הרב קוק מסביר שהמושג "אלוקים" ו"אמונה באלוקים" איננו בגורם חיצוני המנותק מן המציאות, אלא לדעת את המציאות כדבר אחדותי שנובע מן האלוקות, המושג אלוקים מבטא אמון בכך שהמפגש שלי עם המציאות הוא מפגש עם אלוקות אשר מסתתרת בתוך המציאות ומעבר אליה. האמונה היא עצם תחושת החיים של האדם שמגלה בתוך חייו את האלוקי שבו בכל רגע.
הבעיה היא שיש חסימה נפשית פנימית שמונעת מן האדם לחוש את האלוקות שבתוכה הוא חי, האדם חווה את המצב החומרי, המפורד והנמוך של המציאות ולא מודע לפוטנציאל ההרמוניה והשלמות הטמון בה. לפיכך במהלך ההיסטוריה קם גוף אנושי גדול, עם ישראל, שראה לעצמו משימה להחזיר את המודעות האמיתית לבני האדם, על ידי הפצת הרעיון שישנו אל אחד, כח אחד מרכזי שהמציאות מאוגדת סביבו ושואפת אליו כגוף אחד. הדרך היחידה להגיע למודעות השלמה הזו היא להתחיל לחיות באופן שאיננו נכנע לתכתיב של התודעה המפורדת והדמיונית של ההוויה כאוסף פרטים[1], ולגבש תוכנית חיים אשר פועלת לפי התודעה של המציאות כהקרנה אלוקית, כישות הרמונית ואחדותית שהאלוקי טמון בתוכה[2].
הרב קוק טוען שכשרונו של עם ישראל איננו בחכמה מיוחדת או כישרון מעשי מסויים, אלא לראות את עומק המציאות ולהגיע להתעלות מוסרית ורוחנית גבוהה שתשרת בסופו של דבר את שאר העמים, עם ישראל נועד להיות "אליטה משרתת"[3] ולא אליטה כופה או משעבדת של שאר האומות.
במעמד הר סיני הגיעו עם ישראל להארה רוחנית גדולה, משה רבינו עלה להר סיני ושם חווה באופן מושלם וייחודי את האחדות האלוקית שבתוכה אנו חיים. משה רבינו הסיר את הלוט מעל הצד החומרי והמצומצם וראה את הפן האמיתי של המציאות. בהשראה זו התגלו למשה רבינו הדרכים שבהם ניתן להוביל את האומה כולה, ומתוך כך את האנושות כולה, לאותה חשיפה פנימית של אמיתות המציאות. עצות אלו הם התורה והמצוות שמוליכים את עם ישראל דור אחרי דור לחשיפה עמוקה יותר ויותר של ההרמוניה והאחדות שהעולם צריך להגיע אליו כדי לפתח את הכח האלוקי המקיים אותו[4].
התפקיד של עם ישראל הוא לגלות את מה שטמון כבר בעומק המציאות, לעזור לאנושות לעורר מחדש את כוחות חייה ולהגיע למודעות אל האלוקי שבתוכה[5]. לפי הרב קוק אכן יש הבדל בין יהודי לגוי, אך הבדל זה הוא בכישרון של היהודי להיות מודע יותר לאלוקי שקיים בעולם. כולנו חלק מאותה אלוקות מוחלטת, לכן אין שום מקום לדבר על גזענות או השפלת הזולת, שכן כולנו חלק מאותה שלמות אחת הממלאת את הכל, בגווניה השונים[6].
הרב קוק טוען שאין אידיאל שכל יושבי הארץ יהיו יהודים, קיומו של מיעוט קטן של גויים אשר פועלים באופן מוסרי ומקבלים את השלטון עם ישראל, יכול לעזור בקיומם של הלכות שונות, כגון קיום החברה בשבתות וחגים. ובאופן עמוק יותר הגויים יושבי הארץ יכולים להיות החוליה המחברת אשר תפיץ את המחשבה של אחדות המציאות והבשורה היהודית לשאר האומות.
