תפיסת האמונה של הרב קוק קשורה לחוויה רוחנית, שמתוכה להבין באופן עמוק יותר את תפיסת העולם שלו ושיטתו המחשבתית. הרב קוק טוען שיש הכרה עמוקה ורגישה יותר מההכרה הרגילה, שמסוגלת לגלות פנים אחרות שקיימות במציאות, אך בשביל להכיר זאת יש לפתח רגישות עמוקה יותר למציאות.
לחוויה הרוחנית, שעליה מדבר הרב קוק, הוא קורא בשם "קרבת אלוקים". ניתן לתאר את החוויה הזו בתור מפגש עם "חיות" פנימית שקיימת במציאות. מתוך חוויה זו נוצרת תחושה שהעולם מכיל חיות ממקור אין סופי, נקודת חיים שאי אפשר להסביר את קיומה שרוחשת בעולם והאדם יכול, על ידי הקשבה רגישה מספיק, לחוש את קיומה בתוכו וגם במציאות שסביבו.[i][ii]
ננסה לתאר את החוויה הזו באופן מסויים: אם ננתח את המפגש של האדם עם מציאות כלשהי, עוד לפני ההבנה השכלית ואפילו התחושתית שנוצרת לאחר כמה מאיות שניה, נגלה, שקודם כל מתעוררת בו איזו שהיא אקסטזה ראשונית של עצם המפגש, רק לאחר מכן הוא חש בדברים מבוררים כגון צבע, מרקם וכו'. באותם רגעים יש לאדם חוויה שלעולם יש חיות פנימית ממקור נעלם ונערץ, שלמות נשגבה שמעבר למצבנו האנושי. למפגש הראשוני הזה, שמעבר למילים ולתחושות, ניתן לקרוא חוויה של הקודש, שמתעוררת באדם במפגש עם המציאות.[iii]
ניתן לומר שהנשמה נפגשת קודם כל עם הקודש, בחווית החיות הראשונית ואז הגוף ומסך החושים מתרגם את המפגש הזה לישות קונקרטית ומוחשית למולו. כלומר שהמציאות עצמה היא הקודש שמכיל בתוכו גם ערכים ומתחים רוחניים, אלא שהם נגלים לנו בסופו של דבר, מבעד לחושי הגוף, כחפצים ועולם.[iv]
אורות הקודש / חלק ב / עמוד שעד / הכל שוטף ושואף – לד
הרבה יותר עשיר ועז ומלא תוכן ומרץ וישות תכונית
הם כל אחד ואחד מניצוצי החיים
שאנו מביטים עליהם ממרחקים מגבוה….
הכל מלא עושר וגודל,
והכל שואף להתעלות,
להזדכך ולהתרומם.
הכל אומר שירה,
משבח מגדל מרומם ומנשא,
והכל בונה עובד משכלל ומעלה,
שואף להתאחד ולהתארגן.
החיים כלילי יופי וחכמה,
אדירי גבורה והופעה,
מתחילים לא ממקום שכבר יש שם ביטוי של אומר והגיון,
כי אם ממחשכים, אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ.
ודעתנו המשוטטת באחדות כל היצור מוצאה את גאון האדם בכל פנה,
במרומי שחקים ובמעמקי אדמה,
ד' ממית ומחיה, משפיל אף מרומם.
דעת אלוקים
המפגש עם הקודש, חווית השלמות שקיימת במהות המציאות, יוצרת את כל המחשבה הדתית בעולם והיא מקור לשירה ולחיפוש הנשגב אצל האדם. אבל יתכנו שתי תגובות אפשריות לחווית הקודש:
תגובה אחת, של אדם בעל נפש מסוכסכת שרחוקה מתחושת הטוב וההרמוניה, הוא חש שאין קשר בין מצבו הנוכחי כפרט בעולם חסר ומוגבל ובין הקדושה הגדולה הזו, לפיכך נוצר בו תסכול ומתח בלתי נסבל. הוא לא חש סימפטיה והתאמה פנימית בינו לבין אותה שלמות ולכן הוא צריך ליצור לעצמו כל מיני מטפאורות פרסונאליות של דמות האל, שיוכלו לבטא את המפגש הרוחני שהוא חווה בתוכו. המטאפאורות האלו הופכות להיות, עם הזמן, מעין כח עליון עצום ומפלצתי ששולט עליו וצריך להיכנע מפניו. הוא חש שעולמו הפרטי לא קשור באותה שלמות ומתחילות להופיע בו תופעות לא בריאות, כגון נסיון לברוח מן העולם החומרי, או לייצר דת שמקדישה חלק צדדי לאותה שלמות, בנבדל משאר תחומי החיים.
בכל מקרה חייו הממשיים נשארים רחוקים מאותה שלמות ושרויים באפלת החומר והפירוד. הוא לא חש שהמפגש הזה בעורר בו שאיפות שלמות וראיה מחודשת של הטוב שקיים בעולם. הוא ינסה להגדיר אותו בשמות ודימויים שונים ולהבליט את קיומו באין ספור אבחנות, אבל לשווא ינסה האדם להתקרב אל הקודש המסתורי ולעולם לא יצליח להמחיש אותו, זו מחלת נפש שמנסה להבין את הבלתי מובן ולהתקרב לחבוי מכל.
תגובה אחרת של אדם בעל נפש הרמונית יותר, שחש בתוכו איזון שקט, שחש שהעולם מלא בזרמים הרמונים, שיש אחדות פנימית במציאות, גם אם היא לא נראית כלפי חוץ – אדם כזה שנפגש עם הקודש שבמציאות, חש שהידיעה על המקור האין סופי של המציאות מרוממת אותו והוא ניזון מהמפגש עם הקודש, עם עולם מלא חיים בעל מקור אין סופי, ללא צורך בדמיונות מטפאורים של אלוקות פרסונאלית, עצם חווית הקודש גורמת בתוכו שירה והרמוניה עצומים, שאינם צריכים הסבר מוחשי אלא פשוט לשבוע מזיו הקודש המקרין עליו אחדות ושלווה.
