְּמֻשָּׂגִים אֱלִילִיִּים כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁלּא תּוּכַל לַהִנָּקוֹת מֵהֶם כִּי-אִם עַל-יְדֵי שִׁבָּרוֹן גָּמוּר בְּעַצְמוּתָהּ, שֶׁיִּגְרם בִּטּוּל צוּרָתָהּ וַהֲשָׁבַת חֲלָקֶיהָ הַטּוֹבִים לַמָּקוֹר שֶׁמִּשָּׁם לֻקְּחוּ, שֶׁהוּא אוֹצַר הַתּוֹרָה וְאוֹר יִשְׂרָאֵל.

מַה שֶּׁהִיא הַנַּצְרוּת בְּיַחַס אֶל הַחֶסֶד וְהַמּוּסָר, שֶׁהִיא חָשְׁבָה שֶׁהִיא מְבִינָה בָּהֶם אֶת הָאֱלֹהוּת וּמַרְגִּישָׁתָהּ, כֵּן הִיא הַמֻּשְׂלְמַנִיּוּת בְּיַחַשׂ אֶל הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה, שֶׁהִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִכִּירָה בָּהֶם אֶת הָעַצְמִיּוּת שֶׁל הָאֱלֹהוּת, וְעַל זֶה בָּנְתָה אֶת יְסוֹדָהּ. אָמְנָם חָכְמָה וּגְבוּרָה מַחֲזִיקוֹת אֶת הַמַּעֲמָד בַּלֵּב בְּצוּרָה יוֹתֵר אַמִּיצָה מֵחֶסֶד וְאַהֲבָה, הַמְרַכְּכִים אוֹתוֹ וּמְבִיאִים לִנְטוֹת פָּנִים לְכָל צַד. עַל כֵּן תּוּכַל הַמֻּשְׂלְמַנִיּוּת לְהַחֲזִיק יוֹתֵר מַעֲמָד בְּרִחוּק מֵהָאֱלִילִיּוּת, וְלֹא תִּשָּׂא פָּנִים לְהַרְגָּשַׁת הַלֵּב, שֶׁעַל-יְדֵי שִׁתּוּף שֶׁל צִיּוּרִים וּסְמָלִים וְדֵעוֹת חֲלוּשׁוֹת תּוּכַל לִמְצא אֶת הָרךְ שֶׁהִיא חָפְצָה. אֲבָל בְּכָל זֶה לֹא תּוּכַל לְהַחֲזִיק מַעֲמָד קָבוּעַ, וְאֵין בֵּינָהּ לְבֵין הָאֱלִילִיּוּת חַיִץ הֶגְיוֹנִי. כִּי הָאֱלֹהוּת הַמּוּבֶנֶת וְהַנִּכֶּרֶת 

עמוד קנד

עַל-פִּי מִדָּה נִבְרֵאת, כְּחָכְמָה וּגְבוּרָה, וְכָל מִינֵי מַעֲלוֹת כָּאֵלֶּה, מִמַּה שֶּׁהַפֶּה וְהַלֵּב שֶׁל הָאָדָם הַמֻּגְבָּל יָכוֹל לְדַבֵּר וְלַחֲשׁב, הִיא בְּעַצְמָהּ תְּכוּנָה שֶׁל אֱלִילִיּוּת, מִפְּנֵי שִׁקְרוּתָהּ וְהֶעְדֵּר מְצִיאוּתָהּ, וּלְעוֹלָם תְּנֻצַּח מִן הַכְּפִירָה הַשּׁוֹלֶלֶת, שֶׁצָּדְקָה מִמֶּנָּה כְּשֶׁנַּעֲרִיךְ אֶת שְׁתֵּיהֶן אֶל הַמֻּשָּׂג הָאֲמִתִּי שֶׁל הָאֱלֹהוּת. כִּי הַהֶעְדֵּר וְהַשְּׁלִילָה הֵם סוֹף-כָּל-סוֹף סוּבְּיֶקְטִיבִיִּים לָאָדָם, וּבָזֶה הֵם אֱמֶת, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָאָדָם מַשִּׂיג, מְשַׁעֵר וּמַשְׂכִּיל, בְּאפֶן חִיּוּבִי, הַכּל הוּא שָׁלוּל וְאָפוּס מֵאֲמִתַּת הָאֱלֹהוּת, מִפְּנֵי שֶׁהַהַגְבָּלָה וְהָאַפְסִיּוּת הִנָּן הַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר מְסַמְּנִים אֶת כָּל הַמֻּשָּׂגִים הָאֱנוֹשִׁיִּים, מִמַּה שֶּׁתְּהֵי מוּצֶצֶת בָּהֶן הַהִתְעַצְּמוּת שֶׁל הַהֲוָיָה וְהַיֵּשׁוּת, שֶׁהֵן בִּמְצִיאוּת הַנִּבְרָאִים רַק מִפְּנֵי הוֹפָעַת הָאֱלֹהוּת עָלֶיהָ וְלֹא מִצַּד עַצְמָהּ.

עַל-כֵּן יְסוֹד דַּעַת אֱלֹהִים הָעוֹמֶדֶת לָעַד הִיא הָאֱלֹהוּת הַמִּתְעַלָּה עַל כָּל הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה, הַחֲתוּמָה בְּתוֹךְ הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה בַּחוֹתָם שֶׁל הָעֲנָוָה, וְשֶׁל אִי- אֶפְשָׁרִיּוּת הַהַשָּׂגָה. וְדַוְקָא מִצַּד זֶה הִיא גְּדוֹלָה בִּפְעֻלָּתָהּ עַל הַחַיִּים. הִיא מְיַשֶּׁרֶת אוֹתָם, מַעֲלָה אוֹתָם תָּמִיד עֲדֵי עַד, וְכָל הַחַיִּים כֻּלָּם, וְכָל הַתְּנוּעוֹת הַחָפְשִׁיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הָרוּחָנִי וְהַחָמְרִי, בָּעוֹלָם הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי, מוֹצְאִים דַּוְקָא אֶת תַּפְקִידָם.

אָמְנָם כְּדֵי לִהְיוֹת אֻמָּה שְׁלֵמָה יְכוֹלָה לְהִתְפַּרְנֵס בְּמָזוֹן רוּחָנִי דַּק וְנֶאֱצָל כָּזֶה, בִּפְנִימִיּוּת נִשְׁמָתָהּ, צָרִיךְ לָזֶה הֶכְשֵׁר גָּדוֹל מְאד, הֶכְשֵׁר גִּזְעִי וְהֶכְשֵׁר מוּסָרִי וְהֶכְשֵׁר הִיסְתּוֹרִי, וְכָל אֵלֶּה נִשְׁלְמוּ רַק בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל. "אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ, וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ" 102.

אורות ישראל / פרק ה / ה

לִהְיוֹת יוֹנֵק מִזִּיו הָאֱלֹהוּת, בְּמוּבָנָהּ הַטָּהוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁרוֹמְמוּת מַעֲלָתָהּ הִיא הָעֲנָוָה שֶׁל "תַּכְלִית הַיְדִיעָה שֶׁלּא נֵדַע", וְעִם כָּל זֶה, לַמְרוֹת מַה שֶּׁיְּדִיעָה זוֹ הִיא שְׁלִילִית, תִּהְיֶה הַנְּשָׁמָה מְלֵאָה וּמִתְמַלֵּאת תָּמִיד בְּכָל עֵת וְעוֹנָה צִיּוּרִים אֱלֹהִיִּים חֲדָשִׁים, מְעַדְּנִים וּמְרוֹמְמִים, – לָזֶה דָּרוּשׁ שֶׁיִּהְיוּ כָּל חוּגֵי הַהַרְגָּשׁוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת מַתְאִימִים אֶל הַיְנִיקָה שֶׁל הַחֶמְדָּה וְהָעֲרִיגָה הָאֱלֹהִית. וְלָזֶה אֵין דַּי בַּמַּעֲשִׂים הַפְּרָטִיִּים שֶׁיִּהְיוּ רְצוּיִים, וּמְשֻׁקָּלִים בְּשֶׁקֶל שֶׁל מוּסָר מֵאִיר וּמְתֻקָּן, כִּי- אִם גַּם שֶׁהָרְגָשׁוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, הַמִּתְרוֹצְצוֹת מֵאֲלֵיהֶן בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה, יִהְיוּ מְבֻנִּים עַל בְּסִיס הָאוֹר וְהַשְּׁלֵמוּת. וְדָבָר זֶה אִי-אֶפְשָׁר כִּי-אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה גַּם-כֵּן הָאֻמָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הַיָּחִיד בָּא, כֻּלָּהּ מְיֻסֶּדֶת בְּרוּחָנִיּוּתָהּ עַל הַטּוֹב וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁאָז מַתְאִימוֹת הָרְגָשׁוֹת הַבָּאוֹת לָאָדָם מִצַּד לְאֻמִּיּוּתוֹ אֶל הָאוֹר הַטָּהוֹר שֶׁל הַמּוּסָר הַיְחִידִי הָעֶלְיוֹן. אֲבָל אִם הָאֻמָּה הִיא רְשָׁעָה בִּתְכוּנָתָהּ, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁהַיָּחִיד הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה יִהְיֶה כֻּלּוֹ בַּר וְטָהוֹר, כִּי הָרְגָשׁוֹת הַלְּאֻמִּיּוֹת מֻכְרָחוֹת לְהָטִיל בּוֹ אֶת זֻהֲמָתָן. לְהַדְרִיךְ נְפָשׁוֹת, שֶׁהֵן מְלֵאוֹת זֻהֲמָא וּנְטִיּוֹת רִשְׁעִיּוֹת, אִי-אֶפְשָׁר בְּאוֹר הַזִּיו הָאֱלֹהִי כִּי-אִם עַל-יְדֵי עִלּוּם גָּדוֹל, וְכָל שֶׁהָרִשְׁעָה יוֹתֵר שַׁלֶּטֶת כָּךְ הָעִלּוּם צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר מְעֻבֶּה.

הַיְרִידָה שֶׁלָּנוּ מִפְּנֵי הַחֵטְא גָּרְמָה גַּם בָּנוּ עֲבִיבוּת גְּדוֹלָה, שֶׁהַשְּׁלִילָה הַבָּאָה בְּעִקְבְתָא-דִּמְשִׁיחָא, וְעִמָּהּ הַחֻצְפָּה 103, הִיא מְכֻוֶּנֶת מִצַּד תַּכְסִיס הַהַנְהָגָה הָעֶלְיוֹן לְטַהֵר 

עמוד קנה

אֶת הֶמְשֵׁךְ הַזִּיו הָעֶלְיוֹן מִכָּל סִיג שֶׁל צִיּוּרִים חִיּוּבִיִּים בְּתוֹךְ הָעַצְמִיּוּת הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, אֲבָל בְּתוֹכִיּוּת תְּכוּנָתֵנוּ נִמְצֵאת הַיְכלֶת לִחְיוֹת בְּאוֹר ד' הַבָּהִיר, וּלְהַמְשִׁיךְ עַל יָדוֹ הַדְרָכוֹת כּוֹלְלוֹת וּפְרָטִיּוֹת, עַל-יְדֵי הַלְבָּשׁוֹת יָפוֹת שֶׁאֵינָן פּוֹגְמוֹת אֶת הָאוֹר כִּי-אִם מְתַקְּנוֹת אוֹתוֹ לְמַרְאֵה עֵינַיִם. אֲבָל בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, בְּמוּבַן הָאֻמּוֹת שֶׁבְּתוֹכוֹ, אֵין גַּם אֻמָּה אַחַת הַמֻּכְשֶׁרֶת לָזֶה. עַל-כֵּן מֻכְרָח הָעֲרָפֶל לְכַסּוֹת לְאֻמִּים 104.

רַק כְּשֶׁנִּהְיֶה מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת, תָּשׁוּב לָאֱנוֹשִׁיּוּת הַסְּגֻלָּה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהַתַּמְצִית שֶׁלָּהּ תִּהְיֶה מְסֻגָּלָה לָאוֹר הָרוּחָנִי הַגָּנוּז בִּתְכוּנָתָהּ, וּמִמֵּילָא תִּתְרוֹמֵם כֻּלָּהּ וּבְגָאוֹן תַּכִּיר אֶת הָאשֶׁר שֶׁלָּהּ, בְּמַה שֶּׁזָּכְתָה שֶׁהַחֵלֶק הַיּוֹתֵר מֻכְשָׁר שֶׁבָּהּ יִהְיֶה מְמֻלָּא בָּאוֹר הָאֱלֹהִי הַזַּךְ, וְעַל-יְדֵי הַשְׁפָּעָתוֹ תֵּדַע בִּכְלָלוּתָהּ אֵיךְ לְהִתְרוֹמֵם לְפִי מִדָּתָהּ.

אגרות הראיה / כרך א / קי

כעת מונח לפני מכתבו האחרון. ואתפלא, שעל מה שכתבתי בענין אחדות ההפכים, משיב כבודו עלי מהדבר הידוע שאין אפשרות לשני הפכים שיהיו בנושא אחד. ותמיהני, וכי לזו אנו צריכים. הלא עיקר הצד של חידוש שבדברי הוא, מה שמצד המחשבה העליונה, הסוקרת את עמקם של דברים, אין במציאות כלל הפכים, וכ"מ שיש הפכים יש שם בודאי איזה תנאי נעלם, שכשיתפרש נמצא ששני המשפטים, שנראו במבטא ובציור הפכים, שאחד מהם הוא בנוי על צד אחד מהמשפט והשני על צד אחר, ונמצא שע"י שני ההפכים יחדיו אנו רואים את המשפט משני צדדיו, ונמצא שאין כאן הפכים בדרך החלט, ומצדם אין כאן נושא אחד, כיון שהיחושים של הנושא הם שונים. ובענין שאנו עסוקים, דהיינו מה שנוגע למצב הדעות, מתפשט זה המשפט על כל הרעיונות הרוחניים, וניגוד אמיתי לא נמצא כ"א במה שנוגע להעובדות ההיסטוריות שהנן מבונות בידיעתנו ע"י הקבלה והמסורת, שגם הן כל מה שהדעות הרוחניות מאירות יותר, נעשות הראשונות יותר מזוקקות ויותר קרובות אל הלב, עד שמגיע האדם גם בהן למדת המדרגה העליונה שבתמימות, אחר ההרחבה היותר בלתי-מוגבלת של חופש המחשבה, ודוקא על ידה.

וע"ד מציאות האין בדברי הנוטים לבודאיות, נראים הדברים שכונתם היא למציאות הכח השואף להעדיר ולאפם בערך מוחלט. ע"כ הוא בעצמו בפנימיות ישותו הוא הויה ומציאות, אלא שישותו היא שאיפה להעדר, ואפילו להעדר של עצמו. כן אנחנו יכולים לצייר לנו את מציאות האפס שלהם, שעכ"ז הוא אצלם מציאות. ובזה אין אנו נכנסים כלל למיסתיקה בלתי-מובנת. וההכרה הישראלית, בדעת ד' כי טוב, מביאה להכיר את המציאות המוחלטת בשאפה להויה גמורה ושלמה, והיא מתענגת על ד' ועל טובו, ובוטחת בו בכל לב, ההפך מטענות המתיאשים, שיסודם הוא חזיון הרע שבמציאות, שהוא נשאר אצלם במרירות טעמו,. 

עמוד קלד

כ"ז שאינם מתרוממים לנעם ד', שעל ידו מתהפך כל מר למתוק. ונמצא שגם הניגוד הזה, שבין הבודאיות והיהדות, איננו ג"כ הפך מוחלט, כי המציאות הנסקרת בשכחת ד' היא כולה רעה ומרה, ובקרבה מונחת שאיפה של העדר מוחלט, שסופה להתמלא. "וחפרה הלבנה ובושה החמה" דא חמה ולבנה דקליפה, "והיה אור הלבנה כאור החמה" וגו' דא הוא חו"ל דקדושה, כד' הזוהר בתיקונים.

ומה שכתב כבוד ידידי' על דברי שכתבתי שהתנועה הישראלית כמעט שלא נשתנתה מימי אברהם וכו', ממקרא מפורש של "ושמי ד' לא נודעתי להם", תמיהני, והרי כתבתי שלפעמים היא מתעלמת, א"כ משמע שלפעמים מאירה באור יותר בהיר ולפעמים באור כהה, ומה יש להעיר מעתה, וכי אין ההבדל בין שמות שונים על מושג נשגב ענין אחר כ"א הגדרות על הארתו, בין מדרגה של אור מזהיר ובין מדרגה של אור כהה, או לפי שינויי המדרגות של פרטי ההארות, אבל התנועה היסודית, שהיא הגעין האלקי, שלא גרעין הוא, כ"א יסוד הלכ, הכולל את כל המגמות מראש ועד אחרית במצב לחוץ מאד בתכונת ז"א, זאת לא תשתנה, כ"א תתרחב ותתעלה, עד שתמלא כבודה את כל הארץ.

ומה שהעיר כבודו על ההבדל שבין הכלל להפרט, שאמנם הורגלו הלאומיים שלנו לדון, שע"י שנחלש הרוח הלאומי בתקופות האחרונות הוחל הלימוד של הפרטיות להתחדש מקצת, אמת יש בדבר, אבל לא כדבריהם. הם סוברים, שהנצחיות הפרטיית היא תורה מחודשת, שנולדה מסבת החלישות הלאומית, אבל באמת כבר בימים היור עתיקים, שהרוח הלאומי היה בפריחתו, כבר נאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", ובדברי התקועית "ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", והלשון "אסיפה אל האבות", שכבר העירו עכ"ז הראשונים שעסקו באלו הענינים. והם דברים חיים וקיימים לעד, שהיסוד האינדיבידואלי לא יוכל לעולם להיות נשמט לגמרי מכל רוח כביר וכללי, אלא שכשהכלליות מתגברת הוא איננו ניכר כ"כ ואינו בולט, מפני שאיננו משמש כ"א בתור מרכז להעגולה הכללית הגדולה והרחבה, וכיון שהכלליות מתחלשת אז העגולה נעשית יותר ניכרת, והיא מתמלאת בפתגמים ובדרושים רבים, ומחזקת מקום יותר רחב בציור הפרטים הרבים שנתעלמו מהם חיי כלליותם. ע"כ בשקיעת שמש האומה ברוח גאונה נקבעו הלימודים של חטיבת הפרט, של כל אישיות פרטית, ביותר הרחבה ויותר פרסום, וזה הכריח ממילא להתאמץ לגלות כמה סודות פנימיים מהעבר הרוחני של המציאות המוחלטת הרחבה מאד. מתוך החושך של הירידה הזאת יצא אור גדול של התפשטות הידיעות הרוחניות בעולם, שזקקו הרבה את התכונה האישית.

ומה שהעיר כתר"ה על מה שכתבתי, כי "התכונה הפנימית הזאת אינה נשמרת כ"א ע"י אותה ההדרכה ההיגינית, הצריכה לשמירתה כו' לכל המצות המעשיות — 

עמוד קלה

שבתורה שבכתב ושבע"פ", שהלא מסתמא יש מושג רוחני לענין קיום כל התו"כ של אברהם אבינו, ולא כפשוטו. ונראה שכבודו רוצה להוליד מזה, שא"כ גם ענין התכונה הזאת הפנימית, שהוא הגרעין האלקי, ג"כ אין לו יחש כ"א למושג הרוחני של המצות. אני תמה, הלא על אבן מעמסה זו אנו מצטערים מימי האלכסנדרונים, שע"י הנצרות אתגלי בהתתייהו ביחש לקיום האומה וקישורה. ואיך לא יספיק כ"ז ללמדנו, שעכ"פ איך שהיתה צורת החיים של האבות בכללם, הנה הם מתוארים בדרך יחושי של דימוי מצבם למצבנו, שאז היו מצד אותו הרעיון האלקי שלהם מקיימים את הכל כפשוטו, אפילו עירוב תבשילין, דהיינו אפילו אותם הקוים הדקים שמבדילים בין קודש חמור לקודש קל, שהם יותר נעלמים מאותם שמבדילים בין קודש לחול, ובין טמא לטהור וכו'. א"כ המוסר היוצא מזה לנו הוא, שיש כח בידינו לפחת ג"כ את הזיק הפנימי, עד שיתרחב ע"פ תכונתו, וישיב את כל החיים ברוחו לכל התכונה השלמה, של המצות המעשיות כולן, שהן תולדה נאמנה ע"פ שינויי המצבים מרוח ד' שעל אבות העולם לפי מעמדם הם, לא רק במושגים רוחניים אויריים, כ"א בדרכי חיים מלאים ושלמים.

כן מה שמזכיר כתר"ה אותי, שהציורים של אהבה העליונה אינם מיוחדים דוקא לישראל, כי טובי חושבי אוה"ע גם הם מדברים בזה. לא אמרתי מעולם, שהידיעות הלעיונות חסרות הן למין האנושי. אם היו חסרות בטבע, לא היתה שום תקוה להעלותם למרומי האושר שאנו מקוים לו, אלא שהן עלומות הרבה, ואינן חיות בלב האומות במהותן הלאומית, ובנחלת ד' האהבה האלקית היא צביונה הפנימי, שחייה הלאומיים נובעים ממנה. וממילא מוכרח הדבר, שיהיה ג"כ הפרש, בין האישים הפרטיים, אע"פ שההבדל הוא לפעמים מתעלם מאד, שמ"מ רוח הכלל חלק ממנו שורה הוא על כל יחיד, ע"כ אומר גם היחיד בשמחה "שלא עשני גוי".

