פסקאות מרכזיות של הרב קוק בנושא התורה ומשמעותה

קובץ ה' פא – התור ה כנסיון להיטיב לכל המציאות

המקור העצמי של המוסר מוכרח להיות מונח ביסוד מה שהוא טוב לכל, במובן היותר רחב, דהיינו טוב לכל המצוי, ומוכרח על פי זה להיות מציאות למהלך מעשי ומחשבתי כזה, שתולדותיו מביאות את הטוב לכל, במובנו היותר נרחב. השאלה היא רק איך יתגלה לאדם המוגבל הטוב לכל המצוי, שהוא כל כך נעלם ממנו. ועל זה התשובה מוכרחת לבא, שבעולם תמצא נקודה מאירה, שמפי הגבורה ישמע בה תורה ומצות והתורה מן השמים צריכה להיות מכוונה לטובת הכל, מראשית עד אחרית. וכל סדרי המוסר שהם נערכים בכל השדרות, לפי כל המצבים השונים של כל היצורים, של כל היחידים וכל הקיבוצים, הנם באמת שלבים, שיעלה על ידם העולם למדה זו של הקשבת קול ד', שיגלה לו מזיו האורה של נקודת עולמים זו את היסוד המוסרי בכל מילואו, איך לעשות טוב עם הכל, בכל מעשיו ובכל דרכיו. זאת היא התורה אשר תצא מציון ודבר ד' מירושלם, שכל העמים ישתוקקו לה באחרית הימים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם. וחכמת ישראל הסודית נועצת היא את כל רישומי מוסרה להמטרה היותר כללית, של תיקון העולמות כולם, ושל תיקונם היותר אידיאלי, רדיקלי, של תיקון שרשם העליון, של יחוד האורה האלהית העולמית בכל ענפיה עם האלהות האידיאלית הרוממה מכל ציור עולמים, יחוד קוב"ה ושכינתיה, מקור הציווי המוחלט.

קובץ ו' – רפז  – המצוות הם מימוש השלמות של המציאות

המצות הן הן האדם העליון הכללי בעצמו, כלומר המהות האיכותית של הצורה הכללית של היש הרוחני ברום המוסר, ורוממות המגמה שלו. ותיאור החיים שמתהוה על פי המילוי של המצות הם הם החיים האידיאליים, שאינם אידיאליים רק לאדם הפרטי והחברותי לבדו, אלא הם הם אידיאליים בעד כל היש. כל ההויה שואפת לאותו התוכן האידיאלי המגמתי, שבשבילו נברא העולם, בשבילו מתקיים, ואליו הוא שואף, להיות הולך ומתפתח, הולך ומתהוה. ואי אפשר לצורה רצונית אידיאלית להיות כי אם כחטיבה זו, ניצוץ מלהבת הגדולה.

קובץ ו' – רפח – החטא הוא התגשמות האידיאלים

עומק הלאוין תלויים הם בחטא הארץ, כלומר היצירה יצאה בגשמיותה בצורה כזאת, שיש בהשפעותיה דברים רבים מד שישפיעו על עומק רצונו של אדם, שהוא עצמיות נקודת ישותו, את ההפך ממה שראוי לו להיות שואף אליו מצד רוממות מעלת אצילות נשמתו העליונה האלהית, השואפת להאחד בכל העולמי, להשלמות של ההויה כמו שהיא בהתכנית האלהית העליונה. ועל כן צריך האדם להיות בודל ונפרש מכל אותם המצויים והתנועות, השייכות לאותו התוכן של החטא הכללי, ואי ההתאמה של המוסר הכללי העליון שיש במציאות, והם כל איסורי תורה וענפיהם. וכל האיסורים המוסריים, וכל מיני המניעות שהתוכן הנימוסי הישר מונע מהם, גם הם הנם מסתעפים מהתוכן הכללי הזה בכל מלא שיעור קומתו, מראש עד עקב, מכתר עטרת המלוכה עד פעמים בנעלים.

קובץ ז' – ח – דעות החול מול התורה

בדעות היונקות מן החול, כשהן מתרוממות אל התוכן הרוחני, הרי הן עוזבות את התוכנים המעשיים והממשיים לגמרי, מפני שאין כחן יפה לכלול הכל באגודה אחת, באשר הן עצמן הולכות ממקור שכבר הופרד, מסיגים שהוצאו מחוץ למערכת החיים המלאים. הכוללים כל עולמים, ובאותן שהן יונקות ממקור הקודש, כל מה שהן יותר מתעלות, הכל מתעלה עמן, והגויות וכל כחותיהן, מכשיריהן וצביונן, מתעלה ומתקדש על ידיהן, והעולמים בכל ממשיותם הנם מתעדנים על ידן, ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. וכל מה שהחוט הנמשך ממרומי הקודש הוא מכוון יותר לעומת ישרו. הולך הוא שיגובו ומאגד את כל התוכנים המעשיים בחיים, את כל הבריות בפועל, את כל העולמים בציור. את כל התקוות ומשאות הנפשות הכלליות והפרטיות. ומחברם יחד לטפוס כללי, שלא יפול צרור ארץ. ונשארים עומדים מחוץ לגופא קדישא הכללי, הנראה כמראה אדם, רק אותם הצללים הכהים, חלושי החיים והמציאות, שלא יעצרו כח בפנימיותם להכלל בהחטיביות המיוחדה ומאוחדה, והם מראים בהפרדם ביותר את החטיביות העליונה של האחדות הרעננה, המחיה כל ומתעלה בכל, ומרוממת ומעלה את כל בחיים התולדתיים, החברותיים, האמוניים והמחשביים. מופרדים על כן משלמות הצביון אותם הרעיונות, הנלחצים מתוך רוחניותם החולנית, לטשטש את הממשיות המאוששות, איתניות המציאות בכל ערכיה, בנין האומה הישראלית ותקותיה, השלמת העולם, העמדת החיים בכל ערכיהם על בסיסם, עד כדי עומק האמת של שיבת ישראל לארצו, תיקון העולם בתחית המתים, והעברת רוח הטומאה מן הארץ, גדולת היש כולו מעשה ידי יוצר כל, יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו. והם הם תולדותיהם של אותם הרוחות, המפחידות ומסערות את הרוח המיושב, שאין להם גוף, ויסוד הכללה גופנית בעצם מהותיותם, לא מפני עילויים, אלא מפני חסרון השלמתם. והעקא הפנימית של חסרונן היסודי היא המארה הדבקה בהם, שתכונת ההיזק והחבלנות היא קשורה בצביונם, הם הם מזיקי עלמא. ושכלולם של ישראל בבנין בית המקדש, האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ, שכלל את צביון הדעה המתנשאת למעלה מן הגיון מצומצם, ובשיר של פגעים נתקדש, לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים, והכל סייעו בבנין בית המקדש, נויו של עולם ושכלולו. אותן הדעות עצמן. שכשהן הולכות לצד הרוחני שבציור, מתוך צמצום החול שלהן. אינן יכולות לאחד את כל היש בחוברת, והתוכנים המעשיים והיסודות הגופניים משתלפים מהן, כמו כן כשהן יורדות אל העפר, מתקשרות בסדרים המעשיים ובהערכות הגופניות, מיד נשפטים מהן כל תוכני הרוח, והשיקוע העפרי מתגבר עליהן, עד כדי שנאה והכחדה של כל קדוש ונשגב. ושני ההפכים מתגלים בעומק צורתם. ושניהם להפסד וחבלה, להפרדתה של שלמות החבור הכללי של שמים וארץ, של כל עז וכל הדר. ואור הקודש מתאדר על הכל, מתגדל על כל כל, ובמקום ירידתו לעמקי התחתיות שם הוא מוצא את כל מרום וקדוש, ובמקום עליתו למרומי שפרירי גבוהים שם הוא מוצא שורש כל אשר ירד ונשפל. אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך. והסקירה הזאת, הרוויה מטללי האמת הנצחיים, היא העומדת לעד ומעמדת עדי עד את שם ישראל. כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמד זרעכם ושמכם.

קובץ ד' – כד – משמעות החטא

כל חטא מחשיך את האור השכלי, מפני שההגיון הקישורי נמשך בכל המצוי מכל עובדא, מכל יש. וכשם שהמשפטים השכליים בציור השכל קשורים הם זה בזה, עד שאנו יכולים ללכת במסילה של תולדותיהם ותולדות תולדותיהם – עד הדיוק הסופי שבאמת אין לו סוף, כי אם הוא הולך ונמשך, הולך ומוליד תולדות ופירות ופירי פירות – כן הוא בכל עובדא ותוכן בעצמיותה של המציאות. וכשם שכל מצוה ומעשה טוב הוא תולדה של שכל טוב, של חכמה וישרנות, כל אחת לפי מדתה, כך היא העבירה וכל עובדא רעה – תולדתה ההגיונית של משפט רע, של סכלות ורשעה. ועל פי זה הולכים הדברים ומתהוים, האמרה התדירה של הקדושה, של הצדק והטוב, הולכת ונאמרת מתוך עובדא שלה, והאמרה הרשעה הולכת ונאמרת ג"כ היא מתוך העובדא שלה. וחלק החיים הנתפס בתוך העובדא המרשיעה, הולך ופורט פרטיות תולדתיות ומשפטים שלמים, השקפות והרגשות, לפי אותו הקישור האפל של הרשעה, אשר אין קץ לכל התלאה. תחלת פיהו סכלות, ואחריתו הוללות רעה, חוטא ילכד בה וטוב ימלט ממנה.

קובץ א' –  תשט – מצב האומה בגלות ובגאולה

כשרוח האומה הוא חזק, אז אינינו צריך פרנסה רוחנית מרובה, כי הוא כולו מושרש יפה בשרשו הרוחני, ועצמותו מאירה יפה, וכל מעשיו שהוא עושה, משוקים הם טל של חיים רוחניים אמיצים שהתוכן העליון חי בהם. הקישור שבין חלקיו של רוח האומה הוא גדול ועצום מרוב שלמות אחדותו, עד שמה שנעשה בבית חייה של האומה, בבית מקדשה, מהעבודות האלהיות, מהשירות המקודשות, וכל ההוד וההדר האלהי שהוא מלא תמיד, כל אלה פועלים הם בפועל על רוח האומה בכלל, ועל ביסום כל נפש פרטית מפרטיה. והיא צריכה רק שמירה מקלקולים, מוסריים וחברותיים מהרסים, כע"ז, וחטאות האדם החמורות, כרציחה וניאוף ועיוות משפט, והשחתת המדות באופן פרוע. וכשאלה יהיו נשמרים אז רוח האומה החזק ימשיך את האורה המתגלה בקודש ובמקדש, לתוכיותו של כל יחיד ויחיד. אמנם בהתחלשותה של האומה ובירידת רוחה, צריכה היא חיזוק תדירי, תורה מרובה, בקביעות עתים מצד כללותה ושקידה תדירית מצד יחידיה, תפילה תכופה כמשפטה, וכל עבודות רוחניות של ברכות והודאות, כל אלה הנם דרושים לחזק את מזגה הרוחני, שלא תקלקל אותה ההגשמה המציאותית. וכשהענין הולך וחוזר לאיתנו, באה התביעה לתגבורת הרוח הפנימי, בתכונה קובלת על ההזנה התכופה וצורותיה השונות של הזנה נחוצה זו. ובאמת כל מה שרוח החיים הפנימיים של האומה הולך ופועם, כך ההכרח מביא לבאר יותר לכל, שכל פרטי חיזוק ההזנה הרוחנית בשיעורים שלהם, פועלים הם לטובה גם על מצב הרוח הכללי בהתעוררותו.

מאמרי הראיה 137

השבת

מצוות הזכרון. כמה עז וגבורה יש בהן לאמץ את הרוח הלאומי, כמה הוד ותפארת יש בהן לשכללו ולפארו, לחבבו ולעדנו בלבות כל בני עמנו, כולם הם אותות היסטוריות מלאות יופי וחיים. וכל פרטיהם ודקדוקיהם הרבים, וכל המון הלימודים והדקדוקים שיש בהם, עד שרחבו ונסבו לחכמה רבה מעונפת ופוריהכמה רב כחם לשפוך רוחם הלאומי והנהדר על העם הזה, החי ברגשות קודש השפוכות על פני כל תולדתו הנפלאה. כשם שהמעשים פועלים את פעולתם הלאומית, כן הלימודים, שנוסדו דוקא על התכונה הנפלאה של המון הדיוקים המכוונים, מפתחים את הרגש הלאומי, ביחד עם התפתחות השכל והחריצות, ועוד ביתר שאת מהמעשים עצמם, וכדברי חז"ל: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". התלמוד מבאר את הסדר והמשטר המעסיק את השכל של חכמי העם על ידי דקדוקי הדינים שיש בתכונת אלה המצות, קובע את הידיעה הנאמנה כמה רב ורם הוא ערך הרוח הלאומי וכמה שוה הוא להשתדל על הפצתו וקיומו. הפרטים הרבים באמת הם מתוארים במחוגה אלהית, לפי ערך רוח העם והרושם שצריכים לעשות אלה הדברים שחייו הכלליים, חיי רוחו וקיומו תלויים. ע"כ כולם צריכים להיות חביבים, כולם צריכים להיות אהובים, לפי גודל האהבה אשר ירחש לבנו לעמנו האהוב ולרוחו הכביר. השבת! כמה לאומיות רעננה יש בשמירתו ובקדושתו! הזכרון למעשה בראשית, הזכרון המורה כי לתעודה ולכונה של האושר וההשתלמות נברא העולם, ושד' האחד ברא את כל הנמצא, וממילא מובן שהוא לתעודה רמה ונשגבה, אשר אנו מכירים אותה בתור סידור חיי המין האנושי כולו ע"פ דרכי האהבה והאחוה, וכדי להביא את תכלית נשגבה זו, נבחרה האומה האחת המסוגלת לקבע בה סדרי החיים כולם ע"פ חפץ ד', באופן שישתדל רוחה לחיי האהבה והחסד להיות למופת לכל העולם. זכרון למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. בזכרון למעשה בראשית אנו מכירים התעודה הכללית שהיא כמרכז לתעודתנו הפרטית, ובזכר ליציאת מצרים אנו מכירים את תעודתנו הפרטית, תעודת לאומנו, וחובתנו הקדושה לסדר דרכי חיינו על האופן המביא שלום ואהבת אחים בעמנו, עד שנהיה ראויים לברכת ד' על תעודתנו. השיווי הנפלא, שמביא אהבה נאמנה בטבע, שיווי המעשים שמביא את שיווי הדעות, כמה הוא בולט ומורגש בשביתת השבת לכל חוקותיו ופרטיו. כמעט כל פרטי דרכי החיים כולם שוים הם בכל האומה הישראלית באין הבדל בין איש לרעהו ביום הקדוש והנערץ הזה. בהיתר המלאכה אמנם מתבטל חק השיווי של הפעולות, אולם באיסור המלאכות כולם, הננו משקיפים על כל העם כעל איש אחד גדול, כחברים ורעים המתעלסים באהבים במסיבה אחת שכל אחד משתדל להשוות כל הליכ+ותיו להליכות רעהו כדי שימצא ממנו קורת רוח. ובאמת הבט נא אל הפעולות שכל עדת ישראל כולה תפעל ביום השבת: התפלה, הקידוש, הסעודותמה רב כח השיווי הנפלא הזה להרשים אהבת משפחה בקרב העם הגדול הזה. אשר גדולתו הוא כחו הפנימי לאהבתו הנאמנה הרשומה בתוך חייו הפנימיים. כמה אהבה לאומית ורוממות הרוח יש בשמירת שבת כהלכתו! כמה פועלת השמירה הזאת לרומם את יקרת ערך האומה בלבב בניה, בהיות הזכרון חי בינינו, כי לאומנו הוא העם הנושא את התעודה הזאת של שכלול רוח האדם ועלומו האמיתי. ואמנם היוכל בן אדם להכיר ולרדת לסוף עומקה של ההכרה הזאת? היוכל אנוש קצר רוח להשוות בלבבו ערך הדבר הגדול הזה של חיי השלום האנושי, וכמה גדולה היא החובה וכמה קדושה היא המשמרת של כל ההכנות הדרושות להפיק התכלית הנשגבה הזאת?! המלה האחרונה של כל רוממות וכל תעצומות, היא באמת רצון ד': אם יודעים אנחנו את רצון ד', כי הכל הכין לטובתנו האמתית, אם יודעים ומכירים אנחנו כי הטוב האמיתי הוא הטוב הכללי הוא רגש היותר נעים ונחמד המושג לנו. אמנם הדרך ההיא ארוכה מאד. רוח בני האדם עמוק עמוק הוא, וההכשרים לשכללו דורשים עצת ד', שהיא כל הליכות התורה הלאומית מורשה קהלת יעקב. אבל האם יכולים אנו ליתן לו את כבוד ערכו האמיתי? לא בהשערות ולא במליצות נודיע את ערך הכבוד האמיתי הראוי לרחוש להדברים שהם מכשירים את רוחנו הלאומי, כי כח השערתנו כאפס, ומוצא שפתינו ילבט להגיד את רום תפארת התעודה הזאת אשר לעמנו. רוממות נפש אמנם אנחנו מרגישים לכל פועל טוב אבל רק לתשועה של נפש נכאה אחת. אולם להרגיש ערך הרוממות של ההכנה הטבעית, לשכלל את רוחנו הלאומי, כדי שיגיע למטרתו ואשרו, למען יפיק תעודתו ביחש האנושיות כולהעל האוצר הנשגב הזה עניה היא דעתנו לתת ערך! רק בהראותנו בפועל, עד כמה אנו חרדים לקיים את כל הדברים המתיחשים ליסד את תכונת הרוח הלאומי בנו, בקיימנו אותם באהבה ובחבה לכל פרטיהם ודקדוקיהם, בשימנו לב למלאותם, לפי עומק תכונתם, ולשמור את רוח העם מחלל קדושתם כל אלה יציירו בנו רק קצת מרוממות הרגש הנשגב שצריך להיות לקראת כל השתתפות של תכלית המרומם הזה שהוא יסודו של עולם. הלימוד וההתבוננות, הדרישה והחקירה של כל הפרטים והענפים, כמה יקרים הם ופועלים את פעולתם הנפלאה, לדעת מה אדיר ונשגב הוא התכלית היוצאת מכל אלה! איסורי המלאכות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים שבהם, סייגיהם וגדריהם, והדברים הנאסרים מפני מראית העין, שלא יביא הדבר לידי הפקר וזלזול, כולם כאחד מרוממים את רוחנו הלאומי, ומשלימים את הרגש המכובד והנערץ שצריכה שתעשה על הנפשות התכלית הנכבדה הזאת, שהיא מטרת הלאומיות בישראל. תורתנו תדריכנו לדעת שחפץ ד' יעלה ביד האדם רק ע"י מעשים, מעשים טובים ומפיקים אל התכלית, התכלית הקרובה אל ההרגש הפשוט, הוא הרגש הלאומי, לחזק בנו רוחנו הפנימי, למען נהיה את אשר אנו צריכים להיות, וזהו חפץ ד'. המטרה הבאה מיד אחריה היא ההשתדלות ללכת בדרך המביאה את ההשלמה הטובה לכל המין האנושי, אלא שתורת ד' תלמדנו כי הדרך המיוסדה ע"ז מיוצר בראשית, קורא הדורות מראש, היא ע"י שנשתלם אנחנו כראוי בחינוך התרבותי, היוצא לנו מדרכה של תורה. גם תכלית האמונה בפנים ידועים הוא החינוך הטוב והשלום האמיתי שמוכרח לבא על ידה בעולם, בהיות אחדות ד' ית', השגחתו ודרכיו הטובים מאירים בעולם, ועושים רישומם הטבעי על כל דרכי החיים של בני האדם. אז יבאו בעולם חיי עונג, חיים של נחת רוח ומנוחה, חיים שכל מטרתם הגלויה לא תהיה כ"א שלום ואהבה והגיון דעות אמתיות. וזה אמנם יבא ע"י שיתגלה כבוד ד' באופן מבורר, ע"י שיתאמת בלב כל בני האדם שאין ראוי לעשות דבר כ"א המתאים לחפץ העליון, ובהכירו כי חפץ העליון הוא האהבה והשלום לכל יצוריותהיה זאת כל מעשהו ושמחתו. והנה כל זמן שעוד לא באה ההתפתחות הזאת, הנה כל עמל וכל כשרון מעשה הוא רק קנאת איש מרעהו. המלאכות כולן מתכוננות רק מאהבה הפרטית של כל אדם אל עצמו ואל הרגשותיו הבהמיות, וכל שאיפותיהם בכלל המין האנושי אינו כי אם לתכלית זאת, וע"כ בהכרח יוצא מזה מצב המוסרי ההרוס העומד בעולם כעת, המלא משטמה וכח האגרוף. אשר בגללו כל המין האנושי רובץ תחת משאו. הנה שביתת השבת תלמדנו מה גדול ערך התעודה הלאומית שלנו, שתביא תקופה חדשה בעולם, תקופת מעשים חדשים, אשר כל אלה המעשים בשאיפותיהם אינם דומים להם כלל, כי יבאו מעשים שתכליתם תהיה שלום ואהבה, ואהבת ד'. וכ"ז רק על ידי התפתחות לאומית, להיות גוי אחד, לחיות בקרבנו בתחלה חיי אהבה ואחוה, חיים המורים דעה באשרם הגדול, מה הוא הטוב שתנחיל האמונה והידיעה באחדות ד' ובשליטתו על כל דרכי החיים, אשר בהכרח תשכיל כל האנושיות ללמדם וללכת בעקבותם, כדי לכונן את שלום העולמים הנחמד הזה. אמנם כח המוסרי הפרטי צריך שישתלם כפי עוצם יחוסו אל הכלל. האידיאל הנשגב הזה שהוא טבעי וקרוב אל הלב, הוא בעצמו מכונן את מצב המוסרי שבאדם על יסוד נכון, ובמה תמצא את עצמך מחזיק באמת במשאת הנפש הגדולה הזאת? רק בהיותך משלם את המס המגיע מחלקך, היינו בהשתתפך עם כלל ישראל, בהנהגה השוה של שמירת קדושת יום השבת. אז הנך יוצא ידי חובתך, לכונן את רוחנו הלאומי הנשגב מצדך ובזה הנך באמת עובד ד', פועל חלקי, בהתכלית הכללי שהנך חלק מחלקיו, כי רק על ידי ההנהגה השוה של כל הכלל כולו יוצאת התכלית. על כן חלילה לך, אחי, לשחת את נפשך, להוציא את עצמך מן הכלל, גם בדבר קטן המסתעף לקדושת יום השבת, שהוא האות בין ד' ובין בני ישראל, אות על התעודה הכללית, שאינה נגמרת כי אם על ידי ההנהגה המתאימה של כל האומה בכללה. כל הדברים שכבר הסכימה עליהם האומה כולה ע"פ הסכמת בוניה, חכמי תורה שבע"פ, שכבר רכשו להם את רוח העם, להיות על ידם מתאמץ ומתחזק יותר להכרת תעודתו, כולם קדושים המה, וכל הנוגע בהם שולח יד במרכז החיים של הרוח הלאומי. ואף אם לא יעלה ביד הפורץ ההוא כי אם מעשהו לבדו, הרי הוא עוקר את נפשו מהתעודה המוסרית, ומונע ממנה הטוב הגדול של ההשתתפות בבנין הרוח הלאומי. ע"כ, אחי, חלילה לך לחלל את קדושת השבת בשביל מצבך ופרנסתך, ומכל שכן בשביל השקפותיך החפשיות על החיים. והלא תוכל להכיר מחומר הדין של התורה, שהיא רוח ד' אשר על האומה בכללה, מה גדול ההפסד הלאומי המגיע משליחות יד בקדושת שבת. ומשום זה, אחי, תהיה זאת ראשית מעשיך, לכונן אורחות חייך בתור בן נאמן לעמך, ע"פ האופן המתאים לרוחו הנשגב. שמור את נפשך, מתוך הכרה לאומיתמכל חילול שבת, ע"פ כל התכנית המתבארת בתורת ד', מתורה שבכתב ובעל פה, וע"פ כל התכנית שכבר קנה זכות אזרח בקרב עמנו. חלילה לך להשליך נעל על הסכמת הגוי כולו במה שמגיע לההכרה האמתית ברוחו וכחו הפנימי, ושמור את השבת כהלכתו בכל פרטיו ודקדוקיו, ואם מעט יכבד עליך, טרם שהורגלת, זכור כי הנך קונה בזה החבה הלאומית שהיא הראש לכל ההרגלים המוסריים, החביבים על כל בעל נפש עדינה. אז, בהתרגלך להיות אח ובן אהוב לעמך ע"פ מעשיך ודרכי חייך, רק אז תקנה את המושגים הטהורים ההולכים לאור האמונה הטהורה, ואור ד' יאיר עליך, לשמוח בפקודי ד' הישרים. רק אז תשכיל ותבין כי דבר ד' הוא היסוד לכל האושר והשלמות אשר יוכל הרוח לכסוף אליו בהיותו במרום מעלת התפתחותו… השבת תתן לך מושג נאמן מה היא עבודת ד', שהיא באמת מטרת החיים. היא תצליל את הדעת ותזכך את הרעיון מהמון המושגים המוטעים שרכשו להם בני אדם בדבר עבודת ד'. עבודת ד', היא העבודה שעליך לעשות בתור חלק אחד מכלל המציאות, בהוה וגם בעתיד לתכלית השלמתו. אולם בתור איש יהודי עוד לא יספיק לך גם הביאור הזה. ע"כ אתה צריך להבינו בתור בן לעמך, שעליך החובה לקחת חלק בעבודת עמך כדי להביאו להשמתו, כדי ללכת בדרך אשר התוה ד' לכלל עמך, אשר בהיות כל הפרטים מתאמצים לצאת ידי חובתם, רק אז יוציא הכלל כחו הנשגב אל הפועל. ואם חלילה תעלה על לבבך מחשבה לא טהורה לאמור: "ומה מני יהלך אם מצדי לא אמלא אחרי כל הפרטים, שעמי מקדש אותם? האם על ידי זה תבטל התעודה הישראלית"? דע, אחי, כי טענה זו יכול לטעון גם הגנב אשר יגנוב שקל כסף, מאיש שאיננו עני: "האם בזה יהרס מצב האיש העשיר"? ובכ"ז הלא תודה, אחי, כי לא ינקה גם הגנב הזה וכי הוא משחית את נפשו המוסרית, והצדק תובע את תפקידו לענוש אותו כדי רשעתו כי שלח יד בבנין הצדק אשר בכללו הוא יסודו של עולם. ומה תאמר, אחי, בהיותך נמנה בין האנשים אשר אם ירבו כמותם בהנהגתם יועם הזוהר הלאומי, כי השבת הוא המחיה את הרוח הלאומי, ברוממות קדושתו הניכרת מכל פרטי הלכותיו, מכל המוני הלימודים שעליהם, מכל דקדוקיהם ועומק כוונותיהם שמכל אלה יאיר אור הנוגה של גודל ערך הרוח הלאומי, ובסתירת אבן אחת מהבנין הגדול הזה, אם כי לא יפול הבנין בכללו, אבל הסותרו הלא הוא נותן יד למהרסי אושר האומה, ואיה איפוא חובתך בתור בן נאמן לעמךלכבדו ולעשות כל אשר יש לאל ידך לרומם אשרו ושלומו? ע"כ דע בצדק, כי בהיותך מחלל גם סעיף אחד מקדושת השבת, הנך ממרה את פי ד', בדבר הנוגע להיות המטרה של תעודת עמך. ויחד עם כל אלה הנה השבת הוא העמוד ההיסתורי היותר נאמן להבטיח לנו את נצחיותנו הלאומית, כי הוא זכר ליציאת מצרים : "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוצאך ד' אלהיך". הנה אדון כל המעשים, אביר הטבע, ששם חק ההתפתחות בהטבע הכללי, ובתוכו גם לרוח האדם, אשר בהכרה יבוא לתעודתו, כי הוא צוה ויעמוד, הוא הוא אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים והוא הראה לך לדעת כי אין תעודתך להיות עבד, וכי תמלא את תעודתך רק בהיותך לעם החי חיים של חירות. בהיותך מקדש את השבת לתכלית הידיעה הזאת, תרומם רוחך הלאומי ובכל עת מצוא אשר תמצא מקום לעבוד לטובת עמך ואשרו תמלא רוח ד' לעסוק בזה ברוח נכון, בלב שמח המכיר את ערך פעולתו. והנה יסוד התורה היא עצת ד' לכונן את רוח ישראל בכללו למטרתו, כמו שאמר הנביא: "ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה". האדם הרואה לעינים יחשב שיצייר לו מושגים נכבדים וישרישם בלבבות מי שרוצה בהדרכתם ע"י מליצות וספורים למודיים והצעות, אבל ד' ית' פעולתו אמת, הוא יוצר רוח האדם בקרבו, והוא יודע תעלומות לב, איך יתפתח ויתקיים, ואיך ישקע וירד; הוא מצוה על מעשים, שהמה מפתחים ומעמידים את המושגים מעצמם. יד ההשגחה האלהית שמה משטרה גם בתהלוכות ההיסתוריה האנושית, למען יבא רוח האדם אל השלמתו, ולעם ישראל שהוא הנושא את דגל השתלמות רוח האדם צוה לעשות מעשים שתמיד יגדילו וישפיעו לשלמות מלוי תעודת העם על ידם. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", גוי גדול וחכם הואמי שיש לו חוקים שהם מישרים את רוחו לקראת תעודתו. ותחת אשר בכל העמים היו צריכים המושגים בעצמם להמסר, וכפי ילדות האדם בהכרח העלו קמשונים ושיבושים אצל עם חכם ונבון החוקר לכל תכלית אין צורך למסור לו מושגים עצמם, כי אם לקבע לו חקים שעל ידם יבא להשכיל את המושגים הטהורים. עם חכם;ונבון יוכל להיות רק מי שיש לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. ע"כ אחי בתור בן נאמן לעמך שמור נא מכל משמר את אוצר הלאומיות, את קדושת החוקים והמשפטים; וכפי גודל ערך כלל התורה כולה בשמירתה תגדל קדושת השבת שהוא מרכז חיי הרוח של עמנו ומקדש תעודתוכל שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. 

אחרון בבויסק – כד.

בקטרוגם של מלאכי השרת על משה רבינו ע"ה בקבלתו את התורה, צר הקב"ה קלסתר פניו של משה דומה לשל אברהם, ואמר להם לא זהו שאכלתם אצלו. מדתו של אברהם אבינו ע"ה להודיע שם ד', שהיא פעולה רוחנית, היתה מפולשת בגלוי לברכת החסד, שמתוך ההכרה של אחדות אדון אחד ומיוחד בעולם, נמשכת הטבת המדות, והאחוה הכללית שבין המין האנושי מתגברת. על כן תורה זו אף על פי שהיא רוחנית ושכלית, מכל מקום לא יטענו עליה מלאכי השרת שאינה מתיחסת לילוד אשה. אבל תורת משה שהתרחבה כל כך בקיום מצות רבות דתיות, שנראות כאילו דבר אין להן עם המצב האנושי, על כן טענו שהם מיוחסים רק למלאכי השרת, בעלי הציורים הרוחניים המופשטים. אבל באמת, אם שדרכי התורה מפרטים לרומם הציורים הרוחניים המופשטים, מדותיהם של מלאכי השרת הם בעיקרם מכוונים גם כן לאותו התכלית העצמי של שלום הבריות ותורת החסד של אברהם אבינו ע"ה, אלא שיסוד תורת החסד המתפשטת מתורת אבות הנכללת בז' מצות בני נח מתגלה הוא מיד בעולם, ואותו יסוד החסד של הרצאת התורה כולה עם פרטי מצותיה והלכותיה מתגלה רק בטוב האמיתי הצפון והגנוז שלעתיד לבא, שיכלול בחוברת כל החי וכל המצוי, ומפני שהוא כולל את החסד הגדול והכללי בעתיד היותר גדול, הוא צריך בשביל כך לאותן ההקדמות המרובות של כלל התורה ומצותיה כולם. אם כן ממש אותם המצות של תורת משה, המה המכוונות בתורת אבות, על כן כשם שלא יכלו מלאכי השרת לקטרג על תורת אבות, לאמר שהרעיונות הרוחניות של אחדות ד' והכרתו המתלוים עמהם הוא נאות רק למלאכי השרת, כי אם אכלו בביתו של אברהם אבינו, שהרי הכירו שמתוך הרעיונות האלהיות הנאצלות זכה העולם במדת החסד הרחמים והחנינה, אהבת המשפט והצדקה – כמו כן על ידי כל הרחבת דברי תורה יזכה העולם בכללו, על ידי אורן של ישראל, לאותן המסקנות עצמם הכלולות בתורת חסד של אברהם אבינו, אלא שצריכות המצות כולם להטביע חותמם של ישראל ולהרחיב פעולתן. אם כן ממש אותו קלסתר של אברהם אבינו הוא קלסתר פניו של משה ע"ה, וכשם שנטייתו של אברהם אבינו היא מיוחסת לבני אדם, בעלי עולם היושר, הכי נמי נטייתו של תורת משה אמת, שיסודה עיקרה ומסקנתה היא תורת חיים ואהבת חסד, ואהבת לריעך כמוך, ואידך פירושה. ומה שמחלקים בין רגש הדתי לרגש המוסרי, אינו כי אם בהשקפה שטחית, והדבר מאומת ביחס לדיעות אחרות, אבל לא כאלה חלק יעקב, דיסוד רגש הדתי בא מהגעגועים אל הקדושה ורוממות הנפש לאהבת ד' וכבודו. יסוד הגעגועים שאינם נתפסים במעשים, הוא מפני שלא הגיע העולם עדיין להיות מוכן להוציא דברים מוסריים נשגבים, על כן נשארו הגיונות רבות בתור געגועים פנימיים, ומכוננים בלב את רגשי הדת. אבל המוסר הוא בא מהטוב המעשי שישנו לשעתו. אמנם בכל העמים אין בדתם אותם האמצעיים שעל ידם יבא העולם להתעלות גבוהה עד שיהיה באמת ראוי לעילוי אותם השאיפות שעליהם מיוסדות הגעגועים הפנימיים שבנפש, אבל בתורת ישראל כל התורה כולה היא הכנה לזכות את העולם לאותן הדרכים בפועל, שעליהם מיוסדים טבע הגעגועים אל הטוב. אם כן כיון שהחוקים שהם רק מדרכי עבודת שמים מכוננים הם את האושר של המציאות בעתיד הרחוק, הרי הוא מצד ההשקפה של העתיד עבודה מוסרית כמו שהחסד הפשוט הוא עבודה מוסרית בהשקפת ההוה. אם כן אין רגש הדת ורגש המוסר נחלק לגמרי, כי אם באחדות גמור הנהו, ופרצופו של משה ע"ה הוא דומה לשל אברהם לגמרי. ותורה העליונה, עם כל עליונותה והגיונותיה המופשטים, ראויה היא על שם העתיד, שבני אדם עושי הטוב המעשי ביחוסם אל העתיד הנצחי. שמתוך שקטנה היא רגשת האדם לקבל ציורו הפנימי, על כן אי אפשר להיות דבק בו כי אם מצד שכך הוא מצוייר אצל¬¬ אדון המעשים, שלפניו העתיד היותר רחוק כמו העבר וההוה נצב חי, השמים החדשים והארץ החדשה שעתידים להבראות, הם עומדים לפניו ית', כדחז"ל בפסוק עומדים לפני נאום ד'. על כן יסוד העבודה המוסרית המאחדת רגש הדת עם המוסר, הוא לעשות באהבה רצון קונינו, אדון כל המעשים, רבון כל העולמים ב"ה.

