לפי ההסבר שהאלוקות איננה גורם פרסונאלי אלא מהות המציאות, נצטרך להבין כיצד פועלת השגחה האלוקית וכיצד ניתן השכר או העונש? כפי שראינו יסוד טענתו של הרב קוק הוא שהאלוקות אינה מופיעה כגורם חיצוני אשר יודע את המתרחש מבחוץ, אלא שהמציאות כולה היא הופעה של האלוקות אלינו.
המשמעות של התפיסה הזו היא שהידיעה האלוקית, או "ההשגחה", איננה דבר חיצוני לעולם אלא עצם הסדר של המציאות, האדם פועל בתוך הסדר הזה ויכול לבחור מצידו בטוב או ברע, אבל סדר המציאות לוקח את מעשי האדם אל המקום המתאים של הופעת האלוקות וההרמוניה המדוייקת, ומוביל את כל מעשיו אל הטוב[i]. סדר המציאות לא מונע מן האדם לבחור, אלא מסדר ומאזן את המציאות כדי שאותם בחירות יובילו אל המקום שאליו הם צריכות להגיע בשביל הופעת הטוב המוחלט. כמו שהקיבה בגוף האדם מכילה חומצות רעילות מאוד, אבל הן נלקחות למקום שיש בהם תועלת בשביל לעכל את חומרי המזון[ii].
ההשגחה האלוקית איננה החלטה של שליט מתבונן מבחוץ, אלא האופן שבו הבריאה מתאימה את עצמה לאחדות האלוקית שצריכה להופיע בעולם[iii]. תפיסה זו של ההשגחה האלוקית מאפשרת מבט אחר על מושג השכר והעונש, האדם איננו מקבל עונש על מעשיו מתוך ידיעת גורם חיצוני שמחליט להעניש אותו, אלא עצם בחירותיו הרעות גורמות לחוסר התאמה בינו לבין המציאות האלוקית שסביבו ומסתירות ממנו את מקור השלמות האלוקית של המציאות[iv]. גן עדן וגיהינום אינם מקום חיצוני לנפש, אלא הסבל או האושר שנגרם לאחר שהנפש מתנתקת מן ההסתר של הגוף וחווה את ההתאמה, או חוסר ההתאמה,שלה אל השלמות האלוקית לאחר התנתקותה מן הגוף. כלומר השכר והעונש הם תוצאה טבעית של חיבור האדם למגמה של המציאות.
העובדה שעם ישראל מתאים את עצמו להרמוניה הפנימית שהמציאות שואפת אליה, יוצרת מצב שאומה זו שורדת זמן רב יותר משאר האומות, כלומר מושגחת יותר. העובדה שאדם מתנהג באופן הרמוני ומאוזן על פי הכוחות האלוקיים שמהווים את העולם, יוצרת השפעות חיוביות על מצבו, שאנו קוראים להן "שכר". השכר הוא חלק ממבנה המציאות כהופעה של האלוקות, ולא החלטה שרירותית של גורם חיצוני עליון.
לפי הסבר זה ניתן להבין שהידיעה האלוקית איננה סותרת את בחירת האדם, ידיעת ה' נובעת מטבע המציאות שהולכת ומתעלה ומגלה את מקורה האלוקי, בתוך ידיעה זו כלולים גם המעשים של כל בני האדם שהולכים אל הטוב השלם. הבחירה, לעומת זאת, נובעת מתחושת הפרט את עצמו כישות נבדלת ובוחרת[v]. כשם שרכבת נוסעת סוחבת קדימה את כל חלקי קרון, כל חלק חש שהוא נע קדימה או אחורה לפי רצונו, אבל הרכבת כולה נמצאת במסע כללי לעבר התחנה הבאה[vi]. האלוקות מובילה את מגמתו של העולם על כל פרטיו, אבל זה לא מונע מכל פרט לחוש שהוא בוחר לעשות טוב או רע במעשיו, אף על פי שבראיה האלוקית הכוללת אין העולם נפגע או מתעקב בגלל בחירה זו, שכן גם הרע וגם הטוב מובילים לאותה מטרה כללית של השלמות, שאליה נע העולם.
