האמונה באלוהים ככח נסתר לעין שחייבים לרצות אותו במעשים שונים, נראית כופה ופרמטיבית לעיניים מערביות. אחת המסקנות של דעת אלוהים היא להפוך את החשיבה על אלוהים ולהבין שעיקר היחס למושג האל ועבודתו אינם אמירה אובייקטיבית עובדתית, אלא ביטוי סובייקטיבי לשירה של הנפש האנושית לעבר הנשגב.
כשם שהאמירה "חרון אף ה'" היא דימוי שירי ולא תיאור אפו של הקב"ה, כך גם היחס החשוב יותר לישות האלוהית הוא לא ציון עובדה על קיומו של כח אין סופי, כפי שרגילים לחשוב, אלא דווקא כביטוי שירי לנטיה נפשית עמוקה.
החוויה השירית שבשבילה צריך להשתמש בדימוי "אלוהים", היא חווית האחדות. כלומר לחוות את המציאות כולה כמרחב שבו כל הפרטים משולבים באיזון זה לזה ויחד הם שואפים להתעצמות אדירה מעבר לכל תפיסה. הנביא מצליח לחוש באחדות מוחלטת של כל מה שסביבו ומתוך כך מתעוררת בו שירה אדירה כלפי היקום, שכוללת בתוכה את דימוי האחדות העליון ביותר שהשפה האנושית מסוגלת להגיע אליו – אלוהים.
אמנם ההשראה של חווית המציאות כמערך אחדותי, היא שיצרה את הדימוי של ישות פרסונאלית בשם "אלוהים", אבל במהלך השנים לקחו אנשים גסים וחסרי מעוף את הדימוי הזה והסבירו אותו אך ורק כפשוטו, בתוך ישות שצריך לשעבד אליה את כוחות החיים ולרצות את מבוקשה ובכך הרסו את כל רעיון האמונה והביאו אותנו למשבר שבו אנו נמצאים כיום.
לסיכום: כאשר הנפש האנושית מגיעה לחווית חיים שירית שבה היא מדמה שהעולם שסובב אותה הוא הרמוני, אחדותי, מלא בצמיחה תמידית של כוחות חיים ושמחה גדולה, היא משמרת את החוויה הזו על ידי דימוי שירי מרומם בשם "אלוהים". הגורם הזה איננו ישות פרסונאלית, אלא כאמור, ביטוי לשירה מופלאה, שנובעת מחוויה הפנימית שהכל מתוכנן ומאורגן באופן מדוקדק ללא שום אקראיות, חוויה שהכל זורם קדימה בשטף אדיר וכל המציאות נעה כמו מכונה גדולה לעבר שלמות אין סופית. כיוון שמדובר על חוויה שירית אין בכך שום סתירה עם המדע שמתאר את עובדות המציאות ולא את האופנים המנטלים שבהם האדם חווה אותם.
במצב האידיאלי, אלמלא לקחו אנשים שונים את המושגים השיריים האלו להגדרות עובדתיות יבשות על קיום האל, היה המצב המנטלי הזה מאפשר לאדם רוגע מוחלט, שלוות חיים, שמחה ואומץ רב, מתוך כך גם יכולת לחשוב באופן בהיר יותר, להגיע להשגים אומנותיים נעלים, לחשיבה מתמטית ומדעית טובה יותר ובעצם להביא את העולם כולו לשלמות, כתוצאה מהגעת האדם למצב מנטלי הנכון לנפשו, שמעצים ומגביר את יכולותיו.
סיפורי התורה, התפילות, השבת והמצוות- כולם הם בעיקר דרכים שונות, שמשתמשות בדימוי של "ישות אלוהית", כדי לבטא וליישם את אותה שירה מנטלית בתוך חיים עצמם ולהגיע לאותו מצב שירי שיעזור לאנושות לנהל חיים טובים יותר.
