"את היתרון הרוחני לא יכיר הכלל לעולם, אם ימוד אותו לפי ערך הלמודים והצדדים החנוכיים התוריים הקצובים שבו. להפך, ע"פ משקל זה תהפך הרוחניות למין שמוש מעשי חלוש. הרבנות תערך רק לפי המשטרה הפקידית שהיא ממלאה, וההוראה לפי הערך של הבהמות והעופות, הקדרות והכפות וכל צרכי החיים הקטנים היוצאים בכשרות מתחת ידה, שרק בזה מוצא החוש המעשי ההמוני טעם לחכו. וסוף כל ערכים כאלה ליפול ולרדת מטה מטה, אם לא תקום יד חזקה רוחנית אמיצה להחזיק בם בכלם יחד עם כל המקוריות שלהם, המגביהה את כל הצרכים הרוחניים לרוב גדולתם. זאת תוכל עשות רק ההשפעה האישית היונקת מההויה הרוחנית המלאה שהיא נמשכת מתמציתה הנשארה של סגולת הנבואה. [1]"
הרב קוק מסביר שכדי לפתח עבודת ה' עמוקה יותר, לא מספיק רק להיצמד לגדרי ההלכה (שכמובן הכרחיים בפני עצמם) אלא נדרשת התעוררות של עולם הדמיון והרגש, התפילה, הגישה החסידית הנשמתית, הניגון וההקשבה הפנימית, שבוקעת מלמטה, מרצונות האדם הפנימיים לעבר הקודש, שם חבויים אורות ההשראה האלוקית שמחכים לשוב ולפרוץ בדור שלנו, שצריך להשיב לתחיה את כוחות ההשראה והנבואה.
פעמים רבות האדם שקוע בדתיות "בעלבתית" שחסרה להט דתי, שפועלת מתוך הרגל או קיום נורמות חברתיות שישאירו אותה בתוך החממה של בית הכנסת. זה יתבטא לעיתים בכך שהאדם לא יקפיד על מצוות "קטנות" כמו ברכות או תפילה במניין, או בהקפדה על כל פרטי המצוות, אבל בקיום רפה ומאולץ של "מה חובתי ואעשנה" בלי רגש ורצון פנימי.
בתודעה המודרנית שלנו, שמושפעת מהפילוסופיה והחשיבה הרציונאלית, הלהט הרוחני נמצא בתרדמה, "בת המלך" מעולפת, האדם חי את השגרה הפשוטה ופעמים רבות כלל לא חש שמשהו חסר לו. לעיתים הרצון הפנימי מתעורר על ידי תפילה עמוקה ולעיתים דווקא על ידי המשבר והנפילה. עצם הרגשת החטא, תחושת התסכול, האכזבה, הבלבול, גם הם הארות דקות של הרצון הפנימי, של הנשמה שבפנימיותה צועקת לשלמות והארות רוחניות, רק הדי קולה של הנשמה חודרים אל פני השטח, בדמות התסכול מן החטא והשאיפה לחזור בתשובה.
"צורות שונות מתגלם הקול הנורא הזה. בתכסיסים שונים הולכת נפש האדם הפרטי ונפש הקבוץ האנושי, הכללי או החלקי, ומבקשת דרכים, איך להקשיב את הקול הזה. וגם באלה שהם מתאמצים לברוח מפניו ולהשתיק אותו, אין הבריחה וההשתקה הזאת אלא מגלה ביותר את קשורה הפנימי של הנפש אל אותו הקול האדיר, שאינו פוסק מנהום גם בלבבם ומרדות גם בהם עצמם. אכן לשוא גם כל מאמצי הבריחה ממנו וכל התחבולות להשתקתו, קול ד' לא יפסק, זכרו לא יסוף, לעולם ירעם עליהם בתוכם ובנפשם פנימה, קול ה' בכח, קול ה' בהדר "[2]
היכולת למצוא את האמונה החיה בעלת העוצמות הנבואיות, היא דבר קשה מאוד, פעמים רבות האדם שקוע בתרדמה רוחנית, בקבר של חומריות ובידור זול, הנפש מעולפת ושום זעזוע רוחני פנימי לא חודר לרובד המודע של האדם. אמנם הרב קוק טוען שבעומק נפשו האדם מחפש את הנשגב והנאצל, לכן ישנו בסופו של דבר תסכול וחוסר סיפוק מחיי חומר מוגבלים.