ואל יחשדני כבודו, שהנני הולך אחר הרגש בלא הארת השכל. רק שהנני משנן תמיד, שהרגש הוא יותר שכלי כשהוא עומד במעלתו התמימה, מאותו החזיון הפסיכי שאנו קוראים לו שכל, שאפילו מה שאנו נוטים לאהבת השכל הוא מיוסד ברגש, ואלמלא הרגש הזה לא היו בעלי שבל מתגברים במושכלותיהם, וק"ו שלא היו בעלי מוסר מתגברים במעשיהם הטובים, מפני שהשכל מביא לו את סמוכותיו מעולם אחר, והרגש טובי' גניז בגויה, ואינו צריך להביא ממרחק לחמו; – אבל לעולם לא יבא לתעודתו "א לפי רוב הארת השכל עליו.

אגרות הראיה / כרך א / קיג

עברו ימים ושבועות וחדשים מאז קבלתי את מכתבו היקר. אמנם מאד אחרתי מהשיבו, יאמין ידידי, כי דבריו היקרים והצעת צערו הדאיבו גם את לבבי, והייתי נדהם ולא ידעתי מה לענות' אמנם אח"כ נתישבתי כי לא יפה היא השתיקה, בפרט כי דעתי העני' מסכמת שאין לנו להתיאש כלל וכלל משום בן ישראל, ו"גם כי אשב בחושך ד' אור לי". ע"כ אגלה בזה לכבודו כי אף שבאמת אם היו בניו קשורים לכל-הפחות לאומה הישראלית ברעיונם, והיו מחובבי-ציון או ציונים, הי' יותר נקל להשיבם לאיתן דרך ד', מפני שיש יחש גדול בין ההכרה הלאומית בישראל אל שורש הקדושה באמונה ובקיום תורה ומצות, מ"מ גם עכשיו שהרחיקו ללכת אין להתיאש מהם כלל וכלל, סוף-כל-סוף כ"כ פעל אור ד" אשר הופיע בעולם אלפי שנים ע"י תוה"ק, שעכשו כבר אין לנו אותה המינות הארורה, אשר כל באיה ל"י, שהיתה בימים הראשונים. עכשו אפילו הדעות היותר רעות עומדות הן על הבסיס של בקשת היושר והצדק, שבאמת הוא בעצמו הוא דרך ד' שצוה אברהם אבינו ע"ה את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט. ונמצא שכל הטעות של הדור היא רק מה שהם אינם יודעים, שכדי לבוא אל המטרות הטובות שהם חושקים, צריכים בני ישראל להיות מכבדים את התורה ודבקים יפה באמונת ד' ב"ה, שהיא אור העולם כולו וחייו. ע"כ לדעתי, לנפולים כאלה צריך להסביר פנים בזה האופן, להגיד להם כי יסוד מטרתם היא באמת רצויה, אלא שראוי שלא ילכו "כסומא בארובה" אחרי המנהלים ואהרי הדעות המתקבלות בהמון. כי ידוע הוא שכל דעה חדשה נולדת עם חסרונותיה וסיגיה, על-כן הם צריכים לפקח עין לצרף סיגיה, והצרוף של הסיגים יהי' קרוב להם ע"י מה שיהיו משתדלים בכל היכולת שלא להתרחק מהיהדות, כדי שיאיר בנשמתם האור הנצחי אור ד', ואז יהיו הם עומדים על הבסיס הטבעי שלהם, ויהיו שלמים בנשמתם, ויהיו כל כחותיהם הרוחניים 

עמוד קמד

חיים עמהם, וידעו בהכרה פנימית לשום את דרכם, ולתן לכל נטי' את מדתה, ולא להיות אדוקים באין קץ דוקא לדעות החדשות של הזמן, על כל סיגן ופרשן. לע"ד בדבורים כאלה ירך לבבם מעט, ואם יתחכם כת"ר להתנהג עמם באהבה ובמדת רחמים יוכל להיות שיעלה אותם מדרגות רבות מרדת שחת. ומה שלא יוכל לפעול אצלם בפעם אחת, יפעול אח"כ, והזמן בעצמו יגלה את העורון, שיראו את הזיוף של הדעות החדשות בכללותן, ובכ"ז לא יזניחו לגמרי את הצד הטוב שבהן, שהוא החשק של רדיפת היושר והצדק הכללי.

כן, ידידי, נתקים בימים הללו בקץ החזון "והי' כאוב מארץ קולך". כי אנחנו צריכים להרכין את הרגשותינו הקדושות הרבה כדי לספר עם הבנים בלשון שהם נזקקים, ועם זה להאמין באמונה שלמה, שאור ד' שורה על כל יחיד ויחיד מישראל, ושכל הנסיגות לאחור אינן כי-אם שגגות גדולות, והם במדרגת טועים בדבר מצוה, שחושבים שכך היא החובה המוסרית, שהיא באמת אמתת חפץ ד' בעולמו, כי הוא ב"ה אוהב צדקה ומשפט.

ע"כ ידידי, עצתי היא, שבכל האופנים לא יפקיר את בניו ויקרבם כפי היכולת, וסופם בודאי לתשובה, ואם הם רק יתחילו להתעורר לטובה, ישלימו בניהם אחריהם את פעלם לטובה, ורחמי ד' מרובים הם, כי היא נוהג בחסדו כל דור.

אגרות הראיה / כרך א / קלב

אני רואה, שעיקר מניעת ההצלחה, בכל מה שעושים לחזק את היהדות, ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלקי, נזנח לגמרי מן הלב והמח. הכל פונים עכשו רק לתקן את ה"פראסטע פרומקייט", כאילו יהי' אפשר 

עמוד קסא

להחיות את העולם בגוף בלא נשמה. הנני מוכרח לומר לכ' שאפילו החסידות, שכל יסוד הוייתה בעולם הי' להאיר את האור האלקי בעשירות ובזריחה מבהקת בכל לב וכל מח, שנתה את טעמה, והיא הולכת עכשו רק בדרך החרדות הפשוטה, עד שאין בינה ובין המתנגדות מאומה. ע"כ סר אור החסד מתוך הלב, וכל הפנים הנם נזעמים ומלאים דינים תקיפים, קשים ועצובים, ע"כ הכל נופל. כל אלה הדברים המעשיים, שכת"ר חושב, ימצאו מקום, לפעמים יהי' נכון להגן בכח נגד הפסולת היותר גרועה של ע"ר, אשר התעוררו בימינו, ימי עקבא דמשיחא, אבל לא בזה תלוי הנצחון. העיקר הוא שנתאגד אגודה אחת להזריח את האור האלקי בעולם, בחכמה בתבונה ובדעת, ולחזק ישיבות בחו"ל וביותר באה"ק שיהיו הענינים האלקיים נלמדים בהן בקביעות ובשכל רחב, טהור וצלול, ולקחת תחת ידינו את החלק המעשי של ישוב אה"ק, ליסד מוסדות ולא רק של נדבות עולמיות, כ"א של עסקים ושל אומניות, תחת יד יודעי שם ד' ב"ה ואוהבי שמו באמת. ותיכף כשנרים זה הנס יותש כחה של הרשעה באה"ק, ויתקלס עילאה, וכל מה שנוסיף פעולות יהי' הענין הולך ומאיר, ורבים מפריצי עמנו ישובו בתשובה, והסיגים הגמורים יודחו ויתבטלו.

ומה שנוגע לחלוקה. ודאי מצדנו נעזור כפי היכולת, שלא יותן חלק לכל פריץ ועובר על דת. וכמדומה שעד כה עוד לא הוזז זה היסוד ב"ה. אבל לא ע"ז בנוי הוא יסוד העבודה. הננו סובלים מאותם המואסים בחלוקה יותר ממה שאפשר לסבול מהנזקקים לה. העיקר הוא, שצריך להאיר את האור הפנימי, בין בהרבות לימוד החסידות, בין בכל גנזי סתרי תורה, על דרך העבודה ועל דרך ההשכלה, כדי שיהי' האור האלקי גלוי בעולם, ואז יהי' ידים לכל התיקונים.

אגרות הראיה / כרך א / קלז

הנני רואה, שכת"ר מזרז במכתבו, את רבני אה"ק שלא להפיל אפילו קוצו ש"י מדעתם, כאילו הורגלו הם לבטל את דעתם מפני השפעת חוץ. ידע אדוני שאין הדבר כן. אם נחפש בכל מלא רחב הארץ לא נמצא אנשים כ"כ עומדים על דעתם, בקביעות ודיוק נמרץ, כמו רבני אה"ק, במה שנוגע לשמירת האמונה, וע"ז אין הם צריכים שזם זירוז. אמנם חובתנו עתה היא לאידך גיסא, אנחנו חייבים לראות את הנולד ולדאג בעד מצב היהדות הארצישראלית, שהיא במובן ידוע היהדות הכללית של כל ישראל, שיהי' לו בסיס חזק לדורות יבאו. וזה אי אפשר כ"א ע"י מה שנמשיך כחות חדשים אל תוך המחנה המחזקת בעץ החיים של תורה ואמונה, באופן שיהי' להם מעמד נכון בחיים, ע"י מה שיהיו מוכשרים לחיי החברה, ע"י הידיעות הנחוצות בלימודי ידיעות העולם והשפות היותר מוכרחות, ועם זה להמשיך אורה עליונה של דעת היהדות במעלתה היותד עליונה, שהיא מגעת עד מרומי דעת ד', ע"י התרחבות ידיעת חכמת ישראל לכל מקצעותיה. ולזה צריכים אנו לחדש סדר הישיבות, ושינוי סדר זה לא יעלה בידינו בשום אופן אם נתחיל עם המוסדות שכבר הם קבועים. יוכל להיות בזה רק הוצאת דברים משני הצדדים, אבל לא תועלת וקיום אור ד' על ישראל' שאנו מצפים לו. עלינו ליסד כעת ישיבה חדשה, ודוקא במרכז הישוב החדש, שהוא יותר נזקק לתחיה רוחנית, פה נוכל להאגד יחד בעצה אחת. תכלית הישיבה תהי' בראש, שהמצוינים שיתחנכו בה יוכלו להיות רבנים במושבות, מפני שידעו יפה את העולם ואת החיים, ויוכלו להשפיע רוח דעת ואהבת תורה ויראת שמים של אמת במושבות, ויתר החניכים יהיו ג"כ אנשים שימשיכו עליהם אותו החן והפאר הראויים לבני תורה המעורבים בדעת עם הבריות, המוכשרים ביותר יוכלו להיות מחברים טובים בכל אותם המקצעות של תורה וחכמה, הדרושים לעבודה בדורנו, כדי להשיב לשם ד', לארץ ישראל ולישראל, את כבודם הראוי להם, והמוכשרים לפדגוגיה יוכלו להיות מורים טובים ומכובדים על הבריות, מלאים אור של חיים בריאים ורוח איתן של יהדות ואמונה שלמה, שיהי' כח בידם לעמד נגד הפרוץ המרובה של הפדגוגיה החדשה, ההולכת לבלע את כל קודש ד'.

ועם זה עלינו ליסד בתי מלאכה, ובתי ספר לעבודת האדמה, ממולאים ברוח תורה ואמונה, בדעה ושכל טוב, בחפץ טהור להבריא את הנשמה ואת חגויה הישראלית בארץ ישראל. וזה אמנם צריך שיבא אחר יסוד הישיבה הראשית.

ואו כאשר חפץ ד' בידינו יצלח, ומן הניסיון יראו הכל איך הדרך הישרה היא באמת אותה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וכאשר יוכחו שכל אותם הפחדים הדמיוניים, שמפחדים מנהלי המוסדות הישנים, מפני כל שינוי לטובה, אע"פ שהוא מוכרח מן התורה ומן השכל הישר, שהוא יסוד הסברא הברורה, 

עמוד קע

שהם פחד לא הי' פחד, ולהיפך ע"י שוא"ת שלהם הסכנה היא בולטת, שכיון שכל המתחנכים תחת ידי בעלי תורה ויראה אינם מתכשרים ללכת עם החיים, לא מצד ידיעותיהם ולא מצד הנהגתם ונימוסיהם, ממילא נעשים הם בגדלם לאנשים חלשים, נמוגי רוח, ומוטלים על הציבור, וההולכים בדרך ההרס ההולכים ע"י זה ומתחזקים במפעליהם, אע"פ שסופם הוא הריסה מוחלטת, המורגש יפה למי שיש לו עין צופיה, – ואחר כל אלה הנני להעיר את כבודו, שרק אז כשיהי' לנו על מה להראות באצבע, אז יודו לנו גם הישנים שכונתם לשם שמים, וממילא יתפשט החידוש לטובה על כל בתי החינוך והישיבות באה"ק, ויתרבה עז ותעצומות לעם הקודש בדרך אמת, העומד להיות קיים לעד, והעתיד להוציא ניצנים לתפארת, לשמחת א' ואנשים.

לכן למה זה נפזר בתחילה את כחותינו ללא הועיל, על דרישה של תיקון ביחד עם אחינו יחידי הסגולה הארטאדאקסים האשכנזים, על המוסדות של הישיבות העומדים בצביונם, טוב יותר שנחל בתחילה ליסד את המוסד החדש לנסיון, והננו יכולים להיות בטוחים כי נכח ד' דרכנו, וכשיצלח פעלנו בזה אז יהי' לנו יתד הגון על מה לתלות את התיקונים הנדרשים בכל מרחבי אה"ק.

עם פ' נתן דברתי מקופיא, ע"ד יסוד ישיבה פה למטרת חינוך רבנים בישוב החדש. יותר לא יכולתי לפי מצב נפשו להסביר לו. כמובן נקדתי לו, לא פעם אחת, כי ההנהגה הפנימית כולה מוכרחת היא להיות רק בידי שומרי אמונים, וביחוד היושבים בפנים והיודעים יפה את הארץ ואת מחסריה.

אגרות הראיה / כרך א / קלח

כן, ידידי, הנני מבין הרבה את דאבון לבבו, אבל אם יחשוב כת"ר כרב המון הלומדים, שראוי בזמן הזה לעזוב להפקר את אותם הבנים אשר סרו מדרכי התורה והאמונה על-ידי זרם הזמן הסוער, הנני אומר בפה מלא שלא זו הדרך אשר ד' הפץ בה. כשם שכ' תוס' סנהדרין כ"ו ע"ב ד"ה החשוד, דיש סברא לומד דלא יפסל חשוד על העריות לעדות משום דחשיב כמו אונס, משום דיצרו תוקפו, 

עמוד קעא

וכה"ג שכ' כן תוס' גיטין מ"א ע"ב ד"ה כופין, שכיון שהשפחה משדלתם לזנות חשיבי כאונסין, כן היא ה"שפחה בישא" של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכלה לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה. הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון. על-כן יש מכל אלה אחרית ותקוה. הנשמה הפנימית של קדושת ישראל מסתתרת בקרב לבבם בכמה מדות טובות הנמצאות בהם, וכל עיקר מה שיכלה הרשעה לתפס אותם בלבם הוא ג"כ מצד נטיתם הפנימית לטוב ולחסד, ע"כ כאשר הציעה לפניהם את רב העול הנעשה בסדרי-המדינות לפי השקפתם נעשו ללוחמים בעד הכלל, אע"פ שהם טועים בזה לגמרי מצדי-צדדים, מ"מ א"א לדמות אותם לרשעים ההולכים רק אחרי תאותם הבהמית באין שום מטרה של יושר. ואם לא נדחה אבן אחרי נופלים כאלה כ"א נקרבם כפי היכולת, אז כאשר זרם-הזמן יתהפך ויכירו את הטעות הגדולה הנמצאת בעיקר הרעיון, שבשבילו זנחו את בית-חייהם, יהיו מוכנים לתשובה ולהטבה, והדורות הבאים יוכשרו ע"י זה להיות רמים ונעלים מאד, מחזיקים בתפארת ישראל ובאור ד' המאיר בקרבו בכל חם ועז.

ע"כ לדעתי, עצתי היא לכבודו, שאמנם יותר מכפי יכלתו ודאי אין שום חיוב להעמיס על עצמו, אבל כמה שיש יכולת בידו יקרבם בסיוע לצרכי פרנסתם וצרכיהם המוכרחים, ויהי' לו בזה מקום להביע דברי מוסר בשכל טוב במכתבים. וברית כרותה היא לדברים היוצאים מן הלב, שהם פועלים אם הרבה ואם מעט, אבל גם המעט הוא יקר מאד.

והעיקר של דרך המוסר לצעירים כאלה, הוא לעת-עתה לעורר אותם שלא יעזבו את אהבת עמם, אשר ממנו חוצבו, ולא ישגו בדמיונות כי יהי' להם מעמד הגון ומכובד בחיים ע"י קרבת בני-נכר, אשר הם מקרבים אותם רק בשעת הנאתם, ואח"כ בכל עת כשלון הנם שמחים במפלתם. וע"י ההתעוררות של אהבת האומה יובער הזיק של רגש אמונה ונטית קדושה, הטמון בעמקי הנשמה הישראלית, ויוכל לבא הדבר ג"כ עד לידי תקון המעשים, שיוכל להביא באחרית מרפא של תשובה גמורה, ואין להתיאש כלל משום אחד מזרע-קודש, ו"אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה.

וידע כת"ר, שהתשובה שתבא מתוך הכרת השכל ותשוקת היושר, אחרי הפרץ הרחב והגדול שנפרץ עכשו, אע"פ שאין אנו צריכים לצייר אותה בציור של עצבון נורא ופחד משבר כל העצמות, כפי המובן של התשובה הפשוטה, אלא שתהי' שכלית פשוטה, כמו אדם שחוזר בו מטעות בחשבון שנתברר לו ע"י מספרים ברורים, – מובן הדבר שאי-אפשר כלל שלא יהי' הלב הומה ממראה הדרך העקום והנלוז שהלכנו בה בתעותנו כ"א לפי דרגה דילי', – מ"מ כיון שבאלה שנספחו על גדודי המלחמה של הזמן, בכל צד של אלה הנטיות, היתה להם מטרה שכלית לפי דעתם, כשישובו ישובו ג"כ בשכל, והתשובה השכלית היא באמת תשובה מאהבה, שהיא חזקה ונכבדה מאד, ועל זה נאמר "לשבי פשע ביעקב"; הפושעים והמורדים, 

עמוד קעב

שהם אינם אסירי תאוה כי-אם מוטעי דעת, הם ישובו במעלה אדירה מאד. ע"כ יש תקוה גדולה לכל בנינו, רובם ככולם, ונחזיק בם ואל נרפם, "ובמקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א' חי".

אגרות הראיה / כרך א / רסו

יאמין אהובי, כי עקרו של דבר, שכ"ג מסמן לי בכמה מכתבים זה כמה, שיש איזה דבר מבדיל בינינו ביסודי הדעות, אנכי לא עמדתי עוד למצא נקודה זו בדיוק. תמיד אני רואה איזה נגודים בינינו בענפים, בדרכי ההרצאה, אבל, מאז החלונו להיות עסוקים בחליפות מכתבים, ומאז דברנו יחד את אשר יהגה רוחנו, לא אוכל לבסס לי איזה נקודה יסודית, לומר שהיא היא המבדלת בינינו, וליחש אליה את סוד כל ההבדלים הפרטיים המתגלים תמיד בינותינו. השערתי היא, שכל אחד מאתנו משקיף על חלק מיוחד של השדה אשר ברכו ד', ואותה שורת הכרם, שכ"א מאתנו הוא עובד עליה מיוחדת היא, ואולי עומדת היא במצב שונה מעט זו מזו, שמתוך כך מקבלות התנועות הרוחניות שלנו איזה סגנון מיוחד השונה 

עמוד שב

זה מזה. אבל כשנדון יפה בדבר נמצא, שבכרם אחד אנחנו עובדים; ומי יתן ויאספו לדגלנו עוד מחצדי חקלא, אשר לא ישפילו שבת רק בשפולי כרמא רק יקחו להם כל אחד שורה מיוחדת בתוכיותו של כרם חמד זה, אשר תירושו ישמח אלהים ואנשים. ומה תגדל שמחתנו אם ניגודים כאלה, הנמצאים בינינו, יתרבו ויופיעו על ידם שלל צבעים רבים. "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ד' "

לא פחות מכל צופי ישועת ד' הנני שואף לנפלאות, לנפלאות גדולות, נפלאות מעשיות, אשר יגלו מיד ד' על עבדיו, בשמים ובארץ, בימים וכל אשר בהם, נפלאות רוחניות אשר יגלו בכל כליות ולב, בכל הדרי רוח ונשמה, של כללות אומתנו ויחידיה כולם, וממנה על כל, על כל גוי ואדם יחד. ולא מחוץ לפרגוד יעמדו גם כל בהמות שדי וחיתו ביער, כל עוף השמים ורמש, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, ועולם הצומח והדומם גם הוא לא יוכל להנתק משרשרת החיים הגדולה המכה גלים, העולה בהגלות נשמת ד' בשפע אור חיי העולמים. אבל כדי להכשיר את ההויה, את העולם וכל אשר בו, את החי ואת האדם, את העם אשר נשמתנו היא חלק מהתגלוהו במציאות, את כלליותו פלגותיו ואישיו, לקלוט את הנפלאות לברכה, להכירן וללכת על פיהן בארח סלולה, צריכים אנחנו לפשט את הקמטים שבנשמות, ע"י כח מישר הדורים, ע"י השכלת אלהים מלאתי אור וחם וע"י רגשי טוהר של אהבה נאמנה לעם פלאים אשר ממנו חוצבנו, ולפי-הערך לכל אגפיו שהוא מלא כל היקום, "כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, – שהיא מתחברת עם ההתעמקות התדירית בידיעת ערכו ותעודתו ויחושו אל הכל, עד אשר תולד הגדולה התכונית בקרב הנשמה, לדבר בשם הרגש והבינה שלו באורה כללי, מפני שהם הנם באמת הרגש והבינה העולמיים, ולא להתבהל כלל מפני איזה בעלי שם שמחוץ לתחומנו, שמהלך הרגש והבינה שלהם הלכו ארחות אחרות. ממעמקי הנפלאות נחשוף את מעין הגבורה, אשר יורה אותנו ואת כל העולם דעת, להכיר שגם כל אלה גבורי הרוח העומדים ממולנו, אם היו מכירים כמונו, בהכרה של מולדת, כמה נשגב הוא אוצרנו המלא עושר רב וברכת ד', אז גם הם נטו בהפץ לב והכרה מלאה אל אותו הצביון, שהרגש והבינה שלנו מסמן את ענינו.

