משמעות המצוות במשנת הרב קוק

תורת ישראל מיוחד בכך שיש בה הרבה מצוות, דבר זה מעורר קושי: מדוע ה' מעוניין שנעשה כל יום סדרת פעולות שחלקם איננו מובן לנו? מדוע לא להסתפק בכמה עקרונות חשיבה ותפילות בלבד? כדי להבין את העניין הזה ננסה להבין מהי הנבואה לפי הרב קוק ומה משמעות המצוות שניתנו בסיני.

"השפע הזה של הנבואה, הוא בא מהארת המעשה הגדול, אשר הפליא ויפליא ד' לעשות בכל היצור כולו וסדרו, אשר כל אחד מהם, וקשר כולם יחד, מורה הוא גדולת אל ומלכותו … אם כן תלוי הערך המרומם של עצמות הנבואה באותה המדה של ההתגלות של כל המעשים והיצורים, בקשורם ותכניתם, במהותם ומטרת הויתם, שהקשר הכללי זהו בית ד' כולו, המציאות, [1]"

הרב קוק מסביר שהמציאות שנגלית לעינינו היא רק חלק קטן מן המרחב שקיים באמת, המציאות עצמה, שמעבר לתפיסה שלנו, מכילה עוד מימדים וכוחות שאיננו מסוגלים לקלוט. ישנם מצבי התרוממות רוח, מול נוף מדברי עצום או שקיעה נוגה, שבהם האדם חש שיש במציאות מעין שלמות פנימית, הרמוניה אדירה, שירה שקטה. בהתעלות רוחנית ניתן לחוש שישנם כוחות גדולים בעלי הרמוניה ואחדות פנימית שפועלים במציאות מעבר למה שאנו רואים, שנובעים מכך שיש מערך כוחות שלם שפועל במציאות באופן נסתר וגורם לחלקי המציאות להתאים ולהשתלב זה בזה. המפגש עם אותה שלמות פנימית הוא הנבואה.

"ולא קם בישראל כמשה עוד נביא, ומביט את תמונתו. כלומר המביט בבהירות כ"כ גדולה וברה, כ"כ פנימית וכ"כ מקפת, על כל היצור בתור מעשה ד' הגדול, שהוא אמתת הויתו… היא הבטת רז התמונה האלהית וצחצחות הזהר של כל הנוצר כולו, ברומו ועוזו בשרשו ומקורו העליון. ותמונת ד' יביט. [2]"

הנביא השלם, משה רבינו, היה אדם שזיכך את נפשו באופן מירבי, עד כדי כך שנפשו חשה באותו מערך כוחות שלם שאנו נפגשים רק עם חלק קטן ממנו בחושי הבשר, הנביא חש את שירת החיים, את ההרמוניה הפנימית שפועלת במציאות וזו המשמעות של דבר ה' שהנביא שומע מתוך נפשו. אלוהים פונה אל הנביא דרך המציאות, הפתיחות לאותם כוחות פנימיים שפועלים במציאות, היא המשמעות של שמיעת קולו של ה'.

"ולא עוד אלא שבההכרה הכוללת מונח גם כן הערך של הסדר הדרוש בחיי החפץ והדעה הבוחרת של האדם, בחקי חייו שהם צריכים להיות ערוכים ע"פ סדר עליון כזה, המתאים ליושר האלהי של כל המצוי, של כל התכן של בית ד', בסדרי החיים הרוחנים והמעשיים אשר לאדם. [3]"

חוקי התורה אינם רק הוראות טכניות אלא מעין שירה גדולה, שנבעה מפתיחת התודעה של עם ישראל למציאות על כל מימדיה, כפי שהובנה בידי משה רבינו ושאר הנביאים, חכמי התורה קלטו את הפן הנסתר של המציאות והצליחו להתחבר לעומקם של הכוחות האלוקיים שבה, החוקים וההלכות הם שירה אדירה, ביטוי רוחני עשיר, לתודעה שחשה שיש אחדות פנימית למציאות, שמעבר לקליטת האדם הרגילה.

במעמד הר סיני נוצרה סדרה של מעשים יום יומיים שלא יתנו לאותה שלמות להישכח, שיפנימו בתוך שגרת חיי האומה את הקשר אל נשמת המציאות והכח ההרמוני שבין כל חלקיה . רבות מן המצוות אינן מובנות לנו, דווקא בגלל שהן מדברות על חווית שלמות עליונה כל כך שקשה לנו לדמיין במצבנו הנוכחי. לדוגמא יחס מוסרי וחומל על הצמחים ואפילו על הדומם שכביכול איננו מרגיש דבר..

המצוות מחדירות בנו את המבט ההרמוני על המציאות, מבט שמכבד כל כח ודואג לקיומו של כל נברא, קיום המצוות גורם לנו לשאוף לתיקון כל חלקי הבריאה. העקרונות המוסריים האלו אינם אמירה מופשטת בלבד, אלא נחקקים בנו דרך מעשים יום יומיים. שלמות מוסרית ורוחנית, שמחלחלת אל הנפש  באמצעות המעשים הטכנים לכאורה, גם בלא ידיעת משמעותם, תוך זיכוך המוסריות של החברה לאורך מאות ואלפי שנים.

נציין לכך מספר דוגמאות:

"גזל המשפט של הרכוש הולך הלך ומתרשם באיסור שעטנז ; לא לך להתאים את חופש השמוש של הצמר הנעשק מהכבשה התמה עם השמוש הרחב של הפשתן הבא לך בעבודה קולטורית כשרה ונעימה "

הרב קוק מסביר שמשמעותו של איסור שעטנז, שמחייב הפרדה בין צמר לבין פשתן, היא שאנו מכירים בזכות הכבש על הצמר שלו, לכן אנו מבדילים בין צמר שנגזל מן הבהמה לבין בגד עשוי מן הצומח, שלא חש שגזלו אותו. על ידי איסור זה אנו מחדדים בתוכנו את ההכרה המוסרית העדינה שמתנגדת לגזל של הצמר מן הכבש שגידל אותו על גופו.