אחרון בבויסק – לט

לפי המורגל בלימוד המוסר, לא יתכן שיתקבץ באדם אהבת עולם הזה ואהבת עולם הבא, כמו שלא יתקבצו האש והמים בכלי אחד, כדברי חובת הלבבות. אמנם ישנה דרך שלמה יותר, שאהבת עולם הזה עומדת במילואה ומקומה וערכה הראוי לה, ואהבת עולם הבא, אמנם מתוך הבנה שלמה בערכה היתר והנעלה, היא מבטלת בגודל יפעתה את אהבת עולם הזה בכל דבר שאם תבא שם תפגם אותה. זה היה דרך אבות העולם שנקראו ישרים, שאהבו כפי המסופר בתורה את החיים, והתעסקו בצרכיהם בנפש חפצה, וזאת המעלה האנושית השלמה שראוי אליה לשאוף.

ראשון ליפו – כה

טעם איסור טומאת מתים בכהנים, מפני שהם מורי העם, ומרוחם נאצלת ההשפעה על הסגנון המוסרי, והמוסר שבתורה הוא מיוסד על אהבת החיים, שהרי מצינו אפילו במשה רבינו ע"ה שבקש והתפלל על החיים, והיינו שהתשוקות הטבעיות הטהורות הן הן השלמות מצד עצמן, וכן אהבת החיים היא השלמה עצמית באמת. והמוסר שממנו יוצא שנאת החיים יתכן להיות רק בתור רפואה מרה הניתנת לפעמים למחלה רעה שלא תתגבר, אבל אין זה היסוד הקבוע שבאורח החיים. על כן הרחיקה תורה את כהני ד' ממעמד המות, שלא ישפיע על רוחם, הנח יותר לקלוט השפעה רוחנית, סגנון הדרכה לשנאת החיים. ובאמת הדרך לאהבת החיים המלאה, היא רק היא תעורר את האדם לאהבת חסד וטוב, כדי להיות החיים ממולאים כראוי, והם מעירים את האדם גם כן להשביע נפשו באור ד' כדי שישפע עליו חיי עולם באמת.

ראשון ליפו – פח1

המטרות מתאחדות אצל כל בעלי נפש נדיבה. אין מחלוקת כי אם בדרך האמצעיים. על פי רוב נובעת תמיד המחלוקת ממה שהמעמיקים יודעים שצריך להרבות באמצעיים כדי שנבא אל התכלית בטח, לטרח בערב שבת כדי שיהי' לנו מה נאכל בשבת, והבהולים אומרים שתיכף נבא אל התכלית, ונחלה מבוהלת בראשיתה גם אחריתה לא תבורך. חופש הדיעות וחופש המעשים למשל, מי לא ידע שהוא מקור ברכה למין האנושי, שהשלמתו היא חופשו, וכל כך עמוק מונח הדבר בעמק התורה עד שהכרת ד' היא בחופש, באפס הגבלה, כי אם כל יכול, אמר ויהי, יהי אור ויהי אור. ושלימות הדיעות צריכים גם כן להיות נקשרים בשלימות המעשים, אבל צריך להכין את האדם שיהי' מוכן אל זאת המעלה לבא לעלמא דחירו, על כן צריך עבודה בתחילה. אי אפשר להעמיד חוקר מתהלך ברחבה כי אם כשיוקדם לו תחילה שיעבוד של האותיות, הדקדוק והסגנון, ואז יתפתח להיות מתהלך ברחבה בחקרי חירות, והחירות תניחהו ליסוד האמת השלו' וההצלחה. על כן כל כמה שתהי' ההכרה מתגדלת יותר איך הכל שואפים לתכלית אחד, כן יתגדל כח השלום והאחדות להיות כל אחד מתלמד מחבירו הרחוק ממנו במדותיו דיעותיו ותכונותיו, עד שיסורו המדות הרעות שיסודם הוא הכעס והגאוה, שכמו שהם רעים ביחידים, הם יותר רעים ומזיקים בעם שלם. בהידיעה הכוללת שיש בכל נטיה דרכי יושר אלא שצריך לברר ולזכך, והאמונה הבאה מתוך הכרת השי"ת אדון כל איך שכלל הענינים הם מעשי ד' שראוי לחפש בהם צד הטוב, והכל עושים שליחותו, והמאור מתגלה על הצירוף של המון האורות שכללותם היא התורה, אבל היא מתבארת בין על ידי גילוי אותיותיה ועניניה וגילוי יד ד' שבהיסתוריא ושבטבע ובמוסר, במדע במלאכה ובחיי החברה, בצדדים הטובים והרעים, וכשהם מתקבצים יחד ומקימים את הכל במערכה, מתגלה האור המאחד ומשיב הכל לתכלית השימוש של הטוב האמיתי. אז ממילא יוסר כח הכעס מכלל האומה. וכשם שביחיד הכעס מעכב את מעלות הנפש ומונע רוח הקודש, והשקט מביא לידי חכמה ודעת ד', כן באומה ביותר. ונופל כח הגאוה, שלא יאמר כל אחד שרק בו צבור כל הקדושה, כי אם אדרבא, הקדושה האלהית מתפשטת אצל כל אחד חלק, ומכלליות הכל יבנה בנין שלם. ממילא מתקרבים ישראל זה לזה ומשפיעים זה על זה רב טוב, והולכים בדרך ההצלחה, ופועלים טובות לכללות האומה בכל הצדדים, בין בחיי שעה, בין בחיי עולם של המצב הלאומי, בין ברוחניות של מצב הקדושה והמוסר. וממילא מתגדלים הפעולות, וכחם של ישראל הולך משתלם עד שמתגלה אפילו לאומות העולם האור הגדול הצפון בישראל ותורתו, ואומות העולם מתעוררים לכבד את ישראל. וממילא ההשתדלות מתרבה, והלבבות מתרחבים, ואהבת ד' אלהי ישראל מתגדלת, ושבים הכל מאהבה, והקב"ה מגלה חסדו ומשיב את עמו לארצו ומטיב להם ומרוממם, ונודעה יד ד' את עבדיו, ובאים כל העמים לשאוב מים חיים ממעין ישראל כדברי הנביאים, וישראל פוגשים את הכל באהבה ורב חסד וכבוד, ונלוים גויים רבים אל ד' ומתרוממים בעולם, ומתגדל שם שמים וכבוד ישראל והתורה בכל העולם, עד שגם רחוקים באים ומודים ונותנים נזר מלוכה לצור ישראל, ונותנים הוד למלכנו. ושפט בצדק דלים, ורעה זאב עם כבש, ככל אשר דבר ד' שדברו אחור לא ישוב ריקם. ועלינו לקיים דברו הטוב אשר בהכרח יקויים. וכל האמצעים כשרים לזה כל זמן שהם נעשים בכבוד ויושר, בנחת ואמונה ושלום, והכל עושים השליחות אפילו המזיקים. ואם לפעמים היאוש ואפילו הכפירה הדמיונית מעוררת הכחות לעבוד, גם היא מאת ד' יצאה, הפליא עצה הגדיל תושיה, ומלכותו בכל משלה. וכל הפרטים היותר רחוקים עולים הם להתאחד ולהתקשר באחדות אמיתית, והיה ד' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד. והמון הדיוקים והדקדוקים שיש בכל צד ופינה צריכים להשלמת כלל התמונה בשלימותה, כי ערך כ"ז אלף שרטוטים צריך מצייר פשוט לעשות לשלימות תמונה אחת מוחשית, וקל וחומר שאין ציור להמון השרטוטים הפנימיים הצריכים להעשות להיות הצלם האלהי השורה עם עם ד' שלם ויפה עד שכל רואיהם יכירום שהמה זרע ברך ד'. ועם זה יהיו נאזרים בעז וגבורה ובכח פועל אדיר ונשגב, עד שיהיה כח העבודה וכח האמונה יוצא מציור חלישות הנפש שנפל בו מעומק הגלות, שעם זה נפל גם כן הציור של הכרת ד' ושל אהבת ד' ושל יראתו, שאיננו לפי גודל הכח הגבורה וההוד שהוא צריך לצייר בנפש, כענין אותה הגדולה המתנשאת בלב החוקר החפשי כשבא לידיעה השלמה, שאומר ברוך אשר נצחנו בנעימתו. וישראל עם קרובו צריכים עוד ביושר לבב יותר הדור להיות נאזרים בגבורה. וזה יתגדל יותר על ידי האהבה והשמחה בדעת ד' ויחושו לישראל בפועל והנהגה, וזה יצא לאור על ידי שיתוף כל הכחות כולם דוקא, בשם כל ישראל.

ראשון ליפו – קלג

הרמזים הנשגבים היותר רחוקים, שהם נמצאים בטעמי מצות, פועלים את פעולתם על ידי המעשה וההסכמה הכללית גם בלא הידיעה, מפני שיש קישור קבוע בין המעשה והתגלות הרמז בפועל, אלא שאצל מי שגמרו ידיעותיו ורגשותיו בנדון זה הם יוצאים בגילוי. ועל כן כל מה שיש ביותר גדול שבבני אדם בגילוי, ישנו ביותר קטן בהסתר והעלם, ככח האילן בגרעין. על כן פועל גם כן הגרעין השכלי גם בלא דעת מפותחת, אלא שאינו דומה לאותה הפעולה הגדולה שדעה מפותחת פועלת. גם מפני שבכללות האומה ושֹרש נשמתה הכל כבר גלוי, וכל אחד אינו כי אם ניצוץ אחד מהכלל, על כן מתגלה על ידי הפעולה והצירוף אל הכלל אפילו באופן מעשי מה שימצא אצל היחידים היותר גדולים בגלוי. ודרכי ההתגלות של הציורים הוא כל מה שיוכל על פי הסכמת התורה והשכל לפול ביסוד טעמי מצות וציוריהם, מצד כל ההוראות שבעולם ומצד כל הדימויים שבעולם, אפילו אחר סוף כל החילופים והצירופים והפעלת הרעיונות. אף על פי שנראים רחוקים לגבי קיצור דעת ההמון, סקירה אחת היא לגבי החכמה, והמציאות היא על פי החכמה העליונה. ד' בחכמה יסד ארץ. ומזה תדע את האופן הבטוח שיש בדרישתה של תורה, שנקראת תפארת, זה מתן תורה. כשם שאין הצייר מסופק על ציורו אם הוא מאוצר היופי, כיון שכשרונו מעיד לו שהוא יפה, הרי כבר יש לו עולם מלא ויש רבים דומים לו שמקבלים מזה, בין הנמוכים בין הגבוהים ממנו. ובאופן מדוייק אי אפשר שלא יפעל על כל המציאות כולו, מפני יסוד האחדות והחיים הסובב את כל וממלא כל. ברוך חי העולמים.

עולת ראיה – רלג – והתפארת,

"זו מתן תורה" (שם). יסוד הנוי הוא הכוון והיחש שבין החלקים. ותחת אשר האדם הרואה לעינים יסתפק ביחש נערך ומשוער, בין חלקים חצוניים הנראים למראה עיניו, הנה החכמה האלהיח תיסד את התפארת הכללית, דהיינו חוקי חיים שיהיו מועילים לסדר הנהגה שלמה ומשוערת בין כל הכחות הנפשיים האנושיים, בין השכל והרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר, ההוה והעתיד, בין הפרט אל הכלל, בין ההכרות הבאות מחובות האדם לרעהו אל ההכרות הבאות מיחש האלהים לברואיו, הכל בערך משוער, שהוא הפאר האמתי. זה א"א להשקל בכל נימוס שכלי שבעולם, שא"א שלא יעבור באיזה פרט את הנקודה הרצויה, כי אם מאת אדון כל המעשים, שהכל גלוי וצפוי לפניו, והוא מסדר את הערכין של חסד ואמת ומשפט וצדקה. עז וגבורה, רחמים ונקמה, כל אחד במדתו. וכיון שהחלק החי שבעולם מתנהג בתפארת, כיון שנפש האדם מיוסדת על ערכיה הראויים לה, היא כבר ראויה לפעול פעולות רבות על התפארת החצונית, בכל מקום אשר תפנה תשכיל. על כן התפארת היסודית היא מתן תורה. 

עולת ראיה / חלק א / עמוד רפט

ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי באור פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים ואהבת חסד. ע"פ ההשגה המשגת את הבורא ב"ה מצד בריותיו לבד, נקראהו בשם מלכנו, שעיקר השלמות המצויר בו הוא לא מצד עצמו כ"א מצד ערך המלוכה. וע"פ ההשגה, המשגת אותו באור הנפש, הנעלה והנשגב מכל ציורי השלמות הנכרים ע"י הברואים, נקראהו בשם אבינו, שעיקר שלמותו שמצד עצמו אינו בטל לערך האב. ובודאי ראוי לנו לחשוק ולהמשיך ברכה מזאת ההשגה הקדושה הבאה מטהרה של הנפש להראות פני ד', שלא מצד הכרת הברואים לבד רק מצד הכרה עצמית באורו ית', בהשגת זיו העליון של אור פני המלך המתנשא לכל לראש מעל כל ענין העולמות. אבל זאת ההכרה של עצם הטוב העליון הנשפע בנבראים ג"כ תושג דוקא ע"י השגת תכלית כללות הבריאה ועומק טוב הרצון המתגלה בה. התגלות זו שבבריאה יש לה שני פנים: גם כל איש וכל נברא יחידי, בתור דבר שלם לעצמו, מקבל הוא אורה וחסד לתכלית הטוב והרצון, ועל ערך רבוי המעשים הבודדים נאמר "מה רבו מעשיך ה'", ולעומת זאת לאין ערך תגדל הופעת התכלית המתאחדת בכל הבריאה, בראותנו את כולה כאיש אחד, ולפי תכלית הנשגב, שלמענו נעשו כל המעשים, כולם הם כמעשה אחד בגדלם הכללי, וע"ז נאמר "מה גדלו מעשיך ד'", ורק על ידה אפשר להבחין באמת טוב ד'. אמנם עיקר התקשרות כל חלקי הבריאה לתכלית אחת אינה כ"א ע"י התורה, שלפני מתן תורה היו ב' אלפים תוהו (ע"ז ט.), בלא סדרים  וחוקים מקושרים, ואך מתוך שהתורה מאחדת אנו רואים מה רב טוב ד' המתגלה בבריאה ונולד מקבוץ כללות המציאות, ומזה יהיה לנו סולם לעלות בו לשער יתר חשק ואהבה רבה למרום ההשגה של טוב השי"ת ממש, המתגלה לטהרת הנפש מצדו ית' שלמעלה מכל הגלוי בנבראים. ומפני כח הקישור הזה שע"י התורה, לתכלית הנשגב היוצא אחד מכללות המעשים והעולמות, לכן נקראת תוה"ק תורת חיים, שמחיה כל העולמות בשלמותם ע"י הקירוב עצם אל עצמו, ובזה היא כוללת כל המציאות וקושרתה יחד, כמו שכל גדר החיים לא ייוחס כ"א לשלמות עליונה של סגולת הרכבת החלקים וקשורם, ומה שהוא שלם לעצמו מבלעדה לא יחול עליו שם מות ולא שם חיים. ועל כן מתוך שהנהגה זו של התורה נמסרה לנו לקיימה, בהכספנו בכח השגת תכלית הנשגב הכללי להדמות לו ית' וללכת בדרכיו ברוממות מעלה של הטוב הכללי, הרי אנו מכירים את מדרגתנו, שהיא למעלה מכל השגת תכלית הנשגב הכללי שמצד עולמות, ואת חפצנו להתברך רק באור פני ד', "אנן בעינן למיהוי קדם מלכא" (ת"ז חמישי) ממש, ומבקשים "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך". והנה כל מה שמתקרב האדם אל אור השי"ת יותר שופע עליו שפע השלמות האמתית, עד שיהיה ערך חכמתו ורצונו בפרטיותו קרוב לערך כח המעשה וכל מה שירצה לא ירצה כ"א ע"פ חכמתו, ויגזר אומר ויקם לו. ואי בעו צדיקי ברו עלמא, שנאמר "כ"א עונותיכם היו מבדלים בינכם ובין אלהיכם" (סנה' ס"ה:), ואם היה לצדיקי כ"כ רצון של אהבת חסד, עד שירצו מצד כח החסד, כמו הבורא ית', להיטיב לברא עלמא, היה השי"ת משלים להם חפצם, אלא שקצרה דעת האדם להגיע למדת חסד זו של רצון קדוש זה, ואין לנו משל לדמות מדת חסדו ית' המושג מצד הבריאה ואצ"ל בענינה שלמעלה מזה הכלול בה. לפיכך כל מה שמתגברת יותר בלב האדם אהבת חסד, ורצון ההטבה לכלל ולפרט, הוא יותר קרוב אל הקב"ה, וממילא תתקרב יותר חכמתו להקשר בערך המעשה, בהתקשר רצונו בדעת עומק החסד שמצד רצונו של הקב"ה שלמעלה מכל העולמות. אשר על כן "ואהבת לרעך כמוך" היא ממש כל התורה כולה (שבת ל"א.), שהשגת תכלית הטוב הכללי, הנקבעת ביראת ד' וברגילות ללכת בדרכיו, היא מחייבת מתוך אחדות התכלית את אחדות ההנהגה באין חילוק בין עצמו לזולתו באהבה, הנמשכת מאהבת חשק התכלית של רצון השי"ת.

עולת ראיה / חלק א / עמוד רצ

באור פניך דוקא, ולא מצד הגלוי של העולמות, ששייך בהם עכ"פ איזה פירוד וחילוק, כי באור פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים, המקשרת ומחייה את כל המציאות מתוך מקור תכלית טובה הכללי, ואהבת חסד, של קיום כל הכלול בה והליכה בדרכיו מתוך מקור הרצון העליון. וכיון שזיכה אותנו הבורא ית' בתורת חיים ואהבת חסד זאת, להמשכת כל מהלך הבריאה וטוב ערכה הכללי מתוך מקורה העליון שלמעלה מענין הבריאה עצמה, הרי באה ונמשכת הברכה האלהית ברוממות עוזה, באין תנאי אבוד ובטול, ובאין פירוד וחילוק של זמנים ומצבים, כ"א בשלום נצח ואחדות מוחלטת עליונה, ד' עז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. לכן העולמות, שהם כלים לכלול בהם אור השי"ת בכח השגת הערך הכללי המתגלה בהם, אין ישראל, אשר משך חייהם הוא ממה שלמעלה 

מהשגה זו, צריכים להם כמו אומות העולם, כי ברכתם של ישראל גדולה היא כ"כ עד שאין הכלים של העולמות מחזיקים את האור אלא השלום בעצמו, שהוא שמו של הקב"ה. לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום (סוף ש"ס משנה).

עין איה / שבת א / פרק ראשון / עג.

א'"ר יהודה אמר שמואל, בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר. התורה האלהית היא בנוייה על יסוד חיוב האדם בעבודת ד' בדברים מעשיים, שהם דוקא בונים את בנין הרוחניות של הדעות הטהורות והמדות הקדושות באדם, בכללו ובפרטיו. והנה לולא החכמה האלהית שהאירה עינינו במה לזכות את ארחנו ולמדה אותנו דרך חיים, שדוקא בעבודת ד' במעשה נזכה לאושר הקנינים הנעלים הרוחניים, ואם נחפוץ לאנות את עצמנו ולאמר שנזכה לקניני הדיעות האמיתיות והמדות הטהורות מצד עצמן, מצד היושר והמאור שיש בהן עצמן במושכלן ואופין הרוחני, לא תעלה זאת בידינו. כי האדם בכלל כל ימי חלדו הוא דומה בערך תכלית השלמות לנער, שצריך חינוך מעשי בהנהגותיו בנימוס ובד"א, וכל (כל) שלימות הטעונה חינוך מעשי היא טובה לאדם להשריש עצמו בהם בימי הנערות דוקא, כלימוד אומניות וכתיבה וכיו"ב. ורק בהתרגלו בחינוך מעשי ע"י דקדוק פרטי באומנות המעשית, רק אז יעלה במבחר ימיו וזקנותו להשכיל להרחיב את אומנותו ע"פ דרכי שכל של הרחבה, עד שימציא כלים חדשים נאותים ליהנות בהם הבריות. כן בכלל כל ימי חיי האדם כשמתרגל במעשים טובים, והמה מצות התורה כולן, שהן עצות עליונות להחרית על ידן עמוק עמוק בנפש האדם כל דבר אמת וכל מדה קדושה וחשובה, רק אז יזכה לעצמו לשלימות הרוחניות, ויזכה את העולם בעתיד בהקנינים הנשגבים של המדות והדעות, שהן אורו של עולם הגנוזות באור תורה, עד אשר ע"י העליה היוצאת מתוך ההרגל המעשי יבא העולם למצב הנכון והנשא, שלא ילמדו עוד איש רעהו ואיש את אחיו לדעת את ד' כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם~. אמנם לולא תורת ד' שהאירה לעולם בהדרכה זאת, היתה דעת האדם החלושה נוטה שצריך לקבוץ ולאחוז בתכליות עצמן, בשרשי הדעות והמדות החמודות, ולפנות עורף חלילה אל המעשים הרבים שהם נועדו ע"פ עצת ד' להכין הדרך לכל אלה. חלושי הדעות הללו נמצאו ג"כ בהרבה דורות, שהתאזרו בגילוי פנים וחוצפא סגיא, לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ומרשיעי ברית כאלה פשטו יד בנטיעות המעשיות לבטלן. ועוד הוסיפו סרה לאמר שהעסק במעשים ודקדוקם יעתיק את האדם מלכת עד השורש של הדיעות והמדות עצמן, וישתקע במעשים שהם עומדים עוד הרחק מהמכוון הפנימי של יסודה של תורה. אמנם יד ד' עשתה זאת שבאה המציאות וטפחה אותה על פניהם, שהרי במי אנו מוצאים כל מדה קדושה וטהורה, באיזה אומה אנו מוצאים דעת אלהים אחד בטהרתה וברורה, הלא באומה הקדושה ובבחירי בניה ששמו להם דרך התורה לקו, והרבו לדקדק במצות ובפרטיהן, ואלה הדקדוקים היו להם למחיה לרומם נפשם, לקדשם ולזככם במדות נעלות וקדושות, בקדושה, ענוה, אהבת צדק ואהבת הבריות, וכל מדות מפוארות שהן תפארת לו לאדם. והנה הרעיון שמביא את האדם להוסיף אומץ ודקדוק במצות בפרטיהן ועוד לדקדק ולהרחיב המעשה בחוג היותר מרווח לעשות סייג לתורה וכדומה, הרעיון העקרי הוא בא בזה מצד ההכרה הפנימית בגודל החשיבות הראוי להנתן מצד האדם לדברי אלהים חיים. "במה יזכה נער את ארחו לשמור כדברך", ובמה איפוא יראה האדם בפועל שדברי תורה חשובים בעיניו חשיבות אלקיית, רק במה שמרחיב ומדייק הרבה ועושה סייג לתורה ופורש מן הדומה לכיעור. "לשמור כדברך", דברך לא נאמר אלא כדברך, אע"פ שעצמותם של המעשים הולכים בעיקרם אחר התכליות הנפלאות הגנוזות בהם, מ"מ בכלל יש תכלית המקיפה את כל המצות כולן, והיא ההכרה העליונה המשתרשת בלבו של אדם בהגדלת שם ד' ית' המביאה לכל טוב. א"כ הסבה המביאה להוסיף דיוקי תורה במעשה הוא הרעיון היותר נאצל ויותר גדול המקיף את כל החמודות כולן. ואע"פ שאין האדם יכול לצייר בלבבו את עומק האמתיות של התכליות הגנוזות בכל מצוה בפרטה, מ"מ דבר זה עצמו, מה שמצד נערותו של האדם בעולם הזה מצד חומרו, הדרך המשריש בלבבו גודל כבודן של מצות ואלהיותן בא ע"י הריבוי של הדיוק הנמרץ שהוא מתנהג בהן, א"כ החכמה הזאת שמביאה לאדם להרבות דקדוקים מעשיים, היא עצמה ע"כ מתאמת היא לכל הדיעות היותר נשגבות והמדות היותר עליונות. שהרי הצד הכולל כולן הוא הכרת כבוד ד' וגדלו, שזאת ההכרה תביא את העולם כולו לשכלולו ותיקונו העתיד, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד', כמים לים מכסים". ע"כ ברור הדבר שהסיבות שמביאות להרחיב דיוק המעשים במצות, יביאו ג"כ לכל החמודות המכוונות במעשי המצות כולן, ומתוך שהסיבה שמביאה לדיוק המעשים היא כ"כ גדולה ועליונה, ע"כ התוצאות היוצאות משמירת הדיוקים מביאות בפועל להשריש ג"כ עמוק בלבבות שומריהן את כל החמודות של הקדושות התכלית~ות. וכשהדברים מתבררים בניסיון הם מטפחים על פניהם של

עמוד מה

חורפינו שאומרים: הרי אנו משתקעים יותר מדאי במעשים ודיוקים שעל ידם הננו נעתקים מהתוך והתכלית, כי אדרבא, הננו רואים בפועל שכשם שהסבה הגורמת להרשים את האלהיות שבמצות וכבודן ע"י דיוקי המעשים, היא סבה אדירה ופנימית המרוממת את הנפש ומקדשתה, כן המעשים עצמם והמון הדיוקים היוצאים מנטיה קדושה כזאת הם דומים לשרשם להגביר את הרוחניות וכל חמדת הקדושה בנוצריהם. "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", דרשו ע"ז חכמים ז"ל: הרבה דברים גזרו סופרים עלי וקבלתים באהבה. באמת רק מצד אהבת ד' הגדולה הנטועה בישראל נטתה האומה תמיד לבקש שמירה דיוקית והרחבה רבה במעשי התורה והמצוה, ע"כ באהבה קבלה האומה עליה גזירות חכמים, שהרי לקיימן ולאשרן צריך הגוי כולו, אי איכא הגוי כולו אין. וע"כ נתפשטו גזירות חז"ל וסייגי התורה בישראל, מפני שהם נאותים לנפש האומה, האוהבת את ברית אלהיה באהבת שמו ית' הנקרא עליה, והיא מבלטת את אהבתה הפנימית הזאת שרשפיה רשפי אש שלהבתיה, ע"י הוספת דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בפועל. עירובין, בהם ניכר הרבה הצד של גדולת הערך של המצות ואלהיותן, שע"כ צריך להרחיק ג"כ מדבר שיוכל הציור הנערותי של האדם לטעות ולומר שכשם שאין איסור בהוצאה מרשות המיוחדת למשותפת, כן אין איסור מרה"י לרשות הרבים. בנטילת ירים, ניכרת יפה הפעולה של הקדושה הצריכה להיות נמשכת בהליכותיהם של ישראל. הקדושה המעשית הזאת של טהרת הידים מעירה על טהרת הפעולות בכלל, ומביאה בזה לטהרת הלב והנפש. על ערכה של הסבה שהביאה להרחבת הדיוקים אלה המעשיים נאמר " בני אם חכם לבך", ולפי המצב הראוי לבן צעיר הכרח לאחוז בהרחבת המעשים כדי לגלות על ידם האהבה הקדושה הגנוזה בנפשך, תדע שזאת הסבה עצמה תביאך לעוצם התכליות עצמן, שהן גנוזות בלבי. כלומר סוף שבזה הדבר עצמו יתרחבו יותר הכונות העליונות שהן עצמן הלב והתוך של התורה ומצותיה, כפי המדה היותר גבוהה שהיא ידועה ליוצרן ונותנן ית'. "אם חכם לבך ישמח לבי גם אני", לפי מדתי. ולענין הדברים המסובבים מהמעשים, אמר " חכם בנ", התחכם בפועל, לא רק בחכמת הלב לבד, לא רק בעוצם הרגש הפנימי שמלהיבך להרחיב הדיוקים שבתורה הנך חביב עלי, כ"א גם בחכמה המעשית שבה תבנה אותם הדקדוקים, ותילי תילים של ההלכות שילווך בכל מצעדיך. "חכם בני ושמח לבי", כפי מה שתוסיף להיות מדקדק במעשים בפועל, כן תתגדל ותתאדר אצלך קדושת נפשך הפנימית שהם שמחת לבי. "ואשיבה חורפי דבר", המחרפים ואומרים שההשתקעות במעשים תרחק מהכונה הפנימית, והם מחרפים בזה בכלל מערכות אלקי ישראל, שהרי שורשה של תורה היא שמירת המעשים בפועל. אמנם כאשר ע"י חכמתך הילדותית, כלומר הרחבתך את הדברים המעשיים שהם ממשיגי החומר שמקומם נאות רק במצב הגוף שהיא ילדות לגבי עצמותה של ידיעת האמת המופשטת. תשמח לבי, ושמח לבי כלומר שתוסיף יותר קדושה ויותר נדיבות, יותר אהבת חסד ויותר התקדשות המדות והמעשים כפי אותה המדה של התחכמותך במעשה, שהיא המדה החינוכית, "חנוך לנער ע"פ דרכו". ובזה "אשיבה חורפי דבר", ראו כי שקר אמרתם שהדקדוק המעשי מפסיד את התוך, כי ראו נא אלה הבנים מרבי הדקדוקים, כמה הם קולטים בקרבם דוקא ע"י דיוקיהם את התוך והכונה הכללית שבתורה ומצותי' לאהבת חסד ותורת חיים, שמאור פני עליון. ונאות מאד "ואשיבה חורפי דבר" לנטילת ידים, שמחרפינו אמרו שהדיוק של הטהרה החיצונה הביא לזלזל במדות הרחמים והחמלה וכיו"ב. וכיון שאנו רואים שבמי אתה מוצא מדת החסד הרחמים והחנינה, בעם ד' אלה המצויינים בדקדוקיה של תורה, הרי החורפים מוכרחים להיות נאלמים, כי יראו שהמה מהבל יחד ודבר אלהינו יקום לעולם. ע"כ כשתיקן שלמה עירובין, להרחיב דקדוקי תורה במעשה בעניני שבת, ונטילת ידים, שהיא טהרה חיצונית מעשית, יצתה ב"ק ואמרה: בני אם חכם לבך ובאת להרגיש שיש חובה להראות את ההדר האלהי של התורה והמצוה ע"י הרחבת דיוקיהן בפועל, "ישמח לבי גם אני", אע"פ שמחשבותי גבהו ממחשבותיכם ודרכי מדרכיכם י, מ"מ חכמת הלב שלכם מכוונת היא בערך של יחש אל לבי ותכלית הנשגבה שלי בתורה ומצותיה. ואמר עוד " חכם בנ", כלומר לך בדרך חכמה זו של הרחבת המעשים בעיון דיוקי תורה ושמירת גדריה, "ושמח לבי", מזה יתגדלו אצלך הטובות הרוחניות שהן שמחת לבי. "ואשיבה חורפי", הטוענים שאין יתרון לעבודה מעשית, וק"ו המחרפים ואומרים שהיא מזקת את התרוממות הרוח והגיון הלב, אשיבה אותם "דנר". הנה לכם משל חי, "בני בכורי ישראל" י, השומר את הצד המעשי שבתורה ומדקדק בהרחבתו, וראו כמה נאים דרכיו וכמה נעלות הנה תכונותיו, עד שהוא משמח את לבי, כלומר נטיותיו הפנימיות הן הולכות לדרך העולה לתיקון היותר שלם לעולם כולו, עד שיביאו את המצב הנעלה של שמחת ד' במעשיו, מצד גודל ההשרשה המוסרית שפועלים דקדוקי תורה הרבים והרחבים, מה שלא יוכלו להביא לזה המון הגיונות מופשטים, "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר".

עין איה / שבת א / פרק שני / טו.

