מאמר זה מדבר על עקרונות חשובים שעולם מתוך תפיסת האמונה של הרב קוק, ההתקדמות האמיתית בעבודת ה' היא ביכולת האדם לשנות ולעדן המידות ואת האופן שבו הוא מתנהל ביום יום. בפרק זה נשרטט כיוונים שנדרשים כדי להיות מחוברים יותר לעצמנו וכדי לבטא את רעיונות האמונה באופן ממשי בחיי היום יום.
כפי שהסברנו, האמונה היא לא רק ידיעה על קיומו של אלוקים, אלא האפשרות לחוות את המציאות כולה כדבר אחדותי בעל מקור אין סופי. כל פרטי המציאות הם חלק ממכלול אחדותי שפועל לאורך אלפי שנים והולך ומתעלה. היחס לאלוקים הוא לראות במציאות כולה גילויים של האלוקים, ככל שאדם מגביר את האמון שלו בכך שהמציאות היא הופעה אחדותית והרמונית, כך הוא הופך להיות בעל תודעה פתוחה יותר אל האלוקות המופיעה בעולם.
כאשר אנו נתקלים בבעיה כלשהי שתי אפשרויות עומדות לפנינו, לשנות את המציאות, דבר שפעמים רבות בלתי אפשרי או שגובה מאתנו מחיר כבד של סכסוכים ומאבקים. או לשנות את עצמנו, כלומר לגרום לעצמנו להביט אחרת על המציאות, לשנות את דפוס התגובה הרגיל והידוע שלנו, ולהחליט שגם אם המציאות מעצבנת, זה לא אמר שאנחנו חייבים להתעצבן. כאשר אנחנו משנים את צורת התגובה שלנו למציאות, פעמים רבות גם המציאות משתנה.
הרב קוק מסביר שהאמונה מובילה לענווה, האדם רואה את עצמו כחלק ממכלול המציאות ולא כיצור בודד הנאבק על מעמדו. הרבה פעמים אנו נתקלים במציאות שמרגיזה אותנו מאוד, ולמרות שהכעס והעצבים אינם פותרים את הבעיה, בכל זאת אנו מוסיפים להתעצבן ובסופו של דבר רק סובלים יותר מהעניין. אם האדם חי מתוך אמונה שיש מציאות גדולה ואחדותית שהוא חלק ממנה, הוא מסוגל להרפות מעט ולקבל את המציאות כפי שהיא, הוא מפסיק לסבול ממה שאין ומסוגל לראות ולשמוח בטוב שכבר יש באמתחתו[i].
לקבל את המציאות
יסוד חשוב שעולה מן העקרון הזה הוא "לקבל את המציאות", כלומר להבין שכל מה שקורה הוא חלק ממכלול החיים האחדותי המתרחש בעולם. מדוע אנחנו מקבלים את המציאות? כי המציאות כמו שהיא, עם מכלול הבעיות שבה, היא הדבר הטוב ביותר שקיים כרגע. יש לנו אמון במציאות, ויש לנו אמון בעצמנו שיש בנו כוחות כאלו שמסוגלים להתמודד עם המציאות ואפילו להפיק ממנה תועלת ועוצמה רבים יותר. בעומק העניין האמון בבורא עולם כולל בתוכו גם אמון באותו עולם שברא בשבילנו, ואם אנחנו מגיבים למציאות בתסכול, כעסים וייאוש, יש פגם באמון שלנו באותו יוצר גדול שנתן לנו את המציאות הנפלאה שהגענו אליה. האמון בבורא עולם ובעולמו נותן לאדם פרספקטיבה אחרת על כל מאורעות החיים וממלא אותו בכח לצמוח מתוך הקושי, ולראות כיצד הוא מקבל את הקושי בשלווה ומסוגל להביט עליו פתאום בפרופורציות אחרות לגמרי[ii].
העיקרון "לקבל את המציאות", הוא שינוי תודעתי של היחס שלנו אל העולם. אדם שניגש לעולם בחשדנות והיסוס, יקבל בחזרה מציאות מהוססת ומבולבלת, מלאת איומים וסכנות. אדם שניגש לעולם במבט מאמין ואוהב, יקבל בחזרה מציאות נעימה יותר, שכן העולם מגיב אלינו באותה צורה שאנו ניגשים אליו. על האדם לשים לב לקשיים והחסרונות במציאות, אבל לא מתוך בהלה וחשש, אלא מתוך אמון שהם נועדו לאתגר אותו או להיטיב עם המציאות באופנים אחרים.
האמון בכך שאנשים הם טובים מיסודם והעולם הוא טוב מיסודו, מביא את האדם לגשת בסבלנות רבה יותר אל כל מריבה או מחלוקת, ללא התלהמות ועם רגיעה פנימית. כאשר אין לאדם אמון באנשים ובמציאות כל סכסוך קטן הופך להיות סלע מחלוקת עצום, באווירה של מתח ולחץ אנשים רק מתחפרים בעמדותיהם והופכים להיות מותשים ללא יכולת תזוזה. הקבלה והאמון בטוב הבסיסי של העולם, מאפשר לאדם לנהל את הוויכוח בסבלנות תוך גמישות ורגיעה, ואז מתעוררים בשני הצדדים כוחות של שינוי, וויתור והשלמה זה עם זה.
רוב הבעיות האנושיות נוצרות מכיוון שהאדם לא מקבל את מקומו או את המקום של זולתו במציאות. העובד מנסה להיות הבוס והאבא מנסה להיות חבר, האימא מנסה להיות כמו השכנה והמורה מנסה להיות המנהל, האדם עסוק במאבקים במקום להיות מועיל ומקדם את המערכת כולה. כמובן שכל אדם שואף לקידום ולהצלחה, אך כאשר שאיפה זו באה מתוך תסכול על מצבו הנוכחי, היא רק מובילה לשאפתנות מוגזמת, תחרותיות והורדות ידיים. ואילו כאשר שאיפת ההצלחה באה מתוך קבלה של מצבו הנוכחי ורצון לתת לחברה, ולא מאמביציה תחרותית, האדם מתקדם באמת ביכולותיו ובמקצועיותו ובאופן טבעי הוא מקודם למקום שאליו הוא צריך להגיע, בלי צורך במאבקים ובתחושת מלחמה[iii].
האמונה שהאדם הוא חלק ממכלול שלם ואחדותי, מאפשרת לאדם לחוש שזה בסדר להיות חסר, שההתמודדויות והקשיים אינם דבר אקראי אלא חלק מסדר שאמור לבנות את האדם, גישה זו מביאה את האדם למצב רגוע יותר, ללא כעסים על עצמו ועל המציאות[iv]. האדם משיב לעצמו את האמון שבכוחו להצליח אם יתמיד, ולא נבהל מכל נפילה זמנית. הקבלה וההשלמה עם החסרונות כחלק מאתגרי החיים ולא כמשהו מתסכל וכ"פגם בייצור", יוצרת אמון מחודש בכוחו ומאפשרת לאדם להתמודד באופן רגוע עם הקושי. כאשר האדם מקבל את עצמו ואת המציאות, מאמין שיש בתוכו כוחות רבים, אף על פי שכלפי חוץ עדיין לא רואים אותם בפועל, אז התסכול והלחץ יורדים, ולפתע מתגלה שבעצם ההר לא כל כך גבוה, וצעד אחר צעד האדם חוזר להתמודד עם משימות החיים.
ננסה להבהיר את העניין על ידי משל, כשאדם הולך לבדו ביער עבות, הוא דרוך ,ערני ומוכן להתמודד עם כל סכנה, ולכן כל רחש מפחיד אותו וכל תנועה בלתי צפויה מעוררת חשד. לעומת זאת כאשר הוא נמצא בביתו הוא רגוע ונינוח יותר, הוא מרשה לעצמו לשקוע בספר טוב ואפילו להירדם, ולכן כשהוא שומע רעש אינו נבהל, שהרי הכול כאן בשליטתו, הוא ניגש ובודק בנחת ולפעמים גם אינו בודק כלל.
הנמשל הוא החיים, ישנם אנשים שחיים בתחושה שהעולם הזה הוא ג'ונגל בלתי צפוי. והאדם נמצא בכוננות כל הזמן ,לחוץ ומפוחד. לעומת זאת יש אדם שמבין שהעולם הוא בית ולא יער. בבית הזה יש סדר מופתי ובעל הבית, ריבונו של עולם, ברא מראש את הכל כיחידה אחת, ולכן כל הניגודים שיש בו שנובעים מאותו שורש, נועדו להשלים זה את זה וליצור שיתוף פעולה.
מבחן התוצאה ומבחן התהליך
לעיתים רבות האגו מוביל את האדם לציפיה תת מודעת שהמציאות תמלא את כל משאלותיו באופן מידי, תפיסה זו מובילה לכעסים ותסכול רב, לעומת זאת כאשר יש אמון בכך שהמציאות היא לטובתו, האדם מסוגל להרגיע את הרצון שלו לשלמות מיידית ולחכות בסבלנות שהמציאות כולה תתפתח ושהרצונות שלו ישתלבו אם שאר הצרכים של המציאות והחברה. הוא מבין שהמחסומים והקשיים שלו הם חלק מתהליך ההתפתחות של מכלול המציאות שהולכת ומתקדמת למען השמחה והאושר שלו ולא נגדם. האגו שם את האדם לבדו במערכה אפלה נגד המציאות, הענווה איננה באה לבטל את קיומו, אלא לשים אותו שכם בשכם עם שאר המציאות, בריקוד שבו כולם מאזנים זה את זה ומתקדמים ביחד.
תפיסה פירודית של אגו מובילה את האדם הרבה פעמים למבחן התוצאה, במקום מבחן התהליך, האדם שרוי בבהלה למימוש מיידי של הרצונות שלו, הסיפוק מגיע רק כאשר הוא רואה את התוצאה ואילו התהליך הוא "רע הכרחי" שצריך לסבול ממנו. לעומת זאת תפיסה של ענווה שמבינה שיש סדר למציאות ויש בניה איטית מתוך הקושי, מתמקדת בתהליך, מאמינה שכל עיכוב נועד כדי שנעבוד על האישיות שלנו, כך הסיפוק מגיע גם מן הדרך שהאדם עובר ומה שהיא מחוללת בו ולא רק מהתוצאה שאליה שואפים.