"תערובות הבשר והחלב זהו כבר עון כבד, עבודה משוזרת כולה בעושק החיים, עושק הנפש והרכוש ; והחלב, הטבעי כ"כ ליונק הרך, למען יתענג על שדי אמו, לא נוצר רק להלעיט בו את קיבתך, בהיותך כ"כ קשה ואכזרי עד כדי אכילת בשר ; זכות היונק קדומה וטבעית יותר מזכותך עליו ! …הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר "למען תזכרי ובושת בכפרי לך" : כסה הדם ! הסתר חרפתך ! …מקרב הוא איסור הטריפה את חובת הסעד וביקור חולים אל גבול החי ; רחם, לפחות, על האמלל, אם ערל לבך מרחם על הבריא והחזק ! [4]"

משמעותו של איסור בשר בחלב היא שאנו מכירים בחוסר הצדק של הריגת בעלי חיים למען אכילתם, לכן אנו מבדילים בין הבשר שנוצר בנטילת חיים לבין חלב שמבטא נתינה וחסד וזוכרים את הנזק המוסרי של אכילת בשר. גם כיסוי הדם מבטא בושה מלקיחת חיי החיות ולכן אנו מכסים את הדם לאחר השחיטה ולא מתייחסים לכך בשוויון נפש.  איסור אכילת טריפה מדגיש את מידת הרחמים כלפי בהמה פצועה או חולה.

"המלאכות בכללן באות מתוך פרודו של עולם, במצבן שהן עומדות, כל זמן שמלאכת ד' העליונה עדיין לא נתגלתה עלינו בכל כבודה והדרה. אור השבת בא להודיע את קדושת האחדות העליונה… אשר כל לב ובשר אליה תערוג בצמאון אין קץ[5]"

שביתה ממלאכה בשבת, באה להחדיר בתוך עם ישראת חזון עתידי שבו ההרמוניה הפנימית של המציאות תתממש בעולם, לכן בשבת אנו חיים יום אחד בשבוע במצב העתידי שבו אין צורך כלל במלאכות ושינוי המציאות, על ידי כך אנו  זוכרים שישנה שלמות מוסרית ורוחנית גדולה שאנו שואפים אליה גם בימי החול.

ישנם עוד מצוות רבות שנראות לכאורה חסרות טעם, לא בגלל שהם שרירותיות, אלא בגלל שהם נועדו להוביל אותנו למדרגות עתידיות גבוהות מאוד, שבהם יתכן שהאדם לא יהיה זקוק לאכילה ושתיה בשביל לקיים את גופו, בעל החיים יהיו מחונכים ויוכלו כבר לפתח הכרה שכלית עם מערכות משוכללות יותר ואפילו הצמחים יהיו בעל תודעה מסויימת. הכל ילך ויתקדם בזכות החדרת העקרונות הרוחניים והמוסריים לתוך העולם, על ידי מעשה המצוות, שפועלות בנו ברבדים מודעים ותת מודעים תוך כדי עשייתן.

קיום המצוות הוא הביטוי הנשגב והמלא ביותר לרצון להביא את העולם למצבו האלוקי השלם, ללא זלזול בשום חלקיק חומר ובשום פיסת חיים, הכל צריך להצטרף ולהתאחד במערכת אחת גדולה ומאוזנת. משמעות האמונה והמצוות היא לקיחת אחריות של האדם כלפי עצמו, כלפי החברה וכלפי הברואים כולם ברמה המוסרית הגבוהה ביותר. אחריות זו באה לידי ביטוי המלא ביותר דווקא בקיום המצוות המעשיות, שמחדירות את אותם עקרונות נעלים, לתוך חיי המעשה ופועלות בחיי האומה לאט לאט, לאורך אלפי שנים.[6]

מקורות להרחבה:

[1] עולת ראיה – נג – לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו

[2] שם

[3] שם

[4] מאמרי הראיה / חלק א / טללי אורות / ח.

[5] עולת ראיה ב'  – מז – לאסור מלאכה

עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / רלד. ברכות סא/ב

… מושג האחדות ירחיב את דעתינו על ערך המוסר מצד הצירוף אל הכלל, ד' אחד יוצר כל, מה רבו מעשיו ומה עצמו יצירותיו. ההליכה בדרך הטובה והישרה תביא ברכה לכל מעשה ד' שהם מיוחדים באחדותו, קשורים זה בזה במערכה נפלאה, שעכ"פ תצא ההערכה אם גם יעברו רבבות אלפי שנים. ע"כ אין קץ לתכונת רוממות עבודת ד' ואין כל שפה להגבילה כ"א בשם ד', עבודת ד' וחפץ ד'. באשר אין אנו יכולים להכניס בציורינו כמה נכבדה היא מדת הצדקה של עשות טוב על כל מעשה ד'. והטוב הפרטי הנעשה בחוגו של האדם הפרטי יש לו ודאי ערך נערך עם כל הנמצא, כיון שהכל הוא מעשה ד' אחד ואין דבר נפרד עומד לעצמו חוץ מקשר האחדות. שאם אמנם עין האדם תקצר מלצייר משאת נפש זאת, אבל הננו מתכנסים תחת הדגל של שם ד', ד' אחד. אז הננו יודעים בטח שהננו נושאים נפשנו אל הרמה שבתעודות של הצדק, עשות טוב עם כל המצוי. והטוב הזה הולך במהלך נעים, לא ידלג ולא יקפוץ, לא יעלים עין מכל פרט בודד ולא יבליע שום מערכה קטנה וקלה, ולא יהפוך שום סדר וערך, מפני שהוא נערך ע"פ הערכת ד' אחד הכל יכול וכוללם יחד. …

