הנטייה הטבעית לשלמות אינסופית
בתודעתו של כל אדם קיימת נטייה פנימית עזה ושורשית אל עבר דבר מה גדול, אך עמום ומעורפל. הרב קוק מכנה זאת "גדולת שלמות אינסוף ." כלומר, האדם נכסף לשלמות אינסופית מוחלטת, שגב אינסופי החומק מכל הגדרה או תפיסה שכלית בהירה. זהו מושג מעורפל ורגשי מאוד, אך בד בבד הוא נטוע בעוצמה במעמקי הנפש. השאיפה להגיע לאותה "גדולת שלמות אינסוף" היא אוניברסלית; כל התרבויות בעולם פיתחו מושג כלשהו של "אלוהים", וכל ילד מבין מושג זה באופן אינטואיטיבי, כיוון שהוא טבוע בנפש האנושית הכללית. עם זאת, נטייה טבעית זו דורשת בירור ועידון רב.
התפתחות התפיסה האלוהית – מריבוי לאחדות מופשטת
שלב ראשון: עבודה זרה והגשמה
דווקא בשל עוצמתו של מושג האלוהות, הוא עבר עיוותים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית. בתקופה הקדומה, בני האדם חשו שישנם כוחות נוספים הבאים במגע עם הכוח העליון או יונקים ממנו עוצמה. הם ייחסו לכוחות אלו קיום עצמאי, רצונות ונטיות משל עצמם, בנפרד מאותה "גדולת שלמות אינסוף" .
הדמיון האנושי יצר היררכיה שמימית המקבילה לממלכה ארצית – מלך ושרים בעלי רצון עצמאי, המסוגלים לפעול לעיתים אף בניגוד לרצון הריבון העליון. האדם הקדמון האמין שאפשר לעבוד את השרים הללו, לשכנע אותם ואף לקבל מהם שפע גם כשה"מלך" אינו מעוניין בכך. זוהי תפיסה "פוליטית" ותככנית, הרואה בכוחות השונים כפופים כביכול לשלטון האלוהים, אך בפועל כבעלי יכולת פעולה עצמאית ואינטרסים אישיים, ממש כמו בפוליטיקה האנושית.
שלב שני: המונותאיזם הפרסונלי
בשלב השני מתבססת ההבנה שישנו רק כוח יחיד. אולם, המחשבה עדיין נותרת ילדותית במקצת, תפיסה שטרם השתחררה לחלוטין מהגשמה (אנתרופומורפיזם). בשלב זה, האדם תופס את האל כמי שאפשר "לדבר עמו" והוא "מדבר אליי"; הוא נותן ציוויים, ואני יכול להשפיע עליו. האדם סבור כי הוא מבין את שאיפותיו של האל: האל מגלה את רצונו, והאדם מתפלל ומבקש ממנו דברים, מתוך מחשבה שהאל עשוי לשנות את רצונו בעקבות הבקשה. נוצר מגע פרסונלי (אישי) עם הכוח העליון. אמנם מדרגה זו גבוהה מקודמתה, שכן אין בה פיזור כוחות ושליטה של "שרים" אחרים, אך היא עדיין מגשימה. היא מעמידה את הכוח האינסופי באותו סדר גודל ובאותה פרספקטיבה של הקיום האנושי. תפיסה זו מורידה את האלוהות לממדים אנושיים, ומייצרת מערכת יחסים המבוססת על האנשה וצמצום.
דעת אלוהים' – זיכוך האמונה
על פי הרב קוק, התורה אמנם השתמשה בדימויים אנושיים אלו ("עיני ה'", "יד ה'", "ויחר אפו"), כיוון שזו הייתה המדרגה של עם ישראל באותם דורות, וזו הייתה הדרך היחידה לחבר אותם לקשר עם אותה "גדולת שלמות אינסוף" שמעבר לכל הגדרה. התורה נקטה בלשון זו כהכרח חינוכי – "דיברה תורה כלשון בני אדם" – כדי ליצור גשר ראשוני אל הנשגב.
אולם, יש מקום להסתכלות שכלית ובוגרת יותר, וכאן נכנסת שיטתו של הרב קוק בנושא "דעת אלוהים". מטרתה לשלב את הדעת לתוך האמונה – לזקק ולדייק אותה. הרגש אמנם נשאר ביחס הפרסונלי, בתחושת הקיום של המקור האינסופי, אך השכל נדרש להבין את המקור העמוק יותר ואת משמעותו לחיינו. הרב קוק מציע הסבר מעמיק: האור האלוהי אינו "אישיות" במובן האנושי המצומצם. אין זה מישהו שמנהלים עמו דו-שיח של בן ואב או עבד ומלך במובן הפשטני. האור האלוהי הוא מציאות רחבה הרבה יותר, מקיפה ועל-אישית (טרנסצנדנטית); זוהי השפעה אדירה על העולם שהבינה האנושית אינה מסוגלת להכיל במלואה. לכן, עלינו לנקות את הבנת האלוהות מסממנים פרסונליים מצמצמים. כפי שכותב הרמב"ם ש"אין לו גוף ואין לו דמות הגוף" – כך גם אין לו "דמות נפש" אנושית. אנו נמנעים מלנסות לתפוס אותו כבעל רצון גחמני, אכזבות או שאיפות אנושיות. תפיסה כזו רק מצמצמת את האינסוף, ובסופו של דבר מובילה לפחד, לשיתוק ולצמצום אישיותו של האדם עצמו.
החוויה האמונית הלא פרסונלית
מהי אם כן החוויה האמונית לפי הרב קוק? עם מה אנחנו נפגשים ומה אנחנו מרגישים? הרב קוק תופס את האמונה באלוהים כחוויה שירית כוללת כלפי המציאות כולה, שבתוכה ישנו אור אלוהי רחב, מקיף, הרבה מעבר לגורם רצוני, אישי, בודד ודמוי אדם. היא איננה קבלת עול או קבלה של נתונים עובדתיים מהדורות הקודמים והתבטלות בפניה, אלא חוויה פנימית של מפגש עם היקום שכולל בתוכו כוחות אלוהיים ומלא בהתעצמות פנימית ותסיסת חיים גדולה ועמוקה.
האמונה היא היסחפות במהלך עולמי גדול ולא התבטלות מול ידיעות חיצוניות שמישהו העביר לך ואתה סומך עליו, לפיכך מצין הרב קוק שיש יסוד חיובי אפילו בכפירה באלוהים בדורות האחרונים, בכך שהיא משחררת אותנו מן היחס החיצוני והצר כלפי ישות פרסונלית שהתמסד במשך השנים ומחייבת אותנו להקשבה פנימית, למהלך עולמי רחב שנוגע אלינו.
הסכנה בשיח הפרסונלי
כאמור, האמונה באלוהים איננה קשר עם ישות פרסונלית, אלא חוויה מקיפה שיש לעולם נשמה, שהעולם כולו נדחף על ידי כח גדול, מקיף, של טוב ושלמות, שמופיע כמערך של אידאלים המנהל את העולם. המאמין מכיר בעוצמות היושר, החסד וההרמוניה הדוחפות את המציאות מבפנים והולכות ומתחזקות ממקור נעלם. חווית האמונה היא תחושה שיש שורש למציאות, שהדברים מסודרים, הרמוניים ונדחפים לשלמותם ממקום פנימי להם, מקורי וטבעי. זו חוויה שירית, מופשטת, רחבה, כוללת, הנעדרת שיח אישי ממוקד, אלא התנסות חיים מקיפה שמעוררת ודאות בכך שהכל יונק ממקור נעלם והכל מלא עוצמות חיות, הרמוניה ויושר המבקשים להתגלות.
כל שיח פרסונלי כלפי ישות עליונה רק יקטין את עוצמת החוויה האמונית הכוללת הרחבה והמופשטת שאין לה מיקוד בדמות אחת, אלא במרחב עוצמות עולמי כולל, מקיף, שיש לו מקור שלא ניתן להגדירו במילים ובדימוי פרסונלי אישי. כמו אדם שעומד מול הגלקסיה ומתפעל ממרחבי היקום וחש שהיקום מדבר אליו, בלי אישיות פרסונלית, אלא מרחבי עוצמה אדירים חסרי שם, שמעוררים בו התפעלות ותחושות יושר, הרמוניה וסדר עצומים עם מקור עוצמות עלום שמאחוריהם, שלא ניתן להגדירו בשם ואישיות אלוהית. ישנה כאן היפתחות לעוצמת היקום וגודלו, קבלת רמזים ממעמקי הקיום העולמי שאין להגדירם, וכל שיח אישי עמו רק מקטין את החוויה למשהו נקודתי וחיצוני.