איני מבקש להתנצל לפניך, יקירי, ולומר, שמאמרי "דרך התחיה" ב"הניר" יספיק לכל אותן הנשגבות, אשר רוחנו נגע בהן שמה. לא עבודת יחידים ולא עבודת דור ותקופה אחת היא לברר את כל חזיוני קודש המשורגים אלה באלה, המסובכים מאד ברדתם אל ההגבלה וסבכי החיים, "שעריה דז"א סביכין דא בדא". אבל מעולם לא חדלנו לתן את התמציות של סקירות כוללות עולמי עד בריש מילין, אשר יוסיפו חיים תמיד לחכמי לב, וגם בלא הכרה שלמה יעודדו את נשמת הוגה בם. ועם זה ודאי לא נוכל להפטר מכתוב חזון באר על הלוחות, לפרט כל דבר כפי היכולת הנתונה להסביר אלה הצפיות העולות ממעל לשטח ההבנה הרגילה, אפילו של בחירי העם. בהיותנו מדברים בסגנון כ"כ כללי כמובן שהננו עולים תמיד אל שרשי ההופעות במקורם היותר עליון. בטרם הסתמנו בהם ההבדלים בין עם לעם 

עמוד שג

וק"ו בין איש לאיש. כשהננו מסתכלים בספרא דאדם קדמאה אמנם רואים אנחנו דור דור ודורשיו לפרטי פרטים, אבל טרם כל עלינו להעמיד עצמנו על הבסיס, שכל גילוי ספר פלאי זה עומד עליו: צלם האדם הכללי ומהלכיו. אחרי תפיסת הכלל הננו נגשים לדון על אותם השמות המיוחדים, שזרמי הפלג הכללי נקראו בהם. החוש של האמונה האלהית, שהוא כ"כ איתן, כ"כ קדמון לכל, אנו צריכים להגבירו כעת דוקא מצדו היותר רחב, היותר מקיף וכללי. אחר כך נבא לבירור המושגים אשר נסתעפו לימין ולשמאל: לזרות ולחבר את הסיגים, אשר אבדו את חילם בהרחיקם ללכת, ולבור את הבר הפנימי אשר בנחלת יעקב איש תם, אשר לא יחסר כל, גם ציקי קדרה, – לשאב את זוהמתה של הקדרה, אשר דרך בישולה נגרפו בקרבה, – אשר תדע לשמור את כבודה להביאם לה בחשאי, למען תדרך בעז ברוח עולו, היודע את טהרו ואמתו. ובכן למה לי לדבר במקום זה ע"ד החילוקים שבין כללות האדם לעם מיוחד ובין הכלל כולו ליחידיו, – שכל אלה הנם חלקי-דרישה מיוחדים, הנאותים מאד בעת התפרטותם של הפרטים ואין להם מקום בולט בכללותו של הכלל בראשיתו. מתמסמסים הם ההבדלים הפרטיים, כשהכלל המקיף זורח באורו הבהיר. לא הפרטים הם המתמסמסים, לא ההויה יורדת היא מעשרה, כי "שמש ומגן ד' אלהים" ו"לא תהו בראה לשבת יצרה", אבל – אותם ההבדלים הניגודיים, שגורמים שכל פרט מעכב על חברו, שכל הגיון סותר את משנהו וכל קבוצה אנושית צוררת את רעותה, וכל יחיד מהאישים מתנשא לאמר: אני אמלוך ואפסי עוד. תוהו זה ודאי שב גם הוא לתיקון ע"י הזרחת האוביקטיביות, ומזיקי עלמא פועלי און המתפרדים אינם יכולים להסתכל באור המקיף והם משתברים מגבורת הריסותם המחבלת.

הקדמות רבות ויקרות אנו צריכים להרצות, עד אשר נכשיר את העולם להבין את יקר ההתגלות האלהית שבנפלאות. הטוב האלהי, העומד איתן בלב האומה היחידה, הנושאת מראשית הויתה את דגלו, בהגלותו מכין הוא את הרוחות להכיר את התכונה של מגמת הנפלאות. אוי לו למשפיע רוחני, שאין נשמתו קשורה באור מפלאות תמים דעים בעבר ושאינו מצפה לאורן לעתיד. אבל דוקא ע"י הישרת הדרך של מעין החיים, הזורמים בטבע הנשמה הישראלית, האמונה מימי נעוריה בנפלאות עד אין חקר, שיוכל לזרם גם ע"פ המהלך של דרכי הסתר והגוי התעלומה של האור האלהי, המתגלה בכל מרחבי ההויה החמרית והרוחנית וכל הליכות התולדה בכל סדריה וסיבוכיה, – דוקא ע"י הסברות כמו אלה נבא לאט לאט אל מטרתנו, להשיב את רוח החיים ללב אומתנו, המתעלפת בצמאונה לדבר ד', בשפה ברורה. הסימפטיה אל הטוב לא תחדל מהיות נטיתנו התדירה. הטוב האלהי, אשר יתגלה באורח משפט, עוד יופיע בברקי זוהר יותר מבהיקים מאותו הטוב השטחי, המתגלה באהבה סנטימנטלית, אשר לא תדע לכבוש לפניה את ארחות החיים ולנהל בעצתה את החברה האנושית, בכל חקי חייה. לא נבהל כלל אם תעלה על שולחן המחקר 

עמוד שד

הערה האומרת, שקיום העולם הוא על גזלה ורצח מלחמה וחרב, כיון שגם ההערה הזאת מודה היא, שתכלית כל אלה הלא הוא קיומו של עולם. אם כן גם הם משרתים הם את הטוב האלהי, ולא יאריכו ימים כי-אם כל זמן שהשירות הנמוך הזה נדרש הוא. ואחרי אשר תצייר לה האומה המיוחדת, הנושאת את הטוב העליון במעמקי חייה, לעצמה ולעולם, תכנית של חיים, מעשיים, פוליטיים ואקונומיים, ממולאים בכל יפעה והוד של שירה ונעם, של מנוחה וגבורה, באין כל הכרח לרצח ודם, תשוב ההערה הזאת בעצמה לבלט ביותר את הרושם של הסימפטיה האלהית של הטוב העליון. ומובן הדבר, שהרחבה אלהית כזאת תביא עמה את האור העתיק מראשית ימי נעורי האומה, אשר השגיב בכחו נפלאות, "עורי עורי לבשי עז זרע ד', עורי כימי קדם דורות עולמים, הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין".

כל מגמתי ב"דרך התחיה" היא לשום קו מבדיל בין ההזרמה הנשמתית, שהיא נותנת חיים עצמיים, המסוגלים לאומה בריאה בכל חילה ועז שאיפתה, ובין ארחות הלמוד הנקנים ע"י הדרכה איטית, ברוח של שינון ושימור של ענינים נלמדים, הנשמעים מפי הורים ומורים. ימי התקופה הראשונה, מיציאת מצרים עד חורבן הבית הראשון, היו שלשלת ארוכה של הזרמה זו. אין לנו לפנות אל הצורה התרבותית של האומה, מצד למודיה וחינוכה המעשי, שזה היה פעמים הרבה בשפל- מצב מאד. אבל הרוח הזורם של עז-אלהים זה היה חובק את הכלל ולא נעדר גם בימי הירידה כ"א בהפסקות קטנות. אלא שאין רוח אלהי זה, הנתון כמו סגולה מתנה, גומר את תפקידו רק לפי אותו הערך אשר יעובד ע"י שכלול לימודי, אבל השכלול הלימודי, הבא בסילוק רוח-הקודש, הוא צעד לנסיגה לאחור, אע"פ שיש בו כמה מעלות טובות. וזהו יסוד הבית השני, שהיה מסולק שכינה ורוח- הקודש וממולא באור תורה וחכמה. עכשיו רוח התחיה מתרוצצת בקרבנו, מפני שנטיות אלו השתים כבר דורשות את תפקידן, ואנו חייבים להחלץ חושים לסול את הדרך לרוח- הקודש, לגילוי אליהו, להופעת הנבואה, כשימלאו התנאים החיצונים יחד עם הדרכת התלמוד והחינוך המודרג, אשר עד כה היו עומדים במצב של ניגוד זה לזה. וכל המסתכל בארחות החיים ודרישותיהם בארץ ישראל ובמהלך כנוס הגליות, והצעדים ההולכים לעומת העתיד הגדול שיש בו, ישכיל שאין דברינו אלה חזון רחוק ולא השערה פורחת כ"א דבר מאומת לקוח מגופם של החיים, כמובן ע"י סקירה עמוקה והרגשה חודרת בתוכיותם היותר עצמית ופנימית. ואלה הם הנם יחידי הסגולה, שרק ע"י המון הנכנסים לבית המדרש יובאו ת"ח שלמים כמו אלה, אשר ההכשר לרוה"ק לא יחסר מהם לעת הדרוש לתחית האומה.

ואיני מוצא את עצמי בזה רואה את חזון השלמות כ"א בחיבורם של כל חלקי הטוב אשר השפעו לנו מכל הצדדים השונים, מאז מקדם ועד הדור האחרון. עבודת הקודש של סלילת הדרך ועשית הגשרים בין התהומות המפרידים, – זאת היא העבודה שהייתי חפץ שתהיה חביבה על כל העוסקים בנשמתא דאורייתא, כמו שהיא חביבה עלי עד לאחת. ובדורות האהרונים יפה לנו מאד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כ"כ ניגודי זה לעומת זה 

עמוד שה

בשעתם. ולא בלא עמל וכשרון תברא לנו ספרות שלמה, שתכשיר את עצמה לאחות את הקרעים הללו ברוח. אבל מה יקרה היא התולדה, שעתידה לצאת מעבודה זאת, שהיא אחויה של האומה בפועל, בשאיפה ברורה למטרתה המרכזית, תשובתה אל חסנה בארצה מרום עילויה. והנשמות הטהורות, המלאות כ"כ אהבה כללית לעמן, אין לתפוס אותן כלל בשביל ביטויים אחדים או סגנוני הלכות. כל אלה מתישרים כשהדברים באים לידי מעשה, ויותר מכל יתישרו כשיבא התור למעשה כללי של הנהגת האומה. הערה אחת מוסיפים, שכל השנאות כולן וחומרי דיניהן הנם נאמרים רק במי שכבר ברי לנו, שקימנו בו מצות תוכחה. וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו, ע"פ עדות ר' עקיבא, מי שיודע להוכיח, על-כן נפל פותא בבירא וכל הלכות הנוטות לרוגז ושנאת-אחים נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה, עיר הנדחת ובית המנוגע, למ"ד לא היו ולא עתידין להיות ונכתבו משום דרוש וקבל שכר. והשכר של הדרישה גדול הוא מאד, כי הוא המלח המעמיד צביון הטוב ע"י תגבורת שנאת הרע בכל ענפיה וכיון שהוא עשה באורח למודי את פעולתו איננו מניח בפועל לרשע משחית באמת להשתרש כלל ועיקר.

הנני מוכרח להפסיק כעת את דברי המעטים, אשר כתבתים בלא סדרים ולא התמותי לבאר כל הנדרש לבאר על הערותיו היקרות, במכתבו מכ"ב אדר תרס"ט. אבל כבר הודעתי, שמגמתי היא כעת יותר למכתב ידידות מלמשא-ומתן של דעות.

ונקוה לד' הטוב ב"ה, שיראנו בישועתו ויזכנו לתור בחכמה ולראות טוב על ישראל ועל נחלת ד'. וימלא כבוד ד' את כל הארץ ואור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, כנפשו היקרה ונפש ידי"ע מלא רחשי אהבה לשמו וזכרו עדי עד,

הק' אברהם יצחק ה"ק 

אגרות הראיה / כרך א / שלב

נ"ב: בעת אשר כתבתי בהחפזי את מכתבי לכ"ת לא הי' מכתבו היקר למראה עיני. כעת ראיתי ונזכרתי, שהעירני ע"ד אשר אמרתי שכעת יש תקוה בע"ה להציל ג"כ את הנפשות מעם-קדש שנפלו ברשות הכפירה, ר"ל, ולא יעצור זה מ"ש חז"ל ע"ז "כ"ב לא ישובון", מפני שאחרי משך זמן גדול כ"כ, שנתבסם אויר העולם מקדושת תוה"ק, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף, וידידי שאל ע"ד טעם דבר זה. הנה, אהובי, אלה הם מהענינים העומדים ברומו-של-עולם ומקורם קודש ברזי-תורה. ולאהבת ידידי ארמוז לו בקצרה: כלל גדול הוא, שאע"פ שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מ"מ אין זה כ"א מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות קדושת האומה כנס"י, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר ג"כ, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". ע"כ כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר' אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, ב"ב, שיצא מ"היכל קן צפור", כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, וראו כ"ב יחדו. וע"כ בזמן שהי' רחוק מגאולה הי' אפשר לקליפה להתלבש באמונות רעות בפועל כמו ע"ז וכשוף, ומינות היא ג"כ אמונה רעה תמציתה היותר רעה של ע"ז, וכשהיא בולעת איזה נפש סובבת היא אותו במצודים ומוצצת את דם החיים הרוחניים שבנשמתו, רח"ל. בסוד "שממית בידיה תתפש". אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כח לקליפה להמציא אמתות רעות, כ"א להקליש ח"ו את אור האמונה בלב החלשים. וחלישות זו, אע"פ שהנלכדים בה חושבים שהיא כפירה, והם כמו נתפסים ברשת באין דרך הצלה, אין לה שום ערך ועל מציאות כלל כ"א חסרון הסברה והארת השכל והרגש, ע"כ מיד שמאירין להם בדרך ד', ע"פ דרכי שכל ישר והרגשות טובות, הולך האור ומאיד עליהם וסופם לחזור למוטב, והם שבי פשע ביעקב ואליהם יבא לציון גואל. ע"כ עלינו להיות בטוחים בחסדי השי"ת, הזוכר חסדי אבות להביא גאולה לבני בנים, שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים לפי מראית-עין, יהיו למודי ד', והכתוב אומר (זכריה י' ט'): "ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו". כי הרע שבהם איננו כ"א חיצוני ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש, ע"כ הם מתעוררים לכמה מחשבות של יושר וצדק, אע"פ שהם תועים בדרכם ולא זו הדרך ולא זו העיר, מ"מ הרבה מהם דבקים באומה בכללה ומתפארים בשם ישראל, אע"פ שאינם יודעים בעצמם מפני מה ולמה, ואע"פ שהם מחקים בזה את האומות שהם דבקים עכשיו כל אחד בלאומיות שלו, מ"מ שורש מדתו של עשו הוא פורה ראש ולענה, מקור רשע ושפיכות דמים והורבן, ושורש ישראל הוא קדוש וטוב מוכן לצדק ויושר, 

עמוד שע

שהוא באמת דעת ד' בעולם. וזהו סוד "עני ורוכב על החמור" שאמרו בתק"ז שהוא דרא דעקבא דמשיחא, דהוא "טב מלגאו וביש מלבר", סוד "כלו הפך לבן – טהור", וחמור אע"פ שיש בו סמני טומאה יותר משאר בהמות טמאות, שמהן נמצאות שיש להן סמן-טהרה אחד, מ"מ יש בתוכיותו קדושה, שהרי הוא קדוש בבכורה, אלא שהיא גנוזה ומוסתרת מאד, וסופה להגלות ע"י העילוי של פדיון. ואלה הם דברים, שא"א לבארם בכל עמקם כ"א מפה לאוזן בשעת רצון המוכשרת ליושבים לפני ד'.

עכ"פ הנני על משמרתי אעמודה לקרב ולא לרחק, ולקרב אפילו את המרוחקים בזרע. וזאת תהי' כל מגמת תפלת כשרי ישראל, לקשר את כל נשמות עם ד' למקוד החיים ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם, ואין ערוך ושיעור לשמחת עולמים וחדות ד' הבאה מאתהפכא חשוכא לנהורא, וזאת היא עיקר התורה שנאמרת בהיכל משיח, כאמור בריש הזוהר. והיו נא דברי אלה לשמחת לב כ"ת ולב כל יראי ד' המצפים לישועתו באמת.

אגרות הראיה / כרך ב / שעח

ע"ד אגרת התשובה, גדולה מאד היא תשוקתי לזכות להכינה ולסדרה כראוי, אבל לפי ערך גדולת הענין כן רבו המניעות. ביחוד קשתה עלי מאד ההסברה והכיוון אל השערה, עד כמה להנמיך רזי עולם והיכן הוא הגבול של "למכסה עתיק". אל ד' ויאר לנו בדרכו דרך הקודש. ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת-עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו, ולכוין עם זה לבאר איך שמחת-אמת זאת ונועם זיו קודש זה איננו מפר יראה, חלילה, ואיננו מגרע כחוט השערה מכל ההתעוררות הנפשית, הנקנית בנפש מכל מיני ציורים של יראה תתאה, אדרבא עוד הוא מרבה את הכח התמציתי של הזהירות והזריזות הנשמתית. ועם זאת, הגדולה העליונה של בהיקות חסד אור קדמון ממלאת את כל חדרי הנשמה 

עמוד לז

בטחה עצומה, עד שבגבורה נאמנה ובכל מלא-הנשמה יוצאת שירת- קודש מקורית, האומרת בהדר וחיים מלאים: "הסולח לכל עוניכי, הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך, – תתחדש כנשר נעוריכי", והבטחון הולך ומתגבר, והשמחה והצהלה וזיו- עדנים הולך ומתרבה, עד שהנשמה מתחילה להרגיש בהרגשה זכה פנימית ועדינה, איך כל הזדונות, לכל מדרגותיהם, וק"ו השגגות לכל מיניהן, מתהפכים לזכיות גמורות, ורכוש גדול ועושר רב מתגלה מחוך אוצרות חושך, "ונפשי תגל בד' תשיש בישועתו, וכל עצמותי תאמרנה: ד', מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו". הדעה מתעלה עד לרומי עז, של עולם עליון, עולם שרשי ההויות בצורתם האצילית, בנעמם העליון, ומהלך הסיבוב של כל דבר חטא ועון מתחיל, ע"י התעלות הרצון לטוב ולקודש ד', ללכת באורח חיים, המסבב ברכה ושמחת עולמים, בכל היצור כולו, "תחת כל השמים ישרהו ואורו על כל כנפות הארץ", והכל פותח שירה, שירת אדם הראשון, בכחה של תשובה, מזמור שיר ליום חשבת: "כי שמחתני ד' בפעלך במעשי ידיך ארנן". וכל אלה הדברים לפרטיהם, עד כדי להביאם עד מקום המעשה, ולהתאימם לכל המדרגות כולן, להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים, של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון – לאור החיים, ודוקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב וברוח עז וגבורת רעם, במסילות-קודש סלולות ומסוקלות, בכח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת, בארץ החיים, ע"י קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים ונזרעים, הנושאים פרי וענף לעם ד' אשר דרשוהו, – לברר כל אלה באופן מספיק צריך זמן הגון ופנוי, כדי לסלק את כל יתדות הדרכים ולהוציא את האור הגנוז בכל המחשכים הפרטיים, שעדיין איני מוצא לעת-עתה את היכולת לזה. ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ד' אשר יעץ, להחל אור גאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחנים, – ודאי לא יועילו כל חשבונות, העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד' העליונה אשר דבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע, וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון- רוח ומוגת-לבב, כליל יחלוף, ורוח מעודד, ממלא חיי ישע וענג ד' בגודל לבב ורוחב דעה והגיון עז, יקח את מקומו בכל הלבבות הנגשים אל ד' בהר הקודש, להצמיח פדות, בהכשרת החיים, לאומץ אלהי המבשר צבא רב של יצירת נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת, ההולכות מחיל אל חיל בגבורות ישע ימין עליון, 

עמוד לח

המחשבה ע"ד ההבדל שיש בין כח לפועל, והיחש לזה עם הנבואה בתור הודעת העתיד, שהעיר על זה כת"ר ידיד נפשי שי', נכבדה היא מאד. ויש לציין. שכבר נתברר למדי במושגי העיון העליון, שכל תוכן של זמן, אפילו המושג של עבר ועתיד בכלל, הוא רק אחד מדרכי התבונה האנושית, וכלפי גבוה אין כ"ז שייך, ע"כ אין מציאות לשום דבר של כח, החסר פועל, מצד המציאות המוחלטת העליונה. שהרי כל מה שבכח יוצא הוא אל הפועל בהמשך-הזמן. והמשך-הזמן אין שייך כלפי מעלה ; ממילא אנו יכולים לומר: מה שיהיה הוא כבר הוה. ומי שמקרב את חפצו ומעמקי חייו אל מרום הדבקות האלהית העליונה, העומדת ברום עולם למעלה מסדר זמנים, לפי אותה המדה של עילוייו נעשים ההבדלים שבין כח לפועל, וממילא בין עתיד להוה, קלושים עד שאינם חוצצים כלל ו"סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם". ואל תהיה קלה בעינינו כל תנועה שכלית כלפי עילוי זה, שאפשר לכל הוגה-דעות הולך-מישרים לעלות אליה, כל אחד כפי מעלתו, רק שלא ישים את נפשו למדרס ליראות רעות, היוצאות מצירופי אלהים דקטנות רק יגבה לבו בד'.