כולנו שותפים בשורש אלוקי אחד ואמורים להגיע למטרה אחת, של הארה האלוקית שתבוא מתוך התאחדות המציאות. בדרך למטרה זו ישנם גוונים שונים ותהליכים ששותפים להם אומות שונות, כאשר הציר המרכזי הוא עם ישראל, אשר מיוחד בכשרונו ונטיתו להוביל את המציאות כולה לאותה אחדות, שתהיה משותפת לכולם.[7]
מקורות להרחבה:
[1] קובץ ז' – סא – פירוד ואחדות
מנהיגי המדינות, וכל הגאונים החברותיים, הם מושרשים ביסוד השקפת הפירוד, בכח המדמה, המראה את המציאות בתכונתה המפורדה, ואין העולם כדאי עדיין להנהגה הבאה מתוך השקפת האחדות בטהרתה. תוכן אורו של משיח, מושב כסא ד' בעולם, וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו, בנוי הוא על פי יסוד השקפת האחדות המציאותית, כשהיא מתגברת כל כך עד שהיא חודרת בכל הפרטים ובכל העלילות כולם. הסתתרותה של השקפת האחדות הוא דבר מוכרח, כי עם כל האיחוד שבהויה, עם כל שהכל הוא באמת טוב גמור מצד איחודו, אין אותו הטוב של העליה התדירית מתבטל, ואותה העליה התדירית מתגונת היא בהתעדנות של כל מצוי פרטי והתעלותו. כל מה שההארה החדותית מתגלה. אין הדחיפה והבירור להעלאת כל פרט ולהחזרת כל רע לטוב מתעצם כל כך. על כן ההסתתרות של האורה האחדותית היא היא השולחת את החטיבה הפנימית, את המהותיות העצמית של המאור המאחד, אל המעמקים. של הפירודים, והם הם החבלים והמצוקות הגורמים את האורה העליונה להגלות. ניצוצי הקודש המפוזרים בתהומות החושך מתלקטים אחד אל אחד, על ידי הירידה של האורה העליונה האחדותית בתוך מעמקי הסתר של ההשקפה המפרדת. הנס של התגלות האור של חיי האחדות באדם ובעולם, עם תהלוכות מוסרו וכל שאיפותיו היותר עמוקות, מקיפות וממלאות את הכל, חי חי הוא בישראל, ועמו ישראל חי וקים לעד, שם ד' אלהי עולם עליו נקרא, ובאור פניו יהלך, ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו.
[2] אורות התחיה / א
הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹהוּת הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה, הַצַּד הָרוּחָנִי הַמְחַיֶּה וְהַמְמַלֵּא אוֹר קִיּוּם וְהַפְרָחָה, אֶל הַגּוּף, אֶל הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ לְחַיִּים לְאוֹרָה וּלְהַפְרָחָה. הַיַּחַשׂ הַזֶּה כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה, וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה יוֹתֵר מִמְּרִירוּת הִזְדַּעְזְעוּת. הַהַכָּרָה הַתַּרְבּוּתִית שֶׁל הַהַשְׂכָּלָה הַיּוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת הוֹלֶכֶת הִיא לְשַׁכְלֵל יָפֶה יָפֶה הַכָּרָה מְתוּקָה זאת.
כְּשֶׁהָאפִי הָאֱנוֹשִׁי מִתְיַחֵשׂ בְּסִימְפַּתְיָה אֶל הַנִּשְׂגָּב, אֶל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט, בַּשֵּׂכֶל וּבַחַיִּים, מִיָּד הַהַכָּרָה הַזּאת הַנִּשְׁמָתִית שֶׁל הָאֱלֹהוּת מִתְאַחֶזֶת בּוֹ יָפֶה, נִקְלֶטֶת בְּכָל רַעְיוֹנוֹתָיו וּמִתְמַזֶּגֶת עִם כָּל חוּשָׁיו וְרִגְשׁוֹתָיו לְעַדְּנָם. הָאוֹרְגָּן הַקִּבּוּצִי, שֶׁלּוֹ יֵשׁ פְּסִיכוֹלוֹגְיָה מְיֻחֶדֶת, אִם גַּם הוּא יִהְיֶה בְּעמֶק עָמְקוֹ נוֹטֶה לְסִימְפַּתְיָה מוּסָרִית עֶלְיוֹנָה, וְאַהֲבַת הַטּוֹב הָאֲצִילִי תִּהְיֶה חֲקוּקָה יָפֶה בְּעֶצֶם טִבְעָהּ, עַל-פִּי בְּחִירָתָהּ אוֹ עַל כָּל פָּנִים עַל-פִּי מוֹרֶשֶׁת אָבוֹת שֶׁלָּהּ, אָז תִּתְפַּלֵּשׁ יָפֶה בְּקֶרֶב הָאֻמָּה גַּם כֵּן הַהַכָּרָה הַזּאת הַנִּשְׁמָתִית, וְיִהְיֶה הַנּעַם שֶׁל הָאַהֲבָה הָאֱלֹהִית עִם יִרְאַת- רוֹמְמוּת מְתוּקָה וּמְתֻקֶּנֶת שָׁרוּי בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה וּמְיַשֵּׁר אֶת כָּל דְּרָכֶיהָ.