כשם שהרמב"ם נלחם בהגשמת האל וכך איפשר תפיסה רחבה יותר של אלוהים כנוכח בכל מקום, כך אם נמתן את הגדרת אלוהים כישות פרסונאלית ונבין שהיא בעיקר מכוונת למצב שירי פנימי, נאפשר תפיסה רחבה יותר של הרעיון הדתי והוא יהפך להיות חלק מתהליך פנימי עמוק ולא אוסף טקסים ותפילות.
מה עם אלוהים עצמו? האם אלוהים איננו קיים? – הארת האל נתפסת בשכל ומורגשת ברגש, אבל אודות עצמותו אין לנו שום השגה ושום מושג – עד כדי כך שאפילו המושג 'עצמות' מקטין את הווייתו האין סופית. גם אם נחשוב הכי גבוה ונרגיש הכי עמוק, נשער את הנשגב ביותר, עדיין נשאר בתוך הגבולות הזעירים של הרוח שלנו ולא נגיע במאומה לגודל האלוקי. לכן כל מחשבה אודות ד' רק מקטינה ולכן מזיקה לרוח אדם. הפניה הנכונה אל ד' היא הקשבה לאופן שבו הדימוי הזה פועל על הנפש. פנימיות האדם, שמושפעת מהעצמות האלוקית, היא המקור לשירה הפנימית שפונה אל הנשגב האלוקי המקיף הכול ובתוך הכל.
האמונה בד' כמקור הכל: מקור החכמה, הצדק, היופי, האמת, הטוב, חשובה מאוד. היא מעניקה לאדם את החוויה השירית שהוא חי בעולם מכוון ומסודר, בעולם שכולו אהבה גדולה ואחדות הרמונית שלמה. עולם שמושגח ומנוהל בצדק ובחסד. כל ניסיון להקיף ולהבין את המקור, רק מחלל ופוגם בגודל שלו וממעט את ההקשבה הפנימית לשירה שקיומו מחולל בתוכנו. איננו פונים אל האינסוף כדי להבין אותו וגם לא כדי להשתעבד אליו – הוא מעל ומעבר לכל אלו. אנו מקבלים השראה מהשפעת האינסוף בתוך העולם שלנו: רצון וחכמה, צדק ואמת, יופי ואהבה, כל אלו וכיוצא בהם מחזקים אותנו ומקדמים אותנו ללכת בדרכם.
מה עם כל הביטויים בתפילה שמדברים על בורא עולם ומנהלו? – אלו לא נסיון לבטא עובדות על אלוהים, אלא בעיקר דימויים שיריים, שנועדו כדי להגביר בנפש את חווית כוחות המציאות כאחדות גדולה. התפילה באה לבסס תחושה של התלהבות רגשית משטף החיים העצום שזורם בעולם ובכוחותיו המנוגדים באיזון מושלם אל הטוב. לא מגבירים רוח שירית כזו בסדרת הרצאות יבשה, אלא על ידי דימויים, רגש, תיאור עז וחי, ולשם כך משתמשת התפילה בשפה מוחשית של אלוהים פרסונאלי.
מטרת ההסברה הזו היא לפתח מבט בוגר יותר על האמונה: מצד אחד להמשיך להשתמש בכל הביטויים המוכרים של אהבת ה' ועבודתו, ומצד שני לעשות רפלקציה מודעת לכך שמטרת כל השיח הזה איננו לציין את קיום ה', שמעבר לכל תפיסה שלנו, אלא להיות מעין שירה נשגבה והשתוקקות לחוויה של אחדות המציאות, שהעולם הדתי כמעט שלא עוסק בה כיום.
ככל שנבין שאלוהים הוא בעיקר דימוי שמבטא ומחולל מצב שירי עמוק, כך נוכל להעשיר את העולם הדתי שלנו ולהפוך אותו לתהליך פנימי משמעותי יותר, עד שבסופו של דבר הדת תקבל את המקום המתאים לה, כביטוי לתנועת הנפש האנושית אל השלמות ולא כאוסף אמונות מחייב וקודר.
מבוסס על מאמר של הרב קוק בשם "קרבת אלוהים" (מאמרי הראי"ה)