"הדעה האנושית הפילוסופית, היא באה ממופתים והוכחות כ"סימנים". ואילו רוח האמונה הקדושה היא הכרה עצמית פנימית כ"טביעת עין", שהאדם מכיר את העולם מתוך עצמותו"
(שעורים לספר הכוזרי, הרב קוק)
מטרת המאמר הזה היא להסביר מהי אמונה ובאיזה כוחות נפש יש לגשת אליה. ניתן לראות שהרב קוק לא מנסה להוכיח את האמונה אלא להיפגש איתה, מתוך תפיסה שהמפגש עם הדברים מעורר הזדהות וחיבור מוסרי, שמקרבים את מושגי האמונה אל הנפש ולאורך זמן יוצרים אמון והזדהות פנימית.
הרב קוק מדגיש שאמונה איננה ידיעה מדעית שיש אלוהים, זוהי קליפה דקה וסמלית של האמונה, אך המימד הרחב והמלא של האמונה נוגע פחות באל עצמו, שמעבר לתפיסה האנושית, ויותר לאופן שבו האדם חווה את המציאות שסביבו. המשמעות של האמונה היא ראיית המציאות כדבר הרמוני שמגיע ממקור אין סופי שהולך ומתגבר.
הראיה הזו איננה ניתוח מדעי אלא ידיעה פנימית, לכן הקליטה שלה לא מתרחשת בניתוח נקודתי, אלא בשכל אינטואיטיבי שקולט את המבנה כולו ויוצר מסקנות בנפש האדם. כמו ההבדל בין קריאה של ילד בכיתה א' שמצרף אותיות למילה ובין קריאה של מבוגר שתופס את כל המילה בפעם אחת.
אנו רואים שטבעיות האדם חיה עקרונות רבים שמעבר להבנה המדעית, אדם לא יכול לכמת ולהסביר את אהבתו לילדיו ומדוע כדאי להקריב את נפשו למענם, אף על פי שברור לו שזהו הדבר הנכון לעשות. אדם רגיל לא מנסה להסביר באופן מדעי מדוע צריך להיות מוסרי, הוא פשוט יודע באופן שכלי ורגשי כאחד, שזו הדרך הנכונה לפעול, מתוך אין סוף פרטי חיים שעוברים עליו, שרק האינטואיציה המוסרית שלו יכולה לקלוט ולעבד.
באופן דומה טוען הרב קוק שיש אין ספור פרטי החיים וידיעות שמובילים את האדם למסקנה אינטואיטיבית שהעולם כולו הוא מערכת אחדותית גדולה שהולכת ומתקדמת ושמקור החיים הוא שלמות אין סופית, המציאות מושכת את האדם לחוש בכך ולהתנהג באופן מוסרי ואמוני, כל נסיון לתחום נושא זה להגדרות מדעיות רק יצמצמו ויוציאו אותו מן התחום הנכון להבנתו. המוסר, האהבה, האמונה, הם תחומים כוללים שצריך אינטואיציה ותהליך נפשי כדי להתבונן בהם. אדם שמנסה להבין באופן מדעי את האמונה דומה לאדם שמנסה לטעום משוואה מתמטית. אדם שרואה שני חפצים דומים, אחד שלו ואחד של חברו מסוגל להבדיל בניהם מיד, בלי צורך לפרט מה גרם להבדל, יש לו טביעת עין שקולטת את התמונה הכללית ויוצרת מסקנה אינטיאיטיבית מיידית מה שייך לו. כך האמונה קולטת את רשמי המציאות ואחדותה בטביעת עין כללית, ללא צורך לרדת לפרטי הוכחות שרק מסרבלים ומשבשים את ההבנה של ידיעת האמונה עצמה.
טענת הרב קוק היא שהידיעה פנימית האמונית היא הרבה מעבר למחשבה שיש אלוהים, ההגדרה המדעית לא ממצה אותה ורק המפגש עם הידיעה הפנימית עצמה יכול לתת לאדם תחושה במה מדובר, לא ניתן להגדיר לעיוור צבעים מהו צבע אדום עד שהוא לא יפגוש בו ויחוש את התהליכים הפנימיים שהצבע הזה יוצר בנפשו.
אם ההבנה המדעית לא ממצה את האמונה, כיצד ניתן להגיע אליה? האמונה נבנית מאינספור חוויות קטנות, התנהגויות ותהליכים אנושיים שבונים באדם את ידיעת האמונה, כדי לבסס אותה ישנם מעשים, תפילות, ברכות והתנהגויות בין אדם לחברו, שהולכות ובונות את התשתית הזו באופן חזק ומוחשי יותר, עד שהאדם חווה את האמונה כמעט בכל רגע מחייו.
