מאמר פתיחה – דעת אלוהים במשנת הרב קוק

המאמר הזה נכתב בעזרת הערות רבות של הרב יוסף קלנר שהואיל בטובו לעבור עליו. במהלך המאמר נשתמש במושג שנקרא "פסיכותאיזם" שמשמעותו גישה חינוכית הסברתית שנועדה לפשט ולתמצת את שיטת הרב קוק לקהל הרחב, תוך הבנה שמחשבת הרב קוק המלאה כוללת אספקטים נוספים ביחס להבנת האלוהות שלא נכללו פה.

אלוהים לא פרסונלי

השכל האנושי מתקשה לתפוס דבר שאיננו מוכר לו וזקוק לכל מיני המחשות ורעיונות דומים שיסבירו לו את הרעיון המופשט. כאשר אדם חושב על "אין סוף" גלקסיות, הוא חושב על המון כוכבים כדי להסביר לעצמו על מה מדובר, כמובן שזה לא באמת אין סוף, אבל המושג הזה כל כך קשה להבנה אנושית מוגבלת, שחייבים להמחיש אותו עם איזו שהיא תמונה פנימית. באותו אופן כאשר מסבירים לאדם עם אוטיזם על פעילות חברתית נותנים לו המחשות שונות כיצד לפעול, כאשר מנסים להסביר לאדם חסר ניסיון מוזיקאלי על הרמוניה או סולמות, משתמשים בציורים ודיאגרמות שונות וכו'

לעיתים נוצר מצב שההמחשות נתפסות בנפש ואז קשה מאוד לשחרר אותם, כמו כל הרגל אנושי שקשה לצאת ממנו. ההמחשה נוחה ונגישה יותר וכאשר מדובר על רעיון מופשט קל להישאר בהמחשה במקום להכיר את הדבר באופן אמיתי. לדוגמא כסף הוא רעיון מופשט של ערך, אבל קל יותר להבין כסף בתור שטר או מטבע מאשר להבין את הרעיון העמוק שלו כערך מופשט שיכול לעלות ולרדת בתנאי אינפלציה שונים. הסיכון הוא שהאדם יישאר עם אותה תמונה חלקית ולא יתאמץ להכיר את הפנים הרחבות יותר של הדבר.

הטענה של הפסיכותאיזם בעקבות הרב קוק[1] היא שבדור שלנו החשיבה המופשטת השתכללה וצריך לעזוב את הדימויים החלקיים ולהגיע להכרה מופשטת ועמוקה יותר של אלוהים. עזיבה של הדימויים האלו יכולה להיתפס כ"העלמות" או "כפירה" באלוהים, אבל היא בעצם הכרות עמוקה יותר עם המושג, שהייתה מורכבת יותר בדורות הקודמים.[2]

השינוי המרכזי שהולך ומתבצע במושג האל הוא עזיבת הדימוי הפרסונלי שלו וראייתו כמקור ושורש הכל על פרסונלי מקיף שמחיה את המציאות. "גסה היא מאד הקליפה של מושג עבודת ד' בלב ההמון, ובימינו כבר הגיעה השעה שצריך לדקדקה, כי עובייה המוזר מנשל מאיתנו אברים רבים ויקרים… מה שמחשבין בדבר עצמיות האלהים…למלא את רצונו של אלהים, מצד עצמותו האישית, היא בזמן הזה מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם. האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלהים. העצמיות היא רחוקה מציורנו, ואין אנו מוכנים כלל לחשוב אודותה בדבר אלהים, ולא ליחש לה קישור מעשי ואמוני."  (הרב קוק, פנקס הדפים, 22)

האלוהות איננה ישות פרסונלית, אלא נשמת המציאות ומקור נשגב למציאות שדוחף את המציאות קדימה לעבר אחדות והתעצמות גדולים יותר. האמונה באלוהים מתחילה מתנועה נפשית עמוקה למצוא את הטוב במציאות, בעצמה, בטבע ובאנושות, בשכל וברגש. הערגה אל הטוב היא שמובילה את האדם להכרה בכך שיש מקור חיים אין סופי על פרסונאלי שמתגלה כנשמה למציאות והדת נותנת לכך מסגרת המקשרת גם את הצדדים המעשיים לתודעת החיים העמוקה.