[1] קובץ ז' – ס – השקפת פירוד ואחדות

שתי השקפות עולם הן, ההשקפה המאחדת, וההשקפה המפרדת. ההשקפה המאחדת רואה את כל החזון של נמצאים מפורדים זה מזה רק בתור טעות החוש, ומיעוט ההארה, אבל אמתת המציאות היא רק אחדות גדולה, והנמצאים הרבים והשונים הם רק גילויים מיוחדים, אברים שונים, צבעים וגוונים שונים של אותה החטיבה האחדותית. ובהשקפת האחדות מביטים על הכל, ואז ממילא מתמצא חשבון הטוב, כי הכל ביחד בודאי הוא טוב בתכלית הטוב, והוא עוד הרבה יותר טוב על ידי התגלות החלקים הרעים שלו, מאילו היה חסר אותם האברים או אותם דרכי הגילוי. וכל מה שאותה ההכרה האחדותית מתעמקת ומתעצמת, ככה מתגלה היא אמתתה בכל החידור התהומי שלה, ובממשלתה על החיים הולכות כל ההרגשות על פי צביונה, ונמצא שהכל מורגש ברגש של טוב, וטוב על טוב מתגבר, וחדוה על חדוה מתעלה, וחיים על חיים מתאדרים. וכל מה שההשקפה האחדותית מכה היא יותר את שרשיה בעומק, היא מביאה גם כן את הטוב המעשי בעולם, את החיים ואת השלום. ולעומתה של השקפה עליונה זו נמצאת ההשקפה המפרדת, הרואה את המציאות המופרדה בתור חזון אמתי, והזרות של כל מצוי אל משנהו היא תופסת לאמתת ההכרה. החושים וכל ההשגות השטחיות עוזרים על ידיה, והחיים הולכים על פיה ומתגשמים, וכל מה שתוצאותיה מתגברות הולכת היא האפלה והרשעה ומתגברת. אין קץ לעומק המלחמה שבין אלו ההשקפות, החיצונה והפנימית, כל הארחות של העלילות שבעולם הולכות הן אל מקום אחד להוציא אל הפועל את השליטה של ההשקפה האחדותית בכל העולמים, ולשעבד את השקפת הפירוד אליה. אמונת האחדות האלהית היא הנשמה, הנושאת בקרבה את כל אוצר החיים, את כל הרכוש הפנימי, שאושר העולמים אצור בו.

[1]

[1]

[1] ראשון ליפו – קלג

הרמזים הנשגבים היותר רחוקים, שהם נמצאים בטעמי מצות, פועלים את פעולתם על ידי המעשה וההסכמה הכללית גם בלא הידיעה, מפני שיש קישור קבוע בין המעשה והתגלות הרמז בפועל, אלא שאצל מי שגמרו ידיעותיו ורגשותיו בנדון זה הם יוצאים בגילוי. ועל כן כל מה שיש ביותר גדול שבבני אדם בגילוי, ישנו ביותר קטן בהסתר והעלם, ככח האילן בגרעין. על כן פועל גם כן הגרעין השכלי גם בלא דעת מפותחת, אלא שאינו דומה לאותה הפעולה הגדולה שדעה מפותחת פועלת. גם מפני שבכללות האומה ושֹרש נשמתה הכל כבר גלוי, וכל אחד אינו כי אם ניצוץ אחד מהכלל, על כן מתגלה על ידי הפעולה והצירוף אל הכלל אפילו באופן מעשי מה שימצא אצל היחידים היותר גדולים בגלוי.

[1] קובץ ה' פא – התור ה כנסיון להיטיב לכל המציאות

המקור העצמי של המוסר מוכרח להיות מונח ביסוד מה שהוא טוב לכל, במובן היותר רחב, דהיינו טוב לכל המצוי, ומוכרח על פי זה להיות מציאות למהלך מעשי ומחשבתי כזה, שתולדותיו מביאות את הטוב לכל, במובנו היותר נרחב. השאלה היא רק איך יתגלה לאדם המוגבל הטוב לכל המצוי, שהוא כל כך נעלם ממנו. ועל זה התשובה מוכרחת לבא, שבעולם תמצא נקודה מאירה, שמפי הגבורה ישמע בה תורה ומצות והתורה מן השמים צריכה להיות מכוונה לטובת הכל, מראשית עד אחרית. וכל סדרי המוסר שהם נערכים בכל השדרות, לפי כל המצבים השונים של כל היצורים, של כל היחידים וכל הקיבוצים, הנם באמת שלבים, שיעלה על ידם העולם למדה זו של הקשבת קול ד', שיגלה לו מזיו האורה של נקודת עולמים זו את היסוד המוסרי בכל מילואו, איך לעשות טוב עם הכל, בכל מעשיו ובכל דרכיו. זאת היא התורה אשר תצא מציון ודבר ד' מירושלם, שכל העמים ישתוקקו לה באחרית הימים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם. וחכמת ישראל הסודית נועצת היא את כל רישומי מוסרה להמטרה היותר כללית, של תיקון העולמות כולם, ושל תיקונם היותר אידיאלי, רדיקלי, של תיקון שרשם העליון, של יחוד האורה האלהית העולמית בכל ענפיה עם האלהות האידיאלית הרוממה מכל ציור עולמים, יחוד קוב"ה ושכינתיה, מקור הציווי המוחלט.

