פסקאות מרכזיות של הרב קוק בנושא אמיתות התורה

ראשון ליפו – פז1

בעקבא דמשיחא נאמר ועמדו רגליו, ומטו רגלין ברגלין, וכן נרמז ותגל מרגלותיו. והיינו המצב היותר שפל, והוא מכוון כנגד ההגנה הצריכה לדורות מתגרת דיעות רעות, שעל ידם מחבלי כרמים מחבלים את כרם בית ישראל. וכבר מצינו הגנות שפלות ערך לפי ערך הירידה בימי החורבן, שאמר ירמי' עברו איי כיתים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד, ההימיר גוי אלהים, וכן רמוז בתורה בענין מסית, אשר לא ידעת אתה ואבותיך, ופירשו חז"ל דבר זה גנאי הוא שאפילו אומות העולם אינם מניחים מה שהנחילום אבותיהם. והנה זאת ההגנה השפלה שהיא משתמשת כשכבר ירד המצב של הרוחניות עד שמטענות שכליות אין להבנות, יספיק הדבר המוסכם, וגם מזה הענין השפל אם אך יתקבל לענין שמירת התורה ולימודה כבר המאור שבה יחזיר למוטב, והוא בכלל הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. אבל בימינו ירד המצב באופן כל כך מסוכסך, עד שכל טענות שבעולם אינם מספיקים לשפלי הערך הנטבעים בתאוות או הנמשכים אחרי מסיתים, כי הם אורחים לחברה למהרסי אמונה בכלל העולם גם כן, ולומדים מזה דרך הגויים. ולהרימם עד כדי דעת ההבדלה שבין ישראל לעמים, הרי זהו ענין העלי' שאי אפשר לבא לה כי אם על ידי גבורתה של תורה. והנה כל כלי המלחמה צריכים לגבורת השכל, אם כן יש מקום לשכל להשכיל ולהבין, לשנן וללמד, עד כדי הכרת הטעות. אבל דבר אחד יסודי של כפירה בימינו צריך לו חיפוש של מזור איך להציל ממנו גם כן באופן נמוך, באופן שעל ידי זה האופן נוכל להעלותו ממעלה למעלה. הירידה היא הכפירה בתורה מן השמים הבאה לרגלי בקורת כתבי הקודש, שמנקף לב כל כושל ורפוי הרחוק מתורה ודעת את ד'. שכל זמן שמצייר כתיבת התורה על ידי משה רבינו ע"ה ובזמנו, כבר עומדים כל הנפלאות שבה לימינו לסעדו. אבל כיון שמחליט מה שאי אפשר גם להעלות על הלב עם הלימוד האמיתי בתורה, שכל התורה נכתבה חלילה בזמן מאוחר, שוב נופל אצלו כל היסוד של חיובי השמירה, והולך מדחי אל דחי. לזאת הנגע אין עצה אחרת נמצאת כי אם לדרוך על פי דרכן של רבותינו הראשונים, הרמב"ם והחובת הלבבות, האחרון בענין כמה דעות של כפירה שעמד לנגדם על דרך המניעה וגם על דרך ההסכמה, כלומר שבירר חיוב קבלת עול תורה גם אם יוסכם חלילה לדעתם. וכיון שאין מקום לפריקת עול, שוב מסתלקת הפריקת עול, ואור האמת נראה בטהרו, והמאור מחזיר למוטב. וכן עשה הרמב"ם ז"ל בענין שאלת מציאות השי"ת וחידוש העולם, שהניח יסוד המציאות של השי"ת גם לדעת הקדמות, מפני שלדעת החידוש הענין מבואר בגלוי יותר, ואחר כך השכיל לרפף יסוד הקדמות גם כן. כן אנחנו צריכים להראות חיוב שמירת התורה וקדושתה אפילו עם קבלת כל טענות של טעות של מבקרי כתבי הקודש. מכל מקום אומה זו הישראלית שכל כך פעלה להודיע שם השי"ת בעולם על ידי מציאותה, והיא עומדת בקיומה, ראוי לקדש ברגשי קודש את כל מה שהוא מתוצאת רוחה, וכל מה שהוא יותר נמזג ברוחה ודבק בחיי נפשה ראוי לכל אחד מבאיה לקדש ולקיים. וזהו בודאי חפץ עליון והנהגה מוסרית עליונה ומצלחת, תראה שכן אנו מרגישים, שהרי אנו מקיימים גם כן דברי סופרים ואפילו מנהגי ישראל שאין בהם משום הלכה למשה מסיני כלל, כי אם מפני שיסוד אמונת השי"ת הבא לנו ולכל העולם על ידי מציאותנו ויחוסינו הדתי המוסרי, הוא פועל עלינו להשכיל שכל מה שהננו נוטים להרחבה של זהירות בעניני הדת והתורה, שזה מורה ביותר שאנו מכירים את ערך פעולתנו על ידי זה לעצמנו ולעולם, הרי אנו מקדישים ומקושרים לה בשמחה ולב מלא גאון לאומי מיוחד לנו. נפש אדם מישראל ישתלם בזה. הוא שומר תורה ומצות באהבה רבה, וכיון שהעילה של פריקת עול מתבטלת, הוא מתקרב יותר אל התורה ולימודה, ואז הוא מכיר את האמת הגדול כי דבר ד' עמנו, וכי אמת היסטורית היא כל מפלאות תמים דעים אשר הגדיל לעשות עמנו, בחסדו ואהבתו וחמלתו הוא גאלנו, וממילא יסורו מלבבו כל המון מחשבות טעות ושקר, ויכיר וידע אמתתה של תורה ודרכיה, ורוחו יתקדש להגיד לו הרשום בכתב אמת, ותבא חכמה בליבו ודעת לנפשו ינעם, ואור תורת השי"ת ואמונה שלמה תהי' מעוזו מלב מלא אהבה. והי' אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ד' היא אוצרו.