אֲבָל מוֹרֶשֶׁת פְּלֵטָה יֵשׁ לָהּ לָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַסִימְפַּתְיָה הָאֱלֹהִית נִמְצֵאת בְּחוּגָהּ הַפְּנִימִי. הָרֶגֶשׁ מֵעִיד וְהַבִּינָה מְבָרֶרֶת, שֶׁאֱלֹהֵי עוֹלָם הַיָּחִיד וְהַמְיֻחָד הוּא הַטּוֹב הַגָּמוּר, הַחַיִּים, הָאוֹר, הַכּל, הַמְרוֹמָם עַל כּל וּמְרוֹמָם עַל כָּל רוֹמְמוּת, וְטוֹב מִכָּל טוֹב, טוֹב לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, מְחַיֶּה הַכּל וְשׁוֹמֵר הַכּל, מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה לַכּל, וְהַסִימְפַּתְיָה הַכּוֹלֶלֶת הַזּאת חוֹדֶרֶת בְּאֻמָּה זוֹ לֹא רַק בִּפְרָטֶיהָ, כִּי-אִם דַּוְקָא בִּכְלָלוּתָהּ. אִם נִזְדַּמֵּן שֶׁשָּׁכְחָה אֶת נִשְׁמָתָהּ, אֶת מְקוֹר חַיֶּיהָ, נִסְתַּגְּלָה לָהּ הַנְּבוּאָה לְהַזְכִּירָהּ וְהוּכְנוּ לָהּ הַגָּלֻיּוֹת לְפַשֵּׁט אֶת עַקְמוּמִיּוֹתֶיהָ, עַד שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף תְּנַצַּח בְּקִרְבָּהּ הַסִימְפַּתְיָה שֶׁל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט.
[3] קובץ ז' – סט – עם ישראל נפרד מן האומות כדי לתקן אותם
שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו המבדיל, וקו המחבר… האדם, בהתבדלותו מכל החי והתרוממו בספירתו העליונה הוא מתכשר דוקא על ידה להתעלה ולהאדר עד היותו צביון כללי, הנושא בתוכו את ההתעלות הרחבה של כל העולם כולו. האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים. בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכלם, הרי היא מוכנה להתכשר להעשות לאור גוים, ותשועת אפסי ארץ. השבט הלוי, בהתיחדותו בתנאיו המובדלים הרי הוא מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית. החברים, יחידי הסגולה, בהבדלם מעמי הארץ, הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה, העולה למעלה למעלה מכל הערכים הרגילים, ומתחטבים להיות לנושאי כשרונות ורעיונות, שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים, ובעמידת צביונם בחיים הרי החיים בעצמם מתבססים, מוצאים את ערכם, והולכים במסלה הקולעת אל מטרתם הנצחית והזמנית. וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי.
עולת ראיה – רלג – והנצח "זו ירושלים. וההוד, זו ביהמ"ק" (שם).
תכונת עמדתם של ישראל היא מושלמת בהיותה ממולאה בעז מלכותם, באפן הראוי להם להתעלות כפי ערכם, בתור עם גדול וקדוש, עם חכם ונבון, כשהם לעצמם. העז הלאומי של המלוכה מקושר עם ירושלים, ששם יש בו כסאות לבית דוד. החוסן הלאומי הישראלי פגש בדרכו מכשולים רבים, ועוד הוא עלול לפגש, וכולם ינצח בעז ד' ויעמד לנצח. נבדל מזה הוא רוח ד' אשר על ישראל, שהוא עתיד להיות לאור עולם, בו אין תכונת הפגישה של התנגשות להתפשט בכחו, כי לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרא בשם ד' לעמים לא ידעוהו, כי אם כאשר יגדל שם ישראל, ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת הקדושה, ושלום העולמים הנמשך מהוד דעות נשגבות כאלה, שבהם רפודה קדושתן של ישראל, בלא פגישה של התנגשות, ובלא התגברות, ירוצו לבקש את ד' אלהי ישראל. א"כ ב"המ"ק, מקום האורה, לא בנצח יתגבר, לא בהוראת נצוח, המורה התגברות של פגישה על ההתנגדות, כ"א בהוד הנתון עליו, ברוח החן והקדושה, לפניו יכרעו איים, ועמים רבים יבקשו פני ד' בהר ציון, ע"פ תביעה הבאה מהכרה פנימית מצדם, שזהו ערך פעולת ההוד, כהוד מלכות הנתון על מלך רב צדק ואביר חכמה, שמאהבה ורוממות נפש ירוצו הכל להכנס תחת דגלו.
