פסקאות מרכזיות של הרב קוק בנושא עבודת המידות

קובץ א' – שיב – מידת הענווה

השמחה העליונה מתגברת דוקא ע"י ביטול גמור של מהות עצמו, מפני שהנשמה מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית, והחפץ מתגבר לאשתאבא בגופא דמלכא, בשלמות אין סוף של נועם העליון. והיא הענוה הגמורה והשפלות העמוקה, שהעצמיות היא בה רק שירים, כלומר ענין של חסרון שנשאר בלתי כלול בשלימות העליונה. משים עצמו כשירים. והרגשה זו היא ההרגשה המיוחדת לישראל, שהם ממעטים את עצמם בכל גדולה הניתנת להם.

קובץ ה' – כד – ענוה וגאוה

הגאוה המזוהמת היא שקרנית, שהרי היא באה ממקור השקר הכפול, שקר יסודי, משכחת גודל אין סוף, ושקר ענפי, שאחרי שהכל מתקטן ונאפס, איפה הוא הגודל והישות של הפרט. והענוה כוללת גאות אמת וענות צדק. הזכרון באור אין סוף, המתגבר, מבליט את האפסיות הפרטית, ואת האפסיות של כל היש העולמי, לגבי מקורו העליון. ומתוך אותה הענוה באה השמחה על ידי מחשבת החשיבות של היש, שבסיסו כ"כ חשוב וגדול, וממילא ערכו מזריח על הכל. בד' תתהלל נפשי, ישמעו ענוים וישמחו.

קובץ ד' – עט – אהבת הבריות

כל מה שההסתכלות הרוחנית נעשית יותר טבעית לאדם, נעשות כל הבריות יותר חביבות ונכבדות בעיניו. כי הרוחניות החיה שבכל בריה, יקרה ונשגבה היא למאד, וכפי בהירות הסכיה הרוחנית, מתנוצצת התכונה העצמית והמהותית של כל בריה נגד עיניו, ואין כל גוף מוגלם יכול לעלות בכבודו, גם כשיהיה מלא חמדה חיצונית עד אותה המדרגה החמודה, שניצוץ קטן רוחני שבצעיר שבבריות מגיע אליו. ואהבת החיים ואהבת הטבע, אהבת האדם ואהבת החברה, האומה, המשפחה, העצמותית האידיאלית של עצמו, הולכות ומתפשטות, מתאחדות בזיו חיי החיים ומושפעות ממקורו. וכל מבט, כל שרעף, כל הגה וכל תנועה, המושפעת ממלא חיים של עצמיות חשובה ועליונה של בעל הסתכלות אצילית זו, מלאים הם חיים, ברכה, אושר וכבוד. וזהו רז היקר הסגולי, שמיחס העולם הגדול לאנשי קודש, שהם הם האוהבים והמכבדים הגדולים של הבריות, שכשהם באות להכרה זו, מקיימים הכל בהם. כי מכבדי אכבד, ואני אוהבי אהב.

קובץ ה' – קו – היחס לעושר ועוני – עושר ועוני פנימיים

קדושת הפסח מרשימה את עומק הטבעיות של האמונה האלהית מראשיתה, וכל סעיפיה, שהם כל התורה כולה, וכי כל הניגוד והכבדות שכל העולם פוגע בה, איננו כי-אם מפני השאור שבעיסה הראשונה, חטא האדם בכללו. והעולם הולך ושואף לתיקון מוחלט, שאז יוכר מהי הטבעיות המוחלטה של האדם, יוכר העושר שבעוני, יוכר איך כל רשמי החוץ אינם אלא מדלדלים את התוכן הפנימי. והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ד'. וכשהעושר שבעוני מושרש הוא יפה, אז אין כל עושר מזיקו, כי-אם מוסיף הוא עליו את עושר העוני, את העשירות הפנימית העצמית, שאל זה עורג כל העולם באמת לאמתו, אלא שאיננו מכיר עוד את עצמו, וחושב הוא שישקיט את צמאונו בעושר, ברכוש קנוי והוא לוחם ומתמלא איבה קנאה וזעם, יראה ופחד חיצוני, המרשש את החיים ומאבד את טוב העולם. וכל-זה בא מפני שאין בו כח להכיר את פנימיותו ואת עצמת רצונו בעומק פשטות עושר טבעיותו, שהיא עושר העוני, הכולל בקרבו את כל מיני העשירות שבעולם. הטבעיות הפשוטה של ההשתאבות האלהית, הכוללת את כל ההרגשה, את כל החיים, את כל המפעל ואת כל השכלול, המזרז את הכל להגדיל מעשים, ולשכלל עולם בגשמיותו ורוחניותו, מתוך דחיפה פנימית של שלום והשקט, המכוננת סדר חיים אישיים וקיבוציים. מראש מקדם בזוהר של שכל ושל מטרה מהוגנה וקבועה, המקדשת את החיים מראשית יצירתם, המרבה נשמות פועלות בשביל הגודל המוכר ומסוים, שאין בו שום סמיות עינים כי-אם בהירות ועצמה, ברירות וצלילות הדעת, תגבורת כח של תיקון עולם ותיקון עולמים, הכברת טוב והוספת פאר ועונג מרגע לרגע, פתיחת מעינות מלאות חיים והוד אהבה מלאה, רעננה וקדושה, ומילוי מפעל, מעשה ועבודה, מתוך שמחה, עדינות, תפארת וזיו משוכלל ומתעלה. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת.

קובץ ו – 'קנח -הגאווה חיובית

שורש הגאוה הוא בקדושה גדולה, היא הגאוה הקדושה. מתגאים אנו בד', באלהים הגדול חרב גאותנו, מתגאים אנו ביחד עם כל העולמים, עם כל היצורים, כי כולנו יצורי אלהים חיים אנו, כולנו הננו קשורים באור החיים השלמים העליונים, כי סוף הכל להאגד בחיי כל. מה רבה היא ההארה המפוארת של מקור חיי העולמים, ההולכת ושוטפת על הכל. מתגאים אנו בגאות ד'. גאות ד' היא מקור הענוה, מקור השלום, אש אוכלה המכלה את כל הזוהמא של גסות והפרדה. של כל טומאת רעיון, של כל חולשה וטמטום, אור ד' ויאר לנו, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה.

קובץ ו – ריד להיות אדם כללי

האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, כי שם מלא חל על עולם מלא, ולית שכינתא שריא באתר חסיר, וכיון דבאתר חסיר או פגים לא שריא, איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנכית לבדה. והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, בצרורא דלעילא דביה חיי כולא, הוא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים, ומתענגים על ד'. והם צריכים להתחזק לדעת את עצמות רצונם, ושלא לעזבו משום מניעה שבעולם, רק תמיד יגדלוהו יקדשוהו ויפארוהו, ויזכו לברכת ד', מיסוד בכל מכל כל.

קובץ ז' – כ – אושר והסתפקות במועט

באור תחיית המתים סרה הקנאה מיסודה. לעתיד לבוא נאמר ונתתי לכם לב בשר, לב בוסר בחלקו של חבירו. מתברר אז הגורל המוחלט של כל יחיד, ורואה הוא את אשרו במילואו במנת כוסו. מי שבא עד הרום הזה, שאור תחיית המתים מתנוצץ עליו במילוי, כבר סרה מדת הקנאה ממנו מיסודה, ואין עצמותיו מרקיבים, מאחר שסבת הרקבון, שהיא עצבונא דגופא, הבלי דגרמי וקטנות הנחשית, בטלה ממנו, ורואה עולמו בחייו, ולבו שמח בכל עמלו, הרי הוא טוב עין במלוא המדה.

קובץ ו' – קפז – גאווה ועבודה זרה

הגאוה והאכזריות הן המדות היוצאות מהתכונה האלילית. הסביכה של הדעות הרעות של עבודה זרה מגררת אחריה את הגאוה ואת האכזריות, בתור מדות תרבותיות בצורה סיסטמטית. אותה הזוהמא נקלטת היא מהעורון הכללי של השכל היותר טהור והיותר עליון. פגם המחשבה העליונה שאינו מניח לרומם את האדם עד כדי הזיקוק הראוי לו, לתעופת היחש אל בורא כל העולמים, אל בורא כל. זה לא יוכל הרעיון האלילי לנשא את עצמו, נרעד הוא רעדה פרואה מתקיפת האור שבמחשבה זו העליונה, עיניו הכהות מתעורות מתוקף הזוהר שבמחשבה קדושה זו, מהאמת הנצחית שלה הוא מתעלף, נופל ומתחלש. והוא מעמיד את קישורו, לא אל כח כל הכחות, לא אל מהוה כל ההויות, שממילא הוא שלם בתכלית השלמות, וממילא כל המדות הטובות שופעות ממקורו, וכל היקום מאוחד הוא בשרשו, ואל הכל מתקשר הכל באהבה ורחמים. וכל יחיד מיחידי היצורים בעצמותו הבודדה כלא נחשב. ושפלות רוח ביחד עם גבורה קדושה, ואהבת חסד עם עוז חיים מתגברת היא בהדר קדשה. ומסלות החיים הולכות ונבנות על יסודות הצדקה והענוה. כי אם לכחות פרטיים של איזו זהרורית קלוטה מאיזו פנה שביש, מאיזה מקצוע שבהויה, שתוכל איזו עין של איזה יחיד בעל כשרון או איזה קיבוץ לסופגו ברוחו, לאלילים ישאף רוחם העכור. והנפש המזוהמת שהושפלה ממרום פסגתה לא תדע מקור רחמים וחסד במציאות, ולא אחדות וקישור בכל היש. עומד הוא כערער בערבה כל יצור מתגאה בהוייתו הפרטית בגאות רשע, מלא חמה על רעהו המתנשא גם הוא להמצא. וכה הולכת היא הרשעה ומתרחבת עד כדי שנאת הצדקה, ועד כדי הערצת הגאוה. עד אשר באה האורה של תורת אמת, והכריזה, שכל המעלים עינו מן הצדקה, וכל המתגאה הרי הוא כעובד עבודה זרה. ותוסד התרבות האנושית בעיקר יסודה בעם ד' בגוי קדוש, על יסוד הענוה והרחמים. והגוי הזה גוי איתן הוא, גוי עז הוא, שואף הוא לבצר את עמדתו בחיים, במציאות העממיות המסובכה שבעולם, כדי לכונן כסא ד', לקדש שם ד' אחד, בורא כל היקום, ד' אלהי השמים ואלהי הארץ, רבון כל המעשים אדון כל הנשמה, המאיר לעולם כולו בכבודו, ורחמיו תמיד על כל מעשיו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ. ואותה התמצית הטובה הקלושה והרפויה, שהיא נאה למראה עינים, מהעצמה החיצונה של האכזריות והגאוה הוא כולל אותה בקרבו ברב כשרון מיסוד הקודש בעצמו, מראש פסגת הטוהר. ד' מלך גאות לבש לבש ד' עז התאזר, אף תכון תבל בל תמוט, עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש ד' לאורך ימים.

קובץ ח' – לו – העיקר המאמץ ולא התוצאה

אל יפול לבבינו בקרבנו, אם אחרי עמל שנים רבות, הננו מוצאים את עצמנו עומדים בראשית הדרישה של אותם התוכנים שכ"כ עסקנו בהם וסבבנו את מרכזם, וביחש המוסר ונטיית הטבע הננו עומדים לפעמים על אותו המעמד הזעיר, עד שאנו צריכים לישר את עקמימותנו בכל אותו הזירוז שבראשית מצעדנו על הככר המוסרי. אחרי כל אלה יודעים אנו שלא לשוא היה עמלנו, ועושר גדול עשה רוחנו בעמלו, וההחשכה הבאה לנו אחרי מהלכים ארוכים ורבים, אינינה באה כ"א להורות לנו דרך חיים סלולה, שנהיה תמיד, גם עד זקנה ושיבה, עומדים חמושים בכחותינו הרוחניים לעבוד ולמשא, ולא נאמר בשום פעם כי כבר מלאנו את החק, כי לא להגיע לאיזה מדה ידועה היא מטרתנו הכללית, כ"א להתעלות וללכת תמיד הלוך ועלה. וכאשר תבא איזה עצלה לבהלנו ולהרפות ידינו מעבודה, באה מיד האפלה קודרת, ומשימה את כל העמל העבר כאילו לא נשא לנו פרי, וכאילו הננו עומדים במצבי העוני והדכדוך כבראשית ימי התחלת עבודתנו, למען נדע, כי לא לרכוש סכומים ידועים בנכסים הרוחניים נקראנו, כ"א להרבות פעל ולעבוד. אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד, במצותיו ולא בשכר מצותיו. ואחרי אשר נקבל בחפץ לב גם את המעבר המחשיך, יגיהו לנו אורים חדשים גם ישנים, ד' אורי וישעי ממי אירא.

עולת ראיה ב' – כב – ולא בשמן קיק

מאי שמן קיק, אמר שמואל שאלתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. רב יצחק, בריה דרב יהודה אמר משחא דקאזא. ריש לקיש אמר קיקיון דיונה (שבת כא.) שבת הוא יום שכולו קודש, עונג ומנוחה. הדלקת הנרות מוסיפה שלום ושמחה פנימית. ע"כ ראוי שילמד האדם עצמו אז להסתכל ולהבין מה היא ההצלחה, שיסודה באמת, שהיא מצלחת את האדם בגופו ונפשו, מביאתו לחיי עד וממלאתו חדות לב ושלות צדיקים בחיי הבלו, ומה היא ההצלחה הכוזבת, שרוב בני-אדם רודפים אחריה, הצלחת העושר, מבלי להקפיד על האמצעים והדרכים, שעל ידם תהי' קנויה להם. ההצלחה דומה לשמן במושג הציורי, "בתר מארי נכסי ציבי משיך " (בב"ק צג.), "עתיר משח" בב"ת קמה:), "קרב לגבי דהינא ואידהן " (שבועות מז:). אמנם כל זמן שההצלחה היא עומדת חוץ לאדם, ואינה נמשכת עמו יפה, אינה ממלאת את לבבו שמחה ומנוחה, ואינה מרוממת את חייו במעלתו הראויה להם, היא כשמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שאינה מאירה ואינה ממלאת את תעודת השלום והאורה, שצריכה להמשך מהצלחה הראויה באמת לחשוק בה. לזאת יש להסמיך זכר ההצלחה, הבלתי- נמשכת כראוי, בתכן השמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שלא זאת היא תעודת נר של שבת. לא שמחה מעורבבת וחיצונה כזאת ראוי' להיות נחשקת מהאיש הישראלי, המפלס ארחות חייו ע"פ תורת אמת וחוקי חיים. "כרכי הים " המה נודעים בשחיתותם המוסרית מורגל בכ"מ לומר "שמע שיש זונה בכרכי הים " (עבודה זרה יז. מנחות מד.), "מדינת הים " בכלל הוא ציור למקום שאינם בני תורה (גיטין ב:), ששמותיהם בשמות נכרים (שם יא:). אמנם לעומת זה רגיל לקנות שמה עושר, ע"כ ישוטו שמה בני-אדם (ע' עירובין נה.). ודאי יזיק מצב הדת והחיים המקולקלים שם, לכל אלה השטים שמה אחר פרנסתם ועשרם, והצלחתם שבאה להם בהפסד הקנין היותר מעולה שבאדם, בהפסד התורה והמוסר האמיתי, אינה נמשכת אחר הפתילה, אינה מתדבקת לגוף הנושא את ההצלחה ולנפשו, ואינה מצליחתו, ולא אל שמחה ושלום הבאה מהצלחה כזאת ראוי שיחשק בביתו של האיש הישראלי, בשומו נגד עיניו הצלחת האורה, השמחה והשלום, שבאה ע"י קדושת הנפש וחיי התם והצניעות, אהבת המשפחה וחיי התורה האמיתיים, המעוררים וממלאים את הלב רגשי קודש לאור הנרות המאירות בבית כל איש יהודי בליל שבת קודש. כן אישתעו כל נחותי ימא, היודעים את תוכן הקלקולים המוסריים, שנלקים בהם השטים בכרכי הים לבקשת הצלחתם, ששמנם אינו מהנמשכים אחר הפתילה, לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה, הוא ראשית השמנים הפסולים, שראוי לכל איש ישראל למאס אותו, ואת הברק החיצוני שלו, מצד האמצעים המקולקלים והמקלקלים את הנפש, את הוד נשמת האדם, שיש בהשגת הצלחה זו. אמנם זולת ההשקפה על החסרון שיש באמצעים של האצים להעשיר, ורודפים למקומות שמקריבים בעבור העושר את כל קדושת החיים, עוד עצמותה של ההצלחה הזאת היא רק מדומה גם לשעתה, ויש עוד הערה, שמצד עצמה לא יחשק לב אדם הישר לרדוף אחרי הצלחה, ששמחתה היא רק חיצונית. לעין הרואה מבחוץ ידמה, שיש שמחה בלב שוכן בארמנות מרווחים, ומרבה חגים ושאון עליזים, אבל הלב באמת ריקן, הידיעה הפנימית שבקרב נפשו, שחייו הם אפם ותהו, שמאומה לא ישא בעמלו, ושאינו עושה טוב ואינו מועיל בחייו והצלחתו, לא לעצמו ולא לעולם. הרעיונות הללו יגזלו השמחה התמידית האמיתית מאלה המתמכרים להצלחה החיצונה. והנה הגפן הוא ציור השמחה, "תירושי המשמח אלהים ואנשים ", האילן הנושא עליו את הצמר-גפן הוא דומה לגפן (כרא"ש כלאים פ"ז ט), – אבל היתן גם הוא דבר המשמח את הלב, כגפן האמיתי. לא, רק דבר שיוכל האדם לעטות עליו בחיצוניותו, ועד הנפש לא יגיע. כן השמחה החיצונה, שאינה נובעת מחיי צדק ומישרים, כי-אם מהרבות העושר החיצוני, היא רק כדמות גפן המשמח, אבל גפן בוקק הוא. המשחא, של ההצלחה הזאת, משחא דקאזא, אינו נמשך אחר הפתילה, אינו דבק בבעליו וקוניו, גם לשעה של ההוה, שההצלחה לפניו משחקת. אבל יותר על כל הנה הבחינה הגלויה להבחין בין אורה ושמחה של הצלחת אמת, שהיא ראויה שתהי' נאהבת ונחשקת לכל אדם מישראל, שמחתה של תורה וחדות ד', לבין השמחה המזויפת מעושר וכבוד מדומה, היא מיעוט הקיום. השמן הזה, הבלתי-נמשך אחר הפתילה להיות לו קשר פנימי עם בעליו, הוא קקיון דיונה, שבין לילה היה ובין לילה אבד, גלגל החוזר ומתגלגל מהרה, ורמי הקומה יגודעו על נקלה, ומכל עשרם בשתם משנה, ולא ישאו מאומה בעמלם, וחיי הזמן בעצמו לקקיון דומים. ע"כ מה היא האורה וההצלחה, שתחשק בצדק מקדושת השבת-קודש, האורה הקדושה, השמחה הטהורה, שהיא באה לאדם ע"י אמצעים הגונים וכשרים, לא ע"י העוף של כרכי הים, המלאים מרמה וזימה, לא כמשחא דקאזא, המתדמה לגפן, המשמח אלהים ואנשים בתירושו, והוא גפן בוקק, לא כקקיון דיונה, שבעלה ישמח בו שמחה גדולה בשעתה, וכעבור לילה אכלתהו התולעת, כי-אם שמחה טהורה, נקנית ביגיע כפים ולב טהור, "נקי כפים ובר לבב", שמחה שבהצלחתו ישמח לבב נדכאים, ויגדיל ויאדיר כל דבר טוב ומועיל, יקדש שם ד' בתמכו ידי חכמי תורה, להשכיל ולהיטיב, שמחה פנימית שזכה משמחתו (יומא עו:) כיין המשמח אלהים ואנשים, והיא שמחה קימת, שגם בחלפה תשאיר אחריה כל צביונה, "לזכר עולם, יהי' צדיק", "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ ", לא כקקיון הזה שלא יעמוד "ולא יחיל טובו". אלה המה השמנים, הראויים להאהב לאור קדושת נר שבת קודש, המישרת מסילה למטרותיו של האדם בעמלו בכל ימי המעשה, והם נמשכים אחר הפתילה, דבקים בבעליהם קנין עצמי, ובהם ראוי להדליק נר של שבת. 

עולת ראיה ב'  – סב – דרשתי את ד' וענני, ומכל מגורותי הצילני

עצמותה של דרישת ד', המביאה את האדם לההשגה הטהורה באמתת השם יתברך, כל אחד כפי מדריגתו, זאת היא בעצמה העניה היותר גדולה על כל מבוקש. כי החסרון, של כל מה שיש במציאות, הוא באמת רק חסרון הכרת האמת העליונה, וכל המגורות והפחדים, שהם באים מאי-הבטחה של הקיום העצמי באמתתו, הכל בא מתוך הכהות של דעת האמת האלהית בטהרתה. ונמצא, שהמגור והרעה אין להם מקום כי-אם בהעדר ההכרה האמיתית בשלמות הקדושה האלהית העליונה וכל מה שהאדם מפנה יותר את לבו לדרישת ד', כל מצוקותיו הולכות ממנו, וכל משאלותיו מתמלאות. המילוי הפנימי הזה, המרומם את האדם מכל מגור ופחד, הוא מתבלט ג"כ בהרבה פעמים במילוי המבוקש לפי הציור המוגבל, אשר העולם החצון תופש אותו. אבל זהו רק צל צלו של מילוי המבוקש, אבל עקרו הוא מרוכז בעצמיותה של דרישה ד', והופעת האורה האלהית הבאה עקב הדרישה, המבטיחה את עצמיותו של האדם, את עשרו הפנימי, ואת קיומו הנשגב. דרשתי את ד' וענני, ומכל מגורותי הצילני. 

עולת ראיה ב'  – רד – ואכלתם אכל ושבע והללתם את שם ד' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם

הנה כתבנו במקום אחר ענין הרח רע והרחקת הקדושה מד"ת ותפילה ממקום הטנופות, שחכמי שיקול דעת האנושי לא יבינוה איך יפגם דבר רוחני ע"י לכלוך גשמי, ועוד יש להוסיף ביאור מה דאמרינן שיש שד של בה"כ מהו ובהקדמת הזוהר (דף י:) אי' דמתהני מההוא טינופא, ומה זאת. וכתבנו שענין עה"ד גרם כ"ז, שהבדל בין חכמה ודעת, חכמה נקרא שמכיר הדבר יודע ערכו ונמשך לו בבחירה גמורה, ודעת נקרא אחרי שהעמיק בחכמה ונמשך אחרי הדבר שהחכמה החליטתו, ונדבק בכל כוחותיו שהם לבד מהחכמה. והנה בדבר שכולו טוב הדעת הוא מעלה גדולה וחשובה, מעטרת את עצם החכמה, כמו עיקר הכל לדעת את ד' ב"ה, ע"י החכמה מכיר גדולתו ותפארת הדר מלכותו ית', ומ"מ עדיין הוא עומד מבחוץ, אע"פ שכיון שמכיר הדברים לאמתתם לא יעשה שום דבר נגד החכמה, ויראת ד' תהי' אוצרו, לשמור רגלו מלכד בשום דבר חטא ועון ח"ו, אבל כל כוחותיו עוד לא נכנסו להרגש הנמשך מהחכמה, וע"י עשק הדעת ומשיכת הרצון ימצא בו ענין הדעת, ואז לבבו ובשרו אל אל חי ירננו ויכמה לעבוד את ד' ית', ובאהבתו ישגה תמיד. זאת היא מעלת הדעת נוספת על החכמה. אבל לפ"ז נדע שאין הדעת דבר טוב כ"א בדבר שהוא טוב מכל צדדיו, ואין שייך אצלו כלל העברת הגבול, כי כל מה שיוסיף ויתדבק מוסיף אושר והצלחה, ולא בא עד מרום עוזה כלל, אבל בדבר שיש בו גם ענין הרע מאיזה צד, אע"פ שהחכמה טובה בו, שהרי עכ"פ יש בו דבר טוב וידע להמשיך ענין הטוב, מ"מ הדעת, שהיא קישור הכוחות והמשכתם בו, הוא דבר מפסיד מאד, כי כיון שימשכו גם הכוחות שאינם מבחינים ומכירים בו, ימשכו אחרי הרע כמו אחר הטוב, ויולד קלקול גדול. ואע"פ שבאמת בלעדי הדעת אין הכרה שלמה, מ"מ אין להכנס בשביל עדיפת ההכרה שיש בין החכמה אל הדעת בסכנת ההתדבקות ברע. וזה הי' פיתוי הנחש, שבכח עץ הדעת טו"ר הי' זה והי' אסור להדבק בו, וע"י האכילה נמשך הרצון וכל הכוחות שבאדם ונדבק בטוב וברע שבו ג"כ, ונמשך מזה שבכל דבר שהי' ראוי להשתמש רק בחכמה משתמש בדעת ונמשך קלקול מצד הרע שבו. וזהו יוסיף דעת יוסיף מכאוב, ולא אמר יוסיף חכמה יוסיף מכאוב, חלילה, החכמה תחי' את בעלי', רק אם במקום הדרוש חכמה יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אע"פ שהוא מוסיף בהכרה של זה הדבר כל המוסיף גורע, וכדאמרו חכמים בעץ הדעת גופי' בסנהדרין (כט.), שנמשך המכשול מכל המוסיף גורע. ומזה הי"א ארורים וי"א סממנים לברר זה בקטורת כדאי' בע"ח (היכל ב' שער ד' פרק י). וחז"ל רמזו דבר זה בסוכה (מב:) שאמרו "בגדול אע"פ שאינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס צריך להרחיק, משום יוסיף דעת יוסיף מכאוב". כי מצד החכמה האכילה היא אחת מהתיקונים הנדרשים, ובודאי כשמתקן למטה כך מתקן לעומת זה גם למעלה כשהוא עומד על טהרת קדושתו, אבל מצד עטיו של נחש נמשך הדעת במקום שרק חכמה ראוי' לו, כי בחכמה הי' אוכל רק כפי הדרוש לו, והי' משער בעין יפה כדי סיפוקו, והי' זה תיקון והעלאה, אבל ע"י הדעת כיון שמכיר ההנאה של האכילה בדעת נמשך אחר זה הפרט שהיא חלק קטן ובאמצע הדרך הגדול שאליו מגמת פני האכילה, ודעתו משתנית מפני רצונו ומשער יותר מהדרוש לו. וגם השלם שבאדם ישגה בזה כמעט, וממילא אינו תיקון כ"א קלקול, כי אין כוחות הגוף מקבלים ומבררים אותו להחזירו לענין אד"ם, רק נופל מערכו, מפני שמקבל אחר ההנאה יותר מכפי ערך הכלי, ונשבר הכלי דהיינו החומר שכולל ההנאה בו ונופל. וגם הכלי החיצוני שהוא הגוף מתקלקל עי"ז, וממילא דבר זה נמשך בכל הדברים התלוים באילו הענינים, שהם סבותיהם העצמיות המסבבים אותם ומסובבים מהם. ונמשך מזה הריח רע, שענין הרח ביאר החסיד רמ"ח לוצאטי זללה"ה בביאורו לאד"ר (ד' עו-עז) שהוא ע"י חיזוק הרוח, והנשמה נהנית מזה ומתפשטת בכל הגוף, עי"ז מתחזקים גם כוחות הגוף, ולא כמזון שכחות הגוף מתחזקים ועי"ז מתחזקת הנפש. רק ע"י חוזק הנפש מתחזק הגוף וממילא מתחזקת הנפש בעניני' ובפעולותי'. ולפ"ז קלקול שמתחיל בגוף ומתפשט בנפש הוא ענין רע כמו מאכל רע ארסי וכיו"ב, ודבר שמתפשט מקלקול הרוח לקלקול הגוף הוא ריח רע וסרחון. וזהו שע"י הדעת שהשתמש בו במקום חכמה מתקלקלים אלו המעשים, ע"כ בא מזה הרח רע, שההתחלה היא מעין ריח רע, שהוא מכאוב של הדעת שאינו נמשך כ"א מצד שימשך הדעת הרוח דעת שלא כראוי לו בגוף. והנה כיון שגברה הזוהמא באדם, עד שלא יתוקן לגמרי עד לע"ל, המציא הקב"ה רפואת תעלה, למכתו האנושה שלא תתפשט הרבה, באופן שתהי' ראויה להתקן בהדרגה ע"י הבחירה והעבודה, ע"כ ניתן מקום לזוהמא להתפשט גם בכל מאכל האדם, ואותה הזוהמא אינה ראוי' כלל שתשאר בגוף האדם וא"א שיהי' ממנה בנין כלל, נמצא כי מה שמצד המשך הזוהמא בגוף האדם דעתו נוטה להגדיל המדה מאכילתו אינו מקלקל כ"כ, כי הגרעון אינו נשאר בגופו רק נדחה ממנו ואין חיות בא ממנו. וזה פלא למעלה מחכמה, כי מצד החכמה היינו אומרים שראוי להתקן מזון האדם שיכניס בו כדי צרכו, שלא יצטרך להוציא מותר ופסולת, אבל באמת הפליא אלקים לעשות עמו, וברב חסד אע"פ שנדחה ממעלתו מ"מ לא יתאחז בו הרע עד לאין מרפא חלילה. וע"כ הולך הדבר ומתתקן בהדרגה, מה של"ה אפשר אלו הי' נשאר בבנין וקבלת החיות כל מה שיקח האדם בתוך מעיו מצד עצת הרע שהי' החיות מוטבע ברע וכל פעם הי' מוסיף קלקול ח"ו, ע"כ אנו חותמים ומפליא לעשות". ועל לע"ל שהכל ישאר נקי, יכירו שד' עזרם והפליא עצה, יאמרו ברוך ד', כמש"כ ואכלתם אכל תחילה ואח"כ ושבע, לא כמו בעת הקלקול שהיתה האכילה מעורבת בסיגים להיות שבע, ועכ"ז אכל מצד אחיזתו במשכא דחויא, והללתם את שם ד' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא, כמו "ומפליא לעשות", שעי"ז היה מקום והכנה לזאת המעלה. וענין הבושה בא עי"ז כי משתעבד היקר לזולל כמו שאדה"ר נתבייש היפך מש"כ קודם זה ולא יתבוששו, וא"כ כשמסתלקת זוהמא זאת לא יבושו עמי לעולם כי לא ינזרו עוד לבושת, רק תהלת ד' יתנו. 

עולת ראיה ב'  – רד – ואכלתם אכל ושבע והללתם את שם ד' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם

הנה כתבנו במקום אחר ענין הרח רע והרחקת הקדושה מד"ת ותפילה ממקום הטנופות, שחכמי שיקול דעת האנושי לא יבינוה איך יפגם דבר רוחני ע"י לכלוך גשמי, ועוד יש להוסיף ביאור מה דאמרינן שיש שד של בה"כ מהו ובהקדמת הזוהר (דף י:) אי' דמתהני מההוא טינופא, ומה זאת. וכתבנו שענין עה"ד גרם כ"ז, שהבדל בין חכמה ודעת, חכמה נקרא שמכיר הדבר יודע ערכו ונמשך לו בבחירה גמורה, ודעת נקרא אחרי שהעמיק בחכמה ונמשך אחרי הדבר שהחכמה החליטתו, ונדבק בכל כוחותיו שהם לבד מהחכמה. והנה בדבר שכולו טוב הדעת הוא מעלה גדולה וחשובה, מעטרת את עצם החכמה, כמו עיקר הכל לדעת את ד' ב"ה, ע"י החכמה מכיר גדולתו ותפארת הדר מלכותו ית', ומ"מ עדיין הוא עומד מבחוץ, אע"פ שכיון שמכיר הדברים לאמתתם לא יעשה שום דבר נגד החכמה, ויראת ד' תהי' אוצרו, לשמור רגלו מלכד בשום דבר חטא ועון ח"ו, אבל כל כוחותיו עוד לא נכנסו להרגש הנמשך מהחכמה, וע"י עשק הדעת ומשיכת הרצון ימצא בו ענין הדעת, ואז לבבו ובשרו אל אל חי ירננו ויכמה לעבוד את ד' ית', ובאהבתו ישגה תמיד. זאת היא מעלת הדעת נוספת על החכמה. אבל לפ"ז נדע שאין הדעת דבר טוב כ"א בדבר שהוא טוב מכל צדדיו, ואין שייך אצלו כלל העברת הגבול, כי כל מה שיוסיף ויתדבק מוסיף אושר והצלחה, ולא בא עד מרום עוזה כלל, אבל בדבר שיש בו גם ענין הרע מאיזה צד, אע"פ שהחכמה טובה בו, שהרי עכ"פ יש בו דבר טוב וידע להמשיך ענין הטוב, מ"מ הדעת, שהיא קישור הכוחות והמשכתם בו, הוא דבר מפסיד מאד, כי כיון שימשכו גם הכוחות שאינם מבחינים ומכירים בו, ימשכו אחרי הרע כמו אחר הטוב, ויולד קלקול גדול. ואע"פ שבאמת בלעדי הדעת אין הכרה שלמה, מ"מ אין להכנס בשביל עדיפת ההכרה שיש בין החכמה אל הדעת בסכנת ההתדבקות ברע. וזה הי' פיתוי הנחש, שבכח עץ הדעת טו"ר הי' זה והי' אסור להדבק בו, וע"י האכילה נמשך הרצון וכל הכוחות שבאדם ונדבק בטוב וברע שבו ג"כ, ונמשך מזה שבכל דבר שהי' ראוי להשתמש רק בחכמה משתמש בדעת ונמשך קלקול מצד הרע שבו. וזהו יוסיף דעת יוסיף מכאוב, ולא אמר יוסיף חכמה יוסיף מכאוב, חלילה, החכמה תחי' את בעלי', רק אם במקום הדרוש חכמה יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אע"פ שהוא מוסיף בהכרה של זה הדבר כל המוסיף גורע, וכדאמרו חכמים בעץ הדעת גופי' בסנהדרין (כט.), שנמשך המכשול מכל המוסיף גורע. ומזה הי"א ארורים וי"א סממנים לברר זה בקטורת כדאי' בע"ח (היכל ב' שער ד' פרק י). וחז"ל רמזו דבר זה בסוכה (מב:) שאמרו "בגדול אע"פ שאינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס צריך להרחיק, משום יוסיף דעת יוסיף מכאוב". כי מצד החכמה האכילה היא אחת מהתיקונים הנדרשים, ובודאי כשמתקן למטה כך מתקן לעומת זה גם למעלה כשהוא עומד על טהרת קדושתו, אבל מצד עטיו של נחש נמשך הדעת במקום שרק חכמה ראוי' לו, כי בחכמה הי' אוכל רק כפי הדרוש לו, והי' משער בעין יפה כדי סיפוקו, והי' זה תיקון והעלאה, אבל ע"י הדעת כיון שמכיר ההנאה של האכילה בדעת נמשך אחר זה הפרט שהיא חלק קטן ובאמצע הדרך הגדול שאליו מגמת פני האכילה, ודעתו משתנית מפני רצונו ומשער יותר מהדרוש לו. וגם השלם שבאדם ישגה בזה כמעט, וממילא אינו תיקון כ"א קלקול, כי אין כוחות הגוף מקבלים ומבררים אותו להחזירו לענין אד"ם, רק נופל מערכו, מפני שמקבל אחר ההנאה יותר מכפי ערך הכלי, ונשבר הכלי דהיינו החומר שכולל ההנאה בו ונופל. וגם הכלי החיצוני שהוא הגוף מתקלקל עי"ז, וממילא דבר זה נמשך בכל הדברים התלוים באילו הענינים, שהם סבותיהם העצמיות המסבבים אותם ומסובבים מהם. ונמשך מזה הריח רע, שענין הרח ביאר החסיד רמ"ח לוצאטי זללה"ה בביאורו לאד"ר (ד' עו-עז) שהוא ע"י חיזוק הרוח, והנשמה נהנית מזה ומתפשטת בכל הגוף, עי"ז מתחזקים גם כוחות הגוף, ולא כמזון שכחות הגוף מתחזקים ועי"ז מתחזקת הנפש. רק ע"י חוזק הנפש מתחזק הגוף וממילא מתחזקת הנפש בעניני' ובפעולותי'. ולפ"ז קלקול שמתחיל בגוף ומתפשט בנפש הוא ענין רע כמו מאכל רע ארסי וכיו"ב, ודבר שמתפשט מקלקול הרוח לקלקול הגוף הוא ריח רע וסרחון. וזהו שע"י הדעת שהשתמש בו במקום חכמה מתקלקלים אלו המעשים, ע"כ בא מזה הרח רע, שההתחלה היא מעין ריח רע, שהוא מכאוב של הדעת שאינו נמשך כ"א מצד שימשך הדעת הרוח דעת שלא כראוי לו בגוף. והנה כיון שגברה הזוהמא באדם, עד שלא יתוקן לגמרי עד לע"ל, המציא הקב"ה רפואת תעלה, למכתו האנושה שלא תתפשט הרבה, באופן שתהי' ראויה להתקן בהדרגה ע"י הבחירה והעבודה, ע"כ ניתן מקום לזוהמא להתפשט גם בכל מאכל האדם, ואותה הזוהמא אינה ראוי' כלל שתשאר בגוף האדם וא"א שיהי' ממנה בנין כלל, נמצא כי מה שמצד המשך הזוהמא בגוף האדם דעתו נוטה להגדיל המדה מאכילתו אינו מקלקל כ"כ, כי הגרעון אינו נשאר בגופו רק נדחה ממנו ואין חיות בא ממנו. וזה פלא למעלה מחכמה, כי מצד החכמה היינו אומרים שראוי להתקן מזון האדם שיכניס בו כדי צרכו, שלא יצטרך להוציא מותר ופסולת, אבל באמת הפליא אלקים לעשות עמו, וברב חסד אע"פ שנדחה ממעלתו מ"מ לא יתאחז בו הרע עד לאין מרפא חלילה. וע"כ הולך הדבר ומתתקן בהדרגה, מה של"ה אפשר אלו הי' נשאר בבנין וקבלת החיות כל מה שיקח האדם בתוך מעיו מצד עצת הרע שהי' החיות מוטבע ברע וכל פעם הי' מוסיף קלקול ח"ו, ע"כ אנו חותמים ומפליא לעשות". ועל לע"ל שהכל ישאר נקי, יכירו שד' עזרם והפליא עצה, יאמרו ברוך ד', כמש"כ ואכלתם אכל תחילה ואח"כ ושבע, לא כמו בעת הקלקול שהיתה האכילה מעורבת בסיגים להיות שבע, ועכ"ז אכל מצד אחיזתו במשכא דחויא, והללתם את שם ד' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא, כמו "ומפליא לעשות", שעי"ז היה מקום והכנה לזאת המעלה. וענין הבושה בא עי"ז כי משתעבד היקר לזולל כמו שאדה"ר נתבייש היפך מש"כ קודם זה ולא יתבוששו, וא"כ כשמסתלקת זוהמא זאת לא יבושו עמי לעולם כי לא ינזרו עוד לבושת, רק תהלת ד' יתנו. 

