הגמרא ודברי חז"ל מלאים בהתייחסות לכל מיני כוחות על טבעיים, האם אדם דתי חייב להאמין בשכל ההתרחשות בעולם היא ניסית על ידי ה'? מהו המקום של הטבע בתוך ההשקפה הדתית?
כפי שהסברנו, האמונה היא לדעת את המציאות כבעלת מקור אין סופי ואת האופן האחדותי שהולך ומתעלה שבו פועלת המציאות, הידיעה פנימית הזו איננה טוענת שה' מתערב בעולם בפתאומיות כדי לאחד אותו, אלא שאלוקים יצר את הטבע וחוקיו מלכתחילה באופן שבו המציאות מצד עצמה, ללא צורך בניסים ומופתים, הולכת ומתקרבת לשלמות האלוקית, הולכת ומשתכללת, הולכת ופורצת את גבולותיה.
הרב קוק מסביר שהתפיסה הנכונה היא שה' יצר את העולם כך שהמציאות "משגיחה" על עצמה בעצם טבעה, לכן הקישור של האדם לאלוקים מגיע כאשר הוא מעמיק במבנה הטבע עצמו שמכיל בתוכו את המגמה האלוקית[i]. היהדות איננה מנסה לברוח מן המציאות החומרית והטבעית אלא להעמיק בה ולראות את משמעותה ואת המגמות העמוקות של מוסר, יושר, אחדותיות והרמוניה שהולכים ומתגברים לאט לאט, לאורך אלפי ומליוני שנים.
אדם שמנסה להתחבר דווקא לכוחות שמעבר לטבע, פועל בעצם נגד הרצון האלוקי[ii] כיוון שה' מנהל את המציאות דרך הטבע, אמנם התהליכים של הטבע הם יותר ארוכים ומעורפלים, אבל זה האופן שבו ה' משגיח על עולמו ולכן איננו צריכים לשנות את הטבע או לצפות לנס[iii], אנו רוצים להיטיב את המציאות ולשכלל אותה ומאמינים שהטבע כולו הוא בעל מגמה חיובית שנועדה לכך[iv].
אמנם יש ניסים שמתוארים בתורה, אבל הרב קוק מסביר שמדובר במצבים נדירים שבהם הצורך של המציאות להתקדם ולהתעלות דחוף כל כך, שנוצרת מעין "מוטציה", מעין שינוי מהיר ופתאומי[v], שנראה לנו כנס החורג מהחוקים[vi], כך ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני היה העולם במשבר עצום ונזקק לקפיצה אדירה של יצירת עם ישראל באופן פתאומי ומהפכני, לכן התחולל שינוי אדיר בהתנהגותו הרגילה של הטבע, אבל אלו הם מאורעות יוצאי דופן שאינם הצורה הנכונה של המציאות[vii]. הדרך הנכונה היא דווקא בשכלול האיטי והסבלני של הטבע הרגיל, דרך חוקיו והאקראיות הרוחשת בו. אדם שמצפה לנס הוא קטן אמונה, אדם שפועל דרך הטבע ואיננו רוצה נס, הוא המאמין הגדול שמביט על הטבע ורואה בו את אלוקים[viii], כיון שהוא מביט על אקראיות הטבע וההיסטוריה ומבחין בהרמוניה והסדר הכללי המתקדם, בתוך החוקים הטבעיים והאקראיים לכאורה[ix].
כאשר אדם מתפלל הוא לכאורה מצפה לנס, אך האמת היא (כפי שהוסבר בפרק על התפילה) שהבקשה היא אמצעי לכך שהאדם עצמו ישתנה. דרך בקשת הצרכים שלנו אנו זוכרים ומגבירים את הקשר בנינו לבין הרצון האלוקי השורה בעולם, התפילה פועלת דרך כך שהאדם הופך להיות מתאים יותר אל האחדותיות וההרמוניה העולמית וההתאמה זו גורמת למציאות להגיב באופן יותר חיובי והרמוני גם עם פרטיותו ומילוי בקשותיו.
הרב קוק אומר שניתן להסביר שתיאור השדים והרוחות המופיעים בגמרא, אינם ישויות על טבעיות, אלא משל לתודעות שליליות אשר פועלות במציאות. ישנם תודעות שליליות שגם להם מבנה מסויים ותהליכי פעולה מסויימים אשר גורמים נזק ופירוד למציאות. תודעות אלו הם הדבר שלו קוראים חז"ל בשם שדים ורוחות, הם פועלים במציאות ושואפים לפירודה והחרבתה ואילו תודעות חיוביות והרמוניות הם המלאכים שגורמים לשיפור המציאות ותיקונה[x].
