חלק ראשון: אימננציה, מוסר ומושג “גאות השם”
פרק א. אימננציה, מוסר ומושג “גאות השם”
כָּל הַצָּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, בְּיִחוּד הַצָּרוֹת הָרוּחָנִיּוֹת: תּוּגָה, קצֶר-רוּחַ, בְּחִילַת- הַחַיִּים, יֵאוּשׁ, שֶׁבֶּאֱמֶת הֵן הִנָּן הַצָּרוֹת הָעִקָּרִיּוֹת שֶׁל הָאָדָם, אַף הֵן אֵינָן בָּאוֹת כִּי-אִם מִפְּנֵי חֹסֶר-דֵּעָה לְהִסְתַּכֵּל הִסְתַּכְּלוּת בְּהִירָה בְּגֵאוּת ד’
חלק זה במאמר לקוח מתוך פנקסי הראי”ה (ז – קובץ מתקופת יפו-שווייץ – נספח למציאות קטן / כד), בביאורנו זה נצטט חלק מן הפסקאות מן המאמר המקורי כדי להבין לעומק את דברי הראי”ה. במוקד תפיסתו של הראי”ה בפסקה זו עומד מושג יסוד בעל חשיבות מכרעת: “גאות השם”. בניגוד להבנה השטחית של המילה כגאווה או יוהרה (כמידה אנושית מגונה), השימוש כאן שואב מהתופעה הקוסמית של גאות ושפל. הגאות היא כוח אדיר שנובע מעומק הים, דוחף מלמטה ומציף את הכול כלפי מעלה. במישור התיאולוגי, גאות השם מסמלת את השלמות האלוקית שצפה, עולה ונובעת מתוך המציאות עצמה, ולא ישות חיצונית המולבשת על המציאות וכופה את חוקיה מבחוץ.
האידיאלים האלוהיים – הצדק, האמת, האחדות והחסד – מתפרצים מתוך כוחות החיים, מתוך השאיפות האידיאליות העמוקות ביותר הטמונות באנושות, בנפש האדם ובבריאה כולה. המחבר מדגיש כי הצרות הרוחניות העמוקות ביותר של האדם המודרני, כגון ניהיליזם, תוגה, קוצר רוח וייאוש קיומי, אינן אלא תסמינים פסיכולוגיים של ניתוק ממקור זה. כאשר האדם נושא מבט מקולקל (“חוסר הדעה להסתכל… בהירה”), ורואה את האלוהות ואת חוקיה כמערכת דכאנית הבאה מבחוץ במנותק מעולמו הפנימי, הוא מאבד את הקשר אל הטוב הפנימי-הטבעי שבו. החמצת המבט על אותה גאות אימננטית היא שמולידה את המועקה והניכור, בעוד שהשבת הפרספקטיבה הנכונה – ההכרה בשלמות האלוהית הנובעת מתוך החיים – מעלימה את הייאוש ומעניקה למציאות משמעות חיובית.
הַהַכְנָעָה מִפְּנֵי הָאֱלֹהוּת, שֶׁהִיא דָּבָר טִבְעִי בְּכָל נִבְרָא, בְּכָל הֲוָיָה שֶׁפְּרָטִיּוּת מִתְגַּלָּה בְּקִרְבָּהּ, לְהִתְבַּטֵּל בִּפְנֵי הַכְּלָלוּת וְקַל-וָחֹמֶר בִּפְנֵי מְקוֹר הַהֲוָיָה שֶׁל הַכְּלָלוּת, שֶׁהוּא חָשׁ בּוֹ עֶלְיוֹנוּת שֶׁל אֵין-קֵץ לְגַבֵּי הַכְּלָלִיּוּת
בפסקה זו הראי”ה מגדיר מחדש את משמעותה של ההכנעה הדתית, ומחלץ אותה מהקונוטציות של שפלות פסיכולוגית מול עריץ שמימי. ההכנעה הראויה איננה התרפסות בפני כוח חיצוני המאיים על האדם, אלא מהלך אונטולוגי טבעי של “התבטלות הפרטיות בפני הכללות”. כלומר, האדם נקרא לשחרר את אחיזתו באגו הצר, באינטרסים המצומצמים ובפרטיותו המבודדת, מתוך הבנה שהוא איבר בתוך מכלול קוסמי אורגני שלם.
יתרה מזאת, מעבר להתבטלות בפני “כללות המציאות” (המכלול הקיומי של היקום), קיימת מדרגה עליונה יותר והיא ההתבטלות בפני “מקור ההוויה של הכללות” – האינסוף האלוהי המקיף וכולל את הכול. זהו ביטוי לתפיסה המיסטית של “אין עוד מלבדו”, שלפיה ההוויה האלוקית היא המציאות האמיתית היחידה, ושורש כל ריבוי התופעות. בעוד שהצדיק העליון חווה ביטול מוחלט גם מול מקור זה, הרי שנקודת העבודה המרכזית עבור רוב בני האדם מתמקדת בהכנעה כלפי הכלליות – כלפי האידיאלים האלוהיים הכלליים הפורצים ועולים מתוך שטף המציאות.