אמר רב יהודה אר"א אמר רב, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה. מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו, דתניא ושפך וכיסה, במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו, ה"נ שלא יהיו מצות בזויות עליו. הבדל שבין מצוה לקדושה תלוי בזה שמטרת הקדושה היא להשריש באדם את הרוממות והכבוד שראוי לו שישער בלבו בכל דבר הנוגע לכבודו של מקום ב"ה, למען תחקק בלבבו האמת הנעלה שהוד האדם ותפארת נשמתו היא נערכת באותה המדה שכבוד ד' הוא מושג ומשוער בנפשו פנימה. ובאשר זו היא התכלית האחרונה, הכרת כבוד שמים, שאין לומר עליה שהיא אמצעי לאיזה תכלית אחרת, ע"כ ההנאה היא אסורה בכל דבר קדוש למען דעת כי לא ההנאה הפרטית, והמשכת איזה טוב אחר היא תכלית הקדושה, כ"א עצם רישום הוד הקדושה בנפש הוא עצמו התכלית היותר נשגבה, שגדול הוא מכל טוב שנוכל לצייר ומכל הנאה שנוכל לדמות. המצות אמנם הן עצות עליונות מכשירות את האדם בכללו ובפרטיו לתכליתו הנעלה, להכשיר נשמתו, כחותיו ומדותיו, אל הטוב הנשגב שהוא עתיד להשיגו באחרית השלמתו. ע"כ אין להשריש במצות אותו הערך שיש בקדושה, שאז לא היתה עשיית המצות מביאה לידי הסתכלות והתבוננות בתעודתן ותכליתן. כ"א צריך לדעת כי המצות מובילות אותנו אל דרך החיים והטוב, אל האור העליון שגנז צור העולמים בתורתו תורת חיים, והן קדושות מצד קדושת התכלית המושגת מהן. ע"כ אין להרחיק ציור ההנאה מדברי מצוה, כאותו הציור של קדושה. אלא שהתכלית של המצות הלא תוכל להצטייר באופנים נמוכים, תוכל להצטייר כאילו נועדו להביא את האדם לתעודתו החומרית לבדה, או לרומם את האדם רק ממצב הפראות לבד. שע"פ אלה ההשקפות תהיה חלילה תכלית המצות נמוכה מאד, ומבוזה, לאותם הדורות שכבר הם עולים בהרבה מעלות אנושיות, ורחוקים הם מתועבות של עבודה זרה ואביזרהא. אלא שצריך להכיר שמצות ד' שהן עצותי נפלאות ממפלאות תמים דעים להצליח את האדם לעד, יש בתעודת תכליתן דברים נשגבים ונעלים, דברים רמים כאלה שגם בהיות האדם במצב שלמות מדותיו, השכלתו והכרתו הנכונה, ימצא בהן הוד ותפארת נצחית. קיום האומה שהיא ניכרת במצות נר חנוכה וזכרון הנס, לא יצייר האדם תכלית עמדת האומה בכללה רק כמו הכשר ובית קיבול לההנאה הפרטית של כל יחיד ע"פ מדתו. תכלית נמוכה כזו משפילה היא לרדת עד החשבון השפל של הפרוטה. האיש הגס שחושב שכל תכלית קשר האומה היא בשביל צרכיה החומריים, מה יחשב לתעודה היותר רמה של נר חנוכה, כ"א להרצות מעות כנגדה, כלומר, להגיע כל יחיד על ידה לחפציו הפרטיים, שהיסוד שבהנטיה הזאת הוא המעות. כ"א צריך להכיר כי תכלית קיום האומה הוא ענינה הרם והנשגב, שם ד' שנקרא עליה, וברית תורתה העליונה שהיא נושאת בלבבה. שרק בשביל כך הכין ד' לה כח קיים אדיר ונשגב נעלה מכל עם ולשון. השפלת תכלית נשגבה, כמו תכלית קיומה של האומה בכללה, למדרגה נמוכה, יכולה היא להתפשט בנקל על המצות

עמוד סט

כולן ג"כ, יהיה לנו ביטוי הדם למקור משל נמרץ. ההשקפה הפשוטה תדון שתכלית כיסוי הדם היא להרחיק את האדם מאכילת הדם, או על הדם, לתכלית הזאת שהיה נהוג אצל עובדי האלילים בימי פראות האדם, שגם מאותה השפלות היתה כונת התורה ודאי להוציאם. אבל האם בזה תגמר התכלית של מצוה-אלהית-נצחית, לא כן. האדם צריך הוא עודנו לעלות מדרגות רבות, תקופות של רוממות וקדושה נכונות לו. לא נוכל לבאר בפרטיות את אור המוסר האנושי שיהיה לעתיד לבא, בתקופות של ימות המשיח ותחיית המתים, אבל יכול נוכל לשער כי אותה ההנהגה של שפיכת דם בעלי חיים, שאין האדם מוכשר כלל להיות נאסר בה כפי מצבו, עתיד הוא לעלות אל מצב רם כזה שמעצמו ישכיל שאי אפשר כלל שישאר לעולם במדרגה מוסרית כזאת, ולא על חנם ספרה תורה שהיו ימים שבהם נאסר האדם בהריגת בע"ח, ורק ירק עשב היה לו ולהם לאכלה. אל המעלה הזאת יבא אמנם האדם רק מצד הדרכת התורה, לא שידלג האדם בפעם אחת על קצה החסידות הזאת שכעת איננה הולמתו כלל. ע"פ חסידות כזאת, שהיא יותר ממה שאסרה תורה, יפול במוקשים רבים. עוד יש כר נרחב לאדם לתקן את הקלקולים והרעות הרבות שהם גם מרים ממות המוצאים את בני מינו, מאשר שלט האדם באדם לרע לו. אמנם כאשר יופיע ד' בכבודו בעולם, ופני הבריאה יחודשו לטוב, "אין שטן ואין פגע רע", אז יתרומם האדם וישא עיניו אל יוצרו, "וכל בניך למודי ד'", וידע להתקדש ע"פ דרכה של תורה שתהיה אז ראויה לו, וישכיל דרכי ד' ממוצא טעמי תורה שיהיו גלויים וקפויים, כדברי חז"ל בפסחים, "אור יקרות וקפאון" אלו טעמי תורה שיקרים הם בעוה"ז, קפויים יהיו לע"ל, המה יובנו אז בנקל ובבירור גמור, עד שההלכות שיתחדשו על פיהם יהיו מורגשות לכל שאינן חדשות כ"א הם הם גופי תורה. כיסוי הדם משריש לאטו במשך שנים של דורות מרובים, כי ראוי לו לאדם להתבושש בשפכו דם בע"ח לצרכו ותועלתו, וכי הסבה שלא נאסר בזה היא שפלותו המוסרית, שעדיין לא הגיע בכללו למדרגה זו. ע"כ נרשם רגש בושה זה בשפיכת דם החיה והעוף, שהם אינם צריכים למזונותיו של האדם וטובתם בל עליו, כי בהם יחל הרגש להוציא פריו, ואח"כ ילך "כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום". הדם אמנם אין בו קדושה, מצות הכיסוי מכוונת לתכלית היותר נשגבה, אבל מ"מ היא אמצעית אל התכלית, אלא שהתכלית נבנתה ע"פ המחוגה האלהית, ע"פ הידיעה של יוצר רוח האדם בקרבו בעמקי נפשו וסדרי תהלוכותיה, באיזה אופן היא צריכה להתעלות בקניניה היותר מוצלחים לה לעד. נמה ששפך יכסה, למען יהיו ההרגשות הנולדות מהכיסוי מתקנות את הגרעון של השפיכה. זאת הפעולה הקדושה מוכרחת וראויה היא להעשות בידים, שהן מתרוממות למעלה רמה ונשגבה, עד שאפשר גם לרוממן למעלה מן הראש, כלומר להגיע במעשים לתעודה רמה כזאת שיד השכל החושב כבר לא תוכל להשקיף שמה מפני רום ערכו וקדושת ענינו. אבל לא יכסה ברגל, שירמז הנה תעודת הכיסוי עומדת במקום של תכלית של המדרגה השפלה שבאנושיות, הנאות בעצמו רק בראשית עלייתו, שלא יהיו מצות בזויות עליו. כי תכלית כל המצות היא רמה ונשגבה במדה עליונה ע~ שהאדם צריך לרדוף תמיד אחריהן ללכת בהן אחרי ד' ודרכיו, עד שיגיע על ידן לאור ד' וכבודו, לעת אשר ישפך ד' רוחו על כל בשר, ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, וכל פרץ וכל צוחה לא ישמע עוד בעולם, עד אשר מצב הבע"ח יתרומם לעומת רוממות האדם בכללו, "והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו, אשר זורה ברחת ובמזרה" י. אז יגלה אור טעמי תורה, מה שאנו לא נוכל לשער גם קצה קצם. ורק אז תודע לנו תעודת מציאות קיומן של ישראל בעולם איך הוא נעלה ונשגב יותר מכל תכלית חומרית, מכל תשוקה שיסודה ברוח אנוש, שרוחו נבוכה ודעתו קצרה. ע"כ לא ירצה מעות נגד נר חנוכה, לבלי השפל תעודת כח הקיום הנפלא הנמצא באומה זאת הנפלאה. וכן לא יכסה~ ברגל, למען לא להשפיל תעודת כל מצוה, באופן שלא יהיה העתיד היותר נעלה נכון לפניה, כ"א לדעת כי המטרה של המצות כ"כ רמה ונשגבה, עד שחקר כבודן כבוד הוא לעד לעולם. וכאומה כן מצותיה הם עמודי עולם נפלאים, ואורות יקרים, שרק בבא עתם יופיעו בכל נגהם. ההולך במדת חכמה כזאת, במחשבותיו על דבר ישראל בכלל וע"ד המצות בפרטן, ידע שנרות חנוכה אמנם קדש הם, מפאת תכליתם, ולא יהיו מצות בזויות עליו כ"א מכובדות וקדושות.

עין איה / שבת א / פרק שני / כה.

והיכן ציונו, רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך וגו'. המצות כולן הן מיועדות לתכלית האלהית הנשגבה שהיא כוללת את כל הטוב העתיד. והדרכים שעל ידם הוא בא לעולם, אלה הארחות הם נמצאים במצות התורה הנתונות בפרטן מאת השם יתעלה, אדון כל המעשים, קורא הדורות מראשי. מצות דרבנן ודאי הן הולכות בנתיב הסלול למצות התורה. אבל להגיע בשכל אנושי, ואפילו היותר שלם, עד סוף כל התכלית הנהדרה של העתיד, באופן שיהי' אפשר על פיהו לקבע מצות דוגמתן של מצות התורה זהו אי אפשר, א"כ עלינו להשכיל מה הוא המקור של מצות דרבנן. אמנם המעבר אל העתיד היותר נהדר הכללי, ידענו שהוא העמדת האומה בשלמותה החומרית והרוחנית. ע"כ מצות דרבנן, נשאבות הן מבאר מים חיים של האומה עצמה, של כנסת ישראל, יסוד תורה שבע"פ. בזה יש כבר הסתכלות לשכל האנושי, ובהתחבר אליו רוה"ק צופה הוא ג"כ העתיד עם פרטיו, ועל פיהם יהיו נקבעות מצות דרבנן. אמנם החזקת האומה יש לה שני ענינים, האחד הוא החזקת האומה לשעתה ברוחניותה וגשמיותה, והשני הוא שתהי' האומה מקושרת בכל צביונה אל העיקר הגדול שלה, ואז אנו בטוחים שהיא עומדת בתמותה. אמנם בהפרד יסוד האומה מן העיקר האלהי שלה, שוב אין מצבה ההוה מגן בעדה כלל, מפני שאינה זאת האומה שאנו מבקשים אותה, וגם אינה בטוחה כלל מהרס גמור ופירוד יסודות. נגד התכלית של קיום האומה בהוה, שכפי מה שראו חכמים שהשעה צריכה לכך, לשעה או גם לדורות, כן תקנו

עמוד עד

והעמידו מצות. ע"ז מורה "לא תסור", שנאמר ג"כ על כל ב"ד שבימיך, שיהי' עיקרי ומרכזי לכלל האומה. ונגד היסוד השני, שאליו צריכים חכמי דורות להשקיף בתקנותיהם, הקשר שיפעלו התקנות לקשר את האומה בקשר אמיץ עם העבר, שאז היא עומדת בצביונה וקדושתה האמתית, נגד זה נאמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", כלומר תהיה תמיד קשור אל העבר שלך, מפני שהעבר שלך הוא נשגב ואלהי וממנו מקור להצלחתך. "בהנחל עליון גויים בהפרידו בנ"א, יצב גבולות עמים למספר בנ"י, כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו". אבל כאשר תפנה מבטך מהעבר, שוב אי אפשר כלל שימצא קשר קיים לאומה בכללה גם בהוה. כי שוב ישוב ע"פ זה מצב האומה לעדר אישים בודדים שכל אחד אין לו עם זולתו קשר רוחני כלל. ע"כ מצות חכמים מיוסדות הן, כדי לקיים את האומה הישראלית בהוה, ולחזקה ולקדשה בעתיד ע"פ גודל קישורה אל העבר, "לא תסור", ו"שאל אביך".

עין איה / שבת א / פרק שני / סג.

ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון נר קרויה נר ונשמתו של אדם קרויה נר, מוטב שתכבה נרו של בו"ד מפני נרו של הקב"ה. כלל ההבנה על מה שכל מצות התורה נדחות מפני פקוח נפש, צריכה להיות מתבארת שאין בזה דבר הסותר לערכי תורה חלילה, כ"א ההשקפה על החיים המוסריים והחומריים במלא מובנם, בכל שלמות קדושתם הם יכריעו למשפט זה, באשר מגמת מצות התורה היא להרים את מעלת הכח האנושי המוסרי במה שנוגע לבחירה החפשית בתכלית קדושתו. אמנם החיים עצמם, המציאות בכללה בתור כלל מעשה ד', הלא היא רחבה וגדולה הרבה מאותו החלק המיוחד ממנה שהוקצע לבחירה החפשית האנושית, כי רק חלק אחד אחוז בחיים שע"פ ההנחה של החכמה העליונה תהיה אז מצורפת לתכנית כלל המציאות בעילויה כשתהיה בנויה ע"פ הבחירה החפשית שבאדם. אבל עצם המציאות של החיים, כמה כחות אדירים יש בהם שהם למעלה מכל ענין של בחירה ונטיה חפשית. ע"כ רק אז צריכות המצות כולן להשמר בפרטיהן בכל תוקף, כשאין בהן דבר השולל את כלל החיים, שאז רק הן בשמירתן וקדושתן ישכללו את המציאות של החיים, אבל

עמוד צה

במקום שהן דוחות את החיים, אז אמרה תורה: '"וחי בהם' – ולא שימות בהם". מפני שאנו צריכים להכיר שעצם סוד החיים הוא מעשה ד' הכולל כל, הוא הרבה רחב מחוג הבחירה החפשית שעליה תשתרע חלקת הבחירה החפשית של האדם, שעליה בנויה שמירת התורה כולה. ובאשר כי החיים ביחש של אותו הקיבוץ של הנשמה האלהית הרוחנית עם כחות הגוף החמריים לאותו משך הזמן הנקצב שהם צריכים להיות שייכים זה לזה, רק אז בהצמדם יחד ימלאו תעודת החיים. ע"כ לא יואל אדם לחשוב כי עם הידיעה של חיי הנפש העצמיים, החיים הרוחניים גם מבלעדי הגוף, הם יכולים להחליש את הערך הגדול של הזהירות בחיי הגוף והתמדתם כפי הערך הראוי האפשרי להם. לא כן, אנו צריכים להכיר את הנשמה של האדם בתור נר, שהיא חלוקה בזה משם אור, שהאור כולל מושג האור גם מבלעדי קישורו לחומר חשוך, והנר רק אז יפעל פעולתו, רק בהיותו מחובר לחומר חשוך, שמן וחלב וכיו"ב, ורק אז יקרא נר. לעומת זה מושג האור הכולל בעקרו את כח הפעולה האנושית ביצירה, ע"פ התוכן של חידוש האור ע"י אדם הראשון בהקשת אבנים כדחז"ל, וכדפירשנו במק"א ערך ברכת בורא מאורי האש ביחוד בעת המעבר שבין הקודש ובין החול. אמנם בכלל האור ישתמש האדם לכלל צרכיו החומריים המעשיים, אבל הנר תופס מקום דוקא יותר בחיי הרוח, לצורך ההסתכלות, הראיה, הקריאה, ושמחת הנפש המתרחבת ע"י שמחת האורה יותר ממה שתשמש לכל מלאכה מעשית. ע"כ גם נשמתו של אדם קרויה נר, להורות על ערכה בחיבורה עם הגוף, שרק דוקא מפני חיבורה בגוף חמרי תוכל להתעלות לתכלית ההארה הקיימת שלה בעתיד הגדול, שכולו טוב וכולו ארוך. איסור המלאכה בשבת המורה בכללו על אות הברית, על ההמסר בבחירתו החפשית של האדם, שאפשר לו מצדה לפעול ולעבוד ולתאר את הברואים כפי חפצו, והוא מוסרה בידיעה לצור העולמים בהכרה שמידו הכל, פועל הרבה לרומם אותו הכח הבחירי עצמו למעלתו היותר קדושה ועליונה. אבל סוף כל סוף, כל הצד הבחירי שבאדם הוא נרו של בו"ד, רק חלק קטן מן החיים שנמסר בגורלו של האדם כלול בזה. אבל כל משך החיים כולו, שבו נכללו כל הכחות החושיים, הטבעיים, הנפשיים והשכליים, שהם אוצר גדול ואדיר, מעשי ידי יוצר, אין ערוך להשיעור המרובה שהוא מתרבה ומתרחב יותר ויותר על אותה הנקודה הקטנה הבחירית שבאדם, וכלל החיים מעשה הקב"ה הם, ע"י נר ד' המקשר את רוח האדם החי הפועל אל הכחות הטבעיים שבגוף. ע"כ במקום שאותו החלק הפרטי שבו מתייחסים החיים רק לצד הבחירה האנושית לבדה הוא דוחק את רגלי כלל החיים, יכבה נרו של בו"ד הפרטי המוגבל מפני נרו של הקב"ה כלל החיים, שאמנם לא יתמו חיי הנפש בהירוס הגוף, אבל אותו הצד הנרי שלה, אותו החלק המתלהב ויוצא לפועל ע"י אותו החיבור של הכחות הגופניים עם הנפש, שהוא ג"כ עולם מלא, הלא הוא יהרס ויפסד. ע"כ כמו שבדרך של רגש לב מתאמת התשובה הפיוטית לפרטיות השאלה של כיבוי הנר בשביל חולה בשבת, כן היא ג"כ מתאמתת בתור תשובה עיונית על כלל המציאות של הכלל הגדול שממנו נובעת ההלכה הגדולה והכללית "וחי בהם ולא שימות בהם". מוטב שתכבה נרו של בו"ד, הצד הבחירי המסור בכחו של בו"ד ע"פ ההנהגה האלהית, מפני נרו של הקב"ה כלל החיים, שבהם כלולים כחות הרבה הכוללים תעודות רמות ונעלות, לא רק מצד הפעולה הבחירית שבהם לבדה, כ"א מצד שאר הצדדים המרובים שבמציאות החיים הגלויים וידועים לחיי החיים המחיה חיים יתברך שמו. רק במקום שהמכשול יפגע את היסוד הכללי שבחיים, הוד העולם הכללי בהזנחו חלילה, עבודה זרה, והדרת המוסר המעמיד את סידור חיי המשפחה האנושית שרק על ידה יזכה האדם למעמד החיים הטבעיים הטהורים, איסור ג"ע, ואין צריך לפרש יסוד ענין של שפיכות דמים, שהרי הוא ערך החיים עצמם, באין צורך להשקפה פרטית של נטיה עצמית הפרושה רק על פני האיש הפרטי, ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' כדחז"ל. אבל כלל התורה כולה, שהיא לאשר את הצד הבחירי שבחיים, היא מודיעה בזה שיש ערך לחיים שהם למעלה מערכה של הנטיה הבחירית שעתיד הדבר לצאת אל הפועל ע"י המשך החיים, ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה', דהיינו התעלות כללית בכלל החיים, למעלה מערך הבחירה הפרטית, כ"א ההבהקה ע"י נרו של הקב"ה. "והיה לך ד' לאור עולם ואלהיך לתפארתך".

עין איה / שבת א / פרק שני / קמ.

שוב מעשה בעובד כוכבים אחד שבא לפני שמאי, א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. הרגש הטבעי שיש באדם לטוב ולצדק, שהוא באמת נובע מהאור האלהי שבנפש האדם, באמת כדי לשכללו ולפתחו יפה יפה זהו יסוד התורה. אמנם מפני שהאדם הוא קצר רואי, אינו יכול כלל להקיף את המון המעשים הצריכים להעשות או להעזב, כדי להפיק את התכלית של הטוב והיושר האמיתי. ע"כ צריך הוא להדרכה אלהית שנתונה בדעתו של אל דעות ב"ה, שמקפת את כל המציאות מתחילה ועד סוף כדי שיהיו הפעולות מותאמות אל עומק היושר היותר כולל ויותר מקיף, ונכון עם העתיד היותר עמוק ורחוק כמו עם ההוה היותר קרוב. והנה מתוך שזה נשרש יפה בלבו של כל אדם משכיל, שראוי שתהיה תכלית התורה הצדק והיושר, שהיסודות הללו הוא מכיר כללותם בשכלו והרגשתו הטבעית, מפני כך הטעות קרובה לבא, שכשם שהוא מרגיש את היסוד הכללי כן הוא צריך להרגיש ג"כ את היחש של הפרטים אליו. ובאמת היסוד הכללי הוא נטוע בעצם טבע הנפש, אבל היחש וכל~ הפרטים אל הכלל זהו תלוי בעמקה של תורה, שצריך לימוד מרובה, ואחר כל היגיעה אי אפשר שישיג האדם דבר זה התלוי בדעת עליון בכל אורה הגדול. והנה השכל והרגש המה שני רגלי האדם במובן הרוחני, בהם יתהלך בארצות החיים לחוש את הטוב ולהשכיל את האמת. והנכרי הזה, אשר חכמת יון משכתו אל הרגש של טוב ונשגב, חפץ שירגיש את כל התו"כ לפרטיה ע"פ תורת הרגש, רגל אחת, למדני כהת"כ כשאני עומד על רגל אחת.

עין איה / שבת א / פרק שני / קמב.

בא לפני הלל גייריה, א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור. השקפה אחת לטובה [ש] יש לסבול חסרונות המתגלים באדם הבא לפנינו, בשביל שכדאי לקבל הרע המועט מפני הטוב המרובה שאפשר להולד ממנו כשיצא מן הכח אל הפועל. אבל מעלה היותר גדולה היא להשכיל שלפעמים בהחסרון עצמו נמצא יתרון של טוב. וזה הורה לנו הלל בענותנותו עם הגר הזה יותר ממה שלמדנו ממי שקדם לו, שכאן הראה לדעת שאע"פ שע"י התביעה לצמצם את כל התורה כולה אל הרגש האנושי, אפילו יהיה טוב וטהור, יכולים לצאת מכשולים, אבל המכשולים אינם באים מפני שאין לדבר התביעה של מציאות יחס לרגש האנושי הטוב המבונה ע"פ עומק הצדק והיושר עם התורה כולה, אלא מפני שהרגש האנושי צריך לימוד מרובה, וכפי עומק תכליתו הוא צריך דוקא לאור האלהי ותורת אמת מאת ד' אדון כל המעשים, שהוא קורא הדורות מראשי ולפניו נגלו כל המון נסתרות מתחילה ועד סוף ומראשית עד אחרית, שהרי אמת שיסוד התביעה הנמצאת בלב אדם ישר להיות מתהלך בתומו לפעול טוב וצדק היא נטיה יקרה, ועל בסיס שלה ראוי שתנתן תורה תמימה, אבל כיון שהגיע האדם לנטיית הטוב והצדק, מיד צריך שישכיל כי לא רק הטוב הקטן והדל שיוכל לעשות עם רעו אשר לנגד עיניו זהו כל הנכלל בעומק הנפש בכח אהבת הטוב שלה, כ"א אהבת הטוב היא כוללת כל האדם אשר על פני האדמה, בכל הזמנים ובכל הדורות וכל היקום. ובודאי יש יחס אל נטיית הטוב הקטנה המתעוררת לעשות חסד עם רעהו אשר לעיניו יתמוגג במכאובו, אל שאיפת הטוב הגדול להיטיב גורל האדם בכלל בחומריותו ורוחניותו, לעשות את עצם חייו ליותר מאושרים ומוצלחים, להרבות בו מדות טובות וחיי שלום נועם ושלוה, שע"ז צריך מערכה גדולה של סדרים והשרשה גדולה בנפשות, שאי אפשר שתתבונן כ"א ע"י הקלטה יפה באומה שלמה המוכנת לגשת בכללה לעבודת הקודש, להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש ". והאומה הזאת צריכה הכשר מרובה ותיקון גדול עד שתגיע למצבה הרם, עד שתהיה ראויה לתעודתה. א"כ כל המכשירים שמרוממים את כח האומה המיוחדת לזה המה המכשירים של הרגש הטוב הטבעי שיצא לפעלו במובנו הרחב. וההשרשה העמוקה מתגלה לעולם ע"פ צד השלילה של מניעת ההיזק. שלענין הפעולות החיוביות יוכל אדם לעורר נפשו בזמן מן הזמנים לעשות טוב אע"פ שטבע נפשו עוד לא בא למדה זו, אבל להשמר ממכשול עשיית רע, דבר זה הוא תמידי, כי השלילה צריכה להיות תמיד דבר זה א"א כ"א ע"י השרשה גדולה של הפיכת הטבע לטובה, ע"ז צריך כונניות רבות ועצומות מאד. והנה כיון שמתגבר האדם בנטיה הטובה של הצדק, יתחייב לדאוג שלא תשאר נטייתו רק טבעית כ"א שיוכל ג"כ לבססה על מוסדי השכל והחכמה העיונית. ובודאי שיסוד הנטיה הטובה לטוב וליושר נובע באדם מאוצר הטוב של חסד ד' וטובו על מעשיו. א"כ הוא מוכרח להכשיר עצמו בדעת אלהים לאמתתה, וא"א לדעת את ד' כ"א ע"פ מעשיו, והידיעה השלמה תהיה לפי הערך של הקפת המעשים המתגלים מחסד עליון. וכיון שהמעשים הטבעיים אינם כ"א חלק

עמוד קמד

אחוז ממעשי ד', אינם מספיקים לתן הכשר להבנה שלמה בדרכי ד' כ"א כשיצורף אליהם הכשר דעת ממעשים הניסיים שנעשו לתכלית הכללית והנשגבה המוכנה לבא ע"י ישראל. ע"כ תלמוד תורה וקיום המצות כולן והוקרתן, והשרשת קדושתן כראוי לדברים נשגבים אלהיים הכוללים את אוצר החיים של העולם כולו, שע"פ רגש זה מוכרחים לצאת דקדוקי תורה ומצות בדיוק עצום והרחבה גדולה, כולם מסתעפים ומוכרחים להתפשט מהשורש היסודי של רגש הטוב שבנפש האדם להיות חפץ לעשות טוב וחסד יושר וצדק. ע"כ באמת הרגש הטוב הוא הבסיס לתורה, וא"א כלל לחלק את המוסר הטבעי מכלל התורה כולה, כ"א לדעת שמה דעלך מני לחברך לא תעביד, המוסר הטוב, השולל את הרע, שתובע הכשר מעולה בנפשות להשכיל ולהיטיב תמיד, זהו כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא , איך להשריש כח הטוב ואיך לפשטו באומה כולה לדורות עולם, ואיך להעלותו בעילוי הכשר חכמה והשכלת אמת שלא ימוט לעולם מתגרת רוחות רעות של רגשת פועלי און', שונאי טוב ואוהבי רע, שמתרגשים לפעמים לבא לעולם. שהשמירה לזה היא דעת אלהים אמת, שאהבת ד' ויראת רוממותו וחקר כבודו ומעשיו ונפלאותיו, הם קשורים בכל התורה כולה, לפרטיה ופרטי פרטיה, א"כ אידך פירושא הוא זיל גמור. והלימוד הזה הוא מעיין שאיננו פוסק, המשתרע למטה ולמעלה, למטה בדברים המעשיים המביאים את התכלית של מילוי הטוב של "דעלך סני לחברך לא תעביד" במובן האנושי הכללי במילואו באחרית הימים, שכיון שבא האדם למדה זו להשכיל שהטוב איננו מה שנוגע רק לעצמו ולבשרו כ"א גם לזולתו, א"כ שוב אין הבדל ג"כ בין מה שנוגע לדורו או להרבה דורות שלאחריו. ולמעלה לפתח [את] הכח השכלי כדי שיהיה הרגש הזה הולך ומתרחב ומתחזק במעמד קבוע שלא יזח ממקומו. ע"כ אין ראוי לקנתר את הרגש הטוב ולא את התביעה של מציאות יחס לתורה עמו, כ"א לדעת שרק ניצוץ מן הרגש הזה מתגלה בלב ע"פ הטבע הפשוט, ובכל מילואו ימצא רק לפי ערך פעולת התורה על הנפש בתלמודה ובמעשיה. א"כ המעשה והתלמוד יחד המה פירושים ל"מה דעלך סני לחברך ל"ת", היסוד הטבעי של המוסר האנושי, וכיון שכן באמרו ואידך פירושא זיל גמור, היינו ללמוד ולקיים, "שמור ושמעת".

עין איה / שבת א / פרק שני / קנו.

ישועות, זה סדר נזיקין. כאשר נתבונן ברוב הפגעים הבאים לאדם בפרט ולחברה האנושית בכללה, נמצא שצד המכריע שבהם בא מפני שליטת האדם באדם לרע לוי. שאם היו כל בני אדם מבינים שההצלחה האמיתית אפילו בחיי ההוה תבא לכל פרט רק בהשתדלות [ל] טובת הכלל, שמתפתח והולך לפי ריבוי המעשים הטובים הנעשים בהמון להטיב את המצב הפרטי של זולתו, ועל אחת כמה וכמה שלא לגרום לו מועקה והכבדה בעול החיים, היו החיים הולכים ומתעלים בכל פרטיהם, וכמו שיהיה לעתיד לבא כשתמלא הארץ דעה את ד'. אמנם מה הוא הדרך המביא אל עומק ההכרה של הצדק הכללי, הנה כל דרכי התורה והיושר הם מביאים לו ומכשירים אליו. אבל המשפט המיוסד ע"פ "תורת ד' תמימה" שפרטיה משולבים לכללה הגדול, הוא אוצר בקרבו את יסוד הישועה הגדולה הכוללת ישועות רבות למין האנושי ולכל היצור כולו. ההדרכה המעשית שבמשפטי תורת אמת הנובעים מעצת ד' העליונה, היא משפעת את כח הישועה הכללית היותר גדולה על כל פרט ופרט שבחיים. שכפי הגברת שליטת כח המשפט האלהי כן יקטן כח הרשע, האון והתרמית. וכפי מיעוט כחו בפועל כן הוא מתמעט מן הלב מעט מעט, ותחתיו נכנסים רגשי המוסר הצדק והיושר. והם אינם נבדלים רק ברצון ונטית רגש לבד, כ"א ע"י כח המשפט הם בפועל עומדים בחיים, מנהיגים אותו ושולטים עליו, ע"כ הם פועלים הישועות הרבות הנובעות ממעיני הישועה. ובאשר כל אלה הם יסוד תורת נזיקין לכל פרטיהם, ע"כ ישועות, זה סדר נזיקין.

עין איה / שבת ב / פרק חמישי / מד.

מד. שבת דף נה ע”ב

א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר", מלמד ששקולים כאחד, אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו", מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עם בלהה. הרשימות הקדושות שכל המאורעות שע"פ החכמה האלהית העליונה צריכות הנה להכתב בתורה, איך הן ראויות לעשות עלינו, שקול הכל בפלס וקו משפט אלהי. וכאשר אותו המובן של הסיפור, היסוד הפנימי שבו שהוא צריך לרשום בנפש, אם יתואר כפי פשוטו, לא נוכל מרחוק לפעמים להבין את עיקר ערכו, אז נשקל בשקל הקודש ע"פ אל דיעות באיזה לבוש יתלבש הסיפור, באופן שכאשר יגיע אלינו, יהיה ערכו ממש אותו הערך הראוי שיעשה רישומו עלינו. ובזה המהלך תתאחד תורה שבע"פ עם תורה שבכתב, שאם במהלך הזמנים ימצא שאותו הרושם שהמעטפה של הענין פועל עלינו כבר יצא מגדרו מצדנו, והדבר פועל עלינו שלא כפי המובן הראוי, ע"כ תגלה אז לנו האורה של תורה שבע"פ, ע"פ רשומי הדרשות, להוביל את רעיונינו אל עצם המאורע כמו שהוא, שאז בקבצנו יחד את הרושם הפשטי הנראה מדברי תורה בחיצוניותם, ואת הרושם החיפושי הבא מעומק הדרשה, שכל אחד מאלה יש לו נטיות מיוחדות לפעול על הנפש, המובן הפשטי מצד פשטותו והרגלנו בו מנעורים, והרושם המדרשי מצד חידושו ורוממות מחקרו, בהתחברם יחד ישמר הרושם הנרצה כפי המחוגה האלהית הראויה לדרכי תורת חיים על ישראל.

פעולת האבות, הגדולה מאד על ישראל, היא כוללת ג"כ שכל פרטי סדרי חייהם פעלו את פעולתם על האומה בהוה ובעתיד, וק"ו בעבר. הרוח השורר בבית יעקב, שעל שמו נקראנו כולנו, הוא מתהלך גם עתה בקרבנו, וכל האור שבתוכו הוא מאיר בלבבנו עדי עד. ואם עבר על הבית איזה רושם ערפלי, הנהו עושה גם עלינו את רישומו, ואנו סובלים ומתעודדים להאירו, כיד ד' הנטויה על עמו ונחלתו. רוחו הגדול והתמים של אבן ישראל, יעקב אבינו, כפי אותה המדה אשר מלא את הבית, אנו מלאים גם אנו מהודו, ואם איזה רוח עבר, וע"י איזה סכסוך פנימי נתכווץ מעט אורו של ישראל מהופיע בכל עזו בבית פנימה, הנה ליקוי אור זה מגיע לנו ממרחקים בתור פגימה גדולה ורבתי ערך. ע"כ, במחוגה אלהית נשערה אותה ההשתנות של הופעת כחו של יעקב אבינו במלא עזו במשטר הבית ע"י הפגעתו של ראובן, ע"פ פעולתה בחלישות החיל של קדושת אמת המגיע לנו מזה, דוקא כאילו שכב עם בלהה. אמנם בחפצינו לתאר את ערכו של ראובן ע"פ זאת המדה, עלינו לשוב לאחור ע"פ אור הדרש שבתורה שבע"פ, שהשאירה לנו תורה ברישומיה הנאמנים, עד ש כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, ודוקא ע"י עומק הדרש אנו באים להמטרה של הצגת הענין במעטפה זאת למען התוכן הפנימי הנוגע לנו, ש מעלה עליו הכתוב כאילו כך היה.

עין איה / שבת ב / פרק חמישי / עה.

עה. שבת דף נו ע”ב

אלא כדתניא, ר"י אומר "ואת הבמות אשר על פני ירושלם אשר מימין להר המשחית אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתר (ו) ת שקוץ צדונים וגו'", אפשר בא אסא ולא ביערם, בא יהושפט ולא ביערם, והלא כל ע"ז שבא"י אסא ויהושפט ביערום, אלא מקיש ראשונים לאחרונים, מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח, אף ראשונים לא עשו ותלה בהן לגנאי. עיקר המטרה של הידיעה ההסתורית, שבשביל כך היא דרושה להיות בישראל מבורכת בברכת רוח הקודש, היא לא להציג לבד את פרטי המאורעות שהיו בעבר, כ"א את עז החיים הנמצא באותן הפעולות, שאותו הכח לא ימוט ולא יבטל, ורק מתחלף הוא בגונים שונים לפי הדורות. ואותו הטוב שנתגלה בצורות מיוחדות של מעשים מיוחדים, שהיו אפשריים רק בזמן מיוחד, אותו הטוב הפנימי בעצמו לא ימוט ולא יכלה, כ"א יבקש לו צורות וכלים להתקבל בהם בכל דור ודור לפי ערכו. והרע שיצא אל הפועל וקלקל והרס באיזה דור בתמונות אשר כבר אין להם בדורות הבאים, הוא מ"מ מסתתר תחת תמונות אחרות וחותר ומקלקל, עד שצריך הרבה טורח ועמל עד להביא את הסדרים על כנם, והעיוות מגלגל יסורים ומכאובים כלליים שדורות רבים חוצים עד צואר בבוץ שלהם, אין לך פורענות שאין בה אחד מכ"ד בליטרא מעון העגל 1, "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו" 2, "והתודו את עונם ואת עון אבותם" 3, ולצד הטוב, "ואכרתה לך ברית עולם חסדי דוד הנאמנים" 4. ע"כ, צריך לפי האמת סיפור מאורע של העבר, בהיותו מסופר לאמתתו, לחדור לסוף הדיעות של הדורות הנפעלים ע"י הסיפורים, ולדעת באיזו צורה יבאו הדברים, למען אשר יוכלו לקבל את הרושם כפי אותה האמת הראויה להם.

אותו הצעד הרחב והגדול, שחפץ שלמה לצעוד בדילוג עצום, להרים את עצם תכונת העבודה זרה עם המחזיקים בהם יחד מעומק שפלותם, ולהעלותם עד אותה המעלה של הכרת אור החיים הזורח ממקור צור העולמים אלהי ישראל, כשלא הצליח, אע"פ שלא יצא לפועל כפי הנטיה שחשב, מ"מ פעלה המחשבה שהיתה הרבה יותר גדולה מהמדה שהיה העולם יכול לקבל, לרעה, כאילו היו הדברים יוצאים אל הפועל. הטבע הקבוע בנפש האנושית לרגלי חלישותה, שאי אפשר לה להתרומם בשו"א (=בשום אופן) אל האור והטהר ע"י דמיונות של ע"ז, ואפילו אם יזוקקו ויצורפו, ואין לע"ז תקנה כ"א השחת שרוף וכלה 5, זה פעל הרבה. ואותה ההארת פנים ומיעוט ההקפדה שיצאה מחכמתו של שלמה שנשאה דעתה למרחוק, מה שלא יכול העם בשו"א להתרומם לזה כאילו היו הדברים בפועל.

והלימוד לדורות צריך דוקא שיצא ממה שלא נעשה ונחשב כאילו נעשה, לדעת עד כמה תוכל נטיית הלב לפעול אם תצא חוץ לגבולה, אפילו לצד העילוי והרוממות, כי כל רוממות ושאיפת תיקון לא תחסר מדרכה של תורה. ואם הדעה העליונה לא מצאה דרך של זיקוק לע"ז, אנו חייבים להתבונן שאם אנחנו נמצא שאפשר הדבר, הוא רק מפני שאין אנו יורדים לסוף הנפש הכללית, לדעת את מכאוביה והעלילות שלה אל החטאת והכיעור, אל הרשע והטומאה. רק ד' הוא בוחן כליות ולב 6, שאין חושך ואין צלמות 7 להסתר מפניו ב"ה.

