הגאוה היא נטיה להעצים את קיומו הפרטי של האדם כדבר עצמאי וחשוב בפני עצמו, ההגעה למידת הענווה היא האופן היחיד שבו אדם יוכל להכיר שמציאותו הפרטית היא גילוי מסויים ממבנה אחדותי גדול שבונה את המציאות כולה. תפקיד הענווה הוא ביטול האני האגואיסטי והבנה שכל מציאות האדם היא חלק מתוך אותה הרמוניה גדולה שהוא נתון בתוכה.
הענווה היא שורש האמונה והיסוד לכל עבודת המידות, שכן הענווה מאפשרת להפנים שגם קיומו הפרטי של האדם איננו דבר עצמאי, אלא הופעה של אלוקות אחת שלמה ואחדותית, אשר מופיעה דרך כוחות החיים והמציאות.
הרב קוק מסביר שיש קשר בין האלילות לגאווה ובין האמונה היהודית לענווה. האלילות מדמה את כוחות המציאות לאלים שונים שנאבקים על מעמדם, לפיכך כל כח מנסה לחוש כמה הוא חשוב והכרחי בעולם ולא מוכן לקבל את הכוחות שלידו. האדם האלילי פונה לכוחות השמש או הירח שיתנו לו מעוצמתם, תוך שהוא רואה אותם כמתחרים זה בזה. לכן הוא תופס גם את אישיותו הפרטית ככח עצמאי שרוצה לגבור על הכוחות האחרים במציאות. לעומת זאת תפיסת האמונה היהודית באל אחד, רואה בכל כוחות המציאות חלקים של הרמוניה כללית, כל כח נותן את תרומתו למאמץ הכללי ומתאחד עם הכוחות האחרים. לכן האדם האמוני תופס את עצמו כחלק מהרמוניה הכללית של המציאות ולא כיסוד עצמאי שנאבק על קיומו הפרטי[i].
זוהי משמעות דברי הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה". מטרת התורה היא להפוך את האדם לבעל רצון כללי אשר לא חושב על עצמו כדבר עצמאי, אלא רואה את המציאות כולה כישות הרמונית שהוא נועד לשרת אותה, לחוש שהוא והזולת אינם שתי ישויות נפרדות. "ואהבת לרעך כמוך" – אתה ורעך הם דבר אחד, זו המסקנה ההכרחית של האמונה היהודית, אשר רואה ביקום כולו שירה אחת גדולה ואחדותית.
הענווה, לפי בתפיסה זו, איננה מחלישה את האדם, אלא נותנת לו תעוזה לפעול ולעשות. אדם בעל ענווה חש שעליו לתרום את חלקו הקטן למען התקדמותה של המציאות, לכן עליו להתאמץ יותר ויותר כדי להביא את עצמו לידי ביטוי[ii], לא מתוך רצון למימוש עצמי פרטי, אלא כמילוי שליחותו בעולם והבאת התרומה שלו למאמץ הכולל של המציאות להתקדם. הוא חש שותפות במתרחש בעולם ומסוגל להיות אסרטיבי, למען המשימה הכללית ולא מתוך אגו פרטי.