וע"ד התשזקה והשמחה והמניעה בהשגה באלהות, צריך להסביר כך: כל זמן שנדמה לנו, שאנו עומדים במצב מהותי מיוחד, נפרד מהענין האלהי, אין האלהות מושגת לנו, ומתוך כך אנו משתוקקים להשגתה השלמה, המעוררת בנו תשוקה של דבקות פנימית, המתגלה בשכל, ברגש, ובמעשה, בדבור ובתנועה. ובדמיון. ומתוך התשוקה התמידית אנו מוסיפים תמיד הכנה לעליה העליונה, שהננו באמת חיים באלהים חיים, וכל פרט של מחשבה, המברר לנו את מניעת ההשגה האלהית שבמצבנו, מוכיח לנו את העורון שלנו, והננו הולכים ומתפקחים, והאור ההולך ומתגלה זהו יסוד הפועל את השמחה, "אור צדיקים ישמח", ושורש השמחה הזאת בא ממקור התענוג העליון, הגבוה מכל תכונות השמות, כאמור "אז תתענג על ד'" – "על ד' ודאי", ולא תפיס בשום מחשבה כ"א ברעותא דליבא, "מה יקר חסדך אלהים".

הבנת הבירורים, כבר דברנו מזה, לצייר שטף החיים, המלא כל מאור חי העולמים, ההולך וזורם למעולה שבמגמות, שכל המטרות האידיאליות, העולות על לב כל חכם-לב וכל הוגה רמות, כאיז נגדה. ומתוך אור אמונת-דעת זו, מתמלא הלב חפץ להיגלות את כל כח חיים ויש למעלה למעלה, ומתחילה ההכרה הפרטית להתגלות בכל פרט מכל פרטי הפעולות והתנועות, שבולם הם עליות של חיים מהחשובים שבהם הם עניני האכילה, שמי שהוא טוב-עין באמת וחפץ בטוב-הכל יכול לאכול בקדושה, ועין טובה זו מוסיפה נעימות בהסתכלותה, וכמה שיש 

עמוד לט

בחלק הרשע שבאדם ממדת רעת-עין ככה משתפל כח-החיים הכנוס במאכל, ונעשה מוכן לסבב את החלק של הרשעה המוכרחת לסדר העולם, כל זמן שהוא צריך לעשות באפלה. זהו סוד מים אחרונים, נגד מלח סדומית, המסמא את העינים, שע"פ הסוד "הנה זה חלק אדם רשע מאל", וטוב-עין מתקדש בזה עד אשר גם אויביו ישלימו אתו, וכל כחות נפשו וגופו כולם עומדים על משמרתם כראוי, הרם והעליון שבהם והשפל והתחתון שבהם, ו"נחש עפר לחמו": וסמיך ליה: לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" "כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים".

בהבדל שבין רוחניות וגשמיות, צריך להעיר, שכל עיקר הבדל זה הוא רק בערך להשגתנו השכלית והחושית, ובעצמיות – וק"ו ביחש להדעה העליונה אין מקום לשום הבדל בזה. וכשאנו רוצים להסביר לנו את הענינים אנו אומרים, שברוחניות אנו מכירים חלק יותר גלוי של הופעה, ובגשמיות – חלק יותר סתור ומחובא, ובמקור האלהי הכל הוא במציאות מלא. מקטן ועד גדול, ומתגלה המציאות לפי הכנת המקבלים. אבל כל מה שמתגלה הוא יש ממש, אלא שמתגלה ניצוץ קטן מן הכל, וע"כ אנו משיגים בו התכונה החסרה, שאנו רגילים לבטאה בשם "גשמיות", מה שאין זה לפי האמת, ומ"מ היא האמת המושלכת לארץ, העולה וצומחת, "אמת מארץ תצמח".

בני עליה, יש להם סדר מוכן לזמן הקטנות, הלקוח מנובלות חכמה-של-מעלה שבגדלות. ומתוך שהם משתמשים בו, כמו שאדם משתמש בלילה לאור הלבנה או לאור הנר, עד שיגיה אור היום, לפיכך עומדים הם תמיד על עצם טהרתם "עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה"

החלישות, אצל אנשי-הרוח בא"י, באה לפי מדת התביעה של התקשרותם בכלל נשמת כנסת ישראל כולה. א"א לאדם מישראל שישאב חיים מלאים בא"י שלא ע"י הצינור של האומה כולה. וגוש-עפר דארץ-העמים ואוירא דידה מכניסים טומאה, של שכחה של שאיבת חיים ממקור נשמת האומה כולה, בלב כמה יקרים, ע"כ תש כחם, וכל מה שיוסיפו להרגיש בעצמם, שאור חייהם הולך ונשאב ממקור הנשמה הכללית של כנ"י, כן יוסיפו עז "וקוי ד' יחליפו כח".

בענין היחש של ההשגות המופשטות, עם פרטי המעשים, המשל היותר טוב בזה הוא היחש של הגילוי הנשמתי של האדם בכללו, בדיבורו המתחלק למבטאים ולאותיות, שהם נושאים בקרבם את התכונה הרוחנית של המחשבה, אע"פ שעצם המחשבה במקוריותה היא נשגבה מכל מבטא והגיון קולי, מ"מ הערך של המחשבה אל הדיבור הוא ערך עצמי, ואנו רואים שהדיבור מברר לפעמים ג"כ את המחשבה, ובאמת הדיבור הוא המחשבה הגופנית. וכן המעשים כולם, ביחוד מעשה המצות, הנם התגלות המחשבה, החיות האלהית בתכונה המעשית. נמצא שהתביעה היא חזקה לאין-ערך לגלות את המחשבה הגנוזה בגילוי מעשי, כשם 

עמוד מ

שכח החיים יוצר את הגויה לפי תכונתו העצמית. ובעלי ההסתכלות המחשבית משוים נגד עיניהם את המהלך, שאור-החיים המחשבי העליון הולך הוא ובורא באורו העצמי את התכונה המעשית כמו שהיא, וטעמי-מצות הולכים ומשתקפים בשיקוף בהיר לפי ערכה של ההכנה למדת ההסתכלות המקפת והחודרת הזאת "ואת ישרים סודו". וידיעה זו מעטרת את האדם וגדולה, ומגדלת את שמחת המצות למרומי עז. כי רוח-החיים של אור חי העולמים מתגלה בכל מצוה כמאמרה, שהולך הוא ומתגלה לפי מדת ההתקשרות של קדושת חדות ד' שבאהבת המצות. "אשרי איש ירא ד' במצותיו חפץ מאד", – "במצותיו ולא בשכר מצותיו". "ונשמח בדברי תורתך ומצותיך לעולם ועד, כי הם חיינו" – חיינו ממש.

מאמרי הראיה / חלק א / פירורים משלחן גבוה / דרישת ד'

דרישת ד'

המהומה הכפרנית כל זמן שהיא עסוקה במגמות מוסריות, הרי היא ממש דרישת ד'. המוסר והרחבתו, הגדלת ערכם של החיים, ענוגם ושאיפותיהם הוא בעצמו דרישת ד' יותר משאר דרישות הבאות ברחשי לב בלבד, שאין בהם הטבה מעשית לסדרי החיים.

מ"מ אמללים הם בני אדם כ"ז שאינם יודעים שכל מה שהם עסוקים בהרחבת המוסר ובקשת הטוב זהו דרישת ד'. ונהרה רבה תופיע עליהם, כשיגלה להם רז זה.

מאמרי הראיה / חלק א / פירורים משלחן גבוה / ההשקפה המטריאליסטית

ההשקפה המטריאליסטית

הניצוץ הטוב שיש בנטיה החומרית, שנתגברה הרבה בזמננו והמתאמצת לתת פתרונים לכל השאלות העולמיות מתוך נקודת השקפתה, הוא אותו האימוץ שהיא מוצאת בעצמה, להכיר את העולם המעשי בלא תערובות של דמיונות; וזהו דבר אמת לעצמו, שאנו צריכים לסגל אותו יפה. המושגים הרוחניים מוכרחים הם להתלבש בתחילתם בציורים של דמיון, שאין המציאות מסכימה להם, ושעלולים לשיגיונות. וטובה רבה מביאה הנטיה החמרית, שהיא מטאטאה את הציורים הדמיוניים הכוזבים והחלשים, לפנות מקום להאמונה הטהורה במציאות ה' הנעלה מכל דמיון, הודאי שמו 1, יותר ודאי מכל המציאות החמרית. בכלל אין הרוחניות מתגברת להיות משתלמת בשלטונה כ"א ע"י כפירה מוחלטת בכל מעצוריה כפירה הבאה מתוך הכרה פנימית והרגשה מלאה, המתרוממת מעל לכל רגשי פחד ורפיון. מחשק כפירה זו יולד אור האמונה הבהירה, החזקה מכל איתני עולם. "מי יתן טהור מטמא לא אחד" 2.

אורות / זרעונים / ה. יסורים ממרקים

ה. יִסּוּרִים מְמָרְקִים

כָּל סִבּוּכֵי-הַדֵּעוֹת שֶׁבִּבְנֵי-אָדָם וְכָל הַסְּתִירוֹת הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁכָּל יָחִיד סוֹבֵל בְּדֵעוֹתָיו בָּאִים רַק מִפְּנֵי הָעַרְפִלִּים הַמְצוּיִים בַּמַּחֲשָׁבָה עַל-דְּבַר הַמֻּשָּׂג הָאֱלֹהִי, שֶׁהוּא יָם-שֶׁאֵין-לוֹ-סוֹף וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת כֻּלָּן, בֵּין הַמַּעֲשִׂיּוֹת וּבֵין הָעִיּוּנִיּוֹת, מִמֶּנּוּ הֵן נוֹבְעוֹת וְאֵלָיו הֵן שָׁבוֹת.

תָּמִיד צָרִיךְ לְזַכֵּךְ אֶת הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁתִּהְיֶה בְּרוּרָה בְּלֹא סִיגִים שֶׁל דִּמְיוֹנוֹת כּוֹזְבִים, שֶׁל פַּחֲדֵי שָׁוְא, שֶׁל תְּכוּנוֹת רָעוֹת, שֶׁל הֶעְדֵּרִים וְחֶסְרוֹנוֹת. אֱמוּנַת אֱלֹהִים מְאַשֶּׁרֶת אֶת בְּנֵי הָאָדָם רַק כְּפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהַגְּדֻלָּה הָאֱלֹהִית נֶחְקֶרֶת וְנִלְמֶדֶת מֵאוֹתוֹ הַחֵלֶק הֶחָשׁוּב שֶׁלָּהֶם שֶׁהוּא רָאוּי לְכָךְ. אָז מְאִירָה הַנְּשָׁמָה מֵאוֹר הָעֶלְיוֹן עַל-יְדֵי הִדָּבְקָהּ בְּאַהֲבָה וְדֵעָה שְׁלֵמָה לְחַיֵּי-הַחַיִּים, וְכָל הַהַרְגָּשׁוֹת, הַדֵּעוֹת וְהַמַּעֲשִׂים מִתְעַדְּנִים. כְּפִי גּדֶל הַזִּכּוּךְ שֶׁל יְסוֹד-הַיְסוֹדוֹת הַזֶּה בְּתוֹכִיּוּת הַנֶּפֶשׁ, כֵּן תִּגְדַּל בְּיוֹתֵר הַפְּעֻלָּה שֶׁתִּפְעַל גַּם הַדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית שֶׁבָּרֶגֶשׁ וְשֶׁבְּהִתְפַּעֲלוּת הַלֵּב לְנַהֵל אֶת כָּל מַהֲלַךְ הַחַיִּים בְּארַח יְשָׁרָה.

עִקַּר הָאֱמוּנָה הִיא בִּגְדֻלַּת שְׁלֵמוּת אֵין-סוֹף. שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּכְנָס בְּתוֹךְ הַלֵּב הֲרֵי זֶה נִיצוֹץ בָּטֵל לְגַמְרֵי לְגַבֵּי מַה שֶּׁרָאוּי לִהְיוֹת מְשׁעָר, וּמַה שֶּׁרָאוּי לִהְיוֹת מְשׁעָר אֵינוֹ עוֹלֶה כְּלָל בְּסוּג שֶׁל בִּטּוּל לְגַבֵּי מַה שֶּׁהוּא בֶּאֱמֶת. אִם אוֹמְרִים עַל-דְּבַר הַטּוֹב אוֹ עַל-דְּבַר הַחֶסֶד, הַמִּשְׁפָּט, הַגְּבוּרָה, הַתִּפְאֶרֶת, וְכָל מַה שֶּׁהוּא חַיִּים וּפְאֵר הַחַיִּים, אוֹ עַל-דְּבַר הָאֱמוּנָה וְהָאֱלֹהוּת, – הַכּל הוּא מַה שֶּׁהַנְּשָׁמָה כּוֹסֶפֶת בִּמְקוֹרִיּוּתָהּ לְמַעְלָה מִן הַכּל. גַּם כָּל הַשֵּׁמוֹת וְהַכִּנּוּיִּים, בֵּין הָעִבְרִיִּים וּבֵין הַלּוֹעֲזִיִּים, אֵינָם נוֹתְנִים כִּי-אִם נִיצוֹץ קָטָן וְכֵהֶה מֵאוֹר הַצָּפוּן, שֶׁהַנְּשָׁמָה שׁוֹקֶקֶת לוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ: "אֱלֹהִים". כָּל הַגְדָּרָה בָּאֱלֹהוּת מְבִיאָה לִידֵי כְּפִירָה, הַהַגְדָּרָה הִיא אֱלִילִיּוּת רוּחָנִית, אֲפִלּוּ הַגְדָּרַת הַשֵּׂכֶל 

עמוד קכה

וְהָרָצוֹן וַאֲפִלּוּ הָאֱלֹהוּת עַצְמָהּ וְשֵׁם אֱלֹהִים הַגְדָּרָה הִיא, וּמִבַּלְעֲדֵי הַיְדִיעָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁכָּל אֵלֶּה אֵינָם כִּי-אִם הַזְרָחוֹת נִיצוֹצִיּוֹת מִמַּה שֶּׁלְּמַעְלָה מֵהַגְדָּרָה הָיוּ גַּם הֵם מְבִיאִים לִידֵי כְּפִירָה. וּבַאֲנָשִׁים שֶׁנֶּעֶתְקוּ לְגַמְרֵי מֵהַדֵּעָה הַמְּקוֹרִית הַזּאת מְבִיאִים הֵם בֶּאֱמֶת לִידֵי כְּפִירָה גַּסָּה. אִם הַכָּרַת הַלֵּב קְרוּעָה מִמְּקוֹרָהּ זֶה הֲרֵי הִיא מִתְדַּלְדֶּלֶת וְאֵין לָהּ שׁוּם עֵרֶךְ, וְאֵין תַּקָּנָה שֶׁתִּהְיֶה מְאִירָה בְּצוּרָה חַיָּה, כִּי-אִם עַל-פִּי הַקִּשּׁוּר בְּהֶאָרַת הָאֱמוּנָה, שֶׁהִיא הֶאָרָה כְּלָלִית לְמַעְלָה מִכָּל עֲרָכִים וּבָזֶה הִיא מְבַסֶּסֶת אֶת הָעֲרָכִים כֻּלָּם. הָעִנְיָנִים שֶׁחוּץ מִזּוֹ שֶׁל גְּדֻלַּת אֵין סוֹף, שֶׁהֵם הַסְבָּרוֹת לְהַגִּיעַ עַל-יָדָן לִמְקוֹר הָאֱמוּנָה, הִנָּם בְּגֶדֶר "אֵיבָרִין דְּמַלְכָּא" 28, וְיֵשׁ מֵהֶם בְּגֶדֶר "לְבוּשִׁין דְּמַלְכָּא" 29. וּמַאן דְּבָזַע לְבוּשִׁין דְּמַלְכָּא גַּם הוּא מֵרִים יָד וּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, וּמִכָּל-מָקוֹם צְרִיכִים לְבָאֵר בְּהַדְרָגָה אֶת הַהֶבְדֵּלִים שֶׁבֵּין עִקַּר הָאֱמוּנָה וּבֵין הַסְבָּרוֹתֶיהָ, וְגַם בֵּין הַהַסְבָּרוֹת עַצְמָן – אֶת חִלּוּפֵי הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבָּהֶן.

הַשִּׁמָּמוֹן שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה מִמִּעוּט הַלִּמּוּד וְהַיְדִיעָה מֵבִיא אֶת הָאָדָם לַחְשׁב הַרְבֵּה בְּמַהוּת הָאֱלֹהוּת. וְכָל מַה שֶּׁיִּהְיֶה יוֹתֵר מְשֻׁקָּע בְּבַעֲרוּת שֶׁל מַחֲשֶׁבֶת עַזּוּת נוֹרָאָה וְסִכְלוּת אֲיֻמָּה זאת, יַחְשׁב שֶׁבָּזֶה הוּא מִתְקָרֵב אֶל הַיְדִיעָה הָאֱלֹהִית הָרָמָה, שֶׁשָּׁמַע תָּמִיד שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁבָּעוֹלָם עוֹרְגִים אֵלֶיהָ. בְּהִצָּבֵר הֶרְגֵּל כָּזֶה בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה דּוֹרוֹת מִתְאָרְגִים מִתּוֹךְ כָּךְ הַבְלֵי-שָׁוְא רַבִּים, שֶׁתּוֹצְאוֹתָם רְשָׁעוֹת רַבּוֹת וְנוֹרָאוֹת, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הָאָדָם הַפְּרָטִי אוֹבֵד אֶת חֵילוֹ הַחָמְרִי וְהָרוּחָנִי מֵרב צָרָה וַאֲפֵלָה. אֶת הַמַּעְצוֹר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל בְּרוּחַ הָאָדָם, בְּבאוֹ לִכְלַל דַּעַת, מֵבִיא מַה שֶּׁהַמַּחֲשָׁבָה הָאֱלֹהִית הִיא קְבוּעָה בְּצוּרָה מְיֻחֶדֶת וִידוּעָה אֵצֶל בְּנֵי-אָדָם, מִפְּנֵי הַהֶרְגֵּל וְהַדִּמְיוֹן הַיַּלְדוּתִי. זֶהוּ נִיצוֹץ מֵהַפְּגָם שֶׁל עֲשִׂיַּת פֶּסֶל וּתְמוּנָה 30, שֶׁתָּמִיד אָנוּ צְרִיכִים לְהִזָּהֵר בּוֹ הַרְבֵּה מְאד, וּבְיוֹתֵר בִּתְקוּפַת דַּעַת יוֹתֵר בְּהִירָה.

