- הפרק מציג את ההבחנה בין תפיסה פרסונלית וילדותית של אלוהים לבין התפיסה הבוגרת של הרב קוק, הרואה באלוהים דימוי לאידיאלים המובילים את המציאות.
פרק מבוא שנועד להסביר את היסודות של "דעת אלוהים". הבסיס של תפיסת דעת אלוהים הוא ההבנה שיש שני סוגים של אמונה: אמונה ילדותית ואמונה בוגרת. האמונה הילדותית היא התפיסה השגרתית יותר של המושג, זו שניתן לכנותה "התפיסה הגלותית" או אפילו "התפיסה הנוצרית". זוהי תפיסה פרסונלית הרואה את אלוהים כישות היושבת בשמיים. בצורתה הקיצונית, זוהי תפיסה אלילית ממש, המתארת את אלוהים כבעל גוף, כמעט כמו סבא זקן בשמיים או רוח רפאים. גם בגרסתה המתוחכמת יותר, הרואה באלוהים ישות גדולה, כוח עליון או אישיות המשגיחה עלינו מלמעלה, עדיין נותרים שרידים של תפיסה אלילית וילדותית. בסופו של דבר, היא תופסת את אלוהים כישות בעלת מחשבות, רצונות ותשומת לב, ובכך מבצעת האנשה ומשליכה תפיסות אנושיות על המושג האלוהי. יש פה בעייתיות גדולה מאוד, ולכן, אף על פי שאין זו אלילות מוחלטת, היא עדיין משתייכת לתפיסה הילדותית.
שאיפתו של הרב קוק היא להוציא אותנו מהתפיסה הילדותית ולהראות לנו שיש דרך בוגרת יותר, מתוחכמת, בהירה ורציונלית. דרך זו פותחת בפנינו פתח עמוק ומשוכלל יותר לגישה של אמונה באלוהים ועבודת השם. האמונה הילדותית מסבכת אותנו בשאלות פילוסופיות קשות: איך ניתן לייחס לאלוהים "רצון", דבר המרמז על חיסרון? כיצד ניתן לדבר על מושג שנמצא מעבר לזמן ולמרחב, כאשר לאדם אין כל יכולת לתפוס דבר מחוץ לקטגוריות אנושיות בסיסיות אלו? איך ייתכן שאלוהים "שומע" תפילות ו"מתחרט" על כוונותיו? ומדוע הוא זקוק למעשינו ולמצוותינו? אלו הן רק חלק מהשאלות המורכבות שהתפיסה הילדותית נתקלת בהן.
בנוסף, התפיסה הילדותית עלולה ליצור עולם חיים מנוון. אנו רואים זאת בקבוצות דתיות מסוימות שבהן אנשים נמנעים מעבודה, שירות צבאי או לימודים אקדמיים, ואינם מפתחים את חייהם. לעיתים קרובות, אזורים דתיים סובלים מהזנחה ולכלוך. היחס למציאות, לעולם החומר ולתהליכים המעשיים שהאדם והחברה צריכים לקדם, מתנוון פעמים רבות בעקבות תפיסה אמונית המדגישה יתר על המידה את ההשגחה האלוהית ואת הצדדים הרוחניים, ולא נותנת מספיק מקום לתחום הארצי והתקין. יתרה מזאת, תפיסה זו נוטה לרכז את האדם באינספור טקסים, ריטואלים ומעשים – הנחת תפילין, נטילת לולב, תקיעה בשופר, תפילות קבועות ואיסורים רבים. האדם שוקע במערכת טכנית שאין בה מספיק עבודה פנימית, נפשית ועמוקה, כזו הבונה באדם קומה רוחנית נוספת ומביאה אותו למקום מחובר, שמח וחזק יותר.
אם כן, מהי אותה אמונה בוגרת ומהי תפיסת דעת אלוהים שהרב קוק מבקש לבנות בתודעתנו? התפיסה הבוגרת מבינה שכאשר אנו מדברים על "אלוהים", אין הכוונה לנסות ולצייר דמות ממשית, אלא להבין שמדובר בדימוי, במושג מושאל. זהו מעין משל שאמור לבטא רעיונות שמעבר למושג עצמו. הנמשל של המושג "אלוהים" הוא תפיסה תודעתית רחבה כלפי המציאות כולה. זוהי הבנה שהמציאות מובלת, מנוהלת ועוברת תהליך כלל-יקומי אדיר, המונחה על ידי אידיאלים אלוהיים – כוחות של טוב, יושר, אמת, צדק, חסד ונתינה. לכן, האמונה באלוהים היא משל, דימוי או אם תרצו, "סיפור מדומיין", שנועד לפתח תודעה שלמה ומקיפה כלפי המציאות. כאשר אנו אומרים "אלוהים", אנו משתמשים בדימוי זה כדי לבטא את ההכרה שלנו באותו מרחב אידיאלים, באותו שטף עצום של טוב, חסד וצדק המוביל ומקדם את המציאות.
לפי הרב קוק, לדבר על אמונה באלוהים זה לדבר על תודעה, על תפיסת מציאות והכרה מלאה בתהליך שהמציאות כולה עוברת. זהו זרם של חיות, פעולה והתקדמות שהמציאות נסחפת בו בכל רגע. כתוצאה מכך, המציאות כולה היא מקום הרמוני. אף על פי שאנו נחשפים לאינספור פרטים, אנו יכולים להכיר ולחוש שיש קשר, אחדות וסינרגיה אורגנית המחברת בין כולם. כשם שהחיבור הוא פיזיקלי או כימי, כך הוא גם חיבור מוסרי, ערכי ופנימי, שבו כל הפרטים שותפים למהלך הגדול. בדומה לאומה שיוצאת למלחמה וכל פרטיה נרתמים למשימה הלאומית וחווים חוויה כללית משותפת, כך כל המציאות כולה מחוברת לתהליך כלל-עולמי שנוטה לעבר הטוב, היושר, המוסר, האחדות וההרמוניה. האדם כפרט חש את הדבר הזה, וככל שהוא מתחבר לתהליך זה, כך הוא עצמו הופך שלם יותר ופועל בהתאמה גדולה יותר למהלך הכללי, מה שמוביל להתקדמות בחייו הפרטיים ובמילוי תפקידו בעולם.