ראשון ביפו – יא.

מה שאמרו חז"ל האי מאן דבעי למיעל למתא ודחיל מעינא בישא, לינקוט זקפא דידי' בימינא בידי' דשמאלא, וזקפא דידי' דשמאלא בידי' דימינא, ולימא הכי, אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא כו'. אין הכונה שיועיל דברי שקר אם אינו מזרעא דיוסף, כי אם מפני שכל ישראל נקראו על שם יוסף הצדיק כדברי חז"ל במדרש רבה על פסוק נוהג כצאן יוסף, ועל כן צריך לומר שאיזה כח תכונה של יוסף ישנה בכל ישראל. על כן אף על פי שבזרעי' ממש הכח של אין עין הרע שולטת בהם הוא בפועל, ואינו צריך לשום התעוררות הכח על ידי דיבורים והכנות מצד האישיות הפרטית, בכל ישראל הוא בהעלם, בתור כח שלא יצא אל הפועל, שמועיל להוציא לפעל כשמעירים אותו על ידי דיבורים ראויים לכך. על כן אנן מזרעי' דיוסף הוא מובן אמיתי, לעומת אותו היחש שפעולת עין הרע מתיחסת להרע ח"ו. גם באופן פשוט, אי אפשר כלל בריבוי הזמן, שהמשפחות מתערבות על ידי החיתון, שלא יהי' קצת תערובות מזרעיה דיוסף בכל אדם מישראל, ואותו החלק המועט מתעורר על ידי התעוררות כח הדיבור, והיינו ממש מזרעי' דיוסף קאתינא. וענין שימת זקפא דידא דימינא בידי' דשמאלא וכו' הוא כי הכח הדמיוני להרע פועל על ידי שני ענינים הפכיים, או כשמצייר לו מושגי רעדה ופחוד על ידי גודל הצעת חסרונו והענינים הרעים שבמצבו ובמעשיו ובכל המתיחס לו עד שיפול רוחו בקרבו, ועל ידי נפילת הרוח יבא לעצבות ועצלות, ומזה נמשכת גם כן נפילה מוסרית. וכל זה נמשך ממה שימשך ביותר אחרי ההשפעה החיצונה להתהדר בעיני זולתו, ולא לחוש על הענין הפנימי שבעומק נפשו, וממילא בעומק נפשו חותרת העצבות על ידי התביעות הפנימיות ומוסר הכליות יותר ויותר. על כן ההגנה של עין הרע נמשכת ליוסף ממה שקידש שם שמים בסתר, דהיינו החוזק הפנימי מבלי הבטה אל ההשפעה של ההתהדרות מחוץ, שאין לה ערך אמיתי כי אם דמיוני. וכל מה שיותר יתמכר האדם להיות בכל דרכיו משועבד רק להתהדרות בעיני זולתו, ידחקהו ביותר כח הטבעי התובע שיקוע בחלק הפנימי שבנפש, להעלות ברעיון את כל החסרונות הפנימיות, וממילא לפי הנהוג יתאמץ להשכיחם ממנו בחפזון, לא בסדר שכלי ושימת לב להטבתם, כי אם למעכם ולבטלם. ועל ידי זה מתרועע יסוד המוסרי, והעין הרע השולטת ביחוסה להקנינים החיצוניים שולטת ח"ו. ולהיפוך, יש אשר יגביה דמיונו יתרונו לאין שיעור, מפני שטחיות הבנתו בערך השלימות, וזחיחות הלב תביא גם כן רפיון ברוח הפנימי, שהוא אב לכמה רפיונות כלליים ופרטיים. אמנם דרך הטובה היא הכרת עצמו לפי האמת, הבנת יחוסו להצדדים הטובים והרעים, בין במעשה בין בשכל, בין בכל דבר טוב, ולא יפול רוחו לגמרי, כי אם ישמח על מעט הטוב שעלה בידו, ויאמץ להתרחק מכל הרע, ואז יהי' שמח ושפל ברך, ולא יחוש להתעצם בהשפעה החיצונה כי אם בהפנימית, ועל ידי זה לא תפול עליו עין הרע. כח הימין מורה על יתרונות, השמאל על חסרונות. כח הכפים מוציאים לפועל את הפעולות. הזקפא, הגודל, בו מתרכז כח תפיסת הפעולות הידימיות. על כן ינקוט הזקפא זה בזה, להרכיב היתרונות עם החסרונות ולבסמם זה בזה, ולהעמיד עצמו בתוכן ממוצע בין נפילת הרוח לבין זחיחות הלב. אז יושם עיקר תכונתו בערכו הפנימי המושג בהערכה שכלית, לא על פי ציורים דמיוניים המפסידים בכל ענינם.

ואי דחיל מעינא בישא דידי', ליחזי בטרפא דנחירי' דשמאלא. כשמתעצם הכח הדמיוני באדם, להיות בעצמו, מצד השפעת הדמיון הפנימי שלו, מתפעל בעצמו על יתרונותיו, הוא אות שאיננו מכיר כלל ערכו האמיתי, וחסרונותיו נעלמים ממנו לגמרי ואיננו יודע כלל ערך חולשתו, על כן יראה להיות מסתכל בעצמו. והנה עיקר ההכרה היא בפנים, ובפנים העיקר הוא החוטם, בחוטמא אשתמודע פרצופא, ואין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם. על כן רק חלק החוטם יוכל אדם לראות מצורתו על ידי הסתכלות, להורות שיש יכולת לעיקר האופי שלו להיות מוכר לו. על כן ליחזי אטרפא דנחירי' דשמאלא, שיעוררו בסגולה לצמצם השקפתו על מגרעותיו, ואז לא יפול בעינא בישא דעצמו.

ראשון ליפו – טו

לא כל הרשמים הבאים בנפש פועלים עליה לטובה, כי הרבה מהם פועלים לרעה גם כן, ועליהם נאמר העבר עיני מראות שוא. אבל אין דבר שלא יפעול על הנפש, מכל רושם הבא עליה, בין מצד מצבה בין מצד מקריה. על כן כל מיני המצבים שעוברים על האדם לכל פרטי פרטיהם וכל מקריהם היותר שונים ויותר דקים, הכל הם מילואים למלא בהם את צביון הנפש, ועל ידם תטביע את חותם פעולותיה, מחשבותיה ורגשותיה. והכוחות השופעים ממנה על העולם הכללי, תלויים הם באיכותם לפי ערך התיחשם לאותם הרשמים. על כן אין לך כל רושם עובר על האדם שאינו נועד לתעודה. וחייב האדם להיות שמח בכל העובר עליו, ולדעת שהכל הם תוצאות מהמחשבות הטובות שד' חושב על יצוריו. ובודאי יוצא הדבר אל הפועל ביותר על ידי הידיעה הכללית והפרטית בערכם של הרשמים, ויחושם זה לזה ולהכלל. ואינה דומה הפעולה למי שמשיג את הענין בדרך כלל, למי שמשיגו בפרטיות, והכל תלוי באיכות ההשגה ובהירת ציורה, שמתחלף לפי מעלת האדם והכנותיו הקודמות. והן הן העלאת הניצוצות, שראוי לכוין עליהם בכל ענין בתור בכל דרכיך דעהו לרבים מבעלי עיון ומארי דחוכמתא.

ראשון ליפו – מט

אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו – זהו כלל גדול להחזיק לאדם במדריגתו ובעומק מוסרו הפנימי, בין ברעיון בין במעשה. ולא יביט למה שחבירו שהוא איש מעשי ביותר ממנו או שתכונתו אחרת ושונה, מתנהג באופן אחר, לא לענין הנוגע לחבירו שיבזה אותו עבור זה, ולא יחשוב עליו רעה. ואל יתאר הפסד הרוחני של חבירו במעשה ובתכונה ההיא, שהוא רואה שלפי תכונתו היה הדבר מפסיד אותו הרבה והיה משפיל אותו מערך מוסרו למטה מאד, או על כל פנים היה זה אצלו אות על שפלות מוסר. אל יחליט שהוא כן בחבירו, שיתכן הדבר שמה שהוא אצלו אות על חסרון רגש פנימי או גורם הריסה מוסרית, אצל חבירו לפי תכונתו הוא אינו מפסיד, ולפעמים גם כן מתקן. זהו מה שנוגע לחבירו. ומה שנוגע לעצמו, שלא יחשוב כיון שחבירו מתנהג כן והוא חושב עליו טוב, גם הוא ישלים דרכו המורגש לפי פנימיות לבבו שכה נחוץ הוא לו לשמירת דרך ד' הטובה, כי אין הדבר כן, כי קרוב הדבר שמה שחבירו מתנהג על פי תומת לבו ואינו מזיקו מאומה, אם הוא ינסה כחו בזה לא על פי תכונתו הפנימית כי אם על פי חיקוי חיצוני, לו יפסיד הדבר הרבה מאד. על כן צריך מאד להתחזק בתומתו, ולחשוב עם זה טוב על הבריות ולקבלם בסבר פנים יפות. אז ימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, והחן הוא מקושר לשכל טוב. וההבדל שיש בין שכל טוב לשכל שאינו טוב, הוא שהשכל הטוב הוא השכל המקורי הנובע מעצמיותו, אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, והשכל שאינו טוב הוא מה שנובע מהשכלה זרה המעוררת לחיקוי, ואינה באה מעצם נקודת הלב. וזה אינו יכול להיות נלוה אל החן הפנימי, שאינו נמשך כי אם לדבר העומד בצביונו ושלא יצא מגדרו. ואפילו קדשים כיון שיצאו חוץ למחיצתן נפסלו, וביותר קדשים, שהחולין אין להם מחיצה קבועה, אבל הקדשים המתעלים לפעול דברים נעלים, המה צריכים לשמור מחיצתם. איש על מחנהו ואיש על דגלו.

עולת ראיה / חלק א / עמוד רעא

"אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (ברכות כ"א:). עיקר תכן מעלת הקדושה הוא, שיתרומם האדם לשום כל מגמתו ומעיניו לא לצרכי עצמו כי-אם לכבודו של אדון כל העולמים ית' וקדושתו והשלמת רצון  קונו. וכל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפילו בשלמות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי במצב הקדושה התרוממות האדם היא אל הטוב והישר מצד עצמו, כפי הכרת האמת המבוררת, מה שאין כן התשוקה לשלמות עצמו, שהיא נמשכת ג"כ מאהבת-עצמו הפרטית, שאינה זקוקה כי-אם לרגש הקיום הטבעי הנטוע בכל חי. על כן עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו, ומי ששם את העבודה הזאת נר לנתיבתו תמיד הוא באמת מתעלה לקדושה, כיון שאין מגמתו לאהבת-עצמו. אבל היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר שיתעלה לקדושה לולא ההתרוממות למעלת הקדושה שע"י הרבים, לטובתם ולזכותם. וביותר מתגלה ערך העבודה הזאת בהכרת קדושת שמו ית', שלפי רוממות עליוניותו תצויר העבודה אליו רק בהשלמת רצונו העליון, שנתן כח לטובים ולישרים בלבותם, להוציא את שלמות היצירה באדם מן הכח אל הפעל, המופיע בעיקר ברוממות קרן הכלל והרבים, בגילוי כחם וקדושתם. ועל כן אין היחיד אומר קדושה ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים בכללות. ולפי שעקר רעת הרשע הוא לא מצד ההרעה לעצמו, שחוטא חומס נפשו, כי אם מפני הרעה שבאה מזה אל הכלל כולו, "להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות", למדנו מתוך הקפידה שבהריסה הכללית, "עד מתי לעדה הרעה הזאת", שמקור הטוב וצדק הקדש במרומי מעלתו רק באוצר הכלל ינוח, ואלהים נצב בעדח אל.

עולת ראיה / חלק א / עמוד שמ

שבע זמנין ליגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא, ויהוי טבא. את היחש של הרהורי הלב וכחות המדמה, שבהם ועל ידם יארגו החלומות, אל עולם המעשה והעלילות המתהוות בפעל, אי-אפשר להשכיל אם תוקח הבנת המציאות באפן פרטי וגס, כי-אם בהקפה כללית זכה איך הגשמיות והרוחניות, חוקי הטבע וחוקי השכל, חוקי המוסר והצדק וחוקי הנפש, כולם אחוזים בארג אחד, מעבר וההווה והעתיד נסקרים בסקירה אחת, שכולם מאדון אחד הכל יכול וכוללם יחד. אז ישכיל האדם את היחש האמתי של הרהורי לבבו וכחות נפשו, איך שגם שם בעולם הדמיון יש סדר ומשטר, גם שם יש הנהגה של חכמה וצדק עולמים, וכולם קשורים הם בשלשלת ההשגחה העליונה, להיות עזרה להרמת מצב האדם, בכללו ובפרטיו, המחובר בלולאות עם כל המציאות הגדולה והרחבה. להערת אפשרות ההפעלה של רשמים, הנראים לפנינו דקים ודומים לאין, כרגשי חלומות, על כל המציאות, המלא כחות איתנים, יושקף לנו מזג הגשמיות והרוחניות ואחדותן – במספר השבע. בשבעת ימי בראשית יובנו ששת ימי המעשה הגשמיים והשבת הרוחנית, שהיא מטרתם והשלמתם, וכד' מהר"ל מפראג ז"ל (ע' תפא"י פ' מ') על היחש של ששת הקצוות הגשמיות, שהם תנאי כל חומר, והצורה השכלית הכוללתם, כלומר שמידי אדון כל, החפץ בצדקת בריותיו והצלחתם, יתכוננו כל הסבות הגשמיות והרוחניות בחוברת, אשר, מצד ההשקפה השלימה הזאת אין דבר שמתפרד מהאחדות הכללית. שבע זימנין ליגזרו מן שמיא, – הפעולות, המכנסות את הפירודים אל האחדות, בגשם ורוח, בטבע ושכל, בנפש וכחותיה, בהסכמה  וחפץ טבעי, דליהוי טבא, לתכלית טובה והצלחה בהוה, ויהוי טבא בתולדות יוצאות ושופעות על העתיד. כי זהו פרי האחדות של המיזוג הכללי, אשר האדון המיוחד האיר עולמו באור שבעת הימים, "אור עולם באוצר חיים", וכך היא תכונת החיים להיות נקשר כל מיתר ופתיל, עב וגס, בחוברת עם כל שרעף ומחשב דק וקלוש, לערך עיני החומר, החושבות כל חמריות לחזקה במציאות. וע"ז נאמר "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך", ובכל עושה הקב"ה שליחותו מכש"כ במדה טובה המרובה ממדת פורענות, כי חפץ חיים הוא מלך חי העולמים.

עולת ראיה / חלק א / עמוד שמו

"ר' לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם. כאן קודם ברכה, וכאן לאחר ברכה" (ברכות שם). במאמר "לד' הארץ ומלואה" יובן להכיר את כל הענינים החמריים כמכשירים את השלימות הרוחנית, שאמתתה היא הדעת את ד', ותכלית חזוק כחותיהם והרחבתם לא תמצא כי-אם כפי ערך ההכרח, שמבלעדיו לא תכון ההשלמה הרוחנית. ובמאמר "והארץ נתן לב"א" יורה, שיש יתרון בעצם התגדלות הכחות החמריים, והרחבתם בקנינים רבים, והשתלמם ע"י חכמה וכשרון מעשה. אמנם הישרת המדה בזה היא, שאם לא ישקל האדם את ערך הנאותיו החמריות, כדי לקחת את הראוי בהן להשלמה הרוחנית, אז הגדלתו את הכחות החמריים תמשכהו להתבהם ולרדת כרוח הבהמה למטה, אבל בהיותו יודע להוקיר את ערך הצד הרוחני שבהנאה החמרית, בשמושה אל הצדק ואל השכל האמתי, לפי היושר האלהי, שהיא יסוד הנהגת התורה, אז לא זו שההרחבות החמריות לא יעיקו להשלמה הרוחנית כי- אם יוסיפו לה אונים. על-כן קודם ברכה, שעוד לא הרים את מכסת ההערה הרוחנית שבאותה ההנאה החמרית, ראוי שיכיר כי לד' הארץ ומלואה, ואין נכון להשתמש בהנאות החמריות כי-אם כפי המדה הראויה להשתמשות האפשרית לצד המעלה שבאדם. ולאחר ברכה, שקבע את ציור היחש הרוחני שיש לו עם ההנאה החמרית ההיא, אז בהרחבת שמושו בכח החמרי תוסיף להרחיב את דעתו,  וכחותיו הגופניים בהתגדלם יהיו תמיד מוכנים לפעול צדק וטוב, כפי ההערה הרוחנית אשר תפעול עליו כל פגישה של הנאה חמרית, ובמעמד כזה ראוי לשנן והארץ נתן לבנ"א, ולהביט בעין טובה על העוסקים בישובו של עולם לשכלל את העולם המעשי גם בכל צדדיו החמריים. ולכן ישועות ונחמות, היעודות לנו ע"י הנביאים, משובצות בהרחבות חמריות רבות, שהן לעדה על רוממות המצב הרוחני, שאליו נקוה, שכל אלה הגדולות החמריות ראויות להיות לנו בו לתפארת. "ושמתי כדכד שמשתיך, ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך למודי ד', ורב שלום בניך. בצדקה תכונני, רחקי מעשק", שלא יהי' צורך לעשוק כל כח וכל חפץ מחוקו, כי הכל יפנה ישר אל הראוי והטוב.

עולת ראיה / חלק א / עמוד שעא

עולם. סוד הברכות, ברכת הנהנין וברכת המזון וקדושת האכילה. הכחות האלהיים מתפשטים בהויה לפי מדרגתם. בהופעת הפעולות בכחות הדומם, הצומח והחי, הנן בתור פעולות של כח בלתי משוכלל. אור השכל וכל סעיפיו העליונים חסר בהם. באים הם לידי מעלה באכילת האדם ובהוציאו את כחו בשכל וביושר ע"פ ההופעה של האורה והדעה האלהית העליונה שזורחת בנשמתו. כשהכח הנוסף מתוך המאכלים מתהפך באדם לכח שכלי מלא אור קודש, מתעלה עמו חלק רשום מן ההויה. כשרעיון האדם שפל, נוטה לעבדות החושים, צולל הוא האדם בכל כחו אל אותן מצולות הים של הכחות העורים ומגרע את אור ההויה. בהופעת רעיון צלול ומחשבה עזה, מנצחת את הבהמות והשיעבוד של החמריות, ובהמשכה של כל הכח אל עדן אור הקודש החי באדם, מחיה הוא את כל הכחות העורים, מעלם ומאירם. כשהנצחון בעת התכונה המעשית של האכילה גומר את פעולתו, מוכרח הוא בכל זאת להיות נלקה באיזו חולשה מצד טבע החמריות, העושה את פעולתו בתכונה מוכנית, בלא דעה וממילא גם בלא יושר צדק. בברכת המזון מתעוררת התכונה הנשמתית, הציור הרוחני של הגברת עז הקודש מתאחד עם הכחות החמריים, המתהפכים כעת ויוצאים ממאסר השפלות אל הרום, מכללות  העולם הנמוך אל גובה האדם שבצלם יוצרו. מאירה היא ברכת המזון את הכחות כולם באורה, מופיעה היא עליהם בברק הקודש וברכת שמים. ההויה מתברכת בתוספת כחות מאירים, וחדות קודש מתפשטת על היקום באותו החוג הגדול של הנשמה של המברך, וכל סעיפיה, מעומק שרשה עד רום ענפיה ציציה ופרחיה כולם. כברכת המזון, שמופיעה באורה בעת פעולת התהפכות ועלית הכחות משפלות עבדותם, כך הן ג"כ שאר הברכות שלפני המזון וההנאה כולן. מעוררות הן את הכח הרוחני שבאדם להתגבר באור ד', לשלוט על העבדות ולעכל עכול רוחני את אוצר החיים הנכנס בתוכו בהנאה, כשם שהוא מעכלו עיכול גשמי. ההכנה המאירה עושה את פעלה, והקודש מוסיף אור ואומץ. ומזה נלמד כמה ראוי להיות מלא גבורה בקדושת המזון, כמה ראוי למלא אז את הנשמה רצון -קודש, חפץ אידיאליות של אור ד', של טוב העליון, המתגלה לפי הערך של קודש הנשמה, המופיע בסוד יראים. וכפי מדת הקדושה שבאכילה כך העולם מתעלה והכל מתברך בזה השלחן אשר לפני ד'. 

עולת ראיה / חלק א / עמוד שצז

 אות ברית קודש. המילה באה לא רק למעט את התאוה המינית, היא באה לעדן את תאות המין, שתהיה ממולאה בעדינות עליוניות הרוח שבאהבה, המתגלה באהבת המין בתכונתה היותר עליונה. הערלה אינה נותנת לאהבה זו להתעדן, והצד הבהמי החמרי שלה גובר על הצד האידיאלי, והשכרון הבשרי מזהם את כל הנטיות הנאורות והיפות, היא אוטמת את נביעתה של תשוקת החיים ממקור הכל, ומטה אותה לצד החלקיות והפרטיות המנותקת ממקור הכל. ואנו נכנסים לברית-קודש שעל-ידו מתגלה הצביון של המשכת החיים לדורות בתכונה הקשורה ליסוד הכל, אשר בהופעת אורו מובלעים כל החלקים בזיו הכללי של הכל ומאירים גם הפרטים בזיו אשר למקור הכללי של הכל. המילה מכינה את האפשרות לתכונת ההתעלות של האהבה המינית כפי מה שהיא מוטבעה בצורתה הרוחנית של רוממות הנפש, עד שאפילו בעת התגבורת הגופנית אינה עוזבת את אורה הרוחני. על כן יהיו נמשכים על ידה ילדי קודש פרי אהבה טהורה.

ובזה, המילה היא באמת אות ברית קודש, ונקראת תמיד על שם ישראל,  שהאידיאליות הרוחנית מונחת בטבע נשמתם הלאומית. ולא תוכל ההסרה את ערלת הבשר לתן את התכונה הלאומית, אשר חסרה בתחלת היצירה, אלא ע"י התבטלות רוחנית גמורה לכללות האומה הישראלית. אבל בכלל אין הערלה קרויה כי-אם לשמם של גויים, ומוליהם הם ערלים, וערלי ישראל הם מולים, שאמנם חסרה היא המילה הפרטית את השלמת היציאה אל הפעל של הקדושה האידיאלית באותו הפרט, אבל התכונה של הכשר המילה של הדורות כולם לא תמחק ע"י זה, והרי הוא באמת מהול, וחתום באות ברית קודש.

עין איה / שבת א / פרק ראשון / יד.

וא"ר בר מחסיא אר"ח ב"ג א"ר, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ד' מקדשכם. הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהי' עוזר מאד אל התיקון הכללי. כי אנו רואין שגם עכשיו שלב בנ"א מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד, מ"מ במה

עמוד י

שהרגש האנושי מגיע להכרת טובה, הוא פועל להכשיר את הנפש להביע במה שיכול את הרגשה העדינה הזאת, במאמר ובפועל. כיבוד הורים, וביחוד כבוד זכרונם אחרי מותם חזק מאד בלבות בנ"א, והרבה פעמים פועל הוא לרכך לבבות קשים מאד. מאין בא הרגש הזה? רק מכח הכרת טובה המושרש עמוק מאד בלב בנ"א. אמנם כך היא המדה שכ"ז שהאדם אינו מוכשר כראוי, הוא עלול רק להכיר יחושו הרוחני לדברים קטנים, ולדברים גדולים שראוי שיהי' יחושו אליהם יותר חזק אלפים פעמים, לא יוכל להכניס [יחש] בלבבו הקצר והמוגבל. ע"כ כח הכרת טובה להורים מוכר בלב רבים, וכח הכרת טובה לאל היחיד החנון והטוב, שראוי שיהי' ער בלב מאד, עד שלא יתן דמי כ"א לחפש ולבקש במה להשקיט את הצמאון הגדול של ההוראה שאנו מכירים את טובותיו של הטוב והמטיב ב"ה, דבר זה מפני קטנותו של האדם וגדולתם של הטובות והמטיב ב"ה אי אפשר שיכנס בלב עם כל רישומו. אמנם לכשתתגדל האנושיות והכחות המוסריים יתפתחו יפה, עד שיהיה ראוי להכניס בלב, באורח ישר וטבעי, גם רעיונות היותר גדולים ואדירים, יופיע כח ההכרה הזאת באור גדול, עד שתשפיע רב כחה על כל עלילות האנושיות הכוללות והפרטיות, וכ"כ תהי' פועלת בחזקת ידה עד שתעורר בחיל את הלבבות לדעת את ד', להכיר כי הוא הוא המטיב באמת, ולהכיר ג"כ את הדרכים שבהם נוכל להביע רחשי הכרתנו את טובותיו הנשאות. וכשיעמוד האדם על ראש פסגת ההכרה איך שתיקון המציאות בכללה, בגשמותה ורוחניותה, הוא הדבר היותר ראוי להיות כיתד לתלות עליו רגשי הכרת טובתנו, ירדוף כל המין האנושי לתקן את הכלל כולו בכל מעיניו. והפעולות שמיוסדות בכח הרגש הטבעי האנושי, מצד כח השכל וכח הרגש השירי להביע בהן רחשי תודתנו בהכרת טובת אל עליון עלינו, תגדל עליהן התשוקה בדעה והשכל באין ערוך לתוקפה, אז יקבצו גוים יחד וממלכות לעבוד את ד' בצמאון אדיר ונפש שוקקה. ע"כ כל מה שיבא לידינו להשריש בלב בנ"א ולתן מקום לכח הנעלה של הכרת טובה שיגדיל ויצא אל הפועל, היא עלינו חובה גדולה, למען תת דרך להיסוד הנעלה שעתיד לקחת חלק גדול בתיקון העולם הכללי, להיות מתחזק ומתרחב. ע"כ הנותן מתנה לחבירו, שכפי הנימוס האנושי בהודע למקבל ימלא לבבו רגשי הכרת הטובה, למדונו חז"ל שלא ימנע הטוב הזה להיות יוצא מן הכח אל הפועל, אם שהנותן איננו חפץ לא בהכרת טובה ולא בתשלומי תודה. אבל היסוד המוסרי שעתיד להיות נוטל חלק גדול בהטבת המציאות ראוי לטפחו ולתן לו מקום להתרחב, וכל רגש קטן מצטרף אל התיקון הכללי כשיוכר בכל כחו. ופירשה התורה בכונת קדושת השבת שהיא להשריש כח ידיעת היחש של הכרת הטובה היותר עליונה, שראוי באמת שתהיה נובעת מצד הטובות הרוחניות, שעמהן ראויים להיות החיים מוכרים לטובה רבה ונשגבה. אבל החיים מבלעדי צד הקדושה שבהם, יחשבו רק למשא, אם שיבור לו האדם תענוגים מדומים כדי להעביר השממון שבחיים, אינם כ"א להצילו מרעת שחיתות החיים, אבל לא יוכלו להחשב לטובה מוחלטת. אמנם החיים עם קדושתם, החיים שהאדם יתרומם עמהם לתענוגים שהם מכובדים, גם נצחיים, למעשים שהם עומדים לעד וראויים להיות נחשקים מצד השכל והיושר הטהור, הם באמת טובה עליונה ואדירה, ולהכיר כח טובה זו בהוצאת ההכרה אל הפועל, יהי' האדם נזקק בשמחת לב לדרך עז במעשה הקדושה והצדק. ע"כ באה השבת שהיא זכר למעשה בראשית, העד שד' פעל את כל המעשים, מוכתר בכתר קדושה רבה, להורות שאמנם כח הכרת הטובה האלהית יצא אל הפועל רק עם הכרת טובת הקדושה שבחיים, והדעת שהיא מתנת ד', לדעת כי אני ד' מקדשכם, יצרתי אתכם בתכונה (וחנן) [וחננתי] אתכם באמצעים מביאי הקדושה, שעל ידם תביאו את החיים לתעודה כזאת שיהיו באמת הטובה היותר עליונה, עד שעל ידם ימשך האדם להביע הכרת טובתו בכל הדרכים היותר רחבים מרב טוב ושמחה נשגבה. ולמדנו מזה שהידיעה המכשרת את האדם להכרת טובה היא יסוד התורה ואות בין ד' ובין עמו. ע"כ חובה עלינו להדריך את החיים בכללם לחנכם ביסוד כח הכרת טובה, אם שיהיו בדברים חלקיים וטובות קלות ערך, יצא הכה אל הפועל. ולכשתשתלם הידיעה האנושית ויתגדלו כחות הטוב והיושר יביא כח הכרת טובה את פעולתו הטובה, עד שכל לב יאמר "נדעה נרדפה לדעת את ד' כשחר נכון מוצאו".

עין איה / שבת א / פרק ראשון / מז.

כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא, מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל, כמאן כר' יוסי. לא די שראוי לקשר האהבה היותר עליונה לכל פרט יחידי מפרטי האומה, מצד שהוא חלק מן הכלל הגדול והקדוש של האומה הישראלית בכללה, ונמצא שהפרט מתברך מן הכלל, לא הכלל מצד קיבוץ פרטיו, כ"א גם החולה שבתוך ביתו, קרובו ושארו, ראוי לו לאדם שישתדל לקדש נפשו ורגשי לבבו, להעצימם בקדושת הכלל, עד שלא יפנה לאהבת קרובו החולה שבתוך ביתו מצד צרת עצמו ולא מצד ערכו הפרטי, כ"א מצד היותו חלק מהכלל הגדול הראוי מאד לחיבה ואהבה רבה, כמאן כר' יוסי, שהעלה אהבת הכלל בתור עיקר שממנו תצמח אהבת הפרטים, כאמרו בתוך חולי ישראל, לא "עליך ועל חולי ישראל", שמורה על אהבת הכלל מצד התקבצות הפרטים אליו, זה אינו נקרא עירוב, אבל מדת הכלל הרמה, שהפרטים בטלים בו מצד עצמם, ונחשבים עוד ביתרון יותר גדול מצד שהם חלקי הכלל, שמציאותו נחמדת ונאהבת מאד, זהו עירוב גמור, צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל. אמנם תכלית המדה הרוממה הזאת היא, שאפילו אהבת בני ביתו הקרובים אליו ביותר, ישאב ממעיין הכלל מפני שהם פרטי הכלל. ומתוך שהם קרובים אל לבו ביותר הוא מוצא עצמו מוכשר ביותר לשפוך עליהם את כח האהבה הנובעת מאוצר הכלל. וכל ראש בית אב יראה בעצמו כאילו משפחתו היא החלק שנפל לו מאת ההשגחה העליונה, לעבוד ביותר על ידם את עבודת הכלל, כלומר לתקן מצבם של חלק זה הרשום מן הכלל שנתיחדו אליו ע"י קרבת הבשר וחיי המשפחה, ע"כ הם קודמים בהשתדלותם עבורם ליתר חלקי הכלל שאינם כ"כ מיוחדים לו. אבל מושג האהבה מצד עצמה היא כללית מתפשטת על כל כלל האומה כולה, והיא שבה עד התפרטות המשפחה, עד שגם החולה שבתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל, ולהרגיש הד קול של צרת הכלל שיש בזה, במה שאחד מפרטיו, שהוא אבר מאבריו, נתון בצרה ומחלה, ומצד זה ישתוקק לישועתו ורפואתו.

עין איה / שבת א / פרק שני / ב.

אמר רבב"ח לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי, ומדפשקי רבי, ועל פום חנוותא מדלן יתיה, ומפרצידוהי עבדא משחא, ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא. ההצלחה הזאת של העושר העוברת ואינה מתקיימת כלל, כקיקיון הזה, העמיד פה במחזה את תכונתה, תעודתה בכלל ואופן השימוש הראוי להשתמש בה. והנה ראשית הציור צריך להיות אצל כל איש השואף לעושר, כי לא יגע כל אדם במה שמוכן לחבירו אפילו כמלא נימאו. ע"כ לא ישלח ידו בעולתה כי לא יצליח, באשר תעודת ההצלחה הזאת ותכונתה היא שתעמוד בגבולה לפי חוג הצדק והיושר שיגיע לאדם מברכת ד' עליו, הציור הזה ישמרהו משלח יד בעול. אבל להשקיט את רוחו הסוער לעמול ולהשיג עושר רב, צריך לדעת עוד ציור אחר, שתחום העושר המגיע לכל איש הוא מצומצם ומוגבל לפי אותו הערך הראוי לו, "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת", וההטרדה היתירה לא תוסיף על המקור שכבר הוא מוגבל ומצומצם, מפני שיש לכל עושר פרטי תעודה ותכלית כפי מדתו. אמנם מה שנוגע לתכלית העושר בכלל, ראוי לדעת כי איננו תכלית לעצמו, וכי רק אמצעי הוא להרחיב על ידו טוב וחסד כפי ברכת ד' עליו. בהיותו מכיר העושר בתור אמצעי להגדיל טוב וצדקה ראוי הוא שגם הוא יהנה בו במשפט, אבל חלילה לו מלשכח תעודתו בתור אמצעי להרבות על ידו קנינו בצדקה ומעשים טובים. תכונת הצדקה הראויה לגדולי העושר צריכה שתתפשט לטובת כל נקשה ומר נפש, אבל הענין היסודי שלה צריך שיהי' ממנה תוצאות לטובת כלל האומה. הצד היותר עיקרי צריך שיהי' הרמת התורה, אור האומה עם ד' אלה, וקיומה הרוחני, וישלח ג"כ פארות להרחיב צדקתו בעסקי האומה הכלליים החומריים, והצד הטוב הוא כשיגיעו למקום שתקבל כלל האומה מהם כח ועז. לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ציירתיו בכל צדדיו איך הוא צריך להיות ידוע בלב בעליו, למען יהי' באמת על ידו מוצלח לעד ולא יהי' סופו רק מפח נפש. הידיעה הפשוטה הקודמת לכל צריכה להיות, דלצלולינא דמי, צלוליבא נראה שהוא אילן צלף כמו צלוליפא, וניתוספו כפילות אותיות כדרך לשון ארמית, אתרונגא, גינוניתא וכיו"ב, בו תיחם יהושע לישראל את הארץ, והוא מקטע רגליהון דרשיעיא מסיגי גבול, כלומר הוא שומר את תחומו ואינו נכנס לגבול חבירו. ההצלחה הזאת המדומה של העושר דומה לו בזה, שאין לה יכולת לבלע כלל ולינק את הלשד השייך ע"פ דרכי ההשגחה העליונה לחבירו. אמנם מה שנוגע לעצמו, מדפשקי רבי, לא על נחל שאין לו סוף ישלח שרשיו, שיוכל להאמיץ חיל לבלע הרבה באין קצב, כ"א יניקתו מצומצמת כצמצום בצעי המים שאינם נובעים, כלומר כפי החק הנקצב אשר עליו אין להוסיף, ע"כ השתדלות יתירה איננה מביאה להרבות הון. ומה שנוגע לתעודתו, על פום חנוותא מדלן יתיה. המקשט את חנותו אין כוונתו כ"א כדי שיבאו לתוכה קונים ותמכר סחורתו ביותר, הרי עינו היא להרבות סחרו ואתננו, לא הקישוט העצמי. כן העושר ניתן לאדם הראוי לו שירבה קנינו על ידו, ירבה צדקה ויעשה טוב כפי השגת ידו, וכאשר ישתמש בו בתור אמצעי כקישוט זה שעל פום חנוותא, יבא לתעודת אושרו. וכאשר הדבר המהנה הניתן על פום חנוותא, יודע החנווני כי כפי אשר ירבו לשבת בצילו כן תרב הצלחתו, כן צריך להיות מושרש בלבבו של אדם שמקור הצלחתו הקיימת תהי' לפי מרבית הנהנים מהצלחתו הזמנית, והנאתו הפרטית תהי' טפילה כאותה ההנאה של בעל החנות מקישוט חנותו שמעוטרת בפרחים יפים. ומפרצידוהי, מהצד העקרי והמרכזי שבעושר, כך ראוי להיות עבדין משחא, להוציא על ידה שמנה של תורה, לחזק את האומה בכללה במצבה הרוחני ע"י החזקת התורה להפיץ אורה ע"פ תבל.

עמוד נז

ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא. ארץ ישראל, היא מרכז האומה גם בימי גלותינו ופיזורינו, והשרויים בה בגלות המה הסובלים יסורין ומכאובים רבים, ואותן צריך לחזק ולאמץ בתור צדקה כללית השייכה לכלל ישראל. וצריך כל איש עשיר בעם ד' לפשט ענפי צדקתו על אחינו יושבי א"י החולים והמעונים לעודדם ולחזקם, למען ירבו הישוב ותתכונן יותר ישיבת א"י. כלל הדבר שאם שבכלל תכונת השימוש בהצלחה צריך שתהי' ההטבה לכל, כהא דמדלין על פום חנוותא, מ"מ הצפיה העקרית צריכה להיות טובת הכלל בתור עיקר ומרכז רוחניות האומה קדושתה ותורת ד' אשר בקרבה, ובתור התפשטות והרחבה בכמות לחזק נפילת ארץ ישראל וחולשתה, שהיא מצוה קבועה בכל דור ודור, זה הוא צביון העושר באופן הראוי לו.

עין איה / שבת א / פרק שני / כט.

הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין. ישנם אנשים שהשקיפו על מרחב החיים עם כל התפשטותם, וראו כי נפש האדם בבריאותה היא נוטה לחיות חיים רחבים, נאותים לפי הרחבתם של כחות נפשו ששואפת להתפשט. חשבו ע"כ וטעו, שלא ימצא האדם למלא נפשו בחיים, כ"א אם ישים את החיים ההוים החומריים מקום מרכז תכליתו, שאז ישאף למלא את חק החיים. אבל אם תעודתו ומגמתו הפנימית תהי' רק יסוד החיים הרוחניים והנצחיים, ויהיו לו כל עניני החיים הרחבים שבעוה"ז רק בערך הכשר והכנה להשגת קיום התורה והמצות, יצטמצם אצלו יסוד החיים, ונמצא שיהיו חייו אז שלא כפי טבע נפשו האנושית שמתגעגעת לחיים רחבים, ומפני משפט מעוקל זה באו לעשות הטפל לעיקר. אבל באמת שקר בימינם, כי אע"פ שהרחבת החיים היא נטיה טבעית באדם, אבל לא מפני זה צריכות אותן ההרחבות המוחשיות להיות תכלית החיים, אלא יסוד החיים ותכליתם הוא הצד הקדוש שבהם, פרי הטוב העומד לעד. אלא שכ"כ ישנם מעמדים גבוהים ובקשות גדולות בדרכי ד', עד שכל הרחבת החיים הטבעים, הכל נתבעים הם לצורך התעודה ההכנית, לרגלי ההכשר של צד הקדושה שנמצא בפנימיות החיים. ע"כ אל יאמר אדם כי הזהיר במזוזה, ודאי יסוד מגמתו במושג הדירה הוא למען יקיים על ידה את המצוה התלויה בה, שמגמתו זאת מתנגדת אל הרחבת עצם החיים שיש בחלק הטבעי של האדם, אל דירה נאה רחבה והדורה. לא כן הוא, כי עם עשיית התמצית העקרית שבחיים את היסוד הרוחני התכליתי, מ"מ כל ההרחבות נזקקות לו, והזהיר במזוזה משו"ה זוכה לדירה נאה. וכמ"כ בציצית, אע"פ שיסוד השקפתו העקרית בבגדים ויחשו אליהם בעיקרם הוא מצד ערך המצוה שאפשר להעשות על ידם, לא יצומצם מפני זה כח הנטיה של צורך ההתרחבות הנטועה בנפש האדם, וזוכה ג"כ לטלית נאה. וה"ה הזהיר כקידוש היום, אע"פ שמציאות היין אצלו אינה לשמחת החיים ההדיוטית, אל יחשוב הטועה כי השקפה כזאת גורמת לסגור את דלת הרחבת תענוגי החיים, כ"א זוכה וממלא גרבי יין. אלא במקום שמי ששמים כל מגמתם התכליתית בדברים המגושמים לבדם לא יוכלו להתרומם אל קדושת הרעיונות, ולשמח שמחה עדינה בחייהם, ובמלאת ספקם והזקנה תכביד עליהם ידה, ימצאו עצמם מבוהלים ודעתם מטורפת, לעומת זה קוי ה' שהכירו את החיים בתור אמצעי הגון, אע"פ שערכו בתור אמצעי לא גרם כלל לצמצומו, אבל גרם להיות השמחה קיימת בו בכל עת וכל מצב, וההכשר להתרומם אל מרומי הציורים הרוחניים מאהבת ד' וכבודו, וכל דרכי היושר והטוב נעוצים אצלם בעצם החיים החושיים עצמם, עד שאותה הדירה הנאה, הטלית הנאה וגרבי היין, יש להם ערך נעלה ומיוחד בהיותם באים בערך זכות למי ששם כל ענינם רק כהרחבה אמצעית לתמצית החיים וגרעינם הפנימי שתלוי בהם, הוא צד המצוה והקדושה שבהם.

עין איה / שבת א / פרק שני / סט.

אר"י אמר רב כך היה מנהגו של ר"י ב"ר אילעאי, ע"ש מביאין לו עריכה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ד' צבאות. הקודש והחול הם מובדלים בעצם תכונתם, החול וכל מעשיו אינו כ"א מכשיר את החיים לתעודתם, נותן חומר כח

עמוד ק

והכנה להם למען יתרוממו לתכליתם האמיתית שהוא הקודש, והקודש הוא התכלית עצמה, המנוחה השלמה, שהנשמה האלהית מופיעה באדם בכל הדרה בעת תגבורת הקודש, ואז הוא מכיר כי הוא חי חיי אמת, חיים של נועם ד' וההתענג מזיו כבודו. והנה בהמון האנשים, בכל ימות החול הנם נתונים לצרכי החול, דאגות החול ממלאות את כל בתי נפשם, וחפצי החול ונטיות החומר ממלאים את כל לבם. ע"כ בבא יום הקודש יום השבת, הם צריכים להתנשא מעמק עכור של החול, להתרחץ כולם מביצת החמריות למען יזכו להתעדן מעדן הקודש, ותהיה להם לברכה ג"כ לימי החול. לא כן הוא מצב הנפש של קדוש ד' מכובד, החסיד האמיתי המתחסד עם קונו, הוא הנהו כולו מסור לקודש ג"כ בכל ימות החול, כל צרכיו, חוליו, על טהרת הקודש הם נעשים, בפנימיות לבבו אש קודש תמיד יוקדת באהבת ד' ואור תורתו. אמנם בבא השבת, הנה רק יצא אצלו הדר הקודש יותר בגלוי לעין כל, תחת אשר בימות החול מעטה החול והעסק החיצוני בצרכיו יכסה על האור האלהי שבנפש האיש הקדוש לאלהיו, שלא יוכל להראות בכל זיוו והדרו. ע"כ ר"י ב"ר אילעאי, חסיד עולם זה, רק את חלקי הגוף החיצונים, הנגלים לפעמים, אותם רחץ לכבוד השבת, כלומר במה שנוגע להצד החיצוני שבחייו, במה שמוחש לעין הרואה החיצוני היה הרושם גדול בין הקודש אל החול, רק פניו ידיו ורגליו. אבל כל עצמיותו, הנה כמעשהו בקודש כן מעשהו בחול, קודש קדשים הי' לאלהיו, וכל עצמותיו תמיד תגלנה בחדות ד' ובקדוש ישראל. אם שהעריבה היתה מלאה חמין, שהיה אפשר לו לרחוץ בה כל גופו, במכוון היה ממנו למען הדריך את המוכשרים להיות גדולי מעלה וערך גבוהים מאד, להשריש אצלם שהצד הפנימי שבאדם ראוי לו להשתדל שיהיה כולו שבת ומנוחה, כולו קודש ואומר כבוד. והרחיצה הזאת, שיחוסה לשבת וקדושתו היא הצד הרוחני שבה, ראויה היא שתהיה בולטת ביותר על הצד החיצוני שבאדם המעלה, שמצדו הוא מתיחש לזולתו ולמעשיו החיצונים. בזה יש הבדל עצמי בין הקודש ובין החול, עד שצריך להתרומם ולהתרחץ מהחלאה החיצונית של החול, למען יהיה מוכשר גם מצד חיצוניותו כולו אל הקודש. ההתרוממות הקדושה האמיתית של חסידות טהורה עליונה אי אפשר לה להיות נמצאת במלא הדרה כ"א במקום ששם כבר שוכנת חכמה גדולה, השכלת דעת אלהים האמתית והרמה. איש כזה המתנשא לרום מעלת ההשגות הטהורות, הוא יכול וגם צריך לשוטט על פני כל הנטיות השונות האפשריות להמצא בלבו של אדם החושב וההוגה, בכלל האנושיות ובפרטה של האומה לכל פלגות בניה המשתנים בצביונם ונטיותיהם, ומתוך שהוא מתנשא עד רום מעלת דעת ד' היסודית הוא מציץ ומשכיל את המקור העליון שממנו מפכים כל ההפכים והנטיות השונות שנראות כ"כ רחוקות וסותרות זו את זו. ובאמת התכלית האמיתית, שמצדה שם יוצר רוח האדם בקרבו את ההכנה לכל דרכי הנטיות והצדדים המרובים בארחות החיים הרוחניים, אינה כ"א לטובה, למען בקיבוץ כל הצדדים יראה הדר האמת והצדק ויוכר הוד היושר והקדושה, א"כ גם הצדדים היותר רחוקים הרי הם מתאחדים למקור אחד. אלא שאותן הנטיות שאין בהן אמת וטוב כל דהו, עתידות להתבער ולהתבטל כליל. ואותם הפנים שרק ע"י שינוי של צורה חיצונית או של מקרים צדדיים נחשבו לדבר מרוחק ומופרש, הם יזדככו ויתעלו, ומכולם יתנוסס הוד מלך הכבוד שהשלום שלו. אמנם רק מצד ההתעלות אל הקודש, אפשר להראות בגלוי הכח המאחד המתפשט על כל הצדדים הזרים ומרוחקים ג"כ, אבל בחול, בדרכי החיים המעשיים, הרי צריך שישקל כל דבר כפי פעולתו המעשית החיצונה. א"כ אותו הדרך שההשפעה שלו על המעשים החיצונים יוכל להביא לאיזה רפיון או קלקלה, אפילו כשיהיה הרפיון ההוא בא לא מצד עצמותה של הנטיה או הדעה ההיא כ"א מצד חולשת המקבלים המושפעים החיצונים, מ"מ מאחר שהיא גורמת תקלה איננה בכלל ברכה וא"א לחברה אל הקודש. רק בהתעלות הקדושה, בהתרוממות האדם בכללו גם מצד חיצוניותו אל הוד ד' וכבודו, אז ראוי להראות איך גם הצדדים היותר נראים מובדלים והפכים, הם מתאחדים ועולים לקשר אחד, ותכלית אחת עליונה וקדושה מכוננת מידי צור העולמים, אדון כל הצבאות ב"ה. ע"כ היה אז, בעת רוממות הנפש, מתעטף ~סדינין המצוייצין, שבהם מתחברים ההפכים הגדולים ע"פ התורה, צמר ופשתן. ודומה למלאך ד' צבאות, שם צבאות מורה על ההתאחדות של הריבוי השונה והמפוזר, כערך צבא רב המתאחד מבעלי דיעות שונות, פרצופים וטפוסים שונים, מצבאי צבאות. הנה המלאך, שהוא מכונה בשם מלאך ד' צבאות, הוא העשיר בנטיותיו, היודע את תוכן המון הצבאות המשונים בהגיונם בתכונתם ורחש לבבם, ויודע הוא שמלאכותו האמיתית מיד ד' היא המחייבתו לשוטט על פני כולם, ולהרחיב דעתו ממעל לנטיותיהם הפרטיות ולהשכיל את הצד התוכי שיש בכללותם, שמאגדם לתכלית אחת ונהדרת שהציב להם צור העולמים, שהוא אות בצבא שלו, באופן שדוקא מכולם יתקלס עילאה ויפואר מלך הכבוד. ע"כ באיש אלהי כזה, הדומה למלאך ד' צבאות, האהבה האלהית היא משתפכת בלבבו על כל היקום, על כל מעשי ד', שאוהבם באהבת יוצרם, ובנועם שיח קודש ישא אז ידיו אמונה לאל צורו וישעו ויאמר: "כי שמחתני ד' בפעלך במעשי ידיך ארנן".

עין איה / שבת א / פרק שני / קטז.

נתעטף ויצא לקראתו. דרך הענוה האמיתית היא

עמוד קלו

לכבד ג"כ את עצמו במדה הראויה, כי יסוד הענוה היא הכרת האמת לאמתתה, בלא שום עורון וערבוביא של דמיון, שברוב האנשים האהבה הנפרזה לעצמם מסמאת את עיניהם מלראות בחסרון הנמצא בעצמם, וממילא גם בטובת ריעיהם וביתרונם. אבל הענו רואה את עצמו מכובד מצד צלם אלהים אשר בו, מצד החכמה והטוב הנקנה בנפשו, ומוכן לראות ג"כ את חסרונותיו בלא שום משוי פנים, וכן רואה הוא ביתרון חבירו מצד צלם אלהים וסגולת הנפש. ע"כ בהיותו מכבד את עצמו, יתכוין שיהיה בכבודו מכבד לאחרים, שיותר ניכר הוא כבוד הבריות כשמכובד מכבד אותם משיכבדם בזוי. ע"כ מצא לנדרש שיהי' מתעטף, שזהו רגש הכבוד, שמתיחש לעצמו בהיותו הדור בלבושו מעוטף בנימוס, להורות שאין הענוה באה מחסרון הכרה של רגש הכבוד כ"א דוקא מהכרתו והכרעתו לטוב ובמדה הוגנת. ויצא לקראתו כשהוא עטוף, כדי שיהיה הבא אצלו מתכבד בכבודו.

עין איה / שבת א / פרק שני / קצ.

וגברי היכי מבדקי, אמר ריש לקיש בשעה שעוברים על הגשר, גשר ותו לא, אימא כעין גשר. הטבע והמלאכה שניהם יחדיו מעמידים את חיי האדם. אמנם הטבע הוא היסוד ועליו נבנה בנין המלאכה, כ"ז שהאדם (הוא) נתן בחק הטבע הוא בטוח מכשלון, מפני שכה חקק צור העולמים ב"ה שיהיה הטבע משמר את החיים על פיו ועמדו. אמנם האדם כבר התרומם ולא יוכל לחיות רק עם הטבע לבדו, (הוא) מוכרח הוא לרגלי צרכיו המרובים, החמריים והרוחניים, להשלים במלאכה את אשר יחסיר הטבע ממנו. אז אמנם כשיצא להשתמש בעולמו המלאכותי, אז גורלו תלוי לפי ערך חוזק הטבע שלו. שאם הקנינים הטבעיים שלו הם חזקים ככל הצורך, אז תביא לו המלאכה ברכה ויתרון. ובכלל שכיון שהכחות הטבעיים שלו והקנינים החיצוניים הטבעיים הם מושפעים לו יפה, אז לא יעלה על לבבו להרוס את השכלול שבטבע כדי להתגדר במלאכה, כ"א הוא ישתדל להוסיף בנין ושכלול ע"פ אותם הכחות שכבר יש לו מעצם הטבע הנקי, ע"כ יצליח ג"כ במלאכתו. אבל אם המלאכה בחשבונותיה הרבים תעור עיניו, מפני חולשת קניניו הטבעיים ומיעוט הסתגלותו להם, להלחם בטבע בחלקיו הבריאים והטובים, למעט את השלמותיו, כדי לכונן על חרבנן בנין מלאכותי, אז הוא בסכנה גדולה, בנפול היסוד יתמוטט הבנין. ובאמת אין האדם חי לעולם כ"א בטבע, ביצירה האלהית. אמנם המעבר ממצב למצב יהיה לפעמים מלאכותי, וזהו עיקר שימוש המלאכה, אבל הצלחתה תלויה במהות החוזק של הטבע ויחושה הטוב אליו, שעל פיהם ילך מחיל אל חיל לקחת עמו כל אשר קנה במצב טבעי יותר פשוט ובלתי מעובד, אל מצב טבעי מקושט ומעובד, להוסיף כח ויתרון. אבל באין לו שורש כראוי, אז במעבר ממצב למצב יתמוטט ע"י שימושו בקנינים המלאכותיים כל רכושו הטבעי או חלק רשום ממנו, וישאר חלש ורפה כח, מסוכן במצבו, בעת עברו באפס מעמד חזק. העברת הגשר, הוא נושא אחד המראה ערך המלאכה לאדם בהוספה על הטבע, להעבירו מחלק לחלק באדמה הטבעית, הנפסקת ע"י המים הטבעיים השמים לפניו מעצור. מעברות כאלה נמצאות רבות, מהן מקושרות עם כל היחש של שני המצבים, הקדום והמאוחר, בקשר תמידי הולך מדור לדור. מהן העומדות להעביר את האדם וקניניו הפנימיים והחיצוניים לחלקה שאין הקשר התמידי קבוע בה לפי המבט החיצוני. מ"מ התאחדות המלאכה עם הטבע ע"י הכרה רחבה שבאמת אין המלאכה כ"א התגלות טבע כשרון האדם כאשר עשהו ד' יתברך ישר, היא נצבת וקיימת. מעמדים כאלה מזדמנים בין בדברים החומריים, במצב גופו של האדם בכללו ובפרטיו, בין בדברים הנפשיים בהליכות נפשו, בציוריו הפנימיים, בדיעותיו, במנהגיו, בשאיפותיו. שהיסוד הכללי, יסוד הטוב, הכרת השם יתברך ודרכיו בהכרה מלאה וחיה כפי יכולת האדם היותר עליונה, במילוי המוסר הרחב הכללי והופעת הנשמה המוסרית של העולם, אורן של ישראל. שהכח הזה מתחזק הוא בטבעו, לפי הקישור של היחושים הקדומים במעמדים הטבעיים ששמירתם וחזקתם תלויות לפי השמירה הטבעית, שמירת חוקי ד' וההזנה הטבעית מלחמה של תורה.

עמוד קסו

לפי מדה זו גברי מבדקי בשעה שעוברים על הגשר במצבים תדירים, ולפעמים כעין גשר במצבים מתגלים לעתים, והסכנות הגופניות והנפשיות יש להן יחש נערך, והשמירה בשניהם מכוונת יפה. אמנם הכח החובק הכל, הישות החומרית והרוחנית, הטבעית והמלאכותית, ההתאמה אל ההתעלות בפנותו את מכשולי הדרכים מכל צד, עיני ד' המה משוטטות בכל הארץ. ע"כ גברי מבדקי בפועל בכל ארחות השמירה, בעברם על הגשר ודכוותי' כעין גשר.

עין איה / שבת ב / פרק רביעי / ט.

ט. שבת דף נ ע”ב

אמימר ומר זוטרא ור"א הוי יתבי בסעודה, אייתו לקמייהו ברדא, אמימר ור"א משו ידייהו, מ"ז לא משי ידיה. א"ל, לא ס"ל מר להא דאר"ש, ברדא שרי. א"ל רב מרדכי, בר מיניה דמר, דאפילו בחול נמי לא ס"ל, דס"ל כי האי תנא דתניא, מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה מעל בשרו בשביל צערו, ואם בשביל ליפות עצמו, אסור. ואינהו כמאן סברוה, כי הא דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל כבוד קונהו, משום שנאמר "כל פעל ד' למענהו". הנטיה אל היופי יש לה שני צדדים, האחד טוב והשני רע. מצד אחד, היא מרוממת את הנפש ומפעלת על העין הרואה פעולה טובה ומכובדת, ומצד השני, האדם עלול לאבד על ידה את היסוד הראשי להצלחתו, שיסוד ההצלחה הפנימית הוא שידע האדם שאשרו ימצא תמיד בעצמו, בקרב נפשו ולבבו, ולא ילך לבקשה אצל אחרים. שהנטיה ליופי משעבדת את האדם לזולתו, שרוב עניני היופי המה רק ביחש העין החיצוני, ובזה האדם עלול לשכח את עצמו בצד המוסרי שלו, ולעשות מעשיו רק ע"פ המציאות המצוירת אצל זולתו, ובזה הוא מתרחק מכל דרך האמת ויראת ד' האמיתית, שיסודה היא הדעת העליונה ש"נר ד' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" 1, שהטוב העליון נובע רק מכפי הישרתו הפנימית ע"פ עומק חפצו לטוב לצדק ולמ [י] שרים, לא בשביל מציאות חן בעיני זולתו.

ע"כ, שתי הנטיות צריך שימצאו בהן מחזיקים. כי הנטיה למציאת חן בעיני זולתו, חוץ מרוממות הנפש שיש בעצם היופי, היא בעצמה תועיל מ"מ בחיי החברה ג"כ הרבה, מפני שעי"ז מתגדלת ההשתעבדות החברותית לדברים הטובים והנכבדים שכבר קנה אותם הכלל. אמנם באשר מחילופים הנמצאים בסגולות הנפש, נמצא אנשים שיסוד התיחדותם תלוי בהדרכת עצמם לצד הטוב הנעלה, לחסידות ולקדושה, ורק בתור פעולה שניה, ע"כ תצא מאלה הקדושים תועלת גדולה להכלל כולו.

הם הנם המורים הגדולים, שלא בהשפעה מעשית של פעולה הם מדריכים את דורם בדרכי חיים כ"א בעצם הוייתם ומציאותם, וישנם אנשים שנוצרו להיות מדריכים בפועל ומשפיעים בדיבור ובמעשה. האנשים הגנוזים, שכל טובם בפנימיותם, יותר הם ראויים שיעשו רושם על עצמם ועל העולם בשינאתם את היופי וההתהדרות, ובבטלם את חפישת החן מהסביבה שלהם, כדי שיבאו הלימודים היוצאים מזאת הנטיה האמיתית הזאת בעולם להרבות השקט והשלום הפנימי, הצניעות והקדושה שבלב ועומק הנפש. אבל האנשים המוכנים להשפעה בפועל, הם ע"כ קשורים הם עם העולם, והרושם הטוב והמכובד שהם עושים ע"י היופי המלוה אותם הוא מכלל עבודתם בקודש, הם צריכים להיות רוחצים פניהם ידיהם ורגליהם בכל יום לכבוד קונם, שזהו כבודו של מקום ב"ה, שיגדל רושם הטוב של אנשי קודש צדיקים וחכמים לפעול על הבריות, ושיגדל כח הבושה בעולם ע"י מה שימצא האדם משועבד להסכמת החברה בכל דבר טוב, שמכריע את החסרון היוצא מזה למי שמשתמש בנטיה של ההשתדלות ביופי החיצוני לסמות את עיני זולתו, ולאבד את מרכז האושר הפנימי שהוא "נחלת שדי ממרומים" 2, הנתונה דוקא לאדם לבדו בפנימיותו ואין לזרים אתו. וע"י שתי ההשפעות יחד, יצאו הדברים הטובים שצריכים להולד משתי הנטיות, "ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים" 3.

1 משלי כ, כז. 

2 איוב לא, ב.

3 עירובין יג, ב.

עין איה / שבת ב / פרק שישי / כט.

כט. שבת דף סב ע”א

"ומשקרות עינים", דהוו מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזון. הקצוות פוגשים הם זה את זה מתוך הגאוה העוברת כל גבול, המסכמת שכבר הגיע האדם למרום השלמתו עד שאינו צריך עוד לבקש ולשאוף השלמה פנימית אמיתית. הנפש החופשת היטב את תוכן הפנימי שלה, מרגשת מיד בריקניותה ואפסותה, שכיון שחסר לאדם אותו תוכן החיים של חפץ ההתעלות מפני ארסה של הגאוה, כבר אין לחייו שום תוכן. ולמלא את הריקניות הנוראה מוכרחת היא למצא את עולמה לא בקרבה פנימה כ"א בחוץ, במציאת חן של הסביבה. נמצא שההתגדלות הקיצונית שהיתה חפצה להתגדר בה, נהפכת לה לשפלות גדולה, עד שהיא חפצה רק להיות משועבדת למצב הנפש של הסובבים אותה ותשתדל ביפוי חיצוני במדה מופלגת. וההשתדלות הזאת לא תשאר רק בגבול ההסכמה, הלוקחת רק איזה זמן ואח"כ הרושם הולך לו, כ"א היא מטבעת עמוק יפה את המבוקש של התמכרות למצא חן, עד שמלבשת את התנועות הטבעיות בזה הזרם, וזה הולך עד הקצה האחרון של אבידת העצמיות לגמרי ושל שפלות הנפש היותר קיצונה, עד שבהתפשטה באומה מביאה לה הרס גמור, שמביא אותה לידי התרוקנות פנימית ולידי שפלות נוראה, לבקש את כל כבודה ורוממותה רק בעין הזר ולא בתוכה פנימה, עד שנעשים סדרי פעולות החיים מכוונים רק אל החנופה החיצונית. ולא די בזה, כ"א עוד נבנית והולכת בזאת השיטה ג"כ השתדלות שפלה להסב את העין החיצונית על אותו היפוי הזר החיצוני שפארה בו את עצמה בלא צדק ושכל, דהוו מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזון.

עין איה / שבת ב / פרק תשיעי / לב.

לב. שבת דף פז ע”א

ופרש מן האשה. עם כל הרוממות שיש ברוח האדם בגדלו וטהרו, הרי [הוא] אסור במאסר פרטיותו, וכנר לפני אבוקה, נחשב הוא לגבי אורה של שכינה הכוללת כל ממש, מאור העליון הזורח ממעל כל העולמים וכל אשר בהם. ההויה מלאה קודש בכל פרטיותיה, התולדה והמשכותה, יצירתה וכל נטיות שביליה המעשיים והרוחניים, כל אסוריה וחופשתה, כל עליותיה וירידותיה, ברוח אלהים עליון, כולה קודש היא, כולה אוצר ד' היא, כולה כוללת כל היא. אבל כיון שהאדם הרי הוא צריך מעולמו לבא לעולם הגבוה, פה צריכה המקוריות של ראשית הדעת להיות נשמרת מתוכן גורם איזו הסתגרות באהבה פרטית אף לרגע. אמנם דעה זו לדעת הקב"ה היא מסכימה. רועה נאמן אינו יכול להיות גם מעט קט מוסגר במסגרת מצמצמת את הפרטיות שלו, אפילו מצד איזה מגע טבעי. ועולמו, עולם ד' הוא, עולם כללי, כולו קודש. אבל לא ממקור דעת עליון, תצא הכרחיותה של שמירה זו, אלא מדעתו. אבל הולכת היא למ [י] שרים למעלה למעלה ומסכמת לדעת המקום. והיסוד לההשתאבות הנשמתית התמידית באין הפסק רגע בנשמת כל עולמים, שרק משם יוכל זיו התורה להופיע לאור עולם באוצר חיים, הוא מה שפירש מן האשה מדעתו, והסכים הקב"ה על ידו.

עין איה / שבת ב / פרק תשיעי / פג.

פג. שבת דף פח ע”ב

ת"ר הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". ישנן הדרכות מוסריות כאלה שבתכונתן הן מחלישות את כח העז של החיים, ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית שאליה ראוי לערוג ע"פ מגמתה של תורת חיים הבאה מאור אל חי העולמים. אמנם התכונות הנשאות העומדות ברום המעלה ממקור הקודש, הנן אלה שעצמת החיים מפכה בהן, כח המרץ הנפשי פועם בהן בכל ההוד והמילוי, ודוקא עם זה אור הקודש הוא המעדן אותן ונותן בהן חן תפארתו. לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם אותן שהושפלה נפשם עד למדריגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נתטמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלהים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו 1, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים. כשם שיש עירות רוח וטמטום רוח, בחיי ההרגשה, שהחיים השלמים של הנעלבים הגבורים הללו שאינם עולבים, מתגלים בהם השבילים של עירות הרוח מצד הרגשתם המלאה, כן יש עירות הרוח השכלי לעומת טמטומו, השומעים חרפתם, שומעים בשמיעה שכלית ומכירים את התוכן החודר ונוקב שישנו בכל מין ממיני החירופים גם היותר נסתרים שיוכלו כל זדים מחרפים לבטא על ידם את חירופיהם, ובכ"ז אינם משיבים מצד גדולת רוחם וקדושת דעותיהם העליונות, מלאי חיים כאלה, חדי הרגש וזהורי הדעת, הם הם הראויים להכיל בקרבם את מתק האהבה ולגשת עמה אל רום הקודש העליון, עושים מאהבה. ואותם המרגישים את נעימת כל נועם בעלי החושים הגשמיים והרוחניים היותר חדים ויותר מפותחים, הם מרגישים את היסורין בכל מרירותם ואין שום דקירה מדקירותיהם נעלמת מרשת תפיסת החיים שלהם ובכל זה הם שמחים ביסורים, בידעם שהיסורים הם הם שלוחי אל עליון החונן ומרחם, הטוב ומטיב, המנהיג בחסדו כל דור, ומעלה ומצחצח את יצוריו מכל סיג וקדרות, להאירם באור חיי האמת המוחלטים. עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", אוהביו אינם מטושטשי החיים, מדולדלי הכח, חסרי דם הרוחני, שבעצמת כשרון החיים, שנכשלים כאלה לפעמים יתראו כצנועים וטהורי המדות, אבל החולשה החיונית אינה האהבה האלהית, שהיא בתכונה מלאה חיים ועז, רק אוהביו הם כצאת השמש בגבורתו, שבכל מלא זהרו ורב חומו, הוא פועל את מפעלי החיים והאור, ההפראה והברכה על מלא עולם.

1 מנורת המאור נר א' כלל ג ספ"ב הערת מו"ר הרצ"י זצ"ל על גליון כתי"ק. פד.

עין איה / שבת ב / פרק שנים עשר / יג.

יג. שבת דף קד ע”א

גימ"ל דל"ת, גמול דלים. ההבנה של ערך הצדקה בעולם, שאינה באה רק מפני המית הלב המסתערת בנפש הרואה את המחסור של העני ומרגיש את צערו כאילו הוא צער עצמי אליו, ובשביל כך הרי הוא חש למלא את החסר להדל כדי לרפאות את כאבו, ואפילו לא רק באותו המובן השכלי המחייב את מדת הרחמים והחמלה, כי אם בדבר ד' אשר ברא סדרו של עולם שיהיו בו עניים ועשירים. והדלים הם ממלאים תפקיד ידוע בעולם, שלולא הם היה העולם חסר מצביונו ולא היה שלם, ולא מגיע לאותה המטרה העליונה שהציב לפניו יוצרו ברוך הוא. ונמצא שהדלים, המשלימים צביון העולם בדלותם, והם עוד סובלים מזה חיי צער, הרי הם באים על גמולם בצדק מלא. וזהו הרז היותר פנימי במצות הצדקה לפי מובנה העליון, המסלק ממנה ג"כ את השפלות הנפשית של המקבל חסד מזולתו בלא חק ומשפט. וזהו שהכירו הדרדקי הנפלאים הללו בחוש הקדוש של נשמתם העליונה, גימ"ל דל"ת, גמול דלים.

יד. שבת דף קד ע”א

מ"ט פשיט כרעיה דגימ"ל לגביה דלי"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחרי דלים. גומל החסדים שכבר הגיע למדריגתו העליונה, להכיר שהצדקה שהוא נותן איננה באה רק מפני האיסטניסות שלו, שאינו יכול לראות בצערם של הדלים, שאז אין מקום לה רק בזמן שהדלים מזדמנים לפניו והצער שלהם מוצג לפניו במלא הפלצות שלו. אבל גומל החסדים, היודע את התפקיד העליון של הצדקה, את האושר הקדוש שהכלל והפרט משיג בעילויו ע"י הצדקה וגמילות החסדים, הוא יהיה תמיד רודף צדקה וחסד, ודרכו יהיה תמיד למצא מקום להרחיב את מפעלי החסד. מ"ט פשיט כרעיה דגימ"ל לגביה דלי"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחרי דלים.

 שבת דף קד ע”א

ומ"ט פשיט כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל, דלימצי ליה נפשיה. רעיון הצדקה בישראל ברום האצילות שלו, העומד למעלה מיסורי החיים ופגעיהם, למעלה מההכרחים למלא את המחסורים הדוחקים כל כך את האדם בחייו החומריים, אלא אותה התכונה המושרשת במעוז הקודש, אותה המטרה המוסרית הקדושה שבשבילה יצר הקב"ה את העולם החברותי בזאת הצורה, שהיא לא תוכל לעמוד מבלעדי מדת הצדקה, היא מתפשטת לא רק על הנותנים, על משפיעי הצדקה, כי אם גם על המקבלים. והדל שבישראל, המוכרח לפי מצבו לקבל צדקה, יכול לבא לידי ההתרוממות הזאת עד כדי לבטל את כל הסבות החמריות שהן דוחקות אותו לקבל צדקה, ולהתעלות בחוג של שמחת היצירה שיש בתיקון העולם וזיכוכי הנפשות שבאים על ידי מפעלות הצדקה. והעליה הזאת מצד המקבלים, המעשירה אותם עושר רוחני עליון מאד, תוכל להשכיח מהם את כל ענותם, עד אשר הם לא יתעוררו כלל לדרוש את הצדקה מטעם כל מועקה גשמית, שכל זמן שהמקבל עומד על מדריגה זו, איננו צריך כלל זירוז שימציא את נפשו לפני אלה שהם חפצים להיטיב עמו ולהצילו מרעתו.

אבל במעמד ההתרוממות, שאז המקבל הוא עלול לשכח את כל מחסוריו, והוא אחוז במעמד של קבלת הצדקה רק בשביל התוכן הקדוש והנאצל שיש בה, אז הוא עלול להיות שוכח גם כן את הפעולה של המצאת נפשיה לפני אלה הנדיבים החפצים לזכות בו, ולהתרומם על ידו לאותה המדריגה שהצדקה מרוממת את עושיה. ולשם כך באו רשמי המחשבה בתמונת הדלי"ת וסמ [י] כותה להגימ"ל, דלימצי ליה נפשיה, למען הוציא מן הכח אל הפועל את הצד המרומם של הצדקה, המאשר את נפשות בני אדם באשרה של הנדיבות ושל האהבה, שבה משתתפים שוה שני הצדדים, הדל וגומל החסדים ביחד. ורגש הצער הולך הוא וסר מכל התכונה הזאת של הצדקה, אע"פ שהעוני והמחסור נלוים עמה, כי "ברכת ד' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה" 1.

1 משלי י, כב.

טז. שבת דף קד ע”א

ומ"ט מהדר אפיה דדלי"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסוף מיניה. אחרי כל העילויים שמדת הצדקה תוכל לעלות, בין מצד הנותן בין מצד המקבל, בכל זה חק עולם הוא שכל מקבל מוכרח להיות סובל מאיזו מדת בושה בעת שהוא מקבל מתת חסד. אע"פ שיותר ממה שהוא מקבל מצד הערך הגשמי הרי הוא נותן מצד הערך הרוחני, סוף כל סוף מצד המעטה החיצוני של הדברים, מדת הבושה כרוכה עמה ביחש להמקבל, וחובתו של הנותן היא לשמור את יסוד הכבוד של המקבל, כדי שלא להשפיל את הערך הנאצל של מדת הצדקה, שבאמת היא מעולפת כולה בכבוד והדר. וההתאמצות מוכרחת להיות רבה, שלא ילוה עמה שום צל של גרעון הכבוד, וק"ו של בזיון וכסופא. ומתוך כך מהדר אפיה דדלי"ת מגימ"ל, להודיע שככה היא החקה המיוסדת בטבע הנפש, שלא יוכל המקבל לשאת עינים אל הנותן, ומתוך כך ידע הנותן ליתן ליה בצינעה, כי היכא דלא ליכסוף מיניה.

עין איה / שבת ב / פרק שנים עשר / כ.

 דף קד ע”א

נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט. הנאמנות לתעודת המציאות וההויה שבגללה 1 יצר הקב"ה את כל מצוי, היא מתבלטת באדם בשתי דרכים שונות. הדרך האחת היא ההדרכה המוסרית הראשונה, שהיא באה לברר לאדם את קטנו ואפסיותו, שלא יתגדר במה שהוא חושב שיש בו מן המעלות והיתרונות, כי הלא כולן כאין הנה, ולא מידו הוא טובו כי אם מידי אדון כל, אשר לו לבדו הוא הכח והגבורה, החכמה והמדע, העז והממשלה. אמנם אחרי אשר דעתו של אדם היא מתישבת בהכרעת הענוה והכפיפות המוחלטה, אז באה ההדרכה המוסרית השניה היותר עליונה, המבארת לפניו את גדלו ותפארתו, את זיו נשמתו ואת הערך המרומם אשר נתן לו רבון כל העולמים בתפיסת ההויה והכרת ההוד האלהי. אז הוא מתרומם, ושיעור קומתו מתפשט הוא על כל מרחבי עולם. ומתוך הכרה זו, הבאה מתוך תוצאותיה של ענות הצדק, הוא בא להיות נאמן לתעודת הויתו במדריגה היותר עליונה. הכפיפות היא מתאחדת עם הפשיטות, ושני המצבים ביחד מאדרים את יסוד הקודש, להוציא לאור עולם את התכנית הגדולה של הנאמנות. "עצות מרחוק אמונה אמן" 2. נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט.

1 בכתי"ק: שבגללם.

2 ישעיה כה, א.

עין איה / שבת ב / פרק שלשה עשר / א.

א. שבת דף קה ע”א

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום [חילפא בר אגרא שאמר משום] 1 רבי יוחנן בר נוריא [נורי] 1, המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובדה. כל זמן שקשר הקדושה הטהורה של קבלת עול מלכות שמים לא נותק (ה) מנשמתו של האדם, הרי נפשו מקבלת ישוב וריצוי. כל הדברים שבעולם שהם נגד רצונו, בין בענינים שהם בגדר העבר, בין בענינים שהם בגדר ההוה, בין בענינים שהם בגדר העתיד, עד כמה שהם עומדים נגד מאוייו ונגד חפצו וטבעו לא יוכלו להרגיז אותו עד היסוד הנפשי, עד כדי אבידת שלטון הצדק והשכל לגמרי על פעולותיו. כי הידיעה שסוף כל סוף טוב ד' לכל 2, וכי כל המעשים כולם הנם תפקידים שהקב"ה מנהיג על ידם את עולמו, ושם 3 בודאי משמשים הכל לטובה באחרית, ההקשבה האמיתית הזאת מוכרחת להניח במדה ידועה את מדת החימה של האדם, בהיותו נפגש במה שהוא נגד רצונו, שלא תתפרץ בכל מילואה. ואם אנו רואים שאחד קורע בגדיו בחמתו, שזה בא על פי רוב מצד קצף נורא על דבר שעבר, כמו שהקריעה החיובית משמשת על צרה שלא תבא, בהיותה כבר בגדר עבר. והמשבר כליו בחמתו על איזה קצף נגד עובדא נמשכת של ההוה, והמפזר מעותיו בחמתו נגד איזה מחזה שהוא רואה, שבעתיד יעשה דבר נגד חפצו ותשוקתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. ההתחלה של הכעסנות הקיצונית היא באה מהנתיקה הגמורה של הארת חסד עליון מנפשו של האדם. והרוגז הנורא המתפרץ על גדרי הדעת והיושר, הוא מתחלחל כארס בטבעו הנפשי של האדם, שמצא לו כבר קן בלבבו עד שקצף כללי ומשטמה נוראה עלולה להתפרץ מתוך הנפש הזועמת, על הכל, על כל היצור, והיא עלולה ממילא לבא עד כדי הטומאה של עבודה זרה, שהיא יונקת מהיסוד הכעסני שבהשקפת המציאות המוטעית, שמפני כך היא מרוגזת. ומפני שאע"פ שתחילתה של מדה מסואבת זו, של הכעסנות הפראית, היא דבר של הפתעה שבא בלא משקל השכל, בכל זאת ההשחתה הנמשכת אחר כך ממנה, היא כבר המשכה אומנתית שנעשה גם שכלו של אדם עבד מכודן 4 לה. וזוהי כבר אומנתו השכלית הרעה של יצה"ר, שעושה מהרשעה הזועפת כבר שיטה שלמה בחיים, עד שהוא יוצא מכל מסורת הקדושה. ואם רוחו הרעה מגיעה עד הגבול של הרשעה הקיצונית שהיא עבודה זרה, אינו יכול כבר להתנגד לה. ועל כן אם ראית אדם המקרע בגדיו בחמתו מצד העבר, והשובר כליו בחמתו מצד ההוה, והמפזר מעותיו בחמתו מצד העתיד המורגש לו נגד רצונו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובדה.

1 מרן הראי"ה קוק זצ"ל הקיף מילים אלה בסוגרים מרובעים, כנדפס בעין יעקב שבידינו.