לדוגמא, הגמרא מדברים פעמים רבות על שד של "זוגות" אשר מזיק לאדם אם הוא עושה דברים באופן זוגי, בגלל שד זה אומרת הגמרא לא לאכול או לשתות דברים בזוג אלא במספרים לא זוגיים. הרב קוק מסביר שעניין הזוגות הוא משל לראיה המפורדת שמחלקת את הטוב והרע זה מזה. פירוד זה עלול להתעורר באדם כאשר הוא עושה דברים בזוגות ולכן יש להימנע מכך, כיום איננו חושבים באופן כזה ולכן פוסקים רבים אומרים שאין לחשוש לזוגות בימינו[xi]/
דוגמא נוספת היא עין הרע, הרב קוק מסביר שעין הרע קשורה לתופעה של לחץ חברתי, אדם שאיננו נאמן לעצמו ופועל לפי רצון החברה ושאיפותיה מושפע מעין הרע. לכן כאשר אדם חושף את הצלחתו לחברה הוא גורם לשיעבוד רצונותיו לרצונות החברה, וכאשר הוא מביט על הצלחת הזולת הוא משפיע עליו מרצונותיו ושיפוטו[xii]. כדי שנהפוך לחברה יותר אותנטית שנאמנה לעצמה, עלינו להימנע מלהביט על הזולת ולשפוט אותו וכן להצניע את הצלחתנו כדי לא להיות מושפעים מדעת החברה עליה.
היכולת לפתור חלומות מוסברת על ידי הרב קוק בכך שאדם שחולם חלום מושפע מאין ספור מגמות רוחניות, חברתיות ופסיכולוגיות שקיימות במציאות, בתוכם יש דברי שקר אך גם דברים בעלי תוכן אמיתי. מצד שני אדם שפותר חלומות גם משפיע על האדם החולם לקבל את פירושו, ישנה השפעה פסיכולוגית של פותר החלום על החולם, שגורמת לחולם לקבל את פירוש החלום ולנהוג לפיו. לכן אומרת הגמרא שהפיתרון של החלום קשור גם לאופן שבו יפתרו אותו[xiii].
במסכת ברכות מופיע סיפור שבו אדם מוצא רמז לחטאיו באות שנמחקה מן התפילין שלו. הרב קוק מסביר שיתכן שישנה השפעה של מעשי האדם על חפציו, כתוצאה מכך שכל מעשה בעולם הוא חלק מאין ספור השפעות רוחניות וחומריות שפועלות עליו. כשם שאדם שאומר מילה מבטא בכך את המחשבה שעומדת במוחו, כך אדם שעושה פעולה מסויימת של כתיבה או יצירה, מבטא בכך את אישיותו ומצבו הרוחני. כאשר נכתבות התפילין או כאשר מתרחש מצב מסויים, הוא קשור לאופן הרוחני של האדם הפועל, ויתכן שפגם באישיות האדם הפועל גורר אחריו גם פגמים מסויימים במעשיו וחפציו. כאשר אדם כותב תפילין יתכן שמה שיכתוב יהיה פגום בהתאמה לאופן שבו האישיות שלו חסרה. לא מעשי האדם נפגמו כתוצאה מהפגם במזוזה, אלא המזוזה נפגמה כתוצאה מכך שבעליה פגום. לכן השינוי שאדם צריך לעשות איננו רק תיקון המזוזות, אלא בעיקר תיקון מעשיו ומידותיו הפגומות[xiv].
אמונה באלוקים היא לתת אמון בכוחות הפועלים בעולם ובטבע האחדותי של המציאות, חוקי הטבע הם גם החוק האלוהי[xv], כדי להצליח צריך לעבוד ולהרוויח כסף בלי לסמוך על הנס מצד אחד, וגם להתפלל בכוונה ולתקן את מצבו הרוחני בלי לסמוך רק על מאמציו החומריים מצד שני. הרבדים החומריים והרוחניים שלובים זה בזה בתוך מבנה המציאות ואסור שהמודעות לחשיבות הנפש והרוח, תגרום לנו לזלזל ולבטל את המאמץ החומרי והתודעה הריאלית שמתחשבת בטבע וחוקיו. או שההכרה בחשיבות העולם הריאלי וחוקיו תמעט את כח התפילה והתחנונים לה'.[i]
מקורות להרחבה:
שמונה קבצים / קובץ ז / לה.