ילדים קטנים מדברים בטבעיות על אלוקים, כיון שתשתית הנפש האנושית מכילה בתוכה תחושה של יחס לאין סוף השלם, כלומר תחושה אינטואטיבית שההויה מלאה חיים, תנועה והתפתחות, שכל דבר בעולם חי ממקור שלם ויש אחדות פנימית בתוך המציאות. המציאות כולה מורכבת מיחסי גומלין הדדיים, כל פרט משפיע באופנים שונים על שאר הפרטים ולאורך תקופות ארוכות נבנית שלמות גדולה, הרמוניה ואחדות שמביאים את העולם לצמיחה ושיפור מתמיד. בתפיסת הרב קוק גם הדברים הרעים פועלים באופן גלוי או נסתר למען אותה שלמות, כפי שניתן לראות בטווחים היסטורים ארוכים, שבהם לעיתים אפילו צרות גדולות כגון השמדה המונית הובילו לתהליכים טובים בסופו של דבר.
הידיעה של נכונות האמונה מתחזקת כאשר האדם נפגש באושר והסיפוק של חיי אמונה שלמים, הוא חש כמה תודעה אמונית היא הדבר המתאים והנכון ביותר לחיים שלמים ומתוקנים, הן באופן פרטי והן לחברה כולה. הוא נפגש עם אנשי אמונה וחש את הנועם והאחווה שהם מקרינים ואת השלמות המופיעה בתוכו כאשר הוא מתחבר לכתבי הקודש ולהדרכות הנעלות של חז"ל.
נמצא שהאמונה איננה דיבור על עצמות האל, אלא בעיקר לחוש שיש בעולם הרמוניה והשלמה הדדית בין כל חלקיו, לכן האמונה דורשת הזדהות עם כל חלקי המציאות כבריאה אחדותית ומצריכה טוהר מוסרי ואהבה גדולה לכל בריה, במהלך ההיסטוריה דתות רבות נשארו עם קליפת ההצהרה האמונית על קיום האלוהים בלבד, לכן נדרשת מהפכה דתית גדולה שתחזיר את חיי הדת למקום האמיתי שלהם, כביטוי לידיעת אמונה במימד הרחב שלה ולא כאוסף מעשים והצהרות פילוסופיות ריקות. לשם כך הרב קוק הגדיר מחדש רבים מרעיונות הדת, כתהליכים שנועדו לבטא ולחזק את ידיעת האמונה הטבעית ולא רק לקיים הצהרות אמוניות קרות.[1]
מקורות להרחבה:
[1] קובץ א' – קסה- אמונה
בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההויה. והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית במעמקי מהות המושג בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל להשגה הפרזית. על כן האספקלריא האמיתית של החיים היא דוקא בתוך שירת החיים, לא בחיי החול המתבטאים ע"י הפרוזה.
פנקס הדפים, ג' , [33].
כלום אינם שוים החיים בלא שירת החיים. שירת החיים הוא התוכן הנשגב האצור באמונה. כל האמת שאינה יכולה להתבטא בשום פרזיות, מתבטאת היא בשירה. השירה היא מכון להאמת העליונה שממעל להחיים, שהיא יכולה לשיר את שירת החיים. האמללים, החיים המגששים קירות האפלים של חיי החול בלא רוממות של קודש, עוקרי האמונה מתוך הנשמה, הם חושבים לדמות חיים בלא שירה שלהם, וזה אינו כלום.
כשהחיים נעשים חלושים, חולנים, צריך להבריאם על ידי שירה, על ידי שירת החיים שלהם. בֹאו האמונה, אל האמונה שלנו, אל שירת חיינו, אל מכון ששם האמת העליונה שוכנת בכל יפעתה והדרה. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם, ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים.
[1] קובץ ו – קלג – ההשערה והמדע באמונה
האהבה אל המדע הברור צריכה להיות מוגבלת במדה שלא תפריע אותנו מלהיות תמיד שוקקים למה שהוא יותר נשא ונשגב ממדענו הברור, עד אשר לא נוכל להגיע אליהם כי אם על ידי השערות ישרות, והרגשות כמוסות, ולפעמים על ידי הגות לב ודמיונות, כעין הזיה וחלומות בהקיץ, שכמו שהם מזיקים הרבה אם הם באים מתוך עצלות באותם הענינים שהמדע יוכל לרכוש בהם את הכרתו הברורה, כך הם מעטרים אותנו. ומבססים יותר גם את החלקים המוכרים לנו בברור, ומרימים את כל מהותנו, אם הם באים בדברים שהם נשאים כל כך עד שלמדענו אין שום אחיזה בהם.
[1] עין איה / שבת א / פרק שני / קו.