הענווה מביאה לשמחה והגאווה מביאה לעצבות[iii]. המפגש של האדם עם מוגבלותו וחסרונותיו מוליד בו תחושה שהוא חסר וחלקי. לעיתים האדם מחפה על תחושה זו בגאווה דמיונית כאילו אין בו חסרונות ולעיתים הוא נקלע לתחושת יאוש שאיננו מצליח להתגבר עליה. במידת הענווה, לעומת זאת, האדם חווה את עצמו כחלק ממערך כוחות גדול ואיננו פרט בודד בעולם, המציאות איננה מתחילה בו ואיננה נגמרת במותו, הוא חלק מהרמוניה שלמה ואחדותית שניתן להשתייך אליה. רק תפיסה זו יכולה להביא את האדם לשמחה בדברים שיש בו ולהתגברות על חסרונותיו, מתוך שלוות נפש פנימית. הענוה יוצרת שייכות להרמוניה של העולם ונותנת את העוצמה הפנימית להתגבר על חסרונותיו ולעשות שינו[iv]י.[v]
הענווה היא השייכות הפנימית לכל חלקי המציאות, תחושת הקשר וההתכללות באחדות הגדולה של העולם. על האדם למצוא את המקום הפנימי שבו הוא מחובר לשאר המציאות, שבו הוא באמת אוהב את הכל ושייך לכל. הענווה מרוממת את האדם מעל חסרונותיו, מאפשרת לו שלווה ואורך רוח, לפעול בסבלנות ובשמחה פנימית. מכוח הענווה ניתן לשמוח בטוב הקיים במציאות, להשלים עם החסר ולתקן את הצריך תיקון. להיות חלק מן השירה האדירה של האדם הפרטי, האנושות והיקום כולו.[vi]
מקורות נוספים לעיון:
[i] שמונה קבצים / קובץ ו / קפז.
הגאוה והאכזריות הן המדות היוצאות מהתכונה האלילית. הסביכה של הדעות הרעות של עבודה זרה מגררת אחריה את הגאוה ואת האכזריות, בתור מדות תרבותיות בצורה סיסטמטית. אותה הזוהמא נקלטת היא מהעורון הכללי של השכל היותר טהור והיותר עליון. פגם המחשבה העליונה שאינו מניח לרומם את האדם עד כדי הזיקוק הראוי לו, לתעופת היחש אל בורא כל העולמים, אל בורא כל. זה לא יוכל הרעיון האלילי לנשא את עצמו, נרעד הוא רעדה פרואה מתקיפת האור שבמחשבה זו העליונה, עיניו הכהות מתעורות מתוקף הזוהר שבמחשבה קדושה זו, מהאמת הנצחית שלה הוא מתעלף, נופל ומתחלש. והוא מעמיד את קישורו, לא אל כח כל הכחות, לא אל מהוה כל ההויות, שממילא הוא שלם בתכלית השלמות, וממילא כל המדות הטובות שופעות ממקורו, וכל היקום מאוחד הוא בשרשו, ואל הכל מתקשר הכל באהבה ורחמים. וכל יחיד מיחידי היצורים בעצמותו הבודדה כלא נחשב. ושפלות רוח ביחד עם גבורה קדושה, ואהבת חסד עם עוז חיים מתגברת היא בהדר קדשה. ומסלות החיים הולכות ונבנות על יסודות הצדקה והענוה. כי אם לכחות פרטיים של איזו זהרורית קלוטה מאיזו פנה שביש, מאיזה מקצוע שבהויה, שתוכל איזו עין של איזה יחיד בעל כשרון או איזה קיבוץ לסופגו ברוחו, לאלילים ישאף רוחם העכור. והנפש המזוהמת שהושפלה ממרום פסגתה לא תדע מקור רחמים וחסד במציאות, ולא אחדות וקישור בכל היש. עומד הוא כערער בערבה כל יצור מתגאה בהוייתו הפרטית בגאות רשע, מלא חמה על רעהו המתנשא גם הוא להמצא. וכה הולכת היא הרשעה ומתרחבת עד כדי שנאת הצדקה, ועד כדי הערצת הגאוה. עד אשר באה האורה של תורת אמת, והכריזה, שכל המעלים עינו מן הצדקה, וכל המתגאה הרי הוא כעובד עבודה זרה. ותוסד התרבות האנושית בעיקר יסודה בעם ד' בגוי קדוש, על יסוד הענוה והרחמים. והגוי הזה גוי איתן הוא, גוי עז הוא, שואף הוא לבצר את עמדתו בחיים, במציאות העממיות המסובכה שבעולם, כדי לכונן כסא ד', לקדש שם ד' אחד, בורא כל היקום, ד' אלהי השמים ואלהי