האדם בכל מעשיו לעולם מבטא את האלוקי שבמציאות, אך הוא בוחר האם להאמין ולהיות מודע ושותף לגילוי זה, או לחטוא ולעשות זאת באופן מאולץ ובלתי מודע. הבחירה משפיעה על השותפות הרצונית של האדם בלבד, ולא על הכיוון השלם והמוחלט שאליו המציאות מתקדמת.
לפי הסבר זה עיקר הפגם של החטא איננו עצם המעשה, אלא בעיקר השפעתו על תודעת האדם והתרחקותה מן ההרמוניה והשלמות האלוקית של העולם. זו הסיבה שהאדם יכול לעשות תשובה ולשנות את המודעות שלו כלפי אותם מעשים שעשה, וממילא הוא מתקן את מה שנעשה בעבר, אף על פי שהמעשה עצמו לא השתנה. נהג הקטר יודע להיכן הרכבת מתקדמת, אך נוסעי הקרונות יכולים להחליט האם להביט מן החלונות ולהיות שותפים לכך, או להסתגר בתוך עצמם ולחשוב שהם עומדים במקום[vii]. לפי הרב קוק ישנם שתי תודעות מקבילות לאדם, תודעת הבחירה שבה הוא חש שה' שופט אותו מבחוץ כאדם עצמאי ובוחר ותודעת הביטול לאלוקות שבה הוא מוסר את עצמו להשגחה האלוקית המוחלטת. תודעת הבחירה חשובה כדי שהאדם יקח אחריות על מעשיו ויתאמץ להתנהג באופן חיובי. תודעת הביטול נותנת לאדם את האמון בטוב שבמציאות וביכולת לתקן ולהשתפר גם אם חטא ונפל. האדם שמכיל בתוכו את שתי התודעות, הפרטית בעלת הבחירה והכללית שיודעת שהכל מובל לטובה, מסוגל להיות שרוי במאמץ תמידי לקדם את המציאות מצד אחד, אך גם באמון ושקט נפשי ש"לא עליך המלאכה לגמור" וגם אם יכשל, בסופו של דבר ילקחו כל מעשיו אל הטוב השלם המוטבע במציאות.[viii] התודעות הללו מלבישות אחת את השניה ופועלות במקביל זו עם זו, כל אחת משלימה את רעותה ויחד האדם חי את שתי התפיסות וחי באופן שלם.[ix]
מקורות להרחבה:
[i] עין איה / שבת ב / פרק שישי / מו.
אם נשקיף על החיים לא בהבטה פרטית, מנקודת חיים של כל יחיד בפ"ע, כ"א בהבטה כללית, אז יתאר [ו] לפנינו כלל החיים בתור מציאות אחת גדולה מחוברת מהמון שלשלאות וחוליות שונות, אשר זרם ושטף החיים עובר בהן דוקא ע"י כח הניגוד הנמצא בכל חלק מחלקיהם ביחש למשנהו. ואותו הכח הכללי, המוציא מתוך כל המון הניגודים את היסוד האחדותי, העושה את כלל החיים לחטיבה אחת, הוא מהפך את הניגודים כולם לטובה, ומוציא מהם את אימוץ כח החיים. באופן כזה אין לנו לצייר שלמות בחיים, כל זמן שהם עומדים על תכונתם בצביונם השלם באותו הסוג שהננו מוצאים בו את חיינו, שיבטל מהם כל יסוד וכח לניגוד, כי ביטול כח הניגוד הוא ג"כ המעטה וכשלון ליסוד החיים עצמם.
