אנו רגילים לחלק את החברה לחילונים ודתיים, מאמינים וכופרים, אבל חלוקה זו מבוססת על הסברה מצומצמת מאוד של נושא האמונה, בעקבות העמקה ברעיון האמונה ניתן להבין אחרת את כל ההגדרה של הציבור הדתי והחילוני ובעצם לבטל את ההגדרה הזו ולבנות על גביה מערכת זהות עצמית רחבה ואמיתית יותר, שתאפשר פתיחה של קהלים וציבורים שונים זה לזה על בסיס של זהות פנימית שמעבר להגדרות של לבוש ותדמית חיצונית.
לפי הרב קוק אמונה באלוקים היא הכרה בכך שהמציאות עצמה, שמעבר לחושים שלנו, היא מערכת כוחות אין סופית, שההכרה המוגבלת שלנו קולטת ממנה רק את העולם החומרי שמולנו. אדם מאמין הוא אדם שחווה את המציאות כהופעה אחדותית, כישות אחת גדולה ולא כאוסף פרטים. אדם שחווה כך את המציאות מנסה להמשיך ולתקן אותה ולאחד בין כל חלקיה.
לפיכך המשמעות של היות האדם מאמין, הוא היותו אדם מוסרי, ששואף לתיקון המציאות ומנסה לאחד את כל חלקיה ולהביא להרמוניה ושלום בין כל הכוחות. נטיה פנימית זו איננה שייכת רק לאגף הדתי של החברה, אלא כוללת גם אנשים רבים שמגדירים את עצמם כחילונים. לכן אמר הרב קוק שיש לבטל את ההגדרות של "דתי" ו"חילוני" ולדבר על מושגים של צדיקים מול רשעים, אנשי פירוד מול אנשי אחדות.
הכליאה של החברה במושגי שקר של "דתי" ו"חילוני" גורמת נזק לשני הצדדים, הדתיים חשים שהם בסדר על ידי קיום טקסים ריטואלים של הדת, גם ללא שאיפה לתיקון עולם והעמקה בפן האחדותי של המציאות. החילונים מסתפקים בשנאת הדת ואיבה לאותם טקסים ולא מנסים לעמיק במשמעות של עולם האמונה ובקשר העמוק והשורשי שיש להם לאותם ערכים בדיוק, גם אם בשמות אחרים[i].
הרב קוק מסביר שלאורך הגלות הסתאבה היהדות ושמה במרכז רק את ריטואל הטקסים ושמירה על איסורים שונים, ואילו הרעיונות הנשגבים שטקסים אלו מביעים נשכחו והיטשטשו. כיון שהיהדות התנוונה, חשה החברה שהטקסים הדתיים והאיסורים השונים לא מבטאים שום שאיפה רוחנית ומוסרית אמיתית ומרדה בהם. מרידה זו לא נבעה מקטנותם של האנשים אלא מגודל שאיפותיהם. מתוך מרד זה אמור לבוא בירור מחודש של שורשי היהדות ורעיונותיה, מתוך כך יבוא חיבור מחודש לאותם רעיונות אך באופן עמוק, מתוך ידיעה פנימית אמיתית של אמונה וחיבור פנימי לעבודת ה'.
לשם תיקון החברה והיהדות עלינו להשתחרר מן ההגדרות הפשטניות של "דתי" מקיים טקסים ו"חילוני" גלוי ראש, ולבחון את הנפש האמונית שקיימת באדם. יתכן אדם דתי שמקיים את כל טקסי המסורת אבל מחשבתו עוסקת בעולם הבא הפרטי שלו או בהשגיו הרוחניים הפרטיים ואין לו עניין בתיקון עולם. לעומת זאת יתכן אדם חילוני שחושב על קיימות הסביבה ועל חברה סוצאליסטית מתוקנת וכולו בוער ברצון לתיקון העולם ואחדותו. המעטה הדתי או החילוני איננו השיפוט הנכון לשני אנשים אלו, האדם הדתי שתיארנו הוא חילוני בנפשו והאדם החילוני מלא אמונה[ii].
עלינו ליצור שינוי חברתי שבו המחנה המשותף של הקבוצה הישראלית יהיה שאיפה לתיקון עולם, הבאת האחדות והרמוניה למציאות ולא אופן כיסוי הראש, כך נוכל לייצר חברה שכוללת בתוכה דתיים וחילוניים שחיים ביחד ושותפים לפן העמוק והאמיתי של החיים, גם אם באורח הטקסי וקוד הלבוש הם מתנהלים אחרת. אמנם המחוייבות למצוות ולאיסורי התורה היא כמובן דבר יסודי וחשוב, אך אם מביטים רק על מחוייבות לטקסים ולא רואים את המחוייבות לתוכן הפנימי, מפספסים את הרעיונות שאותם הם נועדו לשרת.