משמעות האמונה היא תחושה שכל הכוחות בעולם זורמים לכיוון חיובי המתעלה בתנועה אין סופית למעלה למקור הכל האין סופי, והתפיסה האמונית רואה כיצד תנועה זו מחוללת אחדות, אורגניות, גם במציאות הממשית, בה כל הכוחות משלימים ומאזנים זה את זה, שמאל מאזן את הימין והעניים את העשירים, כל נקודה בעולם היא בעלת חשיבות של דחיפה קטנה במכלול השלם של הכוחות. אין לזלזל בשום כח ואין לדחות שום נטייה, כל הופעה של חיים היא חלק ממערך שלם של הרמוניה שזורמת כמכונה גדולה לעבר שלמות שהולכת וגדלה.

לפי הגישה הזו המציאות העובדתית-מדעית של ה' איננה זקוקה להוכחה ואין בה שום צורך, הדרך להתוודע לממד האלוהי היא להבין את מה שהוסבר כאן לעיל, לפנות פנימה ולזהות את הסימפטיה הפנימית אל הטוב המקורי הנשגב האין סופי, ולהבחין שכל המציאות קורנת מתוכה הרמוניה והשראה אלוהית. במקום נסיונות נואלים לחשוב  בעצמות האל יש לפנות אליו ע"י החיים האידיאליים האלוהיים, באופן שבו מושג האל משפיע על הנפש ועל המרקם החברתי שלנו כמשפחה וכחברה כלאום וכבני אדם.

הפסיכותאיזם מבקש להראות שאמונה באלוהים איננה רק עשיית סדרת פעולות כל יום ולא אמון בכח עליון פרסונלי[3], אלא ביטוי לשאיפה נפשית עמוקה של האדם לראות טוב ולעשות טוב בכל פרט ופרט של החיים. לכן חיי אמונה הם הרבה מעבר להיות האדם מדקדק בהלכה, אלא הם שינוי בסיסי של תפיסת המציאות והיחס לכל כוחות החיים.

תפילה ומצוות

מעמד הר סיני הגביר בעם ישראל את ההכרה בהרמוניה של המציאות מתוך קישורה עם מקורה   והגיע העם כולו להכרה  שרק  מעשים, "מצוות", יוכלו לבטא את הרעיונות האלו באופן חי שיעביר אותם מדור לדור, באופן משמעותי עמוק הממלא את ההכרה המנטלית-המוסרית של עם ישראל.

כאשר נעמיק במשמעות המצוות, בעקבות הרב קוק, נראה שכל המעשים האלו אינם תוצר של ציווי שרירותי, אלא אוצר מעשי שמכיל בתוכו  תהומות וגבהים של משמעות, אוצר זה הולך ומחלחל ברוח ונפש עם ישראל מתוך  אלפי שנים של עשיה. כל מעשה מצווה מחולל תהליך מנטלי שמקרב את האדם לשאיפת הטוב שבתוכו ולהכרה באחדותיות המציאות. כך "אלוהים", כלומר המקור האין סופי של היש והחיים המחולל מקיים מחייה ודוחף את העולם קדימה אל ייעודו, גואל את עם ישראל ודרך כך את המציאות כולה למצב השלם שלה.

ננסה לתת דוגמא לכמה מסרים שעולים מן המצוות: בשבת האדם זוכר למשך יום אחד בשבוע את העובדה שהעולם הולך ומתקדם לשלמות שבה אין צורך בשום דבר חדש. על ידי השבת הוא מוצא מקום לבטא את הרצון לעולם אחדותי והרמוני יותר, עולם עתידי שבו כל הטבע זורם בפשטות ושמחה ללא צורך בהתערבות טכנולוגית. הרעיון הזה מתבטא גם בשמיטה, שמבטאת כעין שבת גדולה שבה במשך שנה שלמה האדם נותן לטבע לזרום בחופשיות וזוכר את המצב השלם של ההרמוניה העולמית שהעולם חותר אליו.

ההפרדה של בשר וחלב מבטאת העדפה של אכילה צמחונית שדואגת לחמלה בין הברואים על פני אכזריות של אכילת בשר והריגת בעלי חיים. גם כיסוי הדם מבטא בושה באכילת בשר ובאיסור שעטנז שמבטא העדפה של בגדים מהצומח על פני גזל הצמר של הבהמה.