[ii] קובץ ז' – קנו – אחדות המציאות
כשמסתכלים בעולם, בהסתכלות אידיאלית, שאור הקודש מאיר עליה את זהרו, אין רואים דבר פרטי מצד פרטיותו, כי אם בכל חזיון, בכל פלוגה, אפילו הקטנה שבקטנות, מהחלקים הישיים והמעשיים, רואים הופעה תוצאת תנועת הכל. והלימוד הזה הולך הוא ומתבסס על פי המדע ההולך ומתחדש, המתקרב בשבילי החול אל מרכז הקודש, המתעלה מעל הסקירה האטמית אל הכרת התנועה והכח. ובעת אשר יוכל כל אטם להיות נראה לדבר עומד בפני עצמו, לעצם פרדיי, אין תנועה נסקרת כי אם בתור תוצאה מן הכל, נפעלת מכל, ופועלת על כל. ובזה היש כולו מתעלה מהאומללות שבריסוקו, והריסותיו נבנות בבנין שלם, של יוצר כל, בחכמה וחסדים נאמנים. ובזה מקרבת אותנו ההכרה של טבע החומר אל המדע האצילי העליון, שיסוד הקודש, המחיה את הכל, גם את המוסר, היחידי והצבורי, הולך ומתגלה על ידה, והפלוסופיה ביסודה נגאלת ממאסר החושך המלפף אותה, הבונה קיר של ברזל בין העולם והאדם לאביהם שבשמים. … המציאות כולה הרי היא עולה בציור האמת שלה, והפרטיות מתגדלת לצורה כללית, והולכת ומתאדרת היא בתוך הכלליות הגדולה הבלתי גבוליות, שדוקא שם היא מוצאה את איתניותה והידיעה האלהית, ברום אמתה, בכלליותה, היא היא גם הפרטית היותר חודרת, המלאה אמת, ומחודרה חטיביות, שלא יפול צרור ארץ. והבינה העליונה, החובקת כל עולמים, והחכמה האדריכלית, המיוחדה לכל עולם, ולכל בריה, הרי הן מתיחדות בחוברת, והענפים מתאחדים בשרשיהם, בשביעת יניקת זיו לשדם לרויה. וברוחו של כל ישר לב, של כל צדיק אוהב צדקות, ההרמוניה הזאת מפעמת את צלצוליה. ורוח הקודש, רוח קודש קדשים, הולך ומתגבר להחיות עולמי עד, וכל אשר בהם.
[iii] קובץ ח' – קנד – השגחה כללית ופרטית
הפילוסופיא היתה מעולם נוטה להכרתה של ההשגחה הכללית, והיא רחוקה ביסודה מנטיה אל ההכרה של ההשגחה הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת. אבל בשרשם של דברים מתרכזות הנטיות הללו, הנראות מתנגדות זו לזו, למרכז אחד. ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו את הכלל, בחטיבה אחת, כל מה שנראה לנו פרטי, איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. זה הוא דבר ברור, שההשגחה האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל מושג של פרטיות.
אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר חודרת אל כל הפרטים כולם, שהם מצד חשכנו מיתארים לפרטיותם, של עולם הזה ושל עולם הבא, של עתיד הפרטי ושל העתיד הכללי, הכל נשקף בהשקפה אחת, והכל מעורה זה בזה. והאמונה שהעולם הזה הוא כפרוזדור בפני עולם הבא, שמביאה לידי הבינה האמונית המפורטה, מתאמצת, וכל ערכי המוסר מתעלים בעילוי אלהי, ולא עוד אלא שיש צפיה ומגמה מובטחה, ככח הצפיה כך הוא כח הגבורה. ונמצא שהיסוד של התעלות מעל כל חקי הטבע הוא דבר מובן באפשריותו והתאמתו לכל דרכי הדעה המיושבת. ההשגחה הכללית והפרטית
עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / כג. ברכות נה/א
והנה הבטחון, המדה היקרה הזאת הונחה באדם ונוסדה בחפץ עליון בכלל המציאות שתועיל הרבה לאדם בהיותה מוכרחת להעמדת מצבו הרוחני והחומרי, לבל יהי' נבהל להון ושטוף בתאוותיו. כי ידע כי לא אשר יראה האדם שהוא טוב הוא הטוב המוחלט, כי עניני האדם מונהגים הם ע"פ עצת ד' הקיימת לעד. גם שלא תפול עליו רוחו בעת צרה ומצוקה. כי ישים אל לבו כי אין מעצור לד' מהושיע. אבל מעולם לא נוסדה מדת הבטחון כדי שעל ידה יקנה האדם לעצמו מדת העצלות, שלא לעשות ולהשתדל בכל אשר תשיג ידו, בין בעסקי הכלל בין בעסקי הפרט, ומכש"כ שלא נוצרה כדי שיכנס האדם ע"י בסכנות הגוף והנפש. ע"כ המכיר את המדה כפי ענינה שהיא נוצרה לפי מדתו של השלמת האדם, לא יקח אותה לקו במקום שאינו ראוי, כאילו היתה מדה חוקית מחוקי הטבע המת חלילה. והנוהג ע"פ זאת הסכלות של הוללות הבטחון והולך תחת קיר נטוי, ע"פ הבנתו המשובשת בגדרי הבטחון, ואיך שהיא צריכה להיות מובנת רק כפי ערכה של הפעלתה על האדם לטובתו הזמנית והנצחית, יהי' לו למזכיר עון. כי תביא דעה זו המשובשת עמה כמה דעות רעות ומשובשות וההבנה הגסה הזאת תכחש על נקלה. והאדם ישוב על עקב מצב של שרירות לב וחסרון מוסר, כי עד ארגיעה לשון שקר, ורק יראת ד' הטהורה המובנת לאמתתה היא עומדת לעד.