החזרה לעוצמות הרוח דורשת פיתוח של אישיות שקשובה לעצמה, שמסוגלת לחוש את תנועות הרוח הפנימיות שבתוכה, אישיות פחות קשוחה, יותר רכה, שחשה מה מתרחש מסביבה. שפתוחה לעולם הרגש והדמיון, היצירה והאינטואיציה, שלא סוגרת כל דבר בלוגיקה מחושבת, אלא רואה את הפן המיסטי והמרומז שקיים בעולם.
"צריך האדם לתפוש בבירור, מה הוא הדבר הרוחני, הדוחק את לבבו, המעציבו וממהר את חייו, בלא הודעה נפשית מתוכן הסבה של אותה העצבנות והמרירות…העצבון הרוחני הזה הוא הוא החומר של שירת הנשמה, התביעה שהנשמה תובעת את חופשה. היא מתאבקת עם כל הלחצים הלוחצים אותה, היא חפצה חיי דרור, חיים אציליים עליונים, ברורים ובהירים, והיא אינה מוצאה אותם מפני הרתוקות החמריים, שהיא אסורה בהם. וזהו סוד עצבונה. על כן ראוי מאד …לדלות מתוך תהום המחשכים הלזה רב פנינים ורגשות רוממות. כי סוף כל סוף התודעותה של הנשמה אל האדם באיזה אופן שהוא הרי היא בעצמה פנה של גאולה היא, ואור הישועה עומדת להגלות, אחרי הקדרות הזאת. " [3]
כדי להגיע להתעוררות רוחנית כזו, לא מספיק להשתתף פה ושם באירוע מלהיב, אלא צריך שכל האישיות תהיה בנויה באופן מקשיב, צריך לפתח נפש בעלת פתיחות מספיקה כדי לחוש את ההשתוקקות אל הקודש, צריך להאזין באופן מעמיק לתנועות הנפש שצפות מן התת מודע ומפעילות את האדם. אדם שלא מקשיב לזולת, שחי באגו, בקליפות של תדמית או שכלתנות קרה, לא יוכל באמת להקשיב לרוח האמונה הפנימית, כדי להתפלל באופן שמבטא את תהומות הנפש של ההשתוקקות והדבקות אל הנשגב, צריך להיות פתוח גם אל הקשיים וזעזועי הנפש הפנימיים המתרחשים בתוך האדם.
ישנו קטע של ר' נחמן מברסלב שמתחבר לדברי הרב קוק וממחיש אותם:
"וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם נוֹפֵל, חַס וְשָׁלוֹם… לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים וְנוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ …וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ וּכְשֶׁאָדָם נוֹפֵל לְשָׁם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ וְצוֹעֵק אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ תִּקּוּנוֹ כִּי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן"[4]
ר' נחמן מסביר שאחד המחסומים המרכזיים בפתיחות אל הנפש, הוא הצורך להיות כל הזמן חסין, אמיץ, גאה, בלתי שביר ומחוסן. הצמיחה הרוחנית באה דווקא מן היכולת להיות לפעמים גם פגיע, חלש, לחוש את הגעגוע, את הצימאון, לגעת בספק ובשאלה, להיות נוכח גם בחיסרון ובקושי, דווקא מן המקומות האלו, של הספק והקושי, האדם יוצא מן השגרה השוחקת וחש את תנועת הנפש לעבר בוראה.