האדם בעל הנפש ההרמונית, חש שגם העולם שבו הוא נמצא מהווה שיקוף מסויים של אותה שלמות, הוא מבין שישנם ניצוצות מאותה שלמות בתוך אישיותו ובמרחב שסביבו, ישנה הרמוניה כללית סביבו, שמקורה באותו קודש מסתורי, בצינורות לא ידועים אבל מורגשים וחיים כל העת. המפגש עם הקודש מעורר בו חווית אחדות עם החיים כולם, תסיסה של טוב ושלמות שהיו נסתרים וכעת הם מבהיקים יותר מבעד לאפלת הפירוד החיצונית.
אדם זה לא ישאר בזעזוע הראשוני מן הקודש עצמו (היחס אל העצם) כפי שעשה האדם הראשון, לא יצטרך ליצור דימוי מונוטאיסטי של דמות פרסונאלית, של כח עליון חיצוני אליו, אלא יעמיק באותם תחושות הרמוניה שהקודש מעורר בתוכו ובמרחב החיים שלו. מקור הקודש יהפך להיות מעין זריחה מסתורית שקיומה מחייה את כל זרמי האחדות שסביבו, אבל בה עצמה אין צורך לעסוק, היא קיימת בהוויתה הבלתי מובנת ומחוללת סימפטיה והשראה בלי צורך לעיין בעצם קיומה. דווקא הענווה, ההבנה שהוא לא מבין את מקור הקודש עצמו, מאפשרת לו לחיות לאורו בלי להתעקש על דימויים מגבילים ולחוש את ההשפעות של הקודש הזה על אישיותו, שעורגת אל הקודש ותוך כדי כך מרוממת את מצבה המוסרי ומעדנת את חייה.
הדבר דומה לאדם שנפגש עם גבירה עדינה ואצילת נפש שנמצאת מאחורי פרגוד אשר מבדיל אותה מן ההמון הרחב, אם הוא אדם מאוס ובהמי, הוא לא יבין מה המשמעות של אותה עדינות, כיון שאיננה קיימת בעומק נפשו ויתרשם רק מן ההתלהבות הראשונית ממנה, הוא ינסה לדמיין לעצמו כיצד היא נראית? מה היא אוכלת? יציב לעצמו דמות דמיונית שתתאר לו את גופה ומעשיה או שיתגעגע לחוש בה ללא תקווה.
לעומת זאת, אם האדם שפוגש את אותה גבירה, הוא בעל נפש אצילית ועדינות פנימית, הוא יחוש שכל נימי נפשו שהיו חבויים במהלך השגרה השוחקת, מתרגשים ומתעוררים לתחיה למראה אותה עדינות מלכותית שבנערה, כל הוויתו תצעק אליו הרמוניה ושלמות שקיומה מחולל בו. הוא לא יהיה זקוק לדמות לעצמו כיצד היא נראית, הוא יבין שקיומה של אותה נערה לא נועד כדי לספק את יצריו הגסים, אלא כדי להתחמם לאורה, כדי לעורר בו את אפשרות העדינות והאצילות שכלל לא שיער את קיומם בעולם. הוא לא יקבל את קיומו של הפרגוד, ישמח ביופי נאצל שהיא מעוררת בו ויחוש כיצד זרמי אחדות, עדינות ושלווה מוקרנים אליו מאותם פנים עדינות להפליא, כל שאיפתו תהיה לשכון בחצרותיה ולהתבסם מעצם קיומה, ללא צורך בהבנה בעצמותה הממשית.
כאשר חברה ילדותית נפגשת עם הקודש, הוא לא מעורר את חושם הרוחני הנאצל, לפיכך היא מבטאת את חווית הקודש באל פרסונאלי חיצוני ומרשים, מנתקת את חיי ההווה מחיי הקודש ועוסקת בקודש עצמו שבדמיונה, בלי התעלות של דרכי החיים הסובייקטיבים שלה.
ביהדות, לעומת זאת, מצליחה לנצל את המפגש עם הקודש כדי לעורר את זרמי האצילות הנפשית והמוסר שבנפש, אין צורך לדמיין כיצד נראה עצם הקודש, אלא לחוש כיצד הוא יוצר שאיפת שלמות ואחדות, גם בלי הבנה מהו הקודש עצמו ומה מקורו (תכלית הידיעה שלא נדע), מספיק להתחמם לאורו ולהתבסם מקרבתו, מתוך בניית חיי מוסר ואחדות, מתוך מודעות להרמוניה והאחדות שבעולם, שרק הקודש מסוגל לעורר את הנפש אליהם בכל עוזה.
בין אלילות לכפירה
במאמרו של הרב קוק "לדמות דיוקנו של הרמב"ם", מסביר הרב קוק שהרצון לקרבת אלוקים יכול להכיל בתוכו בעצם שתי תנועות מנוגדות, שהמתח בניהם יוצר תהליכים רוחניים שונים[v]:
תנועה ראשונה היא הרצון לחוש את החוויה של קרבת האלוקים ולהתחבר לנקודת החיות של המציאות, רצון רומנטי לגודל, לרוחניות, להתלהבות של קודש, למפגש מלא עם מקור השלמות הנשגבה, הפאר של המציאות.
תנועה שניה היא רצון ביקורתי לברר ולזכך את אותה חיות רוחנית, להתרחק מדמיונות ורוחניות מנותקת שמובילה לניוון חיי המעשה הממשיים. לעודד הטלת ספק, רציונליות קרה ובוחנת, להתרחק מן החיים ולבחון מבחוץ מה אמיתי ומה דמיוני, לקחת צעד לאחור ולצמצם את עצמנו לדבר הוודאי והמנומק בלבד.
