הַיּוֹם אֲנִי עוֹרֵךְ הַלְוָיָה
לָאֲנִי שֶׁל אֶתְמוֹל,
אֲנִי מַזְמִין אֶת כָּל הָרְגָעִים שֶׁחָלְפוּ
וּמְסַפֵּר לָהֶם עַל עַצְמִי הַצָּעִיר.
הַקֶּבֶר הוּא בְּסַךְ הַכֹּל מַעֲלִית, מֵעֲבָר קָרוֹב לֶעָבָר רָחוֹק,
וְהַשָּׁחֹר שֶׁהוֹלֵךְ וְנִמְחָק מִן הַמַּצֵּבָה הוּא סִמּוּן הַקּוֹמָה.
אֲנִי שׁוֹלֵחַ אֶת הָרְגָעִים שֶׁהָיוּ לִי רָחוֹק רָחוֹק,
לַמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם לֹא יִזְכְּרוּ אוֹתָם יוֹתֵר,
אֲפִלּוּ בַּהִיפְּנוֹזָה אוֹ חֲלוֹם נָדִיר.
וְהַקֶּבֶר הוּא גַּם חֲלָלִית,
וְהִקְדִּישׁ כְּמוֹ סְפִירָה לְאָחוֹר
יתגדל אֶחָד, יתקדש שָׁנִים…
וּבָעוֹלָם הַהוּא הָאֲנָשִׁים קוֹבְרִים אֶת מתיהם אֵלֵינוּ
וְהַנּוֹפְלִים שֶׁלָּהֶם,
אֶצְלֵנוּ הֵם תִּינוֹקוֹת.