קובץ ז' – סב – ארץ ישראל מקום גילוי האחדות
כשההתגלות של העולם המפורד מתגברת על ההתגלות העליונה של העולם המאוחד, החומריות מתגברת על הרוחניות, והתאוות הגופניות עומדות הן אז בשורה הראשונה של תכנית החיים, ואפלת העולם רבה היא וכשההשקפה של העולם האחדותי מתגברת, אז התשוקות הרוחניות וכל השאיפות העדינות מתגברות, והעולם הולך הלוך ואור. אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. בארץ ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים, שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד. וזהו היסוד של ביטול עבודה זרה וכל שאיפותיה וסעיפיה. בארץ העמים הטמאה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד להגלות, והעולם המפורד שולט. בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה, המחולקה ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים, ועם כל ההתאמצות לנשום נשימה ישראלית ולהשכיל אל הסוד של העולם האחדותי, אויר ארץ העמים מעכב. על כן מלאה היא האדמה הטמאה שבחוץ לארץ מסרחון עבודת זרה, וישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. ואין דרך להנצל מחרפת עבודה זרה כי אם בכינוסן של ישראל לארץ ישראל, לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. מסוגלת היא ארעא דחשוכא לפלפול הפרטים, הבא מתוך הפרוד, אבל חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה כתורת ארץ ישראל.
עולת ראיה – רלו – מכון לשבתך פעלת ד' מקדש ד' כוננו ידיך
אמר ר"א גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות, שנאמר פעלת ד' מקדש ד'" (ברכות ל"ג). מציאות קדושת המקום, שבתכלית המעלה הוא נמצא במקום המקדש, שמשם יצאה האורה לעולם, נשגבה היא מהשקפת בינת אדם. כי איך תתכן הגבלת מקום אצל הקדושה העליונה, שלמעלה מכל משיגי הגוף. אמנם כאשר התיחדות קדושת המקום פועלת, להיות בני-אדם מתרכזים לתכלית המעלה והקדושה וכבוד שמים, שמזה בא יסוד ההדרכה השלמה האנושית בכללה, הרי אנו רואים את גודל הטובה הנמשכת ממנה, שהיא נקבעה לכך מהשי"ת היודע מראשית אחרית ותוכן רוח האדם. א"כ המקדש נתון בין ב' אותיות, אשר מהשגת השי"ת ורוממותו כפי מדת ציורי האדם, והיותו משתלם בטבעיות חייו החברתיים עי"ז במרכז של אחדות ונשיאת-דגל נבחרת, מזה נעלה אל הכרת עצם ענין סגולת הערך המיוחד, ששם השי"ת בהתיחדות קדושת המקום מראש מקדם, שתכלית השלמות לפי מדתם של בני-אדם תהיה נמשכת ממנה. מכון לשבתך פעלת ד', הפעולות העקריות של הכנות עצמיות קדושת המקום וסגולותיו המיוחדות, מקדש ד' כוננו ידיך, את התרכזות שאיפת תכלית השלמות האמתית, כפי ציור האדם, שחסד השי"ת התוה לו
עין איה / שבת ב / פרק ארבע עשר / ג.