לה. הכל עשוי במשקל עליון, הכל עשוי בטבע. גם הניסים יש להם אותו הטבע הניסי, אותם החוקים הניסיים והגדרים הנפלאים, המקשרים את עלילותיהם. והכל עשוי בעצה של החירות העליונה, שאין עמה שיעבוד והכרח, אמנם קבעה עצת עולמים זו את חוקיה, מידי אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל. זאת המארה של כבוד הטבע הירוד, של ההשתעבדות אליו בצורתו השפלה, הירודה והקודרת, שהוא נעשה בימוס לעבודה זרה, והתוכן המוריד את כל העולם וכל החיים, את האדם ואת רוחו, למעמקי תהום האבדון, היא בעצמה העולה ממעמקי שאול, מיטהרת ומתקדשת, וחוזרת לאיתן העליוניות הטהורה, מתחברת למקור שרשה, ושואבת את מעינותיה ממרומי קודש קדשים. וזילזול הטבע בכלל, הוא מקור המארה הדלולה, המקיים את תכונת העבודה זרה בצורה של מינות מתועבה, שנותנת ארכה להרשעה, ומזהמת את החיים בדלדולה הנמאס. כפירת הטבע גרמה אטימת הלב מהוקרת החק הכתוב, אמרת ד', שמיוסדת בחוקות שמים וארץ, אשר נתנה למורשה לישראל. ענו לד' בתורה (-אולי צ"ל בתודה), זמרו לאלהינו בכינור, המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר, נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו, השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו, משליך קרחו כפיתים לפני קרתו מי יעמוד, מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה. והרשעה המינית בסכלותה וגאותה ההוללה, אטמה עיניה וסתמה אזניה בלי דעת כל זאת, ואל שדי התגברה, לרדות בחוקי ד' ומשפטי עליון כרודה בעבד שפל לכל אשר יחפוץ, ועצת עליון נאצה. ופרצה זו היא מקור רשעתה, אשר הזקיקה אותה לעבודה זרה נתעבה, לבושה בעדיים חיצוניים, ותוכה נמאס, נבאש ונסרח. קדושת הטבע, קשרי הסיבות בעלילותיהן כעצת אדון עולם אשר לתבונתו אין חקר, הוא דבר ד'ד אשר רק לנאמן ביתו נגלה, תורת משה אמת, העומדת עדי עד, וחודרת כל סתרי עולמים וכל גילוייהם, אהבת חסד ותורת חיים וחק ומשפט, לעולם זאת על ישראל, ומזיו אורה יואר תבל ומלואו. ההשגה האלהית, הדבקות, הקדושה, היראה, האהבה, המצוות וכונותיהם, התקוה והבטחון, כולם אחוזים בשלשלאות סיבתיות, פועלים הם את פעולותיהם לאור ולחיים ברתוקות נאמנות, וכאלה נאמנות הן הסיבות ההולכות בחיים כולם, העוברות על גוי ועל אדם יחד. ובתוך העלילות ותחבולותיהן אצור אוצר החיים הפנימיים, אשר לפי המדע העליון המתגבר בתוכם, לפי אור הקודש המתגבר בהם, ככה מתגלה השלטון העליון לקשר את כל אלה בצורות יותר חזקות, יותר עליונות, יותר עדינות, ויותר מטרתיות. והגבורה הרוממה הולכת ומוארת, יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
[ii] עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / קמג. ברכות י/ב
קמג. ברכות י/ב
מאי והטוב בעיניך עשיתי. אר"י אמר רב שסמך גאולה לתפילה, ר"ל אמר שגנז ספר רפואות. דרכי הבטחון הם השלמות האנושי, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ד' ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו "עוד העם רב למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ירי הושיעה לי", והוצרך למעט בהשתדלות טבעית. והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ד' במילואה לעולם, למען ימשך מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ד' לאמתתה. והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מהנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו'", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגב של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדברים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו. ע"כ אמר "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי". ובציורך בהבנה אמתית כמה כח וכמה עוצם יד צריך עד כדי לבא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ד' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ד' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ד' ויאמר כי ידי הושיעה לי, ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו. ע"כ היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ד' בישראל "כי נער ישראל ואוהבהו", אהבת הנער והילד הוא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת האהבה. למשל אהבת הנער תהי' כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן תהי' כשיתן ג"כ לתוך פיו, ושל הגדול תהי' האהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו. ע"כ משובחים מאד הם הניסים בזמן ילדות