2 תהילים קמה, ט.

3 אולי צ"ל: והם, או: ושהם.

4 ב"ר יד, י, רש"י.

עין איה / שבת ב / פרק ארבע עשר / יג.

יג. שבת דף קח ע”ב

שלח ליה רבי ינאי למר עוקבא, לישדר לן מר מהנך קילורין דמר שמואל. שלח ליה, שדורי משדרנא לך דלא תימא צר עין אנא, אלא הכי אמר שמואל, טובה טפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים [בחמין 1] ערבית מכל קילורין שבעולם. החכמה היא מחדשת תמיד דרכים חדשים, אמצעיים רבים, להיטיב מצב האדם, לרפאו ממחלותיו, להצילו מכל הדברים שיכולים לפגוע בו. אבל ברבות המדע וכפי אותה המדה שההמצאות החדשות הולכות ומתפרסמות בעולם, ככה הולך הוא ונשכח המעמד הפשוט הטבעי של האדם, שהוא משמש הרבה פעמים בסיס יותר איתן לכל עמדת הצלתו, מכל הפעולות, מכל החשבונות היותר רחוקים שחדשה המדע [י] ות. הדבר הזה נוהג לא רק בעניני הבריאות והדברים החומריים, כי גם בהדברים הרוחניים, במעלות הנפש, בהשגות עליונות ובמדריגות גבוהות, גם כן אחרי כל העליוניות שבחכמה ובחסידות, כל מה דפשיט טפי מעלי 2. והפשיטות המוסרית והעבודה הטהורה שבפשטות, היא מאירה את העינים הרבה יותר מכל ההתחכמויות הרחוקות, שהנן רק טפילות, לחזק ולפאר על ידיהן את היסוד הפשוט, אבל עיקר הכל היא ההדרכה של התמימות הפשוטה, "תמים תהיה עם ד' אלהיך" 3. אמנם היכולת העליונה, רכישת השכל בכל דרכיו, והדעת העליון הבהיר עם כל הרחבות, זה צריך להיות נמצא בכחו של האדם, כל אחד כפי מדריגותיו, כאשר תוכל נפשו שאת, אבל הדרך הכבושה שצריכה להיות הקבועה והתדירית, היא התכונה הפשטנית הבריאה, היתירה בערכה מכל התולדות המחוכמות. וכזו היתה התשובה הנבונה, על המשאל של שליחות הקילורין דמר שמואל, החכים 4, האסיה 5, הירחינאה, הבקי בשבילי דרקיע 6, והצולל במעמקי המדעים כולם, יחד עם תורתו הגדולה העמוקה והרחבה, עם קדושתו העליונה וטהרת מדותיו הקדושות. אמנם השיב לו מר עוקבא, הנשיא, רב ההדר: שדורי משדרנא לך, דלא תימא צר עין אנא. יהיה זה אצור אצלך כמו שהוא מצוי אצלי, אבל השימוש התדירי, לא יהיה מיוסד על ההמצאות הגדולות, כי אם על הפשטות התמימה, הנותנת בריאות וחיים לגויה ולנשמה. הכי אמר שמואל, יפה טפת צונן שחרית, ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, מכל קילורין שבעולם.

1 מרן הראי"ה קוק זצ"ל הקיף מלה זו בסוגרים מרובעים, כנדפס בעין יעקב שבידינו.

2 ר"ה כו, ב.

3 דברים יח, יג. 

4 ב"מ פו, א.

5 שם.

6 שם פה, ב.

אגרות הראיה / כרך א / עט

כלל גדול אומר לכבודו, שההשקפה היותר מאירה בעניני אמונות ודעות, כמו בכל ענינים נשגבים, היא לצאת מהחוג הצר, שבו נמצאים שיטות מחולקות, הצוררות זו את זו ומבטלות אלו את אלו, ולבא עד מרום הפסגה, שמשם נשקפות כל הדעות בשרשן, איך שכולן עולות למקום אחד, ורק שינוי תנאים בארחות החיים ובמצב הנפשות הוא המחלק ביניהן. והחוקר המיושב, המשתמש בשכל ישר, מצורף לרגש בהיר ונכון, ידע איך להוקיר כל דבר בערכו, ואיך לשלב כל הדעות במצב כזה, שכל אחת תשלים את החסרון שיש בחברתה, אפילו במקום שהן נראות כחולקות זו על זו. זאת היא ההשקפה העליונה, הנובעת מההכרה האלקית האמיתית, "הכולל הכל וכללם יחד" וצריך בזהירות לחלק בין הצעה כוללת זאת, שהיא יודעת להעמיק אל חקר כל אחת מהדעות, ולהוקיר כל רגש כפי עומק שיוויו, ובין הסבלנות הקרה, הבאה מתוך מה שאין העולם הרוחני תופס מקום בנפש: זאת האחרונה מוכרחת היא לסגת אחור מפני האורה וברק החיים, והראשונה תגדל ותפרה תמיד במעלה יותר גדולה, עד אשר תמלא הארץ דעה את ד', שאז "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", ועם מילוי העושר המדעי והרחבת כל שיטה לפרטיה יהיה גדול כח השלום המקורי המאגד את כולם,

ונשוב עתה אל התענית. אנו רואים בעינינו, שהעולם כולו, ביחוד עולם החיים, הוא משתכלל, לא ע"י חיבורי כחות מצומצמים שכ"א ואחד פועל על גבולו, כ"א ע"י התחברות של כחות, שכ"א שואף להתרחב יותר מגבולו, וחברו 

עמוד פה

ג"כ שואף כן, וכשהם פוגשים זה בזה דוחק כ"א את חברו ועוצרו, וע"י התגוששויות כאלה מתהוה חזיון החיים. זה נוהג בין בטבע החמרי, בין אפילו בטבע השכלי והמוסרי. וזהו אור זיו חסד החיים, המתמלאים תמיד ממקור אין-סוף בכל צדדיהם, עד שהם מסבבים חיים, בין בהתגברם והתפרצם, בין בהדחקם והעצרם. ועפ"ז הכחות הגופניים של האדם הם צריכים להיות בריאים ומלאים, לא רק ע"פ אותה המדה שההגבלה המוסרית דורשת אותם, כ"א במדה יותר חזקה מזה. כן צריך להיות כשהעולם הוא כתיקונו. אותו המותר של ההתגברות הגופנית, באופן הגון צריך הוא להיות הולך ע"י איזה עמל המכשיר את המוסר העליון, זהו עמל התורה והמצות, שכדי להעמיק את רישומם, ולקבע את ערכם חזק בחיים, יש להם דוקא דברים העוצרים בעדם, בין מצד החברה, בין מצד הרעיון האנושי טרם שנתבכר יפה, ובזה הוא משלים את תעודתו. האדם לא נברא ג"כ באופן כזה שלא יחטא כלו, כ"א שיזהר מן החטא, ואם ישגה ויחטא ישוב. התשובה בעצמה היא ג"כ התעוררות-חיים נפלאה. בכללות המציאות, ההתעסקות של ההריסה שלצורך בנין גם היא בנין תקרא. ע"כ מובן הדבר, שאדם שכחותיו הם מלאים יותר מכל הצורך לפעולה, יותר מהנדרש לו להרגשת החיים הישרים ולעבודה נדרשת, עד שגם עמל הדרישה והעיון לא יספיקו להעמיד את הכחות על מדתם הראויה, לאיש הזה התענית היא חובה קדושה, נדרשת לו ע"פ רוב לפי תכונת מצבו החומרי ג"כ, וק"ו לפי מצבו המוסרי. רק הנטיה הפראית של הזלילה תסבול מעט מזה, וזה יוסיף עוד לוית חן על המבוקש של התענית. אבל כל חלקי הגוף והנפש יוסיפו בזה ערך ויופי, וגם אמץ מסודר. זוהי התענית המפוארת בפי חכמי תורה. ממילא מובן, שבזמן שהעולם לקוי והכחות הנם מחוסרים, ע"י קלקולי המנהגים של התרבות הפגומה, עד שלא די שלא נמצא באדם שפע כח יותר על הנדרש לעבודת מעשה ועבודת עיון, כ"א עוד חסר לו הרבה מההכרח, אז תהי' התענית לחטא ולא למצוה. תעניות הצבור, שאנו מחזיקים לזכרון החרבן, יש בהן ג"כ ממין זה. חסרון העבודה הלאומית, שאוכלת הרבה בחיי אומה סדורה, גורם שכחות מיותרים יקבצו באומה בכללה, והתיקון המוסרי הנובע מהם הוא להריקם ע"י תענית, שנועדה ג"כ לזכרון, שהשמוש בכחות המיותרים לרעה גרם לאבד את אשרנו הכללי, "והיה תף וחליל וגו' ואת פועל ד' לא יביטו" וגו'.

החלומות. מהשקפה בהירה של דעת אלקים, אנו באים להחליט, שהעולם הפנימי שלנו הוא מונהג בסדרים לא פחות מכוונים ומדויקים מהעולם החיצוני, ע"כ א"א שהמצב של החלום, שהוא חלק הגון מהחיים, לא יהי' מקושר בקשר חשוב עם כללות החיים, החמריים והמוסריים. וכאשר ע"פ רוב א"א לאדם להכיר אל נכון מצבו הפנימי, יחושו הנאמן אל המושגים האלקיים, שהמה יסוד האושר והמוסר, נטייתו אל האשר והטוב מצד עצמם, לא מצד שום סבה חיצונית הפועלת עליו, ולפ"ז ערך כחותיו לענין שמושם וצרכם. הכרעה פנימית כזאת מתבחנת יותר בדרך אינסטינקטיבי, שלא רק השכל יבחין אותה, כ"א ביותר כח המדמה החפשי, שבצירוף הבחנה שכלית מעמידים את הדברים על מכונם, ומבררים את הרשמים הנובעים מתוך התוכן היותר פנימי של ההכרה העצמית, שהם היותר ראויים לסמוך עליהם ביושר לבב, שזהו התוכן של הבחנת החלומות ורגשי הנפש הפנימיים בכלל. 

עמוד פו

בנוגע לתענית-חלום. בכלל ראוי לתן מקום הגון בחיים לרגשי הנפש כמו שהם, בלא התחכמות יתרה, שזאת היא עצם חכמת החיים. ע"כ המצב הנפשי, שתובע מהאדם למלא את דרישתו ע"י איזה צער וסיגוף, שהיותר טבעי היא התענית, הוא ענין הראוי לתן לו מקום. ובזה הוא מיצא את ערכו לזכר נפש יקרה ואהובה וכל כיו"ב. אמנם בענין יו"כ, צריכים אנו לשים לב כי המחשבה האלקית כוללת כל רעיון חדש או ישן, ע"כ כל דרך וענין אשר נמצא לטוב נוכל בבטחה לתלות בטעמי תורה, ובכלל זהו דרך התורה לרמז על איזה יסוד, שממנו אנו יכולים לשאוב מקורי ידיעות והכרות מוסריות כלליות, להעמיד לנו דרך חיים לעד, בכלל חקים ומשפטים צדיקים.

אמנם יתר ההשערות בענינים הנפשיים, העומדים חוץ מגבול החיים המעשיים והמוסריים, אף שאין אנו יכולים להכחישם, מ"מ אין לנו להמשיך על פיהם ארחות חיים ע"פ תורתנו הק', שהרחיקה אותנו מלהיות צוללים בחזיזנות בלתי-ברורים, כאשר אסרה לנו כל מיני כשוף ודרישה אל המתים, ואסרה לכהנים להטמא למתים. וקשרה את המצות כולן אל החיים. ואמרו בירושלמי דברכות פ"ג, "כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בהם בחיים, ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים". העולם המופשט מן החיים המעשיים ראוי להיות יותר מלא ונשא מהחיים המוגבלים, אבל אם נבא להמשיך ממנו מעשים ונמוסים ורעיונות מעסיקים את הכלל, ודאי יטמאו את הרעיון. ע"כ אפילו הנביאים לא נתנבאו כ"א לימות המשיח, אבל עוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך.

אגרות הראיה / כרך א / פט

ואחרי ההערה הקטנה הזאת אבא לדבר על הערותיך המחוכמות, אף שהמה דברים שכבר נשאלו הם או כיוצא בהם בדורות שעברו, מ"מ הדברים צריכים בירור בדורנו. אבל תוכן הבירור צריך להיות ע"י העלאת כח המדע למושגים יותר רחבים, שזהו התכלית הנמצאת בכל הניגודים המעשיים והעיוניים, וע"י השקפה יותר אמיתית כללית מתגלה אור האמת, עד שאין צורך כלל לתירוצים מיוחדים על כל פרט.

דע לך יקירי, שכאשר האדם נכנס לחקור איזה מחקר ועיון צריך להיות תמיד להכשיר עצמו כפי כחו להיות קרוב אל הדבר הנחקר, ואם יוכל שכ"כ יתקרב אל המושג עד שיוכל לחוש אותו מעצמו, מנפשו ומעומק רגשותיו, אז אם לא ימלא את מה שיכול יחסר תנאי עקרי מהתנאים המוכרחים אל דרישת האמת. א"כ כאשר ניגשים אנחנו לחקור איך להבין דרכי היושר הגנוזים באורה של תורה, שהיא כוללת את החזיון של המציאות ביחש להמוסר האנושי העיוני והמעשי, הפרטי והכללי, החברותי והמדיני, מראשית ועד אחרית, צריך תחילת-כל החפץ לעמוד על האמת לתמם את חזיונות החיים כולם לפי כחו, דהיינו שלא להשקיף על המדריגות המוסריות לפי מצב פרטי של דור מיוחד, כי-אם לפי ערך הנדרש לקבע מוסר כזה שיהיה פועל פעולתו, לפי עצמו ולפי השתלשלות המאורעות שיהיו נמשכים ממנו, עד סוף כל הדורות, להיות תמיד פועל להיטיב ולהשכיל. ולמהלך זה צריכות הפסיעות להיות מדודות הרבה, ואם מדת הרחמים תתפרץ, באיזה חלק קטן של תקופה מיוחדת, יותר מהמדה המסכמת עם התוצאות של העתיד היותר רחוק, תסבב היא פעולות מזיקות ומהרסות לפעמים יותר מהעול הגלוי היותר גדול. וממוצא דבר תשכיל, שאע"פ שאין אנו רשאים כלל לבטל את רגשי היושר והחקים הנולדים מהם ביחש המעשה בהוה, לפי אותן התמונות שהן מתגלות ברגשותינו בהוה, מ"מ אין לנו להתמכר אליהם ביחש של "מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור". והנה את החיים צריכים אנחנו להבין בשני ערכים, איך המה נמצאים ואיך הם צריכים להיות. היושר המוחלט נעוץ לעולם באותו הצד שהחיים צריכים להיות, אמנם היושר הארעי, הנוגע יותר למעשה בהוה, הוא בנוי על הצד שהחיים הם נמצאים בו בפועל. רוממותה של תורה ואלהיותה א"א כלל שתהי' אחרת כ"א כלי חמדה, לסבב לכונן את החיים אל המצב שהם צריכים להיות בו. אבל צריך 

עמוד צה

אתה להזהר שלא תחשוב ששני המעמדים האלה אין להם יחש וצירוף זל"ז, כ"א הם ענינים מצורפים, כאופקים המתחלפים להולך בדרך רחוקה.

ודע עוד, שהעבדות, כמו כל דרכי ד' הישרים, שצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, לא הביאה מצד עצמה לעולם שום תקלה, כי עצם חק העבדות הוא חק טבעי בבנ"א, ואין שום הבדל בין העבדות החוקית להעבדות הטבעית, ואדרבא העבדות החקית שהיא ע"פ רשותה של תורה באה לתקן כמה תקלות, שהעבדות הטבעית היא צפויה אליהם. למשל, הרי המציאות של עניים ועשירים חלשים וגבורים דבר מוכרח ונהוג הוא, א"כ אותם שקנו להם נכסים מרובים, שהם משתמשים בכח המשפט לשכר עובדים עניים לעבודתם, הרי השכירים הללו גם להם עבדים בטבע, מצד ההכרח החברותי, והנה למשל העובדים במכרה-הפחמים, שהם נשכרים מרצונם, הרי הם עבדים לאדוניהם, ובודאי חלק האנשים שהם צריכים להיות שפלים במצב, לולא הרשעה ששלטה כ"כ בלבות בנ"א, עד כדי רמיסת משפט, הנה אם היו עבדים קנויים קנין כסף אז היה מצבם יותר טוב. למשל עכשיו אנחנו צריכים להערות מוסריות לדאוג בעד חיי העובדים, החומרי והמוסרי, והעשיר שלבו אטום לועג לכל צדק ומוסר, ויותר נח לו שבמנהרה יחסר אור ואויר, אע"פ שעי"ז יתקצרו חייהם של עשיריות אלפים אנשים, ויעשו חולים אנושים, רק שלא יוציא מכיסו עשיריות אלפים שקלים לכונן את המנהרה במצב יותר טוב, ואם לפעמים תפול מכרה, ויקברו חיים עובדיה, לא ישים על לב, כי ימצא עבדים אחרים נשכרים. מה שא"כ אם היו העבודות הללו נעשות ע"פ חק עבדות חוקית, שהעבדים המה קנין כספו של אדוניהם, אז הדאגה לחייהם ואשרם תהיה שוה לדאגתו על הונו, "כי כספו הוא", אז היו באמת העובדים הדלים הללו יותר מאושרים וצפויים לעתיד יותר טוב. ע"כ תורתנו הקדושה היא הולכת בדרכה לרומם את לב האדם, לקרבו אל דרכי אדון כל המעשים ב"ה, וממילא כל זמן שהעבדות הטבעית תהיה מוכרחת להיות נהוגה בחברה האנושית, "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", תהיה העבדות החוקית מבסמתה ומחזירתה לטובה. אמנם כל אלה ההשפעות היו הולכות בדרך ישרה, לולא גרמו חטאינו ועונות אבותינו להפסיק על משך זמן ארוך את פעולתנו ע"י אור תורתנו על עצמנו ועל העולם כולו. אבל מיום שחרב ביהמ"ק ונתפזרנו בין העמים אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וחשכת ימי הבינים דוקא אז הרימה ראש, ותעות את יושר התעודה של ארחות חיים, ותעשה העבדות למפלצת, ותאבד את תעודתה, שהיא לשמור את הכושלים שבבנ"א מתגרת יד אנשים רעים ותקיפים, ע"י מה שתביאם לאותו מצב של בטחון הרכוש, עד שכפי המצב ההוה היה נשקף שיוצא שכרה בהפסדה, ותגמר האנושיות אומר לבטל את חק העבדות החוקית, אע"פ שלא תעצר כח לבטל את העבדות הטבעית, גם אין בכחה להגן על המגרעות, שביטול העבדות החוקית מביא על החלק העבדותי שבבנ"א. זה צריך להיות גנוז בתורה עד תקופת האורה שמציון תצא תורה, "ועשרה אנשים מכל לשונות הגויים יחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם". אז תכיר החברה האנושית כולה, כי אחרי תיקון הלב, להיות לב בשר, מלא יושר חנינה 

עמוד צו

חסד ורחמים, ראוי וכשר הוא לירודים שבבנ"א שיהיו כולם מסורים תחת חסות מעולים וצדיקים חכמי לב, שתהיה דאגתם עליהם מתיחסת כיחס הקנין ובזה ימצאו אשרם ובטחונם בחיים.

אמנם המצב החברותי והמוסרי נעוצים זה בזה ע"פ דעתו של אל דעות ב"ה. ע"כ האנשים הראויים להיות עבדים המה ע"פ תקונו של עולם אנשים כאלה, שהרחבת חופשתם תביא רעה להם ורעה לעולם, בהיותם בטבעם נוטים לחיים שפלים, שרק ע"י כח מעיק מבחוץ יתישרו ויתרוממו, וזה יארע הרבה מהשפעת אבות. כי כמו שמעלות הנפש ותכונות לטובה יבאו בחק ירושה כן תכונות שפלות ג"כ יהיו למורשה, ולפעמים יקנה אדם לעצמו ע"י התגלות נטיה תכונה כ"כ שפלה, שאלפי דור צריכים להרימה, ויחש האבות פועל, בין מצד היחש החומרי בין מצד הקשר הנפשי, אפילו בריחוק מאד. ע"כ התגלות השפלות של חם היא פעלה, שהיוצאים מגזעו יותר הם ראויים להיות עבדים משיהיו מושלים בעצמם, ועומק התכונה היא הארירה, שאין ראוי לברוך, שתכונות רמות-ערך ושאיפה לחכמה ואהבת השי"ת ובריותיו הן טבועות בהם, להתדבק בו. וכדי להעיד על עומק היושר, שהאנושיות צריכה להמצא בו, מצד השפעתה של תורה, אסור או ראוי עכ"פ שלא למחק חק העבדות ממציאותו, כ"א לישרו על תכונתו הראויה. וזהו עומק הרושם שצריך להמצא בדין "יום או יומים" בדיוק שהרי יסוד כל העונשים, אפילו עונש של הורג נפש, צריך שיהי' נשקל ע"פ הפלס של תיקון העולם בעתיד, א"כ כל מאורע שיש לו הגנה על העתיד והרוב, חוץ מהיושר הפנימי שבלב, ע"כ שהעונש צריך שיהי' מוגבל לפי הערך של ההגנה החיצונה, שאם לא יהי' פועל כלל בהכרעתו הרי המשפט יוצא מכלל רחמים ותיקון-עולם לכלל נקמה. ע"כ כיון שכספו הוא, והאדם חס על כספו, ולא תארע כ"כ בנקל הריגת עבד בזדון, מפני הפסד ממונו, ע"כ לא יוקם, כי אין ראוי למנע ממשפט רושם של שלילת נקמה כ"א תיקון,ורחמים על הכלל. ויש לזה רושם ג"כ בהראב"ע ז"ל. ובין תבין, שהערת רבותינו ז"ל במדרש ובאגדה ע"ד הכרתו של נח בצורך השירות לבנ"א, שאינה כ"א ההכרה בטיב החברה והכרחיותה לעבדות, ושעל כן ראוי שיהי' החלק היותר נאות לשפלות העבדות, מצד שפלות תכונתו למוסר ולחכמה, המוכן להכנע. וזהו יסוד הרצון של ביטול טענת הכנענים, שתעודת הכיבוש הנהוגה בכלל האנושיות היא לתכנית הרמת קרן רוח האדם, שהקיבוצים הקטנים עלולים יותר להשפל, וע"י הכיבוש נתאחדו יותר ממלכות גדולות, והוא צעד להתרכזות האנושיות למשפחה אחת באחרית הימים, אמנם ראוי תמיד, שהקיבוץ שממנו יהי' נובע אור יותר גדול וטוב להשלמת הכלל יהי' נכבד, והמתגבר יהי' היותר הולך לדרך האורה, וזהו יסוד העבדות בטבע, עד שיש לכיבוש ישראל מיד הכנענים היסוד היותר חזק בשאיפת ההתקדמות האנושית, שמזה נובע החק של "מה שקנה עבד קנה רבו".

ממוצא דבר תשכיל, שאותם שרצו להעמיד את השאיפה לביטול העבדות בהוה מפני שתמכו א"ע בכה"ק, הם דומים לאיצטגנינים הרואים ואינם יודעים 

עמוד צז

מה רואים. אמנם יש ערך לחק העבדות החוקית, שיהי' משמש לטוב בעולם, אבל צריך לזה עולם מסודר כראוי, ומ"מ הד-קול של אותם היתרונות, שהעבדות פועלת באופן בלתי-מבורר למחזיקים עצמם, הוא הגורם את התביעה מצד המחזיקים. אבל מבלעדי הכנה כוללת גדולה ועצומה א"א שיהיה העולם נשפע כראוי מקדושת כה"ק, כ"א עם-ד' לבדו בהיותו מוכשר הכשר פנימי יותר קרוב, ומאז גזרו חז"ל שכה"ק מטמאים את הידים, ולפי חבתן טומאתן, למי שרוצה להשפיע מהם דברים מעשיים בעולם הכללי, שאינו מוכשר אל הדרכה כ"כ רוממה כעת עד עת קץ.

ודע עוד, שהחזיון של הכחות המתפתחים לטובה ולאורה מצד כח התורה הוא הולך במערכה, עד כמה ראוי שיהי' נובע מכח הדין והמשפט ועד כמה ראוי שיהי' נובע דוקא מטוב הלב ומהסכמה פנימית בלא שום מעיק כלל, אפילו מועקה מוסרית. וזהו היסוד שאנו מחברים תמיד ברית אבות עם כל הדברים היותר עקריים, וברית א"י היא מחוברת מחזקת ירושת אבות וקבלת התורה. אמנם האבות קיימו את התורה מהכרה פנימית וחפשית, וזה היתרון ראוי שלא יחסר על חלק גדול מהמציאות המוסרית, וזהו יסוד החלקים הגנוזים שהמה יוצאים דוקא בתור מדות חסידות ולפנים משוה"ד, שאם היו באים בתור הלכה הכרחית היו מטשטשים את ההדרכה הקבועה, להיות הולכת הלוך ואור לדורות עולם ולהיות לאור גויים ועמים רבים לפי מעלות רוחם השונה מאד. כי הצד המוסרי שצריך להמצא בתור נדבה ואהבת חסד הוא צריך לעולם להיות לו משקל נודע לפי הערך המוסרי הכללי החיובי, כערך האויר החפשי לעומת הבנינים והמעשים הקולטוריים הממלאים אותו, שא"א שלא ישאירו בעבורו מקום רחב מאד. ומה שצריך להסתפח ע"פ נדבת הרוח וחופש הרצון הטוב חייב להרשם בתור מדת חסידות. ואין לשער גודל ההפסד, שהיתה התרבות האנושית סובלת, אם אלה המדות הנעלות היו נקבעות בקבע חיובי. כי רק מה שהוא יותר הכרחי לחיים החמריים והמוסריים בהוה, ופוגע אם יחלש להשרשת העתיד, זה נכנס באזהרה, וגדול המצווה ועושה, אבל מה שקולע לעומק הטוב בהיותו עומד ומתפשט בתור טל של תחי' לימים יוצרו, מבלי לפגוע ברכותו וספוגיותו את כל מטרת העילוי העתידי, זכה להקבע בתור נדבה ואהבת חסד. זהו גורל ה"לפנים משורת הדין", שמאד יפעל לטובה לעת אשר יהפך לב האבן אשר לבנ"א ללב בשר. ע"כ אותו החלק הנשאר לפנים משוה"ד מוכרח להשאר במדתו, וכל אשר תתרומם האנושיות יצאו מדות-החסידות מרשות היחיד לרשות הרבים, ויהיו קנין כל העם, "וכל בניך לימודי ד'".

ודע יקירי, שכל הדברים ההיסתוריים שהיו במציאות צריכים שיובנו ע"פ תעודותיהם, עם הדברים המסובבים מהם בהשגחת ד', לכונן הטוב והחסד באחרית, וכיון שאנו רואים שהרבה עבדים יצאו מגזע חם יותר משני הגזעים האחרים, אנו מכירים שלתכלית ההשלמה הכללית היו הם ראויים לעבדות, ולו התרוממו לחירות בלא-עת פעלו בודאי, בחירותם, הבלתי-ראויה להם, לרעה על הרוח האנושי ועל דרכי חיי הציבור והיחיד, וזהו תכלית הבנת קללת נח. וה"ה בכל עבר היסתורי, שהכל הוא מעשה ד' בחסד ובחכמה.. ואין זה מונע כלל את שורת היושר האנושי 

עמוד צח

לעשות לתיקון הציבור כל מה שאפשר, לפי המתגלה בדור. אדרבא לולא ההשקפה הברורה, שכל העובדות שבעבר היו נועדות לתכלית הטוב, יש להרשים על החיים רק את כח האגרוף, ולא יקום רוח לחוקק צדק, אבל בידיעה שגם הרשע-כסל הי' טוב ותכליתי בעבר, וע"כ לא נדמנו לו סיבות מספיקות להדפו, א"כ יסוד היושר מבונה יפה, וכשמזדמנות סיבות נאותות לגרש את ההיזק המוסרי, שנסתבב ע"י השימוש לרעה בדברים הטובים, רק אז מתמלא הלב חריצות של צדק להרים כח המשפט והיושר. ואין מעכב ומונע כלל מה שישראל מצווים לשמור את הרושם האלהי, לתעודת בנין העולם לזמן היותר מרומם במוסריותו, והמתעלה מקלקולי העבר ביותר, זהו עבודה מיוחדת לישראל, מוגבלת ומעשית, ועמה דוקא יחדור רוח ד' להרבות חסד וצדק בכל העמים, ע"פ השקפותיהם המתבררות להם. וראוי לכל ירא-ד' באמת לחזק ידי חסידי האנושיות, ולהרחיב יושר דעותיהם, עם תמימות ההשקפה להבדיל בין עבודת פנים לעבודת חוץ. והכלל הוא, שכ"מ שתמצא בזה רושם של יחס הגזע בתורה ובדחז"ל הוא להצדיק משפט עובדא של מציאות, להכיר מעשה ד' במהלך ההיסטוריה, לא פחות מבמהלך צבא השמים, "זכור ימות עולם" "ושאו מרום עיניכם" בחוברת. ע"כ טבע העבדות בכלל האנושיות היתה ראויה להיות נקבעת במקום הראוי לה ביותר, ע"פ נטיות הנפשיות, והפיכת הסדר של שחרור העבדים אינה פועלת טוב כללי, כ"א אותו המספר המוכרח להיות נכנס בעול העבדות הטבעית יובא לאוצר הכלל גם מאותם שהם ראויים להיות בנ"ח ע"פ תכונותיהם, ונעשה עי"ז עולם הפוך, "שרים הולכים כעבדים" "ועבד כי ימלוך". ואל תחשוב, שאם נקח לנו את מי שהוא ראוי להיות עבד, ע"פ תכונתו הפנימית, ונשכילהו, שבזה יצא מכלל העבדות. לא כן, אם העבד הזה יהי' יושב על קתדרא ידרוש דברים כאלה שהמדות הראויות לעבדים יהיו נטבעות בהם. וזהו היסוד שראינו חכמים גדולים דורשים דברי דופי ורשעה, מפני שזוהמת העבדות דבקה בהם. אמנם לולא הרשיעו האדונים הרעים, להתעמר בעבדיהם, יותר מההכרח הטבעי, היה הדבר הולך בטבעו, אבל רעי-אדם הפסידו את זכותם ע"י אכזריותם, והוכרח קשר העבדות הקבוע במצריו להיות ניתר, ומקומו לקחה העבדות הטבעית, שבודאי לא תוכל להתאים לכל הצדק, עד אשר תצא מציון ישועה ואורה לכל העמים, לדעת איך צריכה צדקת ד' להעשות ע"פ רוחה של תורה, בכח החסידות והנדיבות, הממלא את לבב האומה, אשר רוח ד' אשר עלי', שלא ימוש מפיה ומפי זרעה וזרע זרעה, היא הערובה לגאולתה. רוממות אומה על חברתה, הקבוע בסדר עליות וירידות העמים, היא ג"כ בנוי' על היסוד של ההכשר שיש לכל אומה לשמש ברוחה הכללי, להשלמת כלל האנושיות. וזהו העומק היסודי של תמצית הלימוד, היוצא מ"מה שקנה עבד קנה רבו". כשמשתמש במקום זכיות מכריעות בין משפטי עמים, ועל מציאות ההכרח של השימוש לאדם התבונן נח בהשקפתו על הצביון הכללי של העולם בתיבה, וההכרח עצמו הי' סיבה כללית שימצא ג"כ צד שפל וגרוע במין האנושי, הראוי לעבדות, ובהיותו ראוי לזה "אין ברוך מתדבק עמו", כי עירוב מדות העבדים במזגי בנ"ח יפעל לרעה על כלל בנין מהלך הנפש.

והנה מכתבי נפסק ימים רבים מהמון הטרדות, וע"ב הנני אוחז דרך קצרה שיספיק לנבון כמוך, יקירי. בענין דיני ב"נ, דע שישראל, בהיותו העם אשר 

עמוד צט

בחר בו ד' לאור גויים, יש לו זכיות מיוחדות, שלפעמים כשצריך לקיומו, או לתועלת הרשמת מעלתו, לותר על איזה חק מוסרי, גם זה הוא טובה כללית, שחוזרת באחרית אל הכלל כולו. אמנם הגדרים כמה יש לותר צריכים להגבלה תורית, לפעמים מקבלה או מתקנה, ולפעמים גם בדברים מפורשים בתורה. והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש. ע"כ בין ישראל לישראל המשפט הכללי הוא, שהשימוש בכח הרכוש הוא כערך שוה, כמובן ביחש נערך כללי, שאינו צריך להזדקק לדקדוקי פרטים, וע"כ כח ההתיחדות עודנו פועל גם על האבדה. אבל אם החזקה היא שכח השימוש ברכוש זה כשיהי' ביד המוצא יהי' יותר נאות לטובת כלל האנושיות באחרית, מאשר יהי' ביד בעל האבדה, אז כבר מספקת היא תביעת הצדק להכריע לצד הקומוניא והשיתוף הכללי ג"כ באבידה מבלעדי יאוש, והוא איסור החזרת אבידה לגוי, שלולא הדעה הכוללת של רדיפת הצדק הרחוק לא די שלא הי' נאסר כ"א הי' נכנס בכלל חיוב , וע"כ בכל מקום שיוכל שם שמים להתקדש, וקדושת שם שמים היא באמת ע"י הכרה הבאה מן החוץ, שכחה של תורה פועל כ"כ על פרטי אישי האומה, לותר מזכיותיהם הפרטיות בשביל כבוד הכלל, שהיא עצמה מדה משובחת מאד, אז כבר הדבר חוזר לעצמיות חיובו, ו"דרכי-שלו'" זה הוא מיוסד על עומק האמת מצדי-צדדים. ובשום אופן וענין אין צדקה לשום אומה בעולם להגביל זכיות חברתה בלא תכלית נשגבת כללית, ע"כ צדקו מליצי ישראל בתביעתם "הלא אב אחד לכולנו", לבד מה שהעיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם. אמנם גם אם נאמר כפשטם של פוסקים אחרים ג"כ אין בזה בית מיחוש כיון שיש לפנינו ענין תכליתי.

ולימוד התורה, דע יקירי שאין לך דבר המפסיד את יסוד השלמת החברה האנושית, כהשפעת ענינים נעלים בהמון שאינו ראוי לקבלם. ומי שחשב שיצליח את כל באי עולם ע"י מה שילעיט אותם ממוסר התורה, קודם שהוכשרו לכך, לא ירד כלל לעומק הכונה הטובה האלקית. והראי', שתחת המסוה של "ואהבת לרעך כמוך" ערכו במות-תופת לשרוף אנשים, שלא יכלו לדבר על מוסרם שום דופי. והכל הוא מפני שעניני התורה הזכים הם צריכים הכשר, והיא למימינים בהם סמא דחיי, אבל פושעים יכשלו בה, ע"כ אסור ללמד ד"ת לנכרי. ואם יזדמן יוצא-מן-הכלל, שפעלה התורה עליו להיטיב, אין למדים מן הכללות, וכל ההלכות הקבועות נאמרו על הרוב הנהוג, והרשות ניתנה לחכמים מובהקים להורות היתר להוראת שעה, מכ"ש כשיש בזה משום קידוש השם או מגדר מילתא, ויתר הגדרים הנצרכים לזה, שאין כאן מקום ביאורם.

וחסידי או"ה, שכתב הרמב"ם שאם עשה אותם מהכרע הדעת אינו מחסידי 

עמוד ק

או"ה ולא מחכמיהם, הנה הגירסא האמיתית היא "אלא מחכמיהם". ודעתי נוטה, שכונת הרמב"ם היא שמעלת "יש להם חלע"ה" היא מעלה ירודה מאד, אע"פ שהיא ג"כ טובה גדולה, אבל כיון שאפילו רשעים וע"ה שבישראל זוכין לה היא לפי ערך המעלות הרוחניות מעלה ירודה, והרמב"ם סובר שהמושכלות מצליחים את האדם הרבה עוד יותר מהצדק של ההנהגה, ע"כ סובר שהמדרגה של "יש להם חלע"ה" היא מעלה של חסידי או"ה דוקא, שלא גברו במושכלות, כ"א קבלו האמונה בתמימות רגשי לבב, והתנהגו בדרך ישרה, ע"י מה שקבלו שהמצות שלהם ניתנו כך ע"פ ד', אבל מי שע"י הכרע הדעת זכה להשיג ז' מצות ב"נ הוא באמת חכם לב ומלא תבונה, הוא נחשב מחכמיהם, שמעלת החכמה היא גדולה מאד, וא"צ לומר שיש לו חלע"ה, כ"א הוא עומד במדרגה קדושה, שצריכה להתפרש במבטא יותר מלא מהלשון של "יש לו חלע"ה". וגם אם יהיו דברי הרמב"ם כפשטם, אין בהם זרות אם נאמר, כי מדת עוה"ב, שהוא מדבר עלי' בספרו, היא אותה המדה המיוחדת, שהיתרון האלקי שיש לתורתנו הקדושה הוא מקנה למקיימיה, ויש מעלות אחרות שכל דבר טוב יכול להקנות אבל אין זה נקרא בשם עוה"ב, ובאותו היתרון הוא בא מכחה של תורה, ומסתגל למי שמקבלה בקדושת אמונתה, ואין זה שולל כלל מעלות אחרות מצויירות לכל פילוסופיה כדרכה.

ועניני המלחמות, אי אפשר הי' כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם ; ואדרבא הי' מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם ע"י הנהגות אכזריות, רק עם צפיה. להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה. ודע שבהלכות הציבור לא החמירה תורה כלל לדחוק את רוח העם לחסידות, מפני שאז היתה החסידות הכללית נעשית דרך קבע וחובה, ותכלית התורה היא שתקבע ההערה השכלית בכח אהבה ונדבה. וזהו יסוד כמה קולות שיש בדין-תורה ביחש לסדרי המלחמות, ועזיבת האלילים היא נאותה לתעודת ישראל הכוללת, ומובן שמ"מ הי' הדבר מסור לב"ד לראות מצב המוסר של הע"ז ההיא, ולא היו כל הענינים שוים, ובעוה"ר לא נתפרשו לנו הדברים לפרטיהם, ממיעוט השימוש המעשי מאז אבדנו חסננו הלאומי, עד אשר ישיב לנו השי"ת עטרת תפארתנו במהרה בימינו.

