"הננו מוכרחים להחליט, כי השאיפה לקרבת אלהים ברום עזה רק היא הנה היסוד המרכזי לכל הנטיות, התשוקות והשאיפות של הנפש האנושית כולה ; הן כולן נובעות ממנה ושבות אליה. כן הוא בכלל, בנפש האנושית הכללית, הקבוצית, וכן בפרט בנפש הפרטית של כל יחיד ויחיד מאישי בני אדם. …מהות עצם החיים שלה, המתגלה לפנינו בתור יסוד אחד כללי בעל גונים שונים, במעטה נטיות, תשוקות ושאיפות שונות אין מספר, שכולן לוקחות איזה חלק מיוחד בחיים, אבל החיים עצמם, החיים כולם, מהות החיים, זהו ולא אחר – ואי אפשר להיות אחר – כי אם יסוד שאיפת קרבת אלהים וכך היא באה ומסמנת את שנויי סגנוני התגלותה ממטה למעלה: מתחתית הנפש הפראית, שזה מעט החלה להרגיש שיש בה איזה רעיון וחפץ, איזו תביעה כל שהיא לחיים מסודרים ואיזה ניצוץ דק וקל של מוסר ושל שירה, כעין גרעין זעיר הנתון בעמקי קליפות רבות, עד שהיא מוצאת את מקום מנוחתה בסגולת עם גדול וקדוש, שבו תוכל כבר להראות במלא קומתה"[1]
הרב קוק מסביר שהתנועה הנפשית של האמונה באה מרבדים עמוקים, תת מודעים, שם פועלת האינטואציה וטביעת העין. רבדים אלו, שמעל להכרה השכלית, הם האנרגיה האמיתית של קיום האדם, הם מקור הכח ומקור הנפילות שלו. קרבת אלוקים איננה ידיעה על ישות עליונה, אלא הבזקים של הכרה אינטואיטיבית שישנה אחדות ושלמות גדולה שכוללת את כל ההוויה, שיש בעולם עוד הרבה מעבר למה שאנו נפגשים בהכרה החושית של המציאות. תחושה זו גורמת לאדם לחתור קדימה, לחפש כל הזמן יותר שלמות, יותר חיות, יותר מלאות פנימית.
"אִי-אֶפְשָׁר לִמְצא מַעֲמָד מְבֻסָּס לָרוּחַ כִּי-אִם בָּאֲוִיר הָאֱלֹהִי… אִם מְעַט פָּחוֹת מִגְּדֻלָּה זוֹ יְבַקֵּשׁ לוֹ הָאָדָם הֲרֵי הוּא מִיָּד טָרוּף כִּסְפִינָה הַמְטרֶפֶת בַּיָּם. גַּלִּים סוֹעֲרִים מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה יַדְרִיכוּהוּ תָּמִיד מְנוּחָה, מִגַּל אֶל גַּל יֻטַּל וְלֹא יָדַע שָׁלֵו. אִם יוּכַל לִשְׁקעַ בְּאֵיזֶה רֶפֶשׁ עֲבֵה שֶׁל גַּסּוּת הָרוּחַ וַעֲבִיּוּת הַהַרְגָּשָׁה, יִצְלַח לוֹ לְמַעֵט אֶת אוֹר-חַיָּיו לְאֵיזֶה מֶשֶׁךְ-זְמַן, עַד שֶׁבְּקִרְבּוֹ יְדַמֶּה שֶׁכְּבָר מָצָא מָנוֹחַ. אֲבָל לֹא יֶאֶרְכוּ הַיָּמִים, הָרוּחַ יֵחָלֵץ מִמִּסְגְּרוֹתָיו וְהַטֵּרוּף הַקַּלְעִי יָחֵל אֶת פָּעֳלוֹ בְּכָל תּקֶף. "[2]
הנפש האנושי חשה את עוצמת החיים ודורשת מן האדם גודל, עומק ומשמעות רחבים, שהשכל המדעי לבדו לא יכול לספק לה. ללא תודעה אמונית, ללא חיבור לנשגב, לתהומות הנפש ולסיפוק רוחני עמוק, שורר בעולם יאוש. החיים הופכים להיות קליפה של חומריות ללא תקווה לחיבור רוחני, להשראה, עולם נראה כדבר שמתגלגל לאיטו וכל מה שנשאר לאדם זה תאוותיו וכשלונותיו. אדם שחי רק את החומריות, יגרר בסופו של דבר לאכזבה ותסכול מהפער בין שאיפות הנשמה הגבוהות והצורך בסיפוק רוחני שימלא אותה, לבין העולם השפל בו הוא חי. בת המלך לעולם תחוש געגוע לארמון שאליו היא שייכת.