ואע"פ שההכרה של הסימנים אפשר לספר אותם ג"כ למי שאינו מכיר את הדברים בעצמו, כדי שגם הוא יכיר על ידם את המבוקש, וההכרה שע"י טביעות-עין הלא אי אפשר לה להמסר מפה לאוזן למי שאינו מכיר בחושו הפנימי, מ"מ להמכיר עצמו טביעות עינא עדיף מסימנא מפני שההכרה הזאת של הטביעות-עין באה מכח פנימיות עצמיות הבירור שבנפש, שאינה משארת אחריה מקום לשום תנודה רעיונית. כשם שהדברים נמצאים במושגים החושיים, כן הם נמצאים כך במושגים השכליים והמוסריים, בדיעות ישרות ואמונות אמתיות ונכונות. ישנם כאלה שיד השכל ההגיוני והגבורה המופתית תקיפה בהם להכריח אמתתם, ע"פ מופתים חותכים ומבוררים שאפשר להעלותם על שפה וספר, וישנן אמנם ג"כ אמתיות כאלה, שלבד מה שהם מתאמתים ע"י הכלל של התאמתות כללות אמונת התורה לפרטיה ע"י כללה שנתברר לנו בבירור גלוי שאין כמוהו תחת כל השמים, עוד מסייע להם הרבה כח ההכרה הפנימית המכרחת את אמתתם, וההכרה הזאת כחה גדול הרבה יותר ממופתים הגיוניים, כשם שטביעות-עין עדיף מסימנים. אמנם כדי שתשמר ההכרה הגדולה הזאת בצביונה צריכים הרגשות הטהורים והקדושים להשמר בנפש ע"י הישרת המעשים והטבת המדות, שהם קילורין לעיני הנפש ומשמרים את חושה הפנימי באופן שתכיר את המושגים בכח טביעות עינה הבריא.
כי לא תמצא הנפש מנוחה שלמה כ"א בהצטרף אל כח הכרת השכל כח ההכרה ההרגשית הנובעת מתוך תוכה. שלפי האמת ההכרה העמוקה הזאת היא עצמית, מורכבת מהמון היקשים הגיוניים דקים, שאי אפשר להפה להסבירם, ע"כ הם מתגלים בעומק הנפש בתור הכרה פנימית.
[1]
עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / כג. ברכות נה/א
… ע"כ באשר האדם כשימצא קרבת אלהים לפי רגשותיו הפנימיים, אז תפרח נפשו וכוחותיו המוסריים יתפתחו ע"פ טבעם הנאות. ע"כ כל הדברים הצריכים להזמין את המערכה הפנימית של נפש האדם שתהיה מכוונת להשלמתה הם מכללי סדרי הבריאה. המבין כן לא יבקש בתפילה כ"א תעודת הרגש, שיהיה לבו הישר פועל בו ע"פ טבעו. טבע האדם הישר הוא שתהי' נפשו משתפכת מגעגועים לאלהי ישעו, ובזה תצא התפילה לפעלה ובזה תמצא ג"כ פעולתה. ע"כ צריך שתהיה התפילה מעורבת רק ברגש הלב הבריא והישר, ולא יערב עמה שאלות של חקירות מדעיות, שלפי משפט שכל האדם הקצר והנקצב רק על חוגו הקצר לא ישיג לעולם את מגמתו בענין התפילה, כי לא נוצרה סגולת התפילה בכלל המציאות ובכחות נפש האדם בשביל חידוד הכח השכלי, המתבודד חוץ מרגשותיו, כ"א בעד לבו של אדם ונפשו שצריכה להתהלך עם אלהיה כפי טבעה ותכונתה. ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה, אריכות העיון המופשט, להשוות לפי שכלו ההגיוני את אפשרות שינוי רצון האלהים ע"י התפילה, מה שלא ישיג לעולם דבר זה, היא תוחלת ממושכה מחלה לכ. רק סגולת טבעו הכשר והבריא הטהור הראוי להיות מתענג על ד' בלב שלם ונפש חפיצה ושוקקה יאבד, ומאומה לא ישיג בעמל הגיונו, ומה בצע לו לאדם בהיותו כולו שכלי, וחסר לב מלא חיים ועז. השם יתברך שהוא אדון כל המעשים לא יצר את האדם רק בשביל שכלו לבדו, כ"א בשביל כל כוחותיו הנפשיים והגופניים, והוא התקין בחכמתו שאין לה קץ ותכלית, שגם הכוחות הרגשיים שהם עיקר חיות לבבו של אדם, יהיו מוצאים בקרבת אלהים ושפך שיחם לפניו, את בית חייהם תענוגם ומשושם ומעוז צורם בעת צרה. ואז כשינצל מהדייקנות הפילוסופית היתירה, שבאה לאדם רק מפני הרצון הנכזב להביא