הארץ, רבון כל המעשים אדון כל הנשמה, המאיר לעולם כולו בכבודו, ורחמיו תמיד על כל מעשיו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ. ואותה התמצית הטובה הקלושה והרפויה, שהיא נאה למראה עינים, מהעצמה החיצונה של האכזריות והגאוה הוא כולל אותה בקרבו ברב כשרון מיסוד הקודש בעצמו, מראש פסגת הטוהר. ד' מלך גאות לבש לבש ד' עז התאזר, אף תכון תבל בל תמוט, עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש ד' לאורך ימים
[ii] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / ז. ברכות נד/ב
והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושיות. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו. נמצא שיסוד הבטחון ותכלית ההוראה שהראה השם יתברך ע"י ההנהגה הניסיית עם ישראל, כי לד' המלחמה, היתה לא להחליש את הציור שצריך התאמצות האדם להקמתו הכללית והפרטית, כ"א לשכללה שתהי' שלמה מכל צדדי' היינו שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כ"א תפנה על כל הצדדים של שלימות הפרטי והכללי. וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ד' תמימה. …
[iii] עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי–הרואה / קפב. ברכות ס/ב
כל זמן שאדם שקוע בפרטיותו, בהנאותיו היחידיות מצד חושיו המוגשמים והמוגבלים, אז מדת הטוב והרע מצומצמות אצלו רק כפי הנוגע לעצמו ובשרו. אמנם כשיתעלה למצב שכלי, לאהוב את אשר השכל הטהור והיושר האמיתי נותן, וימצא זאת בנפשו כשיהי' באמת דורש את אלהים ופונה בכל לבבו את ההשכלה הטהורה. אז ימצא כי האהבה והעונג אינם ראויים כלל שיהיו לו מוגבלים רק ביחש לנפשו ולחוג הקרוב לו, כ"א כגבור ירוץ אורח שכלו להיות מודד את כל חפצו לפי ערך הכלל כולו, ואצל הכלל כולו אין רעה במציאות הכל עשה האלהים יפה בעתו, והרעה שנדמית להיות רעה פרטית היא מסבבת טובה רבה אל אוצר הכלל. והאיש שהתנשא ברוחו לאהבת השכל והיושר האמיתי הוא יתענג, כי במה שנוגע לעצמיותו הפרטית יש לו מצב של הפסד ורעה. אבל הלא הוא סובל כדי להיות תוצאות לטובת הכלל מזה, כי הלא ההנהגה הכללית של המציאות היא ודאי טובה. וכל אשר עשה ד' הוא טוב, א"כ ודאי תצא מרעה זו טובה גדולה שקולה הרבה נגד מרירות הרעה. והטובה, אם גם יהיו מקבליה בחוג קרוב או רחוק בזמן ובמקום לו הכל שוה. ונפש נדיבה האוהבת את הטוב והיושר אין מרכז המשקל נפשו הפרטית כ"א הכלל, החשוב לעולם נגד הפרט ועומד לעולם, ע"כ יהיה באהבה מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. וכן בהשקיפו תמיד אל התוצאות הכלליות כבר אפסו מנפשו ההתפלגות של נטיות טובות ורעות, יש לקרא בשם טוב ורע בנטיות, למי שמבטו הוא צר ואינו יכול להסתכל כ"א על ההוה והמקום של הרגש והעובדא. אבל מי שהגבה לבו בדרכי ד', הנטיות כולם עולות להתכלית המקובצת הכללית הנבנה מהם, הוא אוהב את ד' אדון השלום בכל לבב, ביצה"ט וביצה"ר. גם אינו מסתכל כלל על הפטיותו, כי אהבתו, עדונו וענגו האמיתי הוא שיהיה הטוב והיושר נעשה. ואם הטוב והיושר, שהוא לפי ההבנה היותר אמתית חפץ ד' ית', מחייב שיתן את נפשו, בשמחה יתנדב לזה, יתנדב ויתענג, כי נפשו חשה את החיים הכלליים בכל שאונם. שכאור לפני אבוקה בטלה אצלו ההשתעבדות לחיים הפרטיים אע"פ שהם חייו.