כָּל הַצָּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, בְּיִחוּד הַצָּרוֹת הָרוּחָנִיּוֹת: תּוּגָה, קצֶר-רוּחַ, בְּחִילַת- הַחַיִּים, יֵאוּשׁ, שֶׁבֶּאֱמֶת הֵן הִנָּן הַצָּרוֹת הָעִקָּרִיּוֹת שֶׁל הָאָדָם, אַף הֵן אֵינָן בָּאוֹת כִּי-אִם מִפְּנֵי חֹסֶר-דֵּעָה לְהִסְתַּכֵּל הִסְתַּכְּלוּת בְּהִירָה בְּגֵאוּת ד'. הַהַכְנָעָה מִפְּנֵי הָאֱלֹהוּת, שֶׁהִיא דָּבָר טִבְעִי בְּכָל נִבְרָא, בְּכָל הֲוָיָה שֶׁפְּרָטִיּוּת מִתְגַּלָּה בְּקִרְבָּהּ, לְהִתְבַּטֵּל בִּפְנֵי הַכְּלָלוּת וְקַל-וָחֹמֶר בִּפְנֵי מְקוֹר הַהֲוָיָה שֶׁל הַכְּלָלוּת, שֶׁהוּא חָשׁ בּוֹ עֶלְיוֹנוּת שֶׁל אֵין-קֵץ לְגַבֵּי הַכְּלָלִיּוּת, – לֹא צַעַר וְדִכְדּוּךְ יֵשׁ בָּהּ, כִּי-אִם ענֶג וְקוֹמְמִיּוּת, שִׁלְטוֹן וּגְבוּרָה פְּנִימִית מְעֻטֶּרֶת בְּכָל יפִי. כְּשֶׁמִּתְפַּתַּחַת הַהַכָּרָה הַזּאת שֶׁל גֵּאוּת ד' בְּקֶרֶב הַנְּשָׁמָה בְּכָל דְּרָכֶיהָ הִיא מְרַצָּה אֶת הַחַיִּים בְּשִׁעְבּוּדָם הַטִּבְעִי, מְמַלְּאָתָם נַחַת וְחַיִּים לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהַפְּרָט מַכִּיר אֶת גּדֶל הַכְּלָל וַהֲדַר מְקוֹרוֹ, וְכָל הָעז וְהַהוֹד שֶׁבְּמַחֲזוֹת הַמְּצִיאוּת הוֹלֵךְ וּמִתְעַלֶּה, מִתְכַּלֵּל וּמִתְאַדֵּר, עַל-יְדֵי הַקְטָנָתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה לִפְנֵי יוֹצְרָהּ. הַהַקְטָנָה הַטִּבְעִית הַזּאת מַצְמִיחָה גַּדְלוּת אַדִּירָה, שִׁלְטוֹן שֶׁל הוֹד-מַלְכוּת וּנְהוֹרָא מְעַלְּיָא, הַמְשַׂחֶקֶת בְּכָל עֵת בְּענֶג עֶדְנַת מְצִיאוּתָהּ וְעֲלִּיזָה בְּחֶלְקָהּ הַהוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵב, הוֹלֵךְ וּמִתְגַּדֵּל עַד אֵין חֵקֶר, אֵין קֵץ, עַד תַּאֲוַת גִּבְעת עוֹלָם. אֲבָל מָתַי הִיא טִבְעִית? 

עמוד קכו

כְּשֶׁגְּדֻלַּת הָאֱלֹהוּת מִצְטַיֶּרֶת יָפֶה בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה, בְּצוּרָה שֶׁל דֵּעָה טְהוֹרָה, שֶׁל שֵׂכֶל מִתְעַלֶּה מִכָּל מַהוּת וְשֶׁל דִּמְיוֹן עָשׂוּי בְּטוּב הַחַיִּים מְמֻלָּא בְּכָל הוֹד וְתִפְאֶרֶת גְּדֻלָּה, שֶׁאָז נִתְבַּעַת הַהִתְבַּטְּלוּת מִכָּל זָוִיּוֹת הַנְּשָׁמָה, מִכָּל כְּלָלוּתֶיהָ וּפְרָטֻיּוֹתֶיהָ.

לְרַגְלֵי הַמְּנִיעָה הַכְּלָלִית שֶׁל הַלִּמּוּד הָרוּחָנִי בָּעִנְיָנִים הָאֱלֹהִיִּים הוֹלֵךְ מֻשַּׂג הָאֱלֹהוּת וְנֶחְשָׁךְ, מֵאֵין עֲבוֹדָה שִׂכְלִית וְהֶרְגֵּשִׁית מְטהָרָה. עִם זֶה הַפַּחַד הַחִיצוֹנִי וְהָאֱמוּנָה הַטִּבְעִית וְהַשִּׁעְבּוּד שֶׁל הַהַכְנָעָה נִשְׁאָרִים בִּלְבָבוֹת רַבִּים בְּתוֹר הַשְׁפָּעַת יְרֻשָּׁה מֵאוֹתָן הַתְּקוּפוֹת, שֶׁהַדֵּעָה וְהַהַרְגָּשָׁה הָאֱלֹהִית הָיְתָה מְאִירָה בָּהֶן בְּעֻזָּהּ, עַד שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה מִצַּד גָּדְלָהּ לְשַׁעְבֵּד אֵלֶיהָ אֶת כָּל הַנְּפָשׁוֹת. וְכֵיוָן שֶׁנְּקֻדַּת-הַתּוֹךְ שֶׁל הַהַכָּרָה הָאֱלֹהִית עֲמוּמָה הִיא הֲרֵי הַמַּהוּת הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה בֶּהָמוֹן, וְגַם בַּיְחִידִים שֶׁהֵם רְאוּיִים לִהְיוֹת לִמְאִירֵי דֶּרֶךְ לָהֶם, רַק בְּתוֹר כּחַ תַּקִּיף שֶׁאֵין לְהִמָּלֵט מִמֶּנּוּ וְהֶכְרֵחַ הוּא לְהִשְׁתַּעְבֵּד אֵלָיו. כְּשֶׁבָּאִים לְהִשְׁתַּעְבֵּד לַעֲבוֹדַת-אֱלֹהִים עַל-פִּי הַמַּצָּב הָרֵיקָן הַזֶּה, שֶׁל הַצִּיּוּר הָאָפֵל הַמָּלֵא תּהוּ-וָבהוּ שֶׁמִּתְהַוֶּה בָּרַעְיוֹן כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל-דְּבַר אֱלֹהִים בְּלֹא הַשְׂכָּלָה וּבְלֹא תּוֹרָה, יִרְאָה תַּתָּאָה הַנְתוּקָה מִמְּקוֹרָהּ, שֶׁהוּא יִרְאָה עִלָּאָה 31, הָאָדָם הוֹלֵךְ וּמְאַבֵּד אֶת זהַר עוֹלָמוֹ עַל-יְדֵי מַה שֶּׁהוּא מְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ לְקַטְנוּת הַמּחִין. אֵין גֵּאוּת–אֱלֹהִים מִתְגַּלָּה אָז בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ כִּי-אִם שִׁפְלוּת דִּמְיוֹנוֹת פְּרוּעִים, הַמְצַיְּרִים תְּכוּנָה שֶׁל אֵיזוֹ מְצִיאוּת בְּדוּיָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת, מְדֻלְדֶּלֶת וּקְצוּפָה, שֶׁמַּבְהֶלֶת אֶת כָּל מַאֲמִין בָּהּ וּמְדַכֵּאת אֶת רוּחוֹ, מְטַמְטֶמֶת אֶת הַלֵּב וּמוֹנַעַת אֶת עֲדִינוּת-הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הָאָדָם מִלְּהִתְגַּבֵּר, וְעוֹקֶרֶת אֶת הַזִּיו הָאֱלֹהִי שֶׁבְּנִשְׁמָתוֹ. וְאַף אִם יאמַר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ שֶׁאֱמוּנָה זוֹ הִיא בַּד' אֶחָד הִיא מִלָּה רֵיקָה שֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה יוֹדַעַת מִמֶּנָּה כְּלוּם, וְכָל עֲדִין-רוּחַ מֻכְרָח הוּא לְהַסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה, וְזאת הִיא הַכְּפִירָה שֶׁבְּעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא כְּשֶׁאָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם 32 הַדַּעַת הָאֱלֹהִית בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל – וּבָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

הַהִתְיַשְּׁבוּת הַנַּפְשִׁית הַגַּסָּה, עַל-דְּבַר מְצִיאוּת הַתּכֶן הָאֱלֹהִי בְּעֶצֶם הַמִּלִּים וְהָאוֹתִיּוֹת בִּלְבַדָּן, זאת הִיא שֶׁמַּחְפִּירָה אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת, וְהַכְּפִירָה בָּאָה כְּעֵין צְעָקָה מֵעָצְמַת מַכְאוֹבִים לִגְאל אֶת הָאָדָם מִבְּאֵר צָרָה נָכְרִיָּה 33 זוֹ, לְהַעֲלוֹתוֹ מֵחֶשְׁכַת הָאוֹתִיּוֹת וְהַפִּתְגָּמִים לִמְאוֹר הָרַעְיוֹן וְהָרֶגֶשׁ, עַד שֶׁהִיא מוֹצֵאת מָקוֹם לַעֲמד גַּם בְּמֶרְכַּז הַמּוּסָרִיּוּת. יֵשׁ לַכְּפִירָה זְכוּת-הַקִּיּוּם הָאֲרָעִי, מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה לְעַכֵּל אֶת הַזֻּהֲמָא שֶׁנִּתְדַּבְּקָה בָּאֱמוּנָה מֵאֶפֶס דַּעַת וַעֲבוֹדָה. זוֹהִי כָּל תְּעוּדָתָהּ בַּמְּצִיאוּת – לְהָסִיר אֶת הַצּוּרוֹת הַמְיֻחָדוֹת מֵהַמַּחֲשָׁבָה הַמַּהוּתִית שֶׁל כָּל הַחַיִּים וְשׁרֶשׁ כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת כֻּלָּן. כְּשֶׁנִּמְשָׁךְ הַמַּצָּב הַזֶּה מֶשֶׁךְ שֶׁל דּוֹרוֹת מֻכְרַחַת הַכְּפִירָה לָצֵאת בְּצוּרָה תַּרְבּוּתִית לַעֲקר אֶת זֵכֶר אֱלֹהִים וְאֶת כָּל הַמּוֹסָדִים שֶׁל עֲבוֹדַת-אֱלֹהִים, אֲבָל לְאֵיזוֹ עֲקִירָה מְכַוֶּנֶת הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה? לַעֲקִירַת הַסִּיגִים שֶׁהֵם רַק חוֹצְצִים בֵּין הָאָדָם וּבֵין אוֹר אֱלֹהֵי אֱמֶת, וְעַל מַשּׁוּאוֹת הֶחֳרָבוֹת שֶׁהַכְּפִירָה מַחֲרֶבֶת תִּבְנֶה דַּעַת-אֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּבָה אֶת הֵיכָלָהּ. כְּדֵי לְטַהֵר אֶת הָאֲוִיר מִזֻּהֲמַת הַחֻצְפָּה וְהָרִשְׁעָה שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה בְּמַהוּת הָאֱלֹהוּת, – הֲצָצָה הַמְבִיאָה לִידֵי עֲבוֹדָה זָרָה 34, – בָּאָה הַכְּפִירָה הַמֻּחְלֶטֶת, שֶׁגַּם הִיא 

עמוד קכז

אֵינָהּ טוֹבָה מֵהָרִאשׁוֹנָה אֲבָל מִתְנַגֶּדֶת לָהּ תַּכְלִית נִגּוּד. מִתּוֹךְ הַהִתְנַגְּשׁוּת שֶׁל שְׁנֵי הַהֲפָכִים הָאֵלֶּה תֵּעָזֵר הָאֱנוֹשִׁיּוּת 35 עֵזֶר גָּדוֹל, לְהִתְקָרֵב לְדַעַת ד' יְדִיעָה מְאִירָה, הַמְקָרַבְתָּהּ לְאָשְׁרָהּ הַזְּמַנִּי וְהַנִּצְחִי. בִּמְקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה הַשּׁוֹמֵמָה שֶׁל הַהִתְפָּרְצוּת אֶל מַהוּת הָאֱלֹהוּת תָּבוֹא בְּלִבּוֹ מַחֲשָׁבָה בְּהִירָה שֶׁל הַמּוּסָר הַטָּהוֹר וְהַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, הַמִּתְנוֹצְצִים מֵאוֹר הָאֱלֹהִי וּקְשׁוּרִים תָּמִיד בִּמְקוֹרוֹ, שֶׁהִיא מַתְוָה לָאָדָם אֶת דַּרְכֵי הַחַיִּים וּמַצִּיגָתוֹ בְּאוֹר ד'. הָרוּחַ הֶחָזָק יָבוֹא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת 36 וְיָקִים בִּסְעָרָתוֹ בְּעַל-כָּרְחָם אֶת הַקְּבוּרִים בְּקִבְרֵי- הַחַלְחָלָה שֶׁל הָאֱלֹהִיּוּת הַדִּמְיוֹנִית הַחוֹלָנִית: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם", "וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" 37. יְטַהֵר רוּחַ-הַפְּרָצִים שֶׁל הַכְּפִירָה אֶת כָּל הַסְּחִי שֶׁנִּתְקַבֵּץ בַּשֶּׁטַח הַתַּחְתּוֹן שֶׁל רוּחַ הָאֱמוּנָה, וּמִתּוֹךְ-כָּךְ יְטהֲרוּ הַשָּׁמַיִם וְיֵרָאֶה הָאוֹר הַבָּהִיר שֶׁבִּתְכוּנַת הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא שִׁירַת הָעוֹלָם וֶאֱמֶת הָעוֹלָם.

מִי שֶׁמַּכִּיר אֶת הַתּוֹךְ שֶׁבַּכְּפִירָה מִצַּד זֶה מוֹצֵץ הוּא אֶת דִּבְשָׁהּ וּמַחֲזִירָהּ לְשׁרֶשׁ-קְדֻשָּׁתָהּ, וּמִסְתַּכֵּל בְּהוֹד הַקֶּרַח הַנּוֹרָא 38 – כְּפר שָׁמַיִם 39.

כְּשֶׁמְּמַצִּים אֶת עמֶק-דִּינָהּ שֶׁל הַמְּרִידָה וְהַכְּפִירָה, הָאוֹמֶרֶת לִזְנחַ טוֹב הַמְנֻחָל מֵאָבוֹת בִּשְׁבִיל אֵיזֶה חֲזוֹן-לֵב חָדָשׁ, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת רַעְיוֹן- תְּשׁוּבָה כְּלָלִי הַמַּכֶּה גַּלִּים, מוֹצְאִים אֶת הַצַּד הַטּוֹב שֶׁבָּהּ, שֶׁהוּא הַגַּרְעִין הַכְּלָלִי שֶׁל הַתְּשׁוּבָה מִכָּל שִׁפְלוּת וּמִכָּל קִלְקוּל, וּמִתּוֹךְ-כָּךְ בָּאִים גַּם לָשׁוּב מֵהַקַּלְקָלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בַּהֲרִיסָה עַצְמָהּ, וְאָז שָׁבִים אֶל ד' בֶּאֱמֶת וּגְאֻלָּה בָּאָה לָעוֹלָם. תִּקּוּן-הָעוֹלָם, שֶׁיָּצָא מִמְּקוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאִידֵאָל שֶׁל הַתְּשׁוּבָה. כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם קוֹבֵעַ לוֹ בְּתַכְסִיס-חַיָּיו עַל פִּי מִדָּה קְבוּעָה, לֹא יוּכַל לָצֵאת מִיְּדֵי הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁבַּשֵּׂכֶל, בַּמִּדּוֹת וּבַמַּעֲשֶׂה, וְאֵיכָה זֶה יִשְׁתַּלֵּם אָפְיוֹ? לָכֵן חָלִילָה לְהַהֶרְגֵּל לִהְיוֹת הַכּחַ הָעִקָּרִי בְּהַנְהָגַת הַחַיִּים, הַכְּלָלִיִּים וְהַפְּרָטִיִּים, וּלְעוֹלָם צָרִיךְ הָאָדָם הַיָּחִיד, וְכֵן הַחֶבְרָה כֻּלָּהּ, לִהְיוֹת מְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ וּמְרַפֵּא אֶת שְׁבָרָיו הָרוּחָנִיִּים וְהַמַּעֲשִׂיִּים. כָּל חִדּוּשֵׁי-הַחַיִּים וְכָל הַשְּׁאֵלוֹת הַמְהַפְּכוֹת אֶת סִדְרֵי הָעוֹלָם כְּדֵי לַהֵטִיבוֹ, הִנָּם אַךְ אֳרָחוֹת שֶׁל תְּשׁוּבָה, וְתָמִיד צְרִיכָה הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת עוֹמֶדֶת בְּראשׁ הַפִּסְגָּה שֶׁל סֻלַּם הַהַשְׁלָמָה הָאֱנוֹשִׁית.

מִתְּקוּפָה לִתְקוּפָה הוֹלֶכֶת וּמִתְבָּרֶרֶת הַתַּעֲרבֶת שֶׁל אֱמוּנַת-הַיִּחוּד הַטְּהוֹרָה עִם מַחֲשַׁכֵּי הַהַגְשָׁמָה, וּבְכָל פַּעַם שֶׁחֵלֶק יָדוּעַ מֵהַהַגְשָׁמָה נוֹפֵל – נִדְמֶה כְּאִלּוּ הָאֱמוּנָה נוֹפֶלֶת, וְאַחַר-כָּךְ מִתְגַּלֶּה שֶׁלּא נָפְלָה הָאֱמוּנָה כִּי-אִם נִתְבָּרְרָה. בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לְשִׁיבַת הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁי אֶל סְפִירַת הָאֱמוּנָה הַבָּרָה נוֹפֶלֶת קְלִפַּת הַהַגְשָׁמָה הָאַחֲרוֹנָה הַדַּקָּה, שֶׁהִיא יַחַשׂ הַמְּצִיאוּת בִּכְלָלוּת אֶל הָאֱלֹהוּת 40, שֶׁבֶּאֱמֶת כָּל מַה שֶּׁאָנוּ מַגְדִּירִים בַּ"מְּצִיאוּת" הוּא מֻפְלָג מֵהָאֱלֹהוּת בְּעֵרֶךְ בִּלְתִּי-נֶעֱרָךְ. צְלָלֶיהָ שֶׁל שְׁלִילָה זוֹ דּוֹמִים הֵם לִכְפִירָה, מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת הִיא הַמַּעֲלָה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה שֶׁבָּאֱמוּנָה כְּשֶׁהִיא מִתְבָּרֶרֶת 

עמוד קכח

יָפֶה, וּמִתְרַגֵּל הָרוּחַ לְהַקְשִׁיב אֶת קֶשֶׁב הָאֱמוּנָה עַל-פִּי הַמַּעֲשִׂים וְעַל-פִּי הַהַשְׁפָּעוֹת, הוֹפָעוֹת הַהֲוָיָה וְהוֹפָעוֹת הַתּוֹרָה וְהַמּוּסָר, – הַדַּעַת שֶׁהָאֱלֹהוּת מַשְׁפַּעַת אֶת הַמְּצִיאוּת וּמִמֵּילָא הִיא לְמַעְלָה מֵהַמְּצִיאוּת, וְחוֹזֶרֶת הַכְּפִירָה הַדִּמְיוֹנִית הַמִּטַּהֶרֶת מִטֻּמְאָתָהּ לִמְרוֹמֵי הָאֱמוּנָה הַיּוֹתֵר טְהוֹרָה 41. וְאָמְנָם צְרִיכָה הִיא שְׁלִילַת- הַמְּצִיאוּת הַזּאת, הַחוֹזֶרֶת לִמְקוֹר כָּל הַהֲוָיוֹת וְאֵיתָנִיּוּת הַיּוֹתֵר תַּמְצִיתִית שֶׁל הֲדַר כָּל הַמְּצִיאוּת, בִּינָה מְהֻדֶּרֶת שֶׁבְּכָל יוֹם צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת אוֹתָהּ לִמְקוֹר טָהֳרָתָהּ.

אָמְנָם נִפְגֶּמֶת הִיא הָאֱמוּנָה עַל-יְדֵי בִּטּוּלָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה, הַמְּבִיאָה לְהַכָּרַת גְּדֻלַּת אֱלֹהִים, הַשְּׁלֵמוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְעֵרֶךְ, וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת אֶת הַפְּרִי הַטּוֹב שֶׁהִיא צְרִיכָה לָתֵת, אֵינָהּ מְרוֹמֶמֶת אֶת הַנְּשָׁמוֹת בְּגָלוּי מִשִּׁפְלוּתָן, וּבוֹזֶיהָ וּמְחַלְּלֶיהָ מִתְרַבִּים. אֲבָל אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל נְעוּצָה הִיא בְּאֵין-סוֹף, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל תּכֶן שֶׁל אֱמוּנָה, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נֶחְשֶׁבֶת בֶּאֱמֶת אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל לָאִידֵאָל שֶׁל הָאֱמוּנָה, וֶאֱמוּנַת הֶעָתִיד, "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" 42, הַגָּבוֹהַּ בְּאֵין-עֲרךְ מִתּכֶן שֶׁל אֱמוּנָה בַּהוֶה. הַרְבֵּה מַדְרֵגוֹת בַּמּוֹרָד יוֹרֵד הוּא הַצִּיּוּר הָרוּחָנִי, עַד כְּדֵי לְהִקָּרְאוֹת בְּשֵׁם אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל בְּעֶצֶם בְּתוֹר אֱמוּנָה מַמָּשׁ וְלֹא בְּתוֹר הָאִידֵאָל הָאֱמוּנִי. בָּאֱמוּנָה עַצְמָהּ חָל הַפְּגָם שֶׁל הַכְּפִירָה, אֲבָל בָּאִידֵאָל הָאֱמוּנִי אֵין פְּגַם הַכְּפִירָה מַגִּיעַ כְּלָל. הוּא לְמַעְלָה מִמֻּשַּׂג הַכְּפִירָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִמֻּשַּׂג הָאֱמוּנָה. הַכְּפִירָה אֵין לָהּ אִידֵאָל אֲמִתִּי, "אֵל אַחֵר אִיסְתְּרַס וְלָא עָבֵד פֵּירִין" 43, הַיֵּאוּשׁ וְהַתּהוּ אֵינָם נוֹתְנִים מְאוּמָה, וְעַל-כֵּן אֵין מָקוֹם לְאִידֵאָל הָפוּךְ מֵהָאִידֵאָל שֶׁל הָאֱמוּנָה, אַף-עַל-פִּי שֶׁיֵּשׁ עִנְיָן שֶׁל הִפּוּךְ וְהַקְבָּלָה לְעֻמַּת גּוּף הָאֱמוּנָה: "שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים" 44 הָאִידֵאָל הָאֱמוּנִי, שֶׁגַּם אֵצֶל משֶׁה הָיָה לְאִידֵאָל, שֶׁלּא נִתַּן לוֹ, אֵינֶנּוּ בַּמְּצִיאוּת בִּקְלִפָּה. וְהַשְׁפָּעָתוֹ שֶׁל שַׁעַר-הַחֲמִשִּׁים הַזֶּה, שֶׁל אִידֵאַל-הָאֱמוּנָה, נוֹתֶנֶת הִיא חַיִּים עֶלְיוֹנִים לְכָל הַשְּׁעָרִים כֻּלָּם וּמַכְנִיעָה אֶת קְלִפַּת הַכְּפִירָה חַסְרַת הָאִידֵאָל מִפְּנֵי קְדֻשַּׁת הָאֱמוּנָה הַקְּשׁוּרָה בְּאִידֵאָל נִצְחִי, "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים" 45.