והדעות הרעות, צריך אדם להתגבר עליהן בכח שכלו, ואם אינו יכול לברר לעצמו עכ"פ כיון שהם גורמים הירוס בחיי החברה ע"כ יש כח להכריח שלא ידבר בהם באזני זולתו, שזהו דבר מעשי, וכשישמור זה ממילא יבא להכרת האמת. ותדע שסמכה תורה ענין נוקב שם ד' למכה אדם ומכה בהמה, כלומר שהוא ענין הריסה חברותית נוסף על הקלקול השכלי והמוסרי.

ומה שכתבת על דברי בענין החפשים, אבאר לך: כונתי היא, שיכולים להסביר להם ג"כ, כי מה שנתקיימה האומה עד כה ע"י קיום המצות אנו רואים בעדות של נסיון, שא"א להכחישו, ואם אפשר שתתקיים היא ורוחה בלא קיום התורה לפי ידיעתנו הוא דבר נמנע, אבל גם אם ניתן להם טעותם לא יוכלו לומר שקנו ע"י נסיון ארוך, השוקל כאותו הניסיון הבטוח שלנו, א"כ להכניס בסכנה קיום האומה, החביבה גם להם לפי דברם, הוא רשע וכסל. ומי שמכיר, אפי' רק מהכרע הדעת, 

עמוד קא

שיש נפש משכלת במציאות, ושכל דבר שהוא עול ורשע אי אפשר שיהי' לו אחרית טובה, יבין כי מי ששולח יד בקיום האומה, בין מצד תאותו בין מצד דמיונו, הוא חבר לאנשי-משחית היותר רעים. עכ"ז אינני שולל טענת כף זכות, שרבים מרעועי הדיעות שבדורנו הם קרובים לאנוסים, מפני שיבושי הדיעות ומיעוט השפעה לברר דרך הישרה לנבוכים. וד' יגיה חשכנו בחסדו.

אגרות הראיה / כרך ב / תנו

ידיד-לבי, מחמד רוחי ונפשי. מה מאד. חפצתי להשביעהו רצון כחפץ-קדשו, לדבר בהרחבה בנעימות-קודש בנעם ד' וחמדת כבוד קדשו בנשמתא דאורייתא, לשמח בהם את לבבו הטהור ולהשביע את נשמת-רוחו, השואפת לאור יקרות באהבת ד' וחבת קודש ד' אשר אהב, אבל להרחיב אמרים קשה כעת מכמה מניעות. בעיקר הענין, אין לנפש טהורה ככת"ר ידי"נ שליט"א לסבול כלל מעניני נפילות ברוח. מה טוב לדעת, שהשרידים אשר חלק ד' להם תשוקה פנימית, להתענג על ד' בנעם רזי תורה, כל חד לפום שיעוריה, סיבת נפילתם באיזה עצבון באה להאיר פרטי כחות-חיים נפולים, השייכים לתכונת-רוחם ושרש-נשמתם. והמגע הירוד הזה דומה ממש למכניס נר במרתף אפל בתחתיות-ארץ, למען יביטו יושבי חשכים וינהרו, ותיכף שמחשבה את עולה על הרעיון חוזרת העצבות לשמחה, ונס יגון ואנחה, וכן בכל פעם של התגברות איזה רוח-עצב, כי אין קץ לשטף החיים הדורשים שחרור ואורה מתוך מחשכים, ועיניהם נשואות לצדיק-יסוד-עולם שלהם העוסק בתקונם תמיד. וישמח ויעוז כת"ר ידיד-נפשי בשמחתה-של-תורה המוכנת לו תמיד להאיר אה נפשו הטהורה באור יקרותיה. וביחוד בימי קודש הבעל"ט, שחדות-ד' ואהבת ישראל וחבת נעימות קדושת ארץ-ישראל וחמדת צלצח של ירושלים עה"ק ת"ו מתגברת בנעימה קדושה בחדרי לב, ונר ד' נשמת אדם, בטיסה אחת מהירה יעלה כל ישר-לב מדורשי ד' ממעמקים עד מרומי עז "מגדל עז שם ד'". והחשדות אינם כי-אם טובות עצומות לדידי' ולאחריני, שלא יזיק האור המבהיק לחלושי-עינים ושיתרחקו בחינות-הסיגים הנמצאים בהכרח, שלא יחוצו את דרכי-ההארה כאשר נדברנו מאז בעה"י. ועל כולם נא ונא יחזיק בשמירת בריות גופו היקר ויתגבר בצהלת-רוח, ושערי ששון ושמחה יפתחו לו בחסד עליון 

עמוד צז

ברוחה, ועל חדות ד' יתענג ויראה רב טוב, ויכתב ויחתם בספר חיים טובים ויפיש חיי ויגדיל תורה ויאדיר בהצלחה רבה בקדושה וטהרה ועבודה תמה, כנה"ר ונפש ידי"ע דוש"ת באה"ר מקירות לב,

אגרות הראיה / כרך ב / תרמה

שמחתני יקירי ביקרתך, אם כי נדהמתי קצת מקוצר רוחך, אשר לרוח נכון שכמותך רחימי לא יאתה לא דבר ריק הוא מה שמסורת בידנו מאבותינו חכמי- עולמים, להיות חדות ד' מעוזנו, וחדות-ד' היא יסוד החיים, תהום האמת ועמקה הנצחי, אור ההגיון ומקור נשמת פילוסופית הפילוסופיה, ראשיתה ואחריתה. וכל נטיית האמונה-בד', שאינה פוסקת מכל נשמה, בתוכיותה, וכל מהלכי החיים המדריכים את הנטיה האלמותית הזאת, אם כל חכמה וכשרון ויסוד כל עליצות בחיים, שהם לוקחים בנו בתור בני-ישראל את החלק היותר עיקרי במהות-חיינו, בהמשכת היהדות המסורתית, ברעיון ובמעשה, עם כל תכסיסיה, שהם כל-כך נשאים, כל-כך חביבים ומלאי ענין נשגב וקדוש, – כולם יחד מלאים הם לשד-חיים של חדות- ד' מעוזנו, המכשיר את כל העצבנות המודרנית להתהפך לגילת-לבב וחדות- חיים. "כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך", – לפעולת הכלל ולפעולת הפרט, לאחרית הכלל ולאחרית הפרט, והם כ"כ משתלבים זה עם זה, מתאחדים זה עם זה, כ"כ אחד ממולא מזוהר אורו וחדותו של חברו, עד שכל ישר-לב לא יוכל להבדיל ולהפריד בין שניהם, – וקוצר רוח זה למה הוא בא, והחקים, הגדרים 

עמוד רסג

והסיגים, לא תנחומים אנו צריכים לקבל עליהם כי-אם מקור-גודל ושמחת-נצחים הם לנו. הם הם מוציאים אל-הפועל ומבליטים הם את הוייתנו בכל בירורה. השלמתנו הרוחנית, המוסרית, האישית והכללית, תלויה ומאוגדת היא בכל הארג הגדול המלא חיים זורמים של דורי-דורות, שחק ומשפט כתוב ומסור ממלא את כל מהותם, בגאותם האצילית ורוממותם המלאה הוד-קודש וגדולת-זיו-עליון. מסתגלים אנו בהם ועל-ידם, לחיות חיים אין-סופיים גם במסגרתם של זמן ומקום, גם בתוך מועקה של חומר עכור ורוח כהה. אילו עצר אדם עלינו, שלא נוציא אל-הפועל את הרחבת הוייתנו, שלא נסגנן את חיינו על-פי המעמד הנפשי הפנימי שלנה שהם הנם כל הפרטים והכללים של החקים והגדרים והסיגים, הדבקים בנו דבקות של חיים עמוקים ומלאים, אז היינו מוצאים עצמנו חשוכים ואומללים. ואומללים שבאומללים הם אותם שטומטם לבם, עד בלי להכיר את האמת הגדולה הזאת, ומכיריה הם הם המאושרים, החיים חיי-האמת, המתאימים למקור-נשמתם ואמתת-ישותם. ואתה ידידי, אשר ב"ה בתוך המחנה הטהורה הזאת, מאושרת- החיים, היית והנך, – האתה תסבול מקוצר- רוח ? לא מחמדי, לך שמחה וגילה יאתה. וכולנו נשמח ונגיל בנחלה שפרה עלינו, "ד' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי". ואומה, שכ"כ נצחה על שדי-הרוח, שכ"כ הבליטה את חותמה המוסרי והאצילי על המון גויים רבים, ושאחרי בלותה כבימי-נעורים מתחלת היא לפרוח ולצמח מחדש על ארצה מלאתי-הפלאות, בניה המצויינים, מכירי-הודה ומחיי-רוחה, ההם יהיו מתנודדים וקצרי-רוח ? לא, אהובי, רבבות פעמים לא, "רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים". ואם עמוק הצער על מכאובי הגוף והנשמה, אם גדול הכאב על עלבון העולם ומחשכיו, – על הכל אור חדות ד' ומשוש תקות ישעו הולך ומתגבר.

וכשאנחנו מצטערים בכלל על חסרון-שלמות, האין זה אות ומופת שהננו צפויי שלמות, שהננו הולכים ועולים לעתיד כ"כ מלא אור, מלא פאר והדרת-קודש ? ואם נסתרים הם השבילים, הננו קרואים מעומק ההגיון למסמך אהימנותא דרחמנא, כי כל מעבדוהי קשוט, אשרי כל חוכי לו. ורוח האדם, השואף למרחבי-עולם, היש לפניו מסלה אחרת כי-אם אותו המרחב, שאין לו באמת כל מצר ומועקה, הצפיה לחסד עליון ולגבורה של מעלה, הפרוש כשפריר-שחקים על כל היקום ומגוון בשלל צבעים לוקחי-לב על כל חיי האומה המיוחדת, אשר ד' מנת-גורלה מראשית ועד אחרית. לא לצערנו נברא ים-היופי כ"א לעדננו ולרוממנו, ולשום אותו עם כל המון גליו מכון למסע-של-טיול ליופי יותר נערץ ונשגב ממנו, שנשמתנו החפשית תמיד היא טסה אליו בכנפי-נשרים שלה, המתרחבות ונארכות, לפי הגודל של הסתגלותנו לחיים הרחבים של החקים, הסיגים והגדרים, עם כל המון המחשבות והרגשות התלויים בהם. וזה וזה עולה בידינו, והמלאכה המחממת – מתוך עצמותם של החיים נובעת היא, אותם החיים העליונים – והטבעיים כל-כך לנו, למזגנו, לתולדתנו, לרוחנו, לעברנו ועתידנו, האשר רק מפני תגרת יד הגלות הולכים הם ונמשלים, נחלשים ונמקים. הננו בכל מרץ קרואים להשיבם לאיתנם ע"י חינוך וספרותי ע"י עבודה ציבורית ויחידית, עי" קחת מכל פינה ועבר את הטוב, היפה, 

עמוד רסד

האמת והמועיל, ולטעת בגנינו, וע"י הרחבת ביטויינו והשפעת-רוחנו על החוגים כולם, הקרובים והרחוקים, בתוך ומעל לגבול ישראל. ומה יקרים הם חיי-עבודה גדולי-ערך מלאי-יפעה כאלה, והם הם חיינו באמת. ברוכים יהיו כל תומך ידם, כל מתעודד להוסיף לשד- חיים לעצמותיהם, בחשבון צלול חדותי כזה עתידה עבודתנו להתברר.

אורות התורה / פרק יא- פעלת התורה והדרכתה / ב

הָאָדָם הַיָּשָׁר צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּחַיָּיו, כְּלוֹמַר שֶׁיַּאֲמִין בְּחַיֵּי עַצְמוֹ וְהַרְגָּשׁוֹתָיו הַהוֹלְכוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה מִיְּסוֹד נַפְשׁוֹ, שֶׁהֵם טוֹבִים וִישָׁרִים וְשֶׁהֵם מוֹלִיכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה. הַתּוֹרָה צְרִיכָה שֶׁתִּהְיֶה נֵר לְרַגְלוֹ, שֶׁעַל יָדָהּ יִרְאֶה אֶת הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם הַטָּעוּת עֲלוּלָה, שֶׁלִּפְעָמִים תֵּתַע הַנֶּפֶשׁ בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ. אֲבָל הַמַּעֲמָד הַתְּמִידִי צָרִיךְ לִהְיוֹת הַבִּטָּחוֹן הַנַּפְשִׁי. הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי מְחֻיָּב לְהַאֲמִין, שֶׁנְּשָׁמָה אֱלֹהִית שְׁרוּיָה בְּקִרְבּוֹ, שֶׁעַצְמוּתוֹ כֻּלָּהּ הִיא אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאוֹת מִן הַתּוֹרָה הִיא עוֹלָם מָלֵא, הַהוֹלֵךְ וּמִתְרַבֶּה לְאֵין שִׁעוּר; כִּי אֲפִלּוּ לַהִתְפַּשְּׁטוּת הָרוּחָנִית שֶׁל גַּרְגֵּר חוֹל אֶחָד גַּם כֵּן אֵין מִדָּה וְקֶצֶב, וְלֹא יָכִילוּ שְׁנוֹת הָאָדָם לְבָאֵר אֶת כָּל הֲמוֹן הַחֻקִּים הַמְיֻסָּדִים בְּחָכְמָה וּמְשֻׁלָּבִים בְּדֵעָה וּגְבוּרָה נוֹרָאָה שֶׁבְּקִרְבּוֹ. וְקַל-וָחֹמֶר הָעָם צָרִיךְ בִּכְלָלוֹ לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה בְּהִירָה וְנִלְהֶבֶת מְאד בְּחַיָּיו בִּנְטִיּוֹתָיו וְלָלֶכֶת בָּהֶם בְּבִטְחָה, אָז יֵדַע אֵיךְ מִשְׁתַּמְּשִׁים לְאוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרַת חַיִּים.

אורות התשובה / פרק ו – מציאותה ופעולתה הפנימית של התשובה בעמקי גנזי האדם והעולם וכנסת / ד

ד הפגמים המוסרים שהשורש שלהם הוא הנטיה מהמוסר הטבעי, הינם גומרים את פעולתם ע"י נטיה מהמוסר האלהי3 של נסיגה מהדת. העזיבה והמרידה נגד מצות ה', היא ירידה מוסרית נוראה, אינה באה לאדם כי אם ע"י שיקוע נורא בגסות החיים החומריים. יש אפשרות שאיזה משך זמן יסתבך דור, בכללו או בחלקיו, במדינות ובמחוזות, בסבך עיוורון מוסרי כזה, עד שלא יחוש כלל את הירידה המוסרית שיש בעזיבת חקי ד'. אבל לא מפני זה יאבד הדבר את ערכו, התשובה היא תמיד מוכרחת לבא ולהתגלות, כי המחלה של שכחת העולם האלהי לא תוכל לקחת מעמד איתן בטבע האדם, דמיונה כמעין נרפש וחוזר לצלילותו.

עין איה / ברכות ב / פרק שישי–כיצד מברכין / יא. ברכות לה/ב

יא. ברכות לה/ב

אמר רבב"ח אריו"ח משום ר"י ב"ר אילעי, בא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים, דורות ראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידם, דורות אחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו"ז לא נתקיימה כידם. יסוד השלוה, אפילו בעוה"ז, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ד' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק ג"כ בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ד'.

עמוד קעה

אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון, ומדותיו שנפגמות נוטות לתאוה העוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו ובזרעו. ע"כ גם אם יאסוף עושר, לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה. ע"כ דורות ראשונים שעשו תורתן קבע, והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ד' ולמדות טובות והגונות, ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם בהיותם בעלי מדות יקרות וגופם הי' בריא ונפשם שמחה בעמלם. דורות האחרונים, שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החומריות מלאה את לבבם ולא הניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן עראי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו. א"כ גם הרב שהוסיף לקנות ע"י ריבוי הזמן לא התקיים בידו, כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו כדי ערך תאות נפשו, וממילא נקרא באמת שזה וזה לא נתקיימה בידם. ועיקר שם עראי וקבע, אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא קבע, גם שמסבות יעסוק בה מעט זמן.

עין איה / ברכות ב / פרק שישי–כיצד מברכין / לד. ברכות מ/א

לד. ברכות מ/א

במשנה. בירך כו' ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא, פשיטא ארנב"י לא נצרכה אלא לר"י דאמר חטה מין אילן היא רתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון ר"מ אומר גפן הי' כו' ר"נ אומר תאנה היתה כו' ר"י אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום מעם דגן כו'. הסיבות שנמצאות בהליכות האדם להטות רגליו מדרך הישרה הן שלש [כללות], האחת שיטה הנאותיו הרוחניות לצד הדברים החומריים, וזה יסוד תאות השכרון והשיטוף ביין, שהיין ישמח הלב, וחשק השמחה שהיא הנאה רוחנית וטובה במדתה, כשתעבור גבול תביא לידי כל השחתה וממנה תוצאות לכל הכוחות הרוחניים שישתעבדו להשתמש להרע, שמכאן באה ג"כ הגאוה שחברוה חז"ל עם שכרות ואמרו ע"ז כל המפיק מגין בשעת גאוה (עירובין פ' הדר)!. הצד השני הוא בקשת ההנאות המותריות, שאין בהם צורך הכרחי לגוף רק כדי לבקש הנאה ופינוק, שזה יעיר את לב האדם לסור מדרכי יושר ולבקש

עמוד קפד

רק הנאת השעה, והיא תתפשט בבקשות דברים ערבים וטעמים נעימים. והצד השלישי הוא בבקשת האכילה הגסה, להשביע בטנו יותר על טבעו, וכשהאדם בא להשחתה זו לא יבקש דוקא דברים ערבים ומינים יפים כ"א יאכל אכילה גסה מכל אשר יאכל, ותהי' לו פתח נפתח להשפיל נפשו לכל דבר שפל ופחות. ע"כ אמר ר"מ שעץ הדעת גפן הי', שעליו ראוי לתלות הסרחון הראשי, והשורש מכל הרעות הוא השיעבוד של הכוחות הרוחניים לתשוקות החומריות, וזהו שמביא יללה לאדם. ר"נ אומר תאנה היתה, הפרי המתוק שאין בה צורך כ"א שהיא נוטפת דבש. שכשמה כה תארה, תאנה יבקש הרודף אחרי המותרות במאכלים ערבים כדי ליהנות בהם הנאת הטעם לבדו בלא תועלת. ור"י אומר שרק בבקשת המותרות בעקרם לא תשפל הנפש כ"כ, רק בהשפל האדם להתאוות לאכילה גסה במאכלו הטבעי, חטה היתה, שהיא נותנת לאדם דעת. ע"כ ההשערה הטבעית הנתונה לבהמה שלא תאכל יותר ממדתה חסרה ממנו, כי עליו לנהל עצמו בדעת וע"י הוספת הדעת יוסיף מכאוב, כי מדת הטבע נטלה ממנו ועם הדעת לא התקשר להיות נוטה רק לטוב, ע"כ הוא מערב רע בטוב, ובאכילתו הנצרכת לקיום גופו הוא מרבה על עצמו חלאים גופנים ונפשים ע"י מה שנוטל יותר מכדי צרכו. וממנו בא תוצאות למדות רעות ותכונות נמאסות, עד שפועל ג"כ על כל הכוחות הגופניים והנפשיים. וס"ל לר"י דקודם החטא שלא הי' צריך האדם ליגיעה ולא נאמרה הקללה דבזיעת אפיך תאכל לחם, הי' ראוי שיהי' מזונו נתון לו בלא טורח רב. ע"כ החטה היתה כאילן, וכאשר יהי' לע"ל שאמרו חז"ל עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש ההרים, אלא שלא הי' לו לאדם לעורר בו הנטי' לתאות האוכל מצד הדעת, שבזה המכשול קרוב לקלקל ג"כ דרך תיקונו, והי' יותר טוב שהנטי' הגופנית לאכילה ולדאוג לקיומו יהי' נשאר רק מהתעוררות טבעית כמו שהוא בכל בע"ח, ויתרון הדעת שלו לא יהי' נמצא כ"א בהשבות דברים הנשגבים שהוא שימוש השכל לבדו וכולו טוב. א"כ לדעת ר"מ לולא החטא לא היתה נמצאת התכונה של השתעבדות ההנאות הרוחניות לצרכי הגשם. ולד' ר"נ לא היתה נמצאת בקשת הערב ללא תכלית מועיל. ולר"י לא היתה נמצאת כ"א התעוררות הטבעית לכל צרכי הגוף ולא הי' מתערב עמו הדעת, ע"כ הי' תמיד במדתו הנכונה כי הטבע נאמן במלאכתו ולא ישנה תפקידו לא יוסיף ולא יגרע, כי כל אשר עשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע. והי' אז ראוי שמאכלו העקרי יהי' בלא יגיעה של חרישה וזריעה מחודשת, וכאשר אמרו דורשי רשומות שהי' סוף העץ הדעת להיות ניתר לאדם, שאחר שהי' קובע בנפשו יפה ההדרכה של ההתנהגות הטבעית בצרכי הגוף לא הי' הדעת שנמסך בזה מקלקלו כ"א מוסיף בו עצמה והוד, והי' ראוי למצא מאכלו גם המעוררו, להיות ג"כ הנטיות הטבעיות באות בדעת ולא בטבע, ג"כ 'בלא עמל. והי' מין אילן, והעמל ישאר למטרות משמחות ומרהיבות נפש ביתרון הכשר כאשר יאתה לאדם מצד צורתו האנושית.

עין איה / ברכות ב / פרק שישי–כיצד מברכין / מה. ברכות מג/ב

מה. ברכות מג/ב

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רכ עתידין כל בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח כלבנון שנאמר ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. האופן של הישרת הדרך בימי הבחרות, ביחוד שכוחות הגוף והנפש המה בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאד, היא בשני אופנים. הדרך הרגיל הוא, שאע"פ שכל רגשי היופי הם טובים ומרהיבים את הנפש ומי שהוא צדיק תמים שמשתמש בהם בדרך ישרה ודאי הוא דבר טוב ונעים, כי לא לחנם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ולא עוד אלא שרגשי היופי הם מפתחים כחות השכל ומגדילים ג"כ את כוחות הנפש הטובים, דירה נאה אשה נאה וכלים נאים הם מרחיבים דעתו של אדמי. הריח הטוב שהוא המושג הכללי של ההנאות היפות שראוי רק לבעלי נפשות עדינות והרגשות זכות, ע"כ אמרו חז"ל במוגמר שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש, ואמרו חמרי וריחני פקחין, ומי שהתפתח

עמוד קצ

אצלו חוש הריח באופן נעלה אמרו (בסוטה) בני טהרה יש בך, שכוחות הנפש כשהם מלאים בגבורתם הם כלים יקרים לכל אשר שאר רוח לו להשכיל ולהיטיב. והנה למרות כל השבח שיש ביסוד היופי בכל זאת ע"פ הרוב יאלץ ההכרח לדחותו בפרט בימי הבחרות, מפני ההפסד המוסרי שעלול לבא לרגליו. כדמצינו באותו נזיר שבא מן הדרום, יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ובכ"ז ראה להשחית שערו הנאה מפני שפחז עליו יצרו, ושמעון הצדיק נשקו על ראשו ואמר כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, (נדרים). אמנם אם שהדרך הוא דרך משובח לדחות את היופי שאינו כ"א טוב חיצוני מפני הפסד עקרי, אבל כל זמן שיאלץ ההכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זו מציאות שלימה. והמעלה היותר עליונה היא שיהי' השכל שלם כ"כ וכוחות המוסר כ"כ חזקים, עד שיפונק גם רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, והם עוד יוסיפו הוד והדר לשלימות האמיתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלהים ביראת ד' ואהבתו. והנה הריח של הלבנון הוא צד היופי שבו, שבא מרב כחו הטבעי של צמיחת ארזיו הנשאים והרמים, ודומה צד הריח הטוב שבו לצד היופי, וצד הגבורה שבארזיו לצד הטוב הפנימי שבנפש, ותחת שבזמן הזה שעוד לא בא העולם לשכלולו ולפתח חטאת רובץ, אי אפשר כמעט להמצא בחור בישראל שלא טעם טעם חטא, כ"א שמהרס ופורץ פרצות בחוקי הנימוסים המיוסדים מטעם היופי ומבטלם. ואם רואה יצה"ר אדם שמסלסל בשערו אומר דידי הוא, שצריכין למעט היופי והריח הטוב, וגנאי לת"ח שיצא מבושם לשוק, והכל הוא מפני שליטת היצה"ר והמדות הרעות שאי אפשר לקבל רוב טובה. ע"כ מחלישים ג"כ כוחות טובים שאינם עיקריים כ"כ כדי להציל העיקר. ומזדמן לפעמים שהמראה החיצוני של אדם נעלה במוסרו ויראת ד' עושה מחוץ רושם בלתי מרהיב את הנפש. ונקרא ת"ח פתיא אוכמא, בפרט אם הוא בימי הבחרות ועומד במדרגה חשובה ביראת ד'. ע"כ אמר שעתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא יצטרכו לחסר מנפשם שום טובה ושום הוד ונעם המרחיב את הנפש ומחזקה, כי בזמן חסרון המוסר מחלישין כחות הנפש ע"י מה שאין נותנים לכל כח את כל התפתחותו. אבל לעת השלימות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די שיעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוהו. והריח הוא הציור של הנוי הפועל רגשי הכבוד של חוש היופי על זולתו. וזאת היא המעלה העליונה שבהרגשת היופי, וזה יבא דוקא מצד הקדושה והשלימות, כי לא תהיה עוד מלחמה פנימית כ"א כל כוחות הנפש יכירו ויודו הטוב העליון של עבודת השם השלימה, וכמו שהובטחנו מפי השם ית': "ואוליך אתכם קוממיות". והנה המעלה השלימה של העמדת כל הכוחות על מכונם ומלואם יהי' למנה למי שלא טעם טעם חטא. אמנם מי שנכשל בחטא, כפי ערך הרושם שעשה עליו החטא, שבא מצד שלא רצה לותר שום הרגשה נעימה בעוד שלא הי' מוכשר לקבלה, יופחת לו משלימותו ביחש קבלת הכח הרענן של שלימות ההוד בכל תנאיו, ורמזו ז"ל בב"תם יש שעושין לו צלצל ויש שעושין לו ענק כו'.

עין איה / ברכות ב / פרק שישי–כיצד מברכין / סה. ברכות מד/ב

סה. ברכות מד/ב

טבא ביעא מגוגלתא כו' לבר מבשרא. אם הי' איזה מאכל שימלא מקום הבשר בהזנה הי' נחשב טביחת בע"ח לאכול בשרם לדבר בלתי הגון, כיון שיוכל האדם להניח הבע"ח בחיותם ולהספיק מזונו הראוי לו מדברים זולתם. אמנם כאשר באמת כח ההזנה הנמצא בבשר.לחזק כחות הגוף והנפש לא ימצא דוגמא שלהם בשום דבר אחר זולתי הבע"ח. ע"כ חובה ישרה היא ג"כ לבע"ח להיות משלמים מס הראוי להם כפי הנחוץ להשתלמות האדם על חשבונם. שהרי ע"י עילוי מעלת האדם סופם שגם הם יתעלו, ובטוב לאדם יחיל גם טובם הם. והדבר דומה למספר האנשים הנופלים במלחמות, שנוסדו על

עמוד קצח

דבר צדק ומטרה רוממה להשתלמות האדם, שלא תחשב עול גם בחק האדם. וכפי ערך ירידת ערך חיי הבע"ח מערך חיי האדם לא יחשב ערך המס הלקוח מאתם לחזק מוסרי גוף האדם, וכפי תוה"ק נתן לישראל הרשות רק במדה מצומצמת, כי לא נמית לאכלינו רק מספר בלתי נחשב לעומת ריבוי הבע"ח. ומהם ג"כ אותן שראויים ביותר לקבל טובה מהאדם, כבע"ח הבייתיים, ובע"ח הבלתי תלויים באדם צותה תורה גם אחרי ההיתר לכסות דמם, להורות שיש בזה קצת עול אלא שלא בא האדם למדה זו שנוכל לאסור אותם עליו, דוגמת לא דברה תורה אלא כנגד יצה"רי.

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / לד. ברכות מח/ב

לד. ברכות מח/ב

וכ"כ למה לפי שהנשים דברניות הן, ושמואל אמר כדי להמסתכל ביופיו של שאול, דכתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם, וריו"ח אמר לפי שאין מלכות נוגעת כחברתה אפילו כמלא נימא. שלש סבות הן, סבה טבעית, סבה רצונית, והכלל של כולן הסבה ההשגחית, שהיא מחוללת מצד יד ד' יתברך אשר הועיד לכל דבר וענין תעודתו, באשר אין לך דבר שאין לו שעהי. ע"כ למדנו שגם בהיותינו יודעים את הסבה ההשגחית אנו צריכים מ"מ לחקור, אחר הסבה

עמוד רכ

הטבעית ע"פ הרוב, וגם על הסבה הרצונית, שמכל אלה תשתלם ידיעתינו בדרכי ההשגחה העליונה שהוא עמוד של דעת האלקים. ע"כ בתור סבה טבעית אמר שהנשים דברניות הן, והסבה הרצונית היא להסתכל ביופיו של שאול, והכלל העולה על כולם הסבה ההשגחית שהיתה בזה הוא מפני שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. אמנם שלשה אלה הענינים אפשרים הם להיות הערות נחוצות להעיר רוח מי שהי' צריך להיות מתחיל במלוכה הישראלית. כי הנה ישנן השלמות נמוכות, שהם אפשרים להיות חסרות דוקא בבעל נפש גבוהה. ובאשר ע"פ רוב הם ראויים להיות יסודות לההנהגה המעשית, ובאשר היסוד העקרי הוא עכ"פ גדולת הנפש ע"כ צריך להיות הערות מיוחדות בשמירה על כל הדברים שאפשר להיות קטנים בעיני מורם מעם מצד תשוקתו לכללים גדולים ונעלים. האחת היא, כאשר ישנם דברים כלליים ודברים פרטיים שמתחלקים לפרטים ולפרטי פרטים בין בהשגת השכל בין בהנהגה. והנה האיש אשר אין נפשו מוכנת לגדולות הוא אין לו עסק כ"כ עם הענינים הכלליים ע"כ נמצאת בנפשו הכנה טובה לשמירת הפרטים, להשגתם והעמדתם. אמנם בעל נפש הגדולה שמשוטט ברומו של עולם להשקיף על גוי ועל אדם יחד, תקצר דעתו לפעמים בעסקים הפרטיים. אמנם כל יתרונו של מלך חכם המכין בחסד כסאו, להיות יכול להרחיב דעתו מעל עילוי הדברים הנשגבים הכללים על כל פרטי הפרטים, יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע. והנה אמרו חז"ל שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. וכבר יש מי שהרגיש בזה, שהוא עצמו נבנה ע"פ היסוד של יתרון השיחה שנטלו נשים, שאמנם הדבר נובע מקטנות מעלתם לגבי ערך שכל הגברים הכלליים. אמנם השיחה מתרחבת ע"י ההרגשה המוכנה בנפש להרגיש כל פרט וכל חלק במציאות ובחיים, שלא יתעלם בתוך הכללים הגדולים. ועל בינה יתירה זו של החיפוש הפרטי, הוכנה האשה, שהמה ג"כ משמשניות כדחז"ל. אמנם יפה הזדמן דבר זה אצל בחיר ד' בשעות שהי' מוכן לעלות על כסא המלוכה, להורות על מדת הבינה היתירה הזאת שראוי לו שישתדל לקנותה נוסף על שלימות מעלתו, שבאמת סייג לחכמה שתיקה. כי אין התועלת בהרבות הדברים, רק בתכונה שמביאה לריבוי הדברים שהיא הסקירה הפרטית על כל פרט קטן. ועוד נוסף דבר נחוץ למי שמנהיג עם שלם בהדרת המלוכה, שישכיל שאף ששלימות המעלות האמיתיות אינם בנויות לפי ערך ההוד והזיו החיצוני, מ"מ כשנערוך את הצורך להנהגה השלימה של עם כולו, זה הוא אחד הטכסיסים המיוחדים היופי החיצוני של סדר המלכות. וכן אמר הכתוב "מלך ביפיו תחזינה עיניך" וכבר הרבו חז"ל לדקדק בזה. ע"כ בהיות איש המעלה בשבאמת רבו שלמיותיו הפנימיות למעלה ראש, ומשכמו ולמעלה גבה מכל העם גם בתכונות נפשו וצדקתו, אשר אפשר שלא שם מעולם לב על ברכת ד' של היופי שניתן לו, כאן נרמז לו כי גם כשרון זה לא על מגן ניתן, ושכלל שלימות האומה בכללה יש לכל צד כשרון חפץ וענין. ע"כ משפט היופי גם הוא יהי' לקו לפי ערכו, לתת לו את החסר והדרוש לו. וכמו שקיים באמת, כעדות הכתוב "בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכן שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן". וכדדרשו מזה חז"ל ג"כ על רי"ש, במשנה דנדרים. וזהו שנרמז לו בהסתכלות ביופיו, שהגביל את שעת המלכה להורות על ענין היופי וערכו, עם היותו בלתי נערך אל השלימות האמיתי הפנימי, אמנם הוא משלים ומכתיר את התכונות היקרות, ביחוד במה שנוגע לכלל האומה וסדריה. הצד השלישי שראוי להתבונן עליו הרבה בחק המלוכה, וגם למכשול בזה אין עלול בחק השלמים ויראי ד' כ"א בעל נפש גבוהה, הוא יסוד ההגבלות הנמצאות בהכרח בכל דבר חק ומשפט. כשיעורי חכמים, שכך הם בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קורטוב א"י לטבול, ואלה ההגבלות הם מעמידים את יסוד ההנהגה כולה. ומי שמשים עיונו אל התכלית הכללית בכל דבר וענין, לפעמים לא יוכל כ"כ להיות חרד על העברת ההגבלה כחוט השערה. אבל באמת צריך להשכיל כי ההגבלות בהיותם מעמידי כל המוסר ע"כ ההשגחה האלהית גדולה עליהם, ויותר ממה שיוכל האדם להבחין מהקלקלה היוצאת מחסרון הגבלה יש בו באמת. ע"כ הי' גם כאן בהתחלת מלכותו העיכוב המועט להשלים ההגבלה המכוונת מצד ההשגחה האלהית מפני שאין מלכות נוגעת בחבירתה כמלא נימא. וכשעמד ע"ז הכה בהכרח שורש עמוק בלבבו על יקרת ערך ההגבלות, שרק בהם יכן כסא ותסודר הנהגה. וכבר נכשל במיעוט השיעבוד אל ההגבלה של שמואל משבעת הימים שצוהו שלא יעלה העולה עד באו, ולעומת זה דוד הצליח בשמירת ההגבלה של מול בכאים י. וזאת היא ג"כ מדת הענוה הנכונה, שראוי לאדם השלם להכיר כמה דלה היא ערך סקירתו המוקפת בגדרים צרים של ההוה והמקום הקטן לעומת מרחב המציאות שעיני ד' המה משוטטות בו בכללו. והתאמת הכללים אל הפרטים המה יסודי ההגבלות, ובזה נכלל ג"כ כלל הזמן אל ההוה שהוא הנצח הנמשך, שביחוד כסא המלכות ראוי להיות נכון תמיד על יסודות מחוזקים, "על כסא

עמוד רכא

דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה באמת ובצדקה מעתה ועד עולם".

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / מד. ברכות נא/א

מד. ברכות נא/א

ת"ר איספרגוס יפה ללב וטוב לעינים וכש"כ לבני מעיים, והרגיל כו יפה לכל גופו, והמשתכר ממנו קשה לכל גופו. ראוי לאדם שישמח בחייו, כי כה נתן ד' מדת השמחה חקוקה בנפש האדם, מפני שממנה תוצאות לזוהר החכמה ויושר המעשים. האמצעיים לשמחת הנפש הוא ההרגשה של הוד ויופי של הבריאה כולה, "כי שמחתני ד' בפעליך", "הוד והדר לבשת". אמנם ראוי להעמיד תכונת הלב על מכונה כדי שירגיש הלב את היופי של המציאות כולה. ע"כ להשלמת בריאות הלב מצד פעולתו ההרגשית הרוחנית יאמר יפה ללב, שמפתח יפה את כשרון הרגש להדרת היופי שבמציאות. אמנם אין הכרת היופי באה אל הלב להנעימו כ"א ע"י הסקירה הטובה של העינים, בהיותם מוכנים להביט הבטה כללית ונאותה הבאה ג"כ מחוזק הנפש ובריאותה, שאז יובילו החושים את ההרגשות באופן ישר ונאות, עד שירגיש הלב את יפים ויתעדן על הדרם ויהי' שמח בחייו ומוכן לכל המעלות העליונות. אמנם חידוד החושים ויתרון הרגשת הלב בצד היופי של המציאות, כשהאדם רגיל בהם ומתרגל להשתמש בזה כשורה, באופן שלא תטרף דעתו המוסרית מהממת ההדר החיצוני, הוא יפה לכל גופו ומישר את כל דרכיו, עד שילך בדרך חיים טובים בעוה"ז, בשמחת לב וצהלת רוח, ותביאהו ג"כ לאחרית ותקוה טובה בחיים הנצחיים. אמנם מי שלא הרגיל נפשו להשתמש בהכרת ההוד והיופי שבחיים לתכליתם הרצויה, הוא משתכר מהדר הברק החיצוני, ויבא לנטות אחר ההברקה החיצונית יותר מדאי, עד שיעזוב תעודת היופי ומטרתה, ויפסיד המושגים האמתים הראויים להתרומם ע"י התפתחות הנפש בכל כחותיה. וזהו המשתכר ממנו שקשה אמנם לכל גופו, כי יתרון ההתרגשות כשם שפועלת להרע על הנפש כן תפסיד ג"כ כחות הגוף, ויראת ד' רק היא תוסיף ימים. אמנם ההולך בדרך ישרה בשימוש פיתוח כשרונותיו, לא די שמועיל לו על החושים וההרגשות להנעימם, כ"א גם עצם כוחות החיים מתחזקים. כי לולא חוזק החיים לא הי' מקום להנעמת ההרגשה ברגש המבט לשמחת הלב. וכיון שהוא יפה ללב וטוב לעינים, כש"כ לבני מעיים שהם כחות ההזנה שהם מכשירים את כוחות החיים להיות על מלואותם. וכל אלה המדות הם עומדים בטובתם לרגיל ומתנהג בכשרון ונהפכים לרועץ למשתכר ומתהמם על ידם. ע"כ הננו מוזהרים לנהל את רגשות הנפש ופתוח חושי היופי ע"פ מתג השכל האלהי, ולפי רוב השליטה השכלית כן יגדל ג"כ שימוש היופי, עד שביהמ"ק ששם הוא המכון לאור השכל הטהור והשם יאמר בו בכתבו, הוא ג"כ נויו של עולם. ופרצוף אדם שאסור לעשות אפי' לנוי, כאשר כך יאתה לנו, להגביל ג"כ רגש היופי ע"פ משפט השכל ולא לתן לו כל שולטנו, כי רבים המה הרוגיו. אמנם זהו רק בגבולים, אבל במקום המקדש, בקה"ק, שמה מצווים אנחנו להעמיד את הכרובים, שפני אדם להם, ברב כשרון, כי ראוי לתן ליופי חלקו כפי ערך הגברת השכל עליו, שאז יתנהל במשרים לאושר האדם והצלתו האמתית. ומה רבו העמים שהשתכרו ממה שהוא יפה ללב וטוב לעינים ואבדו את עולמם. אמנם אנחנו עינינו אל ד' אלהינו שמשמי קדשו יענינו, "והיו עיני ולבי שם כל הימים", על מקום מקדשינו שהוא נויו של עולם, שמשם יצאה האורה, שנאמר "והנה כבוד אלהי ישראל בא דרך הקדים [וקולו כקול מים רבים] והארץ האירה מכבודו", "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל. מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאנינו מאליפות מרובבות בחוצותינו, אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו" י.