"מהתפרצות האורה הרוחנית ההויתית מחוגה על אדמה בלתי מעובדה בא הצד העכור של האליליות, ועל כן הביאה לידי דמיונות כוזבים ויצרי לב רעים למאד. "[3] "העולם נוצר מתוך תוהו ובוהו, הקליפה קדמה לפרי, החומריות והגסות הקדימה לבא…ובעולם הפנימי…והאמוני, גם שם הדבר נוהג כן, קדימת הקליפה לפרי. העזות, המרוצה, השטיפה החזקה, מתבצרת במקום נמוך ומזוהם… בזוהמתה של עבודה זרה גודל רוח האמונה בכל פראותו וגסותו, ברתיחתו וכח סוסיותו, בשריפת בנים ובנות, באדיקות עורת, בשיקוע של כל תועבה וכל תאוה גסה ועמוקה הושרשה. ומתוך הזבלים הסרוחים הללו, צמח האמונה עלה, יצא הבנין מתוך התוהו…מצא מקומו בסגולת עמים של כנסת ישראל, בגוי קדוש שומר אמונים."[4]
האדם בעולם הקדום מאס בחומריות ושאף לחוש בעוצמת האמונה, אבל הוא נסחף להשראה פנימית באופן ילדותי ומוחשי, הוא פיתח דמיונות על כוחות שונים שצריך להשתעבד אליהם והשתמש באותה בצדדים החייתיים והפראיים של הנטיה האמונית, עם שחיתות מוסרית ומינית עצומה. העולם האלילי הכיר באופן ילדותי את הגודל של המציאות, הוא חש באינטואיציה שמדובר פה בהופעה אלוקית אדירה, אבל ההכרה הזו גם הפילה אותו לפחד עצום, לנסיונות להגן עצמו על ידי אלילים, שדים, רוחות, השבעות וקמעות , הקרבת ילדים ופציעת הגוף. זה היה עולם שטוף בתאוות גסות משולבות בתחושת השראה עליונה. ההשראה הרוחנית הופיעה באופן מבולבל ומלא יצרים, תוך כדי הרס של מוסר ומבני התרבות השכליים שאמורים לאזן אותה.
"בבית שני. כשראו חכמינו את תוקף היצר הרע. בטלוהו ליצרא דעבודה זרה, את התשוקה הטבעית הזאת לתוכן אמוני הפסיקו ממהלכה הבריא. … ועם בהירות הקודש שנפסקה. חדלה אז גם נבואה מישראל מדלדול רוחני זה יצא שורש פורה ראש ולענה. והאפיקורסות התחילה לבצבץ עד אז לא היה לה שום מקום בחיים. לפי שתכן האפיקורסות הוא הסתלקות האדם מחבור של קדושה. מהתקשרות אלקית רק אחרי שבטלוהו ליצרא דעבודה זרה. כלומר שהחלישו את כח האמונה הטבעי. התחילה האפשרות של המחשבה הגרועה, של הסתלקות מוחלטת מאלוהות"
השבר של האלילות, אשר הוריד את העולם לשחיתות ושלהוב רוחני מוגזם, יצר תנועת נגד של התרחקות מכל אקסטזה אלילית ומאיסה בכל דמיון רוחני. הפילוסופיה היוונית עלתה , תפיסות אריסטו המדעיות, שראו בעולם גורם קדום ששום דבר לא משתנה בו, העצימו את שלטון השכל. אבל גם הצד הזה הופיע באופן מוגזם והחלה להתעורר תנועה שכלתנית קיצונית אשר טוענת שאין כלל עולם רוחני עמוק, תפיסה שמנסה להתכחש לאינטואיציה האנושית הבסיסית שחשה את מרחבי הרוח הגדולים שמעבר למה שנראה לעין.