לְמַרְאֵה זַעֲזוּעֵי הָאוֹרוֹת כְּמוֹ אֵלֶּה חוֹשְׁבִים שֶׁהָאֱמוּנָה נוֹפֶלֶת, שֶׁהָעוֹלָם מִתְהַפֵּךְ, וּבֶאֱמֶת הַצְּלָלִים נָדִים וְזָזִים, בּוֹרְחִים וּמִסְתַּלְּקִים לְפַנּוֹת מָקוֹם לָאוֹר. הֶכְרֵחַ הוּא כְּדֵי לָשׁוּב לַבִּצָּרוֹן שֶׁל הָאֱמוּנָה שֶׁתָּשׁוּב לִתְחִיָּה בְּתוֹךְ כָּל נְשָׁמָה, לְהִתְעוֹרֵר הִתְעוֹרְרוּת חֲזָקָה לַהֲרָמַת דַּעַת אֱלֹהִים בְּכָל רָחְבָּהּ וְעָמְקָהּ, לְהִתְעַסֵּק בְּאָרְחוֹת הַשֵּׂכֶל הַיּוֹתֵר גָּנוּז, שֶׁבּוֹ עוֹלִים לְמַעְלָה מִכָּל הַגְדָּרָה. כִּי כְּשֵׁם שֶׁאִוֶּלֶת וְחֻלְשָׁה הִיא לְהַסִּיחַ דַּעַת וְלִסְגּר עַיִן מֵהַגָּלוּי, מֵהַיּפִי וְהָעז שֶׁבְּחַיֵּי הַמְּצִיאוּת הַמּוּחָשִׁית, כָּךְ טִפְּשׁוּת הִיא לְנַעֵר אֶת הַשֵּׂכֶל מִן הַנְּטִיָּה אֶל הַנִּסְתָּר שֶׁבְּמַעֲמַקֵּי הַנְּשָׁמָה, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר מִבִּלְעֲדֵי-זֶה לְהַכִּיר כָּל נִשְׂגָּב, כָּל מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה בַּחַיִּים וּבַהֲוָיָה מֵהַחוּשִׁים הַמְטֻמְטָמִים שֶׁלָּנוּ, שֶׁנֶּאֶטְמוּ מֵרב טֻמְאָה וְצָרָה. וְדַוְקָא בָּזֶה מִתְמַלְּאָה הַנְּשָׁמָה חַיִּים מְלֵאִים בְּדַעַת וְכִשָּׁרוֹן, וְעַל-יְדֵי מַעֲמִיקִים כָּאֵלֶּה מִתְמַלֵּא הָעוֹלָם אוֹרָה וְטַל-תְּחִיָּה, מְעוֹרֵר נִרְדָּמִים וּמְחַיֶּה מֵתִים. הַצַּדִּיקִים הַיּוֹתֵר מְעֻלִּים, הַגִּבּוֹרִים וְהַחֲכָמִים הַיּוֹתֵר שְׁלֵמִים בְּדַעַת-אֱלֹהִים שֶׁבִּבְנֵי- 

עמוד קכט

אָדָם, יִתְחַזְּקוּ מְאד לְהַגְבִּיר אֶת תְּשׁוּקַת חֵקֶר גְּדֻלַּת ד' בְּכָל הַדְּרָכִים, הַשִּׂכְלִיִּים וְהַמּוּסָרִיִּים. אָז תָּשׁוּב הָאֱמוּנָה לְאֵיתָנָהּ, תֵּלֵךְ וְתִתְרוֹמֵם וְתֵצֵא מֵאֲפֵלָתָהּ לְאוֹר גָּדוֹל וּתְהִי לִמְקוֹר-חַיִּים לְכָל הַנְּשָׁמוֹת הַיּוֹתֵר גְּבוֹהוֹת וַעֲדִינוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁהוּא בַּטֶּבַע הָאֲמִתִּי שֶׁלָּהּ, וּמִמֵּילָא יָשׁוּב אֵלֶיהָ כְּבוֹדָהּ וִיקָרָהּ גַּם בְּכָל הַשְּׂדֵרוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת כֻּלָּן. בְּיִשְׂרָאֵל זֶהוּ עגֶן-הַהַצָּלָה שֶׁל הָאֻמָּה בְּעֵת כָּזאת – לְהָשִׁיב לָהּ אֶת יְקַר הָאֱמוּנָה הָאֱלֹהִית הַטְּהוֹרָה, שֶׁהִיא כָּל יְסוֹד-חַיֶּיהָ.

אֲבָל דַּוְקָא כְּשֶׁהָאוֹרוֹת מִזְדַּעְזְעִים וּמִכּחָם הַכֵּלִים חוֹשְׁבִים לְהִשָּׁבֵר צָרִיךְ אִמּוּץ אַדִּיר, לְהוֹדִיעַ שֶׁאָמְנָם אֵין הָאוֹתִיּוֹת, הַתֵּבוֹת, הָעֻבְדּוֹת, גּוּפָן שֶׁל אוֹרוֹת 46, אֲבָל כֵּלִים הֵם, אֵיבָרִים שֶׁל גְּוִיָּה חַיָּה, הַנּוֹשֵׂאת בְּתוֹכָהּ אֶת הוֹד הַנְּשָׁמָה, וְאוֹי-אוֹי לְמִי שֶׁמְּסַלֵּק מֵהֶם גַּם אֶת הָעֵרֶךְ שֶׁל כֵּלִים, מִי שֶׁמְּבַעֵר אֶת הַקּדֶשׁ שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת, הַתֵּבוֹת, הַמַּעֲשִׂים וְהַצִּיּוּרִים, גַּם מִתְּחוּם שֶׁלָּהֶם. אִלֵּם יִשָּׁאֵר בִּלְעָדָם בְּאֵין הֶגֶה, נִדְהָם בְּלֹא צִיּוּר מַחֲשָׁבִי פְּנִימִי וְרָצוּץ כֻּלּוֹ מֵאֶפֶס כּחַ מַעֲשִׂי, סָחוּף בִּזְרָמִים שׁוֹמֵמִים, הַמְשַׁמְּמִים אֶת כֻּלּוֹ, אֶת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ.

רוֹמְמוּ אֶת הָאֱמוּנָה, הַעֲלוּ אֶת הָרַעְיוֹן, וְהָבוּ גּדֶל לַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים שֶׁעַל-פִּי הַהִתְלַבְּשׁוּת שֶׁל הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּיּוּר הַמֻּשְׂכָּל, הַלָּבוּשׁ בְּכחַ הַדִּמְיוֹן וּבְאוֹצַר חַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה, עֲבוֹדַת הַחַיִּים הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה כֻּלָּהּ.

28 זהר יתרו פה. [ותיקוני-זוהר תיקון ל]. 

29 זהר בהר קי.

30 ע' זהר נשא קכז:, תיקוני-זהר תיקון סו [דף צז:] וביאור הגר"א [דף קיג.].

31 ע' זהר הקדמה יא:-יב.

32 זהר בא מב:

33 על-פי משלי כג, כז.

34 ע' [בפירוש] תפארת-ישראל חגיגה פרק ב משנה א אות ה.

35 ע' ישועות-משיחו [לר"י אברבנאל] חלק ב פרק ה "שבהיות האדם בלתי נוטה אל אמונה מהאמונות משולל מכולן יקבל יותר בנקלה האמונה האמתית".

36 יחזקאל לז, ט.

37 יחזקאל לז, יב-יג.

38 יחזקאל א, כב.

39 על-פי איוב לח, כט.

40 מורה-נבוכים א פרקים ח, לה, נו, נז. ספר הישר ("לרבנו תם") שער ג "אין דבר אשר צריך להחביר לבורא יתברך, לא כח ולא חיים ולא חכמה ולא מציאות ולא אחדות כי הוא נעלם מכל אלה הכחות וכו'", ועיין שם שער ח. לקוטי הגר"א בסוף ספרא דצניעותא "סוד הצמצום". ובאר-יצחק ללקוטי הגר"א (ווארשא תרמ"ט) דף קכג: הכל מתחלק לג'. ביאורי-הגר"א תיקוני-זוהר דף צא., ד"ה דאיהו, וע' שיעור קומה פרק א.

41 ע' מורה-נבוכים א פרק ה.

42 שמות ג, יד.

43 זהר משפטים קג.

44 ראש-השנה כא:

45 תהלים לו, י.

46 ע' זוהר יתרו פה:

עין איה / ברכות ב / פרק שישי–כיצד מברכין / יז. ברכות לח/א

יז. ברכות לח/א

ת"ר, מהו אומר המוציא לחם מן הארץ, ר' נחמי' אומר מוציא לחם מן הארץ. ההתבוננות בגדולת השם יתברך כדי להיות זוכה למדת אהבה ויראה אמתית תתכן בשני פנים. האחד הוא בהסתכלות מדעי בפעולותיו ית' השלימות הערוכות בחכמה וחסד וצדק ומשרים. והב' מההסתכלות המדעי

עמוד קעז

תבא הסתכלות הרגשי, להשתוקק לאהבתו ית' ויראת רוממותו מצד עצם כבודו. אע"פ שאין דרך במדע להבין מהותו ית', מ"מ בהשערת הלב וחשק הנפש תתנוצץ חמדה למי שעושה כל אלה המעשים הגדולים. ואיך שיהי' האדם חייב להדריך עצמו, זהו דבר מסופק אם די לו בהסתכלות מדעי בפעולות ד' ית' ודרכיו והתרגשות הנפש הפנימית תבא מאילי', או שמחוייב ג"כ להיות משיב אל לבו כל הערך של המשפט השכלי הבא מהידיעה במעשי ד', ולהוליד בעצמו השתוקקות נעלה מכל מדע וחשבון אל עצם כבוד ד', שלא ניתן להאמר ולהחשב בדעת וחשבון מפני שהוא מרומם מכל חשבון. וזהו החילוק שבין "המוציא" ל"מוציא", ב"מוציא" אין אנו מדברים כ"א על הפועל מצד הפעולה לבדה ואין אנו נוגעים כלל בעצם הפועל, מפני שכל תכלית מדעינו אינה אלא בפעולה. וב"המוציא" בה"א הידיעה, אנו מגיעים ג"כ להרגשת הלב בהשתוקקות הנפש הפנימית לכבוד השם ית' מצד עצמו, שהוא למעלה מכל ההוד המשוער מצד הפעולות. שאובנתא דליבא זאת היא תולדת האור הפנימי שבטבע נפש האדם, היוצאת אל הפועל ע"י מה שמסקלים מפני' את מכשולי הדרכים, והיא עולה מאלי' אל מקום כבודה, כאמורי "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", וכיו"ב.

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / ל. ברכות נה/א

ל. ברכות נה/א

אר"י אמר רב, יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב בדעתו תהומות נבקעו ושחקים יערפו טל. הכשרון האמיתי של המצייר האמן

עמוד רסד

כשהוא ברום מעלת כשרונו, ובפרט מי שהגיע למדה זו שכשרונו נקדש ברוח אלהים, הוא להיות מכיר בעמקי טבעי המציאות בין מצד הגשמי שלהם בין מצד הרוחני שבהם. והנה כללות בנין המציאות נאמר עליו "בחכמה ובתכונה וכדעת". והדברים כוללים יחש המציאות כולה בכללה, ויחש חלקיה זה לזה, הרוחניות והגשמיות. ובכלל הננו מכירים את הכוחות הגשמיים לנפעלים ואת הכוחות הרוחניים לפועלים עליהם, לשכללם ולפתחם. החכמה תאמר על העמדת המציאות כולה בעצה עמוקה, שהיא מלאה כח ועז של קיום נפלא והערכה של שיווי ויושר נהדר. אמנם התבונה תאמר על ערך המציאות לא כפי מה שהיא לפנינו, או כפי מה שהוא בתחילת בריאתו, שזה הערך יוכל להאמר גם על המציאות הגשמית לבדה שגם בחוקי' אנו רואים חכמה נפלאה, כ"א תאמר עוד על הכונניות שנתכוננו בהמציאות בכללה להיות הולכת וטוב, הולכת ומתעלה, עד שתבא לידי ערך רם ומאד נעלה ככל היעודים הגדולים שיהיו לעתיד לבא. "והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים", וברכת הטבע כולה, שאמנם הכל הוכן בחכמת אלהים, שמזה המעמד הירוד יתכונן המצב הנעלה שלעתיד. וההפעלה הזאת פועלים רק הכוחות הרוחניים. ע"כ אמר " ד' בחכמה יסד ארץ", החכמה של העמדת המציאות כמו שהיא נראית ג"כ בגשמותה של המציאות. "כונן שמים בתבונה", הרוחניות של המציאות, הכוחות הפועלים לרומם ולשכלל אותה, היא בתבונה, הבנה של תולדה וחידוש דבר מדבר, כלומר השתלשלות של תולדות חדשות העולות ברום מעלות גבוהות. אמנם קיבוץ החכמה והתבונה הנמצא ע"י הערכת הגשמיות אל הרוחניות לא יושלם לגמרי כ"א בדעת. הדעת היא ההכרה העמוקה, שאינה עוזבת כל פרט קטן מפרטי המציאות היותר קטנים שלא תשלימהו בתכלית שכלולו. וזה בא מצד ההכרה היותר חודרת בפנימיות צרכיהן ורגשיהן של כל בריותיו אשר ברא. ואמר " בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל", להצמיח פרי לכל גויה וגויה די מחסורה, נפשות רבות וחסרונם וכל הדברים היתירים יותר מכדי ההכרח, והם כדי להנעים את החיים ולהרחיב את הדעת, למלא את משאלות ההרגשות היותר דקות והיותר פנימיות, שהכל גלוי וידוע לפני אל ראי ית'. והנה בכל פעולה וכל כח פרטי שבבריאה צריך לשיתוף של שלש אלה, להעריך את כח החכמה בקיום והעמדה של חוזק המציאות, עם ההכשר להיות מתעלה במעלות ועליות של רוממות שונות, בצירוף הדיוק הנמרץ של מניעת ההשמטה של כל נקודה קלה וקטנה הדרושה להשכלול הכללי והפרטי. והנה כל אלה הדברים הנאמרים בכללם ביוצר כל ית"ש בהעריכנו את פלאות חכמת היצירה כולה, צריכין להמצא מעין דוגמתן בחכם שלם לחכמת מלאכת מחשבת. ועל ערך היותר נשגב ויותר רם נתברך בזה בצלאל ע"פ רוח אלהים. להשלים ציור אמיתי צריך חכמה גדולה בהעמדת החלקים הגשמיים שבו, בחלוקות אורותיו וצלליו חלקי ציציו ופרחיו וכיו"ב, הכיון והדיוק הנמרץ אל עצם טהרת המציאות הכיוון. אמנם יותר מזה תגדל ערך חכמת הציור בתור חכמה גבוהה ומלאכת מחשבת מצד הרוחני שבה. כי הציור צריך שיהיה מלא ענין, פועל על הכוחות הנפשיים למלאותם כבוד וקדושה פנימית, מרוממם ומנשאם אל הדר כבוד אל עליון לרוממו ולגדלו בלב נאמן ורוח טהור, ועם זה לא יחסר מן הציור כל נקודה היותר פנימית, בין מצד גשמיות הציור כפי שויונו אל הטבע והמציאות, בין מצד רוחניותו כפי הראוי לעשות הרושם היותר חזק והיותר קדוש וטהור בלבבות, ואין ספק שגמר תכלית החכמה בכל שלימותה לפי המטרה הקדושה שהיתה במעשה המשכן א"א להגיע לזה כ"א ברוח אלהים, אשר השי"ת מלא אותו בחכמה, נגד חלק הגשמי של מלאכת המחשבת. בתכונה נגד החלק הרוחני שבה, ובדעת החלק הדייקני היותר פרטי בין מצד הרוחניות בין מצד הגשמיות. ויותר ממה שהי' כל אחד מאלה שלשת השלמויות שלם במלאכת הקודש הזאת של בצלאל מצד עצמו, היו נערכים כל אלה בצירוף נפלא באותו הצירוף של הרוחניות והגשמיות והדייקנות הפרטיות שיש בבריאה הכללית עצמה מצד גשמיותה ורוחניותה, ודייקנותה לעומת כל המשאלים היותר דקים שבכל נפש מרגשת. ומצד הרגש הקדוש שפעם בקרבו, הי' יודע לצרף את האותיות הפרטיות שנהם נבראו שמים וארץ, לדמות מעשיו בציוריו דומים למעשה בראשית מצד גשמיותם ורוחניותם ודייקנותם. וההערכה של ההשויה הכוללת את שלשת אלה היתרונות אחד מול רעהו, ורק בהכנה של חכמת אלהים כזאת היה ראוי לגשת [אל] עבודת המלאכה של החרשת והמחשבת במשכן, שהיה צריך להשכין בו כבוד אלה נורא הוד, ולהשלים על ידי כל המלאכה את קדושת נפשות כלל ישראל ולהאדיר קרבתם אל ד' אלהי ישראל אדון כל המעשים ב"ה.

פנקס הדפים א' [1].[עריכה]

על פי רוב, הצד העליון שבמחשבה האלהית שהוא יותר מאיר ומבהיק, מחשיך הוא את האור של הצד התחתון שבה, ולפעמים כל דרכי החיים נובעים ומתמשכים מצד התחתון הקרוב למעשה ולגבול מסוים. וכשהצד העליון על ידי אורו הוא מכהה את הזוהר וממעט את הכח של צד התחתון שבמחשבה האלהית, אז אם אותה ההארה העליונה לא חדרה עדיין כל כך עד שתתן היא בכוחה הגדול את כל ההמשכות של הרעיון, של המעשה, של המוסר ושל המרץ, שצד התחתון היה נותן אותם, פועל האור העליון הזה להכשלת החיים, למיעוט הכח, לרפיון המוסר ולחולשת הנפש. על כן צריך הדבר להיעשות באופן כזה שהאור העליון כשהוא ממשמש ובא יהיה נתקן לבא על ידי המיצוע של האור התחתון, עד שיוסיף באחרון עצמו את אורו ויתן נשמה חדשה בתוך המעשים, ההרגשים והמחשבות, וכל משך החיים שנמשך מהמחשבה התחתונה. ובזה יקובל מהאור העליון תועלת בלא נזק.

משל לדבר, שני צדדים יש בהשגת האלהות, ההשגה האישית וההשגה הכללית. כלומר, ההשגה הראשונה הוא מה שהידיעה באה למצוא את מציאות האלהות מתוך העולם, להכיר את הבורא מתוך נבראיו, את היוצר מתוך היצירה, וההכרה של המציאות אינה גומרת את עשרה רק במציאות לבד, כי אם היא הולכת ועולה עד השגת השלמות הגמורה באין סוף, ומזה מתילדים המון רב של רעיונות ורגשות, המתחרות זו על זו בהברקתם והתלהבותם העליונה, וכשהם מסתדרים יפה מתילד בהם כח השמחה האהבה והגבורה, ביחד עם הנועם והעדן האלהי, וכל השלמות של המוסר והחיים נובעים מהם. אמנם בעליה יותר עליונה המחשבה עולה עד ההשגה הכללית, כלומר ההשגה שאין שם שום דבר כי אם אלהים לבדו הוא מצוי האמת, וכל ההגבלות והחילוקים, הסתירות והפירודים, אינם אלא ניצוצי דמיון, שלגבי המציאות האמיתית אינם בכלל מציאות, שהם אינם מצד פירודם כי אם פגמים של העדר, מצד היחידיות שלהם. וההכללה הזאת היא בוקעת ועולה בגבהי מרומים. בהתחלתה היא דומה לההבנה השפינוזית, האומרת שאין שום דבר כי אם אלהים וההשגות כולן הנן תארי האלהות. אמנם כשהדעה מתקצרת על ידי הגבולים, החולשות והכיעורים, שמתגלים במציאות, והשלמות האלהית מושכת את כל הלב והרעיון להחליטה בתכלית השכלול, אז מתגלה הרעיון הקנטי שאין הידיעות, אפילו החושיות, מתגלות לפנינו בצביונן האמיתי, ואם כן כל מה שאנו רואים הננו רואים רק צל של דבר ולא דבר, ואם כן כל מה שאנו דנים על דבר כיעור, רשע, חולשה והפסד, איננו כי אם מפני שכך נראה לנו הצל המועט המגיע לנו, וכן אנו רואים את עצמנו גם כן מצד צללי הוייתנו הכלולה בכל, אבל לפי האמת הכל שלם, מבהיק, מאיר ומשוכלל, והולך ומאיר [ומתאחד] בשטף של אין סוף. וזאת המחשבה מעלה היא אותנו עד עליוניותה, לדון שמעתה אין לומר על האלהות שהיא רק הכל, שהרי הכל הוא סוף כל סוף הוא קיבוץ של גבולים וצללים בעלמא, אלא שהוא באין ערוך יותר שלם מן הכל, לאין סוף, והשלמות האין סופית בגודל הוייתה אילו היתה מתגלה היה נראה לעין כי אין עוד כי אם השלמות שבפעל, האלהית, המאירה באין עוד, בתכלית כל השלמיות והמעלות. ומפני שהידיעה הזאת היא גנוזה בעמק המחשבה האנושית, על כן יש בקרבה נחל עדנים מהאורה האלהית, שהנשמה האלהית מתגדלת על ידה.