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / מה. ברכות נא/א

מה. ברכות נא/א

א"ר יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנים לו נחלה כלי מצרים, שנאמר ומלא ברכת ד' ים ודרום ירשה. וריבר"ח אמר זוכה ונוחל שני עולמים, העוה"ז והעוה"ב. ההשקפה החיצונה של הדרך הנאותה לאדם החפץ

עמוד רכו

בחיים לפי מובנם האמיתי, הוא להיות מסתפק רק במוכרח לו וירחיק מאתו אהבת המותרות. אמנם אהבת הרחבת החיים הוא נטוע בנפש האדם, ובודאי לא לחנם נחקקה מיוצר רוח האדם בקרבו תכונה כזאת ברוח האדם. אלא שכשם שבקשת הרחבת החיים היא מדה שאינה הוגנת כשיבקש האדם את תעודתה רק למען השביע נפשו וחושיו, כי אז ודאי המדה היפה לאדם שישים גבול לתשוקותיו ויאמר להם עד פה תבאו. אבל כשישתמש האדם בכוחותיו שאינם מוגבלים, ובחפץ החיים שבו שהוא בהרחבה גדולה, להיות מוכן על ידם לעשות הטוב והישר בעיני ד', אז א"צ כלל להדריכו לצמצם כוחותיו, כ"א ראוי ללמדו לבקש בקשות גדולות כי אין קץ למעשים טובים שיוכל האיש הישר והטוב לעשות כשתשיג ידו די הרחבת החיים. הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים. ויסוד ההנהגה הטובה היא המדה הטובה של הכרת טובה, שבהיות האדם מחזיק בה בשכלו הטהור נגד כל הטוב שיקבל מהמטיב האמיתי יתברך, תתפתח נפשו בכל המדות היקרות ויחרץ לעבודת ד' ועשות הטוב והחסד. וכל מה שיוסיף לקבל טוב וחסד כה יוסיף להיות ציר אמונים להפיץ רב חסד בעולם, שזה אמנם הוא היתרון שתתעלה אלי' נפש האדם המכיר את טובת יוצרו, ובזה יבא לידי מעלה יקרה, מה שאינו נוהג ברוב בנ"א שהם מחלקים את ההנאות הגשמיות והרוחניות לשני מערכות, ואין עוה"ז ועוה"ב יכולים להיות אצלם באהבה בנפשם, כמאמר המוסרי המפורסם: כשם שאין המים והאש יכולים להכנס בכלי אחד כן לא תחול יחד אהבת עוה"ז עם אהבת עוה"ב, זאת היא המדה באהבת עוה"ז הבנוי' ע"פ תקות ההנעמה החושית לעצמו. אבל אהבת עוה"ז הבנויה מצד הטוב שיוכל להשפיע על ידה, הלא האהבה הגשמית גם היא רוחנית, ובעודו בחיי עוה"ז חייו הם חיים רוחניים מלאים ממושגים טהורים של אהבת חסד וצדקה שהם חיים וקיימים גם בעוה"ב. ע"כ זה המברך על כוס מלא הוא זוכה ונוחל ' עולמות, עוה"ז ועוה"ב, ואין הם סותרים זא"ז בהתכנסם בלב. ומשני המאמרים יחד למדנו כי הנטיה של הרחבת החיים כיון שאין לה קצבה בטבע הנפש ראויה היא למצא תעודתה בדבר שאין לתן לה קצבה, שאי אפשר לדון שיש כח בנפש שאין לו מקום שימוש לפי הצדק והמעלה. ע"כ יש מקום גם להרחבת החיים בכל מילואיהם ע"פ דרכה של תמימות דרך ביראת ד', והיא מכשרת את הנפש לקבל את כל חמדת החיים החומריים והרוחניים גם יחד. ע"כ זוכה ונוחל ב' עולמות העוה"ז והעוה"ב.

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / מו. ברכות נא/ב

מו. ברכות נא/ב

תניא רנ"א מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש שנאמר וברך פרי בטנך, פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך. התעודה הטבעית ביחש האשה, תלמדנו ארחות חיים בכלל ההנהגה והחינוך הראוי אל הבנות, האשה הכללית של כלל האומה, ע"פ דרכה של תורת ד' התמימה. כי הננו רואים את הבנות והם ג"כ ברוכות בשכל טוב וכשרון נפשי הגון, ומעבר מזה הננו רואים כי לא נוצרו להיות עסוקים בעמקי המדעים והמוסרים, בין מצד תכונת נפשן וכן מצד הטיפול הראוי להם בגידול הבנים, עיבורם לידתם והנקתם. ועוד כי אם יתגבר דור אחד ויאבה לשכלל את הבנות ג"כ בהשלמת השכל במעלה עליונה, אז ירע לאושר הדור הבא, כי תושיה מתשת כחו של אדם, וההתעסקות בכשרון השכל מחליש עכ"פ, ברב או במעט, חוזק הגוף. ע"כ ראוי לכה"פ להניח חזקת הגוף של האמהות שלא יתמוטט מעבודת הלימודים, וישלים עכ"פ איזה חלק רשום מחסרון הנמנה מחולשת האבות מחלישים את גופם ע"פ עבודת השכל. אבל בהיות ג"כ האם נתונה אל עבודת המושכלות, יצא בהמשך הזמן דור חלש ורפה אונים, שלא יהי' מוכשר כלו מרוב חולשתו לקבל את יסודי החכמה והצדק ואור דעת אלהים שצריכים נפש בריאה וגוף בריא. ע"כ גדולים מאד דברי חכמים ז"ל כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, ואין קץ לאושר הכללי שהצלנו ע"פ ההדרכה המעולה הזאת. אמנם עדיין יש לשאול, על כשרון השכלי של האשה על מה נוצר, היתכן שיחוק יוצר הנפש יתברך כוחות נפלאות במין שלם מהאנושיות על מנת שלא יצא אל הפועל בכל תכונתו. ע"ז נקח לנו לעד את הגלוי, את הטבע עצמו, לראי' שלא נוצרה האשה לחולל חדשות

עמוד רכז

מעצמה, כ"א רב כח שכלי בה להשכיל עד כמה ראוי להיות מודרכת, ע"פ ההנהגה המעולה של שלימי האנשים, והנפש העדינה. המוכנת ע"פ רכות מזגה להרגיש את הוד ההדרכה המוסרית וטוב הטעם של יראת ד' ודרך צדקה ומשרים, כפי התכנית ששלימי האנשים ישכילו בחכמתם ובהעמיקם חקרם, חנן לה בזה הקב"ה בינה יתירה, כדברי חז"ל, הרגשה דקה ושנונה שתצא אל פועל הנעלה רק בהיותה פועלת ע"פ ארחה להרחיב ולהטעים את יסודי המוסר, ולבארם ע"פ רגשות טבעיות טובות הנקלטות מחזיון הנהגת בית יפה. ע"כ רק בהיות חובת הדרישה מסתלקת מהאבות לחינוך הבנות, רק אז יצא אל הפועל הכשר הבנות, לכלכל ולטפח ע"פ רגשות לבבם את המדעים המוסרים ואורחות הטובות של יראת ד' שיורו חכמים ושרי קודש, ואז גם המצויינות ביותר תביננה את תעודתן. ואם כשרונן ירבה, יוסיפו דעת להרחיב את ארחות הצדק והטוב, ע"פ המקור הראשי שישאבו מאור התורה, שיכרוה הגברים מעמקה של תורה, ואז יבנו לנו בתים נאמנים שלמים עם ד' ועם עמו. אבל בהתפרץ המנהג להלעיט את הבנות תורה וחקר, אז תטעינה בתעודתן לחשוב שעליהן לחפש חדשות יסודיות, מה שאינו ע"פ תכונתן, ויצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים והחומריים. ע"כ למדתנו תורת אמת שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, וכהטבע הגופני כן הוא הנפשי, שהבינה היתירה של האשה, שהיא אשת חיל באמת, תביא רק טוב, באורח ההוראה המעשית של מוסר האב המקורי, " שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך".

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / מז. ברכות נא/ב

מז. ברכות נא/ב

עולא איקלע לכי רב נחמן כריך וכריך ברכת מזונא יהיב לי' כסא דברכתא, א"ל רב נחמן לשדר לה מר כטא דברכתא לילתא, א"ל הכי אר"י אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, אדהכי שמעת ילתא קמה כזיהרא ועלתה לכי חמרא ותברת ד' מאה דני דחמרא, א"ל ר"נ נשדר לה מר כסא אחרינא, שלח לה כי כ"ה נבגא דברכתא היא, שלחה לי' ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי. בהיות הוראת כוס הברכה הוא על יסוד הרחבת החיים והנהגתם ע"פ השלימות השכלית, ראוי לחוק בזה רושם קיים שתהי' הנהגת כל בית בישראל מתנהגת ע"פ דעתו המקורית של האיש, והאשה תמלא ברגשותיה הטהורות אל המטרה שיציב הבעל החכם המקורי, ואיזוהי אשה כשרה שעושה רצון בעלה. ואף שיש מקום לדון כי המצויינות ביותר ממין הנשים, ראוי להן שתקחנה חלק בהנהגה לפי מושגיהן הפנימיות, סבר עולא כי ראוי להרשים בחותם ההלכה את היסוד הראוי בהנהגת רוב המין. וזהו תמיד שלימותו של הפרט בהיותו נכלל עם הכלל עם שימצא בו הצטיינות באופן מופלא. ילתא אמנם בהיותה בת הנשיא, מגודלת בטכסיסי מלכות וגדולה ומצויינת בשאר רוחה, סברה שראוי לתן מקום להנהגה של האשה לפי רגשותיה בדברים הנאותים ביותר אל הרגש, מבלי התלות על מקוריות האיש. ע"כ בהיותה עסוקה בהשפעתה על הכלל לפי שטתה בתהלוכות הנהגת הנשיאות, חשבה מחאת עולא לרבת ערך על שלטונה ותעודתה שהציבה לה לחינוך הבנות, וערכן בהנהגה כללית למצויינות מהנה. ע"כ עלתה לבי חמרא, ותברא, להורות שלטונה הבלתי תלוי באישה ג"כ, וכי יש מקום לה ג"כ לדון לפי עומק הרגש המיוחד למינה, בתור מנהגת עיקרית לא רק נטפלת. ור"נ להפיס דעתה בקש אמנם לשלח לה כסא אחרינא, להוראה שעם שבכלל צדק עולא ע"פ מוסדי ההלכה הכוללת, אפשר ג"כ להמצא אשה גברת ראויה להנהגה עיקרית בהרחבת החיים ע"פ יסוד השלימות השכלית, המכוון בכוס של ברכה. עולא אמנם רצה להשריש כי עם כל הצטינות אשת החיל בכשרון רוחה, היא נוטה אל הרגש שמבלעדי השכל א"א לו להיות יסוד בהנהגה, ע"כ לעולם ראוי שתכיר האשה עכ"פ גם את הצטיינותה בתור מערכה שני' אם לא נטפלת לגמרי. ע"כ בשלח לה כסא אחרינא לא חזר משיטתו, כ"א שלח לה כל כ"ה נבגא דברכתא הוא, בתור מערכה שני' נגד מערכה השכלית, כערך הכוס השני אחר הכוס-של-ברכה העצמי, ראוי להכיר יתרון האשה המצויינת. ע"כ אין מקום להזניח צד היתרון של האיש והוראת ההטפלה של האשה. היא אמנם השיגה, שישנם מקצועות הגונים בעולם המוסרי, שרק ביד האשה להנהיגן באופן מבורך וטוב לפני ד'. כי הנה חיי

עמוד רכח

המשפחה בהיותו הולך באופן טוב והגון ע"י השכלות האשה וטוב לבבה, יפעול הרבה על שלילת מצבים מוסרים רעים שיש להם מקום במי שחיי המשפחה שלו אינם על מלואותם. ע"כ אמרה ממהדורי, הבלתי חיים חיי משפחה תמידית, מילי, יצמחו דיעות בלתי נאותות ע"פ השקפותיהם הבלתי טבעיות. ומי מכיר בהוד חיי המשפחה כאשת החיל טובת השכל שהיא יסוד הבית, והיא תוכל בשכלה ושלטונה להסיר את ה"מילים" הרעים והפרעות שמסובבות ע"י החיים הפרועים של המהדורי שאין חיי הבית שלהם עומד על טבעו הנאה. ומה שנוגע לרגש, הלא האשה בעלת הרגש מטבעה, ראוי להוקיר הדרכתה לא רק בתור מרחבת ומפנקת את חוש היופי של האדם, כ"א משמרתו מניוול האפשרי לבא ע"י שפלות ידים של השגחה על ההנהגה הביתית. ומסמרטוטי, הבגדים הקרועים שמבזין את לובשיהן מצד עצמם, עוד יוסיפו בוז בהיות הגיעול מתוסף בהם בטבעם, בעזוב האדם הנקיות וסידור היופי שאי אפשר להבנות כ"א ע"י אשה צופיה הליכות ביתה. ובהיות האדם אובד את רגשו להיופי יוכל לבא עד הדיוטא התחתונה של ביזוי וגיעול, עד שגם הוד המוסר והדרת החכמה ונועם כל נשגב בדעת ויראת ד' לא יקחו לבבו כראוי. ע"כ ראוי לחשוב את המצויינת שבנשים לעיקרית בההנהגה הכללית, ולא לעשותה רק טפילה. ובאשר יש פנים גם לדבר זה באופן מצויין, נכתב למטרה זו החזיון הזה, במכתב אלקים חרות על לוח התלמוד הקדוש.

עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / נה. ברכות נא/ב

נה. ברכות נא/ב

אמר רב אטי אין מסיחין על כוס של ברכה. כבר ביארנו בהוראת כוס של ברכה, שהיא על ענין הרחבת החיים בכל מילואיהם, שראוי לאדם השלם שישתוקק להם לעצמן וביותר לעמו ולכלל האנושיות, למען השתמש בהם לתכלית המעלה והשלימות, ליראת ד' ולאהבתו, ולעשות החסד והטוב. והנה הכח הדברי שבאדם לפי תכונתו ראוי שיהי' משמש רק לדברים שכליים, כי יסודו אינו כ"א מצד יתרון השכל של האדם על כל החי, ומה שהאדם משתמש בו להנאותיו וצרכיו החומרים, ראוי שיכיר בזה צד חסרון, וחוסר סדר שההכרח יאכף עליו להשתמש בכלי חמדה של הדיבור לדברים שאינם מערכו. ע"כ ראוי להרשם כי זה החסרון לא יתמיד, כ"א כל זמן שעוד לא נשלם העולם בכל אורחות החיים. אבל כשתתמלא ברכת ד' בכוס החיים בעולם לעת המאושר, אז לא יהי' כל חסרון סדר ושימוש בלתי טבעי בכל כח שבעולם, אז לא יהי' האדם מוכרח להשתמש בכח הדיברי כ"א לענינים שכליים נשגבים, אבל לצרכי החיים החומריים בהמלאם בכל תנאיהם, כמראה כוס של ברכה ותקותו בחסדי הטוב לכל יתברך, לא תהי' שיחה נוהגת עבור אלה הענינים. וכבר אמר רשב"י בירו' אלו הואי בטורא דסיני הוינא בעי תרין פומין, כי הכיר עלבון הכח הדברי להשתמש על ידו בהשגת דברים חומרים. וכך היא המדה שכלי שמשתמש בו קודש לא ישתמש בו חול כ"א לצד ההכרח, והכרח המותר על מה שהי' ראוי אינו בא כ"א מצד חסרון, אשר לעת השלמת כל חסרון ראוי לקוות שיסור, ביחוד בעם ד' אלה המובטחים שיעמדו "זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו", שיכירו כל העמים כולם, שראוי לכונן שלום העולמים ע"י חלוקת העבודה לכל עם ולשון לפי מה שהוא ראוי להצטיין בו. וחלק העבודה של עיונים ולימודים המוסריים, של דעת אלהים ודרכיו, יפול בגורלו של ישראל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". א"כ בחפץ לב ושמחה יסירו מהעם הזה הנועד לנשגבות וחקר אלה ודרכי טובו לאור עולם, את עמל החיים וטרדתם. ע"כ לא תבא שיחתם ושיגם כ"א בדברים עליונים שכליים, ולא לדברי חיה וכלכלה וצרכי החיים החומריים שהם יבאו להם בלא עמל וטורח, ומכל שכן שלא יצטרכו להפך את הסדר, להתעמר בכח הנשגב של הדיבור לצרכי החומר. ע"כ אין מטיחין על כוס של ברכה.

עמוד רלו

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / כא. ברכות נד/ב

כא. ברכות נד/ב

אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה, במתניתא תנא חולה חיה וחתן וכלה, וי"א אף אכל, וי"א אף ת ח בלילה. הידיעה היותר ברורה בעמקי המציאות תחייב להרבות את גבול החיים ככל האפשר. בכל פינה שאנו פונים אנו רואים את ממשלת החיים, מגדולי היצורים עד קטניהם, ואין צר לכח החיים לעמוד גם ביצורים היותר דקים וקלים. סבות המחלות שהי' נדמה שאין בזה יחש לאיזה ענין שיש בזה חיים, כ"א מעמד של דברים חומריים בלתי מרגישים ודוממים. בהתרחב הדרישה ידענו שגם שם יד החיים שלטת המה היצורים הקטנים מחוללי המחלות, המקרובים והבצלים למיניהם. כשנקיש מזה ג"כ על העולם הרוחני, הרעיונות ומסבביהם, שגדולה פעולתם בחיים והם התוך של החיים, יורה אותנו ההיקש הרחב שגם שם יד החיים הויה. אם מקטנות היצורים יראה כל איש חכם לו אורח משפט להחליט, שגם העולם הגדול בכללו הוא מלא חיים כי אין ראוי לומר שיש בכלל ההיפך מכל הפרטים, ראוי ג"כ לדון מהיצירות בעלי חומר אל תנועות וכוחות מופשטים. ע"כ קרוב מאד הוא המשפט, שהסבות השכליות מעוררי השכל ומוציאים אותו לפעלו גם שמה יד החיים באמצע, ולא חזון רחוק הוא יחש הפילוסופיא הקדמונית הוצאת השכליות אל הפועל, אל שכל פועל עומד ונבדל.ולא עוד שאין כאן מקום למעמד גבולי החיים, כיון שהם מושג הרוחניות והרעיון הפנימי, הם נמצאים בכל גבול החיים, עד שגם בעולם הדמיון המלא תנועה, ופעולתו רמה על האדם, מביאו להצלחה ונועם חיים כשהוא בטבעו ההגון, ומאבדו אבדה גופנית וחומרית כשהוא משנה עליו נתיבו, גם שם החיים שולטים, מובן הדבר שכמו שהבראת הגוף ע"י הזנה טבעית מבריאה, מכוננת את הגוף על טבעו שלא ישלטו עליו לרעה כוחות החיים של היצורים המוכשרים להתמלא מחורבנן, כן החזרת האדם אל טבעו המדיני ע"י ריעות עם אנשים והתחברו בחברתם תחזק את הרוח האנושי לבל ימוט לרגלי תנועות החיים שבאים שלא כדרכם בעולם הרעיון והדמיון. ע"כ כל מצב אנושי היוצא מטבעו שולט הוא ג"כ על הרוח האנושי, וצריך לחזק את היסוד הבריא של הרוחניות, שהוא ננער לרגלי הכשרו של אדם להיות חי בחברה האנושית, בחומר וברוח, בשכל ובדמיון. והנה החולה מצבו הגופני היוצא חוץ לטבע הקבוע, פועל ג"כ על מצבו הרוחני לרופפו, ונעשה מוכשר לקבל השפעה רעה ובלתי טבעית מכחות החיים הרוחניים הפועלים על הדמיון שלא כדרכו, וצריך הוא שימור ע"י ריעות ושיקוע בחברה האנושית, שמחזקת את הכח הרוחני האנושי ע"פ ארחו שיצרו יוצר כל, שהכל עשה יפה בעתו. חתן וכלה, שפע הרעיונות הבאות על האדם בבת אחת, לעת שמצבו גורם לצייר לפניו את העתיד הארוך, בכל צדדיו הטובים והרעים, שעמהם מתגלה ג"כ כל חתחתי החיים ומכשוליהם, הוא מעמד בלתי טבעי לרוח האדם שראוי לו להיות עיניו מביטים לא לקצה

עמוד רנו

הארץ כ"א לפניו, אל מעמדו החומרי והמוסרי, ולהשליך יהבו על ד' כי בעשותו כל אשר תשיג ידו בעד ההוה והעתיד תהי' דרכו נכונה. ע"כ חולשה רוחנית עלולה להפגע בחתן וכלה שלא כטבע הרוח האנושי הבריא, וע"כ גם הם צריכים שמירה ע"י החזרתם אל המצב הקבוע של החברה האנושית ע"י חברת רעים המחזקת את רוח האדם בטבעו המדיני. במתניתא תנא חולה חיה כו', החיה היא אמנם רק בערך הוספה הבאה לרגלי מכשולות החיים האנושיים שבבקשם חשבונות רבים, נעשה כבד להם גם המעמד הטבעי. החיה, שהיא מצב טבעי תמידי למין האדם, לא היתה ראויה להיות באה לידי גירוי וחלישות רוח בלתי טבעי, עד שתהי' כ"כ עלולה להפגע מכוחות חיים דמיוניים הפועלים על הרוח שנחלש שלא כטבעו. אבל מעללי יצר האדם השפיעו על המעמד הגופני והנפשי לרעה, עד שיצאה הלידה האנושית ברובה מכלל מצב טבעי, ובאה למצב היוצא מסדרי טבע הבריאה [או הטבע הבריא], וממילא ג"כ המעמד הרוחני של החיה עומד הוא במצב חלש שדורש שמירה וחזרה אל הסדר הקבוע של חברה אנושית חזקה ברוחה ונפשה. והיא אמנם אינה ראויה להחשב בין המנויים הראשונים, שיציאתם מהסדר המורגל ראויה להם בהכרח, החולה מחליו וחתן וכלה, מפני שפע התרגשות הרעיון המכביד על הרוח של הצפיה על העתיד המרובה בחזיונות. וי"א אף אבל, האבילות באשר היא הגלגל החוזר בעולם, לולא השחיתה החברה האנושית את דרכה הטבעי והיו מחזות המות באים תמיד לפי מצבם הטבעי, הי' ראוי שלא תוציא האבילות את רוח האדם ממצבו הבריא. מחזה המות הטבעי של האדם שחי תכלית שנותיו הטבעיות כפי הראוי לו, ומלא ג"כ את תעודת החיים כראוי, מצד הצדק והמוסר בחייו הפרטיים, ובחיי המשפחה, העם והחברה בכללה, ועל כולם הצדק הכללי ביחש כל היצור, שהוא חפץ עליון בעולמו, לא הי' ראוי להחריד יותר מדאי את יצורי האדם ורעיוני לבבו. אמנם המצב המקולקל גורם שהמחזה של המות האנושי הוא תמיד מלא פרעות, ומעמד בלתי טבעי הבא מהשחתה חינוכית של האדם עצמו או של הוריו, וכלל המעמד האנושי המלא חסרונות רוחניות וחומריות. ע"כ נכלל ג"כ האבל בכלל החלושים העלולים להיות נגועים מן המעמד הרוחני ע"י הכוחות הרוחניים החיים העלולים לפעול לרעה על רוח חלש, כמו שיצורי החיים האורגנים הקטנים יכולים לפעול פעולתם החיה להזיק על גוף חלש. ו" א אף ת"ח בלילה,הת"ח הוא ג"כ יוצא ממעמד האנושי הטבעי רק ע"פ חסרון מצב האנושיות, שאינה יכולה עדיין לתן את כל התביעות החומריות והרוחניות והנימוסיות בדרך מספיק לכל הכוחות, והיא מוכרחת עדנה מחסרון השתלמות לערוך מלחמה ולגרע חק איזה כח כשתרצה להעמיד על נכון כח אחר. ע"כ הת"ח ההוגה דיעות ומשאות נפש שאינן מורגלות ברוב החברה, גם מעמד רוחו נוטה לאיזה התחלשות ועלול להשפעה של חולשה מכוחות דמיוניים מבעיתים הבאים לרגלי חסרון סדר טבעי במהלך הרעיונות, מה שלא נמצא כן בהמון העם הבלתי חושב הרבה. אמנם היום, שאורו משביע את חושי החכם ברב צהלה והרגשת נועם החיים הכלליים הרבה יותר ממה שירגישם העני בדעת, הם מוסיפים אומץ ומחזירים לו את טבעו וחוזק רוחו. אבל בלילה, שלא יוכל להשביע את עינו השואפת להוד היקום כולו, אז עלול הוא מצד רוחו המלאה לה משא רעיונות ובהם ג"כ אורות וצללים, דמיונות וציורים בלתי טבעיים, כחק העוזב מערכתו הטבעית להיות נפגע מתגרת הרעיון, וצריך צירוף וחברה של ריעות בפועל להעמידו על מעמד טבע הלך הנפש האנושית ע"פ אורחה הראוי לה כאשר עשה אלהים את האדם ישר.

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / סב. ברכות נה/ב

סב. ברכות נה/ב

פתח אידך ואמר, האי מאן דסליק למתא ודחיל מעינא בישא לינקט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה, וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה, ולימא הכי אנא פלוני בר פלניתא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, ואמר רב א"ת עלי עין אלא עולי עין. וריב"ח אמר וידגו לרב בקרב הארץ, מה דגים שבים מים מכסין אותם ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם. ע"י מה שהנפשות פועלות זו על זו יש מקום לעין הרעה שתפעול לרעה, אמנם לא תפעל כ"א על ידי חלישות הנפש המתפעלת. ותוכן החלישות בא ע"י מה שלא תמצא את הכרת ערך עצמה כראוי, ולא יהיו מרכז לפעולותיה כ"א מבט חיצוני של העין. ונפש חלושה כזאת שההשפעה החיצונה פועלת עליה להיות מרכזת את דרכה בחיים, תקבל על נקלה רושם מההשפעה החיצונה לרעה ג"כ. והנה באשר בכלל יתחלקו פעולות האדם, למעשיות גופניות הבאות מצד הכרח ותועלת התבצרות מצבו החומרי, ומעשיות שכליות הבאות להקנותו הדרכים המושכלים. והנה כל זמן שלא ישכיל האדם בדבר הקשר החזק שצריך לקשר את שני חלקי כללי פעולותיו, ואיך שמגמתו השכלית תהיה נשלמת רק אם יראה שתהי' כולה מתאמת בהיותה יוצאת מכחה אל הפועל להכתיר ולהשלים את הכח המעשי. והכח המעשי כשיהי' משוכלל כל צרכו ישים מקום להשלים ביותר את כל הקנינים השכליים. אז ימצא האדם את מטרתו בחיים ישר בעולמו הפנימי, ונפשו תדבק ביראת יוצרה ואהבתו, שהוא חופש חדרי בטן ע"י נר אלהים נשמת אדמי. אז תהי' הנפש רוממה הרבה יותר, מאותה המדרגה הפחותה של תליית מרכז חייה רק על פי המבט של עולם החיצוני והשפעה של זולתו, שמזה באים רוב הקלקולים הנהוגים בחיים המורגלים, גם יהי' כל כבוד נפשו פנימה. ומתוך שימצא את האושר האמיתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהי' משועבד לההשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו, לשום את מבטיהן מרכז לחייו ודרכיו, ועם זה יהי' מתעלה משליטה הרעה החיצונית, הפועלת בפועל על אלה הנפשות הנמוכות והחלושות. פעולת יד הימין מכוונת נגד הפעולות השכליות, ופעולות היד השמאלית אל המעשים החומריים, האמצעי להוציא אל הפועל את פעולות הידים. אם אמנם האצבעות בכלל המה כלי המעשה, "מעשה אצבעותיך", אמנם הגורם הראשי להוציא אל הפועל הגמור את כלל פעולות האצבעות היא אצבע האגודל המשמשת ומסייעת לכולם. ובאשר יסוד התורה הוא שהפעולות לעולם פועלות על הדיעות ע"פ ערך של הפעולות עצמן, אע"פ שאין הפועל יודע איכותם הפרטיות, אבל כח הפעולה הוא גדול עד מאד ופועל על כל אחד כפי הכנתו וכשרונו, ובלא תועלת לא תצא כל פעולה מכוונת אל חכמה ושלימות כשתעשה, לבד התועלת הגדול שיש להתנחלות הפעולה להנחיל ג"כ את הדיעות הכרוכות עמה והסתעפותיהן בין המוכשרים לזה שבעם בכללו. הנה כדעייל למתא, עיר כפי המובן שהוא רוצה בטבע לקנות לו חברה וריעות המועלת לכל עניניו הגשמיים והרוחניים. אז האדם ראוי ביותר להשפעה של שיעבוד העולם החיצוני, שיעשה מרכז עניניו רק הסכמת הזולת ומציאות החן בעיני זולתו בערכו החיצוני לבדו. וזאת היא עבדות פנימית וחלישות נפשית ומצב נמוך מאד, מה שמכשרת את האדם לידי כל מצב מושחת ועושהו להיות נפעל בעצמו מכל עין רעה, בשכל במדות ובמעשים, ובזה ג"כ בתוך עמקי הנפש בין השכלית בין החיונית, ע"פ סוד השפעת הנפשות אלה על אלה, שכל שהנפש יותר חלושה, יותר נבובה בערכה הפנימי, היא יותר עלולה לאלה ההשפעות. ע"כ צריך שיכין עצמו בעושר פנימי, להשלים את הכרתו הפנימית על כל אופק החיים שלו, באופן שלא יהי' צריך להשלימם מצד הכרח מנהגי זולתו, שאז כבר הוא משתעבד להשפעתם במדה יתירה. מובן הדבר שאין הדרכה זו חולקת על ערך השלום ושיווי הדיעות וההתרחקות ממחלוקת, ושינוי הנהגות המקום שהוא בו, שהם ראשי אשיות החברה האנושית והלאומית, כ"א שתהיינה כל אלה תוצאות הכרתו הפנימית, שכך הוא ראוי לפי היושר והצדק, ע"פ דרכה של תורה ומצותיה, שיתנשא לקיימה באהבה גמורה וחפץ עליון וקדוש, השוכן עמק בנפש פנימה.

עמוד רעו

וההשלמה זו של ההשקפה תבא בהראותו לנפשו את קשר החיים המעשיים והשכליים, איך הם-קשורים זה בזה וצריכים זה לזה, ושראוי להכיר שהכח הפנימי המוציא אל הפועל את המעשים השכליים, יהי' בגלל ההשלמה המעשית ביחש הגופניות. כי הקנינים השכליים כשישארו בלתי מכוונים למעשה יאבדו תכליתם, ואז מבלי משים ימצא להם מקום אותה התכלית המדומה המוצאת קן בנפשות החלושות ליחש המרכז אל צד השפעת הבריות החיצוניות עליו, שהוא מאבד כל טוב פנימי ועושק כל כח הגון מכשרון ומוסר ויראת ד' טהורה, עושה את האדם לחנף ויהיד בגאוה חיצונית ועבדות של שפלות פנימית. וכן הכח המוציא אל הפועל את המעשים הגופניים צריכים למצא להם מרכז עולמו השכלי הפנימי. אז למשל כאשר יעסוק בתורה יהי' למען ידע את המעשה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וכאשר יעמול לצבור הון יהי' למען תעודת הטוב והצדק, לכלכל נפשו ונפשות ביתו בכבוד מבלי שיהי' למשא על אחרים, ולמצא ידו לו להרבות צדקה וחסד ביד נדיבה. אמנם בהנתק קשר פעולות השכל מעסקי המעשה, ותכלית המעשי אל הפועל ממגמת השכל, אז ימצא לו ציור חלוש וכוזב לעשות את תורתו לעטרה של ציצת נובל לכבוד המדומה של השפעת זולתו עליו, והמעשים יהיו ג"כ משועבדים למגמות כאלה שמזה מקור לכל חלישות נפשית, ושיעבוד של שלילת שליטת עצמו על נפשו באמת, המכשרת את הנפש לכח השפעה של עין רעה מרפיונה וכשלון כחה הפנימי. ע"כ לנקוט זקפא דידיה דימיני', שמוציא אל הפועל פעולותיו המתיחסות על מטרת השכל, בידא דשמאלא, להראות יחש השכליות כולם אל צד המעשי שבאדם, ובזה ימצא סקירה כללית למגמת השכל בעולמו הפנימי. וזקפא דידא דשמאלא, הכח המוציא אל הפועל עסקי המעשים הגופנים בידא דימינא, להשלימם לפי תכונת השכל ותביעותיו. וכשיהי' אדם שלם שהשכל וכל סעיפיו ופעולות הבאות מכחו ומכח תולדותיו והמעשים על כל עניניהם וסעפותיהם יהיו נארגים בארג אחד ע"פ הכרה פנימית, תתחזק נפשו בשלימה פנימית ולא תוכל יד השפעה זולתו לגעת בו לרעה. והנה כח החוזק הנפשי הפנימי מצינו באמת ביוסף באופן מאד נעלה בנסיונו, עלם יפה תואר עבד, שתהי' נפשו חזקה כ"כ עד שהצדק הפנימי של הקריאה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים", יהי' חזק כ"כ מבלי תת כח לפעולה של השפעת אדונתו, הוא כח נעלה פנימי מאד, עד שזכה באמת עי"ז להנחיל ג"כ לבניו את אותה ההכנה של החוזק הפנימי מבלי שאת פנים אל העולם החיצוני במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי. ע"כ הוא שטנו של עשו, "בית יוסף להבה ובית עשו לקש" שעשו אינו מוציא את חובת מרכז עולמו כ"א ע"פ ההשפעה החיצונה לבדה. כי במה תוכל החרב להיות למרכז החיים, אם לא שכבוד המדומה של גבורים שופכי דם יגדיל עקב על היושר והצדק הפנימי. הוא אדום וארצו אדומה, אין לך צבע הפועל ככה בחיצוניותו לגרות את עצבי הראות כצבע האדום, אבל פורע פרעות בסדרי העין פנימה. ובאשר יחש כלל ישראל גדול הוא אל יוסף, ובפרט שע"י עירוב המשפחות א"א כלל כמעט שיהי' אדם מישראל שלא נתערב בו מאומה מגזע יוסף. ובזה נתברכו להיות "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו" היינו יופי עם גבורה, מתאים לגבורה, לא יופי המחליש את הגבורה הפנימית האמיתית. ע"כ נקראו כל ישראל בשם יוסף, כמו שהעיר ג"כ המהרש"א [כאן]. ובאמת מפני ההשפעה הגדולה של הכשרון המיוחד של השליטה הפנימית שהוחן בזה יוסף ויצא אל הפועל ע"י נסיונו, שמאז נקראהו בשם צדיק כדברי הזוהרי. אמנם אין די שהכח של השליטה הפנימית יהי' רק בערך מושכל אצל האדם כ"א צריך לו ג"כ שיהי' מורגש ומוטבע. ובאשר חינוך ההרגשה והטבעיות של קנינים גמורים התלויים ברב פעולות מני ילדות תלויים בחינוך האם. ע"כ באמרו אנא פלוני מזרעיה דיוסף קא אתינא, יאמר בר פלניתא ע"ש אמו. וגדולה היא פעולת האמירה עם המעשה המתיחש להוראות הנשגבות והקדושות הללו, להפעיל על האדם כח של חוזק פנימי מוסרי וטבעי, וממילא ינצל מעין רעה מכל הצדדים, בהיות נפשו מתרוממת לשאיפות גדולות וברורות אצלו, מתיחדות בכל חלקי חייו המפוזרות לכלל גדול ושלם. ע"כ יהי' עולי עין, יותר רוממים מאפשרות שליטת העין וכל השפעה חיצונית נפרזה לרעה. וביותר ביאור וצד כללי, לבד ההתרוממות, גם החפצים הנמוכים יש להם התבצרות בטוחה, מפני היות מרכז חייו עולמו הפנימי וממנה ישלח קוים אל עולמו החיצוני, מצד ההכרה הברורה של חובתו הגדולה והצודקת. אבל כדגים הללו שבים שמים מכסין עליהם כן עין הרע [לא] שולטת בהם בזרעו של יוסף הבאים בכחו ויורשים השפעת קדושתו, המתעוררת בכל אחד מישראל מצד כללותו ויחוסו ליוסף, שמורה על גדולת ההשפעה שהשפיעה עליהם מדתו של יוסף הצדיק, להכיר את הגבורה הפנימית הבאה באמת ע"י נסיון כביר, שמכנים את האדם בכלל גבורי כח עושי דברו. כדאמרינן בקדושין כגון רבי צדוק וחביריו, אותם הקדושים הנוחלים מדתו של יוסף הצדיק, שמכירים הוד הגבורה הפנימית, והם עי"ז גבורים בעבודת יוצרם, עושים דברים לשם פעלם ומדברים בהם לשמו.