שבת דף קח ע”א
אזל אשכחיה לרב, אמר ליה, מנין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה. אמר ליה, דכתיב "למען תהיה תורת ד' בפיך", מן המותר לפיך [בפיך] 1. יחידי הסגולה שבבבל היו מקושרים לאהבת ארץ ישראל בכל לבבם, ורצו תמיד להביע את הוקרתם שהם מוקירים את ארץ הקודש. כמו שבכל התלמוד הבבלי פזורים הם הענינים המדברים בהערך הגדול של קדושת הארץ ומעלת יושביה, שהם מקושרים עם ההכרה של שלילת הגלות אפילו אם היא במצב טוב, בין מצד המעמד הגשמי של קיבוץ היהדות שבתוכה, בין מצד המעמד הרוחני, שסוף כל סוף החומר הנושא את העם עליו הרי הוא הארץ, והגלות, האדמה הטמאה, מוכרחת היא להיות פוגמת את אור הקודש של התורה וכל המעלות הרוחניות העליונות שבכלל האומה. ואדמת הקודש, כשהיא תהיה הנושא המחזיק את האומה, עליה יחול אור הקדושה. והסימן לזה הוא העור אשר עליו כותבים דברי קדושה, שלא יוכל להיות מבהמה טמאה, אע"פ שיוכל להיות מעובד יפה מאד מ"מ אין הקדושה האלהית מתקשרת עם החומר הטמא. וכיוצא בזה, אין הקדושה הנשמתית שבאור ישראל, יכולה להיות מתקשרת יפה עם הקיבוץ השוכן על אדמה טמאה. ורמז בזה להורות, שרק איזה אונס גדול היה יכול לסבב את ירידתו של רב מארץ ישראל לבבל, אבל לא הטלת איזה ספק ביתרון הקודש הנצחי של ארץ ישראל, אדמת הקודש, וגבול הקדושה והטהרה העליונה. ורב הורה לו על שאלתו, המרמזת את הענין של המאורע הזה של ירידתו לבבל מא"י, שכן מה שאין כותבין תפילין על גבי עור בהמה טמאה, שהוא מן הכתוב "למען תהיה תורת ד' בפיך", מן המותר בפיך. ואע"פ שהתורה הכתובה על גבי הפרשיות של העור אינה נאכלת, מכל מקום החומר המקבל את קדושת הענין התורני מוכרח להיות חומר טהור, והוא הדין שהארץ שבה יוכל ענין הקודש של כנסת ישראל להתקשר בה, אינה ארץ אחרת כי אם אדמת הקודש הטהורה, אשר היא ניתנה לישראל לאכול מפריה ולשבע מטובה 2, להשביע יחד את הגויה ואת הרוח, הקשורים יחד בלולאות הקודש של אור התורה, אשר מאיר הוא בברק אורו רק במקום אשר אוה ד' למושב לו 3, ולא בארעא דחשוכא 4, ששם אין האור מתעצם עם החומר הנושא עליו את העם הגולה, שהוא מוכרח להתעכב בה עד עת קץ.
1 מרן הראי"ה קוק זצ"ל הקיף מלה זו בסוגרים מרובעים
2 ברכה מעין שלוש. ועיין סוטה יד, א.
3 עפ"י תהילים קלב, יג.
4 פסחים לד,
ארץ חפץ / פרק א – ארץ-ישראל והאמה הישראלית
י. "וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ ד' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבתֶיךָ, וּנְתָנָהּ לָךְ" 40. אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהּ הַסְּגֻלּוֹת הַחַיּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, שֶׁל יְסוֹד הַקְּדֻשָּׁה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה הַמִּתְגַּלָּה בָּעוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ בְּכחָהּ לְהַפֵּךְ אֶת הַתּכֶן הַיּוֹתֵר רַע וְהַיּוֹתֵר מְקֻלְקָל – לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה.
לְשֵׁם כָּךְ שֵׁם הָאָרֶץ הוּא כְּנַעַן, – הָאִישׁ הַמְקֻלְקָל 41 וְהַמְקֻלָּל, אוֹצַר הַכִּעוּר וְהַבְּהֵמִיּוּת וְהַשִּׁפְלוּת הָאֱנוֹשִׁית. וְכָל הַנְּטִיּוֹת הַשְּׁפֵלוֹת הָאֵלֶּה נֻטְּעוּ בָּאֱנוֹשִׁיּוּת, מִפְּנֵי שֶׁאוֹצַר חַיִּים נַעֲלֶה מְאד – גָּנוּז בָּהּ דַּוְקָא, וְהֶעָלוּל לְהִתְגַּלּוֹת רַק עַל-יְדֵי כּחַ נַעֲלֶה, הַנּוֹבֵעַ מִיסוֹד הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה, יְסוֹד שְׁבוּעַת עוֹלָמִים בִּדְבַר ד', הַמֻּטְבָּע בִּסְגֻלַּת הָאָרֶץ הַפְּנִימִית, עַל-יְדֵי עַם ד', הַמַּמְשִׁיכִים אֶת יְסוֹד קְדֻשָּׁתָם מֵאֲבוֹת הָעוֹלָם עַד דּוֹר אַחֲרוֹן.