[5] אורות ישראל / פרק ה / ה
לִהְיוֹת יוֹנֵק מִזִּיו הָאֱלֹהוּת, בְּמוּבָנָהּ הַטָּהוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁרוֹמְמוּת מַעֲלָתָהּ הִיא הָעֲנָוָה שֶׁל "תַּכְלִית הַיְדִיעָה שֶׁלּא נֵדַע", וְעִם כָּל זֶה, לַמְרוֹת מַה שֶּׁיְּדִיעָה זוֹ הִיא שְׁלִילִית, תִּהְיֶה הַנְּשָׁמָה מְלֵאָה וּמִתְמַלֵּאת תָּמִיד בְּכָל עֵת וְעוֹנָה צִיּוּרִים אֱלֹהִיִּים חֲדָשִׁים, מְעַדְּנִים וּמְרוֹמְמִים, – לָזֶה דָּרוּשׁ שֶׁיִּהְיוּ כָּל חוּגֵי הַהַרְגָּשׁוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת מַתְאִימִים אֶל הַיְנִיקָה שֶׁל הַחֶמְדָּה וְהָעֲרִיגָה הָאֱלֹהִית. וְלָזֶה אֵין דַּי בַּמַּעֲשִׂים הַפְּרָטִיִּים שֶׁיִּהְיוּ רְצוּיִים, וּמְשֻׁקָּלִים בְּשֶׁקֶל שֶׁל מוּסָר מֵאִיר וּמְתֻקָּן, כִּי- אִם גַּם שֶׁהָרְגָשׁוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, הַמִּתְרוֹצְצוֹת מֵאֲלֵיהֶן בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה, יִהְיוּ מְבֻנִּים עַל בְּסִיס הָאוֹר וְהַשְּׁלֵמוּת. וְדָבָר זֶה אִי-אֶפְשָׁר כִּי-אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה גַּם-כֵּן הָאֻמָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הַיָּחִיד בָּא, כֻּלָּהּ מְיֻסֶּדֶת בְּרוּחָנִיּוּתָהּ עַל הַטּוֹב וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁאָז מַתְאִימוֹת הָרְגָשׁוֹת הַבָּאוֹת לָאָדָם מִצַּד לְאֻמִּיּוּתוֹ אֶל הָאוֹר הַטָּהוֹר שֶׁל הַמּוּסָר הַיְחִידִי הָעֶלְיוֹן. אֲבָל אִם הָאֻמָּה הִיא רְשָׁעָה בִּתְכוּנָתָהּ, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁהַיָּחִיד הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה יִהְיֶה כֻּלּוֹ בַּר וְטָהוֹר, כִּי הָרְגָשׁוֹת הַלְּאֻמִּיּוֹת מֻכְרָחוֹת לְהָטִיל בּוֹ אֶת זֻהֲמָתָן. לְהַדְרִיךְ נְפָשׁוֹת, שֶׁהֵן מְלֵאוֹת זֻהֲמָא וּנְטִיּוֹת רִשְׁעִיּוֹת, אִי-אֶפְשָׁר בְּאוֹר הַזִּיו הָאֱלֹהִי כִּי-אִם עַל-יְדֵי עִלּוּם גָּדוֹל, וְכָל שֶׁהָרִשְׁעָה יוֹתֵר שַׁלֶּטֶת כָּךְ הָעִלּוּם צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר מְעֻבֶּה.
[6] אורות ישראל / פרק ה / ד
עַל-כֵּן יְסוֹד דַּעַת אֱלֹהִים הָעוֹמֶדֶת לָעַד הִיא הָאֱלֹהוּת הַמִּתְעַלָּה עַל כָּל הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה, הַחֲתוּמָה בְּתוֹךְ הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה בַּחוֹתָם שֶׁל הָעֲנָוָה, וְשֶׁל אִי- אֶפְשָׁרִיּוּת הַהַשָּׂגָה. וְדַוְקָא מִצַּד זֶה הִיא גְּדוֹלָה בִּפְעֻלָּתָהּ עַל הַחַיִּים. הִיא מְיַשֶּׁרֶת אוֹתָם, מַעֲלָה אוֹתָם תָּמִיד עֲדֵי עַד, וְכָל הַחַיִּים כֻּלָּם, וְכָל הַתְּנוּעוֹת הַחָפְשִׁיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הָרוּחָנִי וְהַחָמְרִי, בָּעוֹלָם הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי, מוֹצְאִים דַּוְקָא אֶת תַּפְקִידָם.