ראשון ליפו – צא1

ארבע טענות מזויפות יש לה להכפירה:

האחת, שקבלת עול תורה ומצות גורמים לפי דמיונה קדרות הנפש ועצבון.

הב', סכסוכי הדיעות שיש מסיבת חילופי הדתות, שכל אחת טוענת שהיא אמיתית, ומזה מתרפה אצלם יסוד האמונה בכלל.

הג', מפני המדעים החדשים שנראים משונה מציור הבריאה שבתורה, וכיוצא בזה.

הד', מכח בקרת כתבי הקודש שנחלש על ידי זה יסוד תורה מן השמים ח"ו.

והתשובות עליהם המה:

לטענה הא', באמת הצדיקים הגמורים והחכמים האמיתים הם מלאים עז ושמחה וגבורה, אם כן החסרון הוא רק במקבלים שמתרשלים בשלמותם. על כן צריך להוסיף יראת ה' ודעת, ויזכו לגבורה ולצהלה.

הב', באמת כל דת יש לה איזה ערך וניצוץ אלהי, ואפילו עבודה זרה יש לה ניצוץ טוב מפני המוסר המועט שיש בה, אלא שהמדרגות הולכות ועולות, כמו שמדרגת בעלי חיים מתחילים מחיי הרמשים היותר נמוכים עד האדם הגדול והחשוב ביותר, כן מתחילים ערכי הדתות משפל ההערה הקטנה של איזה נטיה מוסרית עד שלמות הנבואה של אדון הנביאים עליו השלום, ובינתים ישנם מדרגות רבות. אם כן אין כאן סתירה כלל, ובאמת רוב הדתות אפשר שהם טובות לפי מצב האומות שלהם. שהאומה שהיא נמוכה בערך שלמות נפשה במוסר והכשר להשגת אלוהות בטהרה, צריכה דתה גם כן להיות נמוכה לפי מדתה. וכח האלהי המלא התגלה בסגולת כל העמים, עם ד' אלה, אשר לא היה כדבר הזה ולא נשמע כמוהו. הניסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה, ביד חזקה ובזרע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ד' אלהיכם במצרים לעיניך.

הג', צריך לדעת צורת הנבואה לאמתתה. נדע שאין לה עסק כלל עם מדעים שאפשר לחקרם במשך הזמנים עם השכל האנושי, וכל מה שנמצא בתורה הוא לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמע, לפי מה שהוא מפורסם אז, כדי לשכלל דרכי המוסר. ותחת הדברים הפשוטים גנוזים דרכים רחבים לעיונים אלהיים שהם יסוד התורה ומגמתה, ויכולים אנחנו ללכת במרחב בכל דרכי החקירה.