ולעומת זה, כשגבר יאשיהו והרים קרן עזה של תורה, יצא כ"כ בעז וגבורה עד שהכרתו הפנימית ללחם מלחמת ד', לטהר את הארץ מכל רע וכיעור מימים שעברו, גברה עד אותה המדרגה של בלתי נשיאת פנים לשום אבטוריטט, ואם היה מוצא בנינים היוצאים נגד אור קדושתה של תורת אמת היה סותרם, אפילו אם היו להם מעמד ע"י שלמה מלך ישראל. כי הוא ביטל כל חכמת אנוש לעומת תמימת דרך ד' ואמונת אמן, וממילא גרם בהשפעתו שנקלש ג"כ אותו ההפסד שהנטיה של האפשרות לזכך ע"ז, שנתגלתה בימי שלמה, גרמה בירידתה אח"כ אל העם בשדרותיו הנמוכות ביחוד. ע"כ היתה ממש פעולתו ניגודית בתמימותה מפעולתו של שלמה בזה, בהתרחבות תעופת חכמתו, מה אחרונים לא עשו ותלה בהם לשבח, אף ראשונים לא עשו ותלה בהם לגנאי.

1 עפ"י סנהדרין קב, א.

2 איכה ה, ז.

3 ויקרא כו, מ.

4 ישעיה נה, ג.

5 סנהדרין נה, א. 

6 ירמיה יא, כ.

7 עפ"י איוב לד, כב.

עין איה / שבת ב / פרק שישי / נט.

נט. שבת דף סג ע”א

אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש, שני תלמידי חכמים הנוחים זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להם, שנאמר "אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו ויקשב ד' וישמע וגו'", ואין דיבור אלא נחת שנאמר "ידבר עמים תחתינו". ההשכלה העליונה, שהיא המגמה היותר עליונה של כל העסקים האנושיים בכלל וכל עסקי הרוחניות בפרט, היא גורמת שכל הענפים הרבים של פרטים ופרטי פרטים יתפלגו ממנה. והפרטים הם הולכים ומסתעפים, הולכים ומשתנים אח"כ בסיבוכם, לפי השקפותיו של כל אחד ואחד מהעוסקים בההרחבה הרוחנית. ומתוך ההתפלגות תולד ההתנגדות, שכל אחד צופה בצפיה אחרת, ולפעמים מנוגדת, מצפיית חבירו. אבל ההתנגדות וההיפוך בעצמם אינם כ"א חלקים של ההקשבה העליונה הכוללת כל, מקור החכמה (האלהים) [האלהית] המושפעת בכל סעיפי התורה והחכמה לפי שינויי מקבליהם. על כן, לפי אותו הערך שהאורה האלהית הכללית שרויה היא בלבם של הדורשים בענפים המשתרגים, כך תולד בלב יותר נחת הרוח לההשקפות המשונות ומתנגדות מהה [ש] קפות הפרטיות שלו, וידע איך להשתמש בההרכבה של הדברים היותר מנגדים, כדי לבא על ידם אל האורה האלהית הכללית, שהיא חבויה בכל הפרטים כולם. וכשם שהמדה העליונה הזאת, של הקבלה בנחת רוח כל מחשבה הבאה מכח דרישתה של תורה, גם כשהיא רחוקה מדעתו הפרטית, היא באה מצד האורה האלהית הכללית, הפועלת את פעולתה העדינה בתוך כל חדרי הרוח, לכל סעיפיו והלכותיו הפרטיים, כך רוח עליון זה הוא מתרבה ומתגדל ע"י הסכמת המדה העליונה הזאת, הבאה בתור תולדה ממנו, עד שההרגל המוסרי הנעים שב ת"ח הנוחים זה לזה בהלכה, הנובע מתוך שלום העולמים העליון, שהקב"ה עצמו איקרי שלום 1, השופע על כל פרטי הלימודים וההלכות לפי שינויי הרצאותיהם, המסודרות באופנים שונים ע"פ הלך רוח של כל יחיד, שסוף כל סוף איננו כ"א גילוי שביב אחד מאבוקת האור הכללית של נשמת ה', המאירה בכללות ההופעות הרוחניות כולן לפי שינויי גווניהן, זה ההרגל בעצמו מכשיר את הנפש להקשבות עליונות, העולות בכללותן על כל היחש הניגודי שיש בנתוח הפרטי של ההלכה. ומתוך שהם נוחים זל"ז בהלכה, הקב"ה מקשיב להם. וההארה האלהית הכללית ממלאה את כל חדרי לבבם, ופותחת להם פתחים רחבים של נחת רוח לקלוט

אורות שונים, ולאחדם בעדן נעים של נחת הרוח הבאה מזיו החכמה העליונה, הנובעת מאוצר אורה של מעלה, מחי העולמים, הקב"ה.

1 ויק"ר ט, ט.

עין איה / שבת ב / פרק תשיעי / מח.

מח. שבת דף פז ע”א

מה אמר לו הקב"ה למשה ומה אמר להם משה לישראל ומה אמרו ישראל למשה ומה השיב משה לפני הגבורה, זו מצות הגבלה דברי ר' יוסי בר' יהודה. כשההדרכה העליונה המתכונת לרום המעלה היותר עליונה שבמגמות, להביא את העולם ואת החיים, את כל הנשמה ואת כל הקיבוציות שבאדם וכל היש, למטרתה הנשגבה המצויירה ברום החביון האלהי ע"י כח החיים מלאי עז ד' שבתורה, ובשביל אותה המגמה שאין קץ לעליוניותה, מוכרחת היא דוקא המדה המעשית והציורית, הקרובה להיות מתגבלת עד כדי אותה התפיסה בחיים, שתוכל על ידה לרוממם ולשגבם, צריכה היא הציוריות של המגמה לבא מאותו הגובה האלהי של התגלות אור ד' העליונה, באותו התוכן השלם האיכותי, שהנשמה התמציתית, שאור חיי העולמים שרוי) ים (בה, נשמתו של משה, יכולה לקבלו. ע"פ אותו הציור הנשגב יכולים הדברים להגיע בתור העתקה שניה לישראל. לא כמו התוכן של החיובים וההוראות המעשיות שהם הם עצמם הדברים בעינם, בין שעומדים בגובה בין שעומדים במורד, אבל המגמות הציוריות כשהן מצויירות בנשמה הגדולה, הן עומדות במלא עשרן, ומשם באות הן אל ישראל כפי אותה המדה הראויה להם. והשאיפה, לולא שבכחה הפנימי הכמוס יש בה כל אותו שיעור הגובה האידיאלי שיש בציור, לא היה אפשר לבא על ידה אל אותה המגמה הציורית גם באלפי דור. אבל מפני שהשאיפה וחשק הרצון להתכליתיות העליונה קבוע [ים] (הוא) [הם] באומה הקדושה שקודש העולם הוא מנת גורלה, ואם הביטוי מוכרח להיות חסר מפני אי האפשרות לסכם את התוכן הכמוס שבשאיפה שהנשמה צמאה אליו, ובינת הלב לא תוכל לבררו לפרטיו, ע"כ נמסרים הדברים בעינם לאותו האומן הגדול שמביא את המגמה לפיתוחה הגמור, ובזה מתחברת השאיפה עם הציור האלהי ברום גדלו. וההתאמה הזאת של הציור האלהי במבוקשה של תורת חיים , והשאיפה הפנימית של נשמת ישראל לגשם את המגמה האלהית, נפגשה פגישת ציור במגמה ומגמה בציור ע"י התחלפות המעמדים הנאצלים, ע"י משה שקבל את הארת הציור ומסרה לישראל לפי כח ציורם, וקבל את התמצית השאיפתית והרים אותה לפי הכח הכמוס בה, שהיא אז נמצאת מתאימה אל הציור האלהי וזה הגובה העליון שבמבוקש ההדרכה התורית בא להוציא אל הפועל בחיים ובעולם את תעודתו ע"י ההגבלה המדוייקת שהיא מעמדת את החיים מול האלהים בכל דרישותיהם, ומפנה את כל תנועותיהם וערכם העצמי אל המגמתיות האלהית העליונה, המובאה לתכליתה בגבורה של מעלה, לא כמו החלישות הרוחנית שאינה כ"א מבטאה ומציירת ואינה מגשמת דבר בחיים, שזהו אות על חלישות החיים ודלדול האמת שבמבוקש המגמתי, "לא כאלה חלק יעקב" 1.

השאיפה ברורה היא ומקושרת עם החיים המעשיים, ועם זה הגובה שלה הוא עליון מכל מה שיוכל על לב כל יצור לעלות. ודוקא גובה זה גורם לאותה ההגבלה, המעמדת את החיים במעמד של ריחוק מעם האור האלהי בתביעותיו מהעולם, לא לפי הגבלתו הירודה אלא לפי העצמיות של הרוממות. זאת היא מצות הגבלה שמרום החביון ירדה, מה א"ל הקב"ה למשה, ונתקשרה עם החיים באמירת משה לישראל בתור ציור מגמתי שחדר אל רוחם, אחרי שעמד בעינו וגדולתו, גם אחרי הצטמצמו לפי תוכן החיים שלהם. ולעומת [זאת] מה אמרו ישראל למשה, בהביעם את איווי נשמתם לאותה השקיקה המגמתית, ומה השיב משה לפני הגבורה, הגבורה האלהית, שאין מעצור יכולת לפניה, היא מוציאה אל הפועל את ההתגלמות של התשוקה הפנימית הנאדרה בקודש אשר בנשמתם של ישראל. ו זו היא מצות הגבלה, המגיעה למטרת הקירוב האלהי ע"י ההתרחקות המשוערת באותו השיעור האלהי, שהוא יסודה של תורה ואור עולמים שבה.

1 ירמיה י, טז.

עין איה / שבת ב / פרק תשיעי / עט.

 שבת דף פח ע”ב

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מ"ד "לבבתיני אחותי כלה לבבתיני באחת מעיניך", [בתחילה באחת מעיניך] לכשתעשי בשתי עיניך. כשמבינים את כל התוכן המעשי שבתורה רק בתור דברים סימבוליים, שעל ידם האדם מתעורר אל הדברים המחשביים, את 1 הקדושה הצפונה השוכנת בלב ובמח, אז אין ע (י) קר יסודו של המעשה נחשב לדבר המשלים את הפרצוף השלם של האומה, שע (י) קר הפרצוף הרי הוא נשלם כבר בהתיאוריה הרצונית והשכלית, ובאותו הגובה שכבר עמדו עליו ישראל במ"ת (=במתן תורה), שאמירת נעשה ונשמע יצאה מתוך עומק רצונם הנשמתי, מתוך גדלות הכרתם וחבת הקודש העליונה המעטרתם. אם היה התוכן המעשי באמת רק משמש ערך סימני, בתור מעורר לכחות המחשביים לבד, לא היה כלל שום רעיון לומר שהפרצוף השלם הזה שהושלם בתכונתו בהבעת נעשה ונשמע, צריך הוא להשתלם ע"י המעשה שבפועל. אבל השיר של קודש בא ומלמדנו כמה גדול הוא ונשגב הערך המעשי, שהוא סוד ד' העליון, המתגלה בתורת אמת, עד שגם בעת שאנו מציירים גובה רוחני נשגב, עומק רצון נאדר בקודש, הכרת אמונה עליונה חודרת עמקי תהומות החיים כולם, אין הפרצוף של האומה עדיין שלם, עד שתטביע התורה את חותמה בפועל המעשה ממש, עד שתרד אל החיים ולכל פרטיהם ושם תשרה את מילואה וטובה. אז יודע בבליטה היותר מוארה הגודל הכללי שאור ד' האצור בתורה מפעיל על כל החיים וכל העולמים. והתיאוריה בעצמה בכל שלמותה, הקשבת הקודש וקבלת מלכות שמים בכל עז החדוה ומסירות הנפש המאירה את כל נשמת האומה כולה, היא תשתלם ותצטרף להעלות למדרגת פרצוף שלם אשר לא יחסר כל בו, רק בעת אשר היבול התיאורי ישפיע את חילו על התוכן המעשי בכל מלא דיוקו. וזה לנו לאות, כי אין המעשה התורי רק ענין סימבולי להכניס על ידו רעיונות כבודים בנפש, כי אם עצמות חיי עד, המאירים את כל היקום במלא חיי קדשם, כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון 2, בארץ אשר עיני ד' בה 3 , המכון של המעשה והמפעל המנהיר את אורו גם על השמים מעל, על העולם המחשבתי היותר מכולל ויותר שלם.

ו אחותי כלה, אשר לבבה באחת מעיניה, בגודל הבעתה האידיאלית, תרומם ותנשא ותתעלה ברום כלילת יפיה השלם, אחר שכבר חדר אל תוכה כל אותו האור התיאורי, ואחרי שרוח קודש האמונה העליונה חי בתוכה בכל מילואו, דוקא בהשלימה את החק המעשי, שהוא דבר ד' אל עולם , האומר ועושה, בכל מילואו ויקר טובו. ותשתלם רק אז הצורה האלהית של האומה בגדלה ותמותה, לכשתעשי בשתי עיניך.

1 אולי צ"ל: אל.

2 ישעיה נב, ח.

3 עפ"י דברים יא, יב.

עין איה / שבת ב / פרק תשיעי / קד.

קד. שבת דף פט ע”א

מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר "ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ", ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב. יפעת אור התורה, ההולכת ומתפלשת מרום המעלות השכליות העליונות עד עמקי תחתיות הארץ, לכונן את אור הצדק האלהי המאיר בגבורתו בכל מלא עולמי עד, בתוך עבי המחשכים של שפלות האדם, בכל יצריו הרעים והגסים, היא היא המאדירה את שם ד', המגלה את עז הגבורה האלהית הפועלת את הכל למען הרוממות האצילית, המסוקרת אך לפני כסא כבודו של בורא כל העולמים ברוך הוא. ועל ידי ההופעה העזיזה החודרת מרום הגובה העליון עד שפל המדרגה של אדם על הארץ, אור נעלה ויפעה אצילית, מתוספים הם בכל המון החיים העדינים של עולמי הפאר של צבאות מרומים. ומתוך התוספת המבריקה הזאת באה להם אותה ההכרה העליונה המביעה את ההודאה להקב"ה, כלומר הוספה של הכרה בתיאור התכליתי של כללות ההויה מראש ועד סוף, לא רק ע"פ אותה התכונה הקצובה של מלאכי שחק, אלא על פי היפעה הנוהרת שאין לה קץ ותכלית של ההכרה העליונה אשר בחכמת אלהים חיים בורא כל לבדו, ומיד שבאה היפעה הזאת, ועמדו על מעמד המרומם של הכרת הקודש אשר לעומק הרז שבחפץ העליון אשר אדיריות הודו היא היא המניעה את המפעל המגמתי לצאת אל הפועל בעומק שיגובו, שענינו המרכזי היא הורדת אור יקר התורה בחיי ארץ, לרומם רוח האדם למעלה למעלה, להשלים דוקא על ידו את זיו כל היקום כולו, ועל ידי הכרה זו כבר ראו חזות הכל רק בארץ, בנבכי החומר ובמעמקי מסילותיו המסובכות, שהם הם מתארים, בהיותם מוארים מאור זיוה של תורה, את כל הוד הגבורה הכללית של מעלה. ולא שאלו עוד את ההוד האלהי שינתן על השמים, כי הכירו לדעת כי האדיריות של שם ה' אשר בארץ, ע"י עוזה של תורה, היא תכלול הכל, ותשכלל ג"כ את ההוד השמימי בכל מילואו. על כן רק "מה אדיר שמך בכל הארץ" אמרו, ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב.

עין איה / שבת ב / פרק תשיעי / קה.

קה. שבת דף פט ע”א

מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם", בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. התגלותה של תורה בכל מלא עולמים, היא שהביאה את כל היקום החמרי והרוחני לקשר של אחדות הרמונית. והאחדות הזאת יסודה בסגולת האדם, שדוקא בהשתפלותו אל המורד הארצי הרי הוא רוכס את כל ההויה מראש היש עד סופו. והקשר הזה הוא מגלה את רז האהבה והיחש ההתאגדותי בכל מלא עולמים, והקשר הזה הוא קשר מלא חיים, קשר של אהבה, הבא מתוך ההכרה שהארת התורה המאירה בתחתיות המעמד החומרי של האדם, הרי היא הארת חיים וברכה לכל המון עולמי עד, וממילא הרי היא מחברת את כל כחות היצור להיות נותנים ומשפיעים משפעת אורותיהם הרוחניים, לעומת קבלתם התדירה משפעתה של תורה. וזאת היא סגולת האדם, המציינת את רוממותו הבאה בעקב שפלותו. יצור מושפל עד עמקי החומר, ועם זה כונס בקרבו את כל סגולת ההויה הרוחנית המלאה.

וכיון שזה הסוד נתגלה בהארתו בכל צבאי צבאות מיד קם הקשר המאגד, ו כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ולא רק אהבה מופשטה בלבד, אלא אהבה המביאה לידי השפעה, ומסר לו דבר. וזהו הנצחון הנעלה של איש האלהים 1, משה רבינו עליו השלום, שנאמר "עלית למרום שבית שבי", שכל כחות היצור בכל מילואו נתכנסו תחת המשטר האלהי הכללי, המתגלה ע"י זיוה והדרה של עז התורה.

וההתגלות הזאת הסבה את האהבה ואת היחש ההרמוני עד כדי השפעה, "לקחת מתנות באדם". והסבה של ההשפעה הרי היא מתוך ההכרה של השפלות, שהיא הוכיחה את הרוממות של כח האגד של כל המוני מעלה ומטה, הנמצאת בסגולת האדם כשתעוטר ברום מעלתה, שהיא באה ע"י האור האלהי המבהיק ע"י הופעת כתרה של תורה, בשכר שקראוך אדם, והכירו עד היכן המורד מגיע, באו לידי הכרה עד היכן כח האיגוד והכינוס של כל סגולת עולמים מונח בכח הצפון בנשמת האדם הנפלאה, שהיא מזהירה את אורותיה על ידי הופעותיה של התורה התמימה בכל דרגותיה, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות.

1 דברים לג, א. תהילים צ, א.

אורות התחיה / ו

חַיִּים אָנוּ עִם הַצִּיּוּרִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁבַּשְּׁאִיפָה שֶׁל נִשְׁמַת הָאֻמָּה. כָּל מָקוֹם שֶׁנִּיצוֹצוֹת אוֹר הַלָּלוּ גְּנוּזִים שָׁם הִנְנוּ מְקֻשָּׁרִים אֵלָיו בְּקֶשֶׁר שֶׁל נְשָׁמָה שֶׁל חַיִּים שֶׁל כָּל הֲוָיָתֵנוּ, בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם זֶה מָקוֹם מַמָּשִׁי, מִדַּת אֶרֶץ, בֵּין שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשִׂים שֶׁהַצִּיּוּרִים הָאֵלֶּה כְּמוּסִים בִּיסוֹדָם, בֵּין שֶׁיִּהְיוּ מַחֲשָׁבוֹת וְרַעְיוֹנוֹת מֵאֵיזֶה מִין שֶׁיִּהְיוּ. מִי שֶׁבָּא לָקץ סְעִיפִים הַלָּלוּ, מִי שֶׁמְּמַעֵט אֶת חֵילָם, אֶת כְּבוֹדָם וַחֲשִׁיבוּתָם אֶצְלֵנוּ, הֲרֵי הוּא מְמַעֵט אֶת לְשַׁד חַיֵּינוּ וּלְנֶגְדּוֹ אָנוּ מִתְקוֹמְמִים בְּכָל מְלֹא כּחֵנוּ.

בִּכְלָלוּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הַכְּתוּבָה וְהַמְּסוּרָה וּבְהִשְׂתָּרְגוּת כָּל עֲנָפֶיהָ סָפוּן הַצִּיּוּר הָרוּחָנִי הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וּמְקוֹרִי שֶׁל חֵפֶץ הָאֻמָּה, מִצַּד מְגַמַּת חַיֶּיהָ הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים, בְּצוּרָה מְאִירָה, ­ בִּכְלַל הֲבָנָתָהּ וְהַרְחָבָתָהּ, בְּהֶגְיוֹנוֹתֶיהָ, בְּסִגְנוֹנֵי הַרְצָאוֹתֶיהָ, בְּתוֹצְאוֹת הַשְׁקָפוֹתֶיהָ, עַל הַהֲוָיָה, עַל הָעוֹלָם עַל הָאָדָם, עַל הַיָּחִיד, עַל הַחֶבְרָה, עַל הַטּוֹב וְעַל הָרַע, עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת. כָּל מַה שֶּׁהַהֲבָנָה וְהַהַכָּרָה הַתּוֹרִית מִתְגַּלָּה יוֹתֵר בָּאֻמָּה, מִתְבַּסֶּסֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר נִשְׁמָתָהּ בְּקִרְבָּהּ וְכחַ-חַיֶּיהָ מִתְעַלֶּה וּמִתְאַדֵּר. וְהַמַּעֲשִׂים הֵם הַבְּסִיסִים הַחָמְרִיִּים, הַנּוֹשֵׂא הַמַּמָּשִׁי, שֶׁהַתֵּאוֹרְיָה הַגְּדוֹלָה הַזּאת מַנַּחַת בָּם אֶת אוֹצְרוֹתֶיהָ, וּכְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁתִּתְגַּדֵּל הַהֲבָנָה הַתֵּאוֹרִית, בִּגְדֻלַּת עֶרְכָּה, כֵּן יוֹסִיף לְהִתְנוֹצֵץ בְּקֶרֶב הָאֻמָּה כֻּלָּהּ הָאוֹר הֶחָבוּי אֲשֶׁר בַּמַּעֲשִׂים כֻּלָּם וְתִתְגַּלֶּה מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת שֶׁבַּיַּהֲדוּת הַמַּעֲשִׂית בְּכחָהּ לֵאלֹהִים.

יֵשׁ אֲשֶׁר יִכָּשְׁלוּ הַחַיִּים בְּמַהֲלָכָם וְלֹא יַעַצְרוּ כּחַ לָלֶכֶת עִם הַצִּיּוּרִים הָרוּחָנִיִּים, וְיִיעַף אָז הָרוּחַ הַשּׁוֹאֵף לְהַגְשִׁימָם בְּמַעֲשֶׂה. אָז תִּוָּלֵד מְבוּכָה וְהַדֵּעוֹת מִתְפַּלְּגוֹת. אַמִּיצֵי הָרוּחַ יאמְרוּ: הַחַיִּים הֵם עֲלוּלֵי מַחֲלָה, אֲבָל גַּם עֲלוּלִים לָשׁוּב אֶל הַבְּרִיאוּת הַשְּׁלֵמָה. וְכָל אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן. הָאִידֵאָלִים הַיְקָרִים, הַגְּנוּזִים בְּחֶבְיוֹנֵי הַמַּעֲשִׂים, מְחֻיָּבִים הֵם לָצֵאת אֶל הָאוֹר דַּוְקָא עַל-יְדֵי הִתְגַּלְּמוּתָם בְּמַעֲשִׂים. הֵם צְרִיכִים לְהָאִיר אֶת כָּל חֶשְׁכַת הַחַיִּים, וְהַחֹשֶׁךְ עֲדֶנָּה גָּדוֹל הוּא וְרָב מְאד, לֹא נוּכַל לֵאמר עֲלֵיהֶם, שֶׁכְּבָר גָּמְרוּ אֶת מְלַאכְתָּם, נִגְמְרוּ וּבָאוּ לִתְעוּדָתָם. לֹא נַעֲזב אֶת הַדֶּגֶל, נִשָּׂא וְנִסְבּל בְּאַהֲבָה, נְגַלֵּם בְּפעַל בְּמַעֲשִׂים אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, כַּאֲשֶׁר הֵחֵלָּה הָאֻמָּה לַעֲשׂוֹת מֵאָז הִתְחִילָה לִרְאוֹת חַיִּים כְּלָלִיִּים שֶׁלָּהּ. וְאִם הַסֵּבֶל כָּבֵד יוֹתֵר מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים, הֲלֹא כְּדָאִית הִיא הַמְּגַמָּה לָשֵׂאת בַּעֲבוּרָהּ על, הֲלֹא זֶה כְּבָר יָצָאנוּ מֵהַחוּג שֶׁל עַמִּים-יְלָדִים קַלֵּי-דַּעַת, הַקָּצִים בִּפְעֻלּוֹת רְצִינִיּוֹת שֶׁאֵין הֲנָאָתָן בְּצִדָּן, הִנְנוּ מְבֻכָּרִים בְּדַעַת וְרֶגֶשׁ אִישִׁי מָלֵא, יוֹדְעִים אֵיךְ לִחְיוֹת וְאֵיךְ לִשָּׂא בִּמְנוּחַת לֵב וְחֵפֶץ כַּבִּיר אֶת על הַחַיִּים לְשֵׁם מַטָּרָה גְּדוֹלָה, אַף-עַל-פִּי שֶׁעוֹדֶנָּה כְּמוּסָה סוֹפָהּ לְהִגָּלוֹת. יַחַד עִם שְׁאִיפָתֵנוּ לַמְּגַמָּה הָעֶלְיוֹנָה וּלְהַחֲזִיק לְעֻמָּתָהּ אֶת הַיְסוֹד 

עמוד סא

הַמַּעֲשִׂי, אִם יִכָּשֵׁל כּחֵנוּ וְהַמַּשָּׂא הַמַּעֲשִׂי, הַמְחַכֶּה לְמִלּוּי כּחַ בְּהִגָּלוֹת בּוֹ וְעַל-יָדוֹ הָאוֹר הָאִידֵאָלִי הַגָּדוֹל, יִהְיֶה בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַנִּים כָּבֵד יוֹתֵר מִדַּאי מִפְּנֵי כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל הָאֻמָּה, נָתוּר לָנוּ עֵצוֹת נְכוֹנוֹת עַל-פִּי רוּחָהּ שֶׁל נִשְׁמַת הָאֻמָּה עַצְמָהּ, עַל-פִּי דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה בִּמְלֹאָהּ, לְהָקֵל אֶת הַמַּעֲמָסָה בְּסִגְנוֹן כָּזֶה, שֶׁלּא יֶחְדַּל הַצִּיּוּר הָרוּחָנִי מִפְּעֻלּוֹת שְׁאִיפָתוֹ גַּם רֶגַע בִּגְלַל הַהֲקָלָה הַמֻּכְרַחַת.

כְּשֶׁפּוֹגְמִים אֶת הָרַעְיוֹן, כְּשֶׁמִּתְרַחֲקִים, עַל-יְדֵי הַשִּׁקּוּעַ בְּקַטְנוּת הַחַיִּים הָרְגִילִים, מֵרוֹמְמוּת הַמַּחֲשָׁבוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, שֶׁהֵן מְחוֹלְלוֹת אֶת הַמַּעֲשִׂים הַגְּדוֹלִים וְשֶׁהֵן גְּנוּזוֹת בְּתוֹכָם בִּגְנִיזָה אֱלֹהִית עֲצוּמָה, מִמֵּילָא הוֹלְכִים הַמַּעֲשִׂים וְנִפְגָּמִים. עֶרְכָּם מִשְׁתַּפֵּל וַהֲדָרָם הוֹלֵךְ וּמוּעָם, עַד שֶׁהֵם מִתְגַּלִּים בְּצוּרָה קְצוּפָה הַמְעוֹרֶרֶת קְפִידָה וְשִׁמָּמוֹן, תַּחַת שֶׁהָעז וְהֶהָדָר הוּא לְבוּשָׁם הַטִּבְעִי לָהֶם. וּכְשֶׁהַמַּעֲשִׂים נִפְגָּמִים לְעֻמַּת-זֶה הוֹלֵךְ הָרַעְיוֹן וּמִתְרַחֵק, עַד שֶׁהוּא נֶהְפָּךְ לְמִין מַחֲשָׁבָה קְלוּשָׁה, הַמְעוֹרֶרֶת גַּם הִיא בּוּז מִכָּל אִישׁ-מַעֲשֶׂה מִצַּד מֶרְחַקָּהּ מִן הַחַיִּים וּמִצַּד רִפְיוֹן כּחָהּ לִפְעל עֲלֵיהֶם.

כְּדֵי לִמְצא תְּרוּפָה לְעֻמַּת מַצָּב אָים זֶה, לְעֻמַּת מַחֲלָה כָּזאת, הָאוֹכֶלֶת אֶת שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת אֲשֶׁר לַחַיִּים וּמִמֵּילָא נִחָר תּוֹכָם, אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְאַמֵּץ בְּכָל הַיְכלֶת בִּשְׁמִירַת הַמַּעֲשִׂים, לְחַבְּבָם וּלְאַמְּצָם, אֲבָל לֹא לַעֲמד עַל תְּחוּם זֶה בִּלְבַדּוֹ. מְאוּמָה לֹא נִשָּׂא בַּעֲמָלֵנוּ, אִם לֹא נְצָרֵף אֶל רוֹמְמוּת הַמַּעֲשִׂים אֶת הַהֲשָׁבָה אֶל תְּעוּפַת הָרַעְיוֹן הָאָצוּר וְגָנוּז בָּהֶם. אִם יִשָּׁאֲרוּ הַמַּעֲשִׂים מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, לֹא לְבַד שֶׁלּא יוֹעִילוּ אֶלָּא גַּם יַשְׁפִּילוּ עוֹד אֶת הָרַעְיוֹן, וְסוֹף שִׁפְלוּת הָרַעְיוֹן לְהִגָּמֵר בְּבִטּוּל הַמַּעֲשִׂים. אֲבָל לֹא נִבָּהֵל כְּלָל מֵהַמַּפְחִידִים אוֹתָנוּ מִתְּעוּפַת הַמַּחֲשָׁבָה, הָאוֹמְרִים שֶׁאָנוּ מִתְאַמְּרִים לַעֲלוֹת מְרוֹמֵי שְׁחָקִים בְּאֵין סֻלָּם. לֹא כֵן, יֵשׁ לָנוּ סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה: הַמָּאוֹר שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ, בְּנִשְׁמַת הַכְּלָל וּבְנִשְׁמַת הַפְּרָט, אֲשֶׁר יִתְעוֹרֵר יָפֶה עַל-יְדֵי אוֹר גִּנְזֵי תּוֹרָה.

אגרות הראיה / כרך א / מג

ידע כבודו, שכל עיקר כונתי בחוברותי, ובכל מה שאני כותב, הוא רק לעורר לבב ת"ח, זקנים וצעירים, לעסוק בעיון בפנימיות התורה, בין במוסר בכל הדרכים הנמצאים עמנו כקדושי עליון, בין במחקר בכל הספרים הקדושים שהנחילונו רבותינו הגאונים בעלי המחקר, בין בקבלה ע"פ כל הדרכים שהם מורשה לנו מאבותינו זי"ע, בין ע"ד הראשונים, בין ע"ד האחרונים, בין ע"ד החסידות, בין ע"ד רבינו הגר"א והרמ"ח לוצאטו ז"ל. וללמוד את כל הספרים עם דברי זוה"ק וספד"צ, ספר הבהיר וספר יצירה, וכל מדרשי חז"ל, בעיון ובבקיאות, צריך ע"ז התמדה גדולה, ממש כהתמדת הש"ס ופוסקים, אמנם לא הכל מוכנים לזה מטבע נפשם, ע"כ כל מי שאינו מסוגל, ולבו לב חריף, ודאי שעליו להאריך בעומק פלפול גפ"ת ופוסקים, אבל מי שמוכשר לעסוק בעיון חכמתא וקבלה ע"כ הוא צריך לסדר 

עמוד מב

לו סדרים קצרים, לעומת גודל האריכות של חידוש ופלפול, ומ"מ גם הוא לא יניח ידו מפלפולא של תורה, דקוב"ה חדי בה, אבל עיקר לימודו צריך שיהי' להכיר את קונו. וכ"כ בהק' ע"ח, ועיין "אור נערב". ובזמן הזה, שבעוה"ר רבים מהצעירים הולכים ונפתים אחרי חלקת לשון נכרי', של בני פריצי עמנו, צריך ג"כ להראות לכל באי עולם, כי גם ת"ח העוסקים בקדושה כתורת אמת לא תחסר להם גם כח המליצה וצחות הלשון. וזו היתה כונת החסיד רמח"ל ז"ל במעשיו בספרי מליצה וצחות, וגם אני הקטן הנני חפץ למנקט בשפולי גלימי' ז"ל, וללכת בעקבותיו כפי מעוט יכולתי. ויען שלשלימות תוה"ק צריך ג"כ ידיעות של חכמת העולם, בכמה ענינים. וביחוד כדי להשיב לאפיקורס, שהוא דבר נחוץ בזמננו מאד, ע"כ אני מזכיר את מה שאמרו רבותינו הגר"א ז"ל ומוהר"ל מפראג, ב"נתיבות עולם" נתיב התורה פי"ד, אקרי הזהירות של התמדת התורה ונקיון המדות והמעשים, ביחוד מהכעס, מהגאוה והעצבות, שהם ראשי המדות הרעות, ועם הקביעות התמידית בכל יום בפנימיות התורה כ"א לפי השגתו. ובזה בדוק ומנוסה הוא, שאחרי כל אלה ההקדמות לא יזיקו לו ח"ו כלל ידיעות החכמות, כשילקחו בשיעורים לש"ש, אדרבא יוסיפו לו אומץ בעבודת השי"ת בשמחה רבה ובגדולת המוחין. ואם ח"ו נמצאים איזה אנשים, שהם טועים בדברי, ומגלים בהם פנים שלא ככונתי, בשביל כך אין למנוע את הטוב מהראוים לזה, וכדכתב הרמב"ם ז"ל באגרותיו כי ישרים דרכי ד' וגו'. וע"י התמדת הלמוד בקביעות בנעם פנימיות תוה"ק, יאיר על נפש העוסק בה לשמה אור שמחה ואהבה עליונה, בתענוגים רוחניים מעין עוה"ב, ולא יהי' צריך להשתמש כלל ביראה רעה של רצועה בישא, כ"א בשיעור מועט מאד ובזה ימצא בנפשז עז ואמץ, ולא יפחד משום פגע רע, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, כי גם כי אשב בחושך ד' אור לי. זהו בקירוב תוכן כונתי בדברי, שהעיר עליהם כת"ר. דמה טוב ומה נעים הוא לדון לכ"ז איש את רעהו, ועי"ז יתקלס עלאה ויתגדל כבוד שמים, וכבוד אה"ק וכבוד ת"ח שבא"י בכלל. ואנכי כשאני לעצמי הנני ב"ה רחוק מלהיות נהנה הרבה כשמשבחין אותי, ולא להיות מצטער ומקפיד הרבה כשמבזין אותי. שבח לשמו ית', שהעסק התמידי בלמוד המוסר ופנימיות תוה"ק פעל עלי זאת התכונה ע"כ איני מוצא שום צורך להתנצל לפני כת"ר מצדי, רק בשביל לשכך את לבב כבודו שלא יצטער, כי כל ישעי וחפצי הוא לשמח את הבריות ולקיים כפי יכולתי "יראיך יראוני וישמחו". ע"כ אמרתי יהיו נא דברי אלה למנוחת לבב לכת"ר. והשי"ת יברכהו בשיבה טובה, אותו ואת כל אשר לו, ונזכה לראות בשמחת ציון ובנין ירושלים בגילוי כבוד מלכותו יתב' עלינו לשם ולתהלה בכל עמי הארץ, ותמלא כל הארץ דעה את ד', כנפשו היפה ונפש הצעיר אסקופה הנדרסת, המצפה לאורה וישועה,

הק' אברהם יצחק ה"ק

אגרות הראיה / כרך א / קמ

כבודו מרים על נס את ביטול המצות של לע"ל, ומשמע מדבריו שאני חולק על יסוד זה, משום שהנני יותר נוטה למ"ד אין מצות בטלות לע"ל. לא כן ידידי, בזה כמו בכל המחלוקות יצדק מאד "אלו ואלו דברי א"ח". הננו כולנו מבחינים, שאותו המרחב של לע"ל הוא כ"כ בלתי-מוגבל, כ"כ רחב ומקיף, עד שאין המקום צר להכניס בו שתי הדעות זו אחר זו. יש לע"ל שאין מצות בטלות בו, ויש לע"ל שמצות בטלות בו, ועל החפצים להיות מעיינים בתלמודה של האמונה, בכל טהרה, גבהה והרחבתה, החובה מוטלת רק להגביל יפה את התנאים, הסימנים והגדרים, המגבילים את שני מיני "לעתיד-לבא" אלו, ולהבין בשכל מפותח ומיושב איך הדברים מתאימים לכל אחד לפי ערכו. והנני סובר, שעל זה אין ראוי שיפול חילוק בין הוגי דעות. עיקר הדבר, מה שהנני מוצא חיוב להבליט במכתבי לכבודו, הוא על מה שנראין דבריו לפעמים, כאילו הוא דוחק את הקץ של אותו לע"ל הרחוק שמצות בטלות בו, ולהעמידו דוקא בתקופה שלנו, המלאה שברון והתמוטטות, שהיא צריכה בנין ממשי ואימוץ מעשי דוקא. ע"ז אני חולק, וראוי לדעתי שכל ישר-לב יסור מסברא זו, שדוגמתה ראינו כבר בתקופות שונות. להחליט, שכבר עלה העולם במוסרו, עד שאיננו צריך עוד לשום צירוף, לשום הדרכה של אמונה, ושל חיוב של מסורת והסכמה, מאיזה צד שיהיה, בין ממקורות עליונים, נבואיים רוחניים, בין ממקומות לאומיים, חברותיים מעשיים, בשעה שאין לנו ע"ז שום אות ומופת, והננו רואים ממש ההפך, זאת היא פשוט טעות בחשבון של תקופות רבות מאד.