כחלק מהתהליך הדיאלקטי של ההתרחקות מעולם הדמיון האלילי ואיזונו על ידי כוחות שכליים וחוקי מדע וסדר, גם בעם ישראל התפתחה ההלכה של בית שני שמיעטה את הלהט הרוחני והכניסה את עבודת ה' למסגרת זמנים, חוקים וכללים, שאמנם ייצבה את המוסריות ויישוב הדעת הרוחני בקרב האומה, אבל מיעטה את ההזרמה הנשמתית והלהט הרוחני שהיה גועש ופעיל בתקופה האלילית. הנבואה החלה להעלם והחכמה תפסה את מקומה.
התפיסות המדעיות השתלטו גם על תפיסת האמונה. כגון הדתיות הרציונאלית של רס"ג, רמב"ם, ורבינו בחיי, שהתפתחה מאוד בימי הביניים ושאפה להוכחות שכליות של האמונה ונכונות התורה, רעיונות אלו מהווים את לב האמונה עד ימינו, אמנם היחיד שהדגיש כיוון אחר היה ריה"ל, שהיה משורר וביסס את האמונה על העניין האלוהי והכרות פנימיות יותר.
כך המשיך העולם לאורך מאות שנים בימי הביניים, לעבוד את ה' מתוך "אידאה דתית", בדגש על עבודת עבד ללא חיבור פנימי , מתוך תפיסות מדעיות שהלכו והתגברו, תוך שהם מרחיקים את האדם מעולמות של דמיון, להט רוחני ורגש מיסטי. עד לעת החדשה שבה צריכה המטוטלת לחזור בחזרה, האנושות מרגישה שברצונה לחזור אל עוצמות הרוח והאמונה של הדבקות האלוהית. מתעורר הרצון להגברת כוחות החיים והיפתחות לעולמות הנשגב והנעלם שהנפש צמאה להם באופן טבעי. מגמה זו מתגלה בשלב ראשון כתחיה תרבותית שהתרחשה בתקופת הרנסנס , עם תחיתה של האומנות, השירה והיופי. אבל מגמה זו צריכה להביא את האנושות להופעת הנסתר שבמציאות, דווקא על ידי חוש האמונה והנבואה שבעם ישראל.
"יצרא דעבודה-זרה הולך ונעקר. ומהלך עקורו האיטי נוטל חלקים מהדר-החיים…וזהו החלק של מלחמת-ד' אשר לישראל… היא הבאת השלום המוחלט, שאין עמו צרך ליצרא דעבודה-זרה גם לשם תגברת החיים, כי יוכשרו הכל לקבל את עז-החיים בטהרתו החיובית,"[5] [6]
תפקידו של עם ישראל להחזיר את האמונה החיה לאנושות באופן מתוקן ומבורר, אשר יחיל את העוצמות של המפגש הישיר עם המציאות כמו בתקופות האליליות מצד אחד, אבל יהיה מנוקה מדמיונות ותאוות מצד שני. לשם כך יש להתנקות מהגדרות האלוהות הפילוסופיות שהרחיקו את האמונה מן החיים, לפתח דעת אלוהים נכונה אשר מתחברת לעוצמות הרוח, המיסטיקה והדמיון, אך לא נסחפת להשתוללות אלילית דמיונית כתוצאה מכך.
"החסידות יצאה גם היא מתוך התביעה של ההזרמה הנפשית אשר נרדמה…הדבר הזה הורגש מצד האישיות הגדולה של אבות החסידות, שההזרמה הנפשית האלהית היתה חיה בקרבה. אבל צורתה היתה בלתי למודית כל צרכה, ולא יכלה איפוא להתבסס יפה ע"י חנוך מודרג מסומן בסימנים תוריים קצובים, המגדירים אותו ועושים מעקה לאור המתרחב שלא יפול החוצה ולא תרבה המכשלה. "[7]
רעיונות אלו נותנים הסבר למתח בין שתי שיטות מרכזיות ביהדות, שדיברו על היחס בין האדם לאלוהים, החסידות והמתנגדים. שיטת החסידות שרואה באלוהות גורם אימננטי, כלומר שהמציאות עצמה היא אשליה ובעצם הכל אלוהות מוחלטת, שיטת הגר"א המסורתית לעומתה, רואה באל גורם חיצוני, טרנסנדנטי, שנמצא מחוץ לעולם ועלינו לעבוד אותו.
הרב קוק טוען שהיכולת להגיע לאיזון הנכון ביחס לאלוהים הוא בדיוק השילוב של שתי השיטות: הגישה ה"חסידית" קרובה יותר לעולם ה"אלילי" שחש את האלוקי והעוצמתי שבטבע, אבל עלולה להביא לדמיונות ועזיבת המוסר, הגישה ה"מתנגדית" מאזנת את החסידות, שלא תיכנס לדמיונות של קדושה ללא גבול, טוענת שהאל רחוק מן האדם ומעמידה דרישות לתיקון מוסרי ועידון נפשי כדי לקלוט את כוחות האל העליונים.
הבעל שם טוב ראה את מרכז עבודת ה' בהשראה הרוחנית, בתפילה מרוממת ובלב טהור, לא משנה כמה האדם למדן או מדקדק בקלה כבחמורה. הגר"א לעומתו, העדיף את הגישה המסורתית שבה האדם עומד בנפרד מן האל ומחוייב לחוקי המוסר האלוהי כעבד המחוייב לחוקי המלך, מרכז עבודת ה' הוא היכולת של האדם לכבוש את כוחותיו ולשעבד את עצמו לחוקי התורה , תוך שהוא מצמצם מאוד את מקומה של ההקשבה פנימית וההשראה מיסטית.
"הדורות הבאים היו יכולים לאבד את הטובה החיה הזאת (של ההזרמה הנפשית של החסידות) ולהפכה לרועץ, לולי שנתמרקה ביסורים ע"י תבערת ההתנגדות מהזיו היותר עליון של נקודת הנשמה הישראלית במובן הלמוד והחנוך המעשי, שאמנם כפל בקרבו גם את ההזרמה החיה, אבל אצלו היה זה טפל לגבי עיקר. זאת היא הפסיכיקה התורית של הגר"א, שעמדה לשטן נגד הרחבת ההזרמה הנפשית האלהית של הפסיכיקה של הבעש"ט, שלא היתה מבוססה כל צרכה בחנוך הלמודי והיה מקום להתירא שלא תתנכר במשך הימים. "[8]
זרם האמונה האנושי הוא מהלך דינאמי שחלים בו תנועות שונות שמאזנות זו את זה: העולם החל מתנועה אלילית שהגבירה באופן גס ופראי את כח האמונה הפנימי שבאדם, הפילוסופיה באומות וייסוד ההלכה של בית שני בעם ישראל, קמו בכדי לאזן את אותו זרם אמוני מבולבל. כעת עלינו לחזור ולהעיר את כוחות האמונה הרדומים, בכדי להגיע לאותו איזון מדוייק של אמונה טבעית חזקה, שבאה לידי ביטוי באופן מוסרי והרמוני עם שאר כוחות החיים.
[1] מאמרי הראיה / חלק א / א. ("קרבת אלהים" באדם)
[2] אורות / זרעונים / א. צמאון לאל חי
[3] מאמרי הראיה / חלק א / דרך התחיה
[4] שמונה קבצים / קובץ ה / קמז.
[5] אגרות הראיה / כרך ג / תשפד
[6] שמונה קבצים / קובץ ז / קלט.
" עומק הטבע הנפשי הוא טבע האמונה האלהית, תאות הדבקות האלהית ברעיון ובחפץ פנימי, היא תאוה וחמדה עליונה חזקה וגדולה יותר מכל התאות שבעולם, ויסוד שרשה והתפשטותה הפנימית היא בודאי בקדושה, אמנם יצאה לחוץ ונתחללה על-ידי יצרא דעבודה זרה. ולעתיד לבא יואר העולם וכח הטומאה יקלש, אז תתעורר התאוה היסודית תאות הקודש האמונית, ויתברר לכל כי בטהרתה היא נמצאת להתמלא רק באמונת אלהים אמת, ד' אלהי ישראל, וממילא ימלא כל העולם כולו בזה הרעיון וברדיפה זו, לבא אל תוך החידור של החיים אשר בטבעיות הקודש. "
[7] מאמרי הראיה / חלק א / דרך התחיה
[8] מאמרי הראיה / חלק א / דרך התחיה