לסיכום, יש להבין את המצוות ככלים לעיצוב מנטלי המשמרים ומגבירים את שאיפת הטוב והפיכת המציאות למקום מאוזן ואחדותי. התובנות לערך המעשים האלו, הם שהתגלו לעם ישראל בהר סיני והם תוצר המפגש הנבואי עם  דבר ד' .

הפניה לאלוהים כאישיות היא ביטוי שירי לשאיפה של הנפש אל מקור הכל הנשגב מכל המציאות והעולמות, פנייה המובילה התרוממות העולם למצב שבו הכל יהיה הרמוני, אחדותי וכל הפרטים השונים של המציאות ילכו ויתחברו זה עם זה כמכונה אחת גדולה שפועלת ביחד להתקדם יותר ויותר. בעולם העתידי שניצב בחזון של בעל שאיפת הטוב, הצמחים יהיו בהרמוניה עם האדמה, בעלי החיים יהיו מעודנים ולא יפגעו בבעלי חיים אחרים, האדם יהיה עדין ולא יפגע בבני אדם אחרים, ואף לא בבעלי החיים ויכיר בכך שהעולם כולו מאורגן סביבו בסדר מדויק כאשר כל פרט נמצא במקום המתאים לו, כך שגם הדברים השליליים הם חלק מאיזון מסוים שמוביל אל הטוב, אין שום תהליך סתמי, המציאות כולה בנויה באופן מתוכנן ומאורגן שבו היא תלך ותתקדם עוד ועוד.

האדם בעל שאיפת הטוב הגדולה חש שהחוויה הזו היא מה שנכון לנפש, בדרך זו הוא מתמלא השראה רוחנית, מתמלא סיפוק, רוגע ואושר. הוא חש שהגישה הזו היא האופן הנכון לחיי האדם, גם אם המציאות האובייקטיבית מראה אחרת. זו שירת החיים שלו, זהו האופן שבו ממלאת את האדם השראה ואנרגיה חיובית לחייו.

התפילה, הפניה לאלוהים בעל אישיות שומעת וחומלת, היא אופן משלי שבו האדם מתחבר לאותה שירת חיים הרוחשת בו. שלוש פעמים ביום הוא מחדיר לנפש את האופן הנכון שבו יש להביט על המתרחש בעולם. תוך כדי הפניה לאלוהים כישות פרסונלית האדם מרכך את מחסומי הנפש, מעורר את השאיפה העמוקה שבתוכו לשלווה, לחיים הרמוניים ואחדותיים.

הבקשות אל אלוהים לבריאות, גשם ופרנסה, פועלות בעצם הפנייה של המתפלל למקור האין סופי של הטוב השלמות והחיים, להגביר את שאיפת הטוב שבתוכו ואת ההכרה שהמציאות כולה הרמונית ושלמה, ומתוך הקישור הנפשי שיש לאדם עם כל היש (כי יסוד היהדות היא ההבנה שהכל אורגני, אחדותי) הנפשיות המתעלה לאלהים פועלת על כל הרבדים המציאותיים הקשורים אליה, והם גם הם משתנים כמו הנפש המתפללת, המתאימה את עצמה בתפילתה יותר ויותר עם הרצון האלהי המקורי. הפניה לאלוהים היא פניה פנימה אל מקור מקורות החיים, ולא החוצה אל "כח עליון". אלוהים פועל במציאות דרך נפש האדם, ככל שהאדם מרומם ומגדיל את כלי הנפש שלו, על ידי פנייתו לאלהים, ושאיפת הטוב והכרה בהרמוניה של המציאות, היכולת המנטלית והמעשית שלו מתגברת והעולם כולו מגיב ומתאים יותר לאותה הכרה אנושית חיובית. איננו יודעים כיצד המערכות העולמיות פועלות, אבל אנחנו מאמינים שפנייה לאלהים הבונה הכרה חיובית ותביעת הרמונייה עם הכל, יהפכו את המציאות כולה לטובה יותר, וממילא הרפואה, הגשם וקיבוץ הגלויות יתממשו.

ההעמקה של שאיפת הטוב ושל הרצון בהרמוניה ואחדות של המציאות, מעשירים את האדם וגורמים לו להיות מוסרי יותר, שכן אדם ששואף לעולם הרמוני לא יפגע בזולת, לא ינסה להשיג יותר ממה שיש לו על ידי רמאות, יסתפק במועט, יכבד כל יצור עד חתיכת העשב הקטנה ביותר, ייתן מקום גם לכאבים ולתסכול בתור חלק מארגון המציאות המושלם. לא יפחד ולא ילחץ מכל כישלון, שכן גם הדברים הנוראיים ביותר מובילים בסוף אל הטוב.

