קובץ א' – תמג – מטרת המציאות – שלמות והשתלמות
מה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית בהמצאת ההויה. אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל, אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות, ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעליה המוחלטת. וההויה נוצרה בתכונה כזו, שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אין סופית. וכדי להבטיח את העליה בעצמותה של ההויה נוצרה כולה בעילוי עליון, והעילוי היה יותר מכדי השעור שתוכן מוגבל יכול להיות בפועל, אף על פי שהוא יכול להיות בכח, על כן בהופעת ההויה בפועל נתקלקלו הדברים, והכחות נסתבכו זה בזה, והנם עוסקים במלחמה חריפה, עד שתנצח המחשבה המוחלטת האין סופית של הטוב, ויתוקן הכל, בצירוף העילוי של נתינת מקום להשלמתה של עליה בלתי פוסקת, שזהו עדן מיוחד, שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה.
קובץ ב' – רמט – האלוהות העולמית
האלהות העולמית, כלומר ההויה של העולמים, החיות שלהם, הקיום, המציאות. הרוחניות והעצמיות, המעדנתם, הממלאתם ישות, המעלתם תמיד ממדרגה למדרגה, הכל הוא בכלל אור מלכות, ה"א האחרונה של שם הויה, המתגלה בשם האדנות. אמנם המטרה האידיאלית של הוית הכל, האורה העליונה שבגללה ראויים כל העולמים להימצא. שהיא הרבה יותר ויותר עליונה בקודש מגופם של כל העולמים כולם, היא מידת התפארת, שכל זיום של כל העולמים תלוי רק כפי אותה המידה שהם מתעצמים עם האידיאל של הוייתם, ועד כמה שהם מתאחדים בו, ושמחתם ועינוגם, פדותם וגאולתם, הם רק באותו הערך שהזיווג והייחוד העדין מצוי בין תפארת ומלכות. וכל מגמתנו בכל פינותינו אי אפשר שתהיה אחרת כי אם ליחדא שמא דקוב"ה, אידיאל הכל, ושכינתיה, שהיא הכל, שבא על ידי הנועם השופע ממקור הכל, המקבל לשדו משורש מקור הכל, המתעלה עד למעלה מכל עומק של שורש ועיקר, ולפני אחד מה אתה סופר.
קובץ ב' – שטו – שלמות והשתלמות
יחוד, ברכה, קדושה. באור אין סוף אין שייך הוספה והתעלות מצד עצמו, אבל באמת אי אפשר שהיתרון של ההתעלות הנצחית תחסר מהשלימות המוחלטה, וזאת היא תורת ההויה, הופעות אורות חיות הוייתיות, על ידי רושם של ירידה, במידה כזאת שלעולם תהיה אפשרות לתוספת ועלייה. שהיא בעצמותה סילוק מכל ירידה ושפלות. והפירודים בעולמים יתייחדו כאחד במקורם האחדותי, וההתאחדות תוסיף אור ויתרון בלא הפסק, ברכה תמידית, ותוכן הברכה היא התעלות והבדלה מכל פחיתות ורשעה, מכל חושך וצמצום קדושה.
קובץ ב' – שיח – שלמות והשתלמות
האיטיות שבסדר המציאות, ההגבלה שבטבע, הרשלנות החיצונית שלו, הצמצום שבעליות רוחניות, הארעיות שבניסים, כל אלה מחזיקי היסוד של ההתעלות הבלתי פוסקת, שהוא היסוד הפנימי של המציאות, שיש לו גבול בתוך גבולו, שתספיק הירידה של התגלות המציאות העולמית, עד עמקה היותר ירוד, ועד מחשכה היותר אפל, לעלייה נצחית בלא שום הפסק. וכל תקופה איטית, מכינה כח לתקופה יותר מהירה בעלייתה, עד המהירות היותר עליונה. ינהגנו עלמות, בזריזות, כהדין עולמתא, רצוא ושוב כמראה הבזק. ולעד לא תכלה הופעת ההתעלות, ותוספות האור, העדן והחיים, ההולכים ומתבסמים, ומתמלאים תמיד ערך יותר גדול ונשגב, עד שישתוו יחד צורת ההשלמה הגמורה, וצורת ההשתלמות הבלתי פוסקת, הבאה מסיבת החסרון הקדום. ויספיק הזכר של חסרון העבר, ליתן דחיפה תמידית להשתלמות הולכת ונוספת, ותהיה הצורה של ההשתלמות הבלתי נפסקת מתעלה על ההשלמה הגמורה, אשת חיל עטרת בעלה, וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ההולכת ומתגברת תמיד, עלייה אחר עלייה, לאין קץ ותכלית. ברוך ד' לעולם אמן ואמן, וישתבח שמו לעד ולנצח נצחים. וכל ניצוצי החיים, כל הנשמות, הרוחות והנפשות, וכל זיקי החיים שבכל היש, הרי הם אחודים עם יסוד ההשתלמות הבלתי פוסקת, שהיא אור ד' המהווה הישות, זרוע ד' אשר נגלתה, והם תמיד עולים בעלייתה, כמו שהם יורדים וירדו בירידתה, שהיא ירידתם המבלטת ירידתה. והנה הכל כוסף לעליית אור עולמי עולמים, להארת זיו שכינת אל, הדר כבוד אל הכבוד, ההולך ומשתלם, יוצא מההעלם אל הגילוי, בכל התנועות השונות של ההויה, ובכל מיני התסיסות שברוח האדם וכל היצור כולו, ההולך להיעשות אגודה לעשות רצון קונו בלבב שלם.