[1] עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / קסב. ברכות יב/א

עשרת הדברות, אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומות המינים. המינים טועים באמרם שהתכלית הוא רוח התורה, דהיינו הדעות האמיתיות שלה והמדות הטובות. ועפ"ז יעשו הבדל בין דברים עקרים לדעתם המיוסדים בדעות לשאר מעשים ומצות. אבל טעותם גדולה, בזה שהם חושבים שהדעות כבר הם תכלית האחרון. אבל אין התכלית שלמות האנושי נגמר באמת כ"א כשיוכל לחיות ולהתנהג בכללו ובפרטו ע"פ אותן הדיעות והמדות הטובות שבתורה, וע"ז צריך כל המעשים התוריים כולם, שהם מרגילים את העם כולו בדרך החיים. ובביטול חלק קטן מן התורה בפועל, ישארו הדעות בפ"ע והחיים ילכו כפי רצון האדם ושרירות לבו, ותבטל חלילה תכלית התורה בכללה, מה שלא יעלה כלל בידם, כי ד' דבר, שדברו יקום לעד לעולם. והמינים הם שמתרעמים על המצות המעשיות, שנראים לטעותם כמשא ומותר, מאחר שהעיקר אצלם הדעות. אבל הוא טעות, שהמעשים כולם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים, ובהיות המעשים הפרטים בלתי מוגדרים ע"פ תורת ד', לא יוכלו הדעות לפעול פעולתם כלל, ובהמשך הזמן תגדל ההתנגדות מצד הרגל המעשים לפי הרצון החפשי, שהוא הפך הדעות הטהורות, עד שגם הדעות ישתכחו ולא יתקיים דבר מהם, כ"א בשומרי תורה שעליהם נאמר "רוחי אשר עליך", ע"ד הענינים הכללים שהם כערך רוח התורה. "ודברי אשר שמתי בפיך", הם כל המעשים הפרטים, כשהם בפרטם "לא ימושו מפיך", דהיינו הפרטים שצריך לשננם בפה, שאין הלב זוכרם מעצמו בטבע, כערך הדברים שהם מתיחסים לרוחי אשר עליך, אז "מעתה ועד עולם" יתקיימו, ברית עולם.

[1] קובץ ו' – רפז  – המצוות הם מימוש השלמות של המציאות

המצות הן הן האדם העליון הכללי בעצמו, כלומר המהות האיכותית של הצורה הכללית של היש הרוחני ברום המוסר, ורוממות המגמה שלו. ותיאור החיים שמתהוה על פי המילוי של המצות הם הם החיים האידיאליים, שאינם אידיאליים רק לאדם הפרטי והחברותי לבדו, אלא הם הם אידיאליים בעד כל היש. כל ההויה שואפת לאותו התוכן האידיאלי המגמתי, שבשבילו נברא העולם, בשבילו מתקיים, ואליו הוא שואף, להיות הולך ומתפתח, הולך ומתהוה. ואי אפשר לצורה רצונית אידיאלית להיות כי אם כחטיבה זו, ניצוץ מלהבת הגדולה.

אחרון בבויסק – כד.