הד', אף על פי שהאמת הוא ככל קבלתנו שלא נשלחה יד בתורה הנשמרת תמיד בזהירות רבה, מכל מקום אפילו לדעה הנפסדה שנכתבו איזה פרשיות בזמן מאוחר או שנפלו חלילה איזה טעיות סופרים, אין זה נוגע כלל לכלל התורה וקיומה, כי כללות קיום התורה תלוי בקבלת האומה, והאומה קבלה ומקבלת עליה באהבה, והאומה שמה את התורה ומצותיה כמו שהם נמצאים אצלינו לאות ברית אמונתה לאלהים. על כן אי אפשר כלל ליחיד להוציא עצמו מן הכלל, כי כן כל ענין קשר ברית שנערך לפי ההסכמה הכללית, והמעשים המוסכמים דומים להסכמת הלשון והמוסר המוסכם, שהיחיד אינו יכול לשנות נגד כלל החברה, וכשישנה יהיה חומס נפשו. על כן אנו מבינים יפה שהקישור האלהי שבתורה הוא לפי כל אותן הענינים ממנה שהגיעו לנו, ואין הבדל כלל איזה סיבות שיהיו בדבר עד שהגיעו לנו הדברים בצורה הזאת, מכל מקום כיון שהדברים נארגים בתורה הם נכללים בקדושה האלהית, שבזה ישראל מצוין מכל העמים שמציאות האומה היא קשורה בקריאת שם ד' אלהי עולם שעליה נקרא. על כן כל המצות כולם שהם נקשרים בקשר אלהי, כיון שהם קשורים בתורה ונכתבים בה, הם כולם אחוזים בברית ד', והשומרם הוא שומר הברית והעובר עליהם הוא מרשיע ברית. ואם ישנם דברים שימצא צורך להחמיר או להקל באופן אחר קצת, הלא הדבר מסור לבית דין כשיש טעמים נכונים אפילו לעקור דברי תורה בקום ועשה, ובלא בית דין מוסכם כללי לאומה כולה בצירוף מעוז לאומי כבר ודאי אין ראוי לשבור המרכז הרוחני של האומה במאומה. וכיון שאין מקום להריסה ממשית אפילו עם הדעות היותר רעות, שוב אין מקום להתגברותם כלל. וכשמתקיימת התורה בישראל נעשה ההרגש כל כך זך וטהור, והקישור לתורה גם כן גדול, עד שמשכילים בהשכלת אמת בידיעה פנימית שאין מקום כלל לכל אותן הערעורים, כי מכירים את יד ד' הנטויה עלינו, ואשר הפליא עמנו מאז ועד עתה להדבק בו באהבה. ומתוך ההכרה בגדולתה של תורה מכירים אלהיותה, עד שכל הגמגומים מתבטלים מעיקרם, וישראל עושה חיל, ותורת ד' מעוזו.

אלה הם ארבע שרשי הכפירה, שכל ענפי הכפירות כולם מסתעפים מהם. והנך רואה שהם דברים בטלים, שאין בהם כח להקליש שום קשר של קדושה ושום חיוב מעשי. שבאמת עיקר כריתות הברית היא קבלת האומה, שהוא יסוד תורה שבעל פה. וזה הוא השער לד', שכאשר כח של תורה שבעל פה קיים, באים ממנו לכח תורה שבכתב. ותורה שבעל פה התלויה בקבלת האומה כבודה מציאותה וחפצה האדיר בכללותה, זהו ברית עולם גלוי לישראל נגד כל באי עולם.