בְּכָל הֲוָיָה שֶׁפְּרָטִיּוּת מִתְגַּלָּה בְּקִרְבָּהּ, לְהִתְבַּטֵּל בִּפְנֵי הַכְּלָלוּת וְקַל-וָחֹמֶר בִּפְנֵי מְקוֹר הַהֲוָיָה שֶׁל הַכְּלָלוּת, שֶׁהוּא חָשׁ בּוֹ עֶלְיוֹנוּת שֶׁל אֵין-קֵץ לְגַבֵּי הַכְּלָלִיּוּת
התוצאה הפסיכולוגית של התבטלות מסוג זה היא פרדוקסלית: השחרור מן האגו אינו מוביל לצמצום העצמי, אלא להעצמתו. מכיוון שהאדם מתבטל אל עבר זרם האידיאלים השוטף את המציאות מתוכה, הוא למעשה מתבטל בפני העצמיות העמוקה והאמיתית ביותר שלו עצמו – בפני הכוח הפנימי, הטוב והמוסר האובייקטיבי הטבועים בנשמתו.
משום כך, פעולה זו חפה לחלוטין מכל צער או דכדוך. התמסרות ליצר הטוב ולקול המצפון הטהור לא יכולה להיחוות כאובדן החרות. להפך, היא נחווית כ”עונג וקוממיות” (זקיפות קומה). האדם מרגיש שהוא מרומם את עצמו, מפגין גבורה פנימית ושליטה עצמית אמיתית: במקום להיגרר אחר תאוות אקראיות ונטיות חיצוניות שרירותיות המנמיכות את קומתו, הוא בוחר במודע ללכת אחר הנטיות הישרות, העמוקות והמוסריות ביותר שברוחו, ובכך הוא מממש את חירותו המהותית.
לֹא צַעַר וְדִכְדּוּךְ יֵשׁ בָּהּ, כִּי-אִם ענֶג וְקוֹמְמִיּוּת, שִׁלְטוֹן וּגְבוּרָה פְּנִימִית מְעֻטֶּרֶת בְּכָל יפִי.
כאשר האלוקות מצטיירת בנפש באופן הזה, ההתבטלות מתרחשת לא כקונפליקט מיוסר אלא כהסכמה עמוקה מ”כל זוויות הנשמה”. האדם, המעוניין לחיות חיים של משמעות ומוסר, מוותר מרצון על האינטרסים האגואיסטיים והפרטיים שלו לטובת המרחב הכללי, לטובת כוחות החיים ולטובת הזולת. מכיוון שהכלליות הזו קיימת בתוכו פנימה כצלם אלוהים, ביטול הפרטיות אינו שלילת העצמי אלא חשיפת שכבת-עומק רחבה וטהורה יותר של הווייתו.
פרק ב. הפתולוגיה של הדת – אליליות דמיונית ומפלצות פחד
אבל כשעל ידי קוצר הדעה, נחשך אור השכל, וההכרה האלהית נעשית גסה וחשוכה, אז אין גאות אלהים מתגלה בתוך הנפש כ”א שפלות ודמיונות פרואים
הראי”ה מציב דיאגנוזה פסיכו-תיאולוגית חריפה למצבה של הדת הממוסדת שירדה מגדולתה. קלקול זה מתחיל כאשר קוצר הדעה משתלט, ואור השכל והפילוסופיה נכבה בתוך הקהילה הדתית. בהיעדר עיון מעמיק, משתבשת התפיסה האימננטית של גאות אלוהים, ותחתיה מתקבעת תפיסה של אלוהות ככוח טרנסצנדנטי מרוחק, פרסונלי וכופה. התודעה מתרוקנת מן התחושה העילאית של כללות המציאות ההולכת ומתעלה דרך האידיאלים המוסריים, ואת הוואקום ממלאים מנגנונים פסיכולוגיים אפלים: רגשות נחיתות תהומיים (“שפלות”) ו”דמיונות פרועים” אודות שכר, עונש, ושדים מטפיזיים.
המציירים תכונה של איזה מציאות בדויה, מדולדלת וקצופה, מטושטשת ע”י חיבור דמיונות פראיים, שמבהלת את כל מאמין בה, ומדכדכת את רוחו, ועוקרת את הזיו האלהי שבנשמתו.
כאן מנוסחת ביקורת רדיקלית כלפי ההסתכלות האמונית הנפוצה, אשר הראי”ה אינו מהסס להגדירה כילדותית ואלילית. המאמין ההמוני מעצב בעיני רוחו ישות בדויה הנושאת תארים אנתרופומורפיים שליליים – ישות “מדולדלת וקצופה” המתאפיינת בכעס, קפריזיות, ודרישת ציות טוטליטרית. זהו תוצר של דמיון פראי המעצים כוחות כוחניים, אשר תוצאתו הבלתי נמנעת היא שהאדם נמצא בבהלה מתמדת מפני בוראו.