והטעות הזו, לחשוב את העולם מתוקן בשעה שהוא עדיין מלא סיגים, הצריכים לצירוף, וצירוף אחר צירוף, עלה לנו בשכר-לימוד הרבה. בכמה תקופות כבר אירע הדבר, שיחידי סגולה, שהיו באמת בעלי מוסר נעלים, דנו מעצמם על כל העולם, או מנקודה מאירה אחת, באיזה זמן של התרוממות באומה, על המצב התמידי, ורצו בשביל כך להחיש את הקץ, לבטל את החיובים הקבועים במעשה ובמסרת, במדה ובמשקל לפי הערד הנקצב של מצעדי עולם. אבל תמיד נגלתה הטעות ע"י מכאובים רבים, והעולם שב לסובב על מעגלו, והתולדה המעשית והרוחנית שבה למהלכה הרגיל, לקבץ על יד חסן ויקר, ע"י שמירת מנהגים ומסרת, אמונה ומצות, לעלות דוקא ע"י מהלך אטי זה אל נקודת-פיתוח יותר גבוהה. 

עמוד קעד

השכל המיושב יורה דוקא אחרת. לא די שאין לדון את כל העולם כולו באותה אמת המדה של יחידי הסגולה, שיוכל להיות שנתעלו מתוך החיובים הקבועים והקצובים עד למרום המוסר הפנימי הנעלה, ואת כל הזמנים ע"פ איזה זמן מיוחד, המוכשר ביותר להתעלות נפשית, אלא להיפוך, שראוי לדעת תמיד שהפרט אע"פ שהוא מתעלה מ"מ קשור הוא באלפי קשרים אל הכלל, וכל אותן המחלות המוסריות, השולטות בדרך קביעות וזרם מהיר בהכלל, יכולות הן לשלוט ג"כ בו באיזה מדה, והזמן המאושר, גם בעודו בחסנו, עלול הוא למפגע מכל זרם החיים של מהלך הזמנים הקבועים לפניו ולאחריו. ע"כ ראוי לעולם שלא להיות קופץ להירוס ולהקלשת חיובים קבועים, אפילו ביחס ליחידים המעולים ולזמנים העוברים המאושרים, כ"א לסבול באהבה כללית את עולם ולמוץ מהם טל של חיים לימי הטובה, אשר בא יבאו בבא עתם, בעת אשר האור כ"כ יהיה מלא ומזהיר, עד שלא יפול ע"ד ספק, אם כבר בא הזמן המאושר או לא, עד שכל תבנית החיים כולה, בחיצוניותה ובפנימיותה, תעיד הנה זה היום שקיוינוהו בא, והארץ וכל צאצאיה תעטה גיל ושירה. אבל כל זמן שהרע מרובה על הטוב, והחושך על האור, על כל צופה באמת החובה מוטלת להזהיר את העם ואת הסגולות בכל דרכי אורה ושכל, לאהבת המצות הקבועות והחיובים המקיפים את כל הכלל, חיובי המוסר הכלליים, המקיפים את כל האנושיות, וחיובי האומה הפרטיים, מקטנם ועד גדולם, כדי לבא על ידם אל האגד השלם הלאומי, שיוכל להאיר בקרבו ביותר האור הפנימי של המוסר החפשי והעליון, אשר אותו אנו מבקשים.

ואותם הנסיונות, שעשו בני אהרן, ואח"כ באופנים אחרים האלכסנדרונים, ובפנים נפולים ושקועים בעומק-הרשעה השבתאיים, שראינו את פרים, יהיו לנר למורי דרך להיות יודעים מהי אחריותה של המהירות.

כבודו מוצא סימנים להאנארכיזם הליברלי המוסרי ביהדות. טוב, כל הרעיונות אפשר למצא במקור של אמת. האמת אי אפשר שתהיה חלקית, האמת מוכרחת להקיף את הכל, אבל סגולתה היא שתהיה מהפכת את הכל לאורה האמיתי המאיר. לא רק האנארכיזם הרצוף בליברליות ימצא לו מקור ביהדות, באור ישראל, כ"א גם האנארכיזם הגשמי האינדיבידואלי ג"כ, אבל גם הוא יטהר בבאו אל גבול הטוהר. ההכרה העליונה של האחדות, כשהיא מתבודדת בעליוניותה, היא מוכרחת להוציא משפט, שכל הפרוצס של פרטים הוא רק דמיון כוזב, קוצר חוג הראות. האברים שלנו יחד הנם קשורים בקשר אורגני, ע"כ כשאחד נלקה כולם מרגישים, ובכן יש לנו אהבה עצמית אנארכיית חלקית, שגם היא מופשטת לסעיפיה, "עור בעד עור", ע"י אותם הצינורות המוליכים את ההרגשה מאחד לחברו. יחושים כאלה הנם נמצאים במובן רוחני נסיוני בקישור של נפשות אהובות, שמהם נוסדה המשפחה, עד אשר, אם רק לא יהיה קשה לנו להשתחרר מן ההרגל, לא נתן ערך רב לההבדל הנמצא בין אותה ההרגשה המתפשטת, לעונג ולצער, מאבר למשנהו או מהבן אל האב ומאהוב לאהובה. כשהצינורות מתרחבים ביותר נעשות ההרגשות 

עמוד קעה

יותר זורמות, ויותר מוחשות ובולטות. כשהאורגן הלאומי הוא במילואו ושלמותו, מתארג גם הוא בדוגמא של משפחה. ההתפתחות צריכה רק להרחיב את הצינורות, והאחדות האינדיבידואלית מתרחבת עד גבול הלאם. מהלאם עד לאנושיות רק צעד. מהאנושיות לכל החי עוד צעד. מהתענינות במילויו של כדור אחד, עד כדי ההתענינות הפנימית והרצינית למלא המציאות בכל רחבו, איננו כ"א מהלך, מהלך אמנם רחוק. אבל הנצח איננו צריך לחפזון. והדבר הולך ובא עד כדי התעלות אינדיבידואלית של כל היקום. א"כ אין לנו צורך כ"א באנרכיא, באהבה עצמית רבה וגדולה, כבירה ומפותחת, אבל הדרכים המובילים לה הנם ארחות החיים הנובעים ממקור האחדות של יחיד חי העולמים, שהיא היהדות. וכשניצוצות גבוהים כאלו נופלים למטה הם יורדים ושוקעים, שוקעים בעמק הרפש של החיים, המה הנפילים אשר מעולם. ע"כ מה עלינו לשנן, כי היהדות אוצרת את כל במובן היותר רחב, היותר טוב, אבל היא מדרכת למעשה ע"פ דרכיה המיוחדים לה, החיים וקיימים לנו ולבנינו, אשר בהבקע אורם הפנימי לא נהיה עוד צריכים לחקר דבר, כ"א לילה כיום יאיר לנו וכאור בוקר יזרח שמש.

ו"התפתחות היהדות" המורגלת כ"כ להאמר בימינו, הלא היא רק צד אחד של המטבע. נח לדבר על אותו הצד שיש שיווי ליהדות עם כל העולם שחוצה לה, אבל מתי נעשה גם אנו לביתנו, לדבר בחופש ג"כ על אותו הצד המובדל, שהננו בו נבדלים מכל העמים אשר על פני האדמה. עד מתי נהיה כ"כ בטלנים, עד שנחשד תמיד רק את עצמנו, שכל השבחים והמעלות הרמות הנאמרים ממקורות כ"כ חשובים עלינו, שלו היו דברים כאלה נאמרים על כל עם ולשון היו מתנשאים בגאון ורהב נורא על כל, היו יודעים תמיד להתוות יפה את היתרון המיוחד שלהם, ואנו משעה שפעפע בנו הארס של הליברליות החיצונית, אין אנו יודעים אחרת כ"א למחק את כל התוים הבולטים כ"כ, המבדילים אותנו בהבדל כ"כ עצמי מכל העמים, הבדל כזה אשר אין לפחות אותו אפילו נימא אחת מגדרו של הכוזרי "סוג חמישי". לא, הכל נתפתח, – האנושיות הכללית עד באה לתכונתה, אבל לא היהדות. היהדות היא התמצית הפנימית של האנושיות ושל המציאות במובנה הרחב, וההתפתחות איננה שולטת כ"א על הסגנון, על הלבוש, ולא על התוכן הפנימי. האחדות העליונה, כשהיא מבהיקה מסוף העולם ועד סופו, מאחדת היא ג"כ את הפסיכולוגיה עם הקוסמולוגיה הכללית. הראשונה צריכה לבא לידי הכרתה, עד שתדע את אחדותה במקורה העליון, מקור החיים והכח, ששם החופש והמוסר היותר מזהיר גלוף בכל צבעי חמדתו. אותה ההארה הפסיכולוגית הלאומית בזקה בבת אחת בחפזון, בהעליה הנפלאה של יציאת מצרים, אשר אין לה דוגמא היסתורית בכל מלא העולם, העליה הפסיכולוגית העזה, שהיתה כ"כ חזקה עד שהוכרה ג"כ על המהלך הקוסמולוגי, סדרי העולם, של דור המדבר כולו, שהיא אפיזודא היסתורית בפני עצמה, עלבון הוא לנו אם נזייף את תולדתנו הכבירה כ"כ בכוחה המיוחד. היצירה הפסיכית הלאומית המיוחדת היא באמת הישראלית, אחת היא לאמה". אמנם 

עמוד קעו

אח"כ, כאשר זוהר ההברקה הפסיכית הרוממה, שהיתה מושפעת בכחו של רועה נאמן, שקעה, שב מהלך ההתפתחות להמצא ביהדות כמו שהוא מצוי בכל עם ולשון. אבל לעולם אין התוים היסודיים, של ההתרוממות העליונה, האלהית, נמחקים ממנה. ההתעלות הפתאומית נשפלה, ע"י העגל, שבירת הלוחות, והם ישובו לאורם לעתיד. מובן, שכל ארחות החיים יהיו נראים בצורה יותר מאירה, וממילא יותר חפשית ויותר קדושה בקדושה של אמת, הטהורה מכל אותם הערפלים המכהים שהם מכסים כעת את המובן של הקדושה. עכ"פ הננו יכולים להבין, שכעת הננו עומדים על אותה החלקה של התקופה, שעלינו להראות בה את כל המאורות הגנוזים באוצרנו, גם אותם אשר שימושם המעשי יהיה דוקא לעתיד רחוק מאד, אבל עם זה לבצר את כח התכנית המעשית, שהיא מחזקת מאד את אופינו הלאומי המיוחד, הצריך בטבעו מזון תמידי לגידולו, וחלילה לנו לדרוש שנוכל עכשו לשאוב את האורה הפנימית שלנו ברוח בלא בשר, ברעיונות מופשטים בלא הגשמה מעשית.

צחוק יעשו לנו אלה המדברים עכשו ע"ד ביטול הנביאים והכתובים, מפני שהמוסר שלהם הוא מוגבל וצר להם, – בעולמנו זה, שהוא כ"כ רחוק הרבה ממוסר בינוני. אמת, שכמה גרעיני טוב נמצאים בתוכו, אבל כמה פיתוח הם צריכים, והפיתוח ההוא האפשר לו שיבא בדרך אחר כ"א ע"פ אותו המוסר הנעלה של הנביאים, שלא נסתגל העולם עדיין אפילו להבינו כראוי, וק"ו לקנותו, וק"ו אבי אביו של ק"ו שיחלום עוד ע"ד הגבול העולה עליו. יחידי סגולה יכולים לדבר על הכל, ולא עוד אלא שלפי התפתחות הסגנון של הספרות יכולים הם ג"כ לבאר המון רב של משאות-נפש גנוזים, בתור דברים של צפיה, המוכשרים לרומם את הנשמות, אל אותו הגובה שהם שואפים אליו, אבל יחד עם זה דוקא לבצר את עמדת ההוה, כדי להכשיר יפה את הדרך אל העתיד. יש לנו הרבה מה לבנות לפני חורבנו של העולם הישן, רב עז וחיים עוד ישנם לכל התהלוכה המעשית, כשתתחבר האידיאה האלהית עם הלאומית, ושתיהן יחד עם המוסרית והריליגיונית בחיבור אורגני יפה, הכל לפי רום המעלה, ולפי גודל הכמות והאיכות של זרם-החיים שיזרם בהם, יקיצו לתחיה כל הרוחות המלאים חיים הנמצאים בכל החקים, אשר המביטים עליהם מרחוק יאמרו עליהם "יבשה עצמם". ועד אותו הזמן הארוך הרחוק, שבו יהיו המצות והקרבנות בטלים, עוד זמן גדול וארוך, שבו עולם גדול ומיושב, מלא הוד ויפעה, ימצא לנו, שנראה בו מלך ביפיו, ארמון על משפטו, שירות היכל הקודש במלא נועמם והוד קדשם, וסדר העבודה בכל משטריה ודיוקיה, לשמחת לב האומה ולרוממות קרנה, אפילו אותו הניצוץ המסותר, של מחייתה של ע"ז, שפעלנו ע"י ריקון כל העבודות לשם גבוה, כשיתפשט בכל מרחבו ועשרו, הוא לבדו כדאי הוא להאיר אור מרהיב על עולם מלא, המתמלא שלל צבעים המשמחים חיים, וק"ו שישנם עוד מרחבים יותר רחבים וענפים, שיש להם עסק מלא חיים עם ההוה והעתיד, בכל הכונניות החוקיות הללו. לא מתוך חרבן והתמוטטות הכח תבא תקופה עליונה ומזהירה, שבו יעמד העולם ממעל לכל חק ולכל מוסר קצוב, כ"א מתוך עולם מיושב מלא נעם, מוכתר בכל בניניו המעשיים והמוסריים, 

עמוד קעז

ממולא בכל נועמי שירי קודש ובכל עדני עדן עליון. כשתשאב הנשמה האנושית יפה יפה אל קרבה את כל הטל הפנימי, הכמוס בכל מלא חק ומשפט, אז רק אז תשא אבר אל החופש העליון המעודן, העומד ממעל להשמות האלהיים הנקראים בעולמנו, המעולף בקדרות. ומה דמיון ידמה כבודו את משא הנפש של ביטול המצות והקרבנות, המקודש והמיושב, לאותה התנועה החולנית והמסואבת של מאיסת החוקים, שהננו נפגשים בה בדורנו, שאנו מוצאים את עצמנו מחוייבים ללחם בה ברב כשרון ועז-חיים. והננו מצפים לתשועה, שכל טהר לב ומלא דעה וחירות של אמת ילוה על מחנינו, לבא לישע עמנו, לישע את משיחנו, לעזרת ד' בגבורים, – ובמרץ של חיים נשליך את אותה ההשכלה, חורת הפנים וחסרת הדם, היודעת רק להחליש ולא לאמץ; כי חיים כח וגבורה אנו צריכים.

וע"ד היאוש, כבודו מפריז על המידה, אמת הדבר, שירדנו הרבה, ההמון ויחידי הסגולה גם יחד, אבל כשנסתכל יפה נמצא פתרון הירידה בעצם תכונת התחדשות החיים היותר טובים ונעלים הצפויים לאומתנו. מעמד השינה באורגן החי, ביותר באדם, מכניס את כל כחותיו פנימה, ההגיון לא יפעל, החושים לא יעבדו. לעומת זה יעבוד כח הנמוך שבחי את עבודתו בזריזות, והדמיון הולך בלא מפריע. לחכמי לב ולישרים המציעים יגלו חלומות עליונים, מחזות רבי-ערך ומראות מרהיבי לב, העומדים ממעל לאפשרות המוחשית. כשהיקיצה מתחלת והאדם הוא נים ולא נים, תיר ולא תיר, מעוף הדמיון פוסק, המחזות העליונים מתעלמים, וכח החיים הנמוכים החזקים חדל מתעצומתו. אמנם עבודת ההגיון וזריזות החיים הערים, פיקוח החושים וחלוץ העצמות, טרם באו, ע"כ האדם אז הוא מרופרף ומלא רגשות דומים לטירוד ויאוש. הזריז אמנם יתגבר כארי ויעיר שחר, אבל גם הגבור שבאנשים לא יוכל להמלט מרגעי חולשה, והרגעים בחיי עם הנם תקופה ניכרת. ישננו בגלות שנת תרדמה, החושים הלאומיים לא שמשו לנו כמעט מאומה, כלי המעשה והעבודה, ההגיון והדעה, ביחש לאומה בכללה, לא היו להם כל תפקיד, אמנם כח החיים הנמוכים התבצר יפה, הדבקות הלאומית, שהיא באה בתור נובלת מאור האלהי העליון שנגנז באמונה, פעלה בחזקה את פעולתה בצורה נמוכה. בהמון התעלל הדמיון בכמה חלומות נעימים ומרים. יחידי סגולה חזו מחזות עליונים, שיסודתם באמת נצחית המנצחת על כל. כה עברו עלינו חיי התרדמה שנות מאות, ועתה הקיץ הקץ. אבל רק החל להקיץ, נפקחו העינים לחוש יפה את העולם המסבב אותנו. כח החיים הנמוכים של נחרת השינה פסק כמעט. הדמיונות ההמוניים גזו וחלפו להם. מחזות עליונים של אנשי קודש נתעלמו. וברגע זה הננו מרופים. אבל מי לא יבין, כי מצב זה לא יאריך, הוא ילך ואור. אומות אחרות לא היו נזקקות למצב של שינה, מפני שלא האריכו כ"כ ימים עד שיכבדו עליהם החיים וכאשר עיפה נפשם ישנו שנת עולם. אבל אנו – "אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ד' יסמכני". אחרי יגיעה גדולה, במלחמת החיים החמריים והרוחנים, ישננו, אמנם שינה בלתי נעימה, "הכונו בל חלינו הלמונו בל ידענו", אבל בפנים נשאר אוצר חיים גדול של מקור חיים לאומיים רשומים ומיוחדים לנו. עתה בעינים פקוחות נבא השבון, והחשבון יהיה תמיד על צדנו. זקן העמים יקיץ ויתעורר, יזכר את 

עמוד קעח

ארצו, את חסנו וכבודו, יזכר את שפע החיים אשר השפיע ואשר ישפיע על אדם רב, ישוב לעבודתו לקומם הריסותיו, ויחד עם ההתפתחות האיטית הנה תופיע הזרחה פנימית עליונה פתאומית, שהיא מיוחדת לו, לא ע"פ הסגנון שהוא הצד השוה שבו עם כל העמים, כ"א ע"פ התוך הנבדל. אין עם בכל עמי התבל, שיקרת הטוב של האורה היותר עליונה תהיה גנוזה במהותה של שורש נשמתו, כ"א ישראל. ישנם חסידים וחכמים, יחידים, אבל אין בארץ "גוי צדיק" כ"א ישראל, והיסוד הזה הוא מתפשט ועובר על פני כולו. הבנים אשר נתרחקו מאתנו, רובם הוא מפני שהנם מחפשים את היסוד של הצדק המוחלט, אשר לא ימצאוהו. דומים הם, שאיננו בתוכם, מפני שאינם רואים את פעולתנו על שדה המערכה העולמית, והם אינם יודעים שהחסרון הוא לא ברוחנו פנימה כ"א מפני חסרון האמצעיים, הארץ והממלכה אשר אבדנום, והננו מתעוררים לשוב אל הדרך אשר נכונים נהיה שישובו לנו. והיחידים החכמים, יותר מן הכל הנם לקויים בחולשה גופנית ממש, המביאה לחולשה נפשית, אבל אינם טבועים, כמו בעלי הרוחניות שביתר העמים, בבוץ החמריות, המשכחת כל קודש עליון. לזאת הננו יכולים להחיות את עגומי הלב, לנחמם מיגונם, כי אמנם שבורים ונדכאים אנחנו, אבל כח חיים עליונים, נצחיים ואדירים, מפעם בנו. ודאי צריכים אנו להגביר את זוהר הדעה, הכלולה כעת ברובה בהכרת עצמנו, ועמה יחד לחזק את הצד החמרי העזוב, העומד להחלש בימי הבינים, במצב שבין התרדמה והערות. יוכל להיות וקרוב לודאי הוא, שעוד יבאו משוגות חדשות, אבל כל אלה יעברו ויהפכו לטובה. המכשולים, שאמנם ביוקר יעלו, יהיו למורי דרך. אין אנו צריכים לנעוץ את נקודת החיים באיזה דבר מיוחד. התרכזות ודאי אנו צריכים. ארץ-ישראל ודאי תשאר ותהיה הבסיס לכל. הר ציון יהיה מקום האורה. אבל התנועות הרבות בכל מקום שהן פונות יפעלו ויעבדו. את המרכז אנו צריכים להגדיל בכמות ובאיכות, וממילא יבא כל אושר וחיל להלות אליו. רעיונות פזורים יתקבצו ויהיו יחד למערכה שלמה, וכמו במובן החמרי כן במובן הרוחני שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. אמן כן יאמר ד' במהרה בימינו.

אגרות הראיה / כרך א / קמט

מכתבו הנכבד דמר הדר"ג שי' מיום כ' תמוז הגיעני לשמחת לבבי. והנני רואה כי הננו הולכים ומתקרבים אל המטרה, כי רוב חילוקי הדעות שבינינו אינם נוגעים לעצם הענין כ"א תלויים הם בשמא בעלמא. ומזה אקוה, כי גם הענינים שעדיין עצמם מחולקים, ג"כ יתבררו יותר עד שמה שיהי' נוגע למעשה נעמד בעה"י על נקודה אחת, לעבוד עבודת הקודש לד' ולעמו על חבל נחלתו.

אבאר דברי מעט:

הנני רואה מתוך דברי כ"ג, שגם הוא שי' מסכים על הצורך הגדול, שיש לנו כעת, לעשות את הבנים, המגודלים בתורה ויראת שמים, חמושים כפי ההכרח בזיון של הידיעות השמושיות, הנוגעות לצרכי החיים, למען לא יהיו הם בגדלם החלק היותר חלש מהאומה, כ"א יוכלו בעז-רוח להרים קרן בדעותיהם הטהורות ומעשיהם הטובים לעמד במעמד של כבוד והדר נגד המשחיתים המהרסים את כל חומות בית ישראל, השורפים את כל מועדי אל בארץ. ההבדל בינינו איננו א"כ אלא בשם: אנכי קורא לאלה המחלקות, שבהן נהיה מושיטים לתלמידים את הידיעות השמושיות, ביחד עם היסוד העקרי של תורה ויראת שמים במדה היותר רחבה האפשרית, בשם "המחלקות התחתונות של הישיבה", וכ"ג קורא לאלה "בתי ספר נמוכים" או "בתי ת"ת". הנני בכל לב מסכים לשינוי-שם זה, רק שהדבר יעשה ביסודו, והמחלקות הללו תהיינה כפרוזדורים, להביא את הטובים שבתלמידיהם אל הישיבה, שאליה עינינו נשואות.

בעצם הישיבה, כבר אמרתי במכתבי הקודם, שכל מגמתי היא שבה יהי' מקום רק לתורה, אבל לתורה במובן הרחב והמקיף שלה, הכולל את כל חלקיה, בין מצדה המעשי, בין מצדה העיוני והרוחני. וע"ז כנראה אין כ"ג מסכים, ומה שאני קורא גופי תורה, ועורג להכניסם בסדר הלימוד הקבוע, כפי הנראה שקורא אותם כ"ג "דברי חקירות ישנות שאינם לא מעלים ולא מורידים בימינו אלה". ובזה הנני מוצא את עצמי מחוייב לברר מעט את דברי, למען נתיצב, כאשר אקוה, גם בנקודה עיקרית זאת על מצב אחד.

כשאני אומר, שהננו צריכים ללמוד גם את הצד הרוחני שבתורה בדרך תלמוד קבוע, ושבזה תלויה היא ישועת הדור, אינני חושב כלל לצמצם את מגמתי על איזה ספרים מיוחדים, לא אחרונים ולא ראשונים. אין כונתי ללמוד את "האמונות והדעות" לרס"ג, את המו"נ והכוזרי ודומיהם, כשהם לעצמם, כדי ללמוד את הדעות שבהם, למען שנקח מהם זיין ללחום מלחמתנו. ידעתי גם אני רוב הענינים שבספרים היקרים הללו שעבר זמנם, הרבה מהם באמת נתבטלו מפני שנתבטלו יסודותיהם הפילוסופיות, וחלק גדול מהם, אע"פ שבאמת ראויים הם ללמוד וללמד, מפני שהם רעיונות נצחיים שאינם יכולים להתבטל מפני כל תמורה מדעית שבעולם, 

עמוד קצג

אבל העולם נעתק מכל המרחב העיוני הזה מפני שעזב את כל המחשבות הרוחניות, ויבחר לו את חכמת החיים והמעשה תחתם. אמת הדבר, שהחסרון של השמן הרוחני שבמחשבותיו מעיק עליו הרבה, ומאבד את כל החן והעדן של חוג החיים, אשר על כן ברור הוא שסופו לשוב ולחפש בנרות את האוצר הרוחני אשר זנח, בהחפזו לתפש בידו את חומר החיים, אבל דבר זה הוא חזיון שרק יחידי סגולה יראו אותו, ולא נוכל עדיין לצאת עמו בפומבי אל שוק החיים. ע"כ אינני מדבר בשביל טנדנציה מעשית, כ"א בשביל חובת תלמוד תורה במובנה הגבוה, שסוף הכבוד לבא, ובזה אינני מוציא מן הכלל שום צד, מכל הצדדים שנמצאו אתנו באוצר הרוחני שבתורה, בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, מן הראשונים ומן האחרונים, בין מן הפילוסופים, בין מן המחקרים, בין מהמקובלים, כין מבעלי האגדה והדרוש, בין מבעלי המוסר והעבודה. כולם יחד הם לנו מקצע גדול בתורה, שחובת ת"ח בזמננו גדולה היא לדעת אותם. כמובן נכנסים גם בכלל זה כל צדדי החקירה של המדע ההיסתורי לכל צדדיו, שספרי כתר"ה המה בימינו הראשים שלהם. וכשם שהעושר של ההלכה משתלם הוא ע"י ידיעת כל השיטות כולן, בין שהן מוסכמות להלכה ובין שהן דחויות, מפני שרבוי הידיעה והכרת הגוונים המרובים והשונים מחכים את הלומד להיות עושה את עצמו, שיעשה בעצמו אדם מקורי' היודע לזרות ולהבר, להכריע ולחדש, – כמו-כן העושר האגדי, לא במובנו השטחי, כמו שעשו חכמי אשכנז, וכשם שנוהגים בעלי הסימינארים, כ"א במובנו העמוק והפנימי, הנקנה ע"י יגיעה ותלמוד קבוע, המחובר עם קדושה ויראת שמים טהורה של עוסקים בתורה לשמה, הוא מכשיר את האדם להיות בעצמו איש חי חיים רוחניים וקדושים, באופן שיהי' יכול לחדש מעצמו דרכים רבים ונשגבים, להאיר באורה של תורה, בכל הצדדים שהדור צריך להם בימינו, ממש כאותם הענינים והפעולות שעשו הגדולים הקדמונים וחשובי האחרונים בזמניהם.

אין אנחנו יכולים להעלים עין מכל הצעקה המרה, שצווחו גדולי העולם, בין המקובלים, בין הפילוסופים, בין בעלי המוסר והעבודה, על העזיבה הרוחנית, שיסוד הקובלנא הננו מוצאים בתורה, בנביאים ובכתובים, ובדחז"ל כולם. דעת אלהים, אהבתו ויראת הרוממות, הבאה מתוך הכרה וידיעה המשובצת ברגשות חיים ומלאים המתחדשים לבקרים, הוא היסוד הפנימי, לכל העולם כולו, לכל החיים, לכל המטרות של כל התורה והמצות, של כל התלמוד וההלכה, אשר אם הוא כאן הכל כאן. הסבה, אשר הניעה את לב מהרסי העולם לקצץ בנטיעות ולהפוך את הקערה בהכחשת הקבלה, בפנימיותה היא רק מה שנחשך העולם מדי דור ודור מכל מאור פנימי, הבא דרך צינורות הרוחניות. ע"כ חדלה האהבה מתוך מיעוט הידיעה, ומתוך יבשת הרגש פסקה החבה, ומתוך שנתבטלה האהבה יצאה הרשעה לקצץ את חבלי היראה, שנעשו למעמסה, ולא מצאה ע"ז יכולת כ"א בהכחשות רשעיות ובוריות. ואם היתה האהבה נמשכת מתוך קדושת הנפש וחיבורה לאורה של תורה, ע"י כח ההגיון הרוחני, המתחבר עם עומק ורחב של ההלכה המעשית, לא היתה באה כלל לידי מדה זו, וממילא היתה מרגשת שהפיכות הסדרים שלה בהצעת הדורות, שעשתה אותם פלסתר, לא יועילו כלל להפר חק ולנתק מוסרות. למשל, כשם שלענין קדושת 

עמוד קצד

שמירתנו את יסוד שיעורי התורה אין לנו שום הפרש אם השיעורין הם הלל"מ, כמסקנת הבבלי (יומא פ'), או שבאמת הם תקנת ב"ד של יעבץ, וכפשטם של דברי הירושלמי דריש פאה, לדעת רבי יונה ורבי הושעיא, מפני שעיקר הכל היא קבלת האומה, ומתוק קבלת האומה הננו מקיימים בטהרה גם דברים שהם באמת תקנות של דורות אחרונים, כחדר"ג ותקנות שו"ם וכיו"ב, כן אין לנו הפרש בדבר יחושנו בקדושת אמונתנו לתורה שבע"פ, בין אם נחתמה המשנה בדורות קדמונים או אחרונים, וכיו"ב התלמוד. אלא שהלב הכשר המלא קדושה ואהבה לתורה ומצות, הנובעת מתוך אהבת ד' ודרכיו, המחוברת באהבת ישראל ובצפיה לישועתו ולכבודו על אדמת הקודש, אשר הפליא לו צור עולמים לנחלת עולמים, הלב הזה הוא רואה את הדברים בחוש ישר, ומוצא בקרבו בהבנה פנימית את הסקירה הנאמנה בשלשלת הדורות והשפעותיהם הרוחניות. ע"כ לא יעלה על דעתו כלל לאיר את המוקדם, אע"פ שלא הי' נוגע לענינו כחוט השערה. והלב אשר נתרוקן מכל קודש מבקש תואנות, וחושב במהומת זדונו, אולי יקל לו לבא למטרת ההריסה ע"י הפיכת סדרי המעשים והדורות. ואם נעזוב את הלב בריקניותו ולא נחייהו במאור הפנימי, הנובע מקדושת טל של תורה, המחיה את הנשמה בעדן אהבת שם ד' ואהבת עמו ונחלתו, ע"י התגבורת הרוחנית של שביעה גדולה מכל הצדדים הרוחניים שבתורה. כשהם דוקא מחוברים לכל התלמוד המעשי הרחב והעמוק, ע"פ הסדרים של רבותינו הראשונים והיותר מובחרים של גדולי האחדונים, כדברי כ"ג, אם הריקניות תשאר במעמדה, אז אם גם עשרת מונים נחסם לפני הרשעה את הדרך של הפרצות התאריכיות, תמצא לה חבלי שוא אחרים במה להמשך אל כל דחי. ע"כ יחד עם הדרך הסלולה, אשר הישיר כתר"ה בחקר ההיסתוריה, ע"פ סדר הלימוד הישר בגופי תורה, של תורה שבכתב ושבע"פ, במשנה ובתלמודים וכל אבזרייהו, מוכרחים אנו לצרף את כל הצדדים הרוחניים אשר אמרתי, לדעתם, להבינם ולהרגישם, ולהוציא על פיהם לקח ותלמוד להחיות לב דור אחרון. וחלילה חולין הוא לנו לדמות בית נכון ונשא, המיוסד על פי רוח קדוש וטהור זה, לבתי הסימינארים המערביים, שאפילו הטובים שבהם עשו את מלאכתם לחכמות חיצוניות ולנימוסי הטרקליניות המערבית עיקר, ותורתם ויראתם טפלה. ולא המיסדים כולם אשמים בדבר, כי הלא היו מהם ג"כ צדיקים וגדולים בתורה לפי הערך אלא שכבר נשחתה היהדות האשכנזית והמערבית בכלל, בתחילה, ע"י המאשרים המתעים שקדמו בדור שלפני פנינו, עד שלא מצאו להם גם ישרי-הלב ידים וחומר נבון על מה לבנות את היסודות היותר עקריים, לקומם את התורה ואת היהדות בכלל על יסודות נאמנים. והננו זוכרים אותם לטובה על החלק אשר הצילו מכליון חרוץ, אע"פ שרחקה מאד עבודתם מהמגמה של החזרת עטרה ליושנה, כדרך שעשו אנשי כנה"ג, שברכו את שם ד' הגדול, מ"מ עשו מה שהי' ביכלתם לעשות. ואנחנו, אמנם אם לא נאחר את המועד, אם נחיש את מעשנו פה באה"ק, כעת בעוד יש לנו ת"ל חומר הגון וטוב, יהדות בריאה ורעננה, אלפים ורבבות שלמי אמוני ישראל , אוהבי תורה ומסורים לברית ד' לעמו ונחלתו בכל לב ונפש, נעשה ונצליח. אנחנו לא נהי' כעת צריכים לקשט את ת"ח העומדים בראש היהדות דוקא בכל קישוטי 

עמוד קצה

הבל של נוסח אשכנז, אשר ממילא מוכרח הוא ע"פ רוב שיתרוקן מתורה ומיראה, כ"א להעמיד לנו ת"ח מובהקים, שעיקר יתרונם הוא גדולת תורתם ויראתם, אלא שעם זה יהיו אנשים מן הישוב, אנשים חיים ומלאים עז וחיל, בעלי שפה ודבור, בעלי תרבות ודרך ארץ, לא באופן מגוהץ ומבורק של דקדוקי עניות תורה, כ"א באורח תפארת הראויה לת"ח, שהיתה מעולם נחלה לישראל, טרם כסה החושך ארץ אחרי הגזירות האחרונות האיומות והבלבולים הרוחניים העצומים, של שנות ת"ח ות"ט ותקופת הש"צ שר"י וכל הנגעים אשר נמשכו אחריהם.