מובן הדבר שהיקר והקדושה של קבלת כל אומה יוכל להיות יקר אצל בניה, מכל מקום הכל נערך לפי היחושים האלהיים שיש לאומה, ואין אומה בכל העולם כולו שיחושה האלהי כל כך אדיר ונשגב כישראל. על כן הוא עם קדוש לד', ודרכיו הם דרכי קודש והם מושרשים בקדושה, ומכל שכן כשהם נכתבים בתורה ומתפשטים ממנה שמוסיפים בזה תוספת קדושה על הקדושה הקבועה בעצם האומה. והתקדשתם, והייתם קדושים, כי קדוש אני ד' אלהיכם. ועל זה אמרו חז"ל שהקב"ה נתן שתי עטרות בראש בניו, עטרת קדושת התורה וקדושת האומה מצד עצמה, והיא שמירה של חותם בתוך חותם המובטח ממגע זרים ופריצים המחללים את הקודש, כי דרך הקודש יקרא לה, ופריץ חיות בל יעלנה.

וחוץ מכל אלה, דברי הכופרים המעלילים הם דברי חלומות והבאי בעיקר הענין, ואינם עומדים בפני הבקורת הישרה והחופשית באמת. ואמתתה של תורה כפשטה, שנכתבה מרועה נאמן על פי ד', היא אמת גלויה לעינים, שהיא עומדת לנזר ותפארת ישראל, נוסף על הערכים של החיובים המעשיים שהם חזקים ועומדים באין שום אפשרות לכל רוח שבעולם להזיזם ממקומם אפילו כמלוא נימא.

הנה נכבשו לפנינו בקצרה יסודי שרשי הכפירה, וההירוס הגמור לכל סורי הגפן הנכריה הזאת האוכלת את ישראל ואת כל העולם בקלות דעתה. צריך לזה עבודת דורות קיבוצית, בצירוף חכמים ישרי לב ונבונים, דורשי אמת באהבה גמורה. אז על נקלה יותץ המגדל של זוהמיות הכפירה ממסד ועד הטפחות, לפרטי פרטיותיו, בדעה ובהשכל. בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות, לא יקומו אשרים וחמנים. עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ד' לאורך ימים. ומכל מקום לנבונים מספיקים הדברים המעטים שדברנו לעקור גם כן את כל פרטי הפרטים הנוגעים בנחלת ד'. עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ד' לאורך ימים.

ראשון ליפו – צא2

הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהם מתעסקים בה המאור שבה מחזירם למוטב, בזה יכלל שמירת התורה בין בלימוד בין במעשה, מכלל שיש פנים בשמירת התורה ולימודה אפילו בעזיבה היותר נוראה שיוכל כל רשע וכל כופר להעלות על דעתו להרעיל על ידה לבבות. ומכל מקום כיון שתהיה התורה נשמרת, הננו בטוחים שיתבטלו כל החלומות הרעות של המחשבות המקולקלות, ואור ה' הבהיר המלא חיים יופיע להחיות לב נמהרים. כי כמו שבמלחמה חומרית תחילת נפילה ניסה, כך גם כן במלחמה רוחנית. ואם לא יבואר איך על המשמר יש לעמוד בכל אופן, בכל עז, ושאין שום כח כלל שיזיז את ישראל משמירת התורה, אז אין כאן ניסה, וכיון שאנו עומדים במערכה הננו יכולים להתראות פנים גם עם האויב היותר מסוכן, ובטוחים אנו בעז ד' שנכריע קמינו תחתינו, נשחקם ולא יוכלו קום, יפלו תחת רגלנו. ומניעת הצורך בניסה נובעת תמיד משני הצדדים של הגבורה, שהיא חרב פיפיות, היינו מצד המניעה, ומצד ההסכמה, שעשה כן החסיד בחובת הלבבות וכן עשה הרמב"ם במורה נבוכים, איך לאמת את הדברים העקריים אפילו לפי דעת האויבים הרוחניים, ואחר כך באים לבטל את הטענות העיקריות הרעות עצמן, שהוא כענין גידוע עבודה זרה וההשרשה אחריה, שתחילה צריך לגדע, ואחר כך לרדוף ואחר כך לשרש. הא כיצד, הרי גם הרע שברעים כשבא להסית לסור מדרך ה' בין בעל פה בין בכתב, צריך על כל פנים שיקדים לעצמו הודאה ביסוד המוסר של היושר הטבעי, ובזה ישראל כבר עושה חיל. אפילו אם יבא נבל האומר בלבו אין אלהים לומר מה צורך יש בכל העבודה המקושרת לשם שמים, להודיע שיש אלקים בארץ, שזהו עיקר מגמתם של ישראל, נאמר לו אפילו לפי דעתך הנבערה כבר השגנו שהלמוד שיש אלקים בעולם מביא לעולם טובה ותיקון, כי האדם הוא עיר פרא, ורק מיראת אלהים ימנע בתחילה מכל דבר רע של גנב רצח ונאף וכיוצא בזה. גם הרעיון האלהי יש בו המון רגשות מעדנות את רוח האדם, על כן מוסיף לו הרחבת דעת ועדינות רגש, גם מניח את רוחו בכל עת צרה בתקוה ובטחון. וכיון שישנם טובות כאלה לכלל האדם מזה, הלימוד הזה הוא דבר טוב, וכיון שבכל המופתים המדומים של המינות שיהיו עולים על הדעת להיות בעולם הלא גם הנבל בעצמו יהיה מוכרח להודות שלא יוכל לעשות מזאת הידיעה כי אם לספק עליו את האמת הברורה, אם כן אם דרוש מסופק יש בו כל כך דברים מועילים, כדאי הוא להכריעו בתור ודאי ולהרחיב בו לימודים ומעשים שישרישוהו בלבבות בשביל הטוב הכללי הגדול היוצא מזה. ועל זה לא יוכל לטעון שום מין שבעולם דבר.