אָמְנָם כְּדֵי לִהְיוֹת אֻמָּה שְׁלֵמָה יְכוֹלָה לְהִתְפַּרְנֵס בְּמָזוֹן רוּחָנִי דַּק וְנֶאֱצָל כָּזֶה, בִּפְנִימִיּוּת נִשְׁמָתָהּ, צָרִיךְ לָזֶה הֶכְשֵׁר גָּדוֹל מְאד, הֶכְשֵׁר גִּזְעִי וְהֶכְשֵׁר מוּסָרִי וְהֶכְשֵׁר הִיסְתּוֹרִי, וְכָל אֵלֶּה נִשְׁלְמוּ רַק בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל.
עולת ראיה / חלק א / עמוד רפט
ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי באור פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים ואהבת חסד. ע"פ ההשגה המשגת את הבורא ב"ה מצד בריותיו לבד, נקראהו בשם מלכנו, שעיקר השלמות המצויר בו הוא לא מצד עצמו כ"א מצד ערך המלוכה. וע"פ ההשגה, המשגת אותו באור הנפש, הנעלה והנשגב מכל ציורי השלמות הנכרים ע"י הברואים, נקראהו בשם אבינו, שעיקר שלמותו שמצד עצמו אינו בטל לערך האב. ובודאי ראוי לנו לחשוק ולהמשיך ברכה מזאת ההשגה הקדושה הבאה מטהרה של הנפש להראות פני ד', שלא מצד הכרת הברואים לבד רק מצד הכרה עצמית באורו ית', בהשגת זיו העליון של אור פני המלך המתנשא לכל לראש מעל כל ענין העולמות. אבל זאת ההכרה של עצם הטוב העליון הנשפע בנבראים ג"כ תושג דוקא ע"י השגת תכלית כללות הבריאה ועומק טוב הרצון המתגלה בה. התגלות זו שבבריאה יש לה שני פנים: גם כל איש וכל נברא יחידי, בתור דבר שלם לעצמו, מקבל הוא אורה וחסד לתכלית הטוב והרצון, ועל ערך רבוי המעשים הבודדים נאמר "מה רבו מעשיך ה'", ולעומת זאת לאין ערך תגדל הופעת התכלית המתאחדת בכל הבריאה, בראותנו את כולה כאיש אחד, ולפי תכלית הנשגב, שלמענו נעשו כל המעשים, כולם הם כמעשה אחד בגדלם הכללי, וע"ז נאמר "מה גדלו מעשיך ד'", ורק על ידה אפשר להבחין באמת טוב ד'. אמנם עיקר התקשרות כל חלקי הבריאה לתכלית אחת אינה כ"א ע"י התורה, שלפני מתן תורה היו ב' אלפים תוהו (ע"ז ט.), בלא סדרים וחוקים מקושרים, ואך מתוך שהתורה מאחדת אנו רואים מה רב טוב ד' המתגלה בבריאה ונולד מקבוץ כללות המציאות, ומזה יהיה לנו סולם לעלות בו לשער יתר חשק ואהבה רבה למרום ההשגה של טוב השי"ת ממש, המתגלה לטהרת הנפש מצדו ית' שלמעלה מכל הגלוי בנבראים. ומפני כח הקישור הזה שע"י התורה, לתכלית הנשגב היוצא אחד מכללות המעשים והעולמות, לכן נקראת תוה"ק תורת חיים, שמחיה כל העולמות בשלמותם ע"י הקירוב עצם אל עצמו, ובזה היא כוללת כל המציאות וקושרתה יחד, כמו שכל גדר החיים לא ייוחס כ"א לשלמות עליונה של סגולת הרכבת החלקים וקשורם, ומה שהוא שלם לעצמו מבלעדה לא יחול עליו שם מות ולא שם חיים. ועל כן מתוך שהנהגה זו של התורה נמסרה לנו לקיימה, בהכספנו בכח השגת תכלית הנשגב הכללי להדמות לו ית' וללכת בדרכיו ברוממות מעלה של הטוב הכללי, הרי אנו מכירים את מדרגתנו, שהיא למעלה מכל השגת תכלית הנשגב הכללי שמצד עולמות, ואת חפצנו להתברך רק באור פני ד', "אנן בעינן למיהוי קדם מלכא" (ת"ז חמישי) ממש, ומבקשים "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך". והנה כל מה