התפתחות רעיון האמונה באלוהים
הנטייה הטבעית לשלמות אינסופית שיטת “דעת אלוהים” מבקשת להתבונן על נושא האמונה באלוהים בכלים של דעת והבנה עמוקה. רעיון הליבה של השיטה הינו פשוט במהותו, אך הוא דורש הבנה מעמיקה ומדויקת כדי להימנע משגיאות תפיסתיות ומעיוותים רוחניים. מהי “אמונה באלוהים”? הרב קוק פותח בקביעה כי בתודעתו של כל אדם קיימת נטייה פנימית עזה ושורשית אל עבר דבר מה גדול, אך עמום ומעורפל. הרב קוק מכנה זאת “גדולת שלמות אינסוף”. כלומר, האדם נכסף לאיזושהי שלמות אינסופית מוחלטת, שגב אינסופי החומק מכל הגדרה או תפיסה שכלית בהירה. זהו מושג מעורפל ורגשי מאוד, אך בד בבד הוא נטוע בעוצמה במעמקי הנפש. השאיפה להגיע לאותה “גדולת שלמות אינסוף” היא אוניברסלית; כל התרבויות בעולם פיתחו מושג כלשהו של “אלוהים”, וכל ילד מבין מושג זה באופן אינטואיטיבי, כיוון שהוא טבוע בנפש האנושית הכללית. עם זאת, נטייה טבעית זו דורשת בירור ועידון רב.
התפתחות התפיסה האלוהית מריבוי לאחדות מופשטת שלב ראשון: עבודה זרה והגשמה דווקא בשל עוצמתו של מושג האלוהות, הוא עבר עיוותים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית. בתקופה הקדומה, בני האדם חשו שישנם כוחות נוספים הבאים במגע עם הכוח העליון או יונקים ממנו עוצמה. הם דמיינו כוחות אלו בבעלי קיום עצמאי, רצונות ונטיות משל עצמם, בנפרד מאותה “גדולת שלמות אינסוף”. הדמיון האנושי יצר היררכיה שמימית המקבילה לממלכה ארצית מלך ושרים בעלי רצון עצמאי, המסוגלים לפעול לעיתים אף בניגוד לרצון הריבון העליון. האדם הקדמון האמין שאפשר לעבוד את השרים הללו, לשכנע אותם ואף לקבל מהם שפע גם בשה “מלך” אינו מעוניין בכך. זוהי תפיסה “פוליטית” ותככנית, הרואה בכוחות השונים בפופים כביכול לשלטון האלוהים, אך בפועל בעלי יבולת פעולה עצמאית ואינטרסים אישיים, ממש כמו בפוליטיקה האנושית.
שלב שני: המונותאיזם הפרסונלי בשלב השני מתבססת ההבנה שישנו רק כוח אחד יחיד. אולם, המחשבה עדיין נותרת ילדותית במקצת, תפיסה שטרם השתחררה לחלוטין מהגשמה (אנתרופומורפיזם). בשלב זה, האדם תופס את האל במי שאפשר “לדבר איתו” והוא “מדבר איתי”; הוא נותן ציוויים, ואני יכול להשפיע עליו. האדם מדמה כי הוא מבין את שאיפותיו של האל: האל מגלה את רצונו, והאדם מתפלל ומבקש ממנו דברים, מתוך מחשבה שהאל עשוי לשנות את רצונו בעקבות הבקשה. נוצר מגע פרסונלי (אישי) עם הכוח העליון. אמנם מדרגה זו גבוהה מקודמתה, שכן אין בה פיזור כוחות ושליטה של “שרים” אחרים, אך היא עדיין מגשימה. היא מעמידה את הכוח האינסופי באותו סדר גודל ובאותה פרספקטיבה של הקיום האנושי. תפיסה זו מורידה את האלוהות לממדים אנושיים, ומייצרת מערכת יחסים המבוססת על האנשה וצמצום.