תפיסה דתית זו פועלת בכיוון ההפוך למטרתה המקורית של האמונה: במקום להעצים את כוחות החיים הפנימיים, לעורר השראה ולהגביה את רוח האדם והעולם, היא באה לדכא ולצמצם אותם. הדכדוך הפסיכולוגי הזה מוביל לאסון רוחני: עקירת “זיו האלוהים שבנשמתו”. על מזבח ההכנעה המעוותת מוקרבים חירותו, יצירתיותו ומצפונו של האדם, וזיוו האלוהי הטבעי נרמס.
ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד’ אחד, היא מלה ריקה, שאין הנשמה יודעת ממנה כלום,
לא די בסממנים חיצוניים של חסידות כדי להציל את האדם ממחלה זו. אדם עשוי להתעטף בסמלי דת (כשטריימל או טלית), להתפלל ללא הרף, לדקדק במצוות קלות כבחמורות, ולהצהיר השכם והערב על אמונתו המונוטאיסטית ב”ה’ אחד” – אך אם הבסיס התיאולוגי שלו נשען על חרדה, שפלות והבנה פרימיטיבית של האל כישות חיצונית עריצה, הרי שכל אלו אינם אלא “מילה ריקה”. הנשמה, במקורה האינסופי השואף לגודל ולמוסר, אינה מהדהדת את היראה החיצונית הזו ואינה מזהה בה את בוראה; היא נותרת אטומה ומנוכרת לפרקטיקה דתית הבנויה על יסודות של פחד והקטנה.
וכל עדין רוח מחוייב לכפור במציאות כזאת ובכל המתיחש לשמה וק”ו לשלטונה ונפלאותיה. וזאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחא כשאזלו מים מני ים, ומקור הדעת האלהית חרב בכנסת ישראל, וממילא בכל העולם כולו.
המהלך הלוגי מוביל את הראי”ה להצדקה מפתיעה ונחרצת של הכפירה החילונית. אדם שהוא “עדין רוח” – בעל רגישות מוסרית גבוהה, חוש צדק מפותח ונפש בוגרת – מחוייב (!) מבחינה מוסרית לכפור באלוהות מסוג זה. אי קבלת מרותו של אל דמיוני שמדכא את האדם ומחריד אותו היא אינסטנקט מוסרי בריא, והחילוניות שכופרת בגישות הילדותיות הללו עושה זאת בצדק מוחלט.
המחבר מזהה את הגל העצום של החילון בעת החדשה (“בעיקבתא דמשיחא” – הדורות שלפני הגאולה) כתוצאה ישירה מהתייבשות המקורות העמוקים של האמונה בעם ישראל. “אזלו מים מני ים” מסמל את חורבנה של דעת האלוהים הפילוסופית והמיסטית במהלך שנות הגלות המנוונות. בהיעדר העמקה אמיתית אל היחס הנכון שבין אל, אדם ועולם, לא נותרה לחברה ברירה אלא לייצר תנועת נגד שתנקה את הלוח החלק באמצעות כפירה.
מי יוכל להיות נכנע למפלצת פחותה שדמיון חלש וחולה מציירו. אוי לנו על שד משדי כזה.
משפט זה מהווה את אחד מרגעי השיא הרטוריים והנועזים ביותר בספרות הרב קוק. הראי”ה קורא למושג האלוהים השגור בפי ההמון – ולו יהיה זה ההמון הדתי – “מפלצת פחותה” ו”שד משדיי”. האדם הדתי, בעל ה”דמיון החלש והחולה”, ברא צלמית קונספטואלית איומה ונוראה, והעמיד אותה על כס המלוכה התיאולוגי. האבסורד של השתעבדות לדמיון פאתולוגי זה מומחש כאן בכל חריפותו. כנגד “שד” זה, הכפירה היא פעולת הצלה של השפיות האנושית וכבודה.
פרק ג. התרופה הסינתטית אל מול העיוורון הכפול
אחת היא התרופה, התעוררות חזקה להרמת דעת אלהים בכל רחבה ועמקה.
אם הבעיה נעוצה במושג אלוהות מעוות, הרי שהפתרון לא ימצא בשום כלי מארסנל הכלים המסורתי השגור. אין טעם בניסיון להוכיח לוגית כי אל כזה אכן קיים (שכן הוכחת קיומה של “מפלצת” רק תרבה ייאוש), ובוודאי שאין להשתמש בנשק ההפחדה של עונשים בעולם הבא. התרופה הבלעדית היא מהפכה אינטלקטואלית-רוחנית: להרים, לפתח ולהעמיק את הבנת המושג “אלוהים” בכל רוחבו ועומקו הפילוסופי והמיסטי. כאשר בני אדם יבינו שהאלוקות היא שורש כל ההרמוניה, האידיאלים, היופי והצדק – נשמת המציאות האמיתית – הם יימשכו אליה באופן אינסטינקטיבי, מתוך צמא טבעי ורצון לדבקות.