פיתוח רגישות אמונית מתקדמת
בשלב פרימיטיבי יותר של החברה האנושית לקחו את החוויה הזו, את השירה האמונית העדינה והנפלאה הזו, ושיעבדו אותה לחושים הגסים. בנו מפלצת של עריץ עליון שעל כולם לשרת אותו והוא מקנא לכבודו כאחרון הפוליטיקאים; הם לא הבינו את השירה והתוכן העמוק של חווית החיים האמונית ונשארו ברבדים הזולים והשטחיים שלה בלבד. לעומתם, אותה נפש ישראלית רגישה, בעלת דרך ארץ וחווית חיים הרמונית כלפי המציאות, שפוגשת את השלמות האלוהית – את התחושה הבסיסית של "גדולת שלמות אין סוף" – חשה סערת רגשות אדירה, שינוי פנימי אדיר, ומהפך מנטלי שמקדם ומסדר את כל נקודת מבטה על העולם.
ייתכן שיהיו עוד אנשים שיחושו את הקיום האלוהי במציאות. הם ירגישו משהו עמום ומעורפל בנפש, אבל כיוון שנפשם לא התפתחה מספיק, זה לא יזיז אצלם שום נטיה אחדותית כללית עליונה. הם פשוט ידברו על המושג הזה באופן שטחי וגס, בלי אותם הכרות פנימיות עדינות שהוא אמור לחולל בנפשם. הדבר דומה למישהו שהלך לקונצרט נפלא של עשרות נגנים וכאשר יצא ממנו הוא אמר שהיה רעש באולם ונגנים שהתאמצו לשווא. הוא אמנם היה באולם ושמע את המוזיקה, אבל היא לא דיברה אליו; הוא חסר את העדינות לקלוט את העומקים והרעיונות הגנוזים בה.
בתחומים רבים יש טעם טבעי ויש טעם נרכש. ישנם דברים שהאדם חש באופן טבעי את היופי והנעימות שבהם, מאכל מתוק או מוזיקת פופ קליטה מתחברים אלינו באופן טבעי בלא מאמץ, אבל ישנם טעמים נרכשים, שההנאה מהם דורשת לימוד, העמקה, והבחנה בפרטים עדינים ורגשות מופשטים יותר. על פי רוב אומנות מופשטת ורעיונות מורכבים דורשים יותר מאמץ כדי ליהנות ולהתחבר אליהם, לא רק ברמת ההבנה אלא גם ברמת הרגישות המנטלית והעדינות הנפשית שהם דורשים.
הרב קוק דורש מאיתנו ללמוד אמונה במובן הנרכש, ללמוד להאזין לנימים העדינים של הנפש, לקומה העמוקה שהקול האמוני בונה באדם. לשם כך יש לפתח רגישות מוסרית, הקשבה עדינה למגמות מוסריות עמוקות וזכות יותר, כגון החיבור לכלל המציאות, שמחת הנתינה העמוקה, חווית ההרמוניה הפנימית, החוויה של ההתכללות והחיבור למארג רחב ועליון של חיים פנימיים. זה לא דבר שניתן להמחיש בתור דימוי של שליט עריץ המולך עלינו, נדרשת הקשבה, סבלנות ובנייה אמונית לאותם כוחות חיים שפורצים אלינו, אבל דורשים פיתוח של כישרון מוזיקלי-אמוני בוגר ומלא.
שירת האמונה
כאמור, האדם הילדותי רואה ציור מופשט וחושב שיש לפניו קשקוש; האדם הבוגר עומד מול הציור, מתרחק, ומנסה להבין מה הצורות והצבעים אומרים לו, איזו תובנה נוצרת בתוכו מן המבנה המופשט. אדם ילדותי הולך לקונצרט מוזיקה קלאסית ולא מבין מדוע אין מילים וקצב חד; האדם הבוגר מאזין ומנסה לחוש אילו רגשות עולים ואיזה סיפור עדין מסופר באמצעות הצלילים השונים. אדם ילדותי קורא שיר מופשט ולא מבין מה הקשר בין המילים השונות; אדם בוגר מנסה להקשיב לריתמוס, לרגש, למהלך המופשט והמנטלי שהמילים יוצרות בתוכו ומתחבר למסר הנשמתי שהמשורר רצה להעביר.