האומה, והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידית, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'". ע"כ במלחמת העי, שכבר היו ישראל מלומדים בניסים, ודעת ד' היתה קרובה ללבבם, היה דבר טוב ושלמות במה שעסקו הם עצמם בהצלחתם. כי בודאי שלמות גדול הוא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו, כדברי הג"ר סעדי' ז"ל שאם הי' שלמות להשיג שלמות בלא השתדלות היתה הנהגת השי"ת לנו ג"כ שלמות הנפש בלא השתדלות של תורה ומע"ט. אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים במצבו הרוחני ושכח אל מושיעו, לא היתה ההנהגה הטבעית לישועתו מביאה אל המטרה, ע"כ הי' צריך למעט בהשתדלות טבעית, וכביאור הפסוק "למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". ומעתה נבין שלפי מצב המוסרי של ישראל אחר ימי אחז, שהיתה רבה העבודה ע"י השתדלותו הרעה לשכח את העם את שם ד' ית' ואת תורתו, מצא שאפי' ההשתדלות הלאומי שהיא משובחת בכל עת, הזמן גרמא להנהיג שיהי' כל הבטחון על השי"ת כי לא יטוש את עמו, למען ישוב העם להרגיש יד ד' אשר עליהם, ע"כ במפלתן של סנחריב אמר אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. ומניעת הכח היתה מניעה של כח מוסרי שבכלל ישראל בעת ההיא, שלא ישיג תכליתו כ"א ע"י נס גלוי של מניעת כל השתדלות. והנה גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם, וכן הגאולה העתידה, אפשר היא שתהי' התחלתה בניסים
עמוד נח
ונפלאות, כימי צאתך מארץ מצרים, או שתהי' ההתחלה טבעית כדחז"ל בכמה מקומות, שתהי' הצלחתן של ישראל קמעא קמעא. ולפי דברינו הדבר תלוי במצבן של ישראל הרוחני, כי בהיותינו דבקים ביראת ד' בשמירת המצות ותלמוד תורה, שמזה יתיישרו המדות ונועם האמונה ודעת ד' ימלא את הלב, אז הוא שלמות גדולה תחשב אם נהי' אנחנו העוסקים במצוה זו של הרמת קרן ישראל. ובודאי תפארת גדולה והדר לאומי הוא לנו בהיותינו אנחנו העסוקים בבנין בית ישראל, מצד שלמותינו הלאומי שנמשך מזה ושלמות העולם כולו. אמנם אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצא ע"י גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו ג"כ ע"י גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית.
[iii] עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / קא. ברכות ח/א
קא. ברכות ח/א
גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. דאילו בנהנה מיגיע כפו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.ואילו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא ד' ואילו וטוב לך לא כתיב. ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו ו;יא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ"א במה שאין ירו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חילי, כדי שיהי' בידו טובו. הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק ג"כ להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו. ובאמת עיקר נועם העוה"ב הוא ההנאה מיגיע כפו, שזוהי השלמות האמיתית והטובה השלמה שידועה באמתתה ליוצרה, אע"פ שהאדם אינו מרגיש אותה בשלמותה. ע"כ ביראת שמים נאמר "אשרי איש ירא ד'", שהאושר הוא דבר מורגש בנועמו, כ שלמות יראת ד' היא דבר שיוכל האדם להרגיש נועמה ויקרתה. אבל היתרון של נהנה מיגיע כפו, של השלמות האמיתי שהוא משלים עצמו, זהו הטוב האמיתי, שהוא טוב מצד שהוא מסכים להיושר העליון של החכמה האלהית. …
[iv] עולת ראיה / חלק א / עמוד רסח
"תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה" (ברכות כ"ח:). אמנם מצד יכולת הבב"ת ית' אין שייך סדר והדרגה, אבל הרי אנו רואים שרצונו ית' הוא לתן סדר למציאות והדרגה לתהלוכותיהם של הנמצאים, ודוקא בסדר והדרגה נשיג חכמתו ושלמותו ית'. אפילו הנסים, שהם למעלה מן הטבע, ג"כ יש בהם סדר מיוחד ראוי להם, ואינם בלא יחס למהלך כלל הבריאה והמציאות, כאשר באר מוהר"ל מפראג ז"ל בס' גבורות ד'. ועל שינוי סדרי בראשית לצרך היחיד אמרו חז"ל "כמה גרוע אדם זה" (שבת נ"ג:), כי הדרך שבחר בה ד' להנהיג עולמו, בסדר והדרגה, היא דרך השלמות המובילה אל התכלית העליונה. ואם לפעמים יהיה הצרך מגיע לעשות בה דבר, שנראה לנו כשינוי סדר, אין זה כי-אם לפי ראות עינינו ולא לפי האמת, אלא שיש סדר למצב המוסרי של המציאות, כמו שיש סדר למצבה הטבעי, והסדר של המצב המוסרי פועל הוא בעקר הסדר של המצב הטבעי, ולפעמים
נעלם כחו ולפעמים יתגלה ויראו לנו נסים. על כן ניתן הסדר לתפלה, כי שלמותה של המפלה, שאנו צריכים לגלות בה חפצנו, שיעשה רצונו בעולם, היא להיותה על הסדר וליחס את בקשותינו בה ג"כ אל הסדר הנערך להדרגה.