אם נסכם עד כה, מהותה של דעת אלוהים היא פיתוח תפיסה הרמונית ואחדותית של המציאות. זוהי תפיסה של "עין טובה" כלפי עצמנו, כלפי הסביבה, כלפי הכוחות הפועלים בנו ובחברה. זוהי ראייה של עצמנו כחלק ממכלול גדול, הרמוני ושלם, הפועל בתוך המרחב האדיר הזה. כל הרעיון הזה מתבטא באותו דימוי, באותו משל ובאותו סמל שאנו קוראים לו "אלוהים". כעת, כאשר אנו ניגשים לעבודת אלוהים, לטקסטים של התורה והאמונה, אנו מנסים לתרגם את המונחים הללו לאותה תפיסה בסיסית של הרב קוק, ולהבין אותם בצורה עמוקה ושלמה יותר.
המהלך האמוני, אם כן, אינו הכרזה על קיומו של אלוהים או שכנוע באמצעות אותות ומופתים. זו גם לא התגלות חד-פעמית. זהו מהלך תודעתי רחב שמטרתו לשנות את אישיותו ומנטליותו של האדם, ואת האופן שבו הוא תופס את עצמו ואת העולם סביבו. זו הסיבה שהיהדות דורשת מהאדם תהליכים רבים ועבודה עמוקה – לא מספיק להכריז על קיומו של אלוהים, אלא נדרש תהליך של שינוי תודעה, הדורש גם ריבוי מעשים.
לדוגמה, כאשר אנו מדברים על תפילה, איננו מנסים לשנות את רצונה של ישות בשמיים, אלא לחבר את עצמנו לאותו תהליך כלל-עולמי של טוב, אחדות, הרמוניה ותיקון. אני מתפלל שערכים אלו – בריאות, ברכה, צדק ומוסר – יופיעו בחיי. בכך אני מתחבר למהלך הכללי. כאשר אני משנה את הרצון והתודעה שלי, ממילא הצדק והברכה חלים בעולם בצורה רחבה יותר. לכן התפילה עוזרת – לא כי מישהו בשמיים שינה את דעתו, אלא כי התודעה שלי השתפרה והתאימה את עצמה למהלך העולמי, וכך כוחות של טוב מופיעים בעולם ביתר שאת.
כאשר אני מדבר על מצוות, אני מנסה להבין, כפי שהרב קוק מסביר בפסקאות רבות, כיצד כל מצווה מבטאת חלק קטן מאותו מהלך עולמי גדול של טוב ויושר. למשל, באיסור בשר בחלב, אני מבין שהבשר מבטא אכזריות, בעוד החלב שהאם מעניקה לצאצאה מבטא חסד. על ידי ההפרדה ביניהם, אני מכוון את עצמי למקום מוסרי גבוה יותר, כצעד בדרך לחזון עתידי של צמחונות. אם אני מקיים מצוות שמיטה, אני מתחבר לרעיון עתידי של שוויון חברתי, שבו הרכוש הפרטי מפונה לטובת הכלל וכל אדם דואג לטובת הכלל. אם אני מדבר על שבת, שבה אנו נחים ממלאכה, אני מתחבר לחזון של שלמות עתידית, שבה המציאות תהיה מתוקנת ולא יהיה צורך במאבקי היום-יום.
כאשר האדם מתייחס ל"השגחה האלוהית", הוא למעשה מתייחס לאותו מהלך של אידיאלים – טוב, יושר, צדק ומוסר – המתקדם במציאות. מהלך זה מהווה השגחה פרטית על כל אדם. כאשר אדם מתחבר למהלך הזה דרך קיום מצוות, תפילה ועבודת המידות, הוא הופך "מושגח" יותר ומחובר יותר לזרם הטוב של המציאות, ומתמלא בברכה. לעומת זאת, כאשר הוא פועל בניגוד לכיוונים אלו, הוא מאבד את החיבור שלו לדרך הנכונה וניזוק מכך. כל המושגים – עבודת האל, השגחת האל, רצון האל – מתנקזים ומקבלים את משמעותם בתוך הרעיון הגדול של דעת אלוהים.
לסיום, אנו מבינים שעיקר עבודת האל הוא עבודת המידות. לא במובן של עוד מעשה חיובי, כמו לעזור לזקנה לחצות את הכביש (שזהו דבר טוב כשלעצמו), אלא במובן העמוק של שינוי התודעה הפנימית ותפיסת המציאות. לפתח עין טובה על המציאות, על עצמי ועל החברה. זהו שינוי תודעתי שבו האדם מתחבר להרמוניה ולאיזון הגדול שהוא חווה במציאות. מתוך שינוי מנטלי עמוק זה, שהוא היסוד לכל, ינבעו גם המעשים הטובים. זהו המוקד של היות אדם מאמין, דתי ושומר תורה ומצוות – שינוי עמוק בתפיסה הרוחנית. מתוך כך, נרחיב בשיעורים הבאים על הרעיון של עבודת המידות במובנה העמוק, וכיצד היא ממלאת את האדם בשמחה, שלווה ושלמות, והופכת את האמונה באלוהים למשהו משמעותי ועמוק בחיים.