וכיון שכבר אין טענה מעשית, שוב האמת עצמו הוא עד לעצמו, כי איך יתכן שדברים טובים לכלל האנושי, שהם כל כך נאים, יהיו נשפעים דוקא מציור שהוא נגד המציאות, על כן ההכרעה הזאת עצמה גם כן מטה היא כלפי הודאות של הכרת מציאות השי"ת. ואחר כך תצרף לזה כל המחשבות הטובות והמופתים המוכרחים של כל הפילוסופים הטובים, שכשהם מצטרפים עם הנטיה הטובה הקבועה הם מאירים מאד. אחר כך תצרף לזה בתור נזר ועטרה עדותן של ישראל, שהיא עולה על כולם, וחזור לאחוריך לראות את החשך ואת האפלה, את היאוש והרשעה, שתהיה מוכרחת לבא לפי דעת המכחישים, שאין להם כלל על מה להיסמך כי אם על מה שאינם מרגישים בחושם הקטן את הנשגב והקדוש מכל. אז יסור כל צל כהה מכל לב מדעת אלהים ואמונה שלימה באהבה ובבירור. וכיון שדעת אלהים יקרה כל כך, ומביאה טובה לכלל האנושי, וביחוד היא מביאה טובה לישראל שהם נקשרים בידיעה זו בעבותות אהבה עמוקה ובה כל קיומם, על כן כל מצות התורה ודרבנן הם או הרחבות ודרכים שהאמונה בשם השם ית"ש תחקק יותר עמוק בלב ושכבוד שמים יהיה מצוייר יפה יפה, או דברים המחזקים את כח האומה בחומר או ברוח, בהוה או בעתיד, ועל פי רוב בכולם יחד. על כן תשמור באהבה רבה כל דברי תורה, וכיון שהשמירה באה מתוך תלמוד, תרבה בלימוד, וכיון שטובת הכלל הוא שיהיו רבים מבניו מודרכים על פי הדרך הטובה לו, תרבה גם כן להגדיל תורה. וכן תלך ממדרגה למדרגה, עד שיזרח עליך האור הבהיר של כבוד השי"ת, אמונתו ואהבתו, באופן נעלה מכל מופת וידיעה, ויתקים בך ובו תדבק.

ושמא יאמר לך הנבל כי זאת הנטיה שהנך נוטה לחקק על לבביך אמונת אמת, יסודה הוא ברפיון או ביראת עונש מדומה, שאין בה שלמות וגבורה, אף אתה אמור לו שתוכל לצייר בנפשך סילוק כל פחד וכל עונש, ומכל מקום אינך חפץ להנתק מעם ד' אלהי ישראל, כמו שאין אתה חפץ להנתק מאומתך בכלל, ומהוריך אשר אהבוך בפרט. אם כן זאת הנטיה היא נטיה טובה, ישרה ואנושית, והיא מסייעת לאגור ולאסוף את כל ניצוצי אור האמת, שיאירו את מחשכי לבביך לדעת את ד' ודבר קדשו ומצותיו.