קובץ ה' קיח – התעלות והשתלמות העולמות
בחזיון כל כח הולך ומתעלה, אין מהלכו לבטלה, כי אם עילוי הוא לו. וערך יש להעילוי בין מצד עצמו, בין מצד צירופו אל הישים האחרים. את התוכיות העצמית של כל מצוי וכל כח ודאי אין אנו מכירים, ויכולים אנו לצייר, כי גם במקום האילמות הגמורה הנראית לנו, שם בפנים חיים מפכים. כל מה שיש בכל אטם, ובכל מה שהוא קטן מהם, בכל ניד כל דהו, קל וחומר בכל דומם מצויר בצורה בכל דבר משוכלל איזה שכלול, וקל וחומר עוד יותר בכל האורגנים, בכל צמח, ובכל חי למינהו, הכל הולך ושוטף, הכל מתעלה. חילוף הצורות לא במעגל סובב הוא לבדו, כי אם גם בקו עולה, שאין קץ לעליותיו. וכל חודר פנימי, כל משורר נאמן, כל מקשיב ברוח הקודש פוגש הוא את כל היש בעליותיו, וקל וחומר לאדם, וכל שכן ללאומים ונשמותיהם, ועל אחת כמה וכמה לעולמים שלמים, ובכל תוקף ויתרון לכללות כל העולמים וההויות, העליות הולכות בלא הרף, בכל עולה, גם הירידות עליות הנה בפנימיות. ולפי התום והיושר, ולפי איזון החכמה והמשרים, הקדושה והדבקות האלהית הטהורה, לפי רום הנשמה ועז חביונה, ככה מוקשב הוא קול העולים, קול קולי קולות של עולמים עולים, עולים בהויתם, עולים בבנינם, עולים בשכלולם, עולה פנימיות חיתם גם בחרבנם ונתוצם, הכל עולה, הכל מצטרף ומזדכך, הכל נותן פאר לחי העולמים. וקשב תהלה זו ישראל קושב, עם כל העולמים הרי הוא עולה, חיות שרפים ואופני קדש הם חבריו, עמם, עם כולם יחד, גאון ד' ישא. הרוח החיה בתולדתו, בעומק נשמתו, המתראה בתורתו, באמונתו, בכל נפלאות עולם אשר חזו עיניו ואשר עוד יחזו, ריכוז כל מלא עלית עולמי עולמים הוא. עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.
קובץ ו – קסז – התעלות המציאות
את ניצוצות הקדושה אנו שואפים תמיד להעלות. יודעים אנו שבפועל לא נתגלה עדיין בההויה הסובבת אותנו אותו הכח האיתן של האידיאליות האלהית, כל התפארת, כל ההוד שביסוד המציאות, אבל התנועה כולה האיתנה של היש הולכת היא לקראת האידיאליות הגמורה. מתבשלת היא האידיאליות ברוחנו, לפי אותו הערך שאנו מתרוממים, משאנו באים לידי הכרת שיטת האידיאליות הכללית, מתוך שאנו שואבים אותה מאוצר החיים שלמעלה מההויה המוגבלת, הננו מחיים ומשיבים את כל הקטעים שאנו לוקטים מתוך החיים וההויה כולה, מכל תנועה, מכל כח, מכל שיח מכל שיג, מכל רגש, מכל תוכן קל וקטן עד נשגב וגדול, את האור הפזור שמגמגם הוא בכללות, מוציא הוא הברות בודדות לצרפם לפרק שירה איתן, ומזליף זליפה זרמית של אור חיים, אציליים גבוריים ומלאים עז וקודש, עז קודש, קודש הקדשים, קודש קדשי הקדשים. את הניצוצות הפזורים אנחנו מעלים לכלל שיטות שלמות, כלומר עולמות מלאים, מבונים בבנין שלם, יבנו ברוחנו, יתכוננו בכליותינו, יבוצרו בחיינו הפרטיים ובחיי חברתנו כולה, יתערו וינטעו, ילכו מהם פלגים יבלי מים, ישלחו שרשיהם להעשות ארזים אדירים, ישבעו עצי ד' ארזי לבנון אשר נטע. איש כפי ניצוציו אשר העלה חייו מתעשרים, הכל לפי רוב המעשה, לפי גודל השאיפה תגדל הפעולה, ולפי רוב הבינה תגדל השאיפה, ולפי רוב הפעלים יתאדר הבנין.
קובץ ז' – נח – תכלית המציאות
כל מטרה צריך להקדים לה איזה מניעה, על כן אין מקום לחקר התכליתי של ההויה בכללה כי אם על ידי יסוד של איזה מניעה קדומה. וכאשר הנמנע בחק אין סוף הוא גם כן דבר שאינו הולם כלל, יש לנו על זה רק שני דרכים, דרך אחד הוא שיבואר. שבעצמיות יסוד המניעה יש מעלה עליונה. הראויה להיות הולמת למושג השלמות העליונה, שהננו יכולים על כל פנים לסמן לנו בו איזה רשימה של השלמות המוחלטה, והדרך השני הוא לצייר את המניעה הקדומה בתור יצירה והויה. ומובן שהדרך השני לא יסלק את השאלה התכליתית לגמרי. אלא הוא מרחיק אותה, שהרי אנו באים אחר כך לשאול גם כן שאלה תכליתית על הוית המניעה עצמה. אבל בעומק הדבר הננו רואים, כי מה שאין הנפש מתקררת בפתרון שאלת ההויה, והיא זקוקה לאיזה מניעה, הוא רק מצד השלילי שלה, מפני מציאות הרע שבמציאות, אבל מצד החיובי שלה אין צורך לשום מניעה, שהרי הטוב ראוי מכל שלם להיות נפעל תדיר. וכשאנו גוזרים, שהנראה לנו מצדדי השלילה שבמציאות אינו אלא כהות ראיה מצדנו, שוב המציאות ראויה להתהוות בלא שום צורך של הגבלה ומניעה. המניעה באה רק כשאנו רוצים לגון את הטוב המוחלט. למשל, כשנשאל מהו הטוב של המציאות בכללותו, אז באמת אנחנו אומרים, שהיא שאלה רק לגבי דידן, והיא גם כן מנועה מלהיות נודעת לנו על בוריה, אם כן אם גם נצטרך להכללת הגון לבא לידי מניעה, אנו אומרים, שהיא רק מניעה הסברית.אמנם ההסברה גם כן ראויה להיות באופן היותר בהיר ויותד מכובד. על כן הננו מרויחים הרבה, כשמעמידים אנו את המניעה על בסיס השלמות היותר עליונה מצד אחד, ומצד השני אנו מעטרים עוד יותר את הסברתנו, כשנדע לצייר, שעצמיות המניעה ההיא עם כל כבודה היא מחודשה לכונה מגמתית עליונה, שההרחקה, שהשאלה נתרחקה מאתנו על ידי התרבות האמצעיים, נעצה אותה בכללות ההטבה שאינה צריכה, והכללות אינה צריכה גם כן, למניעה, כי היא טובה מוחלטה, הראויה להפעל מצד השלמות המוחלטה. והתוכן המפורט. היותר נאה במגמה התכליתית. שיהיה מבוסס על יסוד השקפת השלמות המחויבת האין סופית, היא השכלת מגמה של הטוב המתעלה תדיר, מפני שאף על פי שתנאי השלמות המוחלטה היא האי אפשרות של הוספה, מכל מקום גם התוספת התדירית וההתעלות היא גם כן ברכה ועדן מיוחד, וכיון שזה אי אפשר באין סוף מצד עצמו, מתהוה הוא מצד פעולותיו, ונבנה העולם בצורה כזאת, שעדי עד יתעלה. ונמצא, שהשלמות כלולה משני הצדדים, מצד אין סוף, הבלתי מתואר בתוספת מצד שלמותו, ומצד ההויה, ההולכת ומשתלמת ומתברכת תמיד. וזאת היא ברכת הקודש עצמה, הקדש טעון ברכה. יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו.