בקטרוגם של מלאכי השרת על משה רבינו ע"ה בקבלתו את התורה, צר הקב"ה קלסתר פניו של משה דומה לשל אברהם, ואמר להם לא זהו שאכלתם אצלו. מדתו של אברהם אבינו ע"ה להודיע שם ד', שהיא פעולה רוחנית, היתה מפולשת בגלוי לברכת החסד, שמתוך ההכרה של אחדות אדון אחד ומיוחד בעולם, נמשכת הטבת המדות, והאחוה הכללית שבין המין האנושי מתגברת. על כן תורה זו אף על פי שהיא רוחנית ושכלית, מכל מקום לא יטענו עליה מלאכי השרת שאינה מתיחסת לילוד אשה. אבל תורת משה שהתרחבה כל כך בקיום מצות רבות דתיות, שנראות כאילו דבר אין להן עם המצב האנושי, על כן טענו שהם מיוחסים רק למלאכי השרת, בעלי הציורים הרוחניים המופשטים. אבל באמת, אם שדרכי התורה מפרטים לרומם הציורים הרוחניים המופשטים, מדותיהם של מלאכי השרת הם בעיקרם מכוונים גם כן לאותו התכלית העצמי של שלום הבריות ותורת החסד של אברהם אבינו ע"ה, אלא שיסוד תורת החסד המתפשטת מתורת אבות הנכללת בז' מצות בני נח מתגלה הוא מיד בעולם, ואותו יסוד החסד של הרצאת התורה כולה עם פרטי מצותיה והלכותיה מתגלה רק בטוב האמיתי הצפון והגנוז שלעתיד לבא, שיכלול בחוברת כל החי וכל המצוי, ומפני שהוא כולל את החסד הגדול והכללי בעתיד היותר גדול, הוא צריך בשביל כך לאותן ההקדמות המרובות של כלל התורה ומצותיה כולם. אם כן ממש אותם המצות של תורת משה, המה המכוונות בתורת אבות, על כן כשם שלא יכלו מלאכי השרת לקטרג על תורת אבות, לאמר שהרעיונות הרוחניות של אחדות ד' והכרתו המתלוים עמהם הוא נאות רק למלאכי השרת, כי אם אכלו בביתו של אברהם אבינו, שהרי הכירו שמתוך הרעיונות האלהיות הנאצלות זכה העולם במדת החסד הרחמים והחנינה, אהבת המשפט והצדקה – כמו כן על ידי כל הרחבת דברי תורה יזכה העולם בכללו, על ידי אורן של ישראל, לאותן המסקנות עצמם הכלולות בתורת חסד של אברהם אבינו, אלא שצריכות המצות כולם להטביע חותמם של ישראל ולהרחיב פעולתן. אם כן ממש אותו קלסתר של אברהם אבינו הוא קלסתר פניו של משה ע"ה, וכשם שנטייתו של אברהם אבינו היא מיוחסת לבני אדם, בעלי עולם היושר, הכי נמי נטייתו של תורת משה אמת, שיסודה עיקרה ומסקנתה היא תורת חיים ואהבת חסד, ואהבת לריעך כמוך, ואידך פירושה. ומה שמחלקים בין רגש הדתי לרגש המוסרי, אינו כי אם בהשקפה שטחית, והדבר מאומת ביחס לדיעות אחרות, אבל לא כאלה חלק יעקב, דיסוד רגש הדתי בא מהגעגועים אל הקדושה ורוממות הנפש לאהבת ד' וכבודו. יסוד הגעגועים שאינם נתפסים במעשים, הוא מפני שלא הגיע העולם עדיין להיות מוכן להוציא דברים מוסריים נשגבים, על כן נשארו הגיונות רבות בתור געגועים פנימיים, ומכוננים בלב את רגשי הדת. אבל המוסר הוא בא מהטוב המעשי שישנו לשעתו. אמנם בכל העמים אין בדתם אותם האמצעיים שעל ידם יבא העולם להתעלות גבוהה עד שיהיה באמת ראוי לעילוי אותם השאיפות שעליהם מיוסדות הגעגועים הפנימיים שבנפש, אבל בתורת ישראל כל התורה כולה היא הכנה לזכות את העולם לאותן הדרכים בפועל, שעליהם מיוסדים טבע הגעגועים אל הטוב. אם כן כיון שהחוקים שהם רק מדרכי עבודת שמים מכוננים הם את האושר של המציאות בעתיד הרחוק, הרי הוא מצד ההשקפה של העתיד עבודה מוסרית כמו שהחסד הפשוט הוא עבודה מוסרית בהשקפת ההוה. אם כן אין רגש הדת ורגש המוסר נחלק לגמרי, כי אם באחדות גמור הנהו, ופרצופו של משה ע"ה הוא דומה לשל אברהם לגמרי. ותורה העליונה, עם כל עליונותה והגיונותיה המופשטים, ראויה היא על שם העתיד, שבני אדם עושי הטוב המעשי ביחוסם אל העתיד הנצחי. שמתוך שקטנה היא רגשת האדם לקבל ציורו הפנימי, על כן אי אפשר להיות דבק בו כי אם מצד שכך הוא מצוייר אצל¬¬ אדון המעשים, שלפניו העתיד היותר רחוק כמו העבר וההוה נצב חי, השמים החדשים והארץ החדשה שעתידים להבראות, הם עומדים לפניו ית', כדחז"ל בפסוק עומדים לפני נאום ד'. על כן יסוד העבודה המוסרית המאחדת רגש הדת עם המוסר, הוא לעשות באהבה רצון קונינו, אדון כל המעשים, רבון כל העולמים ב"ה.

[1] פנקס הדפים א', [2].[עריכה]

המצות כוללות בכללותן ובפרטן את כל הטעמים כולם, מפני שהן אריגה אחת אורגנית מפרטים הצריכים זה לזה. על כן הננו צריכים תמיד למצא בכל מצוה את יסודות כל הטעמים כולם וכל פרטי הרכבותיהם, דהיינו יסוד הנטיה הפרטית הנמוכה, שמזה נובעים כל הטעמים ההגיניים שבמצות וכל מה שהוא מביא קורת רוח והרחבת הדעת פנימית, והנטיה היחידית העליונה המכללת את ההויה כולה כאחד, שמזה נובעים רעיונות גדולים ומגמות נצחיות למעלה למעלה. וארבע הנטיות הממוצעות ביניהם, שהנן – הנטיה האלהית בתורת דרישת ד' הבורא כל ומחיה כל, רבון כל העולמים ואלֹה כל הנשמות, והנטיה המוסרית המוחלטת השואפת לצדק, לחיים, ליושר ולמשפט בכל, והנטיה הדתית החפצה להתקדש בכל תכסיסי מעשים ומנהגים קדושים, הממולאה ביחש אלהי ומוסר אלהי על ידי השפעה קיבוצית המתהוה על ידי כח נשגב של אדם עליון המתנשא ממעל לכל העם כולו, והמרומם אותם אל האלהים בכחו הרוחני העליון השופע מבהירות העליוניות של הנטיה האלהית, והנטיה האנכית העליונה העומדת על גבה, בצירוף הנטיה הלאומית המוצאת קורת רוח וחיים שלמים בהשתתפות הגמורה עם כללות האומה, עם קיומה והמשכת חייה לדורותיה בצביונה וברוחה הפנימי…

[1] עין איה / שבת א / פרק שני / טו.