טפשות היא לנער את השכל מן הנטיה אל הנסתר שבמעמקי הנשמה, שאי אפשר מבלעדם להכיר כל נשגב, כל מה שהוא למעלה בחיים ובהויה מהחושים המטומטמים שלנו שנאטמו מרוב טומאה וצרה, כשם שאולת וחולשה היא להסיח דעת ולסגור עין מהגלוי, מהיופי והעז שבחיי המציאות המוחשית.
בנקודה זו מציג הראי”ה עמדה סינתטית המבקרת באחת הן את החילוניות והן את החרדיות המסתגרת. מצד אחד, הוא פונה לאותם חילונים מטריאליסטים המשליכים מאחורי גוום כל זיקה לטרנסצנדנטי או לנסתר. נטיית האדם לקודש, למסתורין ולשלמות מוחלטת היא עובדה פסיכולוגית וקיומית בל תמחה. “ניעור השכל” מנטייה זו, תוך הסתמכות עיוורת אך ורק על “החושים המטומטמים” (האטומים והמוגבלים שאינם קולטים את רבדי העומק של ההוויה), מוגדר כטיפשות והתעלמות מהותית מן המבנה השלם של נפש האדם.
מצד שני, באופן מקביל וסימטרי, מופנית הביקורת כלפי העולם הדתי-הגלותי, שאימץ אורח חיים של בריחה מן העולם. התנהלות זו, המבקשת “לסגור עין מהגלוי” – להתעלם מן המדע, מהטבע, מהאמנות, ומה”יופי והעוז שבחיי המציאות המוחשית” – מוגדרת גם היא כאיוולת וחולשה עצומה. התעלמות מהעולם הממשי כמוה ככפירה בהתגלות האלוהית דרך הטבע וההיסטוריה.
הדרך השלמה היא מיזוג הקצוות: הכרת היופי, העוז והתפארת של המציאות המוחשית (ההישגים האנושיים, המדעים והאמנות), מתוך ראייתם כנובעים ממקור עליון, נשגב ואלוהי, שהוא הוא נשמת המציאות הפועמת בכול.
גאות ד’ כשהיא מתפתחת בקרב הנשמה המכרת ע”פ כל דרכיה, היא מרצה את החיים בשיעבודם הטבעי, היא ממלאתם נחת בכריעת ברך לפני המרומם והנשגב באמת, היא ממלאתם חיים לפי אותה המדה שהפרט מכיר את גודל הכלל והדר מקורו,
כאשר האדם תופס את אלוהים לא כישות, אלא כדבר אימננטי למציאות (כלומר הכרה בשלמות האלוקית שבאה מתוך הנשמה ומכל רחבי המציאות), הקונפליקט בין האדם לחובה מתמוסס. האדם מכיר בכך שהוא חלק מרצון קוסמי לשלמות וטוב, מה שמביא ל”ריצוי החיים משיעבודם הטבעי”. קיים שעבוד, אך אין זה שעבוד חיצוני ומנוכר הכופה עצמו על האדם, אלא שעבוד טבעי שבו האדם מתמסר מרצון לחלקים היפים והמוסריים ביותר שבו (צדק, יושר, הרמוניה, חסד).
זהו תהליך שנעשה בהנאה, מתוך הבנה שהוא תורם לשגשוג האנושות ושגשוגו שלו. האדם משעבד את רובדי הנפש הנמוכים, הפרטיים והאגואיסטיים, תחת שרביטם של רובדי הנפש העליונים, הכלליים. כריעת הברך נעשית כאן “מתוך נחת” – כהודאה טבעית לגודל ההדר של המקור, ולא כאקט של השפלה מבוהלת. חיים שלמים ניצבים בפרספקטיבה שבה הפרט מכיר כי הוא אינו אי בודד, אלא רכיב בזרם עצום של משמעות ואחדות. הוא נכון להקריב את ממונו, מאמציו ואף את חייו למען קידום האידיאלים הללו במציאות, לא מחמת כפייה אלא מתוך חדווה וחיבור אקסטטי לשטף הפועם בעולם.
וכל העז וההוד שבמחזות המציאות הולך ומתעלה, מתכלל ומתאדר, ע”י הקטנתה של הנשמה לפני יוצרה. ההקטנה הטבעית הזאת היא מצמיחה גדלות אדירה, שלטון של הוד מלכות ונהורא מעליא, המשחקת בכל עת בעונג עדנת מציאותה, ועליזה בחלקה ההולך ומתרחב, הולך ומתגדל עד אין חקר, עד אין קץ, עד תאות גבעות עולם
בפרדוקס רוחני זה, דווקא הקטנת הנשמה לפני יוצרה מובילה ל”גדלות אדירה”. אולם עלינו לדייק בהבנת ההקטנה: זו אינה הקטנה של צלם האדם, אלא צמצום של התביעות האגואיסטיות, הרכושניות והצרות של הפרט, לטובת מילוי ייעודו כנציג של האידיאלים האלוהיים הכלליים בתוך המציאות.