האמונה היא שירה, כלומר מסרים מופשטים ורחבים יותר ממה שהחושים הראשוניים מעבירים אלינו. המסרים האלו מרמזים לנו על מגמות רחבות, רגשות, מהלכים נשמתיים כוללים שהמציאות כולה עוברת. חלקם צפים למודע האנושי, חלקם נשארים חבויים בעומקי תת-המודע, וחלקם נגלים רק למי שמפתח האזנה פנימית ובוגרת יותר לאותם מרחבי חיים, שחי את עומק המציאות ולא רק את הצד השטחי והנגלה שלה
הקשבה חיצונית ופנימית
הקשב העדין הזה נדרש גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. האדם חווה רגשות, תחושות מוסריות, אידיאלים שונים, חוויית הרמוניה בעולם, חוויה של רצון לתת ולעשות חסד; הוא יכול לפטור זאת בתור גחמה רגעית או דמיון קל, ויכול להאזין עמוק יותר, לנסות להבין מה מקור הרגשות האלו, מה הוביל אליהם, האם יש כאן מסר עמוק מן היקום, האם יש כאן מהלכים רוחניים רחבים יותר שההאזנה העדינה יכולה לקלוט. האדם רואה סביבו עמים, חברות שלמות, קבוצות רחבות שמתנהלות בצורות שונות, חלקן טובות וחלקן רעות, חלקם מחפשים תמיכה הדדית ושיתוף פעולה וחלקם פועלים באכזריות רבה זה לזה. הוא מבחין במגמות שונות בחברה האנושית, בבעלי החיים, בצומח ובדומם, שעובדים ביחד ושמזינים זה את זה. הוא משלב את כל המגמות הללו, את הנטיות הפנימיות שבתוכו, את השירה שעולה מההרמוניה שיש בעולם, את הנטיות הטובות שהוא רואה בחברה האנושית ובטבע כולו, וכל אלו מצטרפים למהלך אחד, למגמה אחת, של דבקות בקודש, של עוצמה מוסרית והרמונית שפועלת מתוך המציאות כל הזמן.
אין מדובר בהוכחה לוגית שאלוהים קיים כי "איך יכול להיות שהעולם המסודר הזה נוצר מעצמו?". זו לא הוכחה לוגית שמסמנת 'וי' וממשיכה לחיים הרגילים; זו חוויית חיים שלמה של קשב אחר ועמוק למציאות. זהו קשר שחי את המפגש עם השפע האלוהי ולא מנסה להוכיח אותו, זו ה"דעת" שהרב קוק מדבר עליה – כלומר הקשר (כמו בפסוק "והאדם ידע את חווה אשתו"). הקשר לקודש איננו מהלך לוגי, הלוגיקה היא חלק מאוד קטן ומוגבל בנפש האנושית; הקשר הוא חוויה שלמה שלא מנסה להוכיח מהו הדבר אלא להקשיב להשפעותיו עליה.
שיא התפיסה האמונית – אין עוד מלבדו
מעל רמת התפיסה המופשטת של אלוהים כמקור הנעלם של המציאות, קיימת רמה נוספת, עמוקה ונעלית יותר, אליה מגיעים הצדיקים ואנשי המעלה ברמת תפיסה עליונה מאוד. במבט זה האדם חש שכל תפיסת המציאות החושית שלו היא אשליה בלבד, המחיצות בין הקודש לחול ובין הבורא לנברא מיטשטשות והולכות. כאן הצדיק מגלה שבאמת הכל מאוחד, הכל שלם והכל מוביל אל הטוב המוחלט. בדרגה זו מבין הצדיק כי המציאות האלוהית והמציאות העולמית אינן שתי ישויות נפרדות המתחברות זו לזו, אלא קיום אחד.
"אִיהוּ וְחַיּוֹהִי חַד, אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד" (תיקוני זוהר) – הוא וחיותו אחד. התפיסה שהעולם "נפרד" מאלוהים היא אשליה של התודעה האנושית המוגבלת, שאינה מסוגלת להכיל את האמת המוחלטת. זהו חידושה הגדול של החסידות במילים "אין עוד מלבדו". לתפיסה זו אין "בעיה" של חיבור בין אלוהים למציאות, כי המציאות כשלעצמה, במנותק מהאלוהות, אינה קיימת כלל. כל מה שנראה לנו כרע או כחסר הוא רק הסתר פנים זמני בתוך האחדות הכוללת.