לאורך ההיסטוריה פעלו שתי התנועות האלו בלי איזון ויצרו אלילות מצד אחד, או כפירה ואטימות מצד שני:
כאשר התגבר הרצון לקרבת אלוקית ולחווית החיות הרוחנית ללא בירור וזיכוך, נוצרה אליליות שמנסה לחוש את החויה האלוקית באופן חושני מעורב בדמיון וגסות. האדם חש שאין שום קשר בין חייו ובין אותה שלמות המוקרנת אליו, לכן עליו לבנות מטפאורות דמיוניות שיבטאו אותה, הוא ניסה למצוא את הקודש באופן דמיוני בעצים ובאבנים או בדמות פרסונאלית של האלוהים שניצב מחוץ למציאות.
מצד שני בעקבות הזנחת המוסר ובניית החיים שיצרה האלילות והנצרות, התגברה התנועה השניה, ששואפת לזיכוך של אותה קרבת אלוקים, להתנתק מכל דבר מיסטי שאיננו נוגע לשיפור המציאות, אבל גם היא הפכה לזיכוך מוגזם, שלא מוכן לקבל שום דבר שאיננו מבין. נוצרה כפירה שדורשת להרחיק כל חיות רוחנית ולמחוק את הצדדים הנשגבים והבלתי מובנים מן החיים.
המיוחד ביהדות הוא ההכרה שמצד אחד לעולם לא נוכל לפגוש את הקודש עצמו ולהכיר את מקור החיים, ומצד שני מקור זה בונה בנו כל כך הרבה הרמוניה, אחדות ואיזון, שעצם המודעות אליו היא דבר חיובי, גם אם איננו מובן. כיון שמקבלים את העובדה שלא ניתן להיפגש עם האל, אך ניתן לבנות ניצוצות מאותה שלמות גם בעולם שלנו, מפסיקה גם השאיפה האלילית לשים את נוכחותו בכל מיני מטפאורות של כוחות שונים או דימוי פרסנואלי פסבדו אנושי, שבסופו של דבר מצמצם את נוכחות האל ולא מרומם את האדם.
הייחוד הישראלי הוא היכולת לשים "משקפי שמש" על הבוהק של החיות האלוקית ולברר מה החיות הזו יוצרת בנו, בלי להישאב לאותם דמיונות ודימויים שמנסים "לתפוס" בתוכם את המקור הבלתי מובן ומושג, כפי שעושים האלילות ואפילו הדתות המונוטאיסטיות האחרות. החוויה הרוחנית של החיות האין סופית שמתגלה בעולם, היא כמו אש גדולה שצריך לדעת לצרוך אותה באיזון עדין- מצד אחד להתחמם לאורה ומצד שני לא להיסחף לדימויים ממחישים מזיקים, אלא לברר כיצד מפגש זה מקרב אותנו לחיי צדק ויושר שנובעים מתחושת האחדותיות וההרמוניה שבה.
הכישלון של הדתות האחרות נובע מכך שהן רוצות להכיר באופן מוגזם את מקור החיות הפנימי של המציאות, בלי להסתפק בשלמותו המתנוצצת בעולם, אור חזק זה מסנוור אותם וגורם להם לעסוק בכל מיני דמיונות והמחשות פרסונאליות של האל שיקרבו אותם אליו כביכול, נוצרת דת מבולבלת מלאת סתירות, שעוסקת בעיקר בתפיסה מוחשית של האל בליווי עקרונות מוסריים אקראיים שתפסו פה ושם, החיים עצמם מוזנחים ומלאים שחיתות ויצריות ועיקר המאמץ נלקח לאותם המחשות. [vi]
ביהדות, לעומת זאת, אמנם האדם מקושר וחש את החיות הרוחנית, אבל מקבל את העובדה שמקורה עלום ובלתי נודע, לכן הוא נמנע מהמחשות מיותרות ומרכז את עיקר המאמץ הרוחני שלו בניצוצות שלה במציאות ומתוך כך בהשראה מוסרית ושאיפות שלמות עתידיות שהיא מעוררת בו. הוא שואב את אורו מן המידות האלוקיות שכלולות באור השלם, בונה כלים למוסריות ופיתוח לאומיות תקינה וצודקת, מצוות והגדרות מעשיות, ומנחיל את אותה הארה ושאיפת שלמות ומוסר לבניו לדורי דורות על ידי מעשה המצוות.[vii]
לכפור בכפירה
כאמור, התהליך של הכפירה כיום הוא תוצאה של אותה תנועת נגד לעיסוק המוגזם בעצמות האל והאנשתו שנוצר בדתות השונות ואף ביהדות במשך הגלות, לפיכך היא נובעת בשורשה מרצון חיובי לברר את האור, מטרת הבירור להפסיק את הדמיון האלילי, שמרוב רצון להיפגש עם הקודש עצמו יצר לעצמו מושגים דמיוניים של אל פרסונאלי ומרוחק, שמבטא את הרצון לגעת באותה קדושה עצמית שהנפש מתגעגעת אליה. על ידי בירור זה צריכה האנושות להתנתק לאט לאט מן המטאפורה הפרסונאלית, למפגש מופשט יותר עם הקודש, תוך דגש על חווית האחדות וההרמוניה שנוצרים באדם במפגש זה, בלי צורך לעסוק בהגדרת מקורו.[viii]
לאחר שהכפירה תעשה את תפקידה בזיכוך הדימויים, עלינו לחזור ולחוש בקודש באופן ענוותני ונכון, להיפגש עם החיות האלוקית בעולם, בלי צורך לתפוס בדמיון והמחשות את האל עצמו הבלתי מושג, אלא להתרכז בחווית המפגש שממלאת אותנו בהארה והבזקים רוחניים של מצב מוסרי מתוקן ומבט חיובי והרמוני על המציאות, שמלאה חיות אלוקית בלתי מוגבלת בתוכה. [ix]
תהליך הכפירה המתרחש כיום, שמטרתו זיכוך התפיסה הרוחנית והמפגש עם הקודש, גורר בעקבותיו נזקים נוספים מעבר לכפירה ועזיבת הדת. כדי לבצע ניקוי של אותם המחשות מזיקות, מנסה הכפירה להתרחק מן החיים ולבחון אותם מבחוץ, דבר זה גורר תהליך של הרחקת האדם מן הטבעיות הפשוטה שלו, התרבות כיום מעודד חשיבה מוגזמת וביקורת תמידית של האדם על עצמו, בדרך היא אובדת גם את ספונטניות החיים, התחושה הטבעית והזרימה של האישיות. האדם, פעמים רבות, נכנס לתסבוכת פנימית של מחשבות וביקורת שהופכים אותו ליצור אומלל, מלא חששות ופחדים, ללא ביטחון פשוט ושמחת החיים שאפיינה את התרבות הפשוטה ששררה בעולם לפני המודרנה.