על כן אהבת שם ד', דהיינו אהבת הלימוד והידיעה של מציאות השי"ת ודרכיו, וכל המכשירים המביאים לזה, הם קודמים בזמן לאהבת ד'. ומשאדם קונה לעצמו בחשבון ודעת וקנין אהבת שם ד', יבא גם כן אחר כך לאהבת השי"ת בעצמו, דהיינו בהכרת האמת של המציאות האלהי מצד עצמו, שזהו המקור לשמו הגדול ב"ה.

אגרות הראיה / כרך ב / תעח

מאז הנני רואה חוב קדוש להשריש בלב כל מעמיקי דעת, שהבסיס של היהדות הוא הראשית והאחרית, וגופי-תורה, שהם ראשית- כל פשטי תורה שבכתב ביחוד, עומדים הם ומשתלמים מלשד הראשית והאחרית גם יחד. הראשית היא העריגה האלהית שכל בעל רוח כביר משתוקק אליה וחפץ להרשימה בכל תכני-חייו, שהיא מושרשת בצורה מאירה הרבה בחיי האומה המיוחדת מני אז לנשיאת דגל-קודש זה ברמה, בחרף-נפש ומלחמה כבדה, וכל השאיפות הרוחניות העדינות הנן קשורות לעריגה עליונה זו בקשר- של-קיימא ובעילויה הן מתעלות. והאחרית – סדור החיים המעשיים וההסתכלות העולמית הפנימית, המיוחדת לישראל, שהיא צריכה המון מעשים, מצות ומנהגים מיוחדים, המשתלשלים מתוך השורש הכביר העליון של הראשית, מקבלים ממנו השפעה ומשפיעים ג"כ עליו, כדרך שבריאות-הגוף משפיעה על חיי-הרוח. התורה בכל מדרגותיה, בתורה נו"כ, בחלק הספורי שלה ובחלק המוסרי והחוקי, היא משלמת את כל זה. המסורת בכללה מביעה אמת גדולה המיוסדת על חבור הראשית עם האחרית, ומתוך הכלל הפרטים מתבארים. ואם לאותם שהם מדקדקים רק בפרטי-דברים נעשים כמה דברים קשים, מוזרים וסותרים, מה לנו ולהם ? וכי דבר גלוי ופשוט הוא מהלך הנבואה ורוה"ק ? וכי יודעים אנחנו את כל צפונותיהם, או אפילו איזה חלק מהם בברור הראוי לערך השגוב שלהם ? או אם יכולים אנו להגביל את עמקי מטרותיהם ? אנחנו עמלים לישב עד כמה ששכלנו מגיע, אבל מה שנשאר סתום בפנינו – היוכל מקום-מאפל זה, שיסודו בעינינו הכהות, להחשיך את אור השמש בגבורתה הכללית, שמכללותה דוקא אנחנו לוקחים חיים ועז ? לא יקירי, כלך מדרך זו, אל יבהלוך רעיונות כאלה. ואם אין כל יחיד יכול להציב גבול מדויק בין מה שהוא בדרך משל בתורה ובין מה שהוא ממשי,-בא החוש הבהיר של האומה בכללה ומוצא לו את נתיבותיו לא בראיות בודדות כי-אם בטביעות-עין כללית. ואם נמצא בתורה כמה דברים, שחושבים אחרים שהם לפי המפורסם מאז, שאינו מתאים עם החקירה של עכשו, הלא אין אנו יודעים כלל אם יש אמת מוחלטת בחקירה הזמנית, ואם יש בה אמת, ודאי יש גם מטרה חשובה וקדושה שלצרכה הוצרכו הדברים לבא בתיאור המפורסם ולא המדויק, כמו שהוא פשוט במושגים הרוחניים ובכמה יסודי מעשים, ש"דברה תורה כנגד יצה"ר" או "לשבר את האזן", ועל כולם חכמה אלהית" חיה וחביבה מופיעה.