את מערכת כל ההנהגה האלהית רק בפרטיות של אחת מנטיותיו ורעיוני רוחו, שאצלו הוא דבר גדול דהיינו משפט ההגיון לפי ערך השכל המופשט. אבל עצת עליון שכוללת הכל אינה מתעסקת כ"א בחוק הצר של השקפת האדם הפילוסופית כי הוא יתברך הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונותן חיים לכל בריותיו, חיים גשמיים וחיים הרגשיים יחד עם החיים השכליים. ע"כ רק לפי הרגש הטבעי הקצר והישר שאינו צריך לההצעות ארוכות של חשבונות רבים, בתם לב ונפש תבא התפילה ותתן פריה אשר נועדה לזאת, וכל המאריך ומעיין בא לידי כאב לב…והדומה לזה עיון תפלה כאשר בארנו מבלי הבן, וצריכה התפלה שתמצא ברגש הלב והמית הנפש ושם מקומה ולא במשפט שכל הגיוני, שאין עמו חיים טבעיים כחיי האדם החי והמרגיש. והמוסר דין על חבירו, אמנם ההשגחה האלהית יסדה בעולם מדת המשפט, אבל גם היא צריכה שתובן שהיא נקבעת לפי המדה העליונה כדי להגביל את רעת יצר לב האדם, הכל במדה ומשפט כללי אלהי, הבא לפי הדעה העליונה ע"פ הידיעה האלהית הבלתי בעלת תכלית המקפת את כל היקום. אבל מה נואל האדם כשיקח את המדה הזאת לשימושו הפרטי, מה נואל הוא לדמות שראוי הוא שהמשפט האלהי ימשך אחרי מאויי לבבו וחפצו המצומצם. מושג כוזב כזה ביחש המשפט האלהי לא יתן פרי טוב להשכיל את האדם ולשפר מעשיו, כ"א להביאו לידי מדות רעות ומושגים כוזבים רבים אחרים המטמטמים את הלב, ומביאים אותו לרדת לכיעור טבעו והזכרת עונותיו. כי הפעולה המוסרית הפועלת מהבנה ישרה בהדיעות האמוניות תסתלק בהתערב בה מושגים גסים מכוערים כאלה. אמנם האדם ראוי לו לשפוך שיחו לפני קונו, וכל אשר ירבה להתפלל ודאי תהי' פעולתו נכונה ושכרו אתו. אבל רק ע"י העירו את מדת רגשות לבבו וכוחות נפשו הטבעיים לכל צדדיהן, לפרש היטב את כל מחסוריו הרוחניים והגשמיים "כגמול עלי אמו כגמל עלי נפשי". וכל צדדי החיים המרובים יפרשו לפני השם יתברך החפץ בחיים, ולבקש ממנו ישע ועזר מקודש בלא התעמקות שכלית מופשטת, שאין לה מקום כאן, אז תהי' התפילה רצויה ומכשרת את האדם להמעלה הזאת שבשבילה יסד העליון ית' מדת התפילה בחקי הנפש ומשפטי התורה והמוסר. ואשר בשביל קיום המעלות הללו נוסדו חקי התקבלות התפילות בערכן לפי מעשיו של אדם ולפי הזמן, לך ד' עת רצון. ע"כ יהי' מפיש ברחמי, ושומע תפילה לפניו כל בשר יבא.
[1] פנקס הדפים, א', [33].[עריכה]
ההארה הנפשית היותר גדולה שאפשרית היא שתהיה שרויה בלבו של אדם לטובה, היא שיהיה מוצא את עצמו תמיד שהוא חפץ להיות פועל מצדו טוב עם כל המציאות כולו. כל מה שתהיה דעתו יותר מקפת את המציאות, בכלליות ובפרטיותיו, ברוחניותו ובגשמיותו, וכל מה שסדרו ומשטרו יהיה לו יותר מובן ומבואר, כן תהיה יותר מיוסדת אהבתו העליונה ונטיית רצונו להיות מצדו פועל טוב עם הכל. המחשבה הזאת, כל מה שהיא מתגברת יותר, היא יותר אלהית, ואור העליון האלהי שורה, החסד מתגלה באור החכמה ומאיר את פני האדם ומגדל את נשמתו. כשהמחשבה העליונה הזאת מתגברת עם כל תנאיה, כשהולכת היא כסדרה, היא סוללת מסילות בלבו של אדם איך לנטות בפועל אל הטוב הכללי. וכשאין כל מדע ושכל מספיק על זה, מיד חל עליו רוח הקודש ואור אלהי עליון, וכשמתגברת הרבה מאד נותנת כח לחולל ניסים ונפלאות בשמים ובארץ.
[1] להרחבה: "שעורים בספר הכוזרי", מאמרי הרא"יה, עמ' 485
[1] להרחבה: "שעורים בספר הכוזרי", מאמרי הרא"יה, עמ' 485