כאשר היחיד הופך לצינור של מגמות כלל-אנושיות ואלוהיות, הוא שותף לעיצוב המציאות בקנה מידה היסטורי. משמעות הדבר ברמה הלאומית היא עיצוב תפקידו של עם ישראל: שאיפה להקים אומה ענקית, מלאה בעוצמות מדיניות, חברתיות וחומריות, אשר תכליתה להוביל את האידיאלים של צדק ומשפט אלקיים בעולם כולו. חזון לאומי-מוסרי זה, למרות הכפיפות המהותית שלו לערכים עליונים, מתבטא בהמון עוצמה אנושית עליזה והתרחבות בלתי פוסקת אל מעבר לאופק המצומצם (“עד אין חקר עד אין קץ”).
פרק ד. רוח הסערה ותחיית העצמות התיאולוגיות
הקבורים בקברי החלחלה של האלהיות הדמיונית החולנית, אינם רוצים לזוז מקברותיהם, עד שיבא רוח חזק מארבע רוחות ובסערתו יקימם בעל כרחם וידעתם כי אני ד’ בפתחי את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל
בפסקה זו של פנקסי הראי”ה נעשה שימוש הרמנויטי בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, תוך יישומו על ההיסטוריה של הרעיונות. הראי”ה חוזר ומבקר בחריפות את הדתיות הקטנה, אותה הוא מגדיר כ”דמיונית וחולנית”. אותם מאמינים תקועים ב”קבר רוחני” – תפיסות תיאולוגיות סגורות, פחדניות ומעוותות. הבעיה המחריפה היא שאנשים השרויים בתרדמת דוגמטית זו “אינם רוצים לזוז מקברותיהם”; מנגנוני ההגנה והשמרנות מקבעים אותם בבורותם, והם סבורים שזהו רצון האלוהים.
המזור לא יגיע מתוך התפתחות פנימית שקטה, אלא נדרשת שבירה הרסנית מבחוץ – “רוח חזק מארבע רוחות בסערתו”. זוהי הכפירה המודרנית, החילוניות, תנועת ההשכלה והציונות הפוליטית. הכפירה הופכת לכלי שרת בידי ההשגחה העליונה, משמשת כסערה המנערת את החברה ממסורותיה הניווניות. היא מקימה את העצמות הרוחניות לתחייה “בעל כורחם”. המרד באלוהים הישן הוא תנאי מוקדם לבניין אמוני מחודש, המסוגל להתאים להתעוררות ההיסטורית ולשיבת העם אל המרחב הפיזי הממשי (“הבאתי אתכם אל אדמת ישראל”). הגאולה הפיזית תלויה בניקוי האורוות התיאולוגי.
פרק ה. ביקורת הלשון הדוגמטית ודיאלקטיקת הכפירה
כעת נחזור לדון בטקסט כפי שמופיע בספר “אורות” גופו (עמ’ קכ”ו), אשר מרחיב את הביקורת האפיסטמולוגית על מוגבלות השפה הדתית.
הַהִתְיַשְּׁבוּת הַנַּפְשִׁית הַגַּסָּה, עַל-דְּבַר מְצִיאוּת הַתּכֶן הָאֱלֹהִי בְּעֶצֶם הַמִּלִּים וְהָאוֹתִיּוֹת בִּלְבַדָּן, זאת הִיא שֶׁמַּחְפִּירָה אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת, וְהַכְּפִירָה בָּאָה כְּעֵין צְעָקָה מֵעָצְמַת מַכְאוֹבִים לִגְאל אֶת הָאָדָם מִבְּאֵר צָרָה נָכְרִיָּה זוֹ, לְהַעֲלוֹתוֹ מֵחֶשְׁכַת הָאוֹתִיּוֹת וְהַפִּתְגָּמִים לִמְאוֹר הָרַעְיוֹן וְהָרֶגֶשׁ, עַד שֶׁהִיא מוֹצֵאת מָקוֹם לַעֲמד גַּם בְּמֶרְכַּז הַמּוּסָרִיּוּת.
אחת הסכנות החמורות ביותר במבנה הדתי היא הרדוקציה של האינסוף אל תוך השפה, המכונה כאן “התיישבות נפשית גסה”. התהליך מתרחש כאשר במקום להשקיף על האלוהות כשורש הקיום האמיתי והבלתי מוגדר, המתגלה מתוך המציאות כמקור של חיים, אהבה, מוסר ואחדות, בני האדם מעקרים את המהות אל תוך נוסחאות. הם יוצרים שמות, אותיות ותבניות דוגמטיות (כגון שמות הוויות או הגדרות מופשטות לחלוטין), הופכים אותם לישויות עצמאיות, ומשתעבדים להן. “הדבקת התוכן… באותיות בלבדן” פירושה ציות טכני ומנוכר לחוקים משום שכך נקבע על ידי סמכות מקובעת, מבלי לחוות את עוצמת החיים ופעימת המוסר שבליבם.
עבודה דתית פורמליסטית זו מחפירה ומשפילה את האנושיות. היא חוסמת את יכולתה של התודעה ההומניסטית להאזין לאמת הפנימית, לרצון בעשיית צדק וחסד טבעי, כיוון שהיא מתנה את הכל בציות עיוור לאוטוריטה חיצונה. יכול להיות שהתכנים והציוויים הדתיים כשלעצמם מוסריים מאוד, אך אם ביצועם אינו נובע מבחירה ומחיבור פנימי, אלא מתוך שיעבוד, ערכם הרוחני צונח.
לכן, החילוניות והכפירה מגיחות כ”צעקה מעוצמת המחאובים”. זוהי זעקת המרד של האנושות התובעת לעצמה גודל, בגרות ואוטונומיה; האנושות אינה מוכנה עוד שיכפו עליה התנהגויות, והיא מסרבת להיות כלואה ב”חשכת האותיות והפתגמים” שקובעים כוהני הדת. החילוניות תובעת להעלות את הקיום ל”מאור הרעיון והרגש” – אל מקום של הזדהות אמיתית, חוויית משמעות חופשית וחיבור בלתי אמצעי. למרבה הטרגדיה והאירוניה, הניתוק הדתי מהמוסר האוטונומי מוביל למצב שבו דווקא הכפירה החילונית היא זו שמנכסת לעצמה את עטרת המוסר, החירות והצדק החברתי (“היא מוצאת מקום לעמוד במרכז המוסריות”), בעוד הדת נתפסת כעומדת מנגד.
יֵשׁ לַכְּפִירָה זְכוּת-הַקִּיּוּם הָאֲרָעִי, מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה לְעַכֵּל אֶת הַזֻּהֲמָא שֶׁנִּתְדַּבְּקָה בָּאֱמוּנָה מֵאֶפֶס דַּעַת וַעֲבוֹדָה. זוֹהִי כָּל תְּעוּדָתָהּ בַּמְּצִיאוּת – לְהָסִיר אֶת הַצּוּרוֹת הַמְיֻחָדוֹת מֵהַמַּחֲשָׁבָה הַמַּהוּתִית שֶׁל כָּל הַחַיִּים וְשׁרֶשׁ כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת כֻּלָּן.
לנוכח ההידרדרות המתוארת, מעניק הראי”ה לכפירה “זכות קיום ארעי” (זמנית אך הכרחית) ככלי היסטוריוסופי מכוון. תפקידה האנליטי הוא תפקיד של מטאבוליזם (חילוף חומרים) רוחני: עליה “לעכל את הזוהמה” שדבקה במושג האלוהות לאורך הדורות עקב שטחיות ההמון ועצלנות מחשבתית (“אפס דעת ועבודה”).
תעודתה הבלעדית של הכפירה במציאות היא שבירת התבניות – “להסיר את הצורות המיוחדות”. המחשבה הדתית הפופולרית הלבישה את האלוהים בצורות ובהגדרות (אל כועס, אב רחמן, משגיח מעניש, וכו’), בניסיון לגדר את האינסופי (“המחשבה המהותית של כל החיים”). קיבועים אלו הפכו למחסומים אפיסטמולוגיים המונעים מהאדם לפגוש את האינסוף הבוקע מכל ממדי הקיום. הכפירה, בסרבה לאשר את הצורות הללו, קורעת מעל ההוויה את הקיבועים הלשוניים ומנקה את הלוח עבור הבנה פילוסופית עמוקה וחופשית יותר.
כְּשֶׁנִּמְשָׁךְ הַמַּצָּב הַזֶּה מֶשֶׁךְ שֶׁל דּוֹרוֹת מֻכְרַחַת הַכְּפִירָה לָצֵאת בְּצוּרָה תַּרְבּוּתִית לַעֲקר אֶת זֵכֶר אֱלֹהִים וְאֶת כָּל הַמּוֹסָדִים שֶׁל עֲבוֹדַת-אֱלֹהִים, אֲבָל לְאֵיזוֹ עֲקִירָה מְכַוֶּנֶת הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה? לַעֲקִירַת הַסִּיגִים שֶׁהֵם רַק חוֹצְצִים בֵּין הָאָדָם וּבֵין אוֹר אֱלֹהֵי אֱמֶת, וְעַל מַשּׁוּאוֹת הֶחֳרָבוֹת שֶׁהַכְּפִירָה מַחֲרֶבֶת תִּבְנֶה דַּעַת-אֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּבָה אֶת הֵיכָלָהּ.
מגמת החילון אינה מסתכמת בתפיסת עולם של יחידים; כאשר מחלת הדוגמטיות נמשכת דורות, הכפירה לובשת צורה של תנועה תרבותית-היסטורית חובקת כל, שמטרתה הגלויה היא החורבן המוחלט של הדת והריסת הממסד הדתי (“זכר האלוהים”). אך מעבר לאג’נדה הגלויה של התנועות החילוניות, רואה הראי”ה את יד ההשגחה העליונה המנהלת מהלך זה. רצון ה’ מכוון להריסת הדת הממוסדת שירדה מגדולתה!
העקירה, במהותה העמוקה, אינה עקירה של אלוהים עצמו (דבר שאינו אפשרי אונטולוגית), אלא עקירת ה”סיגים” – אותן תפיסות פרימיטיביות וילדותיות אשר התגבשו לחומה החוצצת בין נפש האדם לבין אור אלוהי אמת. האדם הכבול במסגרת היראה החיצונית אינו מסוגל להתפתח, ואם יסטה בקוצו של יוד הוא יוכרז ככופר ויירדף. כדי לחלצו מהמבוי הסתום הזה, נדרשת הריסה טוטאלית. רק על הקרקע המיושרת והריקה (“מוסדות החרבות”) שתותיר אחריה הכפירה, תוכל לקום תשתית חדשה. אמונה בוגרת, רציונלית, ומיסטית-עמוקה, תבנה את היכלה החדש מעל הריסות האמונה הישנה.
כְּדֵי לְטַהֵר אֶת הָאֲוִיר מִזֻּהֲמַת הַחֻצְפָּה וְהָרִשְׁעָה שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה בְּמַהוּת הָאֱלֹהוּת, – הֲצָצָה הַמְבִיאָה לִידֵי עֲבוֹדָה זָרָה, – בָּאָה הַכְּפִירָה הַמֻּחְלֶטֶת, שֶׁגַּם הִיא אֵינָהּ טוֹבָה מֵהָרִאשׁוֹנָה אֲבָל מִתְנַגֶּדֶת לָהּ תַּכְלִית נִגּוּד. מִתּוֹךְ הַהִתְנַגְּשׁוּת שֶׁל שְׁנֵי הַהֲפָכִים הָאֵלֶּה תֵּעָזֵר הָאֱנוֹשִׁיּוּת עֵזֶר גָּדוֹל, לְהִתְקָרֵב לְדַעַת ד’ יְדִיעָה מְאִירָה, הַמְקָרַבְתָּהּ לְאָשְׁרָהּ הַזְּמַנִּי וְהַנִּצְחִי.
במונחים פילוסופיים, היומרה להגדיר את מהות האלוקות מתוארת כאן כ”חוצפה ורשעה”, שכן ניסיון לתחום את האינסופי בתוך קטגוריות אנושיות הוא בבחינת עבודה זרה מושגית. על מנת לטהר את האטמוספירה הרוחנית מהרעלה זו, מופיעה “הכפירה המוחלטת” אשר שוללת כל הגדרה.
חשוב לציין כי המודל אינו מאדיר את הכפירה כפתרון סופי: החילוניות החומרנית, בבוחנה את העולם במנותק מהווייתו האלוהית, “אינה טובה מהראשונה”. היא משאירה את האדם מיותם בתוך עולם מכני קר. אולם היתרון העצום שלה מצוי בדינמיקה הקונפליקטואלית. כיוון שהכפירה מתנגדת “בתכלית הניגוד” לאמונה הפרימיטיבית, ההתנגשות החזיתית ביניהן (כפטיש על גבי סדן) תוליד את הפתרון הגבוה – הידיעה המאירה, אשר מביאה לאדם את האושר האותנטי על ידי שילוב של מוסר חופשי ואמונה בהירה.
פרק ו. האפיסטמולוגיה החדשה – אור, מוסר והאזנה פנימית
בִּמְקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה הַשּׁוֹמֵמָה שֶׁל הַהִתְפָּרְצוּת אֶל מַהוּת הָאֱלֹהוּת תָּבוֹא בְּלִבּוֹ מַחֲשָׁבָה בְּהִירָה שֶׁל הַמּוּסָר הַטָּהוֹר וְהַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, הַמִּתְנוֹצְצִים מֵאוֹר הָאֱלֹהִי וּקְשׁוּרִים תָּמִיד בִּמְקוֹרוֹ, שֶׁהִיא מַתְוָה לָאָדָם אֶת דַּרְכֵי הַחַיִּים וּמַצִּיגָתוֹ בְּאוֹר ד’.
השורות הללו מייצגות את ליבת הפתרון התיאולוגי. כל ניסיון של האדם “להתפרץ אל מהות האלוהות” – כלומר, לנסות ולהבין את הקיום העצמי של האל במנותק מהופעותיו בעולם – נדון מראש לכישלון ומוגדר כמחשבה “שוממה” ועקרה, שכן ממדים אלו מצויים מעבר לכל סף תפיסה אנושי.