[v] עקבי הצאן, עבודת אלוקים, עמ' קנ"ד
[vii] עין איה / ברכות א / פרק ראשון–מאימתי / קיח. ברכות ט/ב
קיח. ברכות ט/ב
למה אמר אלי', ענני ד' ענני ב"פ, ענני שתרד אש מה"ש כו', וענני שתסיח את דעתם שלא יאמרו מעשה כשפים הם. תכלית האמונה האמיתית היא השלמות במעשים ובמדות הבאות לרגלה. והנה הערת השכל היא מעולה מאד כד' החוה"ל, והיא באה גם בלא ניסים, כ"א ההכרה הטהורה ביראת אלקים וחמדת המדות הטובות וזוהי תכלית מעלת הנפשות. ע"כ ראתה תמיד ההשגחה האלהית, שיתנהגו הניסים בשעתם באופן שיכשירו את הנפשות להתנדב לדרך הישרה מהערה שכלית. ע"כ כל מקום שיספיק, יותר טוב שיהי' הנס שלא באופן פלא נפלא, כ"א באופן הקרוב באיזה צד לטבע. שמצד עצמו עדיין ישאר מקום למתלונן לומר שנעשה בלט וכישוף וכיו"ב, כדי שתצא אל הפועל ג"כ ההכרה השכלית לעזור לבחור הדרך הטוב והנכון, שהיא דרך ד' שכולה דרכי נועם ונתיבות שלום. רק באופן המוכרח נעשו ניסים שלא יהי' עליהם מקום לדון כלל. ע"כ אלי' ע"ה נשתמש בזה הנס אע"פ שהי' מקום לומר מעשה כשפים הוא, כדי שישתמשו ישראל ג"כ בהערת שכלם לעזוב דרכי חושך של ע"ז, ולשוב לעבודת ד' מהכרה פנימית שהיא שלמות אמיתית ועומדת לעד, מה שא"כ חזרה שתעשה רק מפני מופת שאי אפשר לדחותו בשום עילה, אין הלב משותף בטהרתו, רק מפני החשבון היבש של השכל המכריח, אין לדבר קיימא. ע"כ בקש שיעזרם ד' לכונן לבבם לאהבת ד' ולהשכיל באמתו, ורק להעתיקם מההרגל הרע של ע"ז יועיל הנס של אש מן השמים, וממילא מתוך שיבחרו בטוב בהכרה פנימית, לא יעלה על דעתם כלל מחשבות רעות, לחשוב תועה לאמר שמעשה כשפים הם, כי הדבר שמסכים אל הטוב והיושר וההרגשה הפנימית לצדק ומשרים, מתקבל בלב כל נבון ומבקש דעת.
[viii] עין איה / שבת א / פרק שני / קצה.
א"ר חנין מאי קרא, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. האדם הוא מתגדל לפי ערך רוב פעולותיו לטובה, וכל מהי שהוא בהם משולל מפעולה אם מגיעה לו טובה על זה האופן הוא מתקטן, כי הנס והטבע שניהם מעשי ד' המה. אמנם הנס יבא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל, א"כ זהו אות כבר על קטנותו. והטבע הוא מעשה ד' עם האדם עצמו, כי כל מה שהאדם עושה הלא הוא ג"כ מעשה ד', ואין הפרש בין אם יהיו האמצעיים כחות המציאות או זריזות האדם, שכלו וחפצו, כשהוא ג"כ משתמש בהם, הוא ג"כ חלק מהמציאות שהיא כולה מעשי ד', "גם כל מעשינו פעלת לנו". אלא שבהיותו פועל הוא מתגדל ג"כ מצד פרטיותו, ובהיותו נפעל הוא מתקטן, חי חיים של קבלה, לא של השפעה. וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה, שהם חיי פעולה, שהוא חפץ ד' היותר עליון, הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו. ולשם זאת התכלית העליונה לא חיסר כל דבר וענין המביא לידי הכשר תכלית זו, שצריך לפעמים ג"כ מדת ההקטנה, כמו שהגידול צריך הוא ג"כ לקטנות. אבל המטרה היא שתבא ממנה ועל ידה הגדלות, ע"כ אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. אמנם באה לו אח"כ הגדלות ע"י חיים של פעולה, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".