נמצא שהתפילה משחררת בנפש את השירה הפנימית, את שאיפות הטוב והשלמות. ללא כפיה, ללא ציוויים חיצוניים, ללא ניסיון להשיג שום רווח מאיזו שהיא ישות חיצונית. אלא לפנות פנימה ולשחרר את האמון והמבט הנפשי ההרמוני, שדרכם יזרום השפע האלוהי למציאות.

השגחת ה'

גם את הדימוי של "השגחת ה'" אין צורך להבין כהשגחה של כח עליון בעל אישיות אנושית, אלא כביטוי לתחושה של הקשר שבין כל מאורעות המציאות אל התכלית האלהית הגדולה העומדת ביסוד המציאות, שעל כן המציאות עצמה מכילה בתוכה כוחות שונים שמאזנים זה את זה להתקדמות גדולה, ובכך הם "מושגחים" להיצמד לאותו ציר של התקדמות ואיזון שבו העולם צועד. על פי הציר הזה כל מעשה מקבל את התגובה המדויקת שלו משאר גורמי המציאות וכך נוצרים "שכר" ו"עונש" שמתקנים את הסטייה של אותו מעשה מן הכיוון הנכון.

נמצא שלפי הפיסכותאיזם בהתאמה לתפיסת הרב קוק, השגחת ה' היא דימוי לאופן שבו המציאות בעצם "משגיחה על עצמה", במה שמוטבע בה הייעוד האלהי שלמענו היא נבראה. כל פעולה בחיים היא חלק מאותו תהליך של התקדמות, שבו כל פרט ממלא תפקיד מדויק במכונה הגדולה של היקום. מתוך שאיפת הטוב שבו, האדם מגיע לחוויה שהחיים כולם הם איזון מדוקדק של כוחות שבהם כל עלה שנופל וכל הרמת יד הם חלק ממערך מושלם של התקדמות. הדיבור על "השגחת ה'" היא הדימוי שבו משתמשים כדי לתאר את החוויה הזו באופן המלא ביותר שלה, כמקום שבו כל פרט ממלא תפקיד מדויק והרמוני עם שאר הפרטים, באיזון ובהכוונה מדויקת להיכן שהם צריכים להיות.

סתירות בין תורה למדע

כיון שעיקר התורה היא לייצב את המצב המוסרי (אותה הרמוניה של האדם עם כוחותיו ועם המציאות כולה), טוען הפסיכותאיזם שעיקר התורה איננו הסיפור ההיסטורי אלא גיבוש של קבוצה לאומית בעלת תודעה אחדותית, שתבטא בכל הווית חייה את הממד האלוהי האין סופי שמחיה את המציאות. לכן את הסיפורים שבהם יש סתירה בין התורה למדע (כגון סיפור הבריאה) צריך להבין כמטפורות לאותו מהלך נפשי עמוק שעל עם ישראל לעבור ואין צורך להיכנס לפירושים דחוקים או לחלוק על הפירוש המדעי שלהם. "שאפילו אם הי' מתברר לנו שהי' סדר היצירה בדרך התפתחות המינים ג"כ אין שום סתירה… והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית, ודברה ברמיזות ומשלים, שהרי הכל יודעים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה… והעיקר היא הידיעה העולה מכל העניין לדעת ד', וחיי המוסר האמיתי, והקב"ה נותן במשקל אפילו הרוח שחל על הנביאים, הוא צמצם שדווקא כשיכנסו הדברים הגדולים שבאלה העניינים באלה הציורים יוכלו בנ"א לשאוב מהם, עם כל השתדלותם, את כל היותר מועיל ונשגב להם" (הרב קוק, איגרת צ"א)

לדוגמא ניתן להסביר שסיפור הבריאה בשישה ימים נועד להראות איך כל המציאות היא הדרגתית ומתפתחת בהרמוניה פנימית, סיפור בריאת האדם נועד להראות את החשיבות של הזוגיות והקשר ההרמוני בין האיש והאישה, סיפור חטא אדם הראשון נועד להראות את הגדולה שהאדם יכול להגיע אליה אם ישמור על איזון נכון בינו לבין הייעוד האלהי העליון, הכללי והמקיף את כל המוטבע במציאות, שכאשר חיים אותו בזאת "שומרים ומעבדים" את המציאות שהיא כולה "גן עדן", ו"אוכלים מעץ החיים" שבמרכזה, וכאשר יורדים למבטים חושניים, פרטיים וחלקיים יורדים מן החיים למבטים הדעתניים, בזאת "אוכלים מעץ הדעת" ומוצאים את המות.  