‘דעת אלוהים’ – זיכוך האמונה על פי הרב קוק התורה אמנם השתמשה בדימויים אנושיים אלו (“עיני ה'”, “יד ה'”, “ויחר אפו”), כיוון שזו הייתה המדרגה של עם ישראל באותם דורות, וזו הייתה הדרך היחידה לחבר אותם לקשר עם אותה “גדולת שלמות אינסוף” שמעבר לכל הגדרה. התורה נקטה בלשון זו בהכרח חינוכי “דיברה תורה כלשון בני אדם” כדי ליצור גשר ראשוני אל הנשגב. אולם, יש מקום להסתכלות שכלית ובוגרת יותר, וכאן נכנסת שיטתו של הרב קוק בנושא “דעת אלוהים”. מטרתה להכניס את הדעת לתוך האמונה לזקק ולדייק אותה. הרגש אמנם נשאר ביחס הפרסונלי, בתחושת הקיום של המקור האינסופי, אך השכל נדרש להבין את המקור העמוק יותר ואת משמעותו לחיינו. הרב קוק מציע הסבר מעמיק: האור האלוהי אינו “אישיות” במובן האנושי המצומצם. אין זה מישהו שמנהלים איתו דו-שיח של בן ואבא או עבד ומלך במובן הפשטני. האור האלוהי הוא מציאות רחבה הרבה יותר, מקיפה ועל-אישית (טרנסצנדנטית); זוהי השפעה אדירה על העולם שהבינה האנושית אינה יכולה להכיל במלואה. לכן, עלינו לנקות את הבנת האלוהות מסממנים פרסונליים מצמצמים. כפי שכותב הרמב”ם ש”אין לו גוף ואין לו דמות הגוף” – כך גם אין לו “דמות נפש” אנושית. אנו נמנעים מלנסות לתפוס אותו כבעל רצון גחמני, אכזבות או שאיפות אנושיות. תפיסה כזו רק מצמצמת את האינסוף, ובסופו של דבר מובילה לפחד, לשיתוק ולצמצום אישיותו של האדם עצמו.
השתיקה בביטוי לענווה שכלית יש להדגיש: באשר אנו טוענים כי ה”אלוהים” אותה גדולת שלמות אינסוף אינו פרסונלי, אין בכוונתנו להגדיר אותו ב”לא-פרסונלי” באופן פוזיטיבי, אלא להימנע מכל הגדרה שהיא. הרעיון המרכזי הוא השתיקה ביחס לאור העצמי, אותו מקור עמום ונשגב. איננו טוענים מה הוא כן, וגם לא מה הוא לא, אלא פשוט נמנעים מלדבר עליו, ביוון שהוא חורג לחלוטין מיכולת ההשגה שלנו. גישה זו משקפת את עקרון “שלילת התארים “(תאולוגיה אפופטית) ההכרה בחוסר היכולת האנושית להעניק הגדרה כלשהי, חיובית או שלילית, לעצמות האלוהית. הדבר משול לניסיון לתאר מציאות הנמצאת מעבר למרחב ולזמן בכלים אנושיים. התודעה שלנו בבולה מעצם טבעה לקטגוריות של זמן ומרחב; היא אינה מסוגלת אפילו לדמיין קיום שאינו כפוף להן. כל ניסיון “לדבר על זה” הוא חסר תוחלת, שכן הוא מכניס את האינסוף לתוך מסגרות מגבילות ומצמצמות. מתוך ענווה והכרה בגבולות הקליטה שלנו, אנו בוחרים בשתיקה. כל אמירה, ולו העדינה ביותר, כבר כולאת את הנשגב בתוך הקטגוריות השכליות והחושיות המצומצמות שלנו, ולכן עדיפה ההימנעות.