העיקר בהישיבה צריך שיהי' הרוח השלם והמלא, רוח הקדושה והעז. לפעמים נמצא כמה מקצעות, שא"א ללמד אותם בעצם היכל הישיבה, מפגי שאינם שוים לכל נפש, ויוכלו להמשיך ולחקות את הראויים אותם שאינם ראויים לכך. זה מסור כמובן למנהיג ראשי, הנותן לבו לעדרים, אבל שכל המגמה תהי' להעמיד לישראל על בסיס היהדות הנאמנה אנשים שלמים בכל מלא אור התורה והחיים, דבר זה מוכרח.

והלימוד הרוחני של התורה, בתור חלק רשום הנדרש כראוי, אף אם לא הי' נהוג בדורות הראשונים, שלא היתה המחלה הרוחנית גדולה כ"כ, גם אז היינו חייבים לחדש אותו ולקבעו, אבל באמת קבוע וקבוע הי' מראש מקדם. וכי יוכל לעלות על דעתנו, שכל ההגדות כולן והמדרשים, שבהם גנוזים אוצרות חיים של גגזי תורה, חכמות רוחניות ונשגבות, אלא שנתעלמו במעטפות מפני כמה מטרות, אשר כבר בארו אותן הראשונים האפשר הוא שלא היו למדים אותם עם הראויים להם בכל הודם וזהרם הפנימי. ובדורות האחרונים למדו כמה מגדולי ישראל באורח קביעות את התלמוד הרוחני, אם בדרכים של חכמי הקבלה, או בדרך המחקר והמוסר, אבל למדים היו בדרך הרחבה הראוי לעשות פירות ופרי פירות, אלא שאז עוד לא הי' המצב מחייב להרחיב כ"כ את הדברים, כמו שלא הי' המצב מחייב כ"כ להסיר את המעקשים מדרך התולדה וסדרי דברי הימים, מפני שלא היו הדברים כ"כ מסוכסכים, טרם באו פריצים ויחללום.

אין אני אומר, שכל בני הישיבה יהיו מלומדים גדולים בכל המקצעות. זהו דבר למעלה מן היכולת. יחידי סגולה יכולים להולד בכשרונות כאלה, שיוכלו להיות סופגים את כל הצדדים, אבל הרוב יתפרדו כ"א למקצע שלו, ואין אדם לומד כ"א ממקום שלבו חפץ. אבל בכללות הישיבה חייבת היא לתן לאומה כל מה שחסר לה, וכיון שבין כל הדברים המושכים את הלב בזמננו, והפועלים הרבה על החיים, היא הספרות והשירה מוכרחים אנחנו לראות שגם בזה המקצע יהי' לנו משלנו, ולא תהי' עוד ברית כרותה שכל בעל כשרון ספרותי, וכל משורר מפורסם, מוכרח הוא להיות כופר ופושע-ישראל למפרע. את מגדל-תרמית זה אנו חייבים להרוס, ולהראות לכל באי עולם את ההוד השירי והנועם הספרותי, אשר יפרחו בהיותם משוקים ממקור חיי האומה הטבעיים והנאמנים, מקור מים חיים ד'. 

עמוד קצו

ובמה שנוגע לרבנים במושבות, אע"פ שא"א הדבר שתעגנה המושבות, עד אשר יוכלו לצאת מהצעירים שבחניכי הישיבה ראויים להוראה ולרבנות הישוב החדש, מ"מ אפשר לתקן הדבר ע"י מה שניקח מבחירי תלמידי הישיבות מירושלים, מצפת ומטבריא, אחדים ת"ח הגונים, וע"י שימוש של שנה ושנתים יהיו כבר מורגלים בההנהגה, הדרושה לרבנות המושבות, ובתהלוכות החיים המתקבלות בהן. ואם ימצא לנו ע"ז די יכולת נוכל לבוא במשך זמן קצר אל המטרה, להושיב רבנים הגונים, שיהיו לחן ולתפארת במושבות, ושדבריהם ונימוסיהם יהיו מתקבלים יפה, ויוכלו לפעול הרבה להרמת קרן היהדות, ויהיו סוללי דרך לחניכי הישיבה הגמורים, אשר יצאו חמושים בכל אותם דרכי הזיין, שבני הדור החדש הבאים לכבוש את א"י מתגדרים בהם, באופן יותר שלם ומשוכלל בעה"י.

כללו של דבר, אין אני מוצא בין השקפותינו מחיצה גדולה. ובדבר אשר יהלמני צדיק חסד, להיות שומע לעצה, הנני מודיע בזה לכ"ג, שהנני רחוק מאד מהעמיד על דעתי שום דבר בחפזון, וכל מה שהנני מכריע, ביחוד בעניני הכלל שהם עומדים ברומו של עולם, איננו בא כ"א ע"י עיון גדול בכל הצדדים וצדי צדדים, ובכונה מיושרת לשם שמים, בלא שום פני' חלילה, ואחר כל אלה הנני מוכן להרכין ראשי לפני כל ראשי עם ד' העסוקים גם הם בכל לב ונפש בשאלות הנוגעות להקים תורת ד' ובריתו בישראל, כדי לכונן יסודות אשר יבנה עליהם היכל ישועת ד' לעמו על ארץ חמדתו.

אגרות הראיה / כרך א / קעח

ע"ד השמות שבפרגמנט, אין בהם כל חדש, ובאחדים נראה להגיה קצת. אדירירון 

עמוד רלא

מצוי בתקוני-זוהר, ודרשו אותו ע"פ הוראות "בי' אדיר בי' ירון", כלומר הרננה האדירה של ההויה, כמו שהפיתגוריים היו אומרים ע"ד ההרמוניאה של המוסיקה הכללית, שודאי חזיון נצחי הוא בעמקי הרוחניות. הדרניאל הוא ג"כ מצוי אפילו במדרשים, ונמצא בספר הקבלה השימושית "רזיאל המלאך", בסופו. וכן נמצא שם ג"כ אנסיפיאל, ואולי צריך לנסח כן את אנסיסיאל שבפרגמנט, וההוספה "אנס" היא הוראת הנצחיות בכפל אמן נצח סלה בר"ת, והיוד להוראת היחש והיחוד. פתחיאל ג"כ נמצא בספר הנ"ל, והכונה היא ההויה המתחלת ופותחת פתח לכל המציאות, הכללית והפרטית, המורגשת ומושגת מההברקה של האמונה והידיעה באור האלהות ועזוזו. זגנזיאל נראה לנסח זגזגאל, שהוא מצוי הרבה, והכונה היא ההלבשה החיצונה של כל המהויות הרוחניות והחמריות בכללות המצוי, כמו זג שהוא הפך החרצן הפנימי, ולפעמים מתאים הדבר ג"כ על ההצטיירות של התוכן הפגימי בנגוד להמתודיקה החיצונה, לאותו מ"ד שהפנימי קרוי זג, כמבואר נזיר ל"ד ב', והכל ע"פ העז האלהי חיי החיים. במקום מכורתאל נראה להגיה אכתריאל, המצוי גם בגמרא. צב צביב נראה שצ"ל צבצביה, והכונה: צב' מצבאות, שהוא השרש של צבא, כלומר מקור החיל להכחות וההויות המרובים שבמציאות, וקשרות הרוחניות עם החמריות והפעול בפועל, והוכפל לכונה של חיזוק הרושם, וכמו שמכפלת הפילוסופיא את המושגים האביקטיביים והסוביקטיביים. הבהביב ג"כ יותר טוב צ"ל הבהביה, כלומר: כח התביעה למלא כל חסרון ולקבל תמיד שבמציאות, כמו שהשכל מקבל מושכל והחומר – כח, ויתר האיכויות, שכח-התביעה "הב הב", שהוא ההעדר המקביל את ההויה, עומד ופועל תמיד, והמסתכל עליו בעין חמושה באור אמונה בהירה רואה ומרגיש את האלהות הפועלת שבמציאות ובכל פרטיה. הקבוץ הכללי של כל ההזרחות וקשר הכחות בכל מלא העולמים, בחומר וברוח, במוסר ובחברה, – זהו מובן השם הגדול הכולל כל. וההסתעפות של המובנים לפלגות של כחות הפעולה וההנהגה בריבוים, שהם שבעים, – משבע של יסודות הכמות המעשית, כמו ששה קצוות של החומר והכללות שלהם, וכיוצא בזה דימויים רבים בריבוים ע"י עשר, – הם הסך-הכל המתגלה במרחק אופק ההסתכלות. וראויים האורות הללו למסור ציור הוד מלכות למלך עולמים, ע"פ חזון ברואי מטה הקוראים בשם המלך הגדול, לאשר הוא למעלה מכל שם ותאר, אבל מקור חיי כולם. – תחת צורנוק צ"ל צורתק, והוא שם מצוי בספ"ר הנ"ל ובכתבי האר"י ז"ל והכונה היא: אור האלהי שבהויה הנגלית, "צור עולמים", ת"ק הוא מחצית מספר האלף, הרביעי שבמספרים, הנחשב כסמל הריבוי, "בין ארץ לרקיע ת"ק שנה", "עץ החיים מהלך ת"ק שנה", כלומר: הגלוי שבכל וכח הפועל והמחזיק שבו, המטביע את החותם על אופני ההתגלות וגוניה המיוחדים, הכבירים מאוד.

בספירה כזאת, שהיו הלמודים המטפיזיים מצוים, נעשו מבטאים כמו אלה 

עמוד רלב

שגורים, ובאוצר מלים של חביונות כאלה השתמשו בו, ובאמת יש כח-פועל נפלא לכל מבטא מהם, העשיר בתכנו וקצר בביטויו. זהו כח דינמי המחולל נפלאות. בכחות הנפש אנו רואים את גבורת הכח של ביטוי קצר ועשיר, בחיי החברה ובחיי המוסר. יש סגולה פנימית לפעמים להרגיש את עזוז עשרו של איזה מבטא, אפילו בלא הכרה שכלית, כ"א ע"י איזו הרגשה סמויה, וכשאוצרות דעה והרגשה כבירים מאד סגורים בתיבה אחת, כשהיא מתלוה להכנה רוחנית אדירה מצד המבטא אותה. היא פועלת על ההויה כפי אותה מכסת הכח הרוחני, שנצבר בה לצורך התהוותה. כדי לבא לענין זה בכל עמקי תכניותיו צריכים לגשת אל הערפל, המלא אורה ויפעה למוכשרים להציץ בתוכו, של המיססטיקה בכללה, ולכל הערך הכללי של החכמות הנסתרות, באדם בכלל ובישראל בפרט, שרק נשמות קטנות יכולות לזקוף חזיונות-עולם הללו, שספחו אבירי דעה וגבורה רוחנית בכחם, על החשבון של הדמיון הכזבני, שההשכלה המודרנית היא פודה ממנו את מחזיקיה. אבל האמת היא, שהעולם הנסתר, בחומר וברוח, עשיר הוא באין ערוך יותר ויותר מהעולם הגלוי עם כל הופעותיו, ואותה התשוקה לנסתר, הנמצאת ביחידי האנושיות בכל דור ודור, היא נטיית האורה היותר גדולה, שבמקורה היא נטיית החרות העליונה, החפצה לנתק כל חבל מצמצם ומתיש כח. ביחוד תגדל השאיפה להיות נפדה מהצמצום הדלותי בעולם הרוח, ברגשי המוסר, האהבה, היופי, העז והצדק, ונשמתו של אדם מתרוממת אל האור האלהי ומורידה ממרומי עוזה סדרי חיים כאלה, הרגשות עדינות כאלה, שרעפי גבורה כאלה, שהם משחררים את החברה הצבורית כולה מגסותה ומופיעים עליה אורה. הנובלות שבאלה הנטיות הנצחיות הנן פזורות בכתבים בלים ומפורדים של בעלי הקבלה השימושית, בהמשך הזמן רבו הממשמשים בקליפתם של המושגים העשירים הללו, אשר מעולם לא הציצו בתכנם הפנימי. סגולה יש לאוצרות כאלה, שבלא דעה ג"כ הם שופכים על הנשמה איזו הפעלה; כשהיא לפחות ישרה, כשהרגשותיה הנן נורמליות, תוכל ההפעלה להיות עדינה. רגשי האמונה, שהנם הסימנים היותר מובהקים לנשמה בריאה, מתגברים, ונטיית האצילות מתחזקת, והבחילה בגסות החיים מתאדרת, גם ע"י סגולת הצלצול המבטאי של אוצרות חן הללו. אבל אם הדברים באים לשדרה שפלה, שהגאוה הטפשנית מצויה בה, והרשעות והשפלות, שהבערות מחוללתן, לא יחסרו לה, אז עלולים אוצרות כאלה להתהפך לרועץ, לטוות קורים שחורים במעמקי הנשמה, אשר יוכלו להיות למקור משחת של השקפות-עולם הפוכות ומדולדלות, שבכחן להרעיל נשמות רבות ולחלחל אה ארסן גם בירושה של דורות, עד אשר תקום נטיה של חיים ריאליים, שאינה חפצה בשם נסתר, ובמטאטא השמד תטאטא את הקורים הללו. ובראותה שהגדילה את האורה, תדמה כי רמה ידה וכי אין חביון ואין סתר במלא ההויה. אבל מיד תרגיש את חולשתה. אחרי אשר תרגיש רק מעט, כי אותה המלאכה של פינוי הקורים כמעט צלחה בידה, תמצא את עצמה עלובה עם כל אוצרה הרוחני הגלוי. שלא יוכל למלא את נפשה, ואז תרגיש את הטוב הגנוז באוצר הסתר, כשהוא אך ינתן לת באופנים הגונים, בשיעורים מתאימים, באופי נערך ובתכסיס מלא של דעה שלמה ומוסר מעשי בריא וחסן. 

עמוד רלג

תחיית הנסתר בעולם הקולטורי, תחיית ישראל בלאומים, תחיית ארץ ישראל בארצות, המלאות כולן רזי עולם, דופקות בקרבנו את דפיקתן בחזקה. ההיליניות עשתה את השכלת המערב, ההולכת אחרי עיניה, החפצה להיות שבעה בגלוי שבהויה. אבל כל זמן שהבלתי-מוגבל לא יגבל לא תאמר הנשמה די בגלוי. הציבור האנושי יחל כמאז להרגיש את מכאוביו, כי חסר לו הכל, כי חיי החברה, הממלכה, הדת והמוסר שלו, כולם הם רק גולמים מוגבלים. ואיה הוא העושר הגדול, המעין שמימיו מפכים תמיד, הגנוז בנסתר, בסתר עליון ? אז יבקע אור "אל מסתתר אלהי ישראל מושיע". ו"עם ענני שמיא כבר אנש אתה". "ומלכותא תתיהב לקדישי עליונין". והנה החזון מתחיל להתנוצץ. האומה הרזית שבה לארץ הרזים, ארץ הפלאות מתחלת להיות נודעת בחיים, והחיים בבאם אל תוכה אינם יודעים את עצמם, כי הם נתעלו, כי קודש קדשים הם. אבל עלילות לעלילות יצטרפו והאור יבקע מציון, וגור אריה יהודה יחל לחוש את רעם גבורתו.

נפשי ערגה מאד לדעת מכל פרטי עבודתך הספרותית, ומתי תצא לאור בעה"י וע"י איזה אמצעיים. והעריכה של "התחכמוני" ג"כ הייתי חפץ לדעת בפרטיות מי משתתף בה ביחוד, ותוכן המאמרים שיבאו בו, וכמה תהיה כמותו. והאגודה שלכם האם היא מתקדמת, אם נתוספו לה חברים ואם היא מסמנת את מטרותיה ברוח נכון. בעת כזאת הננו כולנו קרואים לעבודה, כל אחד ממנו צריך לתן יד לבנין האומה ולהחזקת מלחמתה הפנימית והחיצונה. ועיקר-הכל: החודרת היא האגודה אל התוך הנשגב שבאהבת-ציון; היודעת היא איך לשגב את בנין הארץ, שהוא הבסים לכל האור ההחיים לנו ולכל היודעת היא, כאשר אקוה, שלא להתבהל מפני הרבים הנסוגים אחור, מזה ומזה, מהקשר הגדול אשר לישראל בארצו, שכל צפיית ישועה וכל קדושה ואמונה וכל דחיית דופי וכפירה רק בצירופה יצלחו.

אגרות הראיה / כרך א / רעד

ומה שהעירני כת"ר ידי"נ ע"ד מצב הדת כעת. מה אומד לידידי, מה רבו פצעי לבבי מכללות המצב, שאפס עצור ועזוב, לשא ביד רמה דגל שם ה' ןתורתו באה"ק. וככל אשר אשקיע את עצמי ברעיון זה כן לבי הומה וסוער, ולא אמצא דרך ישרה איך להתחיל במעשה כי קשה לי מאד לבא לעמק השוה עם רוב גדולי הזמן, ד' ישמרם, שהם חפצים ללכה רק במסלול הישן, להתרחק מכל כשרון ומכל תנועה של חיים מה שהוא לדעתי ברור 

עמוד שיא

נגד דרך ד' לגמרי, ובזה נותנים יד לפריצים ומחזיקים ידי מרעים, ואוי לנו מענותנותם של אלה, אע"פ שכוונתם רצויה. ואין לי דרך אחר כ"א לחזק את ידי החינוך הנותן חלק לידיעות העולם והחיים, והמדריך את הילדים ברוח צהלת החיים, בעז ואמץ לב, ובנקיון וסלסול הגון, שכל אלה כשהם מצטרפים אל הדרכת התורה ויראת שמים של אמת, מעטרים הם אותה ומאמצים את חילה, וסוף כל סוף מלאך רע בע"כ יענה אמן, ומה אעשה שבדרך זו, שאין לי כל ספק שרק בה אנו צריכים ללכת, הנני נתון בסבך המלחמה מימין ומשמאל. אמנם תקותי לשמו ית"ש, שיחזקני לשאת ברמה את דגל האמת, למען יצדק קודש. וידע ידידי שכל הענינים הגדולים הם תלויים זה בזה, כי מתוך שאין רוב הלומדים, אפילו הגדולים שבדור, משימים לבם להיות גדולים בהלכות יראת שמים, בהרחבה גדולה הראויה למנהיגי הדור, על כן אין כחם יפה ללכת בשבילים חדשים הראויים לפי הזמן, ולכוונם כלפי הקודש, והם אנוסים לפי דעתם לעמוד על הנקודה של הסגנון הישן, בלי לקחת כל נקודה טובה מהדרכים החדשים, לתקן על ידם את מעמד הדור, ובשום אופן לא ירצו לתן תודה, שמקצוע עקרי, שהוא כולל כל התורה וכל האמונה כולה, הוא עזוב מהם, ושבשביל כך הננו מגששים בצהרים, כאשר יגשש העור באפלה. ועל כן הולך ההמון ותועה, הולך ומתפקר, והם אינם אשמים כלל, כיון שאין מי שיראה להם דרך ישרה, בחיבור קדושת ההורה והאמונה, עם החיים, הולכים הם ומתפקרים. אע"פ שיש בהם כמה ניצוצות של טוב, וכמה עדינות נפש, ומהם רבים החפצים בכל לבם בישועתם של ישראל, ובתחיית ארצנו הקדושה, שאיך ששפלה תהיה הבנתם בזה, עומדת היא הכוונה על יסוד קדוש, מפני שישועתם של ישראל היא באמת כוללת כל מדת הקודש שבעולם. וכל אשר נראה פנים יותר להשכיל לדון לכף זכות אפילו את החייב שבחייבים, אם רק אינו רוצה להיות נפרד מכלל האומה, להיות נוסף על שונאינו, וכל אשר נצרף אל החינוך כל מדה טובה, ונלמד את בנינו את הלימודים הנותנים פרנסה וכבוד לאדם, מצורף אל התורה. יתחזק ויוסף אומץ יסודה של תורה. אבל עם מי נדבר, מי יסכים לי, מי ירצה להפקיר את כבודו, בשביל כבוד השי"ת ותורתו וקדושת ארץ חמדתו. נקוה כי למענו ית' יעש, ויתן בלבב כל חכמי תורה להבין דרך ד' הטהורה, ויושע ישראל ויהודה במהרה. והי' ז"ש, כנה"י ונפש ידי"ע דוש"ת באה"ר, מצפה לתשועת ד',

אגרות הראיה / כרך ב / תיד

ע"ד אגודת "שער השמים" בעה"ק ירושת"ו, הנה בעצם אין זה דבר חדש, כי זה יותר ממאה שנה קיימת חבורה כזאת מחכמי הספרדים, בשם "בית-אל", שנוהגין ללמוד חכמת הקבלה, ביתוד כתבי האריז"ל בכינופיא, ולהתפלל ע"פ 

עמוד סט

סדדי-הכונות שסדר המקובל מוהרר"ש שרעבי ז"ל. גם כבר הי' לעולמים שהתירו פרושים ללמוד חכמת-הקבלה ברבים, והרמ"ע מפאנו ז"ל מעיד על עצמו בספריו, שלמד בישיבה את ספר ה"פרדס" להרמ"ק ז"ל לפני הפרק שהגיעו לידו כתבי האריז"ל, ונראה שאח"כ קבע לימוד בהם. ועיקר הדבר נראה שסמכו ע"ד בעל "שערי אורה" שמבאר "מעשה-בראשית ומעשה-מרכבה" דוקא על שימושי השמות למעשה, שהיו נוהגים בימים הקדמונים לעסוק בהם העולים בעליית הכניסה לפרדס, והיו משתמשים בגילוי מלאכים ונשמות בדרך חזיון הקרוב לנבואה, וע"ז באו, לדעתם, כל האזהרות הנוראות. אבל עצם דברי החכמה הם כמו לימוד דברי האגדה ומוסר בבינה יותר עמוקה מהדרך הפשוט לכל, ואין זה בכלל מע"ב ומע"מ כלל לענין האיסור. ודיוקו של בעל "שערי אורה" הוא נכון: מדנקיט תמיד בלשון "מעשה", "מע"ב ומע"מ" ש"מ דבדרך השימוש המעשי מיירי, וכה"ג דעסקי בספר יצירה וברו גברא או עג"ת. ומ"מ גם מוסר-השכל ואורח- לימוד כזה, בפרט כונת התפלה על פיהם, צריך הוא ג"כ הכנה ראויה עכ"פ במדות טובות ויראת-שמים טהורה וקבועה. אבל לא נפלאת ולא רחוקה, ללמוד ביחד ע"פ הכתוב בספרים הנאמנים, בצירוף הידיעות הקדומות שקלטו כבר המתעסקים בזה איזו שנים בחשק אהבת קדושה ויראת ד. ותמיהני מש"כ כתר"ה, שהבעש"ט לא גילה עניני הקבלה להמון העם, – והדבר מפורסם שהוא ז"ל הי' אומר, שלימוד הקבלה ע"פ הספרים אין זה בכלל נסתר כלל, ואם אולי לא י' חפץ לדבר בזה בפני ההמון הפשוט, אכל לפני קיבוץ של ת"ח הלא גילה הרבה מאד ומפורסם הדבר שהיו לו עשיריות תלמידים שלמדו אצלו, ובודאי לא הי' מעכב מללמדם דרכי-הקבלה לפי שיטתו גם בהיותם מקובצים, ולא חש משום הא ד"אין דורשין", משום דגם הוא ז"ל כשיטת בעל ש"א הנ"ל ס"ל, דאין זה הלימוד שבדרך הבנה שכלית בכלל מע"ב ומע"מ. ותמיהני ביותר ממש"כ כה"ר, שגם הגאון בעל ה"תניא" ז"ל לא פרסם את הענינים הנסתרים לפבי המון עם, אלא למי שנחשב בעיניו: וכי אלה יחידי-הסגולה היושבים לפני ד' בהר הקודש בירושלים אינם אנשים נחשבים שראוי להוציאם מכלל המון העם ?. ואם התירו בעלי-החסידות לעסוק בהסברים ברזי עולם הללו, מה שהסברא בהם באמת מסוכנת כד' הרמב"ן ז"ל בהקדמת נמוקי- תורה שלו, ק"ו שאין קפידא לאותם שרוח ד' שבקרבם תשאם לעסוק בלימודים הללו ע"פ ההקדמות המקובלות, עם ידיעתם שהכל הוא בדרך חדת-חכמים, והדברים רמוזים למפלאות תמים-דעים, שמסוגלים להוסיף קדושה ויראת רוממות כבוד אל ב"ה להוגים בהם בלב תמים וחשק פנימי. ובודאי שאין זה יסוד ראוי להאמר שישתנה דין המשנה בשינוי הזמנים מצד עקבתא דמשיחא, אבל זה פשוט שערך המדרגות של הענינים הנקראים בשם "נסתרות" הולך הוא ומשתנה ע"פ הפרסומים שהרעיונות הכמוסים הולכים ומתפשטים בין הלומדים הרגילים, וכשאנו רואים בדברי הגאונים, למשל בפירוש ר"נ גאון ז"ל על דברי חז"ל: אמר לו הקב"ה 

עמוד ע

למשה: החייתני בדבריך", חשבו אז גם הסבר פשוט בעניני הגיון באלהות, לענין נסתר, ואח"כ נתפשטו כמה ידיעות גנוזות, עד שחדלו דברים כאלה מלהיות כמוסים. והרמב"ם במו"נ לא השביע בהקדמתו כ"א למי שיפרש דבר שלא ביארו כבר חכמי ישראל, אבל מה שכבר כתוב בספר חדל להיות נסתר. ונראה שזהו טעם ההיתר שנהגו לדרוש בעריות בלא שום הגבלה כלל, – ואולי על זה באמת ראוי להתעורר ולגדור, – וחוץ מהרמב"ם" לא הביאו הפוסקים כלל דין סת"מ זו לענין אין דורשים בסתרי עריות בשלשה.

ולענין התפילה ע"פ הכוונות, אין פלא אם גאון-עולם כהחת"ס ז"ל, שהיה טרוד בטרדת ישיבה ועול הציבור והעולם והשבת תשובות לקצוי ארץ, כתב על עצמו שלא יוכל להתפלל ע"פ כונת האריז"ל בתמידות. גם הגאון בעל "או"ת" ז"ל התנצל לפני הגאון ר' ליב ז"ל בעל ספר "הפרדס" על ההכרח שלו לקצר בסידור הכונות, שמוכרח היה לזה מפני טרדת הישיבה והציבור, ומ"מ היה מכוין ע"פ סדרי האריז"ל אלא בסדר מקוצר. ומ"מ יוכל להיות, שאנשים שאינם כלל במעלת הגאונים הללו בתורה אם הם קובעים עצמם, ע"פ נטיית- לבם, להיות עיקר עסק שלהם באלה הלימודים ובדרכי התפילה והעבודה שבלב, שיוכלו להתפלל כל אחד ע"פ השגת לבבו בסדרי- הכונות, שכבר הובררו ונסדרו יפה ע"פ הגרש"ש ז"ל ויתר בעלי הקבלה והעבודה האחרונים, ו"אחר כוונת הלב הן הן הדברים". גם פשוט הדבר, שראוי לתן ערך גדול לקדושת המקום ואויר הטהור של א"י בכלל ושל העיר אשר בחר ד' בפרט ו"חביבה כת קטנה שבא"י וכו'".

אגרות הראיה / כרך ב / תפג

מאמרו היקר הגיעני, ובעוצם טרדותי המרובות עברתי עליו, ונהניתי מאד מסגנונו הספרותי, העשוי בטוב טעם, ומדעותיו הצודקות בכללות דבריו. מאמרים וספרים כאלה הם בודאי בדורנו אחת מהרטיות היותר טובות למכתנו האנושה. אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו, פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההגשי, ייותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותתבע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלוהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי בסוד ד', קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר. ועד כה, אחרי אשר כל כך הוכינו, אחרי אשר הכפירה מגיחה עלינו מעברים, בעביה המנווולים בשחרותם המזוהמה, השמד כקטב ישוד לחטוף ממנו אלפים נפשות בכל שנה, ובקרב המחנה שהתורה והאמונה היא דגלה, שמה ושערוריה צלמות ואין סדרים, אין חפץ ברור ולא אידיאל מחוור ומסודר. עוד המחשבה חזקה היא ש"בסגולות" ירפאו את שברנו, ב"סגולות" שהנשמה אינה מתמלאה מהן, כל זמן שאין ממלאים אותה במה שהיא ההכרח היותר נמרץ לסיפוק חייה. בשום אופן לא תקום ולא תהיה עצה, המורדת בקול ד' הקורא מתוך מעמקי נשמותיהם של קדושי עליונים מני אז ועד עתה. לתשובה גדולה אנחנו נקראים, לתשובה מאהבה ולכל מכשיריה, דוקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים 

עמוד קכד

לקחת את המעולה שבתרופות, רדיקלים אנו מוכרחים להיות, בפשרות למחצה לשליש ולרביע מאומה לא נתקן. האמונה אבדה, הולכת ומתדלדלת, מפני שהופרה תורתה, אין דורש ואין מבקש. האורתודוקסיה במלחמתה השלילית כעת משפיקה את עצמה בהבלי שוא ובדמיונות כוזבים, שהחיים והמציאות מחריבים אותם, ומחריבים עמם את נושאיהם. לא זאת היא נחמתנו מה שהצד האפיקוורי שבעמנו, הוא יותר צפוי להרס וכליון. צרת רבים כזאת אינה חצי נחמה, כי-אם צרה כפולה. ההוראה באצבע שנראה על ליקויים של חושבי המחשבה שבאומות, לא יתנו לנו עז וחיים, כשאלה הם רק דברים שליליים. ולמה נלך בדרכים רחוקים, בעוד שהדרך הכבושה והישרה לפנינו היא. כל התורה בפירושיה הרוחניים כולם, צריכה היא להתעלות אצלנו. כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ד' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור. מחזה אחר, לגמרי אחר, היינו רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות, הנבואה, רוח הקודש, הגאולה והצפיה לתשועה, תשועת האומה ותשועת העולם, תיקוני הנשמות של היחידים ושל הרבים, תיכון הרוחות של הדורות העוברים, העתידים, וההוה על גביהם. גבורה אחרת היתה פורחת ועולה בעדר ד' הנפוץ. הוד נורא ועליון היה מתפרש ומתגלה על המון רב של חכמי תורה, וזוהר עליון היה משתפך מהם על האומה כולה ועל העולם כולו. הספרות המתדלדלת, ההולכת ומתחשכת, מתנוולת ומתטמאת, במובנה החדש בישראל ובעולם, היתה לה תקומה ופדיון על ידינו, על ידי הגיונותינו הענקיים, ע"י הבעותינו הברורות שהיו ראויות להיות יסודות לחיי עמים רבים, להוציאם ממחשכים לאור, והרשעה והסכלות, האויליות שבאמונות הדופיות, היו הולכים ומתבערים, ואנחנו היינו המתחילים במלאכת-שמים הגדולה של ביעור רוח הטומאה מן הארץ, ושל התחלת הופעת תיקון עולם במלכות אל עולם. ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם-החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות-אמנה, ואלה מתוך גאוה וחסרון-ידיעה, ועוד הפעם חושבים שהגדלת תורה והאדרתה, כשתהיה באותו המובן הצר והיבש, שלא היה בכחו להחזיק את עמדתנו מעת אשר השתערו רוחות קולטוריות, והמון תביעות רוחניות נגדנו, שזו תהיה גם כעת התרופה הכוללת לכל מכאובותינו הרבים. לא יחשדני כבוד חביבי, ואקוה ששום אדם לא יחשדני, במיעוט אהבה, חלילה, לתורה המעשית, להתמדת לימודה ולהרחבתה בפלפול וסברא, בחריפות ובקיאות. אבל בעת שהדבר בא עד לידי הפרת תורת אמת, תורה דלעילא, עד לכדי הדעכת נשמת הנשמה, עד כדי החלשת כח המחשבה, ועד כדי הבאת מעמד החיים הרוחניים 

עמוד קכה

שלנו, ושל כל העולם כולו התלוי בנו, למצב של פרפור ועילוף נורא, "והעם לא שב עד המכהו ואת ד' צ' לא דרשו", ואם יבא אחד ויאמר שישועתנו מונחת היא בנשמתה של תורה, בהגדלתה והאדרתה העליונה והאמיתית, יבאו כל הטוענים מעברים וימטירו עליך מבול של השגות: מה אתה חפץ, בקבלה, במוסר, בחקירה, בפילוסופיה, בדרשנות, בספרות, בשירה, הלא כל אלה פשטו את הרגל, ולא נתנו לנו את מה שהבטיחו בעת שהתחילה תסיסתם, וטענות כאלה מספיקות כבר להחניק את קול ד' הקורא בנו מקרב מעמקי נשמתנו וממלא העולמים כולם, דרשוני וחיו, – בעת כזאת אנו חייבים להפגין על הגדול שבחסרונות. אין אני מדבר כעת ע"ד הפרוגרמות הפרטיות, איך באים לסדר סדרי לימוד וסדרי מחשבה, סדרי ספרים, סדרי ישיבות ערוכות, שבעצם דאגתן להרחבתה של תורה במובנה הפשוט, תהיינה משמשות לנו למגדלי עז ומבצרים לרוח ד', שמהם יצאו גבורי אל, כימי עולם. כל אלה העצות הפרטיות ילכו ויתיצרו, אחרי שהעיקר יוכר, אחרי שכל השאלה תהיה על דבר האמצעים והסדרים.

אגרות הראיה / כרך ב / תרב

מכתב כת"ר עם מאמרו היקר הגיעני. סופם של דבריו ע"ד החשדנות הכללית, לכל מי שבא לתבע בזמננו עלבון פנימיותה של תורה, הדאיב מאד את לבבי. וכי נעלם מכבודו, שכל גדולי הקבלה פה אחד צועקים ככרוכיה, שכ"ז שמסלקים מאורייתא את רזיה, ואינם עוסקים בסודותיה, מחריבים את העולם. אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, אינון דמסלקן רזא וחוכמתא מאורייתא ומשוין לאורייתא יבשה, הוא מאמר מפורסם בתקו"ז. והגר"א בסי' רמ"ו סקי"ח בביאוריו השיג על רמ"א על דעתו בפירוש פרדס, שהיא כדעת הרמב"ם הפילוסופיא האלהית והטבעית, אלא שבאמת היא פנימיות התורה המקובלת, וכ' ע"ז איך אמר אבל לא בשאר חכמות, שסיים שאין ללמוד אותן כ"א באקראי, הרי עיקר קיבול שכר אין לך יותר מזה, שהוא "דבר גדול". הרי שפשוט הוא, שמי שכבר מוכן עכ"פ, ע"י מילוי כרסו בבשר ויין, הרי הוא קרוא לשום לימוד קבע ולא ארעי בפנימיותה של תורה. ומובן שהקביעות חייבת להיות, בבינה ובעומק בחריפות ובבקיאות, כדרך גדולת הלימוד שבהלכה ללומדים המובהקים, כ"ח וחד לפום חורפיה.