קובץ ז' – עא – השלמות וההשתלמות
כשההתעלות הצפיית מתגברת בנו, הננו מתגאים ברום ענוה, לדבר הגות שיח קודש, ומתעלים אנו ממעל לאותו התוכן הנשא, של רזי רזים, מקור הברכה של התוספת ממעל לה, וכשאנו אומרים ביטוי אין סוף. לבנו מלא רגש שאלה ושקיקה פנימית אל ביטוי אין ראשית, והננו חשים, שאין ראשית אינו נהגה גם בהגות ביטוי המחשבי היותר כמוס וגנוז. באין סוף מונחה היא השלילה של אפשרות התוספת, כי מה יוסיף על אין סוף, על השלמות המתעלה מכל עומק הדר עז. ויש מכון לריכוז מלכותי, לכונן השלמה בלתי פוסקת המתעלה, בגרעון המכשיר את התוספת, בצמצום המכשיר את ההרחבה. וכיון שההתאצלות העליונה בטויה, הננו כבר מורשים לומר, שעומק ההתעלות הבלתי סופית הרי היא מתעלה בשחרור עליון בהבדלת האורים, שדין התוספת נוהג בהם, מהמקוריות, העוצם שאין בו ערך של התעלות מרוב תעצומו. ורק בשביל היכולת הבלתי סופית הזאת לחולל סופים והגבלות, שיהיה כלי ברכה לעדנת שעשועי עולמים, בשביעת טוב מתק תענוגים עדינים, בספינת אחדותם. יש כח הבטאה, קול דממה דקה. אבל באין ראשית לא יחוקה ערך נורא זה. ומה יושיט לנו, אם נסכיל לחשוב על מרום התעצומה, על עומק מקור כל מקור, נעלה מכל הוית הויי הויות, שם אין שרעף, גם בערכי הערכים הבלתי נערכים. אך לאלהים דומי נפשי, כי ממנו תקותי.
קובץ ח' – מג – שלמות והשתלמות
מגמת ההויה כולה, מצד החפץ הכמוס האין סופי, היא כפי הגלותה לנו, עצה גדולה של התעלות והוספה נצחית, שאם אין מציאות של קוטן וחסרון לא יוכל להיות רק גודל ומילוי, אבל לא התגדלות, ודריכה תדירית לתוספת ברכה. ואף על פי שאין קץ להעילוי של השלמות המלאה, שאין בה עילוי מצד אין סופיותה, מכל מקום כלול בה גם כן זה הכח הנשגב של התעלות תדירית, וזה נחשב כאלו השלמות המוחלטה משתלמת על ידי ההשתלמות, הבאה על ידי הופעת הקוטן הבא אל הגודל, ועבודה זו היא צורך גבוה.
מאמרי הראיה – 34
ב. ("קרבת אלהים" בכל ההויה)
כשאנו דנים על עצמות השאיפה של קרבת אלהים שבנפש האנושית ונטית ההשתלמות אשר בקרבה אנו מוצאים כאן התגלות של שני חזיונות, הנראים כסותרים זה את זה והם הם מתאחדים לגלות יחד את צביון החיים השלמים. נראים הם כסותרים זה את זה, שהרי עצמות הנטיה לקרבת אלהים עצמה ושאיפתה הוא חזיון של הכרח מלא, שאי אפשר להיות חלופו בחיים, כתבנית עצם החיים בכללם "על כרחך אתה חי"; ולעומת זה הננו מוצאים את מהלך ההשתלמות וההשתכללות שלה, הגנוזה בעמקה ויסודה, דוקא לצד החירות הגמורה אל השתלמות שלטון רוח האדם על עצמו ועל העולם. "אי בעו צדיקי ברו עלמא"; עתידים צדיקים באותו זמן לברא עצולמות" (מדרש הנעלם ). וההתאחדות המתאימה של שני החזיונות הכלליים האלה היא הנותנת לחיים את כל מרחב פעולתם. הצרופים הפרטיים, של הניצוצות, האורות והאותיות, המתילדים תמיד מאותה ההתאמה הנפלאה של שני הצדדים האלה, של עצמות השאיפה היסודית של קרבת אלהים, הקבועה והמוכרחת, עם יסוד ההשתלמות והשכלול, החפש השלטון והיכולת הרחבה, שהם עולים ומתחברים תמיד בכל פרטי היסודות של החיים המוכרחים בשאיפתם האלהית, אין קץ ותכלית להם. את פריה:ל התאמה והתאחדות זו אנו רואים בכל פנות שאנו פונים, גם בחיים החברתיים, הקולטוריים הכלכליים והמדיניים, וגם בחיי המעשה והרוח שבל האישים הפרטיים. אין אנו צריכים כי אם לחדור מעט מבעד לצעיף, המכסה על התכנית הפנימית של כל החפצים כולם. אמנם לפעמים הוא עב וחשוך הרבה, אבל בכל זה לא יוכל לעולם לעכב ולעמוד בפני חדירת השכל הטוב, המשקיף באור ברור אל פנימיות החזיונות שסוף כל סוף הכל הוא חפץ החיים וההשתלמות. וכשאנו עומדים על אפיו האמתי הננו מוצאים את השאיפה של קרבת אלהים בשני חזיונותיה. בזה הננו עומדים כבר על אותו המרחב, המביא אותנו "לשקוד על דלתות הפתח" לפתיחת התחלת הפתרון של "חידת החיים ", שהיא מתיצבת לפנינו בגלויים שונים של תנועה ותגברת, צרוף ופרוד, התאמצות והתחלשות, חבור והפסק, וכולם באותה ההדרכה של הכרח ההולך במהלך של עליה וחפש, של שכלול והשתלמות, פנימית וחיצונית, שמקור מקורה הננו רואים בסקירתנו הפנימית בשלמות האלהית המוטבעת בנו בצורתה של שאיפת קרבת אלהים. אנו מוצאים בקרבנו פנימה את ההכרה, שעל השלמות המוחלטת, איננו נזקקים לשאול: מאין היא מצויה? "חיוב המציאות" של הפילוסופיה העתיקה מתבאר יפה עם הרעיון, שכל שאלת הסבה שלנו לא נולדה בקרבנו אלא מפני שאנו עסוקים תמיד במציאות חסרה, שבטבעה היא זקוקה לסבה. המציאות המוחלטת, אלמלא תהיה נשקפת פעם לעינינו נכיר מיד שאין עמה מקום כלל לשאלת הסבה. היא ראויה להיות, והיא הנה סבת כל הסבות, ואינה זקוקה בעצמה לשום סבה. ואם לא ההרגל אשר הרגלנו את עצמינו לראות תמיד דברים שאי אפשר להם להמצא בלא סבה, לא היה עולה על לבנו כלל הרעיון שאיזה דבר צריך סבה להוייתו. והשלמות המוחלטה האלהית הזאת, לא די שהיא מספקת לעצמה, אלא