השפעת האור על הבלי – משל הצמח אף על פי שאנו נמנעים מלהגדיר את המקור, חוויית “גדולת שלמות אינסוף” נותרת נוכחת בעוצמה בנפשנו, ואנו מבקשים להבין את משמעותה עבורנו. באן מציג הרב קוק את החידוש הגדול של “דעת אלוהים”: למפגש עם האלוהות יש משמעות קיומית עמוקה, גם מבלי שנדבר על האלוהות עצמה. ניתן להבין זאת באמצעות משל: דמיינו צמח הנמצא בחדר חשוך, קמל ונוטה ליבול. לפתע נפתח חלון, ואור השמש שוטף את החדר. הצמח מזדקף, מתנער, ופונה באופן טבעי אל עבר מקור האור. כוחות החיים שבו מתעוררים בעקבות המפגש. הצמח איננו האור, ואין לו כל יכולת “להבין” את מהות האור או את המושגים הקשורים בו. הוא נעדר כלים לתפוס את השמש, אך האור מהווה עבורו מקור חיים המפעיל את כוחותיו הגנוזים. המפגש עם האור מחולל בצמח תנועת חיים אדירה, המניעה אותו לצמיחה והתפתחות. בתוך הצמח טבועים מראש פוטנציאל ועוצמות חיים, אך רק המפגש עם האור מאפשר להם לפרוץ ולצאת מן הכוח אל הפועל. הצמח אינו נדרש להגדיר מהו האור, אלא להבין מה האור מחולל בתוכו. המוקד עובר מהעיסוק במקור (האור) לעיסוק בתוצאה (הצמיחה הפנימית). הצמח יכול כביכול לומר: “אינני יודע מהו האור, אינני יכול לנתח אותו או להבין מה הוא ‘רוצה’ ממני. איני יכול לומר עליו דבר בשפה שלי בצמח. אולם, אני יכול לתאר מה מתרחש בקרבי כשהאור זורח עליי: אילו כוחות מתעוררים בי, איזו חיוניות מתפשטת בי”. הבנה זו היא בעלת משמעות עמוקה עבור הצמח לא בתיאוריה על השמש, אלא בהבנה עצמית של טבעו ושל האופן שבו האור הוא קריטי לקיומו ולשגשוגו.
התבנית הפנימית משל השדה המגנטי נבחן משל נוסף: אם נפזר אבקת ברזל על דף ונניח מגנט תחתיו, הגרגירים יסתדרו לפתע בתבניות גיאומטריות סימטריות ומופלאות. אבקת הברזל אינה חלק מהמגנט, והמגנט חיצוני לה, אך נוכחותו גורמת לכל החלקיקים להתארגן, להתאחד ולהסתדר בהרמוניה. אם נתמקד בחלקיק אחד (“זום-אין”), נראה שאין לו שום הבנה במושג “מגנט”. בחתיכת ברזל, אין לו כלים לקלוט את מהותו. אולם, הוא “מבין” או ליתר דיוק, חווה שנוכחות המגנט גורמת לו ולסביבתו להסתדר בסדר מופתי, יוצרת אחדות ואיזון בין כל החלקים. כמו הצמח, גם אבקת הברזל אינה יכולה לדבר על המגנט עצמו, אך היא יכולה לתאר את הסדר וההרמוניה הנוצרים מכוחו. היא יכולה להעיד על השינוי שחל בה ועל ההתארגנות המחודשת שנוצרה בעקבות נוכחותו. אם נשליך משלים אלו לנמשל שלנו: הרב קוק טוען כי הנוכחות של אותו אור אלוהי אותה “גדולת שלמות אינסוף” המפעמת בעומק הנפש ובאינטואיציה האנושית מחוללת תנועת חיים אדירה. בעם ישראל בפרט, ובאנושות בכלל, הארה זו פועלת בכוח מניע. האנושות כולה משולה לצמח, שנוכחות האור האלוהי מעוררת אותו לצמיחה מתמדת.