האלטרנטיבה היא החלפת העיסוק המהותני בהקשבה לאידיאלים הפועלים במציאות: אל לאדם לנסות לתפוס את מורכבות הטרנסצנדנציה, אלא להאזין לאותו “מוסר טהור וגבורה עליונה”. קולות פנימיים אלו (מצפון, שאיפות הרמוניה, שאיפה לאחדות העולם ולצדק) המפעמים בקרבנו אינם המצאה אנושית מבודדת, אלא ניצוצות אותנטיים המקרינים מתוך “האור האלוהי”, מקור העלום ביותר של ההוויה. ככל שהאדם מתמסר ופועל לאור הקולות הערכיים וההרמוניים הללו, כך הוא מתווה את דרכי חייו ומשכיל למקם את עצמו בתוך “אור השם”. כל המציאות על רבדיה, החל מהדומם וכלה ברוח, היא הופעה של האידיאלים האלוהיים. האדם החי את התודעה הזו חווה את עולמו כשטף אדיר של הופעה אידיאלית שהוא לוקח בה חלק פעיל. ייחודו של עם ישראל הוא בדיוק ביכולת הלאומית להקשיב לאידיאלים הללו בצורה נקייה, ולעצב סביבם חברה ומדינה שלמה.
הָרוּחַ הֶחָזָק יָבוֹא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וְיָקִים בִּסְעָרָתוֹ בְּעַל-כָּרְחָם אֶת הַקְּבוּרִים בְּקִבְרֵי- הַחַלְחָלָה שֶׁל הָאֱלֹהִיּוּת הַדִּמְיוֹנִית הַחוֹלָנִית:
הראי”ה חוזר ומסכם את נחיצות השלב ההרסני. לפני שנוכל לבנות את המודל הגבוה של תודעת “אור השם”, חובה להרים את האנושות מתהומות האליליות. השמרנים הנוטים להיצמד לתפיסות העבר מתוך תחושת ביטחון מזויפת, דומים למתים שאינם רוצים לעזוב את “קברי החלחלה”. ההשגחה שולחת בהם את סערת הכפירה לזעזעם ולהוציאם החוצה בעל כורחם, לשבור את הסטטוס-קוו שמעכב את התפתחות המין האנושי, ולהניח תשתית ערכית מתוקנת עליה תבנה הקומה הלאומית-מדינית של גאולת ישראל.
סיום: סינתזת האמת ושירת ההוויה
יְטַהֵר רוּחַ-הַפְּרָצִים שֶׁל הַכְּפִירָה אֶת כָּל הַסְּחִי שֶׁנִּתְקַבֵּץ בַּשֶּׁטַח הַתַּחְתּוֹן שֶׁל רוּחַ הָאֱמוּנָה, וּמִתּוֹךְ-כָּךְ יְטהֲרוּ הַשָּׁמַיִם וְיֵרָאֶה הָאוֹר הַבָּהִיר שֶׁבִּתְכוּנַת הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא שִׁירַת הָעוֹלָם וֶאֱמֶת הָעוֹלָם.
פסקה פיוטית ורעיונית זו מאגדת את כלל המוטיבים שנדונו. הכפירה מדורגת כאן לא כחורבן סתמי, אלא כ”רוח פרצים”. מונח זה טעון במשמעויות היסטוריות וקבליות עמוקות. פריצה, במובנה ההיסטוריוסופי (כפי שמשתקף במקורות בדמויותיהם של פרץ, רות המואביה ודוד המלך), מסמלת זרימה של כוחות חיים רבי-עוצמה אשר לעיתים קרובות מופיעים בתחילה כשבירה של מסגרות או כעבירה על חוקים ונורמות דתיות קיימות. השבירה הזו – ההתרסה, החילוניות והציונות המעשית – פועלת כרוח סערה כדי לנקות את ה”סחי” (הלכלוך והתפיסות השפלות) שהצטבר ב”שטח התחתון” של הבניין האמוני במהלך הגלות הארוכה.
רק לאחר שפעולת הטיהור תסתיים, וכל הסיגים של היראה החיצונית המדכאת ושל האלוהות-המילולית יסולקו מהתודעה, תוכל גם הקומה העליונה – “רוח השמיים” – להיטהר מהעננים שהסתירוה. התוצאה הסופית של המאבק הדיאלקטי והכאב התודעתי של “ייסורים ממרקים” הנה חשיפת “האור הבהיר שבתכונת האמונה העליונה”. אמונה זו מתעלה מעל הדיכוטומיות הקלאסיות ומאחדת בתוכה שתי ספירות משלימות המאפיינות את ההוויה המודרנית המיוחלת:
- שירת העולם: הממד הרגשי, החווייתי, המיסטי והפיוטי. חיבור הלב בשעבוד טבעי ובהתלהבות אסתטית למקור החיים, מתוך קוממיות ושמחה.
- אמת העולם: הממד הפילוסופי, ההומניסטי, האינטלקטואלי והמדעי, אשר אינו נסוג מפני הרציונליות אלא מאמץ אותה כחלק מהאמת האלוהית הגדולה השוררת בכל מערכות המציאות.
ההשלמה של שני אלו מסמנת את השלמת התהליך: חזרה למקורות החיים והאמונה לא מתוך שפלות קומה ויראת עונש, אלא מתוך אוטונומיה מוסרית, ידע מואר ודעת אלוהים אינסופית.