שהיא מעוררת תמיד תשוקה לשאוף לקרבתה, והתשוקה השאיפית הזאת היא מתלבשת בגודל המוחלט ובקטן המוחלט ובכל השלבים שביניהם, וההויה הולכת כך ועולה בכללותה ובתעודת חלקיה להתפתחות הכללית, שכח הדוחף שלה היא השאיפה לקדמה זו, של קרבת אלהים. ועל כן בהתבוננות עמוקה אנו אומרים שהשאיפה לקרבת אלהים מוכרחת והיא מלאה בכל, מתחתית כל תנועה גשמית או רוחנית עד עלית כל ההקפים החמרים היותר גדולים וזרמי הכחות והחיים הרוחניים והשכליים היותר נאדרים. הכח הדוחף לכל אלה, הוא הכח הטמיר מכל טמיר במעמקי הכל וגלוי מכל גלוי בהתגלות הנשמה ההוגה והמרגשת של האדם, בשאיפתה לקרבת אלהים. ההכרח מקיפו בכללותו בעצם יסודו, והחפש מתלוה עמו על דרכו בעליותיו ובפתוחיו התמידיים, עד אשר כשאנו נשאלים : מהו מהות החיים במקור ההויה, ומהינן החיים מתגלים בתור סגולה של כחות מרכבים העושים את חטיבתם יחד ברוח פנימי ומקורי? נאמר: יד השאיפה של קרבת אלהים, שהיא מתגלה בכל היש בתור סדר הכרחי בשאיפתו הכללית, הכוללת בקרבה חופש מלא בפרטי מסלוליה, היא עושה זאת. ובאופן זה היא מניעה את ההויה בכל דרגותיה ומדרכת את מהלך המציאות להתגלות בצורה של הרכבת הכרח וחופש, בצורות שונות, בזעיר שבזעירים שבילדי ההויה ובאריך שבאריכים שבהם. עתה אנו מוכנים כבר לצאת מתחומיה של התכונה הפסיכית העצמית הפנימית שלנו, שבקרב נפשנו פנימה, אל העולם החיצוני הכללי. נקל לנו מאד להבין שההתגלות הפנימית שבנו באה בקרבנו מפני שפגשה בהרגשתנו. אבל באמת איננה אלא המשך מהשאיפה הכללית שבכל המצוי, שהיא נעשית בנו מתגלה ומורגשת כשבאה לתחום הרגשתנו, כמו שהתגלות חוש הראות שלנו הוא רק המשך קטן מהתפשטות כללות קרני האור המשתרעים על פני המרחב העולמי הכללי. על כן כשדעתנו מתחוללת עלינו, הננו מוצאים את עצמנו כבר שרויים בעולם האור. הננו מתעלים מעל המון החשבונות הרבים, הקטנים והגדולים, שבני אדם צוללים בהם, על דבר יסוד הוית החיים ומציאותם, מאחר שאנו מכירים אותם בציור שכלי, שהוא יכול להלום את תכונת המחשבה הפנימית שלנו בעצם טבעה. אין אנו מפסיקים עוד את החוט, כי אם ממשיכים אותו הלאה גם מעל לגבול החיים, בהוסיפנו לחטוט וללכת, לטפס ולעלות, לשחות ולשחות עם הזרם ולמצוא את השאיפה גם בחדרי חדריה בטרם באה לידי התגלות לנו. הדחיפה לשאיפת קרבת אלהים אינה מוציאה מכללה כל "יש". היא מקפת את כל ומלאה בכל, ואחת היא ויחידה בכל חזיונותיה. "ד' מעון אתה היית לנו בדר ודר, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל". האפסיות, התהו ובהו והמשך, העולם האתירי, הערפלי, הנוזלי והמוצק וכל הקודם וקודם דקודם של כל אלה, הכל נמשך ובא מן הדחיפה הכללית עמה ועל ידה, עד בואה אל הסדור האורגני ועד העולם החי. באדם כבר היא מפותחת בגלוי בשני חזיונותיה: עצמותה המוכרחת בעז החיים והשכלול שלעומת החפש של הסתגלות להתגלות הבחירה המוסרית בשלמות צביונה, העומדת לפנינו בנפש האנושית. הננו נגשים בזה לתפוש במדענו את "החומר והצורה" של החיים בחוברת: ההכרח העצמותי בתור "חומר" החיים, וחפש ההשתלמות בתור "צורה" מטבעת צביונות חדשים ומפותחים מזמן לזמן ומתקופה לתקופה, ששניהם יחד, כמו ההכרח והחפש, החשך והאור, כן המציאות היסודית והשכלול הולכים בקו ארוך ומקיף ומסבבים את כל המצוי העולמי ועושים הויה שלמה דוקא על ידי התבדלם נעצם והתחברם בפעל. כל תנועה בההויה, בין בתנועה הראשית של דריכת ההויה אל המציאות ובין התנועות התדיריות בכל מקום שהן מתגלות, בין בכל המערכות שבמרחב הטבע הכללי ובין בנתיבות הנשמה החיה היא בשאיפה לקרבת אלהים. ואין הפרש כלל באיזה צורה התנועה מתלבשת ואיך הוא ערכה ביחש הערכים המוסריים. ההכרח הוא מלא כל, מתנועע הוא התוהו ובהו בתוכיותו, מתעלמת בו השאיפה לקרבת אלהים ואינה יוצאה אל הפועל. השאיפה הזאת בדריכתה לצד ההשתכללות של החופש מאירה היא אל כל האופק של ההויה. בצאתה מתוך מעמק ההכרח הפנימי אל מרחב החפש, כבר יש מקום לבסיס ההערכה המוסרית, לחלק בין "מעשיהם של צדיקים " ל"מעשיהם של רשעים ", בין ההתגלות של החיים בתכונה המקימת את העולם ובין התגלותה בתכונה שמאבדת אותו: "בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה ת"ל? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם, ולתן שכר טוב לצדיקים שמקימים את העולם ". בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים : "יהי אור". ויהי אור, וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור: "יום ", ולחשך קרא: "לילה", ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". לאור יום " אלו מעשיהם של צדיקים, "ולחשך קרא לילה" אלו מעשיהם של רשעים "… זהו הפתח ליסוד ההתגלות של ההויה כולה, של כל החיים לגוניהם הקוסמיים והמוסריים וכל הרכוש הרוחני של האנושיות ששאיפת חייה נוסדת עליו. ואידך פירושא הוא "זיל גמור"!