האידיאלים האלוהיים ככוחות המניעים את ההיסטוריה כדי להעמיק בהבנת השפעתה של הנוכחות האלוהית על המציאות, יש לעמוד תחילה על האופן שבו תופס הרב קוק את התודעה האנושית או במינוח השגור בכתביו: “האידיאלים האלוהיים” במבט ראשון, המרחב התרבותי והחברתי נדמה כזירת התגוששות כאוטית. האדם פוגש ערב רב של שיטות פילוסופיות, “איזמים” סותרים, דתות ומערכות מוסר הנראות מנותקות זו מזו, ולעיתים אף עוינות זו את זו. העולם נראה במקום אקראי, “מבולגן” ומפוצל. אולם, בשיטת “האידיאלים האלוהיים”, הרב קוק מציע מבט עומק החושף תמונה שונה לחלוטין. כל אותם זרמים הפילוסופיים, המיסטיים, המוסריים והחברתיים אינם אלא ענפים של ציר אחד מרכזי. זוהי מגמה אחת אדירה, שטף חי של תפיסות וערכים, המכיל בתוכו עושר אינסופי של גוונים, ניואנסים וסתירות, המהווים כולם חלק משלמות אחת. בשאנו מדברים על “אידיאלים אלוהיים”, אין הכוונה לרעיונות מופשטים השוכנים במוחו של הוגה כזה או אחר. אידיאולוגיות כגון קפיטליזם, סוציאליזם, אינדיבידואליזם או לאומיות אינן חומר תיאורטי בלבד; הן כוחות אדירים הפועלים במציאות. אלו תנועות רוחניות אקטיביות, המניעות גלגלי כלכלה, מעצבות מבנים חברתיים, מבססות נורמות מוסר, ודוחפות אומות שלמות ולמעשה את המציאות כולה (כולל הדומם, הצומח והחי) – אל עבר תכלית מסוימת. זהו כוח חי ופועל, ולא אות מתה בספר. המהלך הפנימי המנהל את ההיסטוריה הוא מהלך של איזון דינמי. דווקא המתח והמאבק בין השיטות השונות הם שיוצרים את ההתפתחות. שיטה אחת מאזנת את רעותה, בונה אותה ומפרה אותה. מה שנראה כלפי חוץ ב”מלחמה” בין דעות, הוא בעומק העניין תהליך יצירתי שבו הניגודים משלימים זה את את זה ליצירת מערך שלם, מורכב וגדול יותר. אמנם בהופעתם החיצונית הזרמים עשויים להתגלות בצורה של “דין”, רוע או שבירה, אך בשורשם כולם נועדו לאזן את המציאות ולהובילה להרמוניה. נמצא שהתודעה האנושית איננה אוסף אקראי של רצונות פרטיים של מיליארדי אנשים, אלא ישות אורגנית אחת, מעין “יצור חי” קולקטיבי ורב-עוצמה, בעל חיות וכיוון משל עצמו, המתקיים ומתפתח הרבה מעבר לקיומו הארעי של האדם הבודד. האדם הפרטי הוא רק “תא” בתוך הגוף הגדול הזה, או טיפה בתוך הנהר האדיר הזה שזורם קדימה ללא הרף.
התשובה בכוח המאחד של כלל האידיאלים בעת נוכל לשוב ולהבין את משמעות האמונה באלוהים לעומקה. בעם ישראל, הנוכחות של ההארה האלוהית אותה הוויה נעלמת, סגולית ובלתי מושגת מעוררת לחיים כוחות פנימיים, אידיאלים וסדרי תודעה מתוקנים. בהשפעת הארה זו, מתעוררת באומה נטייה כבירה לאחדות, להרמוניה, לצדק וליושר. במרכז מבנה התודעה העולמי עומד האידיאל הפנימי ביותר אידיאל התשובה. התשובה איננה רק חרטה על חטא, אלא תנועת נפש עמוקה השואפת לשוב אל המקור, אל אותה שלמות אלוהית, אל אותה “גדולת שלמות אינסוף” נשגבת מבינתנו. הכמיהה לשוב אל המקור היא המנוע הפנימי של כל תנועות התיקון בעולם. אף שאיננו יודעים להגדיר את אותה שלמות, אנו חשים בקרבנו את השאיפה העזה אליה. שאיפה זו מניעה אותנו לסדר את המציאות שסביבנו: את החברה, את החיים, את הקיום הלאומי שלנו ובעקבותיו את הקיום האנושי והכלל-עולמי. המטרה היא לכונן מציאות מאורגנת יותר, אחדותית והרמונית, המושתתת על צדק, חסד, נתינה ויושר. נמצא אם כן, שבאשר עם ישראל נפגש עם ההארה האלוהית, מתעורר בו אידיאל התשובה הכוח המרכזי בקיום האנושי. הרצון לשוב אל המקור מעורר את כל כוחות המוסר והאחדות הגנוזים באומה, ומוביל אותה לקיום שלם ועוצמתי בארץ ישראל במישור הפוליטי, החברתי והרוחני. בכל הרבדים, האומה חותרת לארגון שלם של חייה, ומתוך כך האנושות כולה תלמד ממנה והעולם כולו ייגאל.