הרב קוק מכנה את הגישה הזו "אריך אנפין" כלומר גישה עליונה של הצדיק הגמור שמתעלה מעל אשליית החומר האנושית. אבל גישה זו לא מתאימה לאדם הרגיל ועלולה לטשטש בין הרע והטוב, החומרי והרוחני. לכן היא צריכה להיות מולבשת בתוך "זעיר אנפין", בגישה הנמוכה יותר שחשה שיש מציאות עולמית ממשית, אבל מבינה שיש לאותה מציאות מקור רחב ואין סופי שמחיה אותה ומצליחה להתחבר אליו ולהכיר בקיומו הנעלם.
האידיאלים האלוהיים ככוחות המניעים את ההיסטוריה
כיצד פועלת אותה חיות פנימית שבתוך המציאות? הרב קוק מסביר שהכח האלוהי פועל בעולם מבפנים דרך האידיאלים האלוהיים, המחשבות הפנימיות, שמובילות את המציאות. אידיאולוגיות גדולות כגון קפיטליזם, סוציאליזם, אינדיבידואליזם או לאומיות אינן חומר תיאורטי בלבד; הן כוחות אדירים הפועלים במציאות. אלו תנועות רוחניות אקטיביות, המניעות גלגלי כלכלה, מעצבות מבנים חברתיים, מבססות נורמות מוסריות, ודוחפות אומות שלמות ודרכם את מכלול הקיום העולמי, החי הצומח והדומם שילכו ויתעלו – אל עבר תכלית מסוימת. זהו כוח חי ופועל, ולא אות מתה בספר.
המהלך הפנימי המנהל את ההיסטוריה הוא מהלך של איזון דינמי. דווקא המתח והמאבק בין השיטות השונות הם היוצרים את ההתפתחות. שיטה אחת מאזנת את רעותה, בונה אותה ומפרה אותה. מה שנראה כלפי חוץ כ"מלחמה" בין דעות, הוא בעומק העניין תהליך יצירתי שבו הניגודים משלימים זה את זה ליצירת מערך שלם, מורכב וגדול יותר. אמנם בהופעתם החיצונית הזרמים עשויים להתגלות בצורה של "דין", רוע או שבירה, אך בשורשם כולם נועדו לאזן את המציאות ולהובילה אל עבר הרמוניה.
נמצא שהתודעה האנושית איננה אוסף אקראי של רצונות פרטיים של מיליארדי אנשים, אלא ישות אורגנית אחת, מעין "יצור חי" קולקטיבי ורב-עוצמה, בעל חיות וכיוון משל עצמו, המתקיים ומתפתח הרבה מעבר לקיומו הארעי של האדם הבודד. האדם הפרטי הוא רק "תא" בתוך הגוף הגדול הזה, או טיפה בתוך הנהר האדיר הזה שזורם קדימה ללא הרף.
התשובה ככוח המאחד של כלל האידיאלים
כעת נוכל לשוב ולהבין את משמעות האמונה באלוהים לעומקה. הנוכחות של ההארה האלוהית – אותה הוויה נעלמת, סגולית ובלתי מושגת – מעוררת לחיים כוחות פנימיים, אידיאלים וסדרי תודעה מתוקנים. בהשפעת הארה זו, מתעוררת בעולם נטייה כבירה לאחדות, להרמוניה, לצדק וליושר.
במרכז מבנה התודעה העולמי עומד האידיאל הפנימי ביותר – אידיאל התשובה. התשובה איננה רק חרטה על חטא, אלא תנועת נפש עמוקה השואפת לשוב אל המקור, אל אותה שלמות אלוהית, אל אותה "גדולת שלמות אינסוף" נשגבת מבינתנו. הכמיהה לשוב אל המקור היא המנוע הפנימי של כל תנועות התיקון בעולם. אף שאיננו יודעים להגדיר את אותה שלמות, אנו חשים בקרבנו את השאיפה העזה אליה. שאיפה זו מניעה אותנו לסדר את המציאות שסביבנו: את החברה, את החיים, את הקיום הלאומי שלנו – ומתוך כך הקיום האנושי והכלל-עולמי. המטרה היא לכונן מציאות מאורגנת יותר, אחדותית והרמונית, המושתתת על צדק, חסד, נתינה ויושר.