עמוד רעז

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / סג. ברכות נה/ב

סג. ברכות נה/ב

ואי דחיל מעינא בישא דיליה ליחזיה אטרפיה דנחיריה דשמאליה. כשם שהאדם צריך להגביר כח עצמו שלא יהי' מושפע מאחרים יותר מדאי, כן צריך שלא לחפוץ להיות יותר מהראוי משפיע על אחרים לאכוף עליהם לקבל את מדותיו דיעותיו הפרטיות וכיו"ב. וצריך תמיד להיות מסתפק בחופשו הפנימי, שהוא המקור [המאפשר] להיות עבד נאמן ליוצרו. אמנם לא יאבה להיות נכנס כ"כ בעומק עולמו הפנימי של חבירו לרעה, כי בזה ירכש לעצמו כשרון של עין רעה, והעין הרעה תוכל להשפיע לרעה על זולתו מחלושי הנפש. אמנם במה יוכל האדם להגביל את שאיפתו לשליטתו העצמית, הוא בהכירו באמת חסרונות עצמו. ובהיותו יודע תוכן חסרונותיו וחסרון כח השלמתו, יהי' טרוד בהשלמת עצמו וימוד לחבירו ג"כ כח של חופש ושליטה במדה הגונה וראויה המביאה לשלום הבריות, וע"י השלום והאהבה מכיר כ"א יותר את הגיוני חבירו, ומתוך כך מתרבה הדעת והאמת מתבררת והנזקין מתמעטים. והנה באשר באמת תכונותיו של אדם ניכרות בפרצופו לטוב ולהפכו, "חכמת אדם תאיר פניו", ו"הכרת פניהם ענתה בם". וכבר נודע הוא למדי כי יש לחכמים דרך להחוות תכונת איש וערך מוסרו וחכמתו ע"פ פרצופו. עיקר הכרת הפרצוף הוא החוטם, אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ובזוהר בחוטמא אשתמודע פרצופא, ובירושלמי יבמות פרק בתרא הכרת פניהם ענתה בם זה החוטם, מאן דבעי דלא מתחכם (שלא יכירוהו) יהיב אספלני על נחיריה ולא מתחכם. והנה האדם אינו יכול לראות את פרצוף פניו בטבע, רק צדדי החוטם יוכל להסב עליהם את עיניו, ובאשר יש לחוטם ב' צדדים ימין ושמאל, ראוי ליחש את רושם פעולות הטובות והתכונות הטובות לצד הימין של הכרת הפרצוף, ורושם הפעולות והתכונות הרעות לצד השמאל. ע"כ יהי' הרמז המביא לידי מעשה ועיון פנימי, להיות מכיר חסרונותיו הפנימיות, שהם ודאי ניכרים למבין וחכם גדול וקדוש עליון בפרצופו. ובהיותו יודע שיש עמדו חסרונות פנימיים לא יהי' חפץ להגדיל השפעתו באין מעצור, עד שעי"ז תתפתח אצלו ג"כ כחה של עין רעה, ותבא לו הערה זאת הנכונה במה שיחזיר לעצמו, בהיותו דחיל מעינא בישא דיליה שלא יזיק את אחרים בעין רעה. יחזיה אטרפיה דנחיריה דשמאלא, צד השמאל של נחיריה, כלומר הצד השמאלי של הכרת פרצופו, שמזכירו אמנם שיש ג"כ מה להכיר אצלו מצד השמאלי, מצד החסרון, ע"כ יביט ג"כ על זולתו בעין טובה ויסבול חסרונות זולתו ג"כ. וזהו כלל מוחלט שמי שאינו מוצא לנפשו שום חסרון תרע עינו בזולתו, ודרכי חביריו תמיד יהיו בעיניו לאינם ישרים, ומזה יבא לידי כל הפחיתות של קנאה ועמה הגאוה הפחותה והחפץ של התגדלות בלא גבול. וכל אלה יפתחו את כשרון של עין רעה הנמצאת בטבע האדם, שפועלת לרעה על זולתו. אמנם בהכרת פחיתות עצמו ינצל מכל אלה, ויהי' קרוב לענוה וסבלנות ואהבת השלום והאמת.

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / קיא. ברכות נז/ב

קיא. ברכות נז/ב

שלשה משיבין דעתו של אדם, קול ומראה וריח, שלשה מרחיבין דעתו של אדם, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים. נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה

עמוד רצז

ומוצאת נחת ברגשותיה, וכל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית, התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה ג"כ דעתו. ע"כ המדה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעית היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע, חסד ד' המלא את כל היקום, קול זמרת הצפרים מבין עפאים יתנו קול, מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ד' הארץ אשר נתן לבני אדם. אלה הם משיבין את דעתו אל הטבעיות אחרי התרחקו ממנו ע"י התרבות והחברה שהרחיקתו, ובשוב דעתו אל מקור הטבע מעשי ידי יוצר, ישובו אליו כל חמדת הנפש הטבעיות, רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים, וכל מדות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר, אשר לא השחית דרכו ע"י עזיבתו אורח ישרים הסלולה. אמנם לא זאת היא לבדה התעודה האחרונה אשר לאדם, לא רק ההשבה אל הטבע הישרה הוא גמר הרוממות האפשרי לו לעלות אליה, כ"א עודהו צריך להרחיב את כחות נפשו להוציא מן הכח אל הפועל את הצפון בה מגדולה וחשק אל מעלות רמות. ואלה היתרונות לא יצאו אל הפועל ע"י קנינים הכלליים לבדם, כ"א עוד צריך הוא להיות קונה קנינים פרטיים של מעלות רמות. והבסיס הנפשי בציור הקנינים הפרטיים, שהם יהיו סבות בדרך הרגיל להרחבת הדעת יותר מחקה הקבוע הטבעי, שבמעלות הרוחניות יהיו היתרונות של הלימודים והמדות הקנויות בקדושת הנפש ביתרון גדול ומופלא. הם אינם מתכנסים בערך של ענינים כלליים כקול מראה וריח, כ"א ענינים פרטיים שבהם יש יתרון לבעליהם הפרטיים. אשה נאה נחלת ד', דירה נאה וכלים נאים. הרחבות מלאכותיות פרטיות, באות רק ע"י ההתרוממות מעל הטבע, וההכנסה לגבול השתלמות השכל במעשה וכשרון מלאכת מחשבת. וערכם במעלות הרוחניות ההתרוממות אל ההוד העליון הפרטי, שלא נמצא דוגמתה בהכנת הנפש האנושית הכללית. שמזה נמצא בסוד ההשגחה העליונה, בחירת עם, משפחות ואישים מיוחדים במעלות היותר עליונות, שהם ערך ההרחבה העולה מערך ההשבה, כי הטבע אף שיהי' מישר את דרך האדם ביושר פנימי, לא תעוז לחכם להתגדל מעל לגבול, ולשאוף בכל לב ונפש לטובת הכלל האנושי או הלאומי, ומכש"כ כלל כל המציאות מעשה ד' אשר ברא אלהים לעשות לשכלל ולהעלות. אלה התשוקות אינם באות כ"א בדרך הגידול הפרטי שבאדם, לא לבד ע"י השבת דעתו של אדם כ"א ע"י הרחבת דעתו.

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / קצא. ברכות סא/א

קצא. ברכות סא/א

אי נמי כדרבי ירמיה אר"א, דאר" י דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון, שנאמר אחור וקדם צרתני. הרגש, כח המצייר והמדמה בעל הטעם והחן, והשכל החודר ומשקיף במשפט וחשבון, לשניהם יש מערכה שלמה. האדם הוא מורכב משירה הנובעת מעומק כח המצייר והרגש, והשקפה שכלית הנובעת ממקור המשפט. והנה האיש והאשה מחולקים בזה בתכונות נפשותיהם, האיש מיוחד להיות גובר בשכלו ע"פ הרגש והטעם הציורי, האשה בנויה בכוחות נפשה להיות מבונה בלב רגש וטוב טעם, במשפט כל הכחות שכשהם מתערבים יחד הם מעכבים זע"ז ומונעים כ"א השלמת זולתו. אמנם כאשר כ"א יצא בפני עצמו לפעל הגמור כאילו הי' לו תחום בפ"ע יצא כל כח כלול בהדרו, ולמקום שימושו יהי' עתיד להשפיע טובה שלמה. ע"כ ביצירת הנפשות שלפיהן יצטיירו הגופות ג"כ, דו פרצופין ברא הקב" ה. למען יהי' כח הרגש מלא ומוקף בכל צדדיו בלא שום הפרעה מהתרחבות השכל והמשפט, וכח השכלי ג"כ יהי' בכל חזקו עלול להשתלם בלא שום מניעה מכח הרגש. ובזה עלתה היצריה במעלה נשאה שבהתחברות השנים ימצא- ערך נאה ומתוקן ועולם מלא כל טוב, בין לשימוש השכל בין לשימוש הטעם והרגש.

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / רכד. ברכות סא/ב

רכד. ברכות סא/ב

ואמר רבא לא איברי עלמא אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים. שיהי' האדם חפשי בבחירה, זאת היא תכונת האדם וגדרו וע"ז נברא האדם. ותכלית הכללית

עמוד שמב

יוצאת מן הרשעים ג"כ, אלא שאוי לו לרשע שבחר שיצא התכלית הכללית מצדו בדרכים רעים שמסבבים רעות לו ולזולתו, ואשרי לצדיק שבחר לעבוד לתכלית הכללית באורח ישרה המלאה אור וטוב לו ולעולם. אבל בעיקר הדבר שיהיו מהמין האנושי צדיקים וגם רשעים זהו חק היצירה ותעודתה. אבל זה ודאי שהיצירה על מתכונתה נוסדה שיהיו הנפשות נפשות גדולות ואמיצות, בעלי כח ורצון כביר וראויות לעשות גדולות. ע"כ כשיהיו צדיקים יעשו צדקות גדולות ורבות ערך ויהיו לברכה בארץ, וכשיהיו רשעים יהיו מרגיזי ארץ ומרעישי עולם ברשעם, אבל יהיו אנשים גדולים רבי פעלים. זאת היא תכונת היצירה לאמתתה, אלא שטבע היצירה שכחה השלם יצא רק בחלק ממנה, ורבים מיצורים יצאו שלא לפי שלמות הכונה התכליתית וישתלמו בהמשך הזמנים. ע"כ עיקר בריאת עלמא היא שיהיו בה אנשים גדולים, בעלי נפשות גדולות ושאיפות חזקות ורבות ערך. וכיון שהבחירה היא בהכרח חפשית, הלא אי אפשר לומר אחרת, כ"א שאיברי עלמא אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים,.שהם המה בעלי הנפשות הגדולות רבות האון. אבל הבינונים, הנדים בחפצם כאשר ינוד הקנה, הם אינם האנשים של שלימות היצירה. שכיון שהאדם עלול לנטות פעם לטוב ופעם לרע הוא אות על רפיון נפשו וקטנותה. ולא זו היא תכלית היצירה ומטרתה, הכונה העליונה היא שיהיו נמצאים אנשים רבי ערך ורבי כח, שהם ראויים להעשות על ידם דברים גדולים, ולא ננסים ונפשות שפלות מתנודדים כקנים ונוטים לכל רוח.

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / רכה. ברכות סא/ב

רכה. ברכות סא/ב

ואמר רבא לא נברא העולם אלא בשביל אחאב בן עמרי ור"ח בן דוסא, לאחאב העוה"ז ולרחב"ד העוה"ב. מצד אהבת עצמו ואהבת הכלל כולו, הם כסותרים זא"ז. כשיהי' אדם קובע עצמו לאהבת עצמו, תהי' אהבת הכלל רחוקה מכליותיו, וכשיתגבר באהבת הכלל, תה' אהבת עצמו בטלה אצלו. אמנם ראוי הוא שיהי' האדם חש טעם אהבת עצמו בכל תקפו, ועם כל עומק הרגשתו באהבת עצמו יהי' מבטל אהבתו הפרטית לצורך ותכלית אהבת הכלל, אז יצא האור האמיתי בצדקת האדם שממנה תוצאות גדולות למעשה הטוב ודרך ד'. והנה מדת האהבה לעצמו במדה גדושה מצינו אצל אחאב לפי מצב רשעו, וביותר עובדא דנבות!, שמלך שבמשפט יעמיד ארץ יעות משפט בעדי שקר, כדי להפיק אהבתו הפרטית לעצמו להיות לו גן ירק. לעומת זה ביטול אהבת עצמו עד קצה האחרון ונתונה לאהבת הכלל, מצינו בר"ח ב"ד המסתפק בקב חרובין מע"ש לע"ש וכל העולם כולו ניזון בזכותו. הרי שהיתה נפשו עורגת לזה שיטיב ד' לכל העולם עד בלי די, והוא לא יחוש להנות מכל טובו של עולם. והנה כל ערך בפ"ע הוא רק חצי המציאות, והמציאות השלמה היא שתהי' אהבת עצמו בלבו של אדם גדולה, כי מצד עצמה אין חסרון באהבת עצמו כ"א אדרבא מעלה גדולה היא. אלא שכל זמן שאין העולם בשלימותו עלינו להרחיקה, מפני שבכל מקום שתבא תהי' גוררת עמה אהבה זו עול הבא לרגלי דחיית אהבת זולתו ואהבת הכלל מאהבת עצמו. אבל אם יצוייר שעם האהבה היותר גדולה לעצמו תבא יחד ג"כ אהבת הכלל היותר אדירה, אז ודאי הוא טוב וישר, ע"כ העולם נברא כשביל ב' הענינים. אהבת עצמו, מדת אחאב, היא חלק בלתי רע מצד עצמה, והיא ראויה לענין עוה"ז ותיקוניו. אלא שצריך להלות עמה אותה אהבת הכלל הטהורה, מדת רבי חנינא בן דוסא, שיכולה ליסד את הרוחניות היותר עדינה ונשגבה, העוה"ב וכשיתקבצו שתיהן אל מקום אחד, אז יהי' שכלול עניני עוה"ז ושכלול עניני עוה"ב באות עד מרום מעלתן. והענינים הגשמיים עם הענינים הרוחניים שניהם יפרחו ברב תפארת, ויהיו לתועלת גדול זמני ונצחי אל הכלל והפרט. ובכלל אין אהבת החומריות מצד עצמה שום חסרון כ"א מעלה גדולה לישובו של עולם ותיקונו, והחסרון האחד הוא מפני שע"פ רוב לבו של אדם אינו רחב לקבל בכל שלימות ותוקף שתי האהבות, אהבת החומריות ואהבת הרוחניות בכל שלימותם. אבל המעלה האמיתית היא שישתלם האדם כ"כ, עד שתהי' בו אהבת החומריות ונטיה רבה לישובו של עולם גדולה כ"כ, כמו שתצוייר להיות באיש אשר לא יתערב בו שום אהבה רוחנית המונעתו מהתמכרות לאהבת החומריות. ע"כ יהיו מעשיו גדולים בעניני החומריות ותיקוני העולם, ויהיה כ"כ איש נאצל, קדוש אלהים ועובד ברב קדושה לשם השם ית', עד שתהיה פנייתו לצד הרוחניות גדולה כ"כ, עד שתתראה לפנינו כאילו הוא איש שאין לו דבר עם החומריות. ולערך זאת השלימות שנגיע אליה בחסד עליון לעתיד, היא תכונת בריאת העולם שתשתלם ע"י האדם בהשלמה גמורה, בין מצד גשמיותה בין מצד רוחניותה. כי באמת ישנם הרבה דברים שמצד עצמם הם מעלות ויתרונות ואנו רגילים להרחיקם בתור רעות וחסרונות. והדבר בא לא מצד עצמם כ"א מפני שהורגלנו להיות איך שהמעלות ההם דוחקים ודוחים את המעלות הגדולות מהם בערך גדול. ע"כ עלינו להשתדל שלא יהיה המצב הזה מתמיד, להיות תמיד יוצא בקשרי מלחמה, לדחות מעלות ויתרונות יהיו בערכנו גדולות או קטנות, רק להרחיב כ"כ כשרונינו, גבורת נפשינו וטהרת לבבינו, עד שכל מעלה תתן עז לחבירתה, החכמה והיראה, הגבורה והענוה, הכשרון לכל עסקי העולם בין

עמוד שמג

בהרגל בין בלימודיות, והדבקות והאהבה האלהית וההליכה בדרך ד' כתורה וכמצוה, כולם יחד צריכים להיות בחוברת אחת בנו. ולא די שלא יתנגדו אחד לזולתו כ"א יגבירו כ"א כח זולתו, וכל מעלה תתגלה בכל הודה כאילו לא היו לה שום דבר דוחק ולוקח מקומה. וכן הנטיות הגשמיות והרוחניות, כשתתגלה הנטיה לענינים של תיקוני החומריות בתוקף גדול כ"כ, כערך הראוי להתגלות אצל איש שאין לו כל מושג רוחני כאחאב, האיש המגושם שלא היה לו אפשר לצייר ברצונו שלימות רוחנית מפני רוב התמכרו אל החומריות כאשר אנו רואים ממעשיו. ועם זה תהי' כ"כ חזקה הנטיה הרוחנית לתורה ולעבודה ולכל מדה קדושה כר' חנינא בן דוסא, שלא הי' לו דבר וענין בעסקי החומר. לעת מעמד של שלום גדול כזה בין הגשמיות והרוחניות וכל התלוי בהם, הוא תיקונו של עולם והאופן הראוי לצאת אל הפועל כל חפץ השי"ת בעולמו, שישמח ד' במעשיו, שהוא ית' הוא אל עליון קונה שמים וארץ.

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / רפז. ברכות נח/א

רפז. ברכות נח/א

הוא היה אומר אורח טוב מה הוא אומר כמה טרחות טרח בעה"ב לפני כו', אורח רע מהו אומר מה טרחות טרח בעה"ב זה כו'. מפני שישנם בעולם אנשים בעלי יאוש וספק המדברים תועה על ההשגחה העליונה ומוצאים בעולם רעות רבות, ועל פי דבריהם ישפל רוח האדם ויאבד את ישרו וטוהר לבבו ויראת ד' תלך תמס מקרבו. ע"כ למען לא יתפתה האדם לטענותיהם הכוזבות, יצייר כי באמת היאוש וההשקפה בעין רעה על המציאות והבטחון וההשקפה בעין טובה, שניהם אינם באים לאדם ע"פ חילוקים בשכל החיצוני המופשט כ"א הדבר תלוי בתכונת הנפש הטובה היא אם רעה. כי כמו שאנו רואים במקרים הקטנים, שהאורח הטוב יצייר את טובו של בעה"ב ואין בזה מן השקר כלל, כי המסתכל בעין טובה ימצא באמת את הצדדים הטובים שמחייבים אותו להכיר טובה ולקנות אהבה וקורת רוח מבעה"ב. וכיון שנפשו טובה הרי הוא מוצא לפניו נכון לדון לכף זכות וכף צדק, שיודע בעצמו מדת טובו שאלמלא הי' הוא בעה"ב מכניס אורחים, אם יהי' בידו היו מקבלם בסבר פנים יפות בשמחה ובעין יפה. א"כ גם בעה"ב זה ודאי טרח ג"כ הכל בשבילי, מפני שהתכונה הטובה של אהבת רעים הי' כדאי להכריעו לכל אלו המעשים. אבל האורח הרע, שאינו מצייר בנפשו עושה טוב באמת, לא יוכל לצייר ציור הגון וטוב ומחפש צדדים להקטין את הרושם הטוב, ואם ימצא צדדים ליחש לרע מיחשם. כן נפש צדיק הזכה המוכנת לעשות טוב, תשקיף על ההשגחה האלהית בעין טובה, כי מנפשו יחזה שרצונו רק להיטיב. ומנין נמצא בנפשו הכשרון הזה, אם לא מאור העליון הטוב והמטיב. ע"כ יהי' בטוח כי הכל נעשה לטוב, והרעות המתרגשות בעולם יש להם אחרית טובה, וממילא ישמח בחייו ויהי' עובד ד' באמת ולבו טוב על הבריות. והנפש הרעה שלא תוכל לצייר כ"א רק רע, תשקף ג"כ על העולם בעין רעה, ותתיאש מכל צדדי החיים שתוכל לדון אותם לרעות ולהקטין את הטובות בקטנות ערך. ונתנה הבחירה הזאת ביד האדם, כדי שתהי' מקושרת בעקב הנפש הטובה ג"כ עריבות החיים ושקיטת הלבבות בעוה"ז. ומטובת העין לגבי ההשגחה העליונה תבא ג"כ טובת עין אל הבריות באהבה ושלום. ואמר שבעל העין טובה יגדיל כל פעל, לפי התכונה האנושית המתיחשת לשירה מתוך עונג והרחבת הדעת על מחזה מעשה ד' הנהדרים "מה גדלו מעשיך ד'"י, "במעשי ידיך ארנן". והשירה הרי היא ג"כ יצירה נפשית הנכונה לענג את האדם בעונג רוחני, להרבות ששונו וטובו. והמביט בעין יפה יראה טוב גם בחלק השירי, גם במה שהדמיון יוכל להיות נהנה ממנו ג"כ יודה ע"ז לד' חסדו שיצר את העולם באופן הגון כזה, שיש ג"כ מקום להנאות עדינות ונעלות ע"י כח השירה, "זכור כי תשגיא פעלו אשר שוררו אנשים". אמנם בעל עין הרע, לא די שלא תהי' נפשו ישרה בו להתענג מחלק השירי שבמציאות, כ"א גם מה שראוי מצד החכמה לאהוב ולכבד ג"כ לא יראה, ויראה תמיד באנשים רעות וחשדות. והצדדים הטובים יסתיר. ע"כ יטיל אימה על הבריות, "יראוהו אנשים ולא יראה כל חכמי לב", כי את הכל יבקר מצד עינו הרעה, וירומם את צדדי השלילה המגלים הקלון ומכסים את הזוהר וההוד שבמעלות הנפשות הקרובות אל חוגו. ומתוך התוצאות שבאלו שתי הנטיות, נבין שהדרך האמתית שעליה ובגללה נוצר האדם הוא להיות בעל עין טובה נגד המקום ונגד הבריות, ולקנות בנפשו מושגי יושר של הכרת טובה לאדון כל ב"ה, "והתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך". ומתוך העין הטובה תבא כל טוב,

עמוד שעב

וממנה יוצאת ואליה שבה מדת הסבלנות המשובחת, אותה שהיא משכללת את העולם ומביאה אותו לשכלולו. לא הסבלנות המביאה לעקירת כל טוב מן העולם בשביל הפזיזות שבה, כי הסבלנות הרעה באה מתוך ההחלטה הריקניות שהכל שמם והכל ריק ואין יתרון לתכונה על תכונה, מתוך שכל הנטיות האנושיות וכל המציאות בכלל הכל הבל, זאת הסבלנות היא מבלה עולם ובאה מעין רעה. כ"א סבלנות טהורה מפני ההכרה האמתית איך יד ד' אוחזת בכל ההפכים לתקנם לקשרם ולאחדם ע"י תיקוני כל חסרונותיהם, למען יצא לפעלו אדם מתוקן ומשוכלל המוצא את נפשו ישרה וכל חפציו הגשמיים והרוחניים עומדים לפניו ברב הוד והדר ושלימות מרובה, סבלנות המוסיפה יראת שמים ויראת חטא עם אהבת ד' ואהבת הבריות היותר שלמה ומפוארה, זה כל האדם.

עין איה / מסכת פאה / א. פאה א/א

מסכת פאה

א. פאה א/א

עמוד שצט

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, כבוד אכ ואם וגמ"ח, והבאת שלום בין אדם לחבירו ות"ת כנגד כולם. כלל עבודת ד' שנעשה ע"י התורה והמצות כולם וכל המדות הטובות, הם נמצאים בתכליתם הטוב לשעתן והם מושרשים במה שהם מביאים את הטוב הגדול הכללי הצפון בעתיד לכל מעשה ד', שינהרו אל ד' ואל טובו. מפני שעין בשר לא תוכל לראות את כח המצרף, שמצטרפות ע"י כל המון פעולות ודקדוקים הנראים קלים, אל תכלית רם ונשא כללי, ע"כ אין בנו יכולת להציץ אל גדולת טעמי מצות. והנה הדברים הראשיים שתיקון העולם תלוי בהם בעילוי נפשות בנ"א הם ארבעה ראשים. הא' הוא כח הכרת טובה, הב' אהבת החסד, הג' אהבת השלום, הד' מעלת הידיעה שלמה. ואלו הראשים כשיבאו לתכלית שלמותם, תמלא הארץ אור פני מלך חיים, ונבארם אחד אחד. הכרת טובה, אנו רואים שהאדם כשנפשו ישרה בו יהי' בו כח הכרת טובה חזק מאד, עד שיהיה סבה גדולה לפעולות טובות רבות. וכ"כ נטועה היא כח הכרת טובה בנפש האדם, עד שתחשב ככח מעיק ומשא על הנפש להביע רגשי הכרת טובתו, גם אם לא יצייר שיגיע מזה טובה למטיב לו, אבל חפצו הפנימי יעיק עליו שהוא יעשה את שלו, יביע ההכרה בדיבור או במעשה הכל לפי הענין. המצוה שמפתחת יפה את כח הכרת הטובה היא כבוד הורים. אנו רואים בנים מגעגעים בכל לב לעשות מצדם איזה דבר המציין אמונת רוחם להוריהם, וביותר אחרי מותם. וזה בא מצד כח הכרת הטובה החזקה מאד ושולטת בכח רב בנפש האדם. והנה כשתהיה הטובה גדולה, עד שימצא האדם עצמו קשור בחובה גדולה לציין במעלליו והגיוני רוחו ודיבוריו את הכרתו ותודתו, וביותר אם ילוה עמה גודל חשיבות המטיב ותכונת המעלה שיוצאת מההכרה ההיא כשתהיה גדולה, לא ינוח הלב כ"א כשיכניס אותה במעשים וענינים ראויים לפי התפשטותה וגדלה. והנה מזה עלינו להשכיל כי כשיסור העורון מלבות בני אדם, ודעת ד' תמלא כל הארץ, כמה יבער כל לב מאין שקט עד אשר יוצק הרגש האדיר הזה, שאינו נותן מנוח, בתוך מערכה של מצות ועבודת ד' קדושה. ע"כ אין לשער את עוצם הצמאון שתהי' לעת המאושרה לעבודת ד' מצד עומק הרגש של הכרת טובה האדירה. ע"כ כבוד אב ואם שהוא מפתח את רגש הכרת טובה הוא פועל טוב לשעתו, כי גם בעוד לא הושלם כח הכרת טובה בכל ערכו, רבה פעולתו על פרטי בנ"א לטובה. והקרן קיימת לעוה"ב, מפני שמצטרף את היסוד המעולה הכללי שיביא את המאור של הכרת הטובה היותר כוללת ועליונה, שהיא תביא לאותו המעמד, בהקבץ עמים וממלכות לעבוד יחדיו את ד'. אמנם הדרכים שהם דרכי ד' ועצות להרחבת עבודת ד' כפי התביעה הגדולה והצמאון הנורא שיתחייב להיות לעת האורה, יתפלגו ע"י כח אהבת החסד הנטועה ג"כ בלבו של אדם, כשתצא אל הפועל במלואה, אז תכה גלים ותפליא לעשות תחלה על שדי החסד שבין אדם לחבירו. אמנם כאשר לא תמצא כבר את פעולתה בחוג האנשים, מפני שאביון לא יהיה בארץ, חלי ומדוה יסורו, ברכת ד' תמלא את כל זרע האדם, והחכמה והמדע תמלא את כל הארץ, לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם, א"כ בהכרח יתור האדם לו מקום לשפע חסדו על כל היצורים מעשה ד', להטיב מצבם, לחנכם ולחכמם ולהרבות אשרם כיד ד' הטובה עליו. ע"כ הגמ"ח הפרטי יביא בצירופו להתפתחות כח הגמ"ח הכללי שיתפשט מאד בעולם, לתקנו באחרית הימים, עד אשר יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ושעשע יונק על חור פתן, והכל יבוא ע"י עבודת ד' הטהורה של האדם, שתבא מכח האדיר והקדוש של הכרת טובה. הכרת הטובה בהשלמתה היותר רוממה, שתביא לידי מדת השלמת החסד היותר רחבה, תביא ג"כ להכרה הנאמנה שכשם שלכושלים הצריכים עזרה ראוי לערוג לעזרתם, כן ראוי לדרוש לשלום לעומדים כבר במעלה אדירה. והשלום כשיבורר בעומק תביעתו יביא לידי כך שהחכמה האנושית תתעסק בעיקרה להכיר את כל הסבות המביאות את מניעת השלום וחסרון ההסכמה בעולם ולסלקם, וממילא יהי' אור ד' ואמתתו מאיר בעולם. כי ההשתדלות להביא את השלום יבא עד תחום הדיעות, וממילא יתבררו הדיעות ויאיר אוה ד' בעולם. עכ"פ הנטיה לשלום המונחת בפרטי בנ"א, כשהיא נעשית עם כל פרט יש בה ערך לשעתה, וערך צירופה שמגדלת את התביעה הפנימית אל השלום, עד שתביא אל שלום הכללי, עד שלא ישא גוי אל גוי חרב וכל העמים יהיו שכם אחד לעבוד את ד' בדרכי החסד ואור השלום, א"כ יש לזה פירות בעוה"ז וקרן לעוה"ב כמדתה. אמנם כל אלה הם דברים תלויים בעיקרם ברגש נפש האדם הטבעית, הכרת טובה, אהבת חסד ואהבת שלום. אבל ברגש לבד לא ימצאו הדרכים שיוכלו עמקי אלה הגדולות לצאת מן הכח אל הפועל בכל מלואיהם. ע"כ הדבר הגורם לאלה

עמוד ת

החמודות ועומק ההצלחה למלא בהם את כל חללו של עולם, הוא אור הדעת הגנוז בעקרו באור תורה, ע"כ ת"ת כנגד כולם. כי כל חלק שבתורה וכל כשרון יחידי בה יצורף לחשבון גדול, מעשה אבות יורשים בנים, וההגיונות המתבררות בדור אחד ע"פ התורה ילך לאורו דור אחר עוד הלאה, עד שדרישת התורה והגיונה הוא יהיה העמוד הימיני להוציא לאורה את כל התעודות הכלליות הרמות, חוץ ממה שפועל ת"ת רב טוב לשעה, לתיקון המעשים והמדות לאור ד' ואהבתו. אור עולם באוצר חיים, חיי עולם בתוכנו.

עין איה / מסכת פאה / ב. פאה א/ב

ב. פאה א/ב

מי שאינו מניח את העניים ללקוט כו'. ע"ז נאמר אל תסג גבול עולם. התורה צותה דוקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כ"א הוא חק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם. הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בנ"א את הטעות לחשב שהעניות היא רק רע בעולם, ושאינו אלא חסרון מוחלט שאין עמו טוב, באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כ"א נדיבות יתרה. ומזה הרעיון יוכל ג"כ לצאת משפט מעוקל של התנגדות אבירית לכלל דרך ד', שהוא דרך משפט וצדקה, ובכלל ע"ז נאמר "לועג לרש חרף עווטהו". כי הסובר שיש בבריאה חסרון מוחלט, כבר הוא רחוק מהשגת דרכי השם יתברך העליונים איך שפעלו תמים הוא, ואין לך רעה בעולם שהוכנה כ"א שיצא ממנה תכלית טובה, וציור הרעה אינו מושקף כ"א ע"פ השקפה קצרה פרטית, אבל בכללות הזמן והמציאות הכל מצטרף לטובה. וכן הוא במדות העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות והשתתף בצערו של חבירו, וההוצאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהם תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד, בהיותן מצורפות אל עטרת השכל וההשגה האמתית, והם באים לצאת בפעלם רק ע"י מציאות העניות. וכאלה טובות רבות בלתי ידועות לנו, עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביאו לתכליתו המאושרת כמו כל העובדים כולם. ע"כ צריך שיהי' למתנתם צורה של משפט, כנוטל את שלו מדין ולא צורה של חסד וחנינה. והמופת היותר ברור הוא על הכרח מציאות העוני לשכלול התיקון הכללי, הוא מצד היותו מתמיד, נוהג הרבה. נבול עולם, דבר נהוג באורך זמן בטבע האנושי א"א שלא יהי' לו מטרה מהכונה של ההשגחה העליונה. ע"כ המראה את ההיפך, שאינו מניח את העניים ללקוט אע"פ שנותן להם משלו, מ"מ כבר הוא מקלקל את היסוד שצריך להכיר שאינם מחוננים כ"א הם ג"כ זוכים במשפטם משלהם. ע"כ לא לבעה"ב המשפט, אפילו להיות מניח את אחד ואחד לא, או לסייע אחד מהם, שכ"ז הי' לו מקום בערך הדעה שתהי' הנתינה לעניים רק חנינית. אבל השרשת העיקר הוא שאין. במעשה ד' חסרון, ומדת העניות והעוני יש לה תכלית במציאות שדוקא העניים משלימים אותה, והוא ניכר ביותר בהטבת המדות שגוררת הטבת המעשים כדי שננצל אנו בהם מדינה של גיהינם, ע"כ אל תסג גבול עולם.

עין איה / מסכת שביעית / יב. שביעית י/ח

מסכת שביעית

יב. שביעית י/ח

המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני, א"ל אעפ"כ, יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה. התכלית העקרית של שמיטת החוב בשביעית הוא מפני כי קרא שמיטה לד', להסיר את העול היותר כבד שמתקבץ לרגלי שליטת העשירים על העניים, מפני שהוצרכו להם איזה פעם להלואה, שהכניעה והעבדות תהי' מוטבעת בלב מי שירגיש על עצמו חוב לחבירו "עבד לוה לאיש מלוה"!, והשיעבוד הזה עלול להכניע את ישרי לב לפני עשירים תקיפים שיהיו המה המלוים. ע"כ תבא השמיטה ותתיר אלה החרצובות עם היסוד העקרי להעיר שיסוד הקנינים הוא מחובר עם התכלית העליון הכללי, שהוא הטוב המשותף לכל הנמצאים יצורי ד'. אלא שעם זה צריך לדעת ולהכיר שלא עם דרך ביטול הקנינים הפרטיים יבא האדם למטרה העליונה הזאת של הצלחת הכלל, כ"א עם חילוק הרכוש והזהירות מתוצאות רעות הבאות לרגלי היתרון הדמיוני הזה. והנה כל דרך ישר צריך להיות נשמר שלא יפעול על המודרכים על פיו תכונות שהם רעות כשיוצאות חוץ למדתן, ע"כ ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגע ברכוש רעהו. ע"כ די לו ליסוד תכלית השביעית בדיבור משמט אני, שבזה יסור הסבל ועול העבדות מלוה למלוה. אמנם מקום הניחה תורה לרגש היושר הטהור שילך ע"פ דרכו, כי בעל נפש טהורה כאשר יאתה לאיש הישראלי המודרך ע"פ חקי תורת ד', לא יאבה להיות נהנה מיגיע רעהו. ע"כ באמרו אעפ"כ יקבל ממנו, להורות שלא יעתקו גבולי יסודי היושר גם לשעה, כ"א יגבלו כדי להישיר אל המטרה הכללית היותר עליונה שתבא לרגלי קריאת השמיטה לד' בצדדיה החומריים והרוחניים.

עין איה / מסכת שביעית / יד. שביעית ח/ט

יד. שביעית ח/ט

המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו. כי אין תכלית השמיטה של החוב מניעת הפרעון ונטיית המשקל בענייני הרכוש, שיסוד התורה במשפטיה היא הגבלת הרכוש והעמדת הצדק בקנין כ"א מבני אדם במה שהוא שלו. אלא שעם הגבלת הקנין צריך שתשפע רוח הנדיבות, עד שתשלול את צדדי החסרון הבאים ממנו, א"כ עיקר התכלית היא מניעת הנגישה. זכירת השמיטה מצד ההכרה כי יש תכלית נשגבה וקנינים יותר נשגבים ויקרים לאדם מקניני הרכוש, שהם קניני החכמה והצדק, שכדי לקנותם צריך שיכנעו לפניהם ג"כ קניני הרכוש. ובאשר אין להעמיד את מניעת הנגישה שהיא התכליתית כ"א ע"י פטור התשלומין, אבל מי שנפשו זכה ומשכיל ע"ד אמת, כי יסודי היושר קיימים הם לעד. ועוד יתר כי לפי המעלות הנפשיות שראויים לבא בעם כולו ע"פ ההדרכה העליונה של הגברת ערך הקנינים הרוחניים, ותוצאות תכלית

עמוד תה

הטוב הכללי על ערך הרכוש הפרטי שבהם שקועים רוב בנ"א יותר מדאי, יבא ג"כ היתרון שמבלעדי הכרח משפטי ימאס האיש אשר רוח בו את ההנאה מעמל זרים, בהיותו מכיר יתרון נפשו רק בהיותו עוזר ומהנה ולא עזור ונסבל. ע"כ המחזיר חוב בשביעית, בהיות כל דבר מעיק חיצוני, לא חומרי ולא מוסרי חיובי נמצא, הוא לאות על מעלת חכמת נפשו שמשכיל אל הצד הפנימי שבתכלית המצוה, וממנה יבא להשכיל לעבוד את ד' בחכמה וכשרון ודעת נפשו, בכל התורה והמצות וכל חקי החיים. ע"כ רוח חכמים המשכילים אל היסוד הפנימי והגרגיר המוסרי שבכל דבר חק ומשפט לפי הראוי לו להיות פועל על רוח האדם להשכילו ולהיטיבו, רוחם נוחה הימנו. כי נפש נדיבה כזאת היא הקרובה למדרגת ההערה השכלית של גדולת הנפש שדיבר אודותיה החסיד בחוה"ל!, ועליהם נאמר "ואורח צדיקים 

בויסק א', ח.

זבחי בעלי חיים יתמעטו מאכילת רשות ודאי, כי הכתוב אומר כי תאוה נפשך לאכול בשר, ואיך תאוה הנפש השלמה לאכול בשר החי, שרואה בו כלי מוכשר להשלמת הצדק על ידי ההשתדלות להיטיבו ולהשכילו. לצרכי חובת היום, יתכן להיות שעוד יעמדו בעלי חיים רבים במשך תקופה שלמה על מפתן שלימות כזה שירגילום להקריב חייהם לקרבן לד', לאות על ההכרה הגדולה של הטובה הבאה להם, ושתבא על ידי עבודת ד' שהביאה את האדם עד הלום, להיות עולה במעלה רמה כל כך עד ששם כל השתדלותו לרוממות הבעלי חיים וכבודם, ולפי ערך השקפתם יהיו צריכים לאותה ההדרכה. או שיהי' עדיין איזה צורך להחזיק כח המשכה בגבורה בעולם שלא יחזור הגרוע והשפל שבמין האנושי לעשות בבחירה מעשים רעים, לעשות נסיגה לאחור בשלימות המוסרית, ויהיו הקרבנות מוציאים דבר זה אל הפועל. או שהסנהדרין אז ימצאו לנכון, על פי הכח שיש להם לעקור מן התורה בשב ואל תעשה, לפטור מקרבנות החובה של מין החי, כיון שכבר חדלה הריגת החי מן המנהג של תשמישי הרשות. והמקרא מסייע, שקרא הכתוב לקרבן לחם, את קרבני לחמי לאישי, ואחר כך אומר את הכבש האחד, הא כיצד, כל זמן שבעלי חיים קרבים לתשמיש הרשות עשה בעלי חיים לגבוה, אבל כשבעלי חיים אינם קרבים לרשות עשה הקורבנות מלחם. ועל זה רמזו חז"ל כל הקרבנות בטלים ותודה אינה בטלה, שיש בה לחם. ועל כן נאמר וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, כי הנשארת אחרי ההשלמה העליונה האנושית ראוי שתהיה המנחה. ודייק הכתוב בפרשת קרבנות, את קרבני לחמי כדאמרן, ואמר ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לד', היינו אתה תשיג כי סוף כל סוף יהי' הקרבן לחמי לאישי, לחם מנחה, רק כעת עד זמן ההשלמה תאמר להם שיקריבו כבשים, ומותנה תמיד לריח ניחוח, וכיון שיבורר בזמן ההשלמה שהריגת הבעלי חיים אי אפשר שתהי' לריח ניחוח.