אמנם נשתנו עלינו הענינים בשני עקרים חשובים.

העיקר האחד הוא, לעשות הנחות וקולות בעניני ההכנה שהחמירו כ"כ הראשונים בה, מפני שהמדה של מילוי כרס בבשר ויין היא מדה הצריכה לשיעורים הרבה. הדורות הראשונים היו נוהגים להחמיר בה הרבה, והמקובלים היותר אדירים החלו כבר מאז להקל בזה, ולהעמיד את תוכן הדבר על מדתה של לומדות בינונית, כמפורסם מדבריו של הרמ"ק בספרו "אור נערם". ובדורנו, שהעריגה הרוחנית מצד אחד מתגדלת היא בכלל, עד שאנו קובעים יסוד לומר, שהחלק היותר גדול מתחלואי הדור הוא בא מתוך צמאון בלתי- מרווה זה, לא משתבשים כ"כ אותם הנתבעים ממעמקי רוחם לצדד כדברי המקילים בזה, שהיו גדולי עולם. עכ"פ לאותם המרגישים בקרבם גם הם צמאון רוחני גדול, ומתחילים עכ"פ להרגיש 

עמוד רלב

שע"י מילוי רוחני, של דברים גדולים קדושים אלהיים עליונים ירגישו בקרבם הרוחה אצילית, והם הם העומדים תמיד על מעמד של זירוז לעשות עיקר גדול מהתורה הנגלית והמצות המעשיות, אלא שהם חפצים שלא יסתפקו בזה לבד, מבלעדי האור הגנוז המחיה את הכל ומעודד את כל.

העיקר השני הוא לאידך גיסא, ההכשרה המדעית, כלומר הידיעה הרחבה בכל ענפי החכמות הרוחניות שהן מצרניות להחכמה האלהית, וידיעה עכ"פ באיזה צד של חשיבות ביתר החכמות. הכשר זה לא הובלט כ"כ בדורות הראשונים, כ"ז שהקבלה היתה באמת חכמה עלומה, לא נכתבה ולא נתפרשה והוכרחה להמסר מפה לאוזן "מפי מקובל חכם לאוזן מקובל מבין" (הרמב"ן). אז היו המוסרים כבר מכלילים את כל התמצית הנדרשת לרוממותה של הנשמה, לסיפוגה את יסודות החיים הרוחניים העליונים הללו, את כל הפרקים הנדרשים, מהחכמות הרוחניות כולן, וחלקי החכמות העולמיות הכלליות, המעורבים בזה. אמנם בימינו, ימי שלטון העט, הלוקח הרבה את מקום הפה, אי-אפשר כלל שיוכשרו הלבבות להגיונה העליון של תורת אמת, בדעת ד', כ"א עם ההכשר המלא של כללותן של החכמות הרוחניות, שכל המקצע הרוחני שבתורה, המחקר, הפילוסיפיה, המוסר, המדות, הפיוט והשירה, וחלקים רחבים מחכמת הנפש כבר הוא רצוף בזה. ונמצא שהננו נתבעים לעליה תרבותית גדולה, שהיא רצופה כולה בקדושה ובטהרה.

מהו הלימוד היסודי של חכמת האמת, אם לא הפירוש המקובל של אמונת ישראל, בכל מרום קדושתה וטהרתה, שבכל מה שהעזיבה הולכת ומתרבה, ותורה דלעילא מופרת, הולכים קוצים וברקנים וצומחים מאליהם, סביב סביב לנקודת האורה של אמונת אלהי אמת. הצמתים הרעים אינם צריכים עבודה, מתוך עצלות מעצמם הם גדלים. והדור הזה הלקוי כ"כ במחלת הכפירה, שהיא רפיון האמונה, האם אין לנו יסוד לומר, שלתשועתו אנו צריכים להרבות בתורת האמונה. וכ"ז שהארטודקסיה אומרתי בעקשנות דוקא, לא, רק גמרא ופוסקים לבדם, לא אגדה, ולא מוסר, לא קבלה ולא מחקר, לא דעת העולם ולא חסידות, ועם כ"ז אנכי אחזיק את מלחמתי, נגד כל הקמים עלי מעברים, – הרי מדלדלת את עצמה, וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה להגן על עצמה, מבלי לקחת את סם-החיים האמיתי, אור התורה בפנימיותה, הם לה לא לעזר ולא להועיל, והיא מתמלאה עי"ז בקצף אין-איל, ומתמלאה מחשבות של משטמה, ומדנים, גם בינה לבין עצמה, וכחה הולך וכשל. לא חלילה על נקודת התם, קשר הקודש של התורה והאמונה בכללות, לא על דבקותה הגדולה במצות המעשיות ובאהבת התורה הנגלית עכ"פ, אמרתי "שהיא משפיקה את עצמה בהבלי שוא ובדמיונות כוזבים שהחיים והמציאות מחריבים אותם", אלא על התולדה העניה שהיא מוציאה מידי נקודתה זו, שהיא עומדת בתוכה במצב של צמצום וקדרות, שע"פ זה היא שוללת את כל הרחבת אורה, מצפוני צפונות עד גלויי גלויות, מהארת אש קודש לתפילה ברוח מלא חסון קדוש, עד הארת חכמה 

עמוד רלג

בחשבון ברור ממקורה של תורה ונשמת אל חי אשר בקרבנו ומזה באה התוצאה של הצמצום המקוצף, שכל תיקון עולם, וכל כח חיים מתגלה, הכל הוא נראה לה כבא לבלע אותה, להוריד עז מבטחה. עמידתה על יסוד רעוע זה, מבלי פנות אל אשר הרו והגו כל החכמים והקדושים היותר עליונים, שבכל הדורות בישראל, וגם באדם, עד שהיא מוכרחת להאחז תמיד במלחמה שלילית לבדה, חוץ מהדבר הגלוי ומוחש, הנגלה שבתורה ובמצות לבד, שאינו יכול בשום אופן לבא ולהביא למטרתו, בכל הדורות וביותר בדורנו, כ"א ביחד עם התרחבותם של שרשיו המרובים הרוחניים, – שלילה זו היא באמת מולידה השפקה של הבלי שוא ודמיונות כוזבים, שהחיים והמציאות, הגשמי והרוחני, מחריבים אותה. ואם נבא לחשוד את כל מי שהוא טוען בעד הרוחניות של העולם, ושל התורה, שהיא באמת יסודנו הישראלי, גגד האליליות החמרנית בכל הופעותיה, – כשהוא משנן תמיד שהבסיס לכל גובה זה, לעולם מוכרח להיות, הגלוי והמוחשי "הנגלות לנו ולבנינו", – בנטיות זרות או במחלות רוח, לא נוכל למצא לנו איש ישר בעל רוח פנימי, דורש ד' באמת, שיוכל לדבר איזה רעיון לחקנת הדור. כי על מי לא יוכלו החושדים לומר כאלה.

ואנחנו רואים, שבדורות שהיו טובים מאלה, קרא הרח"ו בהקדמת ספר עץ חיים את הקריאה הגדולה נגד יבשות התורה, ע"י המתגדרים רק בנגלות לבד, והתנצל על הקריאה בשם "שפחה" ו"קליפין" אל המשנה, מפני שעסק המשנה כפי פשטו אין ספק שהוא לבושין וקליפין חצונים בתכלית אצל סודות התורה הנגנזים ונרמזים בפנימיותה. כי כל פשטיה הם בעוה"ז בדברים חומרים תחתונים, אמנם הם קליפין טובים למאכל, כקליפת קנה הבושם, ולכן בהיותם מבינים פשטי המשנה בהלכתה, בלחי טעות, נקראת "עץ הדעת טוב". ונסתיימה שם ההקדמה בהערתו של הגאון מוהר"י צמח, ע"ד הבדלי המצבים של הדורות, "כי גילוי חכמה זאת עתה בדורות גרועים, הוא כדי שיהיה לו מגן לאחוז בלב שלם באבינו שבשמים. כי באותן הדורות (הקודמים) היו אנשי מעשה וחסידים, והמעשים הטובים היו מצילים אותם", וחתם "שהנסתרות נעשו עתה כמו נגלות, כי בדור הזה מושל הזנות ומלשינות ולה"ר ושביה שבלב". א"כ הרי לנו הערה של חשובי דורות, קדושי עליון, שהיא חוזרת ונתבעת מאתנו בדורנו בצורה עוד יותר בולטת. ובליטתה של צורת התביעה, הבאה מהאיחור של התשלומין של החוב, של "מאריה דחובא דדחיק", שהיא מליצה טפוסית בספר האידרא על התביעה לאורה רוחנית, הטבועה בנשמת ישראל ובעולם הכללי, וכשאין הספוק מתמלא עושים החיים את פעולתם ליבש ולהרס, ואח"כ צריכה הרפואה לבא בצירופם של כמה מיני תבלין, שלא היו נדרשים כלל אם היתה הרויית הצמאון באה בעתה בלא התנגדות.

עוד הפעם אני חוזר, ידידי, טוב למעט בחשד על שלומי אמוני ישראל, ת"ח שוקדי תורה, המתכונים רק להועיל. וכבר צווחו ע"ז קמאי דקמאי, שחובת הוי דן את כל האדם לכף זכות סובבת היא ג"כ את הירודים שבעם, וק"ו ליחידי הסגולות, עכ"פ באיזה דרגא שנתארם. ובמקום הטלת מומין וראיית פגמים, יותר טוב ללמוד ולשנן את אותם הענינים עצמם שאודותם אנחנו מדברים. ולא יפול לב אדם 

עמוד רלד

לומר, שמקצע אחד שבתורה ידחוק את רגליו של השני' כי ד"ת הם רעים זה לזה ודודים זה לזה, וכ"א ממלא את אורו של חבירו.

אגרות הראיה / כרך ב / תרכו

הנני בזה לגלות את דעתי העני" ע"ד השאלה אודות קדושת ספר הזוהר וספרי המקובלים מבאריו ושותי מימיו, שכבר הלכה רווחת בישראל מגאוני הדורות, ראשונים כמלאכים וגדולי וקדושי האחרונים עד דור אחרון, שדברי הזוהר הקדוש הם קודש קדשים, ומקורם מקור מים חיים, של רזי אמונת ישראל הקדושה והטהורה. אלא שע"פ רוב הדברים הם סתומים וחתומים, מפני שאי-אפשר לדבר בדברים נשגבים כאלה, כי-אם ע"פ משל וחידה, יבינו מהם הראויים לזה כל אחד ואחד לפום דרגיה, וגדולי המקובלים ז"ל ביארו כמה ענינים מרזי קודש הללו, והסבירום קצת, וגם דבריהם הקדושים צריכים תמיד ביאור, מגדולי הדורות וקדושיהם ברוח ד' אשר עליהם. אבל חלילה חולין היא לנו, ומוקצה מן הדעת ומן האמונה הטהורה מורשת אבותינו הקדושים מדור דור, לחשוב מחשבת פיגול על קדשי-שמים הללו. וכבר נתבררו הדברים למדי זה כמה, וכל הטענות ששתו על הדברים הקדושים שבספרי-קודש הללו הושמו לאל, והסכימו על קדושתם וצדקם, ואמתת האמונה שבהם מנאמן לנאמן עד יסוד הלכה למשה מסיני, ואור איתן האזרחי אברהם אבינו ע"ה, ולמעלה בקודש מקדמי עולם מיום היות אדם על הארץ ודבר ד' אליו הופיע. וגאוני עולם וקדושי עליון מוסכמים לכל ישראל, לגדולי הדורות בתורה ובחסידות בקדושה ובטהרה, מסרו נפשם על הלימודים הקדושים של ספרי הקודש הנ"ל, וכן לא ימוש מפינו ומפי זרענו עד דור אחרון, שיופיע אור ד' ע"י משיח 

עמוד רמח

צדקנו וכל קדושים עמו, כתקות כל אסירי התקוה, הקשורים באמונת אומן בכל לב ונפש. על-כן האיש אשר יזיד לבזות את ספרי הקודש הנ"ל ואת גדולי עולם שעסקו ועוסקים בהם, וידבר עליהם דופי חלילה, דינו פסוק כדין מבזה ת"ח, ואנו חייבים להזהירו בדברים טובים, שיסור מדרכו הרעה, וישמור פיו ולשונו מדבר עתק על גדולי ישראל וקדושת תורתם, שהיא חיי עולם ונשמת תוה"ק. ואם אחרי ההזהרה עוד ח"ו יוסיף סרה ויחזיק באולתו, להוציא דבת שקר ולדבר תועה על קודש ישראל לד', הספרים הקדושים הנ"ל, והעוסקים בהם מדור דור, חייבים כל חכמי ישראל לצאת נגדו בקנאתה של תורת אמת מורשה קהילת יעקב, לכבוד קדושי עליון שבכל הזמנים והתקופות מקדם שדמתה, עד דור עני זה דור אחרון, אסירי הגולה המצפים לתשועת ד', על עם ד' ועל כל מעשיו אשר עשה ברב חסדו ורחמיו, כדת מבזה תוה"ק וחכמיה ומלעיב במלאכי אלקים, ולהחמיר עליו לפי ראות עיני חכמי המקום שלומי אמונים שופטי צדק, עד אשר ישוב ורפא לו, ויקבל עליו את הדין, וביחוד להחזיק במוסר על להבא שלא ישוב עוד לכסלה אז תהפך שמאל הדוחה ותהיה לימין מקרבת שלו' שלו' לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו.

אגרות הראיה / כרך ב / תרל

שאלתך אודות מאמרו של רב יוסף (נדה ס"א) מצות בטלות לעתיד לבא, שהוא נגד היסוד העיקרי של נצחיות תורתנו הקדושה, היא שאלת הראשונים, והרבה דברים נאמרו בזה. והמחוור בענין הוא, שאין הענין של נצחיות התורה במעשה הגשמי של חובת המצות נוגע כי-אם כל זמן קיום עולם הזה, וגם ימות המשיח הם בכלל זה, שהם לכל האופנים ימים שהעולם עומד במעמדו כמו שהוא, והגופים הם הם אותם הגופים הנהוגים מימות עולם שכל מעשי המצות שייכים בהם, אבל לאחר תחיית המתים, שהעולם הוא אז עולם חדש לגמרי, אז יש לומר שאינו עוד זמן של עבודה ועשיית מצות, כי-אם של קיבול שכר, "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". ועם זה מבינים אנחנו שאין הפקעה של חובה זו ענין כלל לביטול התורה חלילה, כי-אם שהוא ביאור שתנאי החיים, העתידים לבא לעולם הבא לאחר התחיה, יהיו כאלה שהרבה ענינים ממעשה המצות לא יהיה להם שייכות מצד תכונת החיים. למשל, אמרו חז"ל, העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה, ופירשו זה גדולי הראשונים על העולם שלאחר תחיית המתים, וכיון שאין בו אכילה ושתיה מובן הדבר שאין מקום של חובה לקיום כל המצות התלויות באכילה ושתיה, כאכילת מצה, פסח וקדשים ושתיית ארבע כוסות ויין קידוש והבדלה, האין זה נקרא חלילה ביטול של מצות התורה בעצם, רק בלשון מושאל. וכן הדבר אצל מאמר הגמרא דנדה הנ"ל. השאלה היא אם לפי הטבע, שיחדש הקב"ה במעמד הגויות אשר יזכו לתחיה, יהיה שייך בהם איסור 

עמוד רנא

כלאי בגדים או לא, וגם בזמן הזה קיימא לן דבעינן בכלאים הנאה של חימום, ואם תהיה היצירה החדשה באופן כזה שהנאה של חימום לגבי בגדים לא תהיה לה מקום, ממילא בטל דין כלאי בגדים. ומהפרט הזה נוכל לדון על הכלל כולו, שלא רק טבע הגוף שמתיחס למצות כלאים ישתנה באופן שהיחש יתבטל, אלא הוא הדין לעוד כמה מצות. וממילא מוכרחים אנו לומר שתכלית החיים אז תהיה לא. העבודה וקיום המצות, כי-אם העונג הגדול והאושר הנצחי אשר עין לא ראתה אלקים זולתך, של שכר המצות שאנו מקיימים באמונה שלמה, באהבת השם יתברך ויראתו בעולם הזה, ואז יהיו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ומשתעשעים בהעידון הגדול של החיים הטובים והמאירים, שיופיעו אז עליהם מאור פני מלך חיים, מפני שדבקו בחקי תורת חיים, שהם דברים חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים.

אגרות הראיה / כרך ב / תרמד

איני מוצא מקום של צורך לבאר כי מוסדים כמו ה"תחכמני", כמה שיהיו מכוונים כדי לעשות סיג לתורה, מפני התפרצות המינות והכפירה, לא על ידם נבנה לקומם את פלטת ישראל. מקור החיים וההצלה הנצחית ישאר לעולם בבתים הגדולים, שמגדילים בהם אך תורה ויראת שמים, כמובן תורה בהרחבתה וגדלה, לפי כח המקבלים ולפי הכרח הדור, ויראת שמים בטהרתה ועזוז קדשה. מעדרי קודש כאלה, שמקום מרעיתם הוא הישיבות האיתנות, רק מהם יקומו לנו שרי קודש, גדולי תורה, רבי פעלים בעבודה ובמדות תרומיות, כאשר מעולם זאת על ישראל. מיסדי ה"תחכמני" ומנהליו בעצמם עומדים תמיד הכן ליעץ לכל אב דורש עצתם, אם יתן את בנו למוסדם או למוסד שהוא כולו קודש, שאם אך יש כח בידו אל ינתק את בנו אפילו לשעות קציבות ממקור החיים, של תורה שבכתב ושבע"פ. רק לאלה האנוסים מאיזה טעם וסבה, הדוחפת את גלגל חייהם, לחנך את בניהם בחינוך שיש בו למודי חול, הנם עומדים מוכנים להצילו ממקומות כאלה שיחד עם חינוך כזה, יכנס בו, במתכוין או גם שלא במתכוין, זרם של כפירה ופריקת עול התורה בכלליה ובפרטיה.

איך שעומד המצב בירושלים לא אוכל לדעת. פשיטא שהדבר מסור לגדולי התורה שידונו בכבד ראש, עד כמה הסכנה מגיעה, ועד כמה הסיג נחוץ, באופן שלא יהיה הפסדו מרובה משכרו. אבל מה שנוגע ליפו והמושבות ולישוב החדש בדרך כלל, הלא אנכי יודע ועד, עד היכן הדברים מגיעים. וגם במושבות הלא יודע כת"ר חביבי את אמרתי הקבועה, ששלשת דרכי חינוך עלינו לסכם כשאנו באים לחפש דרכי תיקון למצבו הרוחני של הישוב. אותה המחשבה שחושבים אחרים להשריש, שהישוב צריך להיות מחונך בחינוך בעל גון אחד, עליה מוכרחים אנו להלחם. שונים הם המעמדים הרוחניים והחמריים, שונים הם הכשרונות, ושונה מוכרח להיות החינוך. אין אנו פטורים מפיקוח נמרץ, גם בעד אותה השדרה, שבתי-ספר הקבועים עם כל השלילה שיש בהם כלפי הדת והיהדות הנאמנה עדים לה. עד כמה דאפשר אנו חייבים לדאוג אולי נוכל גם שמה להכניס איזה זיק של אור, לגרש עכ"פ באיזו מדה את ההדיוטיות הגמורה ואת הנכריות שהם ממלאים את לב חניכיהם, להשפיע כמה שנוכל לפחות שיהיה החומש נלמד ממקורו ובאיזה רגש של קדושה ואמונה, שימצא מורה ומחנך שידאג בעד ההרגל של המצות המעשיות, תפילה, ציצית, תפילין, נטילת ידים, ברכות, קדושת שבתות וימים טובים, וההדרכה המוסרית ע"פ התורה והמדות הטובות, שהם מורשה וסימן לזרע קודש. אבל יודעים אנו ברור, שכמה שנשתדל לצרף קודש אל חול זה לא נצליח הרבה בכל מקום שהחול הוא העיקר והקודש טפל לו, וק"ו כשיד מורים מזלזלים בכל קודש שולטת, לא יוכל 

עמוד רסא

הריוח להיות מרובה, ומ"מ גם מהמעט שנוכל להגיע אליו אסור לנו לסלק את ידינו. למעלה מזה הלא נמצא בכל מושבה הורים רבים, והם הרוב, שעם כל מה שהם מוצאים את עצמם מוכרחים לתן לבניהם חינוך מרוצף עם צרכי החיים המוסכמים בזמננו בישוב החדש, שהם כוללים חלק מהידיעות השמושיות, ולפחות השפה הערבית, יחד עם הדבור העברי המנצח בדור הצעיר בא"י בישוב החדש לפחות, הם רוצים בכל זאת שהקודש יהיה העיקר, והילדים יתחנכו בידיעה הגונה, בתורה, במקרא במשנה וגמרא, ובהשפעה חשובה של אהבת תורה ומצות והדרכת אמונה שלמה ויראת שמים. בעדם הכרח הוא ליסד בתי תלמוד תורה, כטפוס " נצח ישראל", או קרוב לו, לפי שינויי הזמן והמקום ולפי התרבות הנסיונית.

אמנם כ"ז לא יביא עדיין מרפא גמור בכנפיו, כל זמן שאין לנו מכון כזה שיוכל לקלוט את השרידים היחידים שבבעלי הכשרון, שרוחם נכון בקרבם להיות מוקדשים כולו קודש לד' בהתמדה גדולה בתורה, בעומק הלכה בגפ"ת ובפוסקים, במוסר וביראת שמים, בשכל טוב ומדות מפוארות הראויות ליחידי סגולה. וילדי חמד הללו, הם עומדים למעלה מכל הערכים המחודשים. לא די שאינם צריכים לבלות את זמנם היקר בלמודי חול, ביחוד בראשית טל ילדותם, אלא שגם את ההסתגלות להדיבור העברי בלמודם ג"כ אינם צריכים. אע"פ שהנסיון הראה שההבנה של הסוגיות, אפילו היותר עמוקות, אינה נפגמת מפני הדבור העברי, אם אך המלמד הוא מי ששפתו שגורה יפה בפיו, אבל סוף-כל-סוף איזה קצת מועקה עדיין מוצא כל ילד וכל גדול בדיבורו העברי, שעדיין לא נצח לגמרי את הבית ואת השוק, ואיננו עדיין שפת-אם ממש. ואם אנו מוותרים על מועקה זו בשביל התכסיס הרגיל בעד הרוב, הבינוניים, אין אנו רשאים לרצפו גם על היחידים העילויים, אם ימצאו לנו, והדומים להם. ומהם נקח דוקא את הטפוס החביב של הת"ח העתיק, הממולא בתורה ויראת שמים מאירה וברה, וכל ידיעותיו הנחוצות לו ביותר ירכוש לו ע"י תלמודו כשיהיה מסודר יפה, בתנ"ך, במשנה, בגמרא, במדרשים ובספרים טובים וקדושים, שכל ת"ח מצוין מצוי אצלם, והם ירחיבו את דעתו עד שיעלה למעלת איש דגול מרבבה, הראוי להיות מורה הוראה בישראל באמת ובצדקה, ובאלה תתפאר ארץ ישראל. והאחוז העליון הזה, לפי מדת כמותו בפחות או יתר, הוא הגורם העקרי ביחש לשמירת הצביון העתיק בסדרי החינוך.

ואחרי שכת"ר, וכבוד הרבנים שכולנו יחד היינו בחבורת קודש במסענו והתעסקנו בשיחה קדושה זו, כמה פעמים, יודעים זה, מה מקום יש לתרעומות, ומה מקום לטעות בכונתי. ומי יוכל לחשוב שאני בא להתפרץ להורות הוראות וביחוד כלליות בירושלים, בשעה שאני בכבדות בא רק להגן על הענינים השייכים לישוב החדש וליפו והמושבות בפרט, בזהירות גדולה, כשהדבר נוגע עד הנפש.

חושב אני שדברי אלה, שממעמקי לבבי הם יוצאים, יספיקו כשימסרו באמתתם להסיר מעלי כל תלונה, של ת"ח הגונים, בעלי תורה ויראה באמת, שאני מצטער מאד בצערם הרוחני. וזה אני מוצא את עצמי מחוייב להעיר את כבוד חביבי כת"ר שליט"א, שכשם שהגאוה והכעס וענפיהם הם סורי הגפן נכריה, ובכלל המדות הרעות האסורות, שאנחנו חייבים להטהר מהן עד כמה שהיד מגעת, וכבר 

עמוד רסב

מנויה וגמורה מפי חכמי-תורה גדולי-עולם, שהעצבנות היא מכלל המדות האסורות, "קינא דמסאבותא", עומדת במערכה אחת עם הכעס והגאוה. וכבר גליתי לכת"ר כמה פעמים כי העיפות הנפשית והגופנית הגורמת לה, היא שריג ממדת העצבות, המבלבלת דעתו של אדם ומעברת אותו על דעת קונו, מאבדת הונה של תורה וכל חיי נועם של עבודת הקודש. הנני רק רואה להוסיף כי מורך הלב, הוא ג"כ בכלל המדות האסורות, תולדות העצבות והעיפות שהננו חייבים להזהר מארסה. חמושי גבורה אנו חייבים להיות כשאנחנו מכירים שכל כונתנו היא טהורה, ישרה ונכוחה ונגד ד' דרכנו. חלילה לנו, להיות חפצים דוקא להיות יוצאים ידי כל הבריות, אפילו היותר חביבות ומשובחות. ובכלל זה נוכל לקוות להצלחה ולברכת ד' בכל הגות לבבנו ופועל כפנו, לשם ד' וישראל עמו, ולעשות נחת רוח ליוצרנו, יוצר כל, ב"ה, באמת.

אגרות הראיה / כרך ב / תרנד

ממכתב כת"ר הכרתי, שמבינים את מכתבי לד"ר ענגל שלא ככונתי. מעולם לא עלה על דעתי לצאת במעשה נגד גדרי הראשונים בא"י ולעסוק ביסוד בתי ספר שיש בהם לימודי חול ושפות זרות, אפילו על טהרת הקודש, ואפילו ע"י מורים יראים ושלמים, ואשרי אדם מפחד תמיד, דבדברי תורה ודאי כתיב, הוא לנגד עיני תמידי רק כאשר ראיתי שבאו אנשים נכבדים ומחשבתם לשם שמים, והם מיסדים מוסד כזה כדי למעט את התפלה, מצאתי שאנו צריכים להתנהג בזהירות שלא למחות בידם, וג"כ משום זה הכלל עצמו של אשרי אדם מפחד תמיד. מובן הדבר שלא נחליף את מוסדותינו הקדושים, המיוחדים לקדושת התורה, במוסדותיהם המעורבים בטרכסיד של חול, ולא ניעץ שום אב שרק אפשר לנו לפעול עליו שיקדיש את בנו כליל קודש להתגדל בתורה בטהרתה, שיעתיק אותו ללימודי חול גם לשעה או לשעות ביום, בשחר טל ילדותו ביחוד. אבל לא נצא ג"כ להזכיר 

עמוד רע

ולעורר את האיסורים והחרמות של הראשונים על אלה שהולכים לתומם, ובמר נפשם חפצים הם להגן על בניהם ועל הבנים של בני גילם, שהם חושבים עכ"פ את עצמם שהם אנוסים, או שלא יוכלו לעמוד בנסיון, או שהבנים או האמות לפעמים לא יקבלו מהם, ויתנו את הילדים למקומות שהסכנה למינות וכפירה כבר היא בוערת בכל תוקף מדורתה. וממילא כשישחרוני לפקח על בית כזה, שלא יתקלקל מתכונת היהדות שלו, לא אוכל לדחותם, וחייב אני לסייע בהצלה. והדבר הזה כ"כ פשוט אצל מיסדי ה"תחכמני" ומנהליו, עד שגם הם בעצמם היו תמיד מיעצים לכל שוחר בעצתם, שיותר טוב הוא לתן את הילדים לת"ת, למען ישארו בני תורה במלא המובן, וחשבו את המוסד לקיבול של הצלה בשעת משבר ודחק סכנה. ולולא יצאו כעת בזילותא כ"כ גדולה על אנשים יקרים ות"ח מצויינים בתורה ויראת שמים, לתתם למחללי שבתות וכופרים, בלי שום נימוס, לא הייתי עומד על צדם, אבל כאשר נעשתה שגיאה זו (בודאי שלא מדעת גדולי התורה הנודעים שיחיו) והלבינו ברבים פניהם של אנשים יקרים, והרפו ידים עובדות לשם שמים, שזה גורם רק לחזק את ידי המהרסים והמחריבים השמחים לאיד, הוכרחתי לחזקם ולנחמם, כדי שלא ימסר גדוד שלם של צעירים שעומדים להיות מוצלים ממלתעות הכפירה, לרשות העלוקה הזאת האומרת הב הב. ולא עוד אלא שחרדה גדולה תקפתני על התוצאות של סגנון הדברים, שהם יכולים להתפשט גם על בתי הת"ת שבמושבות מיסוד "נצח ישראל", שהוסכם כבר להתיר בהם לימוד השפה הערבית, וקצת מדעים נחוצים, והנהגנו את הלימוד בלשון הקודש, ואנו רואים ב"ה מדי שנה בשנה כמה מצליח דרך קודש זה, ורבים לוחמים לנו מהצד החיצון שבפנים, ומה יהיה עוד אם יוסכם הדבר שאנו צריכים לבטל את הכל, אם לא נרצה להיות עבריינים חלילה, ולמסור כעת אחרי רוב העמל את כל החינוך שבישוב החדש לידם של שוללי כל קודש ד'. דאגה זו הניעה אותי לדבר דברי, ובשיטתי זו אני מחזיק. ואין ספק שאלו ראו בעיניהם את מצבנו גדולי הראשונים, קדושי דור שלפנינו, גם הם היו אומרים ככה, שאין כח בידנו למחות בידי העושים לשם שמים, רק שאנחנו נשמור על שלנו, בכל כח ודעה שיחננו השי"ת.

ואע"פ שדעתי העיונית להלכה היא, שעם השמירה על החלק שאפשר להחזיקו מיוחד לקודש, חייבים אנו ליסד בפועל מכונות חינוכיים לאלה שהם מוכנים כבר לצאת ללמודי חול, כדי לקרבם לתורה עד כמה שהיד מגעת, מ"מ לא הרהבתי עז להורות כזה למעשה. רק הסכנה הנשקפת מתוך הרעש שהסבו הדברים שבמלחמתה ש"ת, היא הניעה אותי לגלות את דעתי, על מה שכבר נעשה. ועל מה שעדיין לא נעשה הנני עומד גם כעת בדעתי, שלא לעשות בפועל שום דבר נגד המהלך הישן. רק אם ימצאו מיסדים לש"ש לא אמחה בידם, כדי שלא אהיה אנכי הגורם למסור ילדי קודש לידי אותם המשכחים שם ד' ותורתו מאתם. ואם יוסד מוסד כזה, ואצטרך לפקח עליו שלא יתקלקל יותר, ודאי שאין שום היתר לומר שאפשר להמנע מזה, ולהניח דבר העלול להתקלקל בלא פיקוח.

ועל עניני ירושלים אינני אדון בדבר זה להורות כמובן, ולו היה דורנו 

עמוד רעא

מאושר באישור זה שהגדולים ישמעו לקטנים, הייתי אומר שעל מה שכבר נעשה והדברים מוכיחים שנעשה לשם שמים, שהרי עכ"פ זהירים הם כמה דאפשר בהדרכה הגונה לחינוך הדת והיהדות הנאמנה, אין כדאי להרעיש עולם, להחרים ולאסור, רק על להבא יסוייג הדבר, שלא יעשה שום דבר חדש נגד הסכמת איסורם של ראשונים, בלא הסכמת גדולי התורה ורבני הבד"צ יושבי כסאות למשפט. רק אם יראו הם בצירופם של גדולי הדור שבחו"ל, שיש איזה סייג לתורה ראוי להתיר, יעשו כרוחב דעתם. אבל חלילה שכל יחיד יקפוץ לומר שהוא עושה סייג לתורה, לשבור בזה גדרי עולם של רבותינו הקדמונים ז"ל.

ובכלל אני מוצא, שגם על אחינו הרחוקים, שאנו מוכרחים לאסור עליהם מלחמה של מגן או גם של תנופה, הננו מ"מ מוזהרים להתנהג בדרך כבוד ונימוס, להלחם על הרע והחטא ולא על רעים וחוטאים, שאולי אינם במציאות אחרי הצירוף הגדול של גלותנו הארוכה, אולי הם שוגגים, אנוסים או מוטעים, ואולי יש בעומק החושך והרע ג"כ גרגירי אורה וטובה. וע"י דרכי נועם ונתיבות כבוד ושלו' נוכל הרבה יותר לתקן ולהציל מאשר ע"י משטמה וקינטוריא, ובכלל ע"י עבודת חיוב לשפר את מחננו בפנים, להוסיף תיקון וסידור, לשכלל כמה דאפשר בהיתר את מוסדותינו הקדושים בשכלול חיצוני ופנימי, ולא לכונן עיקרי המבטים על צד השלילה שיש בפעולות החדשות, אע"פ שהן מכאיבות את לבנו, כ"א לתור דרכים של השפעה בעדנו. זו היא הדרך היותר ישרה שפרטיה הם רבים לאין חקר, שאלמלי נרצה לקבע ע"ז שימת לב, ודאי נמצא דברי חפץ, לעשות ולהצליח בעה"י.

אורות התורה / פרק ב- תורה לשמה / א

עִנְיַן תּוֹרָה לִשְׁמָהּ – לְשֵׁם הַתּוֹרָה 10. כִּי מְצִיאוּת הַחָכְמָה הוּא רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁתִּהְיֶה בְּפעַל, וְהִיא מְצִיאוּת יוֹתֵר נֶחְמָדָה וּמְעֻלָּה מִכָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְהֵחָשֵׁב, וְאֵין הַחִסָּרוֹן כִּי-אִם מִצִּדֵּנוּ, שֶׁמִּצַּד הֱיוֹתֵנוּ שְׁקוּעִים בְּגוּף אֵין אָנוּ מַכִּירִים כָּל עִנְיַן גּדֶל וְחֹזֶק וְעִלּוּי מְצִיאוּתָהּ. וְחָכְמַת הַתּוֹרָה הֲרֵי הִיא הַגִּלּוּי הָאֱלֹהִי כְּפִי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הַבָּא מִצַּד עֲבוֹדָתֵנוּ וְתַלְמוּדֵנוּ. וְהִנֵּה כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה הוּא מוֹצִיא מֵהַכּחַ אֶל הַפּעַל אֶת מְצִיאוּת חָכְמָתָהּ מִצַּד נַפְשׁוֹ, וּבְוַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ מִצַּד חִבּוּר הַתּוֹרָה לְנֶפֶשׁ זוֹ לָאוֹר הַנּוֹלָד מֵהִתְחַבְּרוּתָהּ לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת, וְאִם-כֵּן הוּא מַגְדִּיל הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּלִמּוּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּגְדִּיל תּוֹרָה, הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר הוּא שֶׁיִּלְמַד הָאָדָם מִצַּד אַהֲבָתוֹ אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל, שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּגִלּוּי מְצִיאוּתוֹ, שֶׁיִּתְגַּדֵּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וּמִכָּל-שֶׁכֵּן לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא וַדַּאי הַגְדָּלַת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּאוֹר כָּפוּל.