ההשקפה הפשוטה תדון שתכלית כיסוי הדם היא להרחיק את האדם מאכילת הדם, או על הדם, לתכלית הזאת שהיה נהוג אצל עובדי האלילים בימי פראות האדם, שגם מאותה השפלות היתה כונת התורה ודאי להוציאם. אבל האם בזה תגמר התכלית של מצוה-אלהית-נצחית, לא כן. האדם צריך הוא עודנו לעלות מדרגות רבות, תקופות של רוממות וקדושה נכונות לו. לא נוכל לבאר בפרטיות את אור המוסר האנושי שיהיה לעתיד לבא, בתקופות של ימות המשיח ותחיית המתים, אבל יכול נוכל לשער כי אותה ההנהגה של שפיכת דם בעלי חיים, שאין האדם מוכשר כלל להיות נאסר בה כפי מצבו, עתיד הוא לעלות אל מצב רם כזה שמעצמו ישכיל שאי אפשר כלל שישאר לעולם במדרגה מוסרית כזאת, ולא על חנם ספרה תורה שהיו ימים שבהם נאסר האדם בהריגת בע"ח, ורק ירק עשב היה לו ולהם לאכלה. אל המעלה הזאת יבא אמנם האדם רק מצד הדרכת התורה, לא שידלג האדם בפעם אחת על קצה החסידות הזאת שכעת איננה הולמתו כלל. ע"פ חסידות כזאת, שהיא יותר ממה שאסרה תורה, יפול במוקשים רבים. עוד יש כר נרחב לאדם לתקן את הקלקולים והרעות הרבות שהם גם מרים ממות המוצאים את בני מינו, מאשר שלט האדם באדם לרע לו. אמנם כאשר יופיע ד' בכבודו בעולם, ופני הבריאה יחודשו לטוב, "אין שטן ואין פגע רע", אז יתרומם האדם וישא עיניו אל יוצרו, "וכל בניך למודי ד'", וידע להתקדש ע"פ דרכה של תורה שתהיה אז ראויה לו, וישכיל דרכי ד' ממוצא טעמי תורה שיהיו גלויים וקפויים, כדברי חז"ל בפסחים, "אור יקרות וקפאון" אלו טעמי תורה שיקרים הם בעוה"ז, קפויים יהיו לע"ל, המה יובנו אז בנקל ובבירור גמור, עד שההלכות שיתחדשו על פיהם יהיו מורגשות לכל שאינן חדשות כ"א הם הם גופי תורה. כיסוי הדם משריש לאטו במשך שנים של דורות מרובים, כי ראוי לו לאדם להתבושש בשפכו דם בע"ח לצרכו ותועלתו, וכי הסבה שלא נאסר בזה היא שפלותו המוסרית, שעדיין לא הגיע בכללו למדרגה זו. ע"כ נרשם רגש בושה זה בשפיכת דם החיה והעוף, שהם אינם צריכים למזונותיו של האדם וטובתם בל עליו, כי בהם יחל הרגש להוציא פריו…

[1] עולת ראיה ב'  – מז – לאסור מלאכה

"תניא רבי אומר דברים, הדברים, אלה הדברים, אלה ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני" (שבת צז:). המלאכות בכללן באות מתוך פרודו של עולם, במצבן שהן עומדות, כל זמן שמלאכת ד' העליונה עדיין לא נתגלתה עלינו בכל כבודה והדרה. אור השבת בא להודיע את קדושת האחדות העליונה, המופעת בעולמי עד, מראשית ועד אחרית כל, מכח זיו העליון של אל חי ברוך הוא. למעלה מכל דברים וענינים בכלל מנשאת אותנו קדושת האחדות האלהית הנפלאה, אשר כל לב ובשר אליה תערוג בצמאון אין קץ, "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". וביותר מכל תרוממנו סלה, מעל הצד השטחי והמגולה שבדברים, מצד החלש והמתנוון לעינים, הכהות, שההכרות השקריות הנן הפועלות על ידן את פעולותיהן, עד אשר יבא יום ויגלה אור האמת, ולא יכנף עוד מורך, ולא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, כי ד' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך ". וק"ו שהפרוד של הדברים, ערכם הניתק מעל הכל, שהוא מכון של כל עמל ויגיעת בשר, שהוא צריך להתעלם מאור קדושת השבת, המופיעה ביקרת כבודה. רק דברים, בסתם, והדברים בגילויים, ואלה הדברים במספרם ופרטיותיהם, נגאלו בתור הכנה לעילוי העולם העתיד לבא, בהתרוממותם של כל ההוייות למקורן, ובאיחודם של כל הנפרדים במקור אחדותם, ע"י מעשה המשכן, שגדול יום הקמתו כיום שנבראו בו שמים וארץ. ועל כן מקושרים הם הענינים ודברים הדברים, אלה הדברים אשר נאמרו במעשה המשכן, שם גנוזים הם ערכיהם הפנימיים של ל"ט המלאכות שנאמרו למשה בסיני, שיתעלו ע"י ראשית קדושת המשכן לאחרית יום שכולו שבת ע"י קדושת השבת בישראל לדורותם. קדושת השבת, הממלאה את כל עולמים ומחדשת מאור הפנים של היקום כולו, ההולכת ושוטפת מנחל עליון, נחל העדנים של יום שכולו שבת, ובאה ומבריקה בזוהר אור יקרתה על נשמת כל חי, מתחדשת היא בקדושח הקודש והמקדש ביתר שאת. ותוכן קודש עליון מתמלא ברז מוספי שבת קודש. 

[1] עין איה / שבת א / פרק ראשון / עג.