כל התורה היא שירה גדולה, משל גדול לרוח האנושית שחשה בנשגב, בממד האלוהי ורוצה להתקרב אליו באמצעות הסיפורים השונים. אין שום צורך להתעקש על הממד ההיסטורי של הסיפורים כאשר הוא לא מתקבל על הדעת לעומת ממצאים מדעיים מוכחים, שכן מטרת התורה היא לבטא את רוח האמונה כלפי מכלול החיים ולא ללמד אותנו על פרט מדעי כזה או אחר.

"הנני מוצא לעצמי חובה להעיר את רוחך הטהור, ע"ד הדעות הבאות ע"י המחקרים החדשים, שהם ברובם סותרים את פשטי דברי תורה. דעתי בזה היא… שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבעניינים…אין לנו שום נפ"מ אם באמת היה בעולם המציאות תור של זהב, שהתענג אז האדם על רב טובה גשמית ורוחנית, או שהוחלה המציאות שבפועל מלמטה למעלה, מתחתית מדרגת ההויה עד רומה, וכך היא הולכת ומתעלה. אנו צריכים רק לדעת, שיש אפשרות גמורה, שהאדם אפילו אם יתעלה במעלה גדולה, ויהיה מוכן לכל כבוד ועונג, אם ישחית דרכיו יוכל לאבד כל אשר לו, ויוכל להרע לעצמו ולתולדותיו עד דורות רבים מאד, וזה הלימוד יוצא לנו מהעובדא, של מציאות אדם בגן עדן וחטאו וגירושו. ואדון כל הנשמות יודע עד כמה צריכה להיות עמוקה הרשימה בלב בנ"א להיות זהירים מן החטא, וכפי אותו העומק ממש באו כ"כ אותיות ע"ז בתורת אמת. וכשאנו באים לידי מדה זו, אין אנו נזקקים עוד ללחום דוקא נגד הציור המתפרסם בין החוקרים החדשים…עיקר תפארת חיינו, הוא האמת, של האחדות ברום גבהה ופארה הנצחי, והצדק הנצחי ההולך עמה בלא פירוד. זאת היא נשמתא דאורייתא שדוקא מבעדה נוכל להציץ גם על גופא ולבושין דידה." (הרב קוק, איגרת קל"ד)

לסיכום, רק אצל האנשים השטחיים, ההמוניים, בדורינו כמו בדורות הקדומים (ע' זוהר בהעלותך קנב.) תפיסת התורה היא כאילו כל עניינה של התורה הוא רק הממד של הסיפורים היסטוריים שבה. ובהבנה גסה ואלילית מתייחס ההמון הגס לאלהים כאל פרסונלי מעניש או נותן שכר לעבדיו, על אף שכבר בגני הילדים לאורך דורי דורותיו של עם ישראל מחנכת תורת ישראל אף את הילדים ש"אינו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו". כתוצאה משיבוש ההבנה ההמוני שחדר להמון היהודי, כתוצאה מהשפעות זרות של התרבויות העולמיות הדתיות ספוגות האליליות בכל הווייתן נוצר מאבק בין ההבנה ההזוייה של היהדות לבין המדע. בדור שלנו גם ההמון הגס כבר ראוי שיתאושש כי גם הוא מסוגל לכך, חייבים לנקות את כל התפיסות המוגשמות כלפי האל והתורה, זאת התורה  שבמהותה היא המלחמה באלילות (העתיקה כמו החדשה): "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" "אלהי מסכה לא תעשה לך" ולפתח ראיה מופשטת ורוחנית יותר המתאימה לאמונת ישראל המסורתית, שממילא מייתרת את המאבק הזה. באמצעות זיכוך המושגים ניתן להבין מה המקום הראוי למחקר המדעי ומה המקום הראוי לאמונה וכיצד הם לא סותרים אלא משלימים זה את זה, כל אחד בתחומו.