עולת ראיה – י"ג – לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה
המחשבות, הרצונות והשאיפות, הנובעים מהמעין העליון של אור החיים האלהיים במדתם העליונה האין -סופית, המתעלית מכל גבול וסדר של מהות עולמית, חיים הן בקרבנו ומנשאים את נשמתנו למרום החופש העליון, לההתעודדות המאושרה המתעלה מכלרעיון ומכל הקצבה מחשבתית, וק"ו מכל סדר מדותי ומכל תכונה מעשית. והנה הם פוגשים בקרבנו את הנטיות המקוצבות, המתאימות לסדרים מעשיים ומעמדים מסודרים, המתאימים לצרכי חיי הגוף והנפש, בהתקשרם לעולמם המיוחד. וכל אלה באים הם אצלנו מיסוד ההופעות האלהיות, הבאות להחיות אותנו ולרוממנו בשני ערכיהם, בערך ההוד העליון של האורה האלהית, שכל העולמים כולם מתבטלים במהותם להתעלם בחביון הסתר של הוד כבודו, וכל סדר וקצבה עולמית מתבטל כשרגא בטיהרא ומתעלה בעילוי עליון הנעלה מכל מדה ועולם, ובערך הזיו המתנוצץ מברק היפעה המתגלה על כל המון הברואים, היצורים והנעשים, בכל הקצבת מהותיותם, השוכן עליהם ושומר את צביונם. ושני פארי ההופעות מתאגדים הם ביחד ע"י פעולתנו המעשית במפעלי המצות, שיסודם החבוי העליון הוא הארת הרצון, המתעלה מכל גבול וסדר עולם, המעדן בהשפעתו את כל אורי החיים המוגבלים בכל מלא עולמים. התכונות הללו, שיש לכל אחת מהלך מיוחד, האחת להרחבה של אין קץ, והשנית להגבלה והערכה מקוצבת, הנן מתאחדות ע"י המעשה של המצוה, שהיא מאחדת גבהי שמים עם תחתיות ארץ, שמים עם תחתיות ארץ, ובזה מתבסמות כל הנשמות, העורגות להתאמה של החיים היותר פנימיים אשר בכל מלא עולמים, ואור החיים שבכל היקום הולך ומתעלה ע"י ההתאחדות הזאת, שמקור הברכה, הקדושה והתפארת, הוא מתאחד עם היסוד העולמי, המקבל אל תוכו את כל עדנת ברכת שמים, להשכין בעולמים את האור של נשמת אלהים חיים. ואנו מכוונים את לבנו לאותו הרז העליון, שלאותהההתאמה אשר לתכסיס המוקצב עם התכונה המתעלה מעל כל גבהים, שבדבר ד' אדון השלום הם מתאחדים ומתיחדים יחד, לאגד שמים וארץ בכל ערכיהם, להיותם כלי מחזיק ברכה וחיים עד העולם: לשם יחוד קודשא ב"ה ושכינתיה.
עולת ראיה – נ' – יגדל אלהים חי, וישתבח
הברכה היסודית של העולם היא ההתעלות התדירית של דעת ד', בגדלה, ביפעתה ובטהרתה, והיפעה והטהרה יחד עם הגדולה – הלא אין סוף וערוך לה. על כן מוכרח העולם לצעוד תמיד קדימה בדעת אלהים אמת. גדולות המעשים הולכים ונחשפים לפני כל חוקר ודורש, ופלאי היצורים בעולמים, החמריים והרוחנים, מוסיפים אור להגודל העליון. והתכונה של הגידול הבלתי פוסק זאת היא עצמיותה של תכונת החיים. החיים שאנו קוראים למעמד של עמידה הם רק חיים בשם מושאל, כלומר שוללים בפנים ידועים את מר המות, וק"ו החיים של הירידה, הם רק חיים בתיאור פרטי ומוגבל. אבל תאר החיים בשלמות צביונם, התאר חי באמת מונח הוא על תכן שיפעת החיים הולכת ומתוספת בו תמיד, והולך הוא מחיל אל חיל. וברכת החיים הזאת ומקורה בעולמים כולם הוא רק אור אלהים חיים, ההולך ואור הולך ומופיע בכל אשר תחשף יותר בנשמת היקום, ובלב כל הוגה, חוקר ומסתכל, גדולת הפליאות של מעשה אל עולם הנורא מאד, הגדול לאין חקר, וידיעה זו בעצמה, שתכונת החיים והתוספת התדירית לה, היא מתגדלת לא רק בגודל המון רבה של הכמותיות אשר לפליאות, אלא שהתכן הרוחני שבהן הולך הוא ומתעלה, בהגלות אורו, והוא הולך ומשתבח בגלויו הנפלא, עד שכל כבוד היקום יחד אומר עמנו תמיד: יגדל אלהים חי וישתבח.
עין איה / שבת א / פרק שני / לו.