[iv] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / קלא. ברכות נח/ב
כשם שחיבורם של הכוחות המתנגדים וסותרים זא"ז פועל על הרגשתינו והבנתינו בהשכלת דעת יוצר כל המסדר כל בחכמתו מצד הערכים המוחשים, כן עולים אנחנו מזה גם אל הערכים המוסריים בחוש ההנהגה הכללית והפרטית. שכיון שהחכמה העליונה וההשגחה המופלאה מטפלת באחדות כל היקום בכחותיו החומרים, על אחת כמה וכמה שיש שם אחדות נפלאה פועלת בהכחות הרוחניים, שמהם להנהגה תוצאות שמגעת ג"כ עד גורל האדם והמון רגשותיו ונטיותיו לטוב ולרע. והנה הדבר הנוגע ביותר להבנת האחדות וההשגחה האלהית באופן חודר, להעמדת מוסר הצדק האנושי ללכת באור ד', בדרך צדקה ומשרים כתורה וכמצוה והשכל וידע, הוא הידיעה הברורה ע"ד כחות הרע שבמציאות. שהאדם מתחרד על פעולות של הכחות הנכונים להזיק והם אינם בעלי שכל ובחינה, הטבע עושה את מעשיה ומשפעת בשוה את חלק הרעות על כל המוכשר לקבלם כטוב כחוטא. בזה דומים הם כחות הטבע ביחוסם אל ההפסד כההיזק הנמשך מהעקרב, שמזיק בעוקצו מבלי התכוין, הארס קבוע בעוקצו החד והוא הולך ומניע אותו, ומי שיפגע על דרכו מוכשר לקבל עקיצה הוא נעקץ מבלי חשבון. אמנם לעומת זה ישנם מערכת של כחות רעים, שבהם יש תבונה ודעת ואור ההשגחה האלהית מורגש בהם, הם נפגשים דוקא במי שראוי לכך לפי מוסרו הפחות, "פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו". זה החלק הוא הדומה ביחוסו לציור נהר דינור,.כולו שריפה ומוכן לכלות ולהזיק, אמנם הוא נגיד ונפיק מן קדמוהי בהשגחה נפלאה ומורגשת למעמיק ומסתכל. ובאשר לפי האמת, גם עומקן של הכחות הרעים המוכנים לחבל, שאפשר לדמות שהם עזובים ומוכנים לפעולה של שלילת חשבון ודעת כעוקצא דעקרבא. אבל גם הוא מנח כנהר דינור, גם הם נאחזים במשפט ישר ובשקול דעתו של אל דעות, "רוח סערה עושה דברו", ושרק משום זה החק של קשר הכחות והתאחדם, הטבעיים עם השכליים, רק דבר זה גורם שיש תרופה ותקנה לכל קלקול ותקלה, כי הוכנו כולם לתכלית הטוב היוצא.