המשמעות הנפשית של הפסיכותאיזם

הדבר שמעכב את כל התהליך הזה וגורם לו להיגרר לאורך אלפי שנים הוא העובדה שהנפש האנושית איננה בנויה באופן טבעי לראות את האחדות במציאות, שכן האדם שקוע בתוך פרטיות חושנית עזה מאוד שמושכת אותו לראות את עצמו במרכז ולהבחין בטוב הפרטי שלו יותר מאשר בטוב של שאר הפרטים במציאות, ואוטמת את שכלו מלהבחין בכללים. "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". לא נוטה האדם להבחין בכלל האומה, ולא במגמות חייה, וקשה לו עוד יותר להבחין במגמה שחיי "נצח ישראל" שב"עם הנצח" מאוחדים אתה, שהיא המגמה החובקת את המציאות כולה כאורגניות אחדותית – "נשמת העולם". זו המגמה האידיאלית הכללית, המכונה בתורת ישראל – האלהות. האלהות חובקת את כל המציאות כולה במטרה המשגבת אותה מעבר לגבולות המציאות  אל מקור הכל שבישות העליון-עליונה האין-סופית – אלהים.

היכולת לראות את ההרמוניה של המציאות תלויה בהרמוניה האישית של האדם בחייו הפרטיים, אין מדובר פה על מבט מדעי יבש שמתעסק בנתונים עובדתיים אלא על רושם כללי שנוצר בנפש ולכן הוא תלוי בגורמים נוספים כמו הטהרה הנפשית של המתבונן והנטיות הפנימיות שלו. לפיכך הדרך להעמיק את הראיה של המקור האלוהי הפועל בעולם תלויה גם בעבודת המידות שהמתבונן עשה על נפשו.

ניתן לומר שהנפש קבורה מאחורי הרבה קליפות של אגו ופרטיות שמסתירות ממנה את המציאות האמיתית, ואת הצדק. ככל שהאדם מפצח את הקליפות האלו, שלפעמים נמצאות מאחורי מניעים נסתרים שקשה מאוד לחדור אליהם, הוא יכול לפתוח עוד חלקים של התבוננות שהיה חסום אליהם קודם לכן.

לדוגמא יתכן שאדם עוזר מאוד לחבריו בעבודה, אבל הוא עושה זאת כדי לקבל קידום או לעשות רושם טוב, הפעולה של העזרה מבטאת יציאה לכאורה מן האגו הפרטי, אבל בעצם יש להעמיק בה ולראות שהיא נגועה במניעים זרים. פעולת ״הבלשות״ הזו היא עבודת המידות האמיתית, לברר לעצמו עד היכן הוא באמת פועל ממניע הרמוני, אידאלי, אלהי, עם כלל המציאות והיכן מצליחים האגו והפרטיות לחדור בערמומיות לתוך מעשיו.

לעיתים לא מדובר על התנהגות אקטיבית של האדם אלא היכולת שלו לשמור על  רוח חיובית ושמחה שנובעים מן האמון במקור הטוב הפנימי (האלוהות) שנוכח ופועל גם באותם חלקים רעים וחלשים של המציאות. במובן עמוק יותר ניתן לומר שהאדם נשלח להרבות עין טובה ושמחה דווקא במקומות הרעים והדיסהרמונים שבהם חסר סדר ואיזון פנימי, ובכך הוא מחזק את האמון בטוב האלוהי שפועל בעולם, שנדרש כדי לרומם את המציאות מנפילתה.

כמובן שאין אף אדם מושלם ותמיד יהיה מניע זר בתוך המעשים, אבל ככל שמבררים ומחדדים את הנקודות האלו כך הנפש הופכת להיות יותר ויותר טהורה והנטייה האצילית אך ורק למען המכלול ההרמוני, והקדושה האלהית העליונה הולכת ומתבררת. לכל אדם ישנם גם תחומים ספציפיים שבהם המחיצות רבות יותר, יתכן אדם שנוטה לקמצנות וקשה לו לתת מעצמו – ושם עליו לעבוד ויתכן אדם שנוטה לפזרנות אבל מתגאה בכך – ושם עליו לעבוד. הבירור המרכזי הוא היכן נקודת הקושי של הנפש שלי וכיצד אני חושף את המניעים הנסתרים שהיא מחוללת בתוך מעשי ומטהר אותם.