א'"ר יהודה אמר שמואל, בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר. התורה האלהית היא בנוייה על יסוד חיוב האדם בעבודת ד' בדברים מעשיים, שהם דוקא בונים את בנין הרוחניות של הדעות הטהורות והמדות הקדושות באדם, בכללו ובפרטיו. והנה לולא החכמה האלהית שהאירה עינינו במה לזכות את ארחנו ולמדה אותנו דרך חיים, שדוקא בעבודת ד' במעשה נזכה לאושר הקנינים הנעלים הרוחניים, ואם נחפוץ לאנות את עצמנו ולאמר שנזכה לקניני הדיעות האמיתיות והמדות הטהורות מצד עצמן, מצד היושר והמאור שיש בהן עצמן במושכלן ואופין הרוחני, לא תעלה זאת בידינו. כי האדם בכלל כל ימי חלדו הוא דומה בערך תכלית השלמות לנער, שצריך חינוך מעשי בהנהגותיו בנימוס ובד"א, וכל (כל) שלימות הטעונה חינוך מעשי היא טובה לאדם להשריש עצמו בהם בימי הנערות דוקא, כלימוד אומניות וכתיבה וכיו"ב. ורק בהתרגלו בחינוך מעשי ע"י דקדוק פרטי באומנות המעשית, רק אז יעלה במבחר ימיו וזקנותו להשכיל להרחיב את אומנותו ע"פ דרכי שכל של הרחבה, עד שימציא כלים חדשים נאותים ליהנות בהם הבריות. כן בכלל כל ימי חיי האדם כשמתרגל במעשים טובים, והמה מצות התורה כולן, שהן עצות עליונות להחרית על ידן עמוק עמוק בנפש האדם כל דבר אמת וכל מדה קדושה וחשובה, רק אז יזכה לעצמו לשלימות הרוחניות, ויזכה את העולם בעתיד בהקנינים הנשגבים של המדות והדעות, שהן אורו של עולם הגנוזות באור תורה, עד אשר ע"י העליה היוצאת מתוך ההרגל המעשי יבא העולם למצב הנכון והנשא, שלא ילמדו עוד איש רעהו ואיש את אחיו לדעת את ד' כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם~. אמנם לולא תורת ד' שהאירה לעולם בהדרכה זאת, היתה דעת האדם החלושה נוטה שצריך לקבוץ ולאחוז בתכליות עצמן, בשרשי הדעות והמדות החמודות, ולפנות עורף חלילה אל המעשים הרבים שהם נועדו ע"פ עצת ד' להכין הדרך לכל אלה. חלושי הדעות הללו נמצאו ג"כ בהרבה דורות, שהתאזרו בגילוי פנים וחוצפא סגיא, לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ומרשיעי ברית כאלה פשטו יד בנטיעות המעשיות לבטלן. ועוד הוסיפו סרה לאמר שהעסק במעשים ודקדוקם יעתיק את האדם מלכת עד השורש של הדיעות והמדות עצמן, וישתקע במעשים שהם עומדים עוד הרחק מהמכוון הפנימי של יסודה של תורה. אמנם יד ד' עשתה זאת שבאה המציאות וטפחה אותה על פניהם, שהרי במי אנו מוצאים כל מדה קדושה וטהורה, באיזה אומה אנו מוצאים דעת אלהים אחד בטהרתה וברורה, הלא באומה הקדושה ובבחירי בניה ששמו להם דרך התורה לקו, והרבו לדקדק במצות ובפרטיהן, ואלה הדקדוקים היו להם למחיה לרומם נפשם, לקדשם ולזככם במדות נעלות וקדושות, בקדושה, ענוה, אהבת צדק ואהבת הבריות, וכל מדות מפוארות שהן תפארת לו לאדם. והנה הרעיון שמביא את האדם להוסיף אומץ ודקדוק במצות בפרטיהן ועוד לדקדק ולהרחיב המעשה בחוג היותר מרווח לעשות סייג לתורה וכדומה, הרעיון העקרי הוא בא בזה מצד ההכרה הפנימית בגודל החשיבות הראוי להנתן מצד האדם לדברי אלהים חיים. "במה יזכה נער את ארחו לשמור כדברך", ובמה איפוא יראה האדם בפועל שדברי תורה חשובים בעיניו חשיבות אלקיית, רק במה שמרחיב ומדייק הרבה ועושה סייג לתורה ופורש מן הדומה לכיעור. "לשמור כדברך", דברך לא נאמר אלא כדברך, אע"פ שעצמותם של המעשים הולכים בעיקרם אחר התכליות הנפלאות הגנוזות בהם, מ"מ בכלל יש תכלית המקיפה את כל המצות כולן, והיא ההכרה העליונה המשתרשת בלבו של אדם בהגדלת שם ד' ית' המביאה לכל טוב. א"כ הסבה המביאה להוסיף דיוקי תורה במעשה הוא הרעיון היותר נאצל ויותר גדול המקיף את כל החמודות כולן. ואע"פ שאין האדם יכול לצייר בלבבו את עומק האמתיות של התכליות הגנוזות בכל מצוה בפרטה, מ"מ דבר זה עצמו, מה שמצד נערותו של האדם בעולם הזה מצד חומרו, הדרך המשריש בלבבו גודל כבודן של מצות ואלהיותן בא ע"י הריבוי של הדיוק הנמרץ שהוא מתנהג בהן, א"כ החכמה הזאת שמביאה לאדם להרבות דקדוקים מעשיים, היא עצמה ע"כ מתאמת היא לכל הדיעות היותר נשגבות והמדות היותר עליונות. שהרי הצד הכולל כולן הוא הכרת כבוד ד' וגדלו, שזאת ההכרה תביא את העולם כולו לשכלולו ותיקונו העתיד, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד', כמים לים מכסים". ע"כ ברור הדבר שהסיבות שמביאות להרחיב דיוק המעשים במצות, יביאו ג"כ לכל החמודות המכוונות במעשי המצות כולן, ומתוך שהסיבה שמביאה לדיוק המעשים היא כ"כ גדולה ועליונה, ע"כ התוצאות היוצאות משמירת הדיוקים מביאות בפועל להשריש ג"כ עמוק בלבבות שומריהן את כל החמודות של הקדושות התכלית~ות. וכשהדברים מתבררים בניסיון הם מטפחים על פניהם של חורפינו שאומרים: הרי אנו משתקעים יותר מדאי במעשים ודיוקים שעל ידם הננו נעתקים מהתוך והתכלית, כי אדרבא, הננו רואים בפועל שכשם שהסבה הגורמת להרשים את האלהיות שבמצות וכבודן ע"י דיוקי המעשים, היא סבה אדירה ופנימית המרוממת את הנפש ומקדשתה, כן המעשים עצמם והמון הדיוקים היוצאים מנטיה קדושה כזאת הם דומים לשרשם להגביר את הרוחניות וכל חמדת הקדושה בנוצריהם. "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", דרשו ע"ז חכמים ז"ל: הרבה דברים גזרו סופרים עלי וקבלתים באהבה. באמת רק מצד אהבת ד' הגדולה הנטועה בישראל נטתה האומה תמיד לבקש שמירה דיוקית והרחבה רבה במעשי התורה והמצוה, ע"כ באהבה קבלה האומה עליה גזירות חכמים, שהרי לקיימן ולאשרן צריך הגוי כולו, אי איכא הגוי כולו אין. וע"כ נתפשטו גזירות חז"ל וסייגי התורה בישראל, מפני שהם נאותים לנפש האומה, האוהבת את ברית אלהיה באהבת שמו ית' הנקרא עליה, והיא מבלטת את אהבתה הפנימית הזאת שרשפיה רשפי אש שלהבתיה, ע"י הוספת דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בפועל. …