ל"ק הא דקאמר דוד לא המתים יהללו יה, ה"ק לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שבח כו, והיינו דאר"י מ"ד במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות. כל תשוקה טבעית באדם שאינה מקולקלת, צריכה שתתאים עם היסודות המוסריים, שכפי האמת הם ג"כ טבעיים לאדם שעשהו האלהים ישר. ע"כ
עמוד פ
צריכה תשוקת החיים ג"כ להיות בנויה על יסוד מוסרי הגון, אבל בכל אופן אי אפשר שתהיה התשוקה הטבעית החזקה הזאת סותרת ליסודי המוסר האמיתים. ובאשר לפי הנראה הפשוט הנה הגוף הוא מסך מונע את האור האלהי מלחול על הנפש החכמה, א"כ ראוי לכל חכם לב, שירצה בחילוץ מסגרות הגוף מנפשו. וע"פ זאת ההשקפה, תהיה כל התכונה של תשוקת החיים המוטבעת באדם בכללו בנויה שלא ע"פ הצדק וההגיון של החכמה האמתית, א"כ היא ג"כ תשוקה בלתי מוסרית. אבל דבר זה אי אפשר, תשוקה כללית שהיא מקיימת יסוד העולם ודאי בנוייה היא על עומק הצדק והמוסר. אמנם נקודת הצדק שיש באהבת החיים היא מתבארת על שני דרכים: האחד הוא שיש שני מיני תשוקות נכבדות שכ"א מהן נכבדת, תשוקת ההתעלות, דהיינו להתרומם ולהשתלם ביותר, לעלות ממעלה למעלה, ותשוקת היות במצב מעולה ונכבד. ע"כ אף שהוד מעמד הנפש במצב נקי מן החומר בנוי ע"פ ההויה במצב נכבד, אבל ההשתלמות וההתעלות היא אפשרית ע"י כחות החומריים שפועלים על הנפש הרוחנית. ההילול האמיתי לשם ד' הוא מה שאנו מכירים הוד כבודו ושלמותו משלמות מעשיו ופעולותיו. ע"כ אמתת ההילול היא מה שיגלה בחיים תמיד צד יותר עליון מהשלמה, מה שלא היה לפני זה, ובזה יתואר הילול מגזרת "יהל אור", הארה חדשה, הברקה חדשה, הוספת שלמות חדשה, זהו ההילול לשם ד', הילול זה מקומו בחיים ששם הוא מקום ההתעלות והוספת שלמות. ע"כ יסוד התשוקה לחיים הוא בנוי ע"פ היסוד המוסרי האדיר הצפון בנפש, תשוקת הוספת מעלה, וממילא תתן התשוקה הזאת עצמה כח להיות מזורז בהוספת מעלה, כ"ז שיש כח זה בידו של אדם. כיון שזה הוא יסוד תשוקת החיים העזה שבו, שהיא מכרעת יותר מהתשוקה למעמד נכבד קבוע. כי התחדשות הוספת מעלה, אע"פ (שמועד) [שמצד] הפעולה עצמה לא יהיה המצב כ"כ נכבד, מ"מ הוא בפנים ידועים יותר נאהב ממצב יותר נכבד, שבו אין עוד אותו היתרון של הוספת המעלה. ע"כ "לא המתים יהללו יה", "ביה ד' צור עולמים" אמרו חז"ל ג"כ העוה"ז והעוה"ב, חיבור הרוחניות והחומריות ופעולתן זע"ז, שחיבורן פועל אפשרות ההתעלות, וזה אפשר רק בחיים, וזהו יסוד הפנימי של תשוקת החיים הנטועה בנפש האדם. ע"כ יעסוק אדם בתורה ובמצות, שהן פועלות עליו את ההשתלמות וההתעלות שהחיים דוקא מטביעים על הנפש החכמה הקיימת. וזה יעשה בהתעסקות והזדרזות עד שלא ימות, שכיון שמת אדם בטל הוא מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שכח בו, אינו הולך עוד ומשתבח, והשבח, העליה ממעלה למעלה עליונה יותר ממנה, זהו יתרון שאי אפשר למוצאו כ"א בחיים, ועל יסוד זה ראוי לבנות אהבת החיים. אמנם עוד יתרון יש למדת ההתעלות על מדת ההויה במצב נכבד ומעולה: ההתעלות היא דבר שעולה ומוסיף, הנה אי אפשר לו לאדם לתן בקרבו ציור אמיתי למהות היתרון שיבא אליו הפרט, ומכש"כ הכלל כולו שהוא מצטרף מיחידיו הפרטיים, כך שהוא הולך ומתעלה. העליה והוספת המעלה יכולה להיות כ"כ נשגבה עד שאי אפשר גם לצייר בשכל האדם את יקרת ערכה, וא"כ אי אפשר כלל שיהיה שם בעומק תשוקת ההתעלות את תכלית תשוקותיו, כיון שאי אפשר לו לצייר אותו העומק הגדול והנשגב. אבל הלא אי אפשר כלל שלא תהי' הפניה הראשית בכל פעולות החיים וכלל התשוקה של החיים נעוצה כ"א ביסוד התכלית, בתשוקה של העליה היותר גבוהה, וזה הלא אי אפשר כלל לצייר. ע"כ המעלה הציורית היותר שלמה היא שהאדם ראוי להיות במעשיו בחיים כולו עבד ד', היינו משתוקק אל הטוב של תכלית ההתעלות, לא כפי אותו הציור שיוכל להכנס בציורו, כי איך אפשר להכנס בציור, שלא עלה ולא נשלם, ערך של התעלות נשלמת שאין קץ לה לערכנו. ע"כ המעלה היותר עליונה היא, להיות נושא את העול של עבודת ד'. אמנם במצב שההתעלות נפסקת בו, אף שיש דעה ותשוקה, אבל היא מתקוממת במרכז המצב הנמצא, אין כאן עול ועבדות, כ"א חופש ונטיה לאותו הטוב שמצייר ושמשיג. ע"כ יקרה היא מאד מדת ההתעלות שהיא אפשרית רק בחיים, ממדת המציאות של המצב היותר מעולה של הנפש הרוחנית המופשטת מן הגוף, מפני שבמצב ההתעלות יש מציאות לנעיצת יסוד התמצית של הנטיות לעבודת עבד לד', אדון כל המעשים, הטוב ומטיב, באין קץ. וכיון שמת אדם וכח ההתעלות פסק ממנו, אע"פ שיש לו ערך מעולה, אבל אין בו אותו היתרון של נעיצת פינת חפצו בתור עבודת עבד, כלומר נעוץ רק בחפץ צור העולמים, שלפניו צפוי ערך ההתעלות באין תכלית. אבל כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות, עוד אין שם עבודת עבד, שאיפה למה שהוא נעלה מציורו, כ"א מפני שצפויה היא לאדון כל, מפני שהוא פועל להכין את עצמו ואת חלקו במציאות הכללית לאופן נעלה המתעלה יותר מציוריו היותר נעלים. ע"כ ראוי שתהיה חזקה תשוקת החיים באדם מצד עומק הצדק, חוץ ממה שהיא ראויה מצד התשוקה הצודקת של ההתעלות, עוד נוסף עליה תולדתה, שתשוקת ההתעלות גורמת שתהיה הפניה היותר עמוקה בחיים על דעת אל דעות, על יסוד אותו הטוב המושקף לריבון כל המעשים, שהוא יותר נאהב ונחשק מכל ציור פרטי גם אם יהיה יותר נשגב ונכבד מכל מה שאפשר לציירו. ע"כ ראוי לאהוב את החיים, להרבות בהם עבודת עבד, בניגוד למיתה ופשיטת החומריות מהנפש הרוחנית, שעמה מתגרר מצב החופש מן התורה ומן המצות, כ"א התגדרות במצב המצוייר ומורגש בציור הנפש. אף שנעלה ונחמד הוא, מ"מ במה נחשב הוא נגד שאיפה שמשלכת היהב על כללות אור ד' וטובו, "אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי".
עין איה / שבת א / פרק שני / קט.