סיכום: תפקיד ה’דעת’ בהחייאת האמונה הנוכחות של ההארה האלוהית בנפש האנושית היא יסוד קיומי עמוק. אף על פי שהיא מעורפלת ובלתי מובנת, היא מחוללת תהליכים רבי-עוצמה בזרמי התודעה, אשר סופם להביא את המציאות כולה אל שלמותה. לפיכך, השפעתה של נוכחות זו היא קריטית, יסודית ובלתי ניתנת להחלפה. מגמתה של “דעת אלוהים” על פי הרב קוק היא לחדד את ההבנה שלנו ביחס לתיאורים המופיעים בתורה. את האמירות המגשימות, כגון “אלוהים מדבר עם הנביאים” או “אלוהים רוצה”, יש להבין באופן שכלי ומזוקק יותר. אין הכוונה שאותה “גדולת שלמות אינסוף” מקיימת איתנו שיח ישיר במונחים אנושיים, שכן, כפי שביארנו, היא נמצאת מעבר לכל קטגוריה אנושית. תחת זאת, יש להבין את “דבר השם” בהתעוררות פנימית. אלו הם אותם תהליכים של התעצמות כוחות החיים והתודעה הטבועים בעם ישראל מלכתחילה; זוהי האישיות הישראלית ההולכת ומתעוררת, מגבשת את עצמה ומגיעה לאחדות ולהרמוניה. “דבר השם” אינו ציווי חיצוני זר, אלא הקול הפנימי של האידיאלים האלוהיים המתעוררים באומה מתוך המפגש עם הנשגב. אם נחזור למשל הצמח: הכוחות הכימיים והביולוגיים כבר קיימים בתוכו, אך ללא אור השמש הם נותרים רדומים, מפוזרים וחלשים. אור השמש הוא זה שמאיר עליהם, מעורר אותם ומדרבן אותם לצמוח. כך הוא “דבר השם” ההתארגנות הפנימית של עם ישראל ושל האנושות לקראת האור האלוהי. הרגש הפנימי כלפי “גדולת שלמות אינסוף” הוא הזרז (הקטליזטור) המרכזי המניע את הכל. פעולה זו אינה חיצונית לאדם ולטבע, אלא אימננטית היא מעוררת את הכוחות הטבועים בהם לצאת אל הפועל ולגדול לאין סוף. עם ישראל מפתח סדרי חיים מאוזנים המממשים את האידיאלים הפנימיים שלו, ובכך מביא את עצמו ואת העולם כולו לשלמות.
הדיבור האלוהי בדיבור עצמי עמוק כלל האידיאלים מסודרים סביב האידיאל המרכזי של התשובה: השאיפה לקרבת אלוהים. התשוקה אל אותה שלמות אינסופית, עמומה ומעורפלת, היא הכוח המניע את הכול. מכאן נגזר כי הקשר שלנו עם האלוהים הוא עקיף ושכלי יותר: הדיבור שלנו על אלוהים הוא למעשה דיבור על עצמנו. השאלה המרכזית היא כיצד הנוכחות של ההארה האלוהית הנעלמת משפיעה עלינו; כיצד היא מניעה אותנו לייצר סדרי חיים ותהליכים מאורגנים, עקביים ומדויקים של הרמוניה, אחדות, צדק, יושר ונתינה. כל אלו מתפתחים כתוצאה מהשאיפה לקרבת אלוהים וכתוצאה מהאור האלוהי הזורח עליהם. זוהי הארה עמומה ולא-פרסונלית, אך היא מחוללת תהליכים אדירים ורחבי היקף בעם ישראל ובאנושות כולה.