[1] עין איה / שבת א / פרק שני / קמב.

… שהרי אמת שיסוד התביעה הנמצאת בלב אדם ישר להיות מתהלך בתומו לפעול טוב וצדק היא נטיה יקרה, ועל בסיס שלה ראוי שתנתן תורה תמימה, אבל כיון שהגיע האדם לנטיית הטוב והצדק, מיד צריך שישכיל כי לא רק הטוב הקטן והדל שיוכל לעשות עם רעו אשר לנגד עיניו זהו כל הנכלל בעומק הנפש בכח אהבת הטוב שלה, כ"א אהבת הטוב היא כוללת כל האדם אשר על פני האדמה, בכל הזמנים ובכל הדורות וכל היקום. ובודאי יש יחס אל נטיית הטוב הקטנה המתעוררת לעשות חסד עם רעהו אשר לעיניו יתמוגג במכאובו, אל שאיפת הטוב הגדול להיטיב גורל האדם בכלל בחומריותו ורוחניותו, לעשות את עצם חייו ליותר מאושרים ומוצלחים, להרבות בו מדות טובות וחיי שלום נועם ושלוה, שע"ז צריך מערכה גדולה של סדרים והשרשה גדולה בנפשות, שאי אפשר שתתבונן כ"א ע"י הקלטה יפה באומה שלמה המוכנת לגשת בכללה לעבודת הקודש, להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש ". והאומה הזאת צריכה הכשר מרובה ותיקון גדול עד שתגיע למצבה הרם, עד שתהיה ראויה לתעודתה. א"כ כל המכשירים שמרוממים את כח האומה המיוחדת לזה המה המכשירים של הרגש הטוב הטבעי שיצא לפעלו במובנו הרחב…והנה כיון שמתגבר האדם בנטיה הטובה של הצדק, יתחייב לדאוג שלא תשאר נטייתו רק טבעית כ"א שיוכל ג"כ לבססה על מוסדי השכל והחכמה העיונית. ובודאי שיסוד הנטיה הטובה לטוב וליושר נובע באדם מאוצר הטוב של חסד ד' וטובו על מעשיו. א"כ הוא מוכרח להכשיר עצמו בדעת אלהים לאמתתה, וא"א לדעת את ד' כ"א ע"פ מעשיו, והידיעה השלמה תהיה לפי הערך של הקפת המעשים המתגלים מחסד עליון. וכיון שהמעשים הטבעיים אינם כ"א חלק

עמוד קמד

אחוז ממעשי ד', אינם מספיקים לתן הכשר להבנה שלמה בדרכי ד' כ"א כשיצורף אליהם הכשר דעת ממעשים הניסיים שנעשו לתכלית הכללית והנשגבה המוכנה לבא ע"י ישראל. ע"כ תלמוד תורה וקיום המצות כולן והוקרתן, והשרשת קדושתן כראוי לדברים נשגבים אלהיים הכוללים את אוצר החיים של העולם כולו, שע"פ רגש זה מוכרחים לצאת דקדוקי תורה ומצות בדיוק עצום והרחבה גדולה, כולם מסתעפים ומוכרחים להתפשט מהשורש היסודי של רגש הטוב שבנפש האדם להיות חפץ לעשות טוב וחסד יושר וצדק. ע"כ באמת הרגש הטוב הוא הבסיס לתורה, וא"א כלל לחלק את המוסר הטבעי מכלל התורה כולה, כ"א לדעת שמה דעלך מני לחברך לא תעביד, המוסר הטוב, השולל את הרע, שתובע הכשר מעולה בנפשות להשכיל ולהיטיב תמיד, זהו כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא , איך להשריש כח הטוב ואיך לפשטו באומה כולה לדורות עולם, ואיך להעלותו בעילוי הכשר חכמה והשכלת אמת שלא ימוט לעולם מתגרת רוחות רעות של רגשת פועלי און', שונאי טוב ואוהבי רע, שמתרגשים לפעמים לבא לעולם. שהשמירה לזה היא דעת אלהים אמת, שאהבת ד' ויראת רוממותו וחקר כבודו ומעשיו ונפלאותיו, הם קשורים בכל התורה כולה, לפרטיה ופרטי פרטיה, א"כ אידך פירושא הוא זיל גמור. …

[1] להרחבה: מאמר "חזון הצמחונות והשלום" ומאמר "טללי אורות" של הרב קוק, מאמר "אחדות המציאות השלמה" של הרצי"ה.

[6] להרחבה: מאמר "חזון הצמחונות והשלום" ומאמר "טללי אורות" של הרב קוק, מאמר "אחדות המציאות השלמה" של הרצי"ה.