כל מעשה מצוה וכל אות של התורה מכילה בתוכה אלפי נימים של תנועות נפש, כל מעשה מכיל בתוכו שאיפה לשלמות אדירה, לכן מטרתו של הרב קוק היא להגביר ולהעצים את הטקסים והתוכן הדתי, שנותנים לאמונה משנה עוצמה ועיגון לערכיה, אך דווקא המרד החילוני יכול להביא לבירור והבנה שאלו מעשים שמכוונים אותנו לעולמות רוחניים עתידיים מלאי אחדות ושלמות אלוקית שתופיע במציאות העולם הזה. לפיכך כל אדם שרוצה להוסיף שלמות, יושר ומוסר, גם אם אין כיפה לראשו, הוא שותף באותו מסע אל השלמות העתידית שמצוות התורה מכוונות אליה.
האתגר שהציב הרב קוק הוא לייצר חברה ששמה במרכז חייה את השאיפה להביא את המציאות לאחדות ושלמות אלוקית. כאשר תקום חברה כזו היא תוכל להתאחד עם חברה חילונית בעלת שאיפות דומות, שכן מרכז התוכן של שתי הקבוצות הוא זהה, גם אם אופן המימוש שלהם בחברה הדתית כולל טקסי דת, שלמות רוחנית והשראה אלוקית, ואופן המימוש שלהם בחברה החילונית מדבר על רבדים אחרים של אותה שלמות.
לשם כך יש לבטל את ההגדרה של "דתי" ו"חילוני" ולדבר על אדם ששואף בכל מאודו לתיקון החברה והמציאות. זו הגדרה שכוללת בתוכה אנשים מכל גווני החברה, אשר מבוססת על תוכן עמוק ויסודי שניתן לתאר אותו בשפה דתית או חילונית, אך הוא בעל יסוד זהה, שמאחד את הקבוצה ונותן לה יכולת לשלב כוחות למען המטרה היסודית שמשותפת לכולם.
יתכן שלאט לאט יעברו מן העולם המושגים של דתי וחילוני, החברה תגבש לעצמה זהות ערכית ורוחנית עמוקה יותר, שמתעלה מעל ההגדרות החיצוניות. נבחן את הזולת לפי פנימיות נפשו ולא לפי צורת הלבוש וקוד ההתנהגות החיצוני שלו. היכולת להתעלות מעל ההגדרה החיצונית יאפשר לחברה החילונית להכיר את עולם האמונה גם כחזון חברתי, לאומי ואוניברסלי ולא כמערך של איסוף זכויות לעולם הבא ויאפשר לחברה הדתית להתחבר לעולמות תוכן חילוניים שמכילים בקרבם אמונה פנימית עמוקה.
כל עוד אנחנו מתייחסים אל החילוני או הדתי בפן החיצוני שלו, כשונה ואחר, לעולם לא יסורו המחיצות ותישאר ראיה מצומצמת של הדת והחברה. כאשר נקים קבוצה חברתית אחרת, ששמה במרכז את ערכי המוסר, ההרמוניה ותיקון העולם, לא נחוש שונים זה מזה ונוכל להיפתח אחד לעולמו של השני, לקבל את הטוב ולדחות את הרע, ולהביא לראיה חדשה של הדת מצד אחד ושל החילוניות מצד שני.[iii]
מקורות להרחבה:
[i] ראשון ליפו – סג
עיקר דעת ד' היא עשות חסד משפט וצדקה, ורשע באמת הוא מי שאינו נוטה לחסד ולמשפט ולצדקה. אבל מי שנוטה לטוב המדות, כיון שהיושר האמיתי פועל על נפשו, אינו צריך כי אם שיסבירו ויבארו לו שהיושר האמיתי איננו יוצא אל הפועל כי אם בקיומה של תורה בישראל.
[ii] קובץ א' – תרלג – משמעות הכפירה כאמונה
יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש ג"כ למעליותא. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחש של מאמר המבטאי שלהן אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה.
[iii] הרב קוק, מסע המחנות, בתוך מאמרי הראי"ה.
דומה לנו, שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות, המהווים את הקהל שלנו בכללו, והם "חרדים" ו"חופשיים"; שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו, שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים; אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך, המתאר סיעות ומפלגות , מזה לא ידענו. וכדומה, שבזה ודאי יש לנו לומר, שהימים הראשונים היו טובים מאלה. הלוואי שנוכל להשכיח מאתנו בכלל את אלה שני השמות, העומדים לנו לשטן..
ההבלטה של שני הדמות הללו וההסכמה הדמיונית, המקשרת את האישים הפרטיים – שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, והשני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד הוא מרוצה מעמדתו, הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים.
"החרד".. הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני, "החופשיים". ובמה שנוגע למחשבות של תיקון ושל חיפוש מעשים ושל תשובה, הלוא מיד הוא שלוח סקירת עין אל המחנה השני, העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות, והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה הלוא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים , להם ולא לו. וה"חופשי"… שהוא מתאמר בשמו המודרני זה, הרי הוא בוודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח "חרדי", שאינו שייך לו כלל. ונמצא שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים..
אין לנו עצה אחרת, אמנם, כי אם להסיר את שמות הבעלים הללו מעל מחנותינו…ובאמת לא שני מחנות כי אם שלושה מחנות הננו מונים מאז…"צדיקים, בינוניים ורשעים". אבל זהו תיאור אישי.. וטוב מאד לאדם, שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים, שיכול באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב, הסמוי מן העין.
הננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה.. נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי. נדע שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה..