מהי המשמעות הדתית של מדינת ישראל? מדוע לא מספיק לחיות בקיום דתי פרטי מול הקב"ה? הרב קוק עונה על שאלות אלו, מתוך תפיסה רחבה של שיטתו האמונית.
לפי הרב קוק היחס לאלוקים איננו כישות חיצונית לנו, אלא המקור המקרין עלינו את כל החיות והשפע של המציאות בכל רגע ורגע, ההשלכה של הקיום האלוקי אל הנפש שלנו יוצרת בנו רשמים שונים, החל מן העולם החומרי שמולנו וכלה בשאיפת חסד, נתינה, אומץ, אהבה וכל תהליכי החיים שנוצרים בתוכנו.
האדם חווה בעומק נפשו רצון להגיע לאותה שלמות גמורה שעומדת מאחורי כל רשמי חייו, הרצון הזה מכונה על ידי הרב קוק "אידאה אלוהית", שאיפה לפתוח את הנפש לאותה שלמות ולהשיג הרמוניה ואחדות גדולים יותר ויותר.
במאמרו "למהלך האידאות בישראל" מסביר הרב קוק שההיפתחות המלאה אל האלוקות דורשת נטיות חיים שנבנות לאורך מאות שנים, על ידי חברה שלמה שמייסדת בתוכה שאיפה להרמוניה ואחדות, מתוך שקט נפשי של חסד, אחווה הדדית ועדינות רוחנית. תהליך זה יכול להיווצר רק על ידי יצירת גוף לאומי גדול, בעל מערכת צדק, משפט ונהלי חיים בריאים, שיאפשרו לחברה שלמה להיות מאוזנת והרמונית, פתוחה לשירה, לחכמה ולכוחות הנתינה והאחדות באופן מושלם. השאיפה ליצירת אותו גוף לאומי נקראת אצל הרב קוק בשם "אידאה לאומית".
נמצא שהאידאה האלוהית, השאיפה העמוקה להיפתח לשלמות האינסופית שמהווה את המציאות, היא שיוצרת את האידאה הלאומית, את האיחוד הלאומי הרחב. אבל מה שמקשה על המהלך הזה הוא שלאחר שנוצרו אותם גופים לאומיים, הם מקבלים קיום עצמי ותחושת כח ועלולים להתנתק מאותה שאיפה פנימית שהייתה בהם ולצבור רצון קיום עצמאי, בלי קשר למטרתם המקורית. כפי שראינו לדוגמא במדינה הקומוניסטית, שקמה במטרה להיות מחסה לפולטריון העממי, אבל ברבות השנים הפכה למוסד מושחת שמעוניין פשוט בקיומו העצמי.
המאפיין של חברה כזו, שחיה רק בשביל האידאה הלאומית, הוא חברה חומרית, חברת שפע, שמדרגת את חבריה על פי כמות הרכוש וההצלחה החומרית שלהם. כמובן שנטיות הנפש העדינות לשלמות מוסרית ואלוקית לא ישקטו, לכן לאחר כמה שנים תחוש החברה מחנק ומיאוס מן השקיעה בחומריות בלבד ונטיית הרוח והשאיפה לנשגב תחזור ותתגבר בה.
יציאת עם ישראל לגלות בבל התחוללה בעקבות כך שבבית ראשון שקע העם באידאה לאומית וחומרנות חסרת רוח, דבר זה יצר, לאחר החורבן וראיית התוצאות הנוראיות של הקיום הלאומי המסואב, טראומה ונסיון להתרחק עד כמה שניתן מחיי החומר שהתגלו בצורתם המעוותת בבית ראשון. המאיסה בחיי הלאום החומריים גרמה לעם ישראל, במהלך בית שני ולאחריו, לתהליך נגד, של שאיפה לקיום רוחני בלבד בלי מדינה וחיי לאום, אלא רק באופן פרטי. התעצמו תפיסות של הישארות הנפש, גן עדן, גיהנום ושכר של עולם הבא, שלא קיימים כמעט בתורה שבכתב שלפני הגלות. לתפיסה זו קורא הרב קוק בשם "האידאה הדתית", כלומר שאיפה להגיע להשראה רוחנית ופתיחות למימד האלוקי באופן פרטי, ללא חברה לאומית רחבה.