[v] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / רנט. ברכות סב/ב
רנט. ברכות סב/ב
אם ד' הסיתך כי, אר"א הקב" ה לדוד מסית קרית לי, חייך שאני מכשילך בדבר שאפי' תשכ"ר מכירין כו, שנאמר כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו, כו' וכיון דמנינהו לא שקל מנייהו כופר. שאלת הבחירה היא לעולם היותר כבדה מצד שרשי התורה והסכמת השכל והמוחש. הנה לפנינו הרעות מוכרחות בכלל
עמוד שנה
ההנהגה, וכמה דברים גדולי התועלת בעולם לא יצאו אל הפועל אם לא קדמו להם סבות של בחירה רעה, של בני אדם המכונים להרע, הציור הזה שהרע מוכרח לשכלולו הכללי של עולם, הוא סועד לב רבים לחשוב שא"א להחליט שתהי' הבחירה חפשית. אמתת הדבר הוא, שיש הבדל בין חק הכללי לחק הפרטי, ודאי הוא שהבחירה בחק הכלל אינה חפשית, הכלל צריך בהכרח להמציא רעים כמו שהוא ממציא טובים. אמנם עבור זה הלא בערך הכלל אין כל דבר רע בהחלט, כי הרעה הפרטית בצירוף הכללי תהי' מסבבת טוב. ע"כ כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים, שנאמר "כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה". התערובות הזאת של חסרון הבדלת הגדרים שבין הבחירה הכללית להפרטית, תביא עמה שאלות בלתי נפתרות במהלך הבחירה האנושית, שמעבר אחד נראיה חפשית כולה ומעברים נמצאיה מוכרחת וחיובית. …
[vi] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / קכה. ברכות נח/ב
על הזיקין ועל הזועות כו' אומר ברוך שכחו מלא עולם. כשיסתכל האדם במציאות, ימצאהו טוב והגון, כל דבר על מכונו וענינו, שיופי הסדר מורה על המסדר אדון החכמה, הטוב והתפארת. השמש בצאתה בהדרה, הכוכבים בהזהירם ממסילותם, הירח יקר הולך, כל אלה ינעימו את כל נפש המתעוררת אל חזיונם. אמנם לפעמים יפריעו חזיונות טבעיים את הנפש מהתרוממות ומכנסת בלבבה אופל וציורים של פרעות ואי סדרים לעיני בשר, כזיקין, זועות, רוחות הסוערות וכאלה. אמנם צריך האדם לשום אל לבו, כי הנה רק חלק קטן מכל השלשלת הגדולה של הבריאה תחזינה עיניו, רב לו רב כל הטוב והסדר הנפלא, המלאה אור חיים וחסד המתראה לעיניו תמיד בכל מרחבי הבריאה שנגד עיניו, להיות נפשו מתענגת על ד' ועל
הקיפו אל ראות עיני האדם, וחלק הבלתי נערך של רגשותיו הנפשיים לעומת העולם המלא, שכחו של אדון כל ב"ה מלא אותו. אבל כשישא דיעו אל המרחב הגדול של המציאות הנפלאה ואיך כל המעשים כולם אחוזים בחוברת, ואם הם מרעישים ונראים כפורעים סדר פה לערכינו, מה נהדר הוא ערכם בכללו של המצוי. ומזה נשכיל שגם בעומק ההכרה אף לערכינו הנה מלאי הוד וסדר. ע"כ יברך בראותו זאת, מעמק לב חושב ברוך שכחו מלא עולם.
[vii] עין איה / שבת א / פרק שני / עח.