בד"ת מאי היא, כי הא דיתיב ר"ג וקדריש עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר הרה ויולדת יחדיו. לגלג עליו אותו תלמיד, אמר אין כל חדש תחת השמש, אמר ליה בא ואראך דוגמתו כעוה"ז, נפק אחוי ליה תרנגולת. כשם שבמציאות של הצרכים החומריים יש הבדל גדול בין איכות כבדות וקלות ההשגה, בין הדברים שהם דרושים ומוכרחים ביותר לקיומם של החיים והשלמתם במציאותם ובין הדברים שהם באים להשלמה עודפת ויתרון, שהראשונים הם מזומנים ומוכנים כדי שלא תעמוד מכונת החיים במהלכה, והאחרונים כל אשר לא יהיו כ"כ קשורים בעיכוב תנאי הקיום, אע"פ שיש בהם חפץ רב וחשק גדול להוד וליופי בטבע כל נפש עדינה להגעתם, מ"מ לפי ערך אפשרות המציאות החומרית לעמוד מבלעדם, כן יהיו רבים התנאים התלויים המעכבים את כל אדם מהגיע אליהם, כהבדל שבין קלות ההגעה אל אויר הנשימה עד הכובד הנמצא להגיע לקנין אבן החן היותר מפוארת ומברקתי. מה שבאמת גם אותה הכבדות שיש בההשגה של הקנין הסגוליי החביב, גם היא תסייע להשלים באדם את רושם הערך הראוי להנתן לדבר יקר ונפלא, מה שהיה ג"כ נעלם וניכר רק בהכרה חלושה אם היתה המציאות של ההשגה קלה ומצוי', שהיתה אמתת הערך מתטשטשת מצד תכונת כח הכרת האדם שאינו יכול לדון על ערך כל דבר מצד עצמו כ"א בצירוף ליחושיו ומקריו הסובבים אותו. כמקרה הדברים המשלימים את החומר כן הוא מקרה הדברים המשלימים את הרוח, את השכל ואת ההכרה המוסרית הטהורה. אמנם היסוד העקרי לכל פרי הרוח האנושי שיעלה למעלה למשכיל לטובתו ולהפרחתו והרמת ערך חייו, הוא באמת הכרת דעת ד', כחו וגבורתו, חכמתו וחסדו של אדון כל המעשים, מחיה החיים, ברוך הוא. כל אשר ירחיבו ויגבירו את רשומם על לוח לב האדם לכל הרחבתם ואמתתם הנאדרה והעמוקה, כן תגדל נפשו וכן ירומם אף ינשא בתכונות רמות וגדולות, וכן יגשים את אותה הרוממות במעשים טובים רמים ואדירים דוגמת החותם העליון של מלך עולמים החקוק על מרכז חייו פנימה. אשר על כן לשום מקום אל אותה החקיקה הקדושה, הנה יד ד' היתה על העבר האנושי, והיא נטויה ג"כ על העתיד, ובינות לידי מחולל כל, עובר ההוה קשור בלולאות הסיבות והמסובבים הערוכים בחכמה רבה וחסד כביר.
עמוד קכח
השמירה מהמעדת הרגל של היצירה היותר עדינה ויותר מפוארת הוא רוח האדם, הכולל כל חמדה וכל הוד גבורה ותפארת בהשתלמותו, היא מיועדת להתמך בחותם בתוך חותם, בחותם השכל האנושי הטהור והצלול המשתלם ע"י הסתכלותו בהתולדה הגדולה בצדדיה הגשמיים והרוחניים, ומציץ עד מקום שידו מגעת מעומק ראשית עד עומק אחרית. אז יחוש שהוא צף על פני נחל עדנים, על מי מנוחות של החכמה האלהית והחסד המתנוצץ בנגוהות זהריו ממקור האור החסד והחיים, יתברך שם כבודו. אז יכיר הנלבב שבבני אדם איך הוא יצא מפרטיותו הצרה והמוסגרת, והוא חובק זרועות עולם, מתאחד עם כל הכלל כולו, המצוי החי והנאור, ועמו יחד מתקדש ומתעלה עד מרומי הזוהר ואומר שירה נעימה וקדושה למי שככה לו בעולמו. אבל לתן יד להולכי חשכים, לאדם הסגור בעבטיט של מעבי חומרו ותאוותיו הגסות והנמוכות, שלא ישתקע בקטנותו, ושכחת אל ה נורא הוד שלא תגביר על אור נפשו הזכה, הנה זאת עשתה יד ד' בחותם שני, בהתנוצצות האורה האלהית על היותר מעולים שבאנשי הרוח שבאדם. וביותר נגלתה יד ד' על אבותינו הקדושים אורי העולם, מאז האיר ממזרח צדק איתן העולם אברהם אבינו ע"ה, ששב לחק על לב האדם את החותם המקורי והטבעי שתגרת יד הנטיה לחיים הפרטיים המוגשמים והנמוכים טשטשו את צורתו הטבעית, ויתאמץ להחזיר לאדם את הוד צלמו, צלם אלהים החקוק בנפשו, עד אשר באה התפתחות הרוח למדה זאת של העמדת ישראל לגוי, למען יקיים הוא בתולדתו הנפלאה, במאורעותיו ובתורתו, את החותם המקורי הראשון אשר נטשטשה צורתו ע"י המון המים הזדונים שצללו בהם בני האדם בבחירתם לרדת למטה מטה. והנה שני החותמות יחד, חותם השכל הטבעי המתפתח לרגלי ההסתכלות והדרישה וחותם הגילוי והפרסום המתקיים לזכרון לדור דורים, הם מפכים מהעבר והולכים ומתרחבים על יד העתיד ההולך ואור. כי לא על עמדה תעמוד המציאות, יכירו המעולים שבחושבים כבר בעת ההוה, כ"א הולכת ושואפת היא להיות הולכת וטוב, הולכת ואור. היד הנטויה האלהית המושיטה חיים חסד ואהבה ליצורים היא הולכת ומרחבת את מתנותיה, בהכשרתה את המקבלים להיות ראויים לשמור את טובם ולהתענג עליו עדי עד, ומעבר ההכשר עובר דרך כל הרי נשף, כל דרכי חושך הצרים והסבוכים, שהמקבלים לפרטיותם בהם נחיתים ויורדים. ועד עמק תחתית לא תסיר ימין ד' הרוממה את שאיפתה לרומם ולגדל, לנשא ולקדש, את כל המעשים שברא למען עולם חסד יבנה. ימין ד' אשר נגלתה על ישראל עם קרובו, במסות באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרע נטויה, הסירה את המסכה הנסוכה על פני ערך המציאות וחוקיה, אשר האדם מפני קטנות הסתכלותו ומדת היקף שכלו הפעוט