במטותא מנך, חביבי, השלך מעליך בבת-אחת את כל העבותות של דמיונות- שוא, שמסבבים החיטוטים והניקורים שבלא רוח-חיים, שנספגו בנו מטיפולם של גויים שטמאו בידי עשו את שמנינו הטהורים. השכל הבהיר המקיף ולבת-אש- קודש ההרגשה הטהורה, המקושרים בקשר המעשים והתורה, בחבתה ותלמודה באהבה, בגמרא. וסברא, בהלכה ואגדה, במקרא משנה תלמוד ופוסקים, יאירו תמיד את דרכך בחיים, ובחבל מלא חיים ואורה זה תמצא הרבה יותר את האמת והיושר הטהור, שכ"כ נפשך היקרה צמאה אליו. 

עמוד קכ

נאמנת היא לנו האומה בכללה, במסרתה המשומרת עמה, המתאימה עם גודל-רוחה ואומץ-לבבה, לעמוד בפני כל דגלים כולם. ובמה נחשבו כל ההשערות הבאות מעולם חול ומגושם לעומת הצחצחות האלהיות ברום-עוזן? וחוץ מכל אלה, להתורה והמצוה, המעשית ההרגשיה והשכלית, וההזנה של הדמיון הטוב, ההולך כעמוד-אורה גם הוא בחיי הכלל והפרט, כבר מסומנים הם הראשית היותר עליון: תורתו של אברהם אבינו, שקדמה לכל המאורעות המאוחרים שהשלימו את צביוננו בקהל רב, והאחריות המעשי, ההולך ומתחבב בחבת-קודש, לפי הדר- שיבתו וריבוי הדורות, שאצרו וחסנו בו את תכן חייהם האציליים. את הכללות אנו מכירים בבירור ובעז, והיא מחיה בנו, בצירוף החינוך והחפץ הרוחני המקורי, את הפרטים. אבל את הצביון הפרטי של הנבואה ושל רוה"ק אין אנו מכירים עדיין, ואין אנו יודעים אם הסתירה אי-אפשר להיות בהרצאותיהם, כשם שאינה צריכה להיות בהרצאות הגיוניות משובחות, או שמא ההופעה העליונה מכל מה שבתיאור- שכלנו היא גבוהה ג"כ מתנאי-השלמות שלנו, וכל הסתירות הן מיושרות אצלה, בלא שום צורך בישובים הגיוניים. כי המציאות אינה מפחדת מהסתירות כמו המדע, מפני שהיא גדולה באין ערוך ממנו. זאת היא גאותה של האמונה, הבאה אחרי ההסתכלות היותר חפשית, המבקרת את החופש באור-הדעת העליון. ע"כ, חביבי, איני רואה שום צורך להכנס בפלפולים של ישובי הסתירות, אע"פ שבודאי גם זה מקצע נכבד הוא "ודרוש וקבל שכר" אבל אין כאן עיקר נקודת החיים כ"א במעמד הכללי השואף לרוממות-אין-קץ, ומחיל אל חיל ומאור לאור ילך בתוקף גבורתו, ו"צדיק באמונתו יחיה".

פרק י"א – שבת

עין איה / שבת ב / פרק תשיעי / ק.