ניסיון זה, של האידאה הדתית, נכשל. הנבואה פסקה וההשראה האלוקית הלכה ונחלשה, שכן לא ניתן לבנות פתיחות אל הקודש בלי חברה שלמה שתומכת בכך, הפרט לעולם לא יוכל להתעלות מעל חומריותו, רק הכלל, שמפתח הרמוניה ואחדות, חיי נתינה ויצירה, כלכלה מוסרית והגות לאומית מגוונת, יוכל להתרומם אל הקודש.
כיום, בעת הגאולה, לאחר שלאורך מאות שנים הלכו טראומות הלאום המקולקל של בית ראשון והרפו מן הנפש הישראלית, החל שלב שבו זרם חיים בריא של שאיפה לאומית ורוחנית החל להתנוצץ, האומה החלה לחוש שהיא מעוניינת להיפתח שוב אל הקודש, כיון שהיא לא צריכה להתכווץ עוד מפני הצד הלאומי, כפי שעשתה עד אותה עת, אלא יכולה לפרוץ קדימה ולעשות זאת בתוך חיי לאום שלמים ובריאים.
כמו תינוק שנולד ושואף בעיקר לאכול ולישון, פרץ החיים הראשוני של התעוררות האומה התרכז בהתחלה בעיקר בבניית המרץ הגופני והמעשי של חיי הלאום, בנוסף לכך, כדי לאפשר צמיחה חופשית של הצד הלאומי, היה צריך למרוד בעולם הרוח הדתי הישן שקידש בעיקר את חיי הפרט. אבל הרב קוק חזה שככל שיתמשכו השנים, חיי הלאום יבריאו לאיטם ויעלה הצורך הפנימי יותר, שחבוי במעמקי הנפש, להביא לידי ביטוי את צדדי הרוח של האומה. תעלה השקיקה הפנימית אל הקודש, לא במובן הצר והפרטי של דקדוקי הלכה, אלא בצד הרחב של שאיפת מיסטיקה לאומית גדולה, רצון לחיי שירה, להופעת שלווה ועושר פנימי, מאיסה בדשדוש החומרי ורצון לפרוץ קדימה, אל קדושת החיים ומרחבי ההופעה האלוקית בכל מישורי החיים.
את הנטיה הזו ניתן לראות כיום, לדוגמא, בשירה היהודית ישראלית המתחדשת, שלא מפחדת לדבר על קדושה ופנימיות, בחזרה ללימודי חסידות ופנימיות בהקפים גדולים, בפתיחות גדולה יותר לתוכן יהודי מן המקורות, בערבי לימוד ותיקוני ליל שבועות המוניים, בנהירה של הציבור החילוני לבתי ספר משלבים ותגבור לימודי קודש. כל אלו מבטאים את העובדה שעם ישראל רוצה להיפתח לטבעו האלוהי.
נראה שעם ישראל מוכן לעלות לשלב הבא של ספיגת הרוח האלוקית, אך השאלה הגדולה היא דווקא האם עולם התורה נמצא במקום המתאים כדי לתת מענה לשאיפות האלו? האם יצאנו מספיק מן התפיסה הדתית שמתרכזת בריצוי האל וקיום טכני בלבד של הדת? האם פיתחנו תפיסות אמיצות ועמוקות של דעת אלוקים? האם אנו מעיזים לצאת מאזור הנוחות שלנו בתוך ה"בועות" המגזריות? האם יש בנו יכולת אמיתית להתקרב לציבורים נוספים, מתוך ענווה ומוכנות גם לתרום אך גם להקשיב ולקבל?
כדי להביא לפועל את האידאה האלוהית עלינו להעמיק בעולם הרוח היהודית, לפתח הכרה שפתוחה לרוחניות החיים, לעושר האלוקי שבמציאות, לרתום לחיי האמונה את הציור, השירה והאומנות, ליצור חיי דת משמעותיים שפותחים את האדם למרחבי רוח והשראה ולא מצמצמים אותו במערכת חוקים סגורה. עם ישראל קם לתחיה מתוך זרמים אדירים של חופש ורצון לממשות, עלינו להראות לו שהחופש האמיתי, הממשות האמיתית, היא ההיפתחות אל הקודש והגעה להשראה רוחנית גדולה.