אורות התורה / פרק ב- תורה לשמה / ב

עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, בָּעִנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים מִתְקַיֵּם הַדָּבָר כִּפְשׁוּטוֹ, כִּי קִרְבַת ד' וְרוֹמְמוּת הַקְּדֻשָּׁה גְּלוּיָה בָּהֶם, וְהָאָדָם מִתְרוֹמֵם עַל יָדָם, וּבָעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהֵם כֻּלָּם סְעִיפִים וּלְבוּשִׁים שֶׁל אוֹר הַיּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים יַחַד נִמְצֵאת הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית שֶׁל שִׁכְלוּל הָעוֹלָם, בְּחַיִּים בְּחֹמֶר וְרוּחַ, בַּחֶבְרָה וּבַיָּחִיד, וּמִמֵּילָא נוֹקֵב הָאוֹר וְיוֹרֵד גַּם כֵּן בְּכָל פְּרָט וּפְרָט. וְכֵיוָן שֶׁרֶגֶשׁ הַלֵּב וְהַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי נָתוּן לַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַכְּלָלִית, הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּכָל הֲמוֹן הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים, מִתְהַוֶּה עַל יְדֵי זֶה גִּלּוּי פְּנִימִי בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, שֶׁיּוֹצֵא לָאוֹר לְפִי כִּשְׁרוֹן רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד. לִפְעָמִים מִתְרַחֵב הָרַעְיוֹן וּמִתְגַּלֵּם עַד שֶׁאֶפְשָׁר גַּם כֵּן לְבַטֵּא וּלְבָאֵר אֶת נִיצוֹץ הָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁנִּתְפָּס בְּאֵיזֶה מִן הַפְּרָטִים, וּבְרוֹמְמוּת מַעֲלָה בְּכָל הַפְּרָטִים, וְלִפְעָמִים מִתְגַּלֶּה הַדָּבָר רַק בְּתוֹר הִתְנוֹצְצוּת עֲדִינָה בְּחַדְרֵי הַלֵּב, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הִיא מַעֲלָה אֶת הַנְּשָׁמָה לְמַצָּב נַעֲלֶה, שֶׁהַחַיִּים כֻּלָּם מִזְדַכְּכִים עַל יָדָהּ. וְזֶהוּ "כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה" 11, וְהַהֶאָרָה הַכְּלָלִית לְעֻמָּתָהּ נֶאֱמַר "וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ".

אורות התורה / פרק יב- התורה לישראל ולעולם / ב

"דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה" 101. הַקְדָּמָה זְמַנִּית מֻכְרַחַת לְדוֹרוֹת. הַמּוּסָר בְּטִבְעִיּוּתוֹ, בְּכָל עמֶק הוֹדוֹ וְכחוֹ הָאֵיתָן, מֻכְרָח לְהִקָּבַע בַּנֶּפֶשׁ וְיִהְיֶה מַצָּע לְאוֹתָן הַהַשְׁפָּעוֹת הַגְּדוֹלוֹת הַבָּאוֹת מִכּחָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וּכְשֵׁם שֶׁהַיִּרְאָה הִיא בְּחִינַת הַשּׁרֶשׁ הַקּוֹדֶמֶת אֶל הַחָכְמָה, כֵּן הַמּוּסָר הַטִּבְעִי הוּא בְּחִינַת הַשּׁרֶשׁ הַקּוֹדֶמֶת אֶל הַיִּרְאָה וְכָל עֲנָפֶיהָ. וְהַכְּלָל הַזֶּה הוּא נוֹהֵג בָּאָדָם הַפְּרָטִי, וְכֵן הוּא גַּם כֵּן נוֹהֵג בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה וּבְכָל הָאֱנוֹשִׁיּוּת. וְאִם יֵשׁ הֶכְרֵחַ לִפְעָמִים לְהָבִיא אֶת שִׁפְעַת הַתּוֹרָה בְּלֹא הַהַקְדָּמָה שֶׁל הִשְׁתָּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַמּוּסָר הַטִּבְעִי בְּטָהֳרָתוֹ, זֶהוּ דֶּרֶךְ שֶׁל הוֹרָאַת שָׁעָה, וְהַחַיִּים מֻכְרָחִים לִהְיוֹת מְסַבְּבִים שֶׁיָּשׁוּב הַמַּהֲלָךְ לְסִדְרוֹ הָאֵיתָן: הַקְדָּמָתוֹ שֶׁל הַמּוּסָר הַטִּבְעִי בְּכָל שְׁלֵמוּתוֹ, כְּדֵי לִבְנוֹת עַל מַצָּעוֹ אֶת הַטְּרַקְלִין שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַיִּרְאָה הָעֶלְיוֹנָה.

אורות התורה / פרק יב- התורה לישראל ולעולם / ד

הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁשַּׁעֲרֵי-אוֹרָה יוֹתֵר בְּהִירִים, יוֹתֵר רְחָבִים, יוֹתֵר קְדוֹשִׁים, מִכָּל שַׁעֲרֵי הָאוֹרָה שֶׁל הַבִּינָה הַטִּבְעִית וְשֶׁל רוּחַ הַמּוּסָר הַטִּבְעִי אֲשֶׁר לָאָדָם, יִפָּתְחוּ לָנוּ, וְעַל יָדֵינוּ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וְאִם אֲנַחְנוּ אוֹטְמִים אֶת אָזְנֵינוּ מִשְּׁמעַ לְקוֹל ד' הַפָּשׁוּט הַקּוֹרֵא בְּכחַ עַל יְדֵי כָּל שַׁעֲרֵי-הָאוֹרָה הַטִּבְעִיִּים, שֶׁהִיא נַחֲלַת כָּל הָאָדָם, מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ חוֹשְׁבִים, שֶׁנִּמְצָא אֶת אוֹר הַתּוֹרָה בַּתּוֹרָה הַקְּרוּעָה מִכָּל אוֹר הַחַיִּים הַפְּרוּשִׂים בָּעוֹלָם בִּפְנִימִיּוּתוֹ וּבְנִשְׁמַת הָאָדָם בַּהֲדָרָהּ, אֵין אָנוּ מְבִינִים בָּזֶה אֶת עֶרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר עַם נָבָל וְלֹא חָכָם 103, כְּדִמְתַרְגֵּם אוּנְקְלוּס עַמָּא דְקַבִּילוּ אוֹרָיְיתָא וְלָא חַכִּימוּ.

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / ד. ברכות מה/א

ד. ברכות מה/א

א" ר שמעון כן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול, מה ת"ל כקול, כקולו של משה. תנ"ה אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם א" א למתרגם להגכיה קולו עם הקורא ימעך הקורא את קולו ויקרא. נראין הדברים מסיום לשון הברייתא שהשיווי של המתרגם עם הקורא הוא העיקר, וכשם שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ה"נ אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם, דכן נראין כונת הדברים של "ואם א" א למתרגם להגביה קולו עם הקורא", דהיינו שהוא מנמיך קולו מהקורא ונמצא קולו של קורא גבוה יותר, ע"כ ימעך הקול וקורא, היינו ינמיכו. מיהו התחילו ביסוד הדבר שלא יגביה המתרגם קולו מהקורא כנראה שבזה יציין דבר יותר עקרי או יותר מוכרח, להזהר מהצד השני המובן ג"כ יותר בפשיטות. הערת הדבר, נראה באשר תכלית תורת ד' התמימה ותועלתה בישראל תצא משתי אלה. מיסוד הסגולה והקדושה שיש בתורת ד' שתרומם את כל נפש הנהנה לאורה להיות קרוב אל הקדושה והמאור האלקי, לא לבד לפי עצם הידיעה הנקנית, כ"א בסגולת הדר קדושתה תקנה לבב הדברים וההוגים בה לרומם אותה במעלה עליונה, כסגולת העוסק בתורה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, שהוא בעוצם קדושתה. והגדולה והרוממות הזאת הבאה מקדושת סגולת אלהיותה של תוה"ק מצד שהיא תורת ד' ודבר פיו, תקנה כל נפש לפי ערכה בעסק תורתינו הק'. והתועלת השני' בא מצד הידיעה, שידיעת התורה תלמד לאדם, ליחיד ולציבור, נתיב יושר ללכת בדרך חיי עולם

עמוד רג

וחיים טובים ומאושרים ג"כ בעוה"ז. ונגד אלה ב' הסגולות ששתיהן יקרות מאד, הם הקורא והמתרגם. פעולת הקורא על העם הבלתי יודע ומבין בלא תרגום, להפעיל עליהם קדושת סגולת התורה, ופעולת התרגום לרשם עליהם נחיצות ידיעת התורה כ"א כפי מעלתו. והנה הנטי' לאחת הקצוות לבכר יסוד אחד מאלה על חבירו הוא דבר גורם תקלות, והדרך המביא אל ההצלחה האמיתית היא ההכרה להחשיב שתי הסגולות בשקל אחד, באופן שלא יזיז אחד מחבירו. דהנה אם יטה לבבו רק לתועלת הידיעה ותקטן בעיניו סגולת התורה, הלא אז יהי' כאותן שלא ברכו בתורה תחילה, שעליהם אמרו חז"ל שאבדה הארץ. כי הדימוי את ידיעת תורת ד' לכל ידיעה וחכמה אנושית הוא הגורם הקרוב לכבות חלילה נרה של תורה ולסמות העינים מהשקיף אל זוהר קדושתה. אמנם אם יטה האדם רק אל תכלית הקדושה מצד סגולתה, וירף לבבו מעבוד עבודת התורה בשום שכל ועומק הגיון בכל חלקי', בהלכה ואגדה בלשון וסגנון בדקדוקה וכל סעיפי', הנה גם סגולתה מעט תעלה בידו, כי סגולת תוה"ק תוסיף תת כחה רק כפי ערך רב העבודה בידיעתה. ע"כ המתרגם, שיסוד תיקון התרגום הוא מפאת הידיעה, לא יגביה קולו יותר מן הקורא, לבלי להעדיף כח הידיעה על הסגולה, לבלי להשוות ידיעת תורת ד' לאיזה ידיעה של חכמת חול. וכמו כן הקורא מובן שלא יגביה קולו יותר מהמתרגם שלא לבטל ג"כ ערך הידיעה לגבי הסגולה, שלא יזיק חלילה ציור אהבת התורה מצד סגולתה מלהגדיל תורה ולהאדירה. ורבותא גדולה היא זו שאם א" א למתרגם להגביה קולו עם הקורא ימעך הקורא את קולו ויקרא, שלפעמים ניתן רשות בתור עת לעשות לד', שאם יכבידו על הדור להגות רק מצד סגולת התורה כפי ארחות [מוסרה], יתרחקו מן התורה מפני שהמה רחוקים מדעת אלקים לפי האמת. אז נאמר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, ולעולם ילמד אדם אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והמאור שבה יחזירם למוטב, וסופו שיתבונן ג"כ על הוד קדושת סגולת תוה"ק. אבל דבר גדול דברו, שחובה למעך קול הקורא ובלי להכביד ערך ידיעת הסגולה אם אינם יכולים לקבל, כדי שלא תתבטל הידיעה. כי יסוד קיומה של תורה תלוי עכ"פ בידיעה, למען דעת מה יעשה ישראל בפועל. ויסוד הדבר שהסגולה והידיעה נושאים תמיד בד בבד, וכן הי' במתן תורה, דבר ד' הוא נגד הסגולה הפנימית, וקולו של משה על ידו באה לנו הידיעה, וכפי כח ההשתדלות של הידיעה כן נשפעת קדושת הסגולה, והאלהים יענינו כקולו של משה. והוא לימוד לדורות, שכפי ערך ההשתדלות בעומק הידיעה תהי' נשפעת ג"כ להועיל יתרון הקדושה וסגולתה, לרומם העוסקים בה, כדבר שנאמר "סלסלי' ותרוממיך תכבדך כי תחבקנה". ושרשי אלה הדברים שבין הסגולה והידיעה תלויים ביתרון שבין הכונה השלימה אל המעשה. והדבר נוגע בין מוסד השלמת הפרט לההשלמה הלאומית. כי ההשלמה הפרטית תעלה ביתרון הכונה, וגעגועי נפש האדם השלם לאהבת יוצרו ית' הם דרכי השלימות הפרטית, וההוספה בכל המגיע לבא לזה הוא יתרון גדול, אמנם ההשלמה הלאומית תבנה ותכונן ביותר בחיזוק המעשים ודיוקם. ובאשר צריך לעולם לחזק אמץ ב' הענינים, כי בשקוע האדם עצמו רק בענינו הפרטי, יקטן ערכו ולא תבא ממנו התכלית המעולה שבאה רק מכלל הציבור. ובהיות האדם משקיף רק על יסוד הציבור לא יוכל להרגיש את תוכן פעולותיו והנהגתו המוסרית הפרטית עד כמה יקרה ונכבדה היא. ובאמת בשפל ערך השלימות הפרטי גם אוצר הכלל הלא יחרב וייבש, כי אין הכלל כ"א קיבוץ פרטים ברב יתרון. ומה מכוון הוא הדין במצות צריכות כונה, שלמדונו הפוסקים ז"ל שמצות דרבנן אין צריך כונה ודאורייתא צריכות כונה. כי יסוד חיוב שמירת דברי סופרים בנוי בעקרו על שלימות הכלל, הנמשך בהנהגה מיוסדת ע"פ גדולי העם וחכמי התורה האמיתיים, עיני ישראל. ע"כ זקן ממרא קיי"ל דאין מוחלין לו גם אם רצו ב"ד, כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל, ע"כ הדבר נמשך אחר עיקרו, שיסודו המעשה שהוא הניכר ברב עם, אמנם חיובי התורה המה כוללים אושר הכללי עם הפרטי. ע"כ אף שמצד ההשלמה הכללית עשה מצוה עכ"פ במעשהו, אבל לא השלים עדנה נפשו הפרטית כיון שלבו ריק מכונה נכונה, ומכוונים דברי הכתוב "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וגו' לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו'". בהיותם סמוכים על המוסד הכללי לא יחושו להשלמה הפרטית לכוין לבבם לעבודת ד', אמר אמנם מוסד הכללי ג"כ תלוי הוא בהשלמה הפרטית, וכי ידל מעינו הפרטי גם הכללי לא יהי' ולא ימצא. ע"כ כדי להורות ע"ז יהי' העונש אבדת חכמת החכמים, שזה הוא מעוז הכלל ויסודו, וברבות ההשלמה הפרטית יהיו המצויינים קרובים ברב מעלה של חכמה ודעת האלהים, ע"כ יוכלו להגדיל אושר הכלל בפאר ומעלה רוממה.

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / כג. ברכות מז/ב

כג. ברכות מז/ב

והאר"י כל המשחרר עבדו עובר כעשה, שנאמר לעולם בהם תעבדו. יסוד הרעות שנמצאו בעבדות בא רק מתגרת יד האדונים הרשעים שהתאכזרו בעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם, אבל תכלית התורה הוא שיהיה עם ד' מצויין במדותיהם הטובות. ואז העבדות תהי' אחת מעמודי העולם וישובו, קודם שתבא התעודה היותר מאושרת שתמלא הארץ דעה את ד' באופן היותר גבוה, כי אז בההפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' וכולם יהיו נלוים אל ד' כעמו בית ישראל, הלא לא ימצא במציאות דין עבד כנעני. אבל דבר ידוע הוא שזמן יש לעולם, שעם ד' יהי' לנס במדותיו ותכונותיו וממנו תעבור השלימות וההישרה היותר גדולה לכל עמי תבל. א"כ כיון שנמצאים בבנ"א ירודים במעלה, מפני מיעוט הכרתם וחלישותם הגופנית או הנפשית, הדבר נכון מאד שיהיו משועבדים לאנשים רמי מעלה שיהיו בידם להשגיח על כל דרכיהם ושתהי' אימתם עליהם, ובזה יתישרו. ולא עוד שאם ימצאו באנשים המוצלחים כאלה, שבהיות ידם גוברת והם משעבדים בעניי עם בשכר פעולתם, אינם דואגים עבורם שיהי' להם לחם חוקם די ספקם, ושיהיו באים לנוח כפי הכח הטבעי שתתמיד בריאותם, מפני שני דברים, האחד שאין רגש היושר מפעם כ"כ בלבבם לומר שהם עושים עול, שהרי אין מזונתם עליהם, ועבור עבודתם יקחו להם מה שירצו. וכיון שאינו מכריחם לעבוד אצלו הוא חושב שנקי הוא מעניים, אע"פ שבאמת הם מוכרחים לקבל עליהם תנאים קשים שאי אפשר להם לעמוד בהם מפני עניים: גם אם יקצרו ימיהם או יחלשו, אין האדון המשעבד בהם מפסיד מאומה, כי ימצא לו פועלים אחרים. אבל חק העבדות הוא מגן לזה, כיון שהעבד הוא קנין כספו ע"כ יחוס על ממונו. זולת אם יהי' האדון איש רע מעללים ואכזר, אז רק אז תהפך העבדות לצרה. וגם אז בהיות מסחר העבדים הולך ונפרץ אז בידי הסוחרים יעשו רעות בחיי המשפחה של העבדים, כאשר נראה בשנים האחרונות שגרמו ביטול העבדות במדינות רבות. אמנם ע"פ דין התורה שלא נסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, אין מקום להרחבת מסחר העבדות ואפי' אם הוא רק מחו"ל לא"י, כיון שאי אפשר לסחור בהם במדינות רחוקות שוב אין המסחר מתרחב. ודי בהערה כזאת לפי המדות הטובות שהם בטבע אצל זרע ישראל לשמור את העבדים מרעה גדולה, ולזכותם בטובה רבה ע"י חינוך מתוקן והגנה כוללת מרעי בנ"א, שאם אותם העבדים יהפכו למשועבדים-בני-חורין יהי' חלקם יותר גרוע. וכבר ביארתי דבר זה בפ' הי' קורא בס"ד. ע"כ המשחרר עבדו, שגורם עכ"פ בהמשך בביטול העבדות גם אצל ישראל, הוא עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבדו, ומראה בזה שאינו מכיר יתרון המדות הקדושות שראוי שיקבעו בישראל ע"פ התורה הקדושה שאז תהי' העבדות ברכה להאנושיות כולה, וביחוד שע"פ ההשגחה העליונה שביחוד התגלתה בישראל, נזדמן תמיד, ויזדמן שהגרועים שבבנ"א יהיו העבדים, ותחת שבהיותם בני חורין הם הפושעים הגדולים שדנין אותן באסורים קשים ולפעמים ביסורין או במיתה, אז בהיותם עבדים אימת הרב הישר ותכונתו הטובה היתה מונעתם מכל זה.

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / שכג. ברכות סג/א

שכג. ברכות סג/א

אר"א ב"מ אמר שמואל אפי' מצוה אחת כו'. הצדדים של כל המצות כולם, יש לכל אחת מהנה אופן מיוחד שמקשר את האדם אל הדיעות הקדושות והנשגבות שהם יסודי המצות. ע"כ כל מצוה פועלת על חלק רשום לעצמו בכחות נפשו, שלעת צרתו ימצא פינה מיוחדת של נחם ועז. ורק בשמרו את כל מצות ד' ולא סר מכל אורח צדק, בצירוף העשירו קניניו הנפשיים ע"י אור תורה, אז ימצא עצמו מאושר מכל צד להיות בטוח גם ביום צרה, אבל כשיפנה לבבו להתרפות גם ממצוה אחת, ע"י הטעותו את עצמו בדמיונות כוזבים של תאות המדומות. אז בבא עת צרה, יסיר התבלול של ההשען אל

עמוד שפג

הדמיונות מעיניו, ויחרידהו מאד הרע הגופני העומד לבלע את כל הטוב הדמיוני לעיניו. אבל בבטחו בשם ד' ואינו נשען כ"א על עז ד' וטובו, בהיותו מתעלה מכל ההשענה על דמיוני תאות משכרות, אז ימצא אשרו גם ביום צרה. אבל יבחן האיש בהיות שכלו שלם ובלתי נתעה ע"י דמיוני כזבים, רק אם לבבו יתמם באמונה שלמה לאהבת כל המצות כולם. ואותו הדבר החוצץ שיביאהו להתרפות גם מאיזה מצוה פרטית, כבר יש בה קשר מתעה להמשך דמיוני ובטחון שוא בהבלי החושים הגסים, לפי ערך ההטעיה לא יוכל עמוד בעת צרה. "אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד" והוא יודע חוסי בו. ותוכן הדבר הוא כד' הרלב"ג בפי' איוב, שהאדם מצד ענינו השכלי אינו עומד למפגע וכל ההפסדים באים ביחש לענינים החומריים. ע"כ כ"ז שעצמותו של אדם מוטבעת בעניני החומר והוא בא לו בהתרפותו מד"ת, אז הלא הצרה הבאה ביחש הדברים שהם עצמותו פוגעת בו עד מאד, ואין בו כח לעמוד. אמנם בהחזיק האדם בד"ת בכל עז, מוצא הוא את עצמו כולו עומד במעמד השכלי שמצדו אין צרה ואין פגע, וכיון שבאה עת צרה הוא מתחזק במצאו את עצמו עומד למעלה מאותו הערך שיהיו הדברים החומריים פוגעים בו לעכרו כולו, והדבר המחודש הוא שהעיכוב להתעצם בעצם מעמד שכלי יבא מכל הפרעה מוסרית במעשה, אפי' מהתרפות המצוה אחת, כי במקום שהמעשה לא יסכים עם השכל, שם ימצא האדם את כולו עומד במקום מעשהו לא במקום ציוריו, שלא גברו בו עד לגבול מעשה. ע"כ אפי' במצוה אחת ג"כ נאמר ע"ז התרפית מכל מקום.

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / שכט. ברכות סג/א

שכט. ברכות סג/א

והם שגרונו אצלך וכך אמרו לנו כו', ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעים מוטב, ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל, מיד געו כל העם בבכיה ואמרו חם ושלום יש לנו חלק באלהי ישראל. לעולם צריך שיהי' נשמר העיקר, כי טעם היות ישראל חטיבה בפ"ע ומובדל מכל העמים בגדרי תורה חקים ומשפטים, אינו נובע כ"א מיסוד רגש של דת פשוטה, המתבארת לאדם ע"פ השתדלותו להיות יותר קרוב לבוראו בדרכיו מעשיו ודיעותיו. כי אם היתה התכלית נגמרת במשפטו של כח יחיד, באין זיקה לצד לאומי כללי, כבר לא הי' צורך לאותה הבדלה הגדולה שבין ישראל לעמים, והי' די להשריש רוח התורה בכללו בעם, ולצרף רגשי קודש כפי הנהוג בכל עם, ולעבוד עבודת ד' באופן

עמוד שפה

משותף לכל העמים. העליה להר מורה על ההתבוללות והשיתוף הכללי עם כל העמים. כי באמת יסודם של ישראל הוא מיעקב שקרא בית, מובדל לעצמו במחיצות והבדלים. וההבדלים הללו מכוונים לא בשביל התכלית שתגמר בתור דת שתנחיל לכל יחיד בפ"ע את אשרו הנצחי הרוחני לבדו, כ"א בתור עצת ד' להעמיד שם ישראל לעולם בצביונו וסגולתו המיוחדת לו, ודוקא ע"י זאת הסגולה, והצביון המיוחד כשישתלם בכל דרכיו ופרטיו, יבא האור הגדול לעולם כולו על ידם באחרית הימים. ע"כ חלילה מהשתתף עם כל עם ולשון בעבודת ד', אפי' אם קלטו אליהם את יסודי עקרי תורה בכמה מקצועות אמוניות. אבל אם תכה שורש הדעה הכוזבת, שאין להכיר את התורה כ"א בתור דת הדואגת לעולם הרוחני לבדו של נפשות יחידיה, תצא מזה לסוף ע"פ משפט הגיוני הנטיה לתכונת עבודת ד' דומה ומכוונת לאותן של עמים אחרים, ורגשי הדת ע"פ ההתפעלות החיצונית מבלי העמקה וידיעה ברורה אל מוסד תורת ישראל, יוכלו להביא ג"כ לכנין מזבח בחו"ל, כשתכונת הנפש נוטה לקרבת ד' ע"י קרבנות, ונגינה בכינור, הכל כתביעה הפנימית מצד רגש הדאגה היחידית הדתית, מבלי הבין כי רק למעלה למעלה מכל אלה הפרטיות היא יסודה של תורתינו, העומדת להאיר לכל העולם כולו באורן של ישראל, "והי' אור ישראל לאש וקדושו ללהבה". והתכונה העמוקה שבזה יזכה כל יחיד את נפשו לפני קונו, היא מסתעפת רק מהצדקה הגדולה שיעשה עם ישראל ועם כל העולם כולו, בהעמדת ישראל לגוי איתן ע"פ כל סגולותיו, שישובו אליו דוקא בארץ אבות הנתונה למורשה לו בדבר ד' שיקום לעד. א"כ החלק שיש לכל אחד מישראל בד' אלהי ישראל, הוא יוצא לאור רק ע"י ההשתתפות שיש לכל יחיד בעבודת ד' הפרטית שלו, באשר היא נערכת ע"פ מדת הכלל כולו שהיא עולה מכוונת להמטרה הכוללת והקדושה הזאת, אשר בהנתק תכלית התורה מעומק העצה הזאת, שוב לא יוכר כל תכלית באותה ההבדלה הרבה של ישראל מעמים. ואותו החלק שיש אל הפרט בד' אלהי ישראל מצד מעשה ד' הגדול שיעשה ע"י העמדת ישראל לו לעם, לא תבנה כ"א בידיעה וקיום של התורה, באמונה ותקוה לאומית נצחית המתקשרת עם ברית ד' וארץ ד'. וכאשר הדעה הנעלה הזאת עם כל גדלה ועמקה, היא מורשה קהלת יעקב, ע"פ הרגשה טבעית מקדושת אבות וברית ד' אשר אתנו, ע"כ התרגש מאד העם, ובבכיה געו ואמרו חם ושלום מרגישים אנו הפינה הגדולה הזאת, מרגישים אנו חבת לאומינו בכל לב ונפש, חלילה לנו להעתיק מגמת פנינו בעבודת ד' מהמטרה של רוממות קרן ישראל בארץ חמדתנו, להיות עם קדוש לד' ועומד לאור עולם עדי עד, ויתברכו בו גוים ובו יתהללו. לזאת המטרה עולה כל רגשנו הישר והנאמן לתורת ד' אשר אתנו יש לנו חלק באלהי ישראל.

עין איה / מסכת ביכורים / לח. ביכורים ג/ה

ם ג/ה

עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי היום לד' אלהיך עד שגומר כל הפרשה, ר"י אומר עד ארמי אבד

עמוד תיז

אבי הגיע לארמי אבד אבי מוריד את הסל מעל כתפו כו', וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אבד אכי עד שהוא גומר כל הפרשה. הקדושה הכללית שמתמלאת ע"י האחדות המושג ע" פ כל דרכי ד' היא מצטיינת בשני ענינים, במעשה וברעיון. האחדות המעשית מביאה לאחדות הדעות, כי רק ע"י התיסדות חק ומשפט התורה בכלל האומה יזדככו הדיעות לבא לקדושת המחשבות שסגולת ישראל בהם תלויה להאיר באור ד'. החילוק הנמצא בין המעשים והדיעות הוא שהמעשים הם יותר תלויים ע"פ הוראת הכהן המיוחד להורות תורה כאשר ביארנו, ע"פ המשפט אשר יאמרו לך. אע"פ שאין ההכרה הפנימית של הפרט מכרת את ערך הדבר על ימין שהוא שמאל שמע לוי, מפני שכך הוא חפץ ד' למען אחדות הכלל, וזקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו אינם מוחלין אמרו חז"ל כדי שלא ירבה מחלוקת בישראל. אמנם החלק העיוני ממילא הוא מתישר ע"י ישרת המעשים, אבל תלוי הוא ביותר בההכרה העצמית, כאשר האריך בחובת הלבבות בהקדמה, שלא נאמר בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט שום דבר מתוצאות השכליות בחובת הלב, מפני שע"ז לא נסמך העיון אל המרכז וחכמי הסמך, כ"א ע"פ יושר מעשה התורה כבר ימצא השכל העצמי מסילה לדון דין הדיעות הרוחניות ע"פ דרכי יושר וצדק. ע"כ נחלקה כאן ההגדה, בתחילה יאמר הנדתי היום לד' אלהיך מכוון כנגד האחדות המעשית, ובזה פונה הוא אל הכהן ומיחד עליו שם שמים. כלומר ע"פ ההדרכה הכוללת היוצאת מההשפעה הכללית ע"פ התורה, אשר יורו מורי התורה יושבים במקום אשר יבחר ד', בזה אמצא מגמת ביאתי לארץ. ואין בענין המעשה מבוא לרגש העצמי, כי אפי' תהי' התחייבות המעשים ע"פ הוראות ב"ד נגד הכרתו ודעתו הפרטית מחוייב הוא לבטל דעתו נגד שלמות הכלל של האומה בכללה שצריכה להתנהג ע"פ מוריה. אח"כ יפנה להעיר לבבו בצד העיוני של האחדות, בזכירת העבר דרך ה' והשגחתו, מארמי אבד אכי. פה יאמר ד' אלהי אבותינו ולא ייחד שם ד' דוקא על הכהן, כי שלמות המעשה גורמת שההשגה הפרטית מכרת כבר בעצמה את הדיעות האמתיות, לא רק מצד הסמיכות על הכהן המורה. והנה ביחש הדיעות עם המעשים ישנם שני דרכים, דרך אחד הוא, שהמעשים יהיו נשמרים בכל תוקף זהירות ביראת ד' תמימה וטהורה, מבלי נגע כלל אל האוצר של הדיעות ורעיוני הלב. כי המעשים צריכים שיהיו כלולים ע"פ מרכז האומה המעשי, שהוא צריך שווי גמור באין חילוק כל דהו הגורם למחלוקת והתבודדות. אמנם שדה הרעיונות רחב הוא, והרבה פנים לתורה לעבוד את ד' במקהלות ממקור ישראל, כ"א ואחד כפי כחו ושכלו. ע"כ צריך שיהי' השיתוף שיש לכהן עם הבעלים הפרטיים בביכורים נגמרים בעודנו עסוק בהצעה המעשית בשעה שקורא את שם ד' על הכהן. וזהו דעת ר"י שקורא עד ארמי אבד אבי, ומשם משתתף עם הכהן במעשה התנופה. אמנם אח"כ ע"י אמירת הענין המענין את הרעיון אז כ"א קובע ברכה לעצמו, כ"א כפי שכלו יהולל, ואין לשתף בזה ענין המעשה שתלוי בהוראה והסכמת ב"ד קבוע. ולפי פשטן של דברי ת"ק שאחרי גמר כל הפרשה היתה התנופה המשותפת בין הישראל והכהן, נראין הדברים שמ"מ המעשה פועל הרבה על המחשבה, ועם הרכוש המחשבי ראוי שישתמש גם בחלק המעשי שבו הכהן משותף. כי יש ג"כ דרך נכון שיפעלו לטוב ולרומם בכח העיוני על המעשים כולם. ועם התרוממו להשכיל בעיון כפי שכלו, יבא אח"כ להשתתף עם כח ההוראה לפרטי המעשים, אז ימצא בהם עצמם אוצר רב דעת, ע"כ נכון הדבר שאחרי גמרו ג"כ ההצעה העיונית ישוב להיות משתתף עם הכהן במעשה התנופה. והדברים נוגעים אם יש מקום להשכלות עיוניות עם פרטי המעשים בהלכות ופרטי המצות. שלפי דעת הרמב"ם במו"נ אין העיונים השכליים מוצאים מקום כ"א בכללי המצות, ובקשת עילה לפרטיהם בעיניו ז"ל הוא שגעון ארוך, א"כ אין יד העיון מגעת כלל למעשים שבהם יש שיתוף לכהן. אמנם כפי מחקרי חכמים רבים יש לצייר אוצרות תבונה ודעת ד' בכל פרטי המצות בסוד ד' ליראיו. וכן מטין דברי חז"ל בענין טעמי תורה שיקרים בעוה"ז קפויין יהיו לע"ל, וכמה מאמרים בזוהר מורים כן. ולפ"ז יש יחש גדול לפרטי המעשים עם הצד העיוני שבתורה ע"פ ההכרה העצמית, וראוי להורות ע"ז בהשתתפות עם הכהן במעשה אחר שכבר הקדים הצעתו בהכרת ההכרה המדעית, שאם שהיא פרטית ותלויה בבינת כ"א בפ"ע, היא כללית, שהיא בטוחה שכבר יביא יושר המעשים שכל האומה תכיר את המאור האמיתי שבדיעות שאליהם פונה התורה בכוונתה הכללית, "כי נר מצוה ותורה אור".

בויסק א', כא.[עריכה]

יסוד ביאורי תורה ודברי חז"ל, בזמן שהביאורים מורים אותנו ידיעות ישרות ומועילים להרחיב חכמה וכשרון, אינו בנוי על כונת האומר בפרטיות, דהיינו כונת הנביא בהנבאו וכן כונת חז"ל בעת אמירתם. והראי', שאפילו ביאורי תורה הקדושה אמרו על רבי עקיבא שחידש דברים שלא נתגלו למשה רבינו ע"ה. אלא שבנוי על תכלית רצון העליון שמאתו היתה נסיבה שנתישר ונשתלם. על כן לא נעזוב שום סבה שבעולם שמביאה אותנו להשתלמות ולא נשתמש בה להוציאה מן הכח אל הפועל. על כן לפעמים אמרו חז"ל ביאור על שם עיר, כמו טבריא שטובה ראייתה, לשלימות של שבח עיר בארץ ישראל, אף על פי שקרא אותה טיבריאוס על שמו. והוא ענין דייק בשמא דרבי מאיר, כי אין דבר שלא יהי' אפשרי להמשיך ממנו תועלת, והתועלת מכלל הכונה האלהית בודאי, על כן באמת גם בלישני דעלמי ובידיעות שונות יש למצא חפץ. מכל מקום מובן שאין להם דוגמא וערך עם מה שימצא בתורה הקדושה. ויש לומר שבהתפשט השלימות להתבונן בכל התורה כולה שאין לה קץ כמו לעתיד לבא, אז תמלא הארץ דעה את ד' ותתגלה מעלת תורה בכל דבר, כי כל פועל הוא מעשה ד', וכן כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, דהיינו פעולותיו, כי השם הוא באמת פעולה, כביאור הפילוסוף בגיה"מ דהפעולות הפעלם שמם.

אלא שקודם בזמן הוא ודאי הדרישה הפשוטה הבנוי' בכונת האומר, ומכל מקום אין לגנות הדרישה הרחוקה מכונת האומר, שאם מכונתו היא רחוקה אבל אינה רחוקה מכונת השם ית' שסבבה הסיבות שיבא מאמר זה לידינו ויעירנו על תועלת, וכל תועלת רוחני הוא קנין חביב מאד. ואם ראוי הוא להשכיל שהסבה שהוזמנה להרויח דינר אחד לא באה במקרה, כי השם ית' הוא נותן לחם לכל בשר ומשביע לכל חי רצון, איך אפשר שתבא במקרה סיבה מועלת תועלת רוחנית. אלא שהדברים מחולקים לענין שימוש התוצאות לענין מעשה, שלזה צריך בינה יתירה. ורבי מאיר שהי' נעלה מאד עד שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, הי' ראוי לדרש בשמא אפילו למעשה. וממוצא דבר נאמר, שהר"מ ז"ל קבל על מחלת הדור לדרוש במאמר דברים שלא כיון אומרם, המחלה ההיא יש לה גדרים, ולפעמים היא מעלה גדולה ועליונה, ומצאנו שלמעלה זו עלו חז"ל, והוא בנוי על פי אמתת דעת אלקים, וד' אלקים דבר מי לא ינבא.