והנה המחשבה העליונה הזאת, הכללית, היא באין ערוך יותר מאירה מהמחשבה האישית, של הכרת השלמות האלהית מתוך היצירה, שאז יש יוצר ויש צורה וכל אחד עומד לבדו, אלא שהיוצר בו מקור החיים והשלמות, והצורה אינה מאירה וחיה כי אם מאורו. אבל המחשבה הכללית מוחקת את הצורה משום הבהקת האור של היוצר. והנה אף על פי שלפעמים אנו מתכשרים לבא גם כן עד גבהה של המחשבה העליונה, אבל זהו רק באישים מיוחדים ובזמנים מיוחדים, וגם אלה המיוחדים יוכל רק הניצוץ העליון של השכל שלהם להגיע עד רוממות מחשבה זו, ולא כל השכל כולו, ועל אחת כמה וכמה שלא כל ההרגש וכל כח המעשה יוכל לבא עד למדה העליונה הזאת. על כן אם על ידי ההשפעה של המחשבה העליונה יתמחקו כל האותיות של המחשבה התחתונה, הכל יועם ויוכת, המוסר יתנודד ושלמות האמונה תתרופף, החיים יחלשו והמרץ יחלש, והארץ תשאה שממה. לזאת כך היא דרך האורה, שיהיו תמיד יום ולילה בחוברת, והמאור הגדול יאיר בזמנו, ויתן מאור גם כן למאור הקטן ולכוכבים, עד אשר יוכשר הכל להתעלות, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. והיה יום אחד הוא יודע לד' לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור. והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון, בקיץ ובחורף יהיה. והיה ד' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.

פנקס הדפים א', [8].[עריכה]

עצם האמונה, בתור דת, איננה צריכה להקיף את כל החיים כולם, כי החיים הם למעלה ממנה ורחבים הם ממנה, והתורה היא בשביל ישראל. אבל נשמת האמונה, היא אור החיים האלהיים שבתוכה, זה הוא גבוה ונעלה מן הכל, והחיים נערכים רק לפי אותו החלק שהם זוכים מהארתו. מצד זה הננו סובלים הרבה מחסרון ההרחבה של הלימודים המדריכים לדעת אלהים בגבהם. כי כיון שהאורה האלהית מתעלמת, נכלל הכל רק באותו המובן שאמונה ודת מושגת בו. זה המושג, שהוא באמת רק חלק מן החיים והיה ראוי לו להסתפק בחלקו, מתוך שבו גנוז כל האורה האלהית שאינה מושגת בטהרתה חוץ ממנה, כבר חקוקה בקרבה התביעה של ההתפשטות על כל החיים. ונמצא שיש במצב הדת שני משפטים מתנגדים. מצד עצמה וערכה במקומה, שהיא רק הלבשה להכשר דעת אלהים בארץ, ראוי שתקח רק חלק בחיים ולא לכללם כולם בקרבה. אבל מצד הפנימיות האלהית שבה, כבר היא נתבעת שיהיו כל החיים כולם כלולים בקרבה, ושתשים על כל את משטרה. והנה החיים מרגישים בחלקתם את הניגוד, ואינם חפצים להיות נסגרים רק במסגר של הדת כפי הנחתה בתור הלבשתה. על כן כיון שנמצאים אנשים האומרים להכניס את כל החיים אל הדת, מוכרח הוא שימצאו להיפוך גם כן אנשים כאלה שהם מוצאים את עצמם נוטים להשתדל לגרש את הדת מכל גבול החיים. ובאמת שתי הקצוות הנן מפריזים, ולא יבאו למטרתם. אי אפשר להעמיד את החיים בלא אותה ההשפעה החשובה של הדת בחלקים השייכים לה, וכן אי אפשר שהחיים כולם, גם בדברים הרחוקים ממנה, יכנסו במסגרתה. אבל כל זמן שמובן הדת ומובן דעת האלהים הוא במדרגה אחת, לעולם לא ננצל מתוך המועקה של ההפכים והסתירות. דרישת אלהים, שהיא האור היותר רחב מן הכל במדע, והרגש היותר מאיר מן הכל בהרגשה, הוא באמת ברב עצמו מקיף את כל החיים, אבל הלא היא נטיה חפשית העומדת למעלה מכל גבול של דת ואמונה. אימתי יהיה זה – כשתתרחב דעת אלהים ברחבה הראויה לה, שאז יוכר היטב החילוק שבין הנשמה של התורה לגופה, שגוף התורה ראוי להיות מוגדר בחלקים מן החיים, ויתר החיים ישארו לעולם חפשים ממנו, אבל נשמת התורה, שהיא אור אלהים, היא מחיה את החיים, ולא יוסד חופש החיים רק לפי אותה המדה שיהיה הוא מאיר בעולם.

פנקס הדפים א', [20].[עריכה]

מה שאין אלהים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות. האלהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההויה. הדת היא אמצעי עוזר להכשיר את המעשים, המדות, הרגשות, סדרי החברה החיצונים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים ואת ההויה לדעת אלהים. אלהים איננו מתגלה בתוך הדת כי אם באותה המדה שהדת עצמה היא חצובה ממה שלמעלה מן הדת. דת זהו השם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל. תורת חיים איננה דת לחוד, תורת חיים שלנו היא התגלות אלהים, המתגלה מתוכה ביחד כמכל ההויה. התורה וההויה, בהיותם לאחדים מגלים הם את אלהים בחיים, בתוך הנשמה הפרטית והכללית. הקודש והחול הוא חלוק מצד הדת. הדת תשים משטרה על עניני הקודש, ותניח את ידה מעניני החול. זהו מושג מחוייב ממושג הדת. האלהים הוא מתגלה מן הכל, מתוך הקודש ומתוך החול.

פנקס הדפים א', [24].[עריכה]

כל זמן שאין האדם חושב כי אם על החיים שבחיים, שבחיים שהוא רואה שומע ומרגיש, הכל חי אצלו, וממילא הוא בא למצב של השלמת החיים שבקרבו. אבל כיון שהוא בא למדה זו, להעתיק את חי העולמים אל מקום מיוחד, מסתלק זוהר החיים של כל העולם ממנו, ואיננו שב אליו כי אם כשיבא לידי מדה זו שתשכיל אותו שכדי למצא את חי העולמים איננו צריך להביט באיזה מקום מיוחד. על כן כמקדם יכול הוא בלא שום רפרוף למצא את החיים שבחיים בחיים עצמם, בחיים שלפניו, במציאות המשתטח ביפיו וכל גווניו לעיניו. מדה זו מספקת לפי צד הנשמה שבאדם, שאינה צריכה כי אם לשוט במרחבים רוחניים, לשמח ולהתענג. אבל החיים המוגבלים, שהם מלאים מכשולים רבים, בהם מתוך סיבוכים וחשכים אין חי העולמים מתגלה בהם לעיני בשר. וכשאנו מוכרחים להמשיך חיים לתוך ארחות התבל שהם כל כך קשות ומלאות זעף, הננו צריכים לשא עין לשחקים, למצא את ד' למעלה מעולמנו, ליושב שחקים. ומי שבא לבקש יושב שחקים מצד תביעת הנשמה, הרי זה טועה, כי ד' אלהים הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וגם בחללו של עולם מקיף וסובב הכל ומלא כל. ומי שבא להסיח דעה מיושבי בשמים ביחש לארחות החיים המעשיים, הרי זה עומד לטבע במצולות הרשעה ולא ימצא מנח, כי לדרכי עולם צריכים אנו לתורה מן השמים.

פנקס הדפים, א', [37].[עריכה]

הכל מובן רק מצד אור אין סוף. חלק איננו מובן כל עיקר, כי אם דוקא הכל. הדבר הוא ההפך מהדעה ההמונית, שסוברת שענין הכלל של אין סוף הוא בלתי מובן, וחלקים פרטיים מובנים הם. לא כן היא הדעה הבהירה. דוקא דבר בודד פרטי איננו מובן, ורק הכל הוא מובן. והכל הוא הוא אין סוף באמת, במובנו העליון, שהרי הוא עולה עד אין סוף ונובע ממנו. וכמו שרק אין סוף מובן הוא בכללות ובדרך היקף, כן אין מנוחה לשום נפש, ואין מעמד לשום רעיון ורגש, רק באין סוף. המנוחה באה רק מהשקפת עולם מלאה, הרואה לפניה רק גילויים שהם פרטיים לפי הסקירה הפרטית הסוביקטיבית, וכלליים במצב האמיתי האביקטיבי של אין סוף. אמנם המנוחה המבוקשת בא תבא רק אז, כשיהיה היחש של ההכרה הברורה העליונה מונח יפה בלב, בהכרת כל חמדתו, באותה ההכרה המוחקת בעז האור שלה את כל רע וכל כיעור, כל עצב וכל שנאה מן הנשמה, וממלאת אותה טוב ויופי, שמחה ואהבה, ובמילויים הללו נעשית היא מלאה גבורה ואומץ רב.

היחש הזה איננו בא מתוך ההכרה המונותיאיסטית שאומרת הפילוסופיא הרגילה, וגם לא מתוך ההכרה הפנתיאיסטית של ההכרה השפינוזית המתאימה לרגשי הזמן החדש, כי אם דוקא מתוך ההכרה האלהית הברורה והפשוטה של האמונה. למרות העושר וההוד ורב-כל שיש בתיאורים הללו של מונותיאיסמוס ופנתיאיסמוס, אינם יכולים להוציא את ההכרה האין סופית מכלל דבר וענין פרטי. אף על פי שהפרטיות היא מוכחשת מתוכה, מכל מקום לעולם האדם החושב הוא העיקר בעצמו, וכל מה שהוא חושב הרי הוא לו לקנין הממלא את מאוייו, ויחש הקנין יוכר תמיד, למרות כל רוממות ההגיון של הפילוסופיא המראה את ההפך מזה. ומתוך שאין הדעת מתישבת ברגש הפוך וסתור מתוכו, בהכרה שמורה על עצמה שהאדם מתבטל לפניה לגמרי עד לאפסיות גמורה, ועם זה הוא מוחזק בעצמו, ועושה הוא את ההכרה לחפץ אחד מחפציו השייכים למילוי ספקו, אשר על כן לא תוכל הנשמה למצא את מנוחתה. אבל מה שלא תמצא בכל צלצולים פילוסופיים, תמצא בעומק האמונה. האמונה העמוקה באלהים המוטבעת באדם, מורה לו שהוא בטל הוא במציאות לגבי רוממות האלהות, ואם יש צורך הוא מקריב בעבור הקשר לאלהים את עצמותו ואת חייו, ויהרג ולא יעבור. בזה באה למקור מנוחתה, וממשכת היא בזה על עצמה ועל כל סביבה את האושר הנדרש לסיפוק האמת לאמתה, שהיא התביעה היותר פנימית שהנשמה האצולה מאור האמת דורשת בכל כחה.

פנקס הדפים, א', [38].[עריכה]

חסרון נמרץ יש בפנתיאיסמוס השפינוזי, והחסרון איננו בתוך עצמותו של המאמר כי אם בתוך האומר. הא כיצד, באמת כך נאה לומר ומחוור לומר שאין שום דבר חוץ לאלהות, כי אם הכל הוא אין סוף, וכל הפרטים אינם נראים פרטים מוגבלים ונפרדים כי אם לפי השגתנו, שאיננה נותנת את האמת בקרבנו פנימה. וכבר אמר גם הרמב"ם שאין מצוי אמת מבלעדו, ובידיעת עצמו ידע את הכל. אבל ההשכלה העכורה של האדם, וביותר הרצון העכור, הרוצה בדברים של תוהו ושל חסרון, זהו בעצם חסרון והעדר, שאין חסרון ושלילה שום דבר מצוי, כי אם חוסר הויה. וההכל שהאדם מורה עליו באצבעו הוא תמיד אותו הכל שהוא משיג לפי ערכו, ואם כן ההכל שלו הוא גם כן חסרון והעדר, וחסרון והעדר ודאי איננו כלום, ואם כן הוא גם כן איננו אין סוף ואיננו אלהות. על כן הפנתיאיסמוס צודקת היא רק על פי אותה המדה שיש שלמות באדם, בהכרתו וברצונו. מתוך אותה המדה הוא משקיף על שלמות ומציאות, וכל שלימות ומציאות ודאי איננו דבר אחר חוץ מאלהות. ולפי אותה המדה שיש באדם חסרון וליקוי בשכלו, ברצונו, ברגשו, ובכל מה שגורם פעולה על הכרתו, באותה המדה הפנתיאיסמוס הוא שקר. והעולם המוגבל הוא רק מצד ההעדר שבתוכו מסובב מאלהות, כמובן מתוך הצמצום המתגלה בתוכו ביחש לערך האלהות, שאין שייך לומר בה ערך. נמצינו למדים, שהדיעה האמתית, המנחה את האדם בדרך ישרה, המקרבתו אל האמת ואל הצדק, היא הדעה המונותיאיסטית המובנת לא במובן של הפילוסופיה, העושה את המחקר ואת הנחקר לטפל לתשוקת המדע שבאדם, כי אם לפי הנרגש בעומק האמונה וקבלת עול מלכות שמים מתוך הכרה וידיעה שלמה.

פנקס הדפים, א',48].[עריכה]

בתוך גלי הנשמה המתנשאים, מתנשאת כל ההויה, והיחש היחידי מתפלש הוא במלא כל. כל מה שההקדמות המוסריות השכליות, וכל הדברים המכשירים את העריגה האלהית שתסול את מסילתה באומץ רב, בזרם של אהבה נשאה ושל יראת רוממות מרעשת כל נימי הרוח, השבים לפעול גם כן על כל עצם, על כל לב ובשר, על כל קרב וכליות – כל מה שהכשרים אלה רבים הם וגמורים בכל צביונם, כן תגדל הפעולה של ההזרמה בפנימיותה, וכן יגדל פעלה על כל העולם היחושי, שבדרך השאלה הננו אומרים שהיא מחוצה לה, ובאמת כל כך גדולה היא הנפשיות אפילו הפרטיות, עד שקצרה ידנו לתת לה גבולות, ובכל מקום אשר מגעה הרוחני מתפשט, הכל הוא בקרבה ובפנימיותה. בגודל האלהי הכל מתגדל. כל חפץ ורצון יגדל בכביריותו ובערך הערכתו במהותיות של המציאות, לפי הערך של הגודל האלהי המתגלה בקרבו. הגודל האלהי, ביסוד חכמה, רגש, וקניה מעשית אמיצה, הוא מגדיל את מרץ החפץ. וכל שפעת החיים הנשמתיים, אהבה ושנאה, משפט וחסד, כעס ורצון, כל אלה וכל הדומים להם בנטיות הנפשיות העושות את הנפש הפועלת לנפש חיה ומרגשת עונג וצער, גדולים המה לפי הערך שהגודל האלהי מתגלה, ולפי ערך זה מתהוה בפועל השליטה המציאותית בכבירות הרוח על העולם הפנימי והסביבי. ההשלטה הגמורה תבא בקרבנו לעומת המדה שהננו עולים להיות נשאבים בתוך הגודל האלהי, עד אשר נחוש את המהלך האלהי באותה הקורבה והצביון שאנו חשים את מהלכי זרמי נפשנו הרוחנית. המדע יודיענו שחוש זה הוא סוביקטיבי, ואין לנו מדה איך לערך את הגודל האלהי בכללותו, וקל וחומר שאין בנו כח מצייר לדבר בערכיו בפרטיות. אבל הקירוב הפנימי היותר מוחש לנו בחוש נפשי פנימי הוא מנשאנו אל העולם שכולו חיים ואור, והננו נעשים לפי מדת התגברותו בקרבנו מלאי מלכות וגבורה.

פנקס הדפים, ג' , [32].[עריכה]

הענין של חיבור אחור באחור ברוחניות לפני הנסירה, ואחר כך באה הנסירה, היינו הטבעיות הישרה בכל ענין, באמונה, ביושר, בטבע, שהוא דבר טוב שאינו נותן מקום לקלקול. אבל מכל מקום אותו החופש הראוי לתן מקום לתיקונים גדולים גם כן אין כאן, על כן מנסרין, מביאין רגשי חופש שאפשר גם כן להיות נפרדים חד מחד, ובבחירה מתחברן. בזה מופיעים דברים גדולים בעולם ובאדם ובכל ההויה. עקבא דמשיחא הוא בסוד הנסירה. כנסת ישראל הולכת ומתפרדת מהטבעיות של היהדות, מהקישור של האמונה בטבע, והוא הדין לכללות האדם, אבל הוא כדי לשוב למדה יותר עליונה על ידי בחירה ברורה. הנסירה מסוכנת היא במקום פרוץ, מפני התאחזות הקליפות באחורים, אבל כשעולים למעלה בגבהי מרומים אין פחד. כנסת ישראל עלתה בכללותה ברום המוסר, בחכמה ובינה העליונה של תוכן הקודש של התורה שפעלו הרבה דורות וזיכוכי הגליות. אין פחד מהנסירה. הרחק לא תרחיק ללכת. מיד תשוב בבחירה חפשית למעלה עליונה שאין לה דוגמא.

פנקס הדפים, ג' , [33].[עריכה]

כלום אינם שוים החיים בלא שירת החיים. שירת החיים הוא התוכן הנשגב האצור באמונה. כל האמת שאינה יכולה להתבטא בשום פרזיות, מתבטאת היא בשירה. השירה היא מכון להאמת העליונה שממעל להחיים, שהיא יכולה לשיר את שירת החיים. האמללים, החיים המגששים קירות האפלים של חיי החול בלא רוממות של קודש, עוקרי האמונה מתוך הנשמה, הם חושבים לדמות חיים בלא שירה שלהם, וזה אינו כלום. כיון שהם רואים שאפסה שירתם, שירת עצמם לחייהם, הם עוגבים אחרי שירות זרות, והן לא די שאינן יכולות לשפר את החיים, לתן להם תוכן, אלא עוד מעלות את כל הסחי שבעמקיו אל פניו, מטמאות את החיים. כשהחיים נעשים חלושים, חולנים, צריך להבריאם על ידי שירה, על ידי שירת החיים שלהם. בֹאו האמונה, אל האמונה שלנו, אל שירת חיינו, אל מכון ששם האמת העליונה שוכנת בכל יפעתה והדרה. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם, ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים.

פנקס הדפים, ד' , [22].[עריכה]

גסה היא מאד הקליפה של מושג עבודת ד' בלב ההמון, ובימינו כבר הגיעה השעה שצריך לדקדקה, כי עוביה המוזר מנשל מאיתנו אברים רבים ויקרים. המושג של רצון ד' צריך להיות מוסבר באופן עדין, וממילא עדין יהי' גם כן כל הערך של מלאת הרצון הזה.

מה שמחשבין בדבר עצמיות האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, כלומר למלא את רצונו של אלהים, מצד עצמותו האישית, היא בזמן הזה מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם. האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלהים. העצמיות היא רחוקה מציורנו, ואין אנו מוכנים כלל לחשוב אודותה בדבר אלהים, ולא ליחש לה קישור מעשי ואמוני. הכל אנו צריכים להפנות לעומת המגמות הטובות הניכרות לנו, שהכל הוא גילוי אלהות. רק הספירות יכולות להכנס במחשבה וכוונת הלב, ולא אין סוף, שהוא למעלה מכל רעיון, והכל מוכיח עליו ושוקק לו בדומיה.