האידיאל הפסיכותאיסטי הוא אדם שמכיר את עצמו כחלק ממכלול המציאות ההרמוני ולכן פועל אך ורק למען אותו מכלול ולא באופן פרטי. כמובן שכחלק מאותו מכלול על האדם לדאוג גם לפרטיות שלו, אבל הוא עושה זאת מתוך ההבנה של חשיבות המכלול ולא מתוך אגואיזם פרטי נמוך. זאת היא הגאוה החיובית שהרב קוק מדבר עליה רבות, שכאשר אדם מתגאה מתוך הכרת כוחותיו ויכולותיו לטובת הכלל זו גאוה חיובית שצריך לשמור עליה. אסור לאדם להיות רופס ורכרוכי אלא מלא בעז חיים למען הכלל ולמען מקור ההוויה של הכללות – למען ד'. והכל תלוי מה המניע הפנימי שמפעיל אותו.

החיים הם עבודת בלשות מענגת, כל סיטואציה היא מבחן לאדם "מה מניע אותי?" "כיצד אני מגיב ומה זה אומר עלי?" לא חפירה נוירוטית עצבנית אלא בירור שמח של התעלות ותחושת ניקיון, כל מעשה הוא שיקוף של כוחות הנפש וכל פעולה יכולה לגלות מה קיים שם בפנים מעבר למחסום התת מודע באמצעות אותם מעשים קטנים.

עבודת ה' כוללת כמו את כל מצוות התורה הבונות את האומה בכל ערכיה הלאומיים, הרוחניים והמוסריים, גם את המאמצים לבניה של מערכותיה המדיניות המעשיות של האומה. בניית האומה המרכזית באיכות הרוחנית האמונית, המוסרית של האנושות, בונה את אושר האנושות במה שמכוננת את הטוב האמת והצדק באנושות כולה – כל אלה הם מעניינה של עבודת ד'. אך עבודת ד' כוללת אף את סתמיות הפרטים הקטנים של החיים – האופן שבו האדם אוכל, האופן שבו הוא קונה חלב במכולת והצורה שבה הוא מקשיב לילדה שלו שחזרה מן הגן. כל פעולה היא חלק מתהליך הבירור של היציאה מן הפרטיות לעבר הכלליות[4] ויש בכך יופי עצום ואתגר נפלא, כיצד לצעוד אט אט לעבר אישיות אחדותית שאוהבת את הכל ושמחה בכל מה שסביבה ובזאת קשורה גם למה שמעליה – לנשגב לכולל ומחייה את הכל בטובו האין סופי – האלהי.


[1] אמנם אין הרב קוק פסיכותאיסט. הממד הפסיכותאיסטי מהווה אחד מאין סוף ממדי האלהות שהיא אינה אלא התגלות של הנשגב המוחלט  – האלהים

[2] כלומר שזו הייתה תפיסה אפשרית  מחוייבת בכל הדורות. תלמידי חכמים אמיתיים מעולם לא הבינו אחרת. אמנם עם התעלות הדורות והנסיבות התרבותיות החברתיות והמדעיות, מתאפשר תיקון הבנתו של ההמון הרחב מעוטי תורה, בקלות יחסית לדורות עברו.

[3] אם כי בתורתו של הרב קוק ישנו מקום מסויים גם לזה, ע' שמונה קבצים קובץ ב צג, קובץ ה קמז, קובץ ז קג, קובץ ח קפח, פנקס יג פ. אורות האמונה 109-110 אגרות הראיה ח"א עמ'מו-מז ד"ה בתחילה קודם,

[4] ע' אורות התשובה ד ג: "עילוי העולם ותיקונו, והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד, עד כדי דקוּת הפרטים של תיקוני-התשובה המיוחדים, שרוח-הקודש יודע לפרטם לפרטים היותר בודדים, הן ביחד תוכן אחד. וכן כל אותם תיקוני התרבות, שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים והכלכליים, ההולכים ומשתכללים עם תקוני כל חטא ועוון מחמוּרים שבחמוּרים עד דקדוקי סופרים ומידות חסידות היותר מופלגות, כולם עושים חטיבה אחת, ואינם מנותקים זה מזה, "וכולהו לחד אתר סליקין".