מקורות נוספים לעיון:
[i] ראשון ליפו – קלט
מצד ההשגה העליונה אין שום כעס וקפידא, שהרי רואים שהכל משמש להתכלית הנרצה והטוב הגמור. אמנם אי אפשר להיות מונהג כולו על פי זאת ההשגה, על כן יש מקום לקפידא. ומכל מקום צריך להיות מושפע לעולם מהרעיון הנשא, לערוג אל הטוב העליון בכל היכולת, ושלא להתקצף משום מניעה וירידה, מפני שהמניעה בעצמה היא משלמת. ידיעה זאת תורה את עומק הסבלנות לכל המין האנושי. אמנם רוב העולם אינו יכול לקבלו, שכיון שהוא רואה שהכל מתקבל ברצון, סובר שאין להשתדל אל השגת הטוב הגמור ושאין לברח מן הרע, מה שבאמת דוקא עם רוממות ההשגה אדם סר מן הרע בכל לב ורודף אחר הטוב בכל נפש, אלא שאין מנוחת נפשו זזה ממנו אפילו רגע, מפני הבטחון הגדול שלו על התכלית הגדול היוצאת אפילו מכל המניעות וכל המפריעים. וכשיש דעת רחבה, יש גם כן סבלנות אדירה, והדעה מתרחבת והולכת עד שכובשת את הכל.
[ii] . עין איה / שבת א / פרק שני / קפח.
[iii] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / קעה. ברכות ס/א
שורש הפחד והאנחה שונים המה בנפש. האדם צריך להסתכל בעין יפה במציאות כולה כמו שהיא ובההנהגה האלהית המקפתה, וכל אשר ישוה את נפשו ביותר אל כלל המציאות, באשר יתברר לו שגם הוא עצמו אינו דבר אחר כ"א חלק אחד מחלקי המציאות הגדולה, לא יתאנח ולא יפחד. לא יפחד ממקרים בלתי תכופים המתרגשים במציאות מפני שכבר יבורר לו שכן הוא חק המציאות ותנאיו, ושראוי לשמח ולהתרצות בכל תנאי המציאות, באשר המה מונהגים ע"פ הסדר השלם האלהי, ולא יאנח על ההנהגה המתמדת, שלא תמצא חן רק בעיני קצרי הראות, שלא למדו לעצמם לחפוץ רק את הראוי. והנה בתחלת רפיון רוחו של אדם תתחיל בו תכונת הפחד מרעיון מפחיד, המצייר את אפשרות המקרים הרחוקים שהם שלא כחפצו, ודכאות רוח זו תביא למעמד האנחה על המציאות כולה, ואז נשלמו לו יסורין. כי היסורין בכללם עיקר מציאותם הוא באדם הפנימי. הלב השמח הרואה את העולם כאשר הוא ולבו מלאה אורה ובטחון גם יסוריו אינם יסורין, כי הוא מתענג ושמח בהם. ולעומת זה, מי שהרגיל עצמו שלא למצוא קורת רוח במציאות כמו שהיא, כל ימיו יסורין מוכנים לו. כי לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות. ואז, באשר לא יוציא את נפשו מסדר המציאות ע"י חטא, לא יפחד. ובשמרו רוחו להיות שוה עם המציאות ונאות לו לא
[iv] החיים בכלל הם מחוברים ממחזות שונים, מחזות של צער ושל שמחה, יגון וששון, שרק בהתמזגם הם מקבלים את תכונתם האמיתית, ששם חיים יקראו להם. ע"כ החכם האמיתי המכיר את החיים לכל פרטיהם לא יכבד לו לשאת את כל צדדי החיים, כי יודע הוא שרק במיזוגם הנערך הם נמצאים ע"פ תכונתם. למשל אפלת הלילה כשהיא לעצמה אינה מקובלת, בהתמזגה אמנם עם אור היום וישקלו זה לעומת זה היא נכונה. כן הצער מתמזג עם השמחה והנחת וכיו"ב. אמנם לפי ערך גודל החיים כן יהיו גדולים רישומי ההפכים שלהם. מובן הדבר שתכלית הכל הוא הטוב והנחת, העדן והעונג, הצער היגון והמרירות אינם באים כ"א לשימוש, כדי להמתיק על ידם את ערך הטוב והעידון, ע"כ מי שלא ידע את גדולת ערך החיים בכללם, וכמה גדולים הם במושגם העמוק של האושר והשמחה לפי האמת הנצחית, הוא כשיסתכל על חלק אחד של צער ויגון ישתומם על מעשה ד'. אבל החותך חיים ב"ה, שלפניו נגלו כל צפוני החיים לכל עמקם ארכם רחבם וגבהם, הוא יודע שאותו החלק של הצער שנראה נורא מאד, אינו כ"א כערך גרגיר החרדל והמלח הבא לתבל את הקדרה שמבלעדה היתה מחוסרת תבלין.