החזרה לאמונה באלוקים, צריכה להיות חלק מתהליך רחב יותר של חזרה לטבעיות החיים, אמון מחודש ברגשות הפשוטים וחווית חיים שאיננה מתוסבכת בתוך עצמה, אלא פשוט חייה את עצמה כפי שהיא, בלי לבדוק ולהסס בביקורת וחשיבה תמידית. האנושות תתעורר מן המודרנה ותתחיל מגמה מאזנת של חזרה אל הטבע והשתוקקות למפגש בלתי אמצעי עם העולם, עם הנפש, עם כוחות של דבקות וקדושה שיבואו במקביל לחיים פשוטים ורגועים יותר, האנושות תבקש להרגיע מעט את המרדף המטורף המתחולל כיום מרגע הקימה לרגע השינה ותבין שאיכות החיים הנפשית חשובה לא פחות מבקורתיות והטלת ספק. אנשים יתנו אמון ומקום רב יותר לזרימת החיים ובסופו של דבר גם לשירת החיים העמוקה ביותר, האמונה.
מקורות נוספים להרחבה:
[i] אורות הקודש / חלק ב / עמוד שלב / שפע החיים – ג
בתוך הדעה והאמונה, הציור והרגש, אשר לאדם, משתפכים הנחלים האדירים של החיים הרוחניים, של ההויה, ההולכת ושופעת, עד שהיא באה בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה, בשני מהלכיה, אל ההויה הנכבדה של אוצר החיים, המגולם בחצוניותו והמצויר בפנימיותו. האדם, ברוממו את דעתו, את אמונתו, את ציורו ואת הרגשתו תמיד אך למעלה, בעושר הרוחניות וכביריות החיים השלמים וטובם, הרי הוא מרחיב את אשד הנחלים.
שופעים הם שפעים עליונים ממעל ושפעים תחתיים מתחת, אלו יורדים ואלו מתגברים ועולים. והכל חי ורענן, הכל שש ושמח, ושדרות רבות מלאות חיים, ממולאות דעת ורגש, מלאות חשק ושאיפה, הנן מתמלאות אור ותפארת, אהבה ורוח נדיבה, והברכה נושאת את פריה לכל פלגותיה, שמים וארץ וכל מלואם מתברכים.
[iii] אורות הקודש / חלק ב / עמוד שמג / זיו החיים – יב
אומרת לנו הרזיות, בעולם מלא של אור ושל חיים אתם שרויים.
דעו את הישות הגדולה, את עשירות המציאות, שאתם תמיד נפגשים בה. הסתכלו בגדלה בתפארתה,. בדיקנותה ובחברותיותה. היו מחוברים להלגיונים החיים, הפועלים תמיד כל זיו ותפארה בכל פנה שאתם פונים, עם דברים חיים וקימים יש לכם עסק, תמיד אתם פועלים פעולות נמרצות, בשיג ושיח עם משאות נפש ויקרת חיים רעננים. בכל פעולותיכם אתם נפגשים בניצוצות מלאים חיים ואור, שואפים ומשתוקקים לעלות לרום רמים, אתם עוזרים אותם והם עוזרים אתכם.
זיו החכמה שאתם משיגים אין זה צללים קלושים של איזה זהרורית רוחנית, שאין בה כלום, עד שתבוא הדרישה והמדעות אליכם, אלה הם בני עולם עומד, המתודעים אליכם, השולחים לכם ממרחקים בשורות טובות, ידיעות משלומם ומצבם האיתן, ובשלומם לכם שלום.
כשאתם מתעלים הנכם מתרוממים אל סיעות יותר עליונות, אל סביבות יותר נהדרות.
והכל חושק הומה ושואף, בסידור נאדר בקודש, ונאזר בתפארה. כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם, כי באור פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים.
[iv] גם המפגש עם המילים בספר יוצר קודם כל אקסטזה ראשונית בעצם המפגש ולאחר מכן המוח שלנו מתרגם זאת למילה מובחנת ומושג מוחשי. לכן למילים יש גם השפעה מיסטית על הנפש, עוד לפני התרגום שלהם למושג מובן, באופן זה התפילה והלימוד יכולים להשפיע על האדם בעצם אמירת המילים.
[v] מאמרי הראיה / חלק א / המאור האחד / א.
במעמקי הנשמה האנושית קול ד' קורא בלא הרף, מהומת החיים יכולה רק להמם את הנפש, עד שלא תשמע ברוב עתות חייה את הקול הקורא הזה. אבל בשום אופן לא תוכל לעקור את היסוד, את השורש והעיקר, של הקול הזה, שהוא באמת כל עצם החיים האנושיים. ועל כן אנחנו רואים בכל התולדה האנושית, שגליה מכים תמיד בתוך הים הגדול הזה של קול ד' הקורא בלא הרף.