השפעת הקיום האלוהי על הנפש האנושית
הנוכחות של ההארה האלוהית בנפש האנושית היא יסוד קיומי עמוק. אף על פי שהיא מעורפלת ובלתי מובנת, היא מחוללת תהליכים רבי-עוצמה בזרמי התודעה, שסופם להביא את המציאות כולה אל שלמותה. לפיכך, השפעתה של נוכחות זו היא קריטית, יסודית ובלתי ניתנת להחלפה.
הדיבור שלנו על אלוהים הוא למעשה דיבור על עצמנו. השאלה המרכזית היא כיצד הנוכחות של ההארה האלוהית הנעלמת משפיעה עלינו; כיצד היא מניעה אותנו לכונן סדרי חיים ותהליכים מאורגנים, עקביים ומדויקים של הרמוניה, אחדות, צדק, יושר ונתינה. כל אלו מתפתחים כתוצאה מהשאיפה לקרבת אלוהים וכתוצאה מהאור האלוהי הזורח עליהם מבפנים. זוהי הארה עמומה ולא-פרסונלית, אך היא מחוללת תהליכים אדירים ורחבי היקף בעם ישראל ובאנושות כולה.
המצוות כביטוי מעשי לאידיאלים
בתפיסה זו העולם כולו צמא לאלוהים, הבריאה כולה מתפללת, המציאות כולה קוראת בחבלי לידה לעבר השלמות המוחלטת ושואפת להתפתח לעברה. המוסר, היושר, הנתינה, ההרמוניה, האחדות והצדק הם הנימים העדינים והעמוקים שאליהם הכל שואף, גם אם זה לא נראה כך כלפי חוץ, גם אם יש בלבול ומערבולות במהלך הזרימה הזו של נהר החיים. באופן זה מתקבלת האמונה באלוהים כמהלך מסכם, מברר, מאחד ומחבר של כל חוויות הנפש הפנימיות, ללא צורך בשעבוד לישות חיצונית או לחיבור מאולץ לחוקים כפויים. התורה לא נועדה לכפות עלינו מערכת חוקים חיצונית; התורה היא המהלך המסכם שאותו משה רבינו נותן לעם ישראל כדי לעצב ולגבש את ערכי התודעה הישראלית לתוך מבנה יציב שישפיע על המציאות כולה לאורך שנים.
את האמירות המגשימות, כגון "אלוהים מדבר עם הנביאים" או "אלוהים רוצה", יש להבין באופן שכלי ומזוקק יותר כהתעוררות פנימית. אלו הם אותם תהליכים של התעצמות כוחות החיים והתודעה הטבועים בעם ישראל מלכתחילה; זוהי האישיות הישראלית ההולכת ומתעוררת, מתגבשת ומגיעה לאחדות ולהרמוניה. "דבר השם" אינו ציווי חיצוני זר, אלא הקול הפנימי של האידיאלים האלוהיים המתעוררים באומה מתוך המפגש עם הנשגב. פעולה זו אינה חיצונית לאדם ולטבע, אלא אימננטית – היא מעוררת את הכוחות הטבועים בהם לצאת אל הפועל ולגדול לאין סוף. עם ישראל מפתח סדרי חיים מאוזנים המממשים את האידיאלים הפנימיים שלו, ובכך מביא את עצמו ואת העולם כולו לשלמות.
הביטוי 'ויאמר ה' אל משה' – המופיע בהקשר של מצוות כגון ציצית, תפילין או שבת – אינו מתאר קול חיצוני המהדהד בחלל, אלא ביטוי של האידיאלים האלוהיים המתעוררים בתוך כנסת ישראל והחדרתם לתוך חיי המעשה. משה רבנו, כמי שמבטא את פסגת הנשמה הישראלית, קולט את ההתעוררות הפנימית הזו הנובעת מהמפגש עם השלמות המוחלטת. כאשר עם ישראל "שומע" את הדיבור האלוהי, הוא למעשה קשוב לאותם כוחות חיים פנימיים הקוראים לו להתעצם, להתאחד ולכונן סדרי חיים שיממשו אידיאלים אלו בקיום הלאומי, הפוליטי והאישי. זהו "דבר ה'": קול הבוקע מתוך האדם, מתוך זרמי התודעה האנושית, מתוך הערכים הישראליים המתעוררים בעולם.