המצוות בביטוי מעשי לאידיאלים לאור שיטת “דעת אלוהים”, עלינו להבין מחדש את התיאורים בתורה. הביטוי ‘ויאמר ה’ אל משה’ המופיע בהקשר של מצוות בציצית, תפילין או שבת אינו מתאר קול חיצוני המהדהד בחלל, אלא ביטוי של האידיאלים האלוהיים המתעוררים בתוך כנסת ישראל והחדרתם לתוך חיי המעשה. משה רבנו, במי שמבטא את פסגת הנשמה הישראלית, קולט את ההתעוררות הפנימית הזו הנובעת מהמפגש עם השלמות המוחלטת. המצוות הן למעשה התגבשותן המעשית של שאיפות עליונות לצדק, יושר ואחדות; שאיפות אלו, שבמרכזן ציר ה’תשובה’ אל המקור, מתנסחות בתורה ב”דיבור אלוהי”. באשר עם ישראל “שומע” את הדיבור האלוהי, הוא למעשה קשוב לאותם כוחות חיים פנימיים הקוראים לו להתעצם, להתאחד ולכונן סדרי חיים שיממשו אידיאלים אלו בקיום הלאומי, הפוליטי והאישי זהו “דבר ה'”: קול הבוקע מתוך האדם, מתוך זרמי התודעה האנושית, מתוך הערבים הישראליים המתעוררים בעולם. ועם זאת, אידיאלים אלו אינם אנושיים בלבד; הם חייבים את ההארה האלוהית במקור יניקה. הם מתעוררים אך ורק מתוך הקשר הרגשי הפנימי והבלתי-מוגדר עם “גדולת שלמות אינסוף.”
האידיאלים האלוהיים וזרמי התודעה הישראלית הם הכוחות הפועלים בתוך האדם, והם אלו שמגדירים לו מה נדרש ממנו וכיצד עליו לנהוג כדי להביאם לידי ביטוי. כך, עם ישראל, האנושות והעולם כולו חיים לאור ההארה האלוהית העמומה, וצומחים לקראתה ללא הרף. ממש כמו הצמח הגדל אל מול השמש ומתמלא חיות, כך העולם מתמלא בעוצמות ובשלמות המנוהלות על ידי האידיאלים האלוהיים. באמור, התודעה האנושית היא מכלול אורגני אחד. לפיכך, כל התעצמות של כוחות יושר, צדק, מוסר ונתינה ב”אזור” מסוים של התודעה, משפיעה בהכרח על התודעה האנושית כולה. ייעודו של עם ישראל הוא לתקן תודעה זו, באמצעות אורחות חיים והתנהלות מוסרית עליונה. האמונה באלוהים היא המניע הראשי לאותה עבודה תודעתית רחבת-היקף שעם ישראל מחויב אליה, במטרה לקדם את האידיאלים האלוהיים לתכליתם. בל מעשה, בל דיבור וכל מחשבה ישראלית מוסיפים עוד נדבך למבנה העצום של האידיאלים האלוהיים, העושים דרכם במציאות כדי לתקנה ולשכללה. היהודי היחיד תורם במעשיו הקטנים למבנה תודעתי מקיף, שהמקובלים בינו בשמות “ספירות”, “עולמות” ו”פרצופים”; הוא תורם להארה האלוהית הצומחת מלמטה, מתוך מעמקי התודעה האנושית, אל עבר שחרורה המלא.
הרווח הרוחני של הגישה השכלית זוהי מטרתה של שיטת “דעת אלוהים”: לבסס יחס אל האלוהות שהוא שכלי, בהיר, מעודן ובוגר יותר. אמנם, במבט ראשון נדמה שאנו “מפסידים” את הקשר הפרסונלי, האינטימי והפשוט לאותה שלמות אלוהית. אולם, אנו מרוויחים הבנה רחבה ועמוקה הרבה יותר: ההבנה שהאור האלוהי הוא שמנהל את כל מרחב החיים שלנו ואת כל המערכת התודעתית שלנו. דווקא הגישה השכלית, הנראית לכאורה מרוחקת, מכניסה את ההשגחה, הרצון והנוכחות האלוהית לכל רגע, לכל מחשבה ולכל רגש. האל אינו נמצא רק ב”התגלויות” נדירות, אלא הוא התשתית הפנימית העומדת מאחורי כל האידיאלים המניעים את חיינו בכל רגע.