ו.צורות שונות מתגלם הקול הנורא הזה. בתכסיסים שונים הולכת נפש האדם הפרטי ונפש הקבוץ האנושי, הכללי או החלקי, ומבקשת דרכים, איך להקשיב את הקול הזה. וגם באלה שהם מתאמצים לברוח מפניו ולהשתיק אותו, אין הבריחה וההשתקה הזאת אלא מגלה ביותר את קשורה הפנימי של הנפש אל אותו הקול האדיר, שאינו פוסק מנהום גם בלבבם ומרדות גם בהם עצמם. אכן לשוא גם כל מאמצי הבריחה ממנו וכל התחבולות להשתקתו, קול ד' לא יפסק, זכרו לא יסוף, לעולם ירעם עליהם בתוכם ובנפשם פנימה, קול ה' בכח, קול ה' בהדר.
הסבה היסודית של התנועות הגדולות, שאנו מוצאים במהלך רוח האנושיות בנוגע לאותו הקשר שלו עם קול ד', בצורותיו השונות, בחיוביו ובשלילותיו, היא הופעתו הכללית מתוך פעולת שני יסודות שונים הפכיים זה לזה בטבעם, ששניהם יחד אינם פוסקים מהגביר את לב האדם להתקשר עמם ולחיות על פיהם את חייו העצמיים.
היסוד האחד הוא קול התשוקה הנפשית הטבעית העצמית לקרבת אלהים, אשר כל ההויה כולה, וכל זרמי הנפש, החיים בכל מלא היקום ובכל כח התודעה האנושית, כולם אומרים באין הרף, כי אך זהו הטוב, זהו האושר, זהו יסוד החיים הנצחיים, מקור האור ושורש כל עדן.
והיסוד השני הוא הקול המזקק ומצרף את עצם תשוקת הקרבה הזאת, המוציא אותה מנפתולי מחשכיה ומעלה אותה למכון האורה הבהירה. ושני היסודות האלה ביחד עושים את המכון של הקודש ושל טהרת הקודש.
גם בתקופות אשר הושפל מאד רוח האדם ושום דברי עדינות מוסרית ורגשי תפארת טהורים לא יכלו לחדור לתוך לבו, גם אז לא חדל קול ד' לקרא בקרבו. נתלבש אז הקול ההוא במעטפות מפלצת איומות, מביאות שממון טומאה וזוהמה רשע וכסל על כל ככר החיים הכלליים והפרטיים. מתוך הקול הזה בעוותו יצאו כל המכונות האליליות, כל דרכי העבודות הזרות, לכל ארחות המעקשים שלהן. אבל גם תחת הררי החשך הללו לא חדל כח האיתנים אשר לקול ה' ביסודו, לפעול את פעולתו, למרות אשר רובי המחשכים הפכו את התגלותו לבלהה והרס. ..
חליפות וצבא בתולדה האנושית, ובתולדות ישראל בפרט, התרוממות הגל של זרם קרבת ד' בלא התחשבות עם יסוד טהרתו, היא המביאה את עכירת הלבבות וטמטום הרוחות מפעם לפעם. המון רגשות ורעיונות מרובבות ביחס לציורים האלהיים, בצורה חיובית כפי העולה על הרוח, בלא הזרחת האורה השוללת ומטהרת את הציורים ההם מעבי המחשכים, הם הם הביאו לעולם את עבי הערפל של חשכת האליליות, אשר תחתיה כרעה האנושות ותאבד את דרכה בחיים. לעומתם באו השוללים כבאי כח טהרת המחשבה, עמלו ויגעו להרבות את השלילה, עד אשר נתרחקו מרחקים שאין להם סוף מכל השטח של הקשבת הרגש של קרבת ד', והתנודדה על ידם האנושות כנוד הקנה במים, אכולת ספקות ואין נחת. והפרץ הנבעה של זרם קרבת אלהים, בלא זרם של טהרה העומד לעומתו ומזקק את סיגיו, המתרבים על ידי נביקת רוח האדם וחוסר כשרונו להחזיק את השפעה הגדולה הזאת בטהרתה, הוא היה הגורם לכל אשר סבלנו מיצרא דעבודה זרה בכל אותם הימים אשר לפף גם אותנו, אשר על ידו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, נתפזרנו בגויים, ונעשינו ככלי אובד.
…בלב הדורות ואישיהם מפעמים שני הרוחות הזורמים הללו: הרוח החיובי של חפץ הקרבה האלהית והרוח השלילי של חפץ הטהרה של רוח הקרבה הזה, ושום מעמד לא יוכל לעכב את ההתנודדות התדירית, הבאה, כמנהג העולם, בעקבם של שני הרוחות הסוערים הללו. בזמן שהרוח החיובי מתגבר, מתחלש הרוח השלילי המזקק, ובהכרח מתלוים אל כל הצדדים החיוביים גם צדדים שיש בהם החשכת הטוהר באיזו מדה. ולהפך באותם הזמנים שרוח הטוהר מתגבר, ומשתמש בכחותיו השליליים, בהכרח שסובל אז הרוח החיובי מחלישות כח והרגשת התנוונות באיזו מדה.
[vi] אורות ישראל / פרק ה / ד
כָּל דֵּעָה כּוֹזֶבֶת, הַמְהָרֶסֶת אֶת הָעוֹלָם, נוֹבַעַת עַל-פִּי רב מִמְּקוֹר הַחֵפֶץ לְהִתְעַלּוֹת בְּלֹא גְּבוּל וּבְלֹא הֲכָנוֹת הַנְּאוֹתוֹת, שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לִנְפִילָה וְהִשְׁתַּבְּרוּת.
עֲבוֹדָה-זָרָה חָפְצָה לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהוּת בְּחוּשִׁים, וְיָרְדָה לְשִׁפְלוּתָהּ. כִּי רָצְתָה לַעֲלוֹת לְמָקוֹם שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת, וְלֹא קָנְתָה הַהֲכָנוֹת הַדְּרוּשׁוֹת, שֶׁהֵן דַּרְכֵי הַדֵּעָה וְהַהַרְגָּשָׁה, הַמַּכְשֶׁרֶת אֶת הָאָדָם לִהְיוֹת מְבַקֵּר בְּהֵיכַל ד' 99.