 שבת דף פט ע”א

שוב מה כתיב בה, "זכור את יום השבת לקדשו", כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות. התכונה שעל ידה האדם הוא משלים את העולם ומשכלל את ההויה, היא מתגלה בכשרונו המלאכותי, שבזה הרי הוא כח פועל בהבריאה, וכמו שותף להקב"ה במעשה בראשית ע"י כח המחדש והמצייר שחקק בו אדון כל המעשים ב"ה. והחידוש הזה שבתכונת האדם, שנתגלה בקרבו ע"י מעין בינה של מעלה בפעולותיו הגופיות, הרי הוא מעיד על כשרון רוחו ופעולותיו המוסריות שבהן הוא משכלל את היצירה באופן יותר נעלה ונשגב מאותו השיגוב שהוא משכלל אותה במפעליו המלאכותיים בשליטתו על החומרים והכחות שבטבע. וזאת היא תעודת השבת, שהיא שביתה חמרית המשיבה את כל הכחות המעשיים וכל ענפי כשרונותיהם אל עצמותה של הנשמה, וכח יצירתה הפנימית הולך עי"ז הלוך וגדול. ובריאתה העליונה של המנוחה הרי היא היצירה היותר אדירה השקולה במשקל כפול באין ערוך לריבוי ועילוי, נגד כל היצירות המלאכותיות שמפליא בהן האדם לעשות בחכמתו המעשית הנפלאה. ולתמם את החזון הנשגב של מנוחת עולמים שבסוד היצירה, בא השבת בתור המקור של כל ברכה, של כל שפעת חידוש ומקור חיים המיוחד לישראל ברוממות קדושתם, "לדעת כי אני ד' מקדישכם" 1, אשר עז בידם לשכלל את ההויה כולה, לחדש את כחה, להוסיף אורה ויפעתה ממעין החיים של הברכה העליונה. והשביתה של השבת היוצרת את היצירה המובחרת שמרכז התורה תלוי בה, הרי היא מאוחדת בכשרון המלאכה אשר לאדם שהיא מתעלה בישראל למלאכת ד', להשתכללות כל היקום והוספת יפעתו ועלייתו התדירית העליונה העולה למעלה למעלה. אבל המלאכים, כשם שהם אינם בני מלאכה, כשם שאינם עלולים לחדש כלום בההויה והיצירה, הם הנם רק משרתי ד' עושי דברו 2, להמשכת החיים שביצירה ע"פ סדרם וחוקותיהם הקבועים, כן אין בידם להוסיף שכלול ויפעה בכל המון עולמים העולים למעלה, העומדים בסולם הישות למעלה ממדרגת היצירה. וכשם שאין בהם מלאכה כך אין בהם שבות, ואין התורה שכתוב בה "זכור את יום השבת לקדשו" נאותה להם. כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות.

1 שמות לא, יג.

2 עפ"י תהילים קג, כ.

עין איה / שבת ב / פרק אחד עשר / יט.

יט. שבת דף צז ע”ב

תניא, רבי אומר, "דברים", "הדברים", "אלה הדברים", אלה ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני. המלאכות בכללן באות מתוך פרודו של עולם, במצבן שהן עומדות, כל זמן שמלאכת ד' העליונה עדיין לא נתגלתה עלינו בכל כבודה והדרה. אור השבת בא להודיע את קדושת האחדות העליונה המופעת בעולמי עד, מראשית ועד אחרית כל, מכח זיו העליון של אל חי ברוך הוא.

למעלה מכל דברים וענינים בכלל, מנשאת אותנו קדושת האחדות האלהית הנפלאה, אשר כל לב ובשר אליה יערוג בצמאון אין קץ, "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" 1. וביותר מכל תרוממנו סלה מעל הצד השטחי והמגולה שבדברים, מצד החלש המתגוון לעינים הכהות, שההכרות השקריות הנן הפועלות על ידם את פעולותיהן, עד אשר יבא יום ויגלה אור האמת, "ולא יכנף עוד מוריך" 2, ו"לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך […] כי ד' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך" 3. וק"ו שהפרוד של הדברים, ערכם הניתק מעל הכל, שהוא מכון של כל עמל ויגיעת בשר, שהוא צריך להתעלם מאור קדושת השבת המופיעה ביקרת כבודה. רק "דברים" בסתם, ו"הדברים" בגילויים, "ואלה הדברים" במספרם ופרטיותיהם, נגאלו בתור הכנה לעילוי העולם העתיד לבא, בהתרוממותן של כל ההוייות למקורן, ובאיחודם של כל הנפרדים במקור אחדותם, ע"י מעשה המשכן, שגדול יום הקמתו כיום שנבראו בו שמים וארץ 4. ועל כן מקושרים הם הענינים, ו"דברים", "הדברים", "אלה הדברים", אשר נאמרו במעשה המשכן, שם גנוזים הם ערכיהם הפנימיים של ל"ט המלאכות שנאמרו למשה בסיני, שיתעלו ע"י ראשית קדושת המשכן, לאחרית יום שכולו שבת ע"י קדושת השבת בישראל לדורותם.

1 תהילים סג, ב.

2 ישעיה ל, כ.

3 שם ס, יט כ.

4 מגילה י, ב.