"שכל זמן שהאדם הוא נרדף מפני זעף הטבע הגס וחשכת המדות הרעות הסובבות אותו איננו מרגיש כ"כ בחטאיו, ולפעמים שאינו מרגישם כלום, והרי הוא צדיק בעיניו, אבל כיון שכחו המוסרי מתעורר מיד נגלה אור הנשמה, וע"י האור נבדקת היא נפשו כולו אצלו, ורואה הוא את כל כתמיה, ולבו דואג בקרבו בחרדה גדולה על מעוט שלמותו ועומק נפילתו. אבל דוקא אז ישים אל לבו, שראיה זו והדאגה הבאה עמה הנה הן הסמנים היותר טובים המבשרים לו ישועת עולמים בתקון הנפש, ויתחזק מאד בזה בד' אלהיו. [5]"
לא לחינם פרקי תהילים רבים עוסקים דווקא בשבר ובקושי של האדם, כיון שקרבת אלוקים נוצרת אצל אדם שיודע להקשיב לקושי, לגעת בצימאון ובצורך הפנימי. הנשמה חשה באופן טבעי שישנה שלמות והרמוניה פנימית אשר דוחפים את המציאות, לכן עצם הצימאון מעורר תשובה, עצם העלאת הספק יכולה לעורר את הנפש לתשובה פנימית, להארה מחודשת. כמו זוג נשוי שהשגרה גורמת לשחיקה של הקשר בניהם ודווקא רגעי משבר וקושי יכולים לפעמים לעורר מחדש כוחות זוגיות מחודשים. המוכנות להאזין פנימה, גם למקומות הספק והשאלה, מזעזעת את הנפש מקיומה השגרתי, מעוררת את הנפש להיפתח לתוך עצמה ומתוך כך להאזין גם לתשובה הפנימית, לאמונה המחודשת שהיא כל כך משתוקקת אליה.
"ואחר הרעש אש, לא באש ה'; ואחר האש, קול דממה דקה. " ביכולת לחוש את הגעגוע, מסתתרת שלמות שאליה מתגעגעים. בהקשבה לקושי, מסתתרת היכולת לשמוע את האמת גדולה שרוצה לפרוץ וחוזרת ונעלמת. זהו סוד התשובה, היכולת להיפתח לעצמך, לחוש גם את הקושי של הקיום האנושי החסר, לשמוע את מסתרי הנפש המשתוקקים לשלמות.
"אין לשער ואין להעריך את גדולת האושר, שצריך האדם לחוש בעצמו, ברב קורת רוח, מתוך אותו הצער העדין המצער אותו בעת אשר רוח הקדושה והטהרה של התשובה חל עליו, בעת שהוא הולך ומשוטט ברעיון הבוער באשר של חרטה גמורה על כל חטאיו ועונותיו ופשעיו, בעת שנשמתו מתרפקת באהבה על הוד הקדושה והשלמות[6]"
הדרך לבנות את קומת האמונה הפנימית, היא ביצירת קשב פנימי, רכות, פתיחות נשמתית, שתאפשר לנפש להתרפק על דודה. כדי להחזיר את עבודת ה' בעלת העוצמה ה"נבואית" לעולם, צריך להחזיר לנפש את הקומות הרגישות והמאזינות שבתוכה, להחיות את עבודת התפילה וההתבודדות שעוזרות לאדם להתכנס ולהקשיב לאינטואציות הפנימיות שלו, לחזק את האמונה שבאה בהתערותא דלתתא, מתוך החיים, מתוך עולם הרגש והחוויה, עולם "נשי" יותר, ששייך לרגש ולא לרציונאל, שמקבל, שמקשיב, שנפתח לתשובות עמומות, לרמזים דקים שבאים לעיתים בהופעות מרשימות של הטבע ולעיתים דווקא בהקשבה לקושי ולגעגוע שרומזים ומחברים את האדם אל הקודש והעצמיות שבו. עולמות אלו נוצרים כאשר האדם פתוח לעצמו ומגיע לקשב פנימי שיכול לחבר את האדם אל האמונה הפנימית שבתוכו.
[1] מאמרי הראיה / חלק א / דרך התחיה
[2] מאמרי הראיה / חלק א / המאור האחד / א.
[3] אורות הקודש / חלק א / עמוד קצז / עצב הגאולה הנשמתית – לא
[4] ליקוטי מוהר"ן תניינא אות י"ב
[5] אורות התשובה / פרק ח – מכאובי החטא ויסורי התשובה ומרפא הארתה / טז
[6] אורות התשובה / פרק טז – שרשי התשובה ופנימיותה. / ג