הַנְּטִיָּה מִקַּו הַמְּקוֹרִי, מִמְּקוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ לָהּ תָּמִיד מֵעֵין עֲבוֹדָה-זָרָה, דְּהַיְנוּ חֵפֶץ וּפעַל לְצַיֵּר אֶת הָאֱלֹהוּת בְּהַכָּרָה מֻחְלֶטֶת חִיּוּבִית. רַק גִּלּוּי הָאֱלֹהוּת שֶׁעַל-יְדֵי מִדַּת הָעֲנָוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִמֵּד לוֹ, כִּי "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" וְ"לֹא תוּכַל לִרְאת אֶת פָּנָי" 100. זאת הִיא תַּכְלִית הַהִתְעַלּוּת שֶׁל הַצּרֶךְ הָאֱנוֹשִׁי אֶל דַּעַת הָאֱלֹהִים, שֶׁיֵּדַע אֶת חֵלֶק הַיְדִיעָה וְאֶת אִי-אֶפְשָׁרוּתָהּ בִּמְלֹאָהּ, שֶׁעַל-יְדֵי כֵּן תִּהְיֶה תָּמִיד הַהִתְעַלּוּת שֶׁבָּהּ, עַל-יְדֵי הַחֲלָקִים הַמִּתְגַּלִּים בְּהַכְשָׁרַת הָאָדָם, הַכּחַ הַדּוֹחֵף אֶת הַתַּרְבּוּת הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּבָה. ..
הָאֱלֹהוּת הַמּוּבֶנֶת וְהַנִּכֶּרֶת עַל-פִּי מִדָּה נִבְרֵאת, כְּחָכְמָה וּגְבוּרָה, וְכָל מִינֵי מַעֲלוֹת כָּאֵלֶּה, מִמַּה שֶּׁהַפֶּה וְהַלֵּב שֶׁל הָאָדָם הַמֻּגְבָּל יָכוֹל לְדַבֵּר וְלַחֲשׁב, הִיא בְּעַצְמָהּ תְּכוּנָה שֶׁל אֱלִילִיּוּת, מִפְּנֵי שִׁקְרוּתָהּ וְהֶעְדֵּר מְצִיאוּתָהּ, וּלְעוֹלָם תְּנֻצַּח מִן הַכְּפִירָה הַשּׁוֹלֶלֶת, שֶׁצָּדְקָה מִמֶּנָּה כְּשֶׁנַּעֲרִיךְ אֶת שְׁתֵּיהֶן אֶל הַמֻּשָּׂג הָאֲמִתִּי שֶׁל הָאֱלֹהוּת. כִּי הַהֶעְדֵּר וְהַשְּׁלִילָה הֵם סוֹף-כָּל-סוֹף סוּבְּיֶקְטִיבִיִּים לָאָדָם, וּבָזֶה הֵם אֱמֶת, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָאָדָם מַשִּׂיג, מְשַׁעֵר וּמַשְׂכִּיל, בְּאפֶן חִיּוּבִי, הַכּל הוּא שָׁלוּל וְאָפוּס מֵאֲמִתַּת הָאֱלֹהוּת, מִפְּנֵי שֶׁהַהַגְבָּלָה וְהָאַפְסִיּוּת הִנָּן הַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר מְסַמְּנִים אֶת כָּל הַמֻּשָּׂגִים הָאֱנוֹשִׁיִּים, מִמַּה שֶּׁתְּהֵי מוּצֶצֶת בָּהֶן הַהִתְעַצְּמוּת שֶׁל הַהֲוָיָה וְהַיֵּשׁוּת, שֶׁהֵן בִּמְצִיאוּת הַנִּבְרָאִים רַק מִפְּנֵי הוֹפָעַת הָאֱלֹהוּת עָלֶיהָ וְלֹא מִצַּד עַצְמָהּ.
עַל-כֵּן יְסוֹד דַּעַת אֱלֹהִים הָעוֹמֶדֶת לָעַד הִיא הָאֱלֹהוּת הַמִּתְעַלָּה עַל כָּל הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה, הַחֲתוּמָה בְּתוֹךְ הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה בַּחוֹתָם שֶׁל הָעֲנָוָה, וְשֶׁל אִי-אֶפְשָׁרִיּוּת הַהַשָּׂגָה. וְדַוְקָא מִצַּד זֶה הִיא גְּדוֹלָה בִּפְעֻלָּתָהּ עַל הַחַיִּים. הִיא מְיַשֶּׁרֶת אוֹתָם, מַעֲלָה אוֹתָם תָּמִיד עֲדֵי עַד, וְכָל הַחַיִּים כֻּלָּם, וְכָל הַתְּנוּעוֹת הַחָפְשִׁיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הָרוּחָנִי וְהַחָמְרִי, בָּעוֹלָם הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי, מוֹצְאִים דַּוְקָא אֶת תַּפְקִידָם.
אָמְנָם כְּדֵי לִהְיוֹת אֻמָּה שְׁלֵמָה יְכוֹלָה לְהִתְפַּרְנֵס בְּמָזוֹן רוּחָנִי דַּק וְנֶאֱצָל כָּזֶה, בִּפְנִימִיּוּת נִשְׁמָתָהּ, צָרִיךְ לָזֶה הֶכְשֵׁר גָּדוֹל מְאד, הֶכְשֵׁר גִּזְעִי וְהֶכְשֵׁר מוּסָרִי וְהֶכְשֵׁר הִיסְתּוֹרִי, וְכָל אֵלֶּה נִשְׁלְמוּ רַק בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל. "אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ, וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ" 102.