ויוכל להיות שעל פי סנהדרין ועל פי נביאים תשוב העבודה לבכורות, כיון שימצא על זה מקרא מפורש בתורה אין זה עוקר דבר מן התורה כי אם מקיים את התורה. וכיון שהבכורות נפסלו על ידי חטא העגל, אי אפשר שיהי' דבר של חטא קיים לעולם, כי התשובה קדמה לעולם, על כן כשיתוקן כל רושם של חטא העגל תשוב העבודה לבכורות. והכהנים אמנם גם הם ודאי לא יפסלו, כיון שעלו לא ירדו. ויש לדרוש שחובת קרבנות בעלי חיים אינם אמורים כי אם כל זמן שהמקריבים הם רק הכהנים, על כן כתיב ושחט אותו על ירך וכו' וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו, אבל כשיהי' כשרים גם כן בכורות, אז מטעם העילוי של בעלי חיים וכלל המציאות אין הבעלי חיים נהוגים, כי אם לחם ומנחה, לאות הכרת טובה ועילוי. וכך היא המדה בכל פעם שנמצא פסוק בתורה וסברא ישרה, שיש כח ביד בית דין הגדול, מכל שכן בצירוף הנביאים, לפסוק הוראות גדולות כאלה. אמנם זה החזיון הוא לימים רחוקים מאד, ויוכל היות שתיקון העולם בתחית המתים יהי' לפני זה, ואז באמת כמה ענינים ישתנו לפי ערך הזמן. רק הרשעים הם האוכלים פגה את עץ הדעת, ולא ידעו גודל הערך של כל דבר בשעתו.

וזה הי' מקור תרבות הרעה דאחר, שחשב שהמצות יש להן יחש מוגבל ותכליתי, חשב שבאמת אפשר להתעלות מהמעשים, גם בלא עת, ובאמת הכל אחדות יחיד, היה הוה ויהי', וכל עת וזמן את חובותי' נשמור בלא נדנוד צל פקפוק. וזהו דיתיב, הישיבה, מנוחה, אינה בהכנה לעלי' והליכה, חשב שזכויותיהם של ישראל ישארו במוגבל, ולא ידע שאמנם הפעולות מוגבלות וכרוכות בזמן, אבל הן עולות, ודוקא עמהן יבא האושר, ואין כאן ב' רשויות כלל, רק הקהל חוקה אחת, וגם העליון בהשגה חלילה לפרוש אפילו מדבר קל שבציבור. ובאשר האמת היא שהשכלים פועלים בהשגת המשיג, אם שלא בא השכל האנושי הטבעי לזאת ההבנה כי באמת כל הבריאה מתאמת [זל"ז], החושים נפעלים ממוחשיהם ובודאי השכל נפעל ממושגיו, והמושגים כפי ערכם חיים וקיימים, והשכל הפועל אינו חזון קסם כי אם מחזה אדיר וכללי. על כן אם לא הוכן להשיג כי אם כפי המצב של ההגבלה בשרשי המצות, אמנם כי חזיתי' הי' לך למיקם מקמי', להשכילו יותר ממה שראוי לפי הכנתו, שיבין אחדות המעשים עד הנעלה מגבולים וקצוות, ושאי אפשר כי אם על ידם לעבור הלאה, כתכונת העמידה המוכנת להליכה, והרי זה נטי' מהראוי, שהרגיש בקלקולים הנמשכים במצב המוסרי הכללי, שנוגע לכל ההקפה המעשית, כפי ערך הקצוות. שיתין פולסי דנורא. ברוך שבחר בהם ובמשנתם.

פנקס הדפים, א', [35].[עריכה]

קשה מאד לעמוד במקום שהאור מאיר ביותר. העין מתעששת לפני אור השמש ולפני כל אור גדול. באורות הרוחניים הדבר גם כן נוהג בכל תוקף. ביחודה לעמוד נגד האור המוסרי בשעה שהוא זורח על הנשמה. נורא הוא מאד להיות עלוב מעצמו, וכל מה שהאורה יותר מתגדלת, כן הפגמים של הנשמה יותר בולטים, והצער מתרבה. על כן זוהר המוסר התיאורי מביא את הדיכדוך של הנשמה וגם של הגוף. אם לא יוחש מרפא לחלי הנכבד הזה, ירושש יותר מדאי את הכחות היותר טובים. המרפא הוא הנחמה של הטוב המתגלה בעצם זה הצער. ההכרה בעדינות הנפש וביקר ערכה, כשהיא באה למדרגה זו להיות עלובה מעצמה, עושר גדול זה הוא מעודד ענוים בישועה. ויותר שהלב מתמלא צער על מיעוט הטוב, האור והיושר, שבתוכו, יותר הוא מתרומם בקרבו פנימה על עצם הצער המורה על גדולת ערכו.

פנקס הדפים, א', [41].[עריכה]

ההטבעה הנשמתית העצמותית מתגלה היא בגדול בכל פרטי קויו ושרטוטיו. ההכללה של הרוח לאיזה דרך הוא פונה, אל הטוב או אל הרע, זה יגלה גם לעין בינונית הבלתי חמושה כל כך בזוהר עליון. האופי הנשמתי הצלול, כשהוא מתחבר עם הדרכה של חינוך זך לימודי והרגשה אלהית פנימית, המתגדלת לפי ערך של צלילת חפץ האמת והצדק המתגבר בלב, ברעיון ובפועל, על פי חופש הרצון העצמי, ולפי בהירותו ואורו, ולפי הרגלו ותרבותו המדוייק, מתגדל כח ההכרה הדקדוקית, ולעיני הרוח יתגלה כל קו ושרטוט, כל נטיה קטנה להימין או להשמאיל, לצד הזיכוך והעילוי או לצד ההכערה והמורד, ולכל פרטיותיהן של הנטיות הצפונות ברוח, המטביע חותמו על הפיזיגנומיה בכל דקות ודיוק נמרץ. ולמראה העין הבוחנת את הנפשות הסובבות עם כל נטיותיהם, ליקוייהם ורפיונותיהם, מתעוררת החמלה, ומתגדל החפץ לתקן ולהעלות, להרטיב ולהאיר, עד שהנשמה הגדולה מתבודדת בהמון געגועי חמלתה, ולא תדום מהעיר כל כח חפצה להזריח אור ישרה על פני תבל ובניה. אור אלהים הוא המתגלה בבחיריו, שהוא מקיים את בנין העולם. כי לד' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל.

והחוש הרוחני כשמתפתח, כשמתבכר על ידי המון טללי חיים, איננו נזקק עוד למראה עין. ההפעלות הבלתי פוסקות של המרוצות הרוחניות העצמותיות של כל גלי הנשמות, מתגלות הן בקרב הרוח הגדול, המחובר בקשר אהבה נצחת עם כל היקום. ההופעות הזרמיות פועלות בלא הרף, והן שולחות את קרניהן בדרך תיקון או קלקול, עונג או נגע, שמחה או עצב, לכל מרחביה. והנשמה המרכזית סוקרת הכל וצופה כל, שמחה בכל זיק של אור, בכל קו של תיקון, בכל נקודה מזהירה בזוהר של שלום ושלות עולמים, וחפץ אהבת כל הולך ומתגדל לרגלי גדולת הידיעה ההכרה והחושיות. ומלאכי אלהים אלה הולכים בין בני אדם הדומים לבהמה, סתומי עין ואטומי מח ולב, אשר רק בהרגשה עורת יכירו מעט מזער את יקרת הסגולה ואוצר החיים אשר אתם. אבל מה מאושרים יהיו בני אדם בעת אשר יכירו וידעו את האור המתלוה עמם בכל עת. כמה ירמו וינשאו כי ידעו כי החלק היותר עליון [—] עליון מהוייתם העצמית, מוצא מקום בבני מינם, אשר בהם הוא מתעלה לאומץ עולמים ולעדנת אלים. בריתי היתה אתו החיים והשלום. התרבות הולכת ומבקשת את האדם העליון, עד אשר תמצאהו. וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו.

פנקס הדפים, א', 43.[עריכה]

הנשמה המפותחת היא תמיד קשורה בנשמת ההויה כולה. היא מקשבת תמיד את הד קולה, ועורגת את העריגה הכללית הראויה לפי גודל הוייתה. המעמד הפרטי שלה תמיד מכונף הוא ומתבטל בתוך ההויה הכללית, וחפץ ההטבה והעילוי מונח אצלה רק בתוך הכלל כולו. מתוך אהבת הכלל היא באה לאהבת הפרטים, אפילו לאהבת עצמה. בכל מקום שהשכל והרגש הטהור שולטים, שם אין אהבת הפרט מובנת, אפילו אם תהיה חוזרת לעצמות האוהב, כי אם בהיותה מכונסת בתוך אהבת הכלל. הפרט כשהוא לעצמו הוא מלא כל כך ניגודים וכיעורים, עד שלא יוכל למצא חן בעיני הנפש היפה, ואיך תוכל לרחוש לו אהבה. ומה יועיל אם הפרט הזה יהיה היא עצמה, וכי שוחד תקח הנשמה המפותחת לנטות לעצמה מה שלא תהיה יכולה לנטות אל אחרים. וכל המדה של העצמיות מה היא אצל הרגיל תמיד בהסתכלות כללית על חזיוני הכלל. לא כן הכלל. הכלל הוא שלם מצד עצמו, נחמד הוא מצד מהותו, אין בו שום כיעור ושום ניגוד, הוא כולו הרמוני, וממילא הוא כליל יופי, וכל נפש יקרה מתרוממת לאהבה אותו, וממילא חוזרת האהבה על כל חלקיו, ואהבת עצמו הנטועה בלב בשר תמצא אז את מעמדה הרוחני המתאים לרוממות הדעה העליונה. ומתוך פיתוח אהבה כללית זאת הולכים הדברים ומתפרטים, ונולדים כל חזיונות האהבה הפרטית, המלבבים כל כך ביפים ועוזם. על כן ההכללה וגדלות ההצטיירות, זהו תעודת הגודל אשר לנשמת האדם, שכל התרבות לכל מדותיה סוף סוף תביא אותו אליהם, [למען] יגדל וחי לעולם.

פנקס הדפים, ה' , [23].[עריכה]

המהומה הכפרנית, כל זמן שהיא עסוקה במגמות מוסריות הרי היא ממש דרישת ד'. המוסר והרחבתו, הגדלת ערכם של החיים, ענוגם ושאיפותיהם, הוא בעצמו דרישת ד', יותר משארי דרישות הבאות ברחשי לב המתעוררים על פי איזה דמיונות פנימיות שאין בהם הטבה מעשית לסדרי החיים. מכל מקום אומללים הם בני אדם כל זמן שאינם יודעים שכל מה שהם עסוקים לרדוף אחריו במובן המוסרי ובקשת הטוב זהו דרישת ד', ונהרה רבה תופיע עליהם כשיגלה להם רז זה.

פנקס הדפים, ה' , [153].[עריכה]

אור נעם ד' מרפא את העולם מכל תחלואיו. חסרון הנועם של החיים על ידי החלק הגדול שהעולם טבוע בו, על ידי מעמדו הרחוק מההרגשות הנעימות של נועם אלהים חיים, מביא אותו לידי קצף נסתר תמידי. הוא מלא זעף חמה על עצמו, על הוייתו, על הכל. הוא מנוגד מעצמו אל עצמו, תביעותיו הטבעיות מעלות בו את רוגזן. מתוך שאינו מוצא שום מטרה לכללות החיים, על כן הוא נשא רק עם שאונם, הוא נמסר רק ליד ההכרח, ההכרח שולט עליו נגד מדעו והכרתו. האסונות הגדולים של תוצאות השכרון והזימה וכל תולדותיהם, באים גם הם מתוך עומק התביעה שיש לתגבורת החיים, ועומק הניגוד המוסרי והמדעי הגנוז בנפש ובחברה על כל ערכם, על כן כשהם מתפרצים יוצאים הם בלא מעצור, באפס כל כבוד וכל הגבלה נכונה והדורה. אמנם הנועם האלהי, שהוא נותן את הפתרון המתוק לכל שאלות החיים, מפני שהחיים כיון שהם מתוקים ונעימים על ידו כבר חדלו מהיות לשאלה. חיים מתוקים ונעימים ראויים הם שימצאו, וחיים נעימים ועדינים ראויים להיות מתחדשים ומתרבים, על כן נעשה מובן נטיית השמחה וחפץ ההתרבות. וכיון שאין ניגודים עזים לכחות הסוערים, הם מושקפים בדרך של דעה ונחת, והחיים כולם נעשים מכובדים ואהובים. אותו הקצף והזלזול הכלבי המצוי בפני הדור, יוצא ונדף. ותחתיו בא רגש קדוש נעים ומתוקן, המביא עונג אהבה ואושר, ועמו שלום צניעות תפארת וקדושה. ומתוך שדמות דיוקנו של יעקב אבינו היא חקוקה תחת כסא הכבוד, ותפארת החיים האלהיים ואמתם היו ערוכים בנשמתו בסדר אמיץ, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל, על כן מצאה בו משכן האהבה הצנועה, המרוממת את הנשמה ומביאה אור חיים וקדושה, מנוחה ועונג, אל הגוף. העמדת המשפחה היתה בקשתו הנאורה והמובנת באלהיותה, על כן הקימה בקרבו צביון של טהרת רעיון ומנוחת לב, כחי וראשית אוני. וכשתכסיס החיים כולו נעשה מובן, מיושב ומיושר, על פי הזוהר של ההמתקה של הנועם האלהי, נעשים המעשים כולם מיושרים בתכלית המוסר והטוהר, ומאן דנטיר ברית אתקרי צדיק.

עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / כד. ברכות ה/א

כד. ברכות ה/א

א"ר לוי בר חמא א"ר שב"ל, לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, ניצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, אי אזיל מוטב וא"ל יזכיר לו יום המיתה כו'. הכוחות שבאדם הטובים והרעים, תכליתם להשתמש בהם בדרך הטובה, ע"כ כוחות הרעים שמצד היצה"ר אין זה עצה טובה להחלישם ולמעטם, כי לפעמים יהיו נצרכים לתכלית טוב ולא יוכל להנות מטובם. ע"כ הטוב שבהדרכות הוא שיהיו הכוחות כולם במילואם וטובם, רק שהכוחות הטובים יהיו השליטים בנפש והרעים יהיו כפופים תחת ידם. כי באמת גם הרעות טובות הנה, בשמרם את גבולם. והנה מצד טבע האדם הכוחות הרעים המה נעורים ומוכנים לפעולה יותר מהכוחות הטובים. ע"כ ירגיז אדם יצה"ט לעורר הכוחות הטובים שיהיו מוכנים לפעולה ושליטים על הכוחות הרעים. וכ"ז יתכן באדם שההרגש המוסרי יפה בו, ומרגיש מעצמו כל הדרכים הטובים. אבל מי שנפשו לא נטהרה כ"כ, אינו מרגיש יופי הדרכים הטובים, עד שיקבלם מהתורה והלימוד, ע"כ יעסוק בתורה, פירוש בתורת אותם הדרכים הטובים שצריך להגבירם בנפשו. דעל עסק התורה בכללה א"צ לאזהרה זו, שהוא מוזהר ועומד ע"ז. והנה ע"י הידיעה יקנה כח ההתעוררות לכסוף אל הדרכים הטובים. אבל אם נפשו עופלה כ"כ, שאין הידיעה מספקת לעורר כוחות הטובים שבנפשו, אז צריך לעורר את כח ההרגש, שהוא עושה בנפש רושם יותר מן הידיעה. וכבר ביארתי במקום אחר בעה"י, ויתבאר בס"ד במאמרי, "תדע שהרי אדם קורא ק"ש שחרית

עמוד יד

וערבית וערב אחד לא קרא דומה לו כמי שלא קרא ק"ש מעולם", שסגולת ק"ש היא לעורר את ההרגש הטוב, שהוא מוסיף אומץ להשכל הטוב. וכל אלה הדרכים יכונו רק להחזיק את הכוחות הטובים, אבל לא להחליש שום כח מכוחות הנפש. אלא שאם עכ"פ לא אזיל, אז ההכרח להשתמש במדה שהיא מחלשת את הכוחות הרעים, הבאים לעבור גבולם ע"י התגברות הדמיון הכוזב לחבב הנאות העוה"ז יותר מהראוי, ע"כ יזכיר לו יום המיתה, אבל אם אפשר להשתמש באופן המחזק את הכוחות הטובים, היא עצה יותר הגונה מהדרך שהיא להחליש הכוחות הרעים, כי בהחלש כוחות הנפש לא ימנע שיהי' זה הפסד גם לדברים הטובים.

עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / מה. ברכות ו/א

מה. ברכות ו/א

אמר רבא, האי דוחקא דהוי בכלה מנייהו הוי, הני ברכי דשלהי מנייהו, הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו, הני כרעי דמנקפין מנייהו. מפרש אחת לאחת הסוגים של חסרון השלמות הנמשך מצד הכוחות הרעים. הנה מצד נפש האדם החכמה, הי' ראוי שתהי' אהבת התורה והחכמה אצלו בטבע. וכבר נודע מאמרם ז"ל, כד עזיזא רחימתין אפותיא דספסירא שכיבן, ולא הי' ראוי שיהי' מורגש דוחקא בבא העם לשמע דבר ד'. כ"א מנייהו, שע"י הכוחות הרעים הפועלים בטבע לקדר ולהחשיך אור אהבת התורה, ע"כ הוא מרגיש דוחקא, וכל מניעה קלה טורדתו. וה"נ בעסק המצות והטוב והחסד, הי' ראוי שלא להרגיש עייפות מצד טבע הנפש הטובה להשתוקק לדברים טובים. והני ברכי דשלהי, בהיותו רץ לדבר מצוה ולכל דבר טוב, מנייהו הוי, ולענין הת"ח, הי, ראוי שיהי' הת"ח מקושט לעולם בכל מדות טובות שהתורה משמרתו מכל רע. אלא מפני שע"י שמעורר כחותיו הרוחניים בעבודת השכל, מתרגשים ומתעוררים ג"כ המדות הרעות, שצומחות מהכוחות הרעים שבמציאות, שמקיפים את האדם, ומזה חשב לפעמים שתהי' בת"ח מדות בלתי שלמות. וזה רמז במה שאמר, הני מאני דרבנן דבלו, כי המדות המה כערך הלבושים, ונקראים מדות, כענין "מדו בד", כאשר אמרו בעלי הלשון ובעלי המחקר וגם בד' הקבלה. דבלו מחופיא דידהו, שמתעוררים כמו שמתעוררים כוחות טבעיים בחומרים, ע"י החיכוך, כענין אש היוצא ע"י הקשת וחיכוך דברים חומריים.

עמוד כא

כמו כן יוצאות ההרגשות הרעות שצפונות בטבע, ע"י התרגשות הכוחות. ע"כ צריך ת"ח שמירה במדותיו הרבה מאד. אמנם עוד נמצא שע"י הכוחות הרעים מתרגשות ג"כ מניעות חיצוניות לכל דבר טוב, לבד המניעות שבגופו של אדם, כי הכוחות הרעים נמזגים ג"כ בחללו של עולם והם מתנגדים לכל טוב, ע"כ צריך האדם להתגבר עליהם. ואמר משו"ה הני כרעי דמנקפי, אע"פ שמתנגפים מדבר שחוץ לגופו של אדם, בהיותו הולך לדבר מצוה, ג"כ מנייהו הוי, ומזדמנים יותר עיכובים ומניעות בדבר מצוה משאר דברי הרשות.

עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / מו. ברכות ו/א

מו. ברכות ו/א

האי מאן דבעי למידע להו לייתי קיטמא נהילא ונהדר אפוריא ולמחר חזי כי כרעי דתרנגולא. יסוד הכוחות הרעים הוא הפירוד ומניעת האחדות, כי השלום הוא הכלי המחזיק ברכה. ובכח האחדות נמצאת מצות אהבת רעים, ומתוכה יבא לאהבת השי"ת. אבל הנפרד אינו מבקש כ"א תאוותו וחפצו, כמו שכתובי "לתאוה יבקש נפרד". וכה"א "יתפרדו כל פועלי און". והנה אפר מורה על הפירוד, שקודם שריפתו הי' גוש ונפרד לאפר, והוא בתכלית הפירוד, שהרי אינו בר גיבול ואינו ראוי להתאחר כלל. [ובצדק] הפירוד מורה בהיותו נהילא, שאין שם גוף מחובר כלל, כ"א חלקים נפרדים. ולמחר חזי כי כרעי דתרנגולא, יש בזה רמז כי הפירוד גורם להיות נשתקע בתאות חומריות, מאחר שאינו מרגיש כ"א את עצמו, והוא ע"ר שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים', ע"כ מרמז על ההשתקעות בתאות החומריות, שבא מכח הפירוד הנמשך מהכוחות הרעים, שמטביעים בכחם שלא לחוש כ"א על עצמו, כי כרעי דתרנגולא הילוכו ומנהגו. כאשר ציירתי במק"א בדחז"ל שאמרו בפ' כל הבשר, בדבר מים אחרונים משום מלח סדומית שמסמא את העינים, דמשתכח כי קורטא בכורא. ובאמת אמרו שמים אחרונים מוסמכים ממקרא "והתקדשתם והייתם קדושים" אלו מים אחרונים. הרי יש בזה משום ענין קדושה. ע"כ ביארתי שדבריהם ז"ל כפולים הם. ולבד הדבר הפשוט של תערובות מלח סדומית האפשרית להמצא כי קורטא בכורא, יש בזה דבר מוסרי נעלה מאד. כי הלא זה חטאת סדום, להיות פונה רק לתאות גופם, ולא פנו ג"כ את ראשי יסודי המוסר המוטבעים באדם הישר "גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה". והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתם הוא החסד והרחמים. ע"כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתי. תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. ע"כ אחר האכילה, עוד הפעם תקנו חז"ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאותה. ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכה של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה. [והתערובות] הזה שבהכרח, נמצא גם בשלם שבאנשים, המונע את תנובת החסד והצדק הראוי לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הם המה המלח סדומית המסמא את העינים, וראוי להעבירם על הפעולות הנמשכות מעצת הנפש ויוצאות בפועל ע"י הידים, לשוב אל הקדושה. והייתם קדושים, כמו שאתם צריכים להיות ואתם מוכנים לכך, בלא עירוב של ההפסד העלול מהתגרות ההתמכרות להנאת החושים. כי הפעולה הקדושה הזאת תקלע מטרתה, להסיר החסרון של הרגשת עצמו יותר מדאי, שהיא חטאת סדום, "לתאוה יבקש נפרד". כי ההרגשה השכלית מובילה את האדם להשכיל אל זולתו כאל עצמו. כי בשכל אין פרטיות כ"א כלליות, ובהיות האדם נוטה אל שכלו יותר מאל חמרו, נמשכות רגשותיו אל ההרגשה השכלית שמכרת רק צדק ויושר. ע"כ איננו נפרד לעצמו, אבל כל זמן שימשך אחר הערב לחושיו בלבד הנה הוא נפרד לעצמו, כי אין בחושים כ"א פרטים, כדברי הרמב"ם במו"נ אין פרט בשכל ואין כלל בחוש. ויסוד הקדושה היא תמיד התאחדות הפרטים לכלל אחד. ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא מהפרטים המתאחדים, להעשות כלל אחד.

 עין איה / ברכות א / פרק שני–היה קורא / טז. ברכות טז/ב

טז. ברכות טז/ב

ת"ר, עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים כו', אלא אומרים לו, כדרך שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו, המקום ימלא חסרונך כו'. יסוד המוסר האנושי תלוי רק במה שיהיו הדברים הנשואים על שפתיו, לשבח קרובים אל לבו ולמעשי ידיו, באופן שהתלמוד יביא לידי מעשה. אבל ההשחתה גדולה מאד, אם יתיר האדם לנפשו לדבר גבוהות בארחות המוסר והצדק ולבו רחק מהם, וזה נוטל כל יסוד התעודה והטוב. וכמה נגוע הוא דורינו זה בהרחבת פה ולשון על הטוב והחסד ונועמם, ובאמת רחוקים המה מכליותיהם ומפעולותיהם. ע"כ באשר ידעו חז"ל את רוח האדם לנכון, כי הבן-חורין שעלה במעלה יתירה לא ירגיש בעצמו קישור של אחוה אל העבד כלל. ואם נחייבו או נתיר לו אפילו לומר בעת רגשת הלב על מותו, דברי תנחומים והנהגות המורות אחוה ואהבת ריעות אל העבדים, הנה יהיו הדברים מוכחשים מן החיים, ולא ייטיבו את אורח המוסר בהתנהגות האדם עם עבדיו כלל. אמנם כאשר נשפיל מדריגה אחת, ונלך עם האדם לפי האפשרי לו לשמע לפי מצבו, ולא לו על קנינם, וישימו ג"כ אל לב כי

עמוד עה

כחק כל בע"ח ראוי לחוס ולחמול עליהם, וכאשר נבא בארח השפל הזה יתקיים הדבר בידינו להיטיב. ובאמת כפי מצב האדם המוסרי גם לעת כזאת ושרירות לבו, ובפרט שע"פ הרוב המתגברים לעשות חיל הם פחותי המדות והמוסר, ובנ"א דלי הכשרון נדחים על כרחם לעבוד את העבודות המפרכות את הגוף, הכבדות ביותר והבזויות, שאי אפשר למין האנושי להתקיים מבלעדי העבודות הללו. ועלינו להכיר כי השי"ת ברא ג"'כ אנשים בעלי רגשות כהות, שלא יחשב להם לסבל יוצא מטבעם ההתעסקות בעבודות הפחותות. הנה למדריגת האדם הפחותה הזאת, טוב לה יותר אם היו הרודים בהם יודעים שיחשם להם הוא יחש של מקנת כסף, שעכ"פ ישגיחו על בריאותם ועל אורך ימי חייהם כשם שהם משגיחים על קניניהם לחזקם ולהברותם. אבל בהיות מצב האמללים האלה נעזב רק על מדת הצדקה של תקיפי בנ"א, נמצא גורלם רע מאד. למשל העובדים מפני דלותם במערות וכיפי עפר ששם האויר משחת, וכמה סכנות צפויות להעובדים ע"י הריסות מפלי העפר וכיו"ב. אם היו העובדים עבדים וקנין-כסף להבעלים, אז אף בהיותם דלי מוסר לא היו חסים על כספם להיטיב את מצב העובדים, לטהר את האויר, לחזק את התקרות לבל יזדמן שיעשו מכרותיהם קבריהם, כי יחוש על עבדיו וישמרם כשומר כספו ונכסיו. אבל עכשיו יאמר העשיר אביר הלב, הנה אם יקצרו ימי חיי הפועלים ע"י השחתת האויר, לא יפסיד מאומה, כי בשכירות שמשלם מדי יום ביומו ישיג פועלים אחרים. ואם בבת אחת יקברו חיים מהם מאות ואלפים, לא לו נוגע הדבר. וכ"ז בא מפני שנאבד יחש הקנין, וחשבנו להתרומם למעלת המוסר הגבוה שהוא מושג האחוה. אבל עוד לא בא הזמן לזה, עוד לא נטהרו הלבבות עד זאת המדה, ער יערה ד' רוח ממרום ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואז יהי' יחש העבדות יחש אחר לגמרי. כי הנכשלים במעמדם המוסרי והשכלי, מטוב לב יחפצו להתפאר בכבוד, להיות עבדי השלמים הצדיקים והנדיבים חכמי קודש. עכ"פ יחש הקנין אל העבדים היא השמירה המעולה לטובתם, ויחש האחוה תשאר רק באומר ודברים ולא תועיל להם מאומה, כ"א מה שיפסד הרגש שמירתם מצד הקנין וההרגש הטבעי לחוס עליהם כעל כל בע"ח. והננו רואים בעינינו, כי בכל מקום שהקשיחו בנ"א רחמים מאיזה מפלגה של אנשים בתור בנ"א, יתעוררו גם לרחם על בע"ח ולא עליהם. ע"כ חלילה לאבד הכרת ערך בע"ח מהעבדים.

עין איה / ברכות א / פרק שלישי–מי שמתו / לז. ברכות כ/א

לז. ברכות כ/א

א"ל ר' לא מסתפי מר מעינא בישא, אמר להו אנא מזרעו דיוסף קא אתינא דלא שלטא בי' עינא בישא כו', א"ת עלי עין אלא עולי עין. ר"י ברח"א כו' מה דגים שבים מים מכסין עליהן ואין ע"ה שולטת בהן כו'. העין הרעה בפרט היא אחת מהכוחות שמקבלות נפש אחת מזולתה ע"י קשר העלם שביניהם. מפני שהנפשות עומדות הכן להיות נפעלות מזולתן, ע"כ הננו רואים ש"הולך את חכמים יחכם", ואת צדיקים ילך בעקבותיהם, והמתחבר לרשעים יהי' כמות~נ, מפני שטבע הנפש הוא להתפעל מזולתה מהנפשות. אמנם מי שהתגבר ושם נפשו חזקה לבל תטה בשום אופן מהדרך הנכונה, גם אם יתעמלו זולתו הרבה לשפוך עליו פעולותיהם, הוא קנה עז בנפשו שתהי' חזקה ולא תהי' מוכנה להתפעלות מזולתה ע"כ אין עין הרע שולטת בה. ויש בזה שני ענינים, האחד הוא שהנפש המתרוממת למעלה מערך הדברים והסיבות שיוכלו להפעילה הדברים שחוץ לה, מפני היותה יודעת כי גדול ערכה במגמתה לעלות תמיד אל השלימות, ע"כ לא תחול עלי' פעולה של זולתה מפני שהיא מתיחדת וחזקה בשלימותה. והשני, מפני היותה משימה כל תכליתה בשלימותה הפנימית שהיא עלומה מזולתה מהנפשות, ממילא אין יחש וקשר פנימי אל נפשות זולתה לפעול עליה לרעה. ע"כ על הצד הראשון אמר "עולי עין", שהם נעלים מהעין, גבוהים ממדה זו שיתפעלו מזולתן. ועל הצד השני אמר "וידגו", שהם מכוסין מהעין, ואין לעין זולתם עמהם יחש אמיתי מפני היותם מתיחדים בפנימיות שלימותן. וע"ז סיים, ואבע"א עין שלא רצתה להנות ממה שאינה שלה, אין עין הרע שולטת בו. שיוסף הקנה לנפשו שגם בניו אחריו זכו בסגולה זו ממנו בזכותו, בהיותו מגביר כח נפשו הפנימית שלא יתפעל מאומה מכל השתדלות הרשעה להעבירו מדרך השלימות והצדק, מפני היותו מכיר שלימות עצמו בהיותו מתגבר על הבהמיות. ע"כ לא תוכל נפש זולתו לפעול עליו לרעה, כי מה שפועלת נפש הזולת עליו לטובה, הוא מפני בחירתו בעצמו בדרך טובים.

עין איה / ברכות א / פרק שלישי–מי שמתו / מ. ברכות כא/א

מ. ברכות כא/א

מנין שאין היחיד אומר קדושה. תוכן הקדושה היא שיתרומם עי"ז האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כ"א כבודו ית' של אדון כל העולמים וקדושתו. והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפי' בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי הקדושה היא ההתרוממות אל הטוב והישר מצד עצמו כמו שהשכל גוזר, ולשלימות עצמו התשוקה נמשכת ג"כ מצד אהבת עצמו, שאין צריך עמה שכל כ"א רגש טבעי נטוע בכל חי. אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעיניו, הוא השלמת רצון קונו, [ועושה] זה יהי' מעושי רצונו של מקום בשלימות. עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים. ומי ששם העבודה הזאת נר לרגליו כל ימיו הוא באמת מתעלה לקדושה, כי אין מגמתו אהבת עצמו. ע"כ אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע"י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, א"א שיתעלה לקדושה. ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים והכלל. וביותר יש בזה הכרה לקדושתו ית', כי ידיעת הקדושה ליחשה לשמו ית' היא שהוא מובדל ומופרש, והכונה שלם בתכלית השלימות. ע"כ אין לו יחש לנבראים, כי בהיותם אפשרי המציאות לא ישוו כלל אל ערך מחויב המציאות יתעלה. וכיון שלא יצוייר בחוקו חסרון איך תצוייר העבודה לו, ואם תצדק מה תפעל לוי, ע"כ רוממות העבודה הוא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורם הזה, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. ע"כ א"א שתתגלה קדושתו ית' באמת ביחש לעבודת ד' כ"א ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה. ולא לחנם נלמד הדבר ממקום הרשע של "עד מתי לעדה הרעה הזאת". כי מן הרשע נשכיל אל הצדק. כי אם הי' תכלית הרשע רק להרע לעצמו, לא היתה מדת הדין מדקדקת כ"כ עם חוטא חומס נפשו. אבל באמת, האדם נברא להיות פועל על הכלל ונפעל ממנו. א"כ עיקר רעת הרשע הוא ג"כ מפני הרעה שגורם אל הכלל כולו. "להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות". ע"כ היתה הקפידה גדולה במהרסי הכלל עד מתי לעדה הרעה הזאת. ומהם למדנו שמקור הטוב והצדק ג"כ במרומי מעלתו רק באוצר הכלל ינוח, ו"אלקים נצב בעדת אל".

עין איה / ברכות א / פרק חמישי–אין עומדין / טו. ברכות לא/א

טו. ברכות לא/א

א"ל רבנן לר"ה זוטי כו' לישרי לן מר, א"ל וי לן דמתנן וי לן דמתנן, ואנן מה נענה בתרך, א"ל הי תורה והי מצוה דמגנא עלן. יש שני אופנים לשמח את האדם, האופן האחד הוא לשכח ממנו את עמלו ולהסיח דעת מכל הדברים המעציבים. אמנם שמחה זו אינה שלמה ומתמדת, כי הלא הדברים שהאדם מתעצב עבורם הם קיימים ונמצאים ומערבבים את שמחתו. ע"כ הדרך המובחר הוא הדרך השני, שהאדם יצייר לעצמו באמת הדברים שמעציבים את רוחו, ויעמיק וישכיל בשכלו שאפילו בשביל הדברים שהם הסיבות היותר גדולות להתעצב אין בהם דרך עוצב באמת. כי כל מה שברא הקב"ה הכל הוא לטובה, וגם הרע הגדול של המות אינו רע וראוי להתעצב עבורו כ"א להשתדל להשלים תכלית החיים כראוי. ע"כ באמרם, לישרי לן, אמר להו וי לן דמתנן, כלומר נצייר תחילה הדברים שאפשר להתעצב עבורם ונשכיל כי באמת אין לאדם כלל על מה להתעצב רק להתחזק ללכת בדרך השלימות לעסוק בתורה ומצות, ואז הוא מביא עצמו אל תכלית החיים, ואין לו להתירא מן המות כשהשלים חוקו. וכיון שהתורה והמצוה מגינים גם על מר המות, ק"ו שהם מגינים על יתר הדברים שהאדם מתעצב עבורם שכולם הם פחותים בעוצב מן מר המות. ע"כ בזה ההשתכלות סרו כל דרכי העוצב, והאדם מתעורר בשמחה אמתית ושלמה והוא בטוח מכל הרעיונות העלולות לערבב את שמחתו, ע"כ ענו על הצעת העוצב, הי תורה והי מצוה דמגני עלן, וראוי להיות אך שמח וחדות ד' יהי' מעוז ליראיו וחושבי שמו.

עין איה / ברכות א / פרק חמישי–אין עומדין / עד. ברכות לב/ב

עד. ברכות לב/ב

אריו"ח, כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו. יסוד ברכת כהנים ועמה שתהי' בנשיאת כפים, מורה שתכלית העבודה שראוי להיות מצויירת ושמורה בלב עובד ד' האמיתי היא טובת הכלל ואשרו. הברכה תורה דעת שאהבת הכלל ממלאת את כל לבבו של הכהן המיוחד לעבודת השם ית' ועסק תוה"ק. ונשיאת הכפים תורה שגם כל פעולותיו מוקדשות הנה לטובת והצלחת הכלל. וצריך עם זה לדעת שני ענינים, האחד שאין אהבת הכלל נקנית באדם כ"א שילמד עצמו לאהבת כל פרט, ע"כ "ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד תוה"ק ואידך פירושא. והב' אע"פ שתכלית הצלחת הכלל והפרט הוא תלוי במעלות עליונות רוחניות, מ"מ לא תושלם בשום אופן כ"א אם תתפשט האהבה לכסוף בכל לב ונפש לחיים, וטובתה של כל נפש גם בחיים הגשמיים. כי בהיות הקשר שלם, של אהבת כל הטוב לזולתו, אז ישכיל בעבודת ד'. אבל אם יהרס אצל העובר האהבה הפרטית וגם אם לא תתפשט על אהבת החיים הגופניים של זולתו, לא ימצא המעמד האמיתי. וע"ז מורה נשיאת כפים שעם הברכה, הברכה בעצמה היא בלב והיא כללית גם רוחנית, ומגמתה לשאוף אל הברכה האמיתית שהיא תכלית הכל באמת. אמנם בפועל תצא ע"י כל האמצעיים המכשירים אותה, באה בפעולות כפים הגשמיים והאצבעות הפרטיות להורות על התפשטותה בפרטים, כן באישים כן בתכונות הפרטיות שהם כל צרכי חיי הגופים. ע"כ כהן שהרג את הנפש, הוא הפסיד תכונתו נגד אהבת הפרט ביחוד לעומת חיי הגוף, הוא לא ישא את כפיו. כי בהאבד ממנו המדרגה התחתונה של אהבת הפרט הגופנית לא יוכל לעלות לאהבת הכלל הרוחנית שהיא התכלית.