פנקס הדפים, ד' , [87].[עריכה]

בנשמתנו פנימה נמצאת הכנה לדעת אלהים בצורה נשגבה מאד, בתכונה העוברת כל גבול, המרוממת בשלמותה מכל ציור. וכשם שנמצאת בנו ההכנה לדעת זו, כן נמצא בנו גם כן צמאון כביר לזה, והרגשה אדירה שכל חיינו רק אז הם מקבלים את צביונם ההגון להם – כשהם עולים למעלה זו להיות בהם מאיר ניצוץ זה של ההכנה לדעת אלהים המרוממת. מהכשרון המדעי שלנו, הנוטל את רכושו מהחושים, שבא גם הוא לספק לנו את צרכנו של דעת אלהים על ידי הכרת הבורא על ידי הבריאה, לא נוכל לקבל את כל מה שלבנו שואף וחושק, כי לא יוכל המדע ההגיוני לתן לנו מצד הבריאה אותו הגודל שאנו חשים בקרבנו מצד הכרתנו העצמית. על כן אם נבא לסמך רק על בינתנו, תשאר הנפש בקרבנו ריקה, כי את צמאוננו לגודל הדעה האלהית לא תשביר, וימצא תמיד איזה דבר החוצץ בין צמאוננו הפנימי ובין ההגיון המדעי, עד אשר האנשים אשר יקשיחו את לבם מהכרתם הפנימית ויאמרו למצא בההגיון המדעי הדן מהיצירה על יוצרה את מציאות אלהים, יבאו לסוף לידי טמטום הלב, שאחריתו היא כפירה מנוולת, שהיא נולדת מפני חסרון המנוחה שבנפשם, הנולד מפני הניגוד שיש בין השיגוב של הצמאון הפנימי ובין ההוראה של השכל ההגיוני, שממדד את דעת אלהים לפי ערכה של הבריאה. הדרך הסלולה לתיקון חסרון זה, הוא להודיע בבירור שאין ההגיון בא למלאות את כל צמאוננו. אנו משתמשים בו רק מפני שיש בו גם כן כמה ניצוצות של אורה, ומפני שהוא מתקרב כפי כחו לאותו הרגש הפנימי שעל ידו אנו מכירים את השיגוב העליון. כשהוא נערך בערך זה, לעולם יתן את פריו לברכה, ועם פעלו יעזר עזר עקרי בההכרה הפנימית המתעלה ממנו, הנוטלת את עוזה מכחותיה הרוחניים בקרבה פנימה. וחיבור הכחות הללו, של ההכרה הפנימית עם ההגיון העולמי, יטיב מאד את מעמד הנשמה ביחושה לדעת אלהים, וההקטנה הנמצאת בטיבו של ההגיון יעשה את תכונת דעת אלהים המתרוממת מכל גבול לדבר שימושי, שחיי היחיד והחברה יהיו יכולים להשתמש לאורה.

פנקס הדפים, ד' , [97].[עריכה]

בפנימיות נשמתנו מרגישים אנו שיש לחיים מגמה, והמגמה מחוייבת להיות נעלה, עדינה וכללית מאד. בסתר הפנימי של השגת הנשגב שלנו, מונחת נטיה להתאים את הוייתנו אל התכונה המגמתית היותר עליונה, שהיא ודאי מצויה, קיימת ועומדת לעד. מסבירים אנו אותה לעצמנו בהסבר מדוייק של עבודת ד'. וישראל חפץ שהמגמה העליונה של החיים שצפונה בו ובנפש כל חי תגלה ותראה על ידו, תתעלה ותתרומם כפי אמתת רוממותה בגלוי כמו שהיא רוממה ונשגבה בחביון מציאותה. כל ענפי החיים וההויה כולם הם רק ניצוצות קטנים לגלות על ידם, ושמתגלה על ידם בכל גוונא, אור זוהר העליון של המגמה הרוממה מכל קודש, שבלתי אפשרי לבטאה מפני עצמה ואורה אפילו ביטוי מחשבי. אבל תמיד רק לרדוף אחריה תחשק נשמת חיים הפנימית, ועליה בנויה היא כל תורת אמת וכל מוסר טוב שממקור ישראל.

פנקס הדפים, ה' , [2].[עריכה]

הקדושה הכללית של אור האלהות היא מאירה בכל ההוי'ה, בעולם הרוחני והחומרי, בתורה ובעולם, על כן בכל פרט מתגלה ניצוץ מיוחד מהאור הכללי, אבל הניצוץ יש בו כח הכל, מפני שאין ברוחניות חלקים בעצם אלא חילוקים של התגלות. אבל הרוחניות מתגלה בטבעה רק למי שמכשיר את עצמו להתגלותה, על כן העוסק בתורה לשמה מוצא בכל פרטיות האור הכללי, והעובד את ד' באמת מוצא גם בכל פרט מפרטי העולם את ד', את ההויה הכללית בכל אורה. אבל לפי מדת הריחוק מאמתת ענין של עבודת אמת ועסק בתורה לשמה, כן מתקטן הפרט, ונמצא שהוא עומד בתור ניצוץ קטן, ולפעמים הוא קטן כל כך עד שאינו יכול להאיר את מחשך הלב. על כן הכרח הוא להתאזר בדברים רחבים וכלליים, וכשנגבהים על ידם נעשים כל העסקים הפרטיים בתורה מקודשים בכללות קדושת אור התורה, ובעולם – כל העובדות כלולות בכל.

פנקס הדפים, ה' , [21].[עריכה]

מעמד האמונה מלא תוהו ובוהו וחושך, קמשונים עלו על כל שדמותיה כי לא עובדו רבות בשנים. ביחוד הופלאו מכותיה בדורות האחרונים, אשר מפני הטירודים והגלויות, הצרות וההעקות של כנסת ישראל, נתכווץ הלב ומורא פנימי עלה בקרבו מפני חופשה של המחשבה. על כן ברחו המחנות כולם אל העבודה הבלתי מסוכנת, אבל גם כן בלתי מועילה הרבה בהיותה מסולקת מנשמתה. כל חכמי ישראל פנו רק אל הדיוק המעשי, והשכל כולו מכל רועי האומה לא מצא שום ענין אחר כי אם פסקים או שעשוע של דרשות ופלפולים, והנשמה בגבהה העליון יושבת היא ושוממה. כשל כח הסבל, הכבלים מעיקים, ואין יכולת לעצר עוד. הנשמה מוכרחת להתפרץ אל המרחב. כשתתפרץ בלא סדרים, בלא מנהל ומחזיק בידיה, תפנה עורף אל כל עבודותיה הצרות. זאת היא ההתפרצות החולנית של סילוק משקל החיים. כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל. שערים נפתח לבא בהם במרחבים, בסדרים, בהשקט ובבטחה. העבודה המוגבלת תכובד לפי ערכה, אבל על גבה תעוטר העבודה הרחבה, שנשמת אלהים חיים מתרחבת על ידה.

פנקס הדפים, ה' , [94].[עריכה]

בשכל יש מקום ליחס את ההויות של המציאות מאפיסה מוחלטת, בכח אין סוף, ויש גם כן מקום לצייר שהכל נתהוה לא מאפיסה כי אם מאמתת מציאות של מציאות אין סוף. באופן הראשון אפשר לקחת הכל בדרך המוכר לשכל, ולחוש כי ההויה שהיא דבר בפני עצמו, חוץ מאין סוף, יכולה להיות ממש כפי מה שהיא מושגת ונראית. אמנם בציור השני אין אפשר כלל לומר, שכל ההעדרים, ההגבלות, השינויים והחולשות, יתהוו מאמתת אין סוף, שמשולל הוא מכל אלה בתכלית השלילה, על כן נח הוא להאמר שבאמת יש רק הכנה במשיגים להכיר את כל החלקים של התגלות כל החלקים של ההויה ביחושם להם בתור חסרונות כאלה ובשינויים כאלה, אבל באמת אין השכל, וקל וחומר החוש, רואה אמתתו של שום ענין, ובאמת הכל עומד, והכל טוב, והכל מלא שלמות אין סוף. להבחין בין אלה שני הדרכים, הוא ממעל לשכל האדם כפי מעמדנו, והספיקות הנצחיים הללו מחבקים בעזם את כל הודאות הכללית.

פנקס הדפים, ה' , [104].[עריכה]

הצורך לחשוב על-דבר אלהים היא ירידה גדולה, שהיא דרושה לאדם בתור רפואה. הכפירה היא הכנה שלילית לצורך העילוי העליון שלא יהיה שום צורך לחשוב על-דבר אלהות, כי אם עצם החיים יהיה אור אלהים.

פנקס הדפים, ה' , [121].[עריכה]

כשמשכילים בציור הגון, שכל חזיונות החיים והמציאות שהם מתגלים לעינינו יש להם שורש יותר נשגב ויותר עשיר מזה המתגלה, ושההויה הרוחנית האמיתית היא יסוד כל היקום, מתרחבת דעתו של אדם, וצורתו הרוחנית מתעודדת בקרבו. עושר גדול זה נותנת האמונה בטהרתה לבני אדם. וכשהמחשבה מתגברת בבני אדם, שכל עשרה ותפארתה של המציאות איננה כי אם החמריות הגלויה, מיד מתדלדלת הנשמה הרוחנית ממהותה, ועולמה נחשך, והאדם מתמלא עצב ויאוש, וממילא מתקלקלים ארחות המוסר שלו, וכללות האדם הולך במחשכים, ואיש את רעהו חושב לבלוע חיים

עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / עז. ברכות ז/ב

עז. ברכות ז/ב

מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון כו'. יחש האדון אל העבד הוא שישמע העבד בקולו ויעשה רצונו להשלים את העבודה שהי' ראוי להעשות מהאדון. והנה הראשונים שבבנ"א לא יכלו להבין איך תתיחש שלמות ההנהגה המוסרית אל הבורא יתעלה הנעלה מכל מקרה ותאר. אבל לא השכילו, כיון שעצם הבריאה והשלמתה ודאי הוא מיסוד ההנהגה האלהית; א"כ אין לנו השלמה יותר נאה בבריאה כהשלמת האדם בכל כוחותיו אל שלמות המעשים המדות והמושכלות. וכיון שהאדם חפשי ברצונו א"כ הדרך המכריע אותו להמשך אל השלמות הוא רצון הבורא שחפץ בשלמות יצוריו, ע"כ כל המכשירין את ההשלמה המוסרית א"א שיהיו חסרים בחק הבורא השלם. עובדי ע"ז שלא השכילו זה, בראותם שע"כ צריך להיות במציאות יחש מכריח מוסרי ומזה צמחו אצלם מיני עבודה זרה שונים, להמציא רוחנים חלקיים שיש להם יחש לענינים המוסרים שבנויים ע"פ מקרים רבים מתחלפים, עד שבא אברהם וקראו להקב"ה אדון והודיע לכל באי עולם שהבורא היחיד ברצונו הכללי בהמצאת הברואים והשלמתם, נכלל בזה כל ההשגחה הפרטית על כל ארחות המוסריות הכלליות והפרטיות ופרטי פרטיות, שהמה סיבות אמיתיות להשלמת הבריאה, וביחוד המרכזי שבה שהוא האדם החפשי ברצונו והשלמתו תבא ע"י הכרתו את השם יתברך בתור אדון שעליו למלא חפצו והוא השלמתו, גם דניאל שבקש על ישועתן של ישראל אין המטרה נגמרת רק בהטבת מצב הלאומי לבדו, כ"א שע"י רוממות קרנם של ישראל תתפשט ותתרשם יותר בעולם תורתם ולימודיה, שיסודה ועקרה היא הרמת בני אדם כולם למעולה שבמצבים המוסרים וגם זה להנחיל האמתיות, ולא ככל הגוים שלא יכלו להוריש לבניהם יסודי המוסר כ"א ע"פ חיפוי דברים של שקר מעניני ע"ז, וזהו "למען אדני" למען אברהם שקראך אדון ותכלית מגמתו שתצא ע"י תשועתן של ישראל. 

עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / קלב. ברכות י/א

קלב. ברכות י/א

והיינו דאמרה חנה, אין קדוש כד' כי אין בלתיך ואין צור כאלהינו, מאי ואין צור כאלהינו, אין צייר כאלהינו, מאי כי אין בלתיך, אר"י בר מנסיא, א"ת כי אין בלתיך, אלא כי אין לכלותך. שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו, ב"ו מע"י מבלין אותו והקב"ה מבלה מעשיו. ההוראה האמיתית הצריכה ביותר להרים קרן ביראת האלהים ואהבתו ונועמו, הוא הראות היחש הפנימי שיש בין השם ית' ליצוריו. ע"כ בהשכיל האדם שיחשו ית' לנפשו היא מצד פנימיותה, ישתדל תמיד לדעת את ד' ולדבקה בו, ולרדוף אחרי דרכי היושר שהם דרכי השם ית' העליונים. והנה ההוראה האמיתית ליחש הבורא אל הנבראים, הוא כערך הצורה אל הציור. כי הצורה בהכרח עקר מציאותה היא משכל הצייר בנפשו וציורו הפנימי. שאם לא קדמה להמצא בפנימיות נפשו, לא הי' אפשר להמצא רושם ממנה על הגליון, א"כ הצורה האמיתית היא דבקה עם הצייר באמת, ומכחה נושמה דוגמתה על הגליון. כמו כ הנבראים כולם, הלא מאין יצרם יוצרם, א"כ בהכרח קדמה ציורם וצורתם האמיתית בכח השם ית', ומעיקר הצורה הפנימית ההיא נמשך הרושם אל המציאות. והנה לפי הדעה האמיתית, אין אנו מוצאים דוגמא נאמנה שתוכל להורות לנו קצת ערך אל יחש השם ית' מצד כחו אל הנבראים, כ"א כיחש הצייר אל הצורה. שהנה להדעה הכוזבת שיש חומר קדום, נוכל לומר יחש פועל אל פעלו, אבל לפי זה לא הי' אפשר להיות גם בנבראים יחש פנימי אל בוראם ית', שהרי היסוד החומרי, לפי זה הטעות, הוא נמצא זולתו, והוא יסוד הקיום הפנימי של הנבראים. נמצא שהטועה בדעה זו הנפסדת דומה כמי שאין לו אלה, כי לא יוכל לרומם נפשו להכיר את קונה מאמתת מציאותה וקיומה הפנימי. והנה יסוד ענין קדושה הוא הבדלה ורוממות, עד שבאמת אין שייך יחש וערך לדבר הקדוש. ע"כ קדושת השי"ת מובנת רק לדעת האמת, שאין זולתו כלל ושדי באלהותו לבד, וזולתו ובערכו אין שום מציאות כלל, א"כ הוא הקדוש שאין קדוש כד'. וביארה הטעם כי אין בלתיך, היינו שזולתך אין שום מציאות נמצא כלל לא צורה ולא חומר. א"כ כל המציאות כולה, אפילו החומרי, לא נתחייבה כ"א מכוחו ית' הפנימי, כמציאות הצורה מאמתת כח המצייר. ע"כ אין צור כאלהינו, שהוא כערך צורה לכלל המציאות. ובזה הוא חסנם וחזקם, כי הצורה חזקה באמת במציאות, לא כחומר שיש בו חולשה רבה. ואמתת ההבנה היא שאין צייר כאלהינו, ויחשו לנבראיו יחש הצייר אל הצורה, שהצורה לפי אמתת ענינה אין בה שום מציאות כ"א מכח הצייר, כך אין מציאות לכל הנמצא כולו, חומרו וצורתו, כ"א מאמתת שמו הגדול ית'. וזהו כי אין בלתיך, היינו לא לבד שאין בלתיך באלהות, כ"א אין בלתיך כלל במציאות.

עמוד נג

וזהו אין לבלותך, היינו שאין שייך אצלך לגבי מעשי ידיך ערך הבילוי. דהא לפי הסוברים בקדמות החומר אין שייך לומר כלל שהקב"ה מבלה מעשיו, שיסוד המעשה הוא החומר ולדבריהם אינו מתבלה כלל, א"כ אין זה השבח מיוחד לבורא לדבריהם המוטעים. אבל כיון שלפי האמת אין בלתיך כלל במציאות, א"כ "המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלפו", כי אינם מתקיימים בעצם כ"א מרצונו ית' וכוחו, ע"כ הוא מבלה מעשיו. וכיון שהוא ית' קדוש, יחשו שוה לחיצוניות הברואים כלפנימיותם. וכשנתבונן עוד בדבר אין שייך כלל לגביה יתברך ערך חיצוני לנבראים, כ"א ערך הפנימי מצד המושג אצלם ומורגש להם משפעו ורצונו. ע"כ ראוי שיהי' יחש האדם לשמו ית' יחש פנימי, כמו שכתוב "ושכנתי בתוך בני ישראל", ופי' קדמונינו בלבו של כל אחד ואחד. וכמו שאמר הנביא "נפשי איויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחריך". ומזה תבין, שמה שאמרנו יחשו ית' לנבראים, הוא הכל מצדינו, אבל לגבי' ית' אין שייך יחש כלל, מאחר שאין זולתו לפי אמתת המציאות. וכמו שכתב הרמב"ם בה' יסודי התורה', שזהו מה שכתוב, "וד' אלהים אמת", שאין מצוי אמת זולתו, והוא הכל, לפיכך הוא יודע את הכל.

עין איה / ברכות א / פרק חמישי–אין עומדין / קח. ברכות לג/ב

קח. ברכות לג/ב

קח. אטו יראה מלתא זוטרתי היא, והאמר ר"א משום רשב"י אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, שנאמר יראת ד' היא אוצרו. יש שישכיל האדם בהשכלות אמתיות אבל ישתדל לציירם לפי מה שהם עומדים מחוץ לנפש, ובזה עוד לא יבא לתכלית העומק של ההכרה האמתית, מפני שאין האדם מוכשר לדעת כל נשגב כ"א כפי הערך שהדבר מצויר ביחושו לנפשו. וע"כ המשכילים בהשגה אלהית, והם קובעים את נקודת השקפתם מחוץ לנפשם, בהם תגדל מעלת החכמה על מעלת היראה. כי היראה תבא רק בקחת האדם את אופן ההנחה שינוחו המושכלות בנפשו ג"כ לענף מענפי ההכרה האמיתית. ובהיותו משיג שנקודת האמת ימצא רק ביחסו הפנימי אל כל השגה, א"כ התכלית של כל ההשגות, שהיא הדעת [את] אלהים, צריכה ודאי להיות נקבעת בתוכו מצד יחסו אלי', וזה יהי' עומק האמת בהשגה. וזהו שאין לו להקב"ה בבית גנזיו, עומק ההשגה באמתת ד' אינה כ"א אוצר של יראת שמים בלבד, בהיותו מבקש את האמת בנפשו הפנימית ישיגנה. אמנם זאת היא מדת כל אדם, שאין האמת מתגלה אליו כ"א כפי הכרתו ורישומו הפנימי. לא כן משה רבינו ע"ה שעליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", והשגת המציאות והאמתיות הרוחניות נשגבו אצלו בטהרתם גם לפי מה שהם במעמד כלל המציאות, ע"כ יראה לגבי דידיה היא מלתא זוטרתי, ובא ללמד אותנו דבר גדול, שלא נבקש להעפיל להצטיירות האמתיות כפי מה שהם מצד עצמם, כי אין זה מחוק שלימותינו, כ"א לבקש את האמת המצויירת כפי יחושה אלינו, אז יהי' לנו כעין אספקלריא אל האמתיות הקיימות מצד עצמם. ע"כ הצד המעולה שלנו, שאנו מוצאים לערכינו בבית גנזיו של הקב"ה, הוא יראת שמים, ואצל משרע"ה היתה ידיעת השם ית'. ואמר "ואדעך למען אמצא חן בעיניך ", לא התפלל על היראה שזאת היתה תחלת מעלתו, "ויסתר משה פניו כי ירא מהבט אל האלהים ", כי כבר היתה בידו באופן נפלא רישומי האמתיות כולם כפי הערך שצריך להצטייר בנפשו. והוצרך שיעביר ד' ית' כל טובו על פניו, מחוץ לו, ויקרא בשם ד' לפניו, הכל ידיעות מחוץ לנפש. ע"כ עליו נאמר "כי לא יראני האדם וחי", כי הידיעה באמתת השם ית' מצד המעמד של ציור האמת חוץ לנפש מנועה, ע"כ א"א לראות באספקלריא המצוחצחת שהיא היתה מעלתו של משרע"ה את ד', והיתה אפשרית להאמר אצל ישעי', מפני שכך היא מדת כל הנביאים כולם, להגיד רישומי האמת כפי ההצטיירות הפנימית ויחוסה, שהיא מעמד אושר האדם ורוממות הצלחתו בנחלת האמת, וממילא מובן שהמשקיף על יחס הציור כפי שראוי להיות בתוך הנפש המרגשת וחושבת. יש הבדל בין אם אינו משקיף לעולם כ"א מגבול תוכה וחוג ציוריה הפנימיים, ובין המשקיף גם על זה מחוץ לנפש ויחוסה כ"א לפי המעמד האמיתי באמתת המציאות, שאין ערוך לערך הגדולה של הראשון על האחרון. ע"כ גם היראה של משרע"ה שהיתה מלתא זוטרתי לדידיה; והוא דבר לפי האמת, שראוי לדעת שמדרגה שאנו נשאלים עליה מצומצמת היא, ולא כפי כל כחה של האמת מעצמה. מ"מ היראה שלו היא כלי גדול, שההשקפה על יחס הנפש להאמת הבאה מגבול הגדול של כלל המציאות הוא נשגב מאד. וזה הי' ציורו של משרע"ה באמרו "כי אם ליראה", אמנם יש לו. ובערכנו אנו תהי' זאת הבקשה עצמה כלי קטן, אבל אין לנו, וזאת כל פרי מגמתינו שנרדוף להשיגה. והוסיף המשל להחכימנו, כי א"א כלל שיהי' דומה ציור עומק היראה מצד סוגה של משרע"ה גם בהשפילו להשקיף על ערכינו כפי מה שהיתה מצוירת אצלו. אלא שבשינוי הערכים תהי' התוצאה של האמת כפי המקבלים נכון ומתאים לסידור החכמה העליונה, שזהו רצון אדון כל "המגביהי לשבת ומשפילי לראות בשמים ובארץ ".