אורות ישראל / פרק ה / ה
לִהְיוֹת יוֹנֵק מִזִּיו הָאֱלֹהוּת, בְּמוּבָנָהּ הַטָּהוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁרוֹמְמוּת מַעֲלָתָהּ הִיא הָעֲנָוָה שֶׁל "תַּכְלִית הַיְדִיעָה שֶׁלּא נֵדַע", וְעִם כָּל זֶה, לַמְרוֹת מַה שֶּׁיְּדִיעָה זוֹ הִיא שְׁלִילִית, תִּהְיֶה הַנְּשָׁמָה מְלֵאָה וּמִתְמַלֵּאת תָּמִיד בְּכָל עֵת וְעוֹנָה צִיּוּרִים אֱלֹהִיִּים חֲדָשִׁים, מְעַדְּנִים וּמְרוֹמְמִים, – לָזֶה דָּרוּשׁ שֶׁיִּהְיוּ כָּל חוּגֵי הַהַרְגָּשׁוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת מַתְאִימִים אֶל הַיְנִיקָה שֶׁל הַחֶמְדָּה וְהָעֲרִיגָה הָאֱלֹהִית. וְלָזֶה אֵין דַּי בַּמַּעֲשִׂים הַפְּרָטִיִּים שֶׁיִּהְיוּ רְצוּיִים, וּמְשֻׁקָּלִים בְּשֶׁקֶל שֶׁל מוּסָר מֵאִיר וּמְתֻקָּן, כִּי-אִם גַּם שֶׁהָרְגָשׁוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, הַמִּתְרוֹצְצוֹת מֵאֲלֵיהֶן בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה, יִהְיוּ מְבֻנִּים עַל בְּסִיס הָאוֹר וְהַשְּׁלֵמוּת. וְדָבָר זֶה אִי-אֶפְשָׁר כִּי-אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה גַּם-כֵּן הָאֻמָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הַיָּחִיד בָּא, כֻּלָּהּ מְיֻסֶּדֶת בְּרוּחָנִיּוּתָהּ עַל הַטּוֹב וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁאָז מַתְאִימוֹת הָרְגָשׁוֹת הַבָּאוֹת לָאָדָם מִצַּד לְאֻמִּיּוּתוֹ אֶל הָאוֹר הַטָּהוֹר שֶׁל הַמּוּסָר הַיְחִידִי הָעֶלְיוֹן. …
הַיְרִידָה שֶׁלָּנוּ מִפְּנֵי הַחֵטְא גָּרְמָה גַּם בָּנוּ עֲבִיבוּת גְּדוֹלָה, שֶׁהַשְּׁלִילָה הַבָּאָה בְּעִקְבְתָא-דִּמְשִׁיחָא, וְעִמָּהּ הַחֻצְפָּה 103, הִיא מְכֻוֶּנֶת מִצַּד תַּכְסִיס הַהַנְהָגָה הָעֶלְיוֹן לְטַהֵר
עמוד קנה
אֶת הֶמְשֵׁךְ הַזִּיו הָעֶלְיוֹן מִכָּל סִיג שֶׁל צִיּוּרִים חִיּוּבִיִּים בְּתוֹךְ הָעַצְמִיּוּת הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, אֲבָל בְּתוֹכִיּוּת תְּכוּנָתֵנוּ נִמְצֵאת הַיְכלֶת לִחְיוֹת בְּאוֹר ד' הַבָּהִיר, וּלְהַמְשִׁיךְ עַל יָדוֹ הַדְרָכוֹת כּוֹלְלוֹת וּפְרָטִיּוֹת, עַל-יְדֵי הַלְבָּשׁוֹת יָפוֹת שֶׁאֵינָן פּוֹגְמוֹת אֶת הָאוֹר כִּי-אִם מְתַקְּנוֹת אוֹתוֹ לְמַרְאֵה עֵינַיִם. אֲבָל בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, בְּמוּבַן הָאֻמּוֹת שֶׁבְּתוֹכוֹ, אֵין גַּם אֻמָּה אַחַת הַמֻּכְשֶׁרֶת לָזֶה. עַל-כֵּן מֻכְרָח הָעֲרָפֶל לְכַסּוֹת לְאֻמִּים 104.
רַק כְּשֶׁנִּהְיֶה מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת, תָּשׁוּב לָאֱנוֹשִׁיּוּת הַסְּגֻלָּה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהַתַּמְצִית שֶׁלָּהּ תִּהְיֶה מְסֻגָּלָה לָאוֹר הָרוּחָנִי הַגָּנוּז בִּתְכוּנָתָהּ, וּמִמֵּילָא תִּתְרוֹמֵם כֻּלָּהּ וּבְגָאוֹן תַּכִּיר אֶת הָאשֶׁר שֶׁלָּהּ, בְּמַה שֶּׁזָּכְתָה שֶׁהַחֵלֶק הַיּוֹתֵר מֻכְשָׁר שֶׁבָּהּ יִהְיֶה מְמֻלָּא בָּאוֹר הָאֱלֹהִי הַזַּךְ, וְעַל-יְדֵי הַשְׁפָּעָתוֹ תֵּדַע בִּכְלָלוּתָהּ אֵיךְ לְהִתְרוֹמֵם לְפִי מִדָּתָהּ.