עין איה / ברכות ב / פרק שביעי-שלשה שאכלו / נג. ברכות מג/ב
ע"כ הדבר מובן כי בכל מקום שאפשר שיושפע שמה כח חיים והרגשה עצמית לא יחסר לעולם. ע"כ לא די שבכחות הטובים כמו השכל ודומיו שכל הדברים המשמשים לזה הם נמצאים חיים, יקראו נשמות, מלאכים, אורות, נצוצות, או כחות שכליות, סבות, עלולים, וכל שם שתרצה, רק שתשכיל ענינים שהם חיים ונהנים מחייהם לפי ערכם ומצבם, יודעים פעולתם וערכה ג"כ לפי אותה המדה שהוא טוב להם לפי מציאותם, ובזה יש מקום לחסד ד' להיות מושפע. אפס גם הכוחות הדמיוניים גם הם צריכים לפעולות פועלים ואפילו הרעים שבהם. ע"כ גם לזאת מלאה חסד ד' את סאם החיים, ומציאות השדים, המזיקים, מלאכי חבלה וכיו"ב,
עמוד רלד
כולם המה מעשי ידי יוצר כל יתברך שמו הטוב והמטיב לרעים ולטובים. ע"כ ראוי לדעת שהאדם בהיותו מכונן שכלו על טהרתו, בהכינו לזה מדותיו והשתדלותו ועיונו בהשכילו את המציאות לאמתתה, הוא נפעל מכחות חיים מלאי חסד וטוב אורה וחכמה. ובהיותו נמשך אחרי דמיונות כוזבים, בהיותו גורם לזה בדרכיו הנלוזים, במוסרו הנפסד, בהתרשלו בידיעה אמתית, הנהו מכין ציורו להיות נפעל מכוחות חיים הדומים לאותו הזיוף וההפסד שהוא מוכשר לקבלו. כי אין כל פעולה ריקה מפועלים חיים, מגדולת הפעולות היותר מקיפות וגדולות כתנועת הכדורים הגדולים, שאם בכללם כח טבעי בלתי מרגיש מניעם, אמנם שימת משטרם שמירתם ופעולותיהם הנמשכות ע"פ ארחות חכמה יושר וצדק, שמה יש מקום לפועלים חיים להתגדר בהם, וכיון שיש מקום להם, נמצאים הם עד הפעולות היותר נמוכות ובלתי חשובות, של הרקבון ואיבוד בשר החיים ע"י מחלות רעות וכיו"ב שצריכות ג"כ לשכלול המציאות החומרי והמוסרי, חיים כולם. ע"כ ראוי לאדם להיות משתדל שיכנס ציור המציאות בנפשו באופן היותר מסכים אל האמת כפי שאפשר לו, שבזה לא יהי' מקום לכוחות השכליים המטעים וכוחות הדמיוניים להטביע עליו פעולתן. והנה האדם הוא מדיני בטבעו, והחברה נחוצה לו לחייו הטבעיים והשכליים. ע"כ אם שבהיותו ביחידות עלול הוא שיעלו ציורים כוזבים על לבו ויחליטם ג"כ לאמיתים, עד שיוכלו להזיקו ג"כ בחוזק ציורם ובפעולות בלתי הגונות היוצאות מהם. אמנם בהיותו בשנים, הלא חבירו יזכירהו, כי הדיעות הדמיוניות לא יסכימו הרבים על דרך אחד, ויעזר מחבירו באותו הציור שבמקרה נשתבש הוא בו. ע"כ חק ניתן לכוחות הדמיוניים שלא יפעלו לרעה בשנים. אמנם לא יעבור מנגד עיניו כל מחזה המרעיד לפעמים ומפסיד ג"כ, כי לא יהי' מוכרע אצלו ציור חבירו האמיתי יותר מציורו המשובש, אבל עכ"פ יועילהו שלא ישקע בציורו באורח מוחלט. אמנם בהיותו בשלשה, הרבים יכריעוהו למחות הציורים הכוזבים הפרטים, שזהו יסוד תועלת החברה האנושית בדיעות מוסריות. ע"כ באחד נראה ומזיק, בשנים נראה ואינו מזיק, בשלשה אינו נראה כל עיקר. והנה ההגנות שישתמש בהם האדם להנצל מהחושך, שעל ידו יוכלו ציורי המציאות להכנס בנפשו בשיבוש. ומהם תוצאות להמון דמיונות רעות מזיקות ומפסידות, עד שלפעמים יגרמו ג"כ פחד בהלה והזיקות בגוף ונפש, כי גם הפחד הוא המון מחשבות המתפרצות על הדעת, כאמור בחכמת שלמה. הנה הגנה טבעית והגנה מלאכותית, ההגנה המלאכותית היא האבוקה, שתגרש את החושך מחוג ידוע מוקף לו, ויוכל להסתכל בעין יפה על הנמצא אשר סביבו אבל עוד החושך ישופהו חוץ מחוגו, ואם לא יגיע לו הפסד קרוב בהיות הציור המשובש רחוק מחוגו, בכל זאת ציור משובש גם בהיותו בלתי פועל על הרגש והמעשה יש בו איזה הפסד. אמנם ההגנה הטבעית היא מקפת את את הנמצא בגבול חושיו כולו, היא הגנה טובה ובטוחה.