הטומאה והטהרה מיוחסות לטוב ולרע במציאות. אמנם הם ענינים שבאים יותר לפי היחש, כי בכלל הלא נדע כי כל פעל ד' למענהו ואין במציאות רע מוחלט שלא יהי' לו טוב תכליתי באחרית. מ"מ יסוד המוסר והיראה הוא להבחין בין טוב לרע, וכמו כן יסוד המדע הוא להכיר ג"כ שגם הרע היותר גרוע אינו נפרד לעצמו מאין כל יחש אל הטוב הכללי, כ"א בחוברת המציאות הכללית יעלה גם הרע לתכלית טוב. אמנם המצות מכוונות הנה ביותר להגדיל את הכרת דרך החיים והטוב בלבו של אדם, שלזה צריך שיכיר מאד את השינאה והבוז להרע והפסד הצדק והמוסר, מבלתי שתפגם שנאת הרע בכל שהוא מפני הצורך הכללי שיש למציאות הכללית במציאות הרע, כ"א ידע לנכון כי דבר זה של מציאות הרע בכלל המציאות לתכלית הטוב הוא ענין אמתי מדעי, אבל לגבול המוסר המעשי לא יגש, כי המוסר המעשי כולו נבנה ע"פ הציור היותר עמוק ונרגש שאפשר להיות משנאת הרע ואהבת הטוב. ע"כ לא הוכשרו למלאכת שמים כ"א דברים טהורים, להורות שאם שבהיות הטמא נמצא ודאי מציאותו בעצמה תעיד עליו שיש לו ערך תכליתי, מ"מ למלאכת שמים, המצות שנתנו לצרף את הבריות, לא הוכשרו להן, כ"א עור בהמה טהורה בלבד, להודיע שיסוד הצירוף המוסרי יבנה משנאת הרע בתכלית וזרייתו הלאה. …
[viii] אורות התשובה / פרק טז – שרשי התשובה ופנימיותה. / א1
אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. … ואחרי הידיעה הבהירה, שהשאלה על-דבר שני הפכים בנושא אחד היא רק תכונה יחסית לנו, לגבי שכלנו המוגבל, ואינה שייכת כלל בחק בורא כל, אדון כל החקים, וסבת כל הסבות, מקור החכמה ובונה התבונה, ברוך הוא, הננו נכונים להבין שיש מקום גם לההשקפה של בחירתו של האדם וחופשו וגם לאי-בחירתו ואי-חופשו, והדברים נמשכים מכל הזרמים שבהויה. אך כל זמן שלא שב האדם מחטאו, לא סידר לו את ארחות תשובתו, הרי הוא מונח תחת הסבל של בחירתו והאשמה של כל מעשיו, וכל תוצאותיהם הרעות מוטלות עליו. אמנם אחרי הארת התשובה מיד נמסרים למפרע כל המגרעות שבחייו, וכל המעשים, שלגבי ערכו של האדם אינם טובים, ותוצאותיהן הן מרות לו, לרשות הגבוה, וכולם נערכים מחוץ ליסוד חופשו ובחירתו, ומצטרפים הם לרשות ההנהגה העליונה, רשות הגבוה, אשר כל מעשינו פעלת. …
[ix] שמונה קבצים / קובץ א / סה.
סה. המחשבה בענין האלהות בשני הצדדים שלה – דהיינו: הצד האחד, בצורה המדברת עד הבורא והבריאה מכל אחד בפ"ע, כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא, והצד השני, שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלהים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית… – המחשבה הזאת פועלת בכל צד מצדיה פעולה מיוחדת על רוח האדם. ההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים. אמנם השירה ומשאות הנפש באות מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאלהים. ומלאת כבוד אלהים בכל המוסר, הוא ענף מורכב מהגיון ושירה במיזוג נכון, כשיחסר ממנו כח אחד, לא יוכל לעמוד. …אע"פ שהרוממות הזאת של המחשבה, היא מתעלה על כל החזיון של ערך המוסר כולו, כמו שהיא מתעלה על כל המחשבות והגבולים, מ"מ האדם אינינו יכול לתפוש מחשבה רוממה מערכו המוגבל בכל מלא הודה – וערכי המוסר לעולם נדרשים שיהיו ניעורים וחוזרים וניעורים בכל הליכות החיים – עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה. אלא שגם בהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל ג"כ רוח האדם לשקע, וע"י השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות. על כן אין תרופה אחרת, כ"א לסדר את הרעיון באופן כזה שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה, ולא יגלו לעולם, כי הראשונה בתור לבוש לשניה העליונה ממנה. ז"א מלביש את א"א, וד' הוא האלהים.