משל בן המלך אצילות מחייבת כדי להבין זאת לעומק, נשתמש במשל נוסף: נסיך שניחן בתכונות מלכותיות, אותן ירש מאביו, המלך הנערץ. הנסיך אינו מבין את אביו לעומקו; הוא אינו יודע את מהותו של המלך, ומבין כי המלך נמצא מעבר לקטגוריות החשיבה הרגילות שלו. עם זאת, דבר אחד ברור לו: הוא מכיר בעובדת היותו בן למלך. הוא מבין כי יש לו ייעוד עוצמתי להיות בעצמו מלך, להתקרב אל המלכות. לשם כך, הוא מבין שעליו להיות אדם מוסרי ומתוקן. עליו לנהל חיים של יושר, הרמוניה, אחדות וסדר. עליו לחיות חיים מתוקנים כדי להתקרב ולהוציא אל הפועל את העוצמה המלכותית הגנוזה בתוכו. באופן פרדוקסלי, דווקא הריחוק מן המגע הישיר והיומיומי עם המלך, וההבנה של הפער האינסופי ביניהם, הם שמאפשרים לבן להבין אילו רגשות עליו לפתח ואיזו תודעה מלכותית עליו לכונן בנפשו. זאת, ללא צורך במגע פיזי או בשיח פרסונלי מצמצם. לעומת זאת, נדמיין מצב תיאורטי הפוך, שבו הבן מדמיין שאביו המלך הוא דחליל בגינה. הוא משתחווה לדחליל כל היום, מדבר אליו ומנסה לרצות אותו. במצב בזה, הבן אינו מפתח את כוחותיו שלו. הוא מזניח את היושר, ההרמוניה והעוצמה המלכותית שבתוכו, כיוון שהוא משליך את יהבו על דמות גרוטסקית ומצומצמת. הקטנת המלך לממדים מוגבלים (“דחליל”) אולי יוצרת קרבה מדומה ונוחה, אך היא מונעת את צמיחת הבן לגודלו האמיתי.
סיכום: מאמונה מנחמת לאמונה מצמיחה הנמשל ברור: הקשר לאלוהות הוא, למעשה, הקשר עם הכוחות האלוהיים הטמונים בתוכנו. אנו חווים תחושה פנימית עמומה של עוצמה אלוהית עמוקה, אך דווקא משום כך איננו מנסים לפתח איתה קשר פרסונלי-אנושי. קשר כזה רק יקטין את האינסוף, יצמצם את תפיסתנו, וימנע מאיתנו לפתח את הכוחות האלוהיים הפנימיים שבנו שהם-הם התכלית של חוויית האמונה. החוויה של קרבת אלוהים נועדה לגרום לאדם לפרוח ולצמוח, להביא לידי ביטוי את מכלול כוחות התודעה האנושית. זהו ייעודו של הרגש העמום והעמוק כלפי “גדולת שלמות אינסוף”. עלינו להשתמש ברגש זה בתבונה: לא לשקוע בדמיונות, לא להיכנע לתחושת שעבוד, ולא להסתפק ברגשנות של “אב מנחם” שתפקידו רק לתמוך ולהעניק משענת ברגעי משבר. תחת זאת, עלינו לגשת אל האמונה ממקום בוגר ושכלי, המבין כי יש כאן ייעוד; יש באן קריאת כיוון עוצמתית המעוררת את הכוחות שבנו להיות גדולים יותר, מאוחדים יותר, שלמים ורגועים יותר. אנו צומחים מתוך הדבר הזה דווקא מבלי להגדיר אותו, ומבלי לדחוק אותו לפינה מגושמת וילדותית המספקת נחמה רגעית אך אינה בונה באמת את התודעה. כך הופכת האמונה מבלי לסיפוק רגשי, למנוע אדיר של תיקון עולם ובניין האישיות.