[xi] עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / נו. ברכות נא/ב
ואר"א אין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס של פורענות, ארנב"י כוס שני. יסוד התורה הוא להכיר שכל הנמצא כולו הוא מתקשר אחד. תכלית חפץ נשגב ותעודה עליונה הכוללת ע"פ חכמתו של יוצר בראשית ב"ה. ע"כ גם כל הדברים הפרטיים שבהנהגת האדם כולם הם עולים בקשר אחד להיות פרטים של הכלל הגדול של שלימות המציאות כולה. ע"כ
ע"כ הזוגות המורות על אפשרות החלוקה וההתפלגות של מערכות כל אחת לעצמה מבלי קישור יסודי, הם מורות היזק ומגרות הפסדים דמיוניים.
עין איה / ברכות ב / פרק שביעי–שלשה שאכלו / נז. ברכות נא/ב
תנ"ה השותה כפלים לא יברך, שנאמר הכן לקראת אלהיך, והא לא מתקן. גם בזה כלולה הערה, שראוי לעשות כל סעיפי החיים בתור הכנה לקראת אלהים למלא תעודתו וחפצו הנשגב, ואז אין כאן שום כפל, כי הכל הוא עולה לתכונה שלמה וסדר אחד כללי. ע"כ השותה כפלים, מורה במספר הנפרד שמשתמש בו להנאתו, כאלו יש צרכים מקוטעים נפרדים מהתכלית הכללית, ואם יתנהג האדם ככה בדרכיו וברעיוני לבבו, להיות ג"כ מעשיו בלתי עולים בכלל אל תכלית הקשר של אחדות הכללית, שהוא יסוד הכרת ד' אחד, אז יבאו ג"כ ציורים דמיוניים בלתי נאגדים עם הכלל בציוריו, והמה יהיו לתוצאות מזיקות, והם באמת מקור לכוחות החיות המזיקות בעולם, שבהיותם קשורים יפה עם הכלל, והארץ תמלא דעה את ד' אז לא ירעו ולא ישחיתו. ע"כ רק ע"י ההכרה המשובשת שיש במציאות הכפלים שאינם מתאחדים לגויה גדולה שלמה, היא מאבדת את תכונת ההכנה מכלל המציאות וכל ארחות החיים לקראת ד',
[xii] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי-הרואה / סג. ברכות נה/ב
ואי דחיל מעינא בישא דיליה ליחזיה אטרפיה דנחיריה דשמאליה. כשם שהאדם צריך להגביר כח עצמו שלא יהי' מושפע מאחרים יותר מדאי, כן צריך שלא לחפוץ להיות יותר מהראוי משפיע על אחרים לאכוף עליהם לקבל את מדותיו דיעותיו הפרטיות וכיו"ב. וצריך תמיד להיות מסתפק בחופשו הפנימי, שהוא המקור [המאפשר] להיות עבד נאמן ליוצרו. אמנם לא יאבה להיות נכנס כ"כ בעומק עולמו הפנימי של חבירו לרעה, כי בזה ירכש לעצמו כשרון של עין רעה, והעין הרעה תוכל להשפיע לרעה על זולתו מחלושי הנפש. אמנם במה יוכל האדם להגביל את שאיפתו לשליטתו העצמית, הוא בהכירו באמת חסרונות עצמו. ובהיותו יודע תוכן חסרונותיו וחסרון כח השלמתו, יהי' טרוד בהשלמת עצמו וימוד לחבירו ג"כ כח של חופש ושליטה במדה הגונה וראויה המביאה לשלום הבריות, וע"י השלום והאהבה מכיר כ"א יותר את הגיוני חבירו, ומתוך כך מתרבה הדעת והאמת מתבררת והנזקין מתמעטים.