[iv] הבטחון המלא שיש לו להאדם העולה במעלות הקודש, שהוא מתעלה ע"י הנהגתו את חייו על פי המדה של הבושה העליונה, שהוא כבר מוגן על ידה בהחציצה שבינו ובין האף הזועף של העולם החיצוני, וסדרי החיים המקולקלים של הבריות השקועות בהבלי העולם וברשתות השקרים, שבאו על ידי הציורים ההפוכים מן האדם, הנקלטים על ידי רשמי התעיה של החושים הגסים, המאפילים על האדם את האור הטהור של נשמתו העליונה בטחון זה מביאו לידי בטחון יותר נמרץ. זהו הבטחון מפני כל הכובד של הרע, שנמצא בעולם בשביל המטרה הכללית אשר יצר בורא כל עולמים, שיהיה גם כן הצד השלילי נמצא בעולם בכל הערכים, בין ברוחו של האדם פנימה ובין בכל הבריאה כולה, החמרית והרוחנית, זהו השטן, שהוא גם היצר הרע והוא גם מלאך המות 1, ההורס והמכלה, שמטרת הוייתו היא כדי שהטוב המוחלט יתגבר עליו בכל הערכים כולם, וכדי שסוף כל סוף יהפוך אותו לעבודת הטוב ולאימוץ הקודש והאמת. הנה החציצה הזאת שבין האדם אשר בחר לו בחייו את דרך האמת, שהיא מוליכה אותו למשכנות השאננות הנצחיים, הרי היא נוטלת ממנו ג"כ את הפחד והזעזוע מכל הכח הכללי של הרע, בין אותו שהוא בהכרח טמון ברוח הפנימי של האדם, בין אותו שהוא מתפשט בכל ההויה כולה, שאע"פ שאין שום חציצה מועלת להפסיק את השפעתו לגמרי, שהרי הוא נדרש להיות מצוי בכל השטחים כדי להגביר את כח הטוב עליו ולהפכו גם כן באחרית לתכונת הטוב המוחלט,
[v] קובץ ה' – קו – היחס לעושר ועוני – עושר ועוני פנימיים
קדושת הפסח מרשימה את עומק הטבעיות של האמונה האלהית מראשיתה…שאז יוכר מהי הטבעיות המוחלטה של האדם, יוכר העושר שבעוני, יוכר איך כל רשמי החוץ אינם אלא מדלדלים את התוכן הפנימי. והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ד'. וכשהעושר שבעוני מושרש הוא יפה, אז אין כל עושר מזיקו, כי-אם מוסיף הוא עליו את עושר העוני, את העשירות הפנימית העצמית, שאל זה עורג כל העולם באמת לאמתו, אלא שאיננו מכיר עוד את עצמו, וחושב הוא שישקיט את צמאונו בעושר, ברכוש קנוי והוא לוחם ומתמלא איבה קנאה וזעם, יראה ופחד חיצוני, המרשש את החיים ומאבד את טוב העולם. וכל-זה בא מפני שאין בו כח להכיר את פנימיותו ואת עצמת רצונו בעומק פשטות עושר טבעיותו, שהיא עושר העוני, הכולל בקרבו את כל מיני העשירות שבעולם. הטבעיות הפשוטה של ההשתאבות האלהית, הכוללת את כל ההרגשה, את כל החיים, את כל המפעל ואת כל השכלול, המזרז את הכל להגדיל מעשים, ולשכלל עולם בגשמיותו ורוחניותו, מתוך דחיפה פנימית של שלום והשקט, המכוננת סדר חיים אישיים וקיבוציים…
[vi] להרחבה: שמונה קבצים, קובץ ו' פיסקה קפ"ז. ספר מידות הראי"ה, מידת הענווה.