[vii] אגרות הראיה / כרך א / מד
… מקביל הוא הציור לא רק הפראי כ"א אפילו הבהמי, שרק הסוביקטיביות של החיים נמצא בו, וזולת זה הוא ערום מכל בנין ציורי, וע"כ הוא חפשי מכל חושך והגבלה. א"כ זה הוא דוקא בנוי על יסוד אור תורת אמת, המתגלה בעזה באומה יחד דוקא עם המסורת הגלויה והמסותרת, עם חדרי האגדה וחביון הדרש והמשל, שהתורה מתחלת בב' ולא בא', בחכמה ולא בכתר, במערכה השניה של המחשבה הכוללת האלקית, ולא הראשונה המתעלה מכל ספר וסיפור. אבל כאן הוא הוא האור והשלמות, המציאות וההויות האדירה, שמתוך שאין לנו אפילו הגה של רעיון לאחד מתנאי הוייתה, היא מבהקת אותנו בחשכה, והננו מאושרים להגיד בבירור, שהכשרון היותר פנימי שלנו מתיצב על בסיסו ותקפו דוקא ע"י מערכת זוהר התעלומה, המחיה ומאדרת, שכל דת וכל מוסר, שכל שלו' וכל עונג, כל דעה וחכמה, כל חק ומשפט, כל טבע ומשטר, כל מסודר וכל מדולג, רק מניצוצות האורה המוצצים מתוך מחשך הנוגה הנם זורחים. והכל מעיד על מקור אורה ועל יסוד חיים, שאין לנו עסק שכלי עמו רק בערך מה שמישב את רוחנו ומתמם את סדרי חיינו, הפרטיים והכלליים, ביחד עם האופק המתגלה לנו לפי רוממות התרבות בכל דור ודור. …
[viii] אורות / זרעונים / ה. יסורים ממרקים
מִתְּקוּפָה לִתְקוּפָה הוֹלֶכֶת וּמִתְבָּרֶרֶת הַתַּעֲרבֶת שֶׁל אֱמוּנַת-הַיִּחוּד הַטְּהוֹרָה עִם מַחֲשַׁכֵּי הַהַגְשָׁמָה, וּבְכָל פַּעַם שֶׁחֵלֶק יָדוּעַ מֵהַהַגְשָׁמָה נוֹפֵל – נִדְמֶה כְּאִלּוּ הָאֱמוּנָה נוֹפֶלֶת, וְאַחַר-כָּךְ מִתְגַּלֶּה שֶׁלּא נָפְלָה הָאֱמוּנָה כִּי-אִם נִתְבָּרְרָה. בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לְשִׁיבַת הָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁי אֶל סְפִירַת הָאֱמוּנָה הַבָּרָה נוֹפֶלֶת קְלִפַּת הַהַגְשָׁמָה הָאַחֲרוֹנָה הַדַּקָּה, שֶׁהִיא יַחַשׂ הַמְּצִיאוּת בִּכְלָלוּת אֶל הָאֱלֹהוּת 40, שֶׁבֶּאֱמֶת כָּל מַה שֶּׁאָנוּ מַגְדִּירִים בַּ"מְּצִיאוּת" הוּא מֻפְלָג מֵהָאֱלֹהוּת בְּעֵרֶךְ בִּלְתִּי-נֶעֱרָךְ. צְלָלֶיהָ שֶׁל שְׁלִילָה זוֹ דּוֹמִים הֵם לִכְפִירָה, מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת הִיא הַמַּעֲלָה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה שֶׁבָּאֱמוּנָה כְּשֶׁהִיא מִתְבָּרֶרֶת
עמוד קכח
יָפֶה, וּמִתְרַגֵּל הָרוּחַ לְהַקְשִׁיב אֶת קֶשֶׁב הָאֱמוּנָה עַל-פִּי הַמַּעֲשִׂים וְעַל-פִּי הַהַשְׁפָּעוֹת, הוֹפָעוֹת הַהֲוָיָה וְהוֹפָעוֹת הַתּוֹרָה וְהַמּוּסָר, – הַדַּעַת שֶׁהָאֱלֹהוּת מַשְׁפַּעַת אֶת הַמְּצִיאוּת וּמִמֵּילָא הִיא לְמַעְלָה מֵהַמְּצִיאוּת, וְחוֹזֶרֶת הַכְּפִירָה הַדִּמְיוֹנִית הַמִּטַּהֶרֶת מִטֻּמְאָתָהּ לִמְרוֹמֵי הָאֱמוּנָה הַיּוֹתֵר טְהוֹרָה .
[ix] אורות / זרעונים / א. צמאון לאל חי
צָרִיךְ לְהַרְאוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ אֵיךְ נִכְנָסִים אֶל הַטְּרַקְלִין – דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר. הַשַּׁעַר הוּא הָאֱלֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה בָּעוֹלָם 3, בָּעוֹלָם בְּכָל יָפְיוֹ וַהֲדָרוֹ, בְּכָל רוּחַ וּנְשָׁמָה, בְּכָל חַי וְרֶמֶשׂ, בְּכָל צֶמַח וּפֶרַח, בְּכָל גּוֹי וּמַמְלָכָה, בַּיָּם וְגַלָּיו, בְּשַׁפְרִירֵי שַׁחַק וּבְהַדְרַת הַמְּאוֹרוֹת, בְּכִשְׁרוֹנוֹת כָּל שִׂיחַ, בְּרַעְיוֹנוֹת כָּל סוֹפֵר, בְּדִמְיוֹנוֹת כָּל מְשׁוֹרֵר וּבְהֶגְיוֹנוֹת כָּל חוֹשֵׁב, בְּהַרְגָּשַׁת כָּל מַרְגִּישׁ וּבְסַעֲרַת גְּבוּרָה שֶׁל כָּל גִּבּוֹר.
הָאֱלֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁאָנוּ מִשְׁתּוֹקְקִים לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ, לְהִבָּלַע בְּקִרְבָּהּ, לְהֵאָסֵף אֶל אוֹרָהּ, וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָבוֹא לְמִדָּה זוֹ שֶׁל מִלּוּי תְּשׁוּקָתֵנוּ, יוֹרֶדֶת הִיא בְּעַצְמָהּ בִּשְׁבִילֵנוּ אֶל הָעוֹלָם וּבְתוֹכוֹ, וְאָנוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ וּמִתְעַנְּגִים בְּאַהֲבָתָהּ, מוֹצְאִים מַרְגּוֹעַ וְשָׁלוֹם בִּמְנוּחָתָהּ. וְלִפְרָקִים תִּפְקְדֵנוּ בְּבָרָק עֶלְיוֹן מִזִּיו שֶׁל מַעְלָה, מֵאוֹר עֶלְיוֹן שֶׁמֵּעַל כָּל רַעְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה. הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְאָנוּ רוֹאִים מַרְאוֹת אֱלֹהִים, –