זֶהוּ הַיְסוֹד הַבְּסִיסִי לַבְּחִירָה הַנִּפְלָאָה שֶׁל הָעָם וְשֶׁל הָאָרֶץ יַחְדָּו, הַמְקֻשָּׁר מְאד בַּיְסוֹד הַתּוֹלַדְתִּי הַתְּכוּנִי הַהוֹלֵךְ וּמוֹפִיעַ בַּחַיִּים הַדּוֹרִיִּים, לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ, עַל-פִּי בְּרִית וּשְׁבוּעָה.
וְעַל-כֵּן נֶאֶמְרָה הַקְדָּמָה זוֹ שֶׁל פָּסוּק זֶה בְּכָל פְּרָטֻיּוּתֶיהָ: "וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ ד' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי". הַ'הֲבָאָה' הַזּאת, הֲרֵי הִיא: "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבתֶיךָ". הַתּכֶן הַיְסוֹדִי שֶׁהֻנַּח בִּתְכוּנַת סְגֻלַּת הָאָרֶץ בְּאפֶן בִּלְתִי מִשְׁתַּנֶּה בְּעֶצֶם, לִהְיוֹת לָהּ קֶשֶׁר רוּחָנִי אַמִּיץ עִם הָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו, וְהַיַּחַס שֶׁל הַכְּנַעֲנִיּוּת שֶׁל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ, – מָסַר וּנְתָנָהּ לָךְ, בְּכחֲךָ לְמַזְּגוֹ, לְהָפְכוֹ וּלְהַעֲלוֹתוֹ אֶל מְרוֹם הַקְּדֻשָּׁה, לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אָסִיר 42.
(עולת-ראיה חלק ראשון, עמוד מ)
עין איה / ברכות א / פרק חמישי–אין עומדין / צא. ברכות לג/א
צא. ברכות לג/א
באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר"ח ב"ד. האדם שפגע בו ערוד הוא אות שכבר חטא חוץ משורת הטבע, שע"כ נשתלח בו מזיק שנברא רק לשם עונשם של רשעים. אמנם כח המשחית הזה שהוא יוצא מחוקי הטבע, הוא מוכרח להתבטל מפני קדושת חסיד כרחב"ד, שחסידותו יוצאת מגבול הטבע. ומפני שקיומו של ערוד הוא חוץ לטבע בהוייתו, ע"כ כשפגע בו רחב"ד הוכרח להתבטל. וכשנדקדק בדבר שורש החסידות האמיתית נמצא שהיא ההנחה האמיתית של כל דבר ע"פ תכונתו האמיתית בתכלית היושר והתיקון, עד שלא תמצא הפרעת סדר מפני כל רוח ונטי' אף כחוט השערה. ע"כ חסיד עולם כזה הי' יודע בתפילתו אם מקובלת ואם לאו מסידורה ושגירתה בפיו. כי בשמרו בסדר מכוון את כל סדרי היושר, הרגיש גם ביציאה קלה מתכונת היושר שראוי להמצא. ע"כ בהיות הערוד נברא בחטא מרביעת כלאים, כפי' רש"י שם בחולין, הם עשו דבר שלא בראתי בעולמי, ויסוד איסור הכלאים הוא מורה החסרון של היציאה מסדר הישר ששם השם ית' במציאות וחוקותיו הישרים שהם ראויים להשתמר, כדכתיבי "את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים". ע"כ כח הרע שמחי' את הערוד, שהוא בנוי רק על הירוס השיווי וערך היושר, מוכרח להתבטל בפגע בו ר"ח בן דוסא, שהוא הישר האמיתי אשר לא נטה משורת היושר ודרכי הצדק, שהם חוקי המציאות האמיתים ע"פ חכמת יוצרם.