שמתקרב האדם אל אור השי"ת יותר שופע עליו שפע השלמות האמתית, עד שיהיה ערך חכמתו ורצונו בפרטיותו קרוב לערך כח המעשה וכל מה שירצה לא ירצה כ"א ע"פ חכמתו, ויגזר אומר ויקם לו. ואי בעו צדיקי ברו עלמא, שנאמר "כ"א עונותיכם היו מבדלים בינכם ובין אלהיכם" (סנה' ס"ה:), ואם היה לצדיקי כ"כ רצון של אהבת חסד, עד שירצו מצד כח החסד, כמו הבורא ית', להיטיב לברא עלמא, היה השי"ת משלים להם חפצם, אלא שקצרה דעת האדם להגיע למדת חסד זו של רצון קדוש זה, ואין לנו משל לדמות מדת חסדו ית' המושג מצד הבריאה ואצ"ל בענינה שלמעלה מזה הכלול בה. לפיכך כל מה שמתגברת יותר בלב האדם אהבת חסד, ורצון ההטבה לכלל ולפרט, הוא יותר קרוב אל הקב"ה, וממילא תתקרב יותר חכמתו להקשר בערך המעשה, בהתקשר רצונו בדעת עומק החסד שמצד רצונו של הקב"ה שלמעלה מכל העולמות. אשר על כן "ואהבת לרעך כמוך" היא ממש כל התורה כולה (שבת ל"א.), שהשגת תכלית הטוב הכללי, הנקבעת ביראת ד' וברגילות ללכת בדרכיו, היא מחייבת מתוך אחדות התכלית את אחדות ההנהגה באין חילוק בין עצמו לזולתו באהבה, הנמשכת מאהבת חשק התכלית של רצון השי"ת.
[7] להרחבה: פרקי "אורות ישראל" בספר אורות, איגרת פ"ט של הרב קוק.
[8] אורות ישראל / פרק א / ד
עַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכּל, בְּלֹא שׁוּם הַגְבָּלָה בָּעוֹלָם כְּלָל, בֵּין בְּכַמּוּת הַנִּטָּבִים וּבֵין בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַטּוֹב, זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל. זאת הִיא יְרֻשָּׁתָהּ וְנַחֲלַת אֲבוֹתֶיהָ. הָרֶגֶשׁ הַטּוֹב הַזֶּה, לְפִי גָּדְלוֹ, הֶקֵּפוֹ וְעָמְקוֹ, כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻטָּר בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה וּבִגְבוּרָה כַּבִּירָה, לְמַעַן דַּעַת אֵיךְ לְהוֹצִיאוֹ אֶל הַפּעַל בְּכָל גְּוָנָיו. וְזֶהוּ סוֹד הִשְׁתּוֹקְקוּת הַגְּאֻלָּה שֶׁבָּאֻמָּה, הַנּוֹתֵן לָהּ כּחַ לִחְיוֹת וּלְהִתְקַיֵּם בְּאפֶן הַמַּפְלִיא אֶת לֵב כָּל חוֹשֵׁב. כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּעמֶק חֶפְצָהּ אֵינֶנָּה מְחֻלֶּקֶת מֵהָאֱלֹהוּת כְּלָל 30, הִיא מַלְבֶּשֶׁת אֶת הָאֱלֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה שֶׁבָּעוֹלָם הַכְּלָלִי, וַחֲפֵצָה בַּהֲוָיָתָהּ אֶת הַחֵפֶץ הָאֱלֹהִי שֶׁל טוֹב ד' לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו 31. זֶה הַטּוֹב הוּא הַסּוֹד שֶׁל הַגְּאֻלָּה, הַמֻּכְרַחַת לָבוֹא, הַטּוֹב מֻכְרָח לְנַצֵּחַ אֶת הַכּל, וְהַחֵפֶץ הֶעָמק וְהַמֻּטְבָּע שֶׁל הַטּוֹב, וְהַשִּׁקּוּק הַפְּנִימִי לוֹ בְּעֶצֶם תּוֹכִיּוּת נִשְׁמַת הָאֻמָּה, הַמִּתְבַּלֵּט בִּתְפִלַּת הָאֻמָּה הַפְּנִימִית, מַסְמִיךְ לָהּ אֶת הַגְּאֻלָּה. "וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, זֶה שֶׁסָּמַךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה" 32.