המחיר והרווחים של התפיסה הבוגרת
במבט ראשון נדמה שאנו "מחמיצים" את הקשר הפרסונלי, האינטימי והפשוט לאותה שלמות אלוהית. אולם, אנו מרוויחים הבנה רחבה ועמוקה הרבה יותר: ההבנה שהאור האלוהי הוא שמנהל את כל מרחב החיים שלנו ואת כל המערכת התודעתית שלנו. דווקא הגישה השכלית, הנראית לכאורה מרוחקת, מכניסה את ההשגחה, הרצון והנוכחות האלוהית לכל רגע, לכל מחשבה ולכל רגש. האל אינו נמצא רק ב"התגלויות" נדירות, אלא הוא התשתית הפנימית העומדת מאחורי כל האידיאלים המניעים את חיינו בכל רגע. הקשר לאלוהות הוא, למעשה, הקשר עם הכוחות האלוהיים הטמונים בתוכנו. אנו חווים תחושה פנימית עמומה של עוצמה אלוהית עמוקה, אך דווקא משום כך איננו מנסים לפתח עמו קשר פרסונלי-אנושי. קשר כזה רק יקטין את האינסוף, יצמצם את תפיסתנו, וימנע מאיתנו לפתח את הכוחות האלוהיים הפנימיים שבנו – שהם-הם התכלית של חוויית האמונה.
החוויה של קרבת אלוהים נועדה לגרום לאדם לפרוח ולצמוח, להביא לידי ביטוי את מכלול כוחות התודעה האנושית. זהו ייעודו של הרגש העמום והעמוק כלפי "גדולת שלמות אינסוף". עלינו להשתמש ברגש זה בתבונה: לא לשקוע בדמיונות, לא להיכנע לתחושת שעבוד, ולא להסתפק ברגשנות של "אב מנחם" שתפקידו לתמוך ולהעניק משענת ברגעי משבר. תחת זאת, עלינו לגשת אל האמונה ממקום בוגר ושכלי, המבין כי יש כאן ייעוד; יש כאן קריאת כיוון עוצמתית המעוררת את הכוחות שבנו להיות גדולים יותר, מאוחדים יותר, שלמים ורגועים יותר. אנו צומחים מתוך הדבר הזה דווקא מבלי להגדיר אותו, ומבלי לדחוק אותו לפינה מגושמת וילדותית המספקת נחמה רגעית אך אינה בונה באמת את התודעה. כך הופכת האמונה מכלי לסיפוק רגשי, למנוע אדיר של תיקון עולם ובניין האישיות.
סיכום
אמונה היא התחושה שיש שורש למציאות, שהדברים מסודרים בהרמוניה ושואפים לשלמותם. זהו חיבור שירי, מופשט ורחב, ללא שיח אישי ממוקד, אלא חוויית חיים המעוררת ודאות בכך שהכל מלא עוצמות חיות השואפות להתגלות. כל ניסיון לשיח אישי "מצמצם" עם אלוהים עלול להקטין את עוצמת החוויה האמונית הכוללת, שאין לה מיקוד בדמות אחת אלא במרחב עוצמות עולמי מקיף.
האדם העומד מול הגלקסיה, מתפעל ממרחבי היקום וחש שהיקום "מדבר" אליו, לא כישות פרסונלית, אלא כמרחבי עוצמה אדירים חסרי שם, המעוררים בו תחושות סדר ויושר עצומים. האמונה היא פתיחות לעוצמת הקיום, קבלת רמזים ממעמקי ההוויה, וחיבור לנשמת המציאות מתוך השראה פנימית ולא מתוך התרפסות.
בתחומים רבים יש "טעם טבעי" ו"טעם נרכש". דברים מסוימים, כמו מאכל מתוק או מוזיקת פופ קליטה, אנו חווים ללא מאמץ. אך ישנם טעמים נרכשים הדורשים לימוד, העמקה ועידון הרגישות הנפשית. הרב קוק דורש מאיתנו ללמוד אמונה כטעם נרכש: לפתח "כישרון מוזיקלי אמוני". עלינו ללמוד להאזין לנימים העדינים של הנפש, לצמצם את רעשי האגואיזם המיידי ולהקשיב למגמות המוסריות הרחבות – לשמחת הנתינה, לחוויית ההרמוניה ולחיבור למארג החיים הכללי.[1]