[xiii] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי-הרואה / עח. ברכות נו/א
באשר החלומות יש להם ברובם צדדים רבים של הוראות, והפתרונות תלויים כפי הכשר רוחו של הפותר. ע"כ באשר הי' הוא איש ששם עיקר שימושו עם כשרונו רק לתועלתו הפרטית. ע"כ מאן דיהיב ליה אגרא, והיתה נטייתו הפנימית נוטה לטובתו של זה, היו ציוריו הפנימיים עוזרים לו למצא הוראות של טובה. ומאן דלא יהיב ליה אגרא, מתוך רעת עינו היו נוטים ציוריו לצייר עליו הוראות של רעה. והדעת נותנת שאע"פ שהחלומות הולכין אחר הפה, מ"מ הצטיירות הנפש של הפותר המיוחד לזה בתולדתו, יש לה ודאי איזה יחש עם נפש החולם מצד כח המצייר שלהם, כיחש של המהפנט על הנפשות העלולות להתפעל על ידו.
[xiv] עין אי"ה, ברכות ב', פרק שמיני, פיסקה צ"ט.
[xv] פנקס הדפים, ה' , [154].[עריכה]
הניצוץ הטוב שיש בהנטיה החומרית שנתגברה הרבה בזמננו, שעל כן היא מתאמצת לתן פתרונים על כל השאלות העולמיות מתוך נקודת השקפתה, הוא אותו האימוץ שהיא מוצאת בעצמה להכיר את העולם המעשי בלא תערובות של דמיונות. וזהו דבר אמת לעצמו שאנחנו צריכים לסגל אותו יפה, ולקבל מהמחנה הרחוקה את הטוב הראוי לקבל ממנה. המושגים הרוחניים מוכרחים הם להתלבש בתחילתם בציורים של דמיון שאין המציאות מסכים להם, מפני שאין אנו יכולים להשיג כל ציור במושגים רוחניים בפרטיותם באיכותם ואפני הוייתם. אנו יכולים רק לדון על יסוד מציאותם ולהסתייע ממשלים של העולם המוחשי והמורגש לדעת את העושר ורוחב המציאות של העולם הרוחני ושלמות סדריו וחקיו, אבל עצם הגוונים הפרטיים שהם באים בדמיונינו, הנם רק תולדות הדמיון העושה לבושים לכל ציוריו לפי כחו. וכשאנו יודעים שזהו דרך הכרתו של הדמיון, כבר אנו עומדים על מעמד מבוסס, אבל תמיד יפול טעות בפרטים, ובין הדמיון והשכל קשה מאד לסמן קו מדוייק, על כן מועלת היא מאד החמריות, המרגלת להביט על המציאות כפי הבחינה המעשית שבו, ושלא לתן ערך להרוחניות הדמיונית בעולם המעשה. מובן הדבר שעצם השיטה החמרית, ככל דבר שעיקרו נוסד למטרה טובה, היא מפריזה על מדתה, אבל כל שלטונה להרע לא יתגבר כי אם כל זמן שלא יודו המנגדים לה את החלק הטוב שיש בה, שעל ידי מה שמתעורר החפץ לבטל כליל את תועלתה המורגשת ואת החלק הרשום של אמתתה הגלויה, מתעצמת היא להדיח את כל כח הבא בגבולה, ואוחזת דרכה בסופה ובסערה, לבער את הקודש מן הלב והמח. אבל תיכף ומיד כשנותנים לה את המגיע לחלקה, היא מוכרחת להיות מלאה רצון, ושבה למנוחתה. וכשהאמת מתגברת, מתודע אחר כך שהחמריות עצמה לא תבא למטרתה היסודית, שהיא הסתכלות מעשית טובה בעולם, על ידי מה שתטול מן הרוחניות את חלקיה הנאותים לה. אז יוסר הניגוד היסודי שבין החומריות והרוחניות מעיקרו, ואור השלום שהוא שמו של הקב"ה יגלה בהודו..