והצעיר יוכל לחשבם לחוקים איתנים וקיימים בקיום צביוני על מעמד אחד ותכונה אחת, מפני שלחוש ולהכיר את מהלך היד האלהית המנהגת את המצוי למטרתו ע"י עלילותיו הגדולות, הלא צריכה לזאת הסתכלות של רבבות אלפי שנים, שימי אנוש וגם ימי גוי טבעי כרגעים נחשבו לעומתם. ע"כ רק התנועה הפתאומית, האפשרות המתגלה להעתיק איתני הטבע ממשמרתם למען תכלית מוסרית נשגבה ואדירה אשר נגלתה בעולם ע"י העמדת ישראל ופעולתו בעולם, רק היא תתן עז להכיר את אמתת כח התנועה שבמציאות הנראית דוממת ועומדת, למען הוסיף על עושר רוח האדם, על ההסתכלות האפשרית לו מהעבר וההוה, את התוספת המרובה על העיקר, את ההסתכלות על העתיד ההולך ואור. "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום". ע"כ בהסתכלותינו, עד העתיד הגדול הרחב והנהדר, לא יעיקו לנו חוקי המנהגים הטבועים במעמד הטבע של ההוה. הננו מכירים ברור שאותן הצביונים הפרטיים המתגלים לפנינו כדמות מנהגים איתנים בחוקי הטבע הקיים לפנינו אינם קיימים באמת, ודמות קיומם על מעמד אחד איננה כ"א כדמות עמדת הגוף ההולך וגדול בחי ובצומח, אשר ברגעי מספר שאנו עומדים ומביטים עליו ידמה לעינינו כאלו הוא עומד על מעמד אחד, באשר עינינו כהות מהביט בחוש אל כל המהפכות המתחוללות בלא הרף בקרבו פנימה, ואין אנו מרגישים ג"כ שהוא הולך וגדול עד אשר באותם הרגעים ג"כ שעמד לפנינו הנחנוהו במדה יותר גדולה וקרובה למטרתו בצעדים ידועים מאשר היה בראשונה בעת אשר נגשנו אליו. ע"כ כח החיים האמיתי, כח התעודה האלהית להעלות, להרבות, לעדן ולהשלים, היא תתגלה לעין חושב מחשבות של אמת בכחה המופשט מעל כל מצרי הזמן הקצרים, והנראים כארוכים לפי מדת ההשערה האנושית הלקוחה מאמת גופו הקל החלש והקטן, הנערך בערך אינסקט~א לעומת הנצח והגודל הכללי, שהם הם המטבע העצמית של החיים, של חיי הרוח, שהאדם חי בו לעד באמת, בהיותו נקשר בצרור החיים את ד' אלהיו, שלאור ההשקפה הרחבה והברורה הזאת, יתגלו לפנינו כל חקי המציאות הקיימת בתור הלבשות ארעיות לעצם כח החיים הכללי. והשינויים של ההתעלות הנם עומדים אחר כתלו, בין מצד השינויים האיטיים של מהלך ההתפתחות הקבועה והולכת, בין מצד האפשרות של צעדים גדולים ועלילות פתאומיות שגם הם הנם מתנאי כח החיים המתגלה מאור חי העולמים ברוך הוא. וכאשר נדע שכח חילוק הצביונים הפרטיים וההבדלים הסוגיים והמיניים הנם רק קבועים ועומדים כתור הלכות מדינה המשמשות לתכלית חברתית ומוסרית, שרק כח הכללי שבהם הוא עומד נצב לעד, כח האמת והצדק, השאיפה לטוב ולאושר,
עמוד קכט
אבל החזיונות הפרטיים כפי עליית המצבים הם מלאים חליפות, וכל דבר אשר יראה לנו זר ובלתי אפשרי מצד המצב ההוה, הוא בנוי רק על יסוד הסביבה והמקרים החיצונים, לא [ב] ערך המציאות האיתנה הקיימת הכללית, ע"כ אמת המדה בהשקפתינו אל העתיד צריכה להיות רק השאיפה אל החיים והטוב, בחופש גמור מכל מעיק מנהגי אשר יתהפכו כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. אמנם כי החיים הם הטוב, הוא מושג נאמן לכל לב ישר, וכי הטוב, כל אשר יתרבו נושאיו והמתענגים עליו, כן ירחב וכן יגדל, גם הוא מוחש וברור. אבל עם כל זאת, הצללים, הצדדים הרעים המתגלים לפנינו בחיי ההוה, לא יתנו לנו להרים ראש, גם להיות בנו רושם של איזה חפץ להתרבות החיים בשפע אדיר יותר ונפלא באין גבול ממה שעינינו הכהות הורגלו לראות במהלך החיים ההוים. ההרגל פעל עלינו כ"כ עד שהתוצאות היוצאות מרשמי הראות של ההוה עם כל מגרעותיו, יתראו לפנינו ככללים קבועים וקיימים העומדים לעד. ע"כ לא זאת שלא נוכל להתרומם עד השכלת המציאות מצד תכונתה העצמית כפי הראוי לה מצד מושג היושר הפנימי, שהוא יסוד החיים המצוי ועומד בגבורה העליונה של האל הגדול הגיבור והנורא יתברך, בשעה שאין אנו מוצאים רשמים כאלה בחיי ההוה; אלא שאפילו אותם הציורים שאפשר לנו להגיע להם ע"י רשמים של דוגמא מחיי ההוה, לא נוכל להתגבר על ההרגל לצאת מפרט לפרט, ולא נשכיל כ"כ מהרה כי יסוד החיים הוא כח החיים הכללי, והפרטים המשתנים בחילופי המינים אינם באים כ"א מערכים נצרכים לפיתוח כ"א מהם לתעודתו, שעל כן מוכנים התנאים להשתנות למצב היותר טוב והיותר מתוקן כשיסורו הגורמים המוסריים [= כלומר: הזמניים] הנעוצים בעומק תכלית ההתעלות הכללית, אז הלא ירוץ כח החיים ארחו כגבורתו הפנימית שאליה הוא הולך ושואף.המצבים הפיזיולוגיים, חבלי לידה והמון חקי העוברולוגיה מעבר מזה, תנאי הכלכלה הקשורים בערכי המקום והזמן מעבר מזה, אהבת החיים העמומה והרופפה שנשבתה מטהרה לרגלי המון הרעות הבאות מרוח הטומאה המלפף את החיים ואת המין האנושי בפרטו ביותר לפי גדולת רוחו והמון תביעותיו, כל אלה יחד יציגו לפנינו בתור אוטופיה זרה גם את המחשבה של השתנות יסודית, ומונעים את כח הרעיון מהשאיפה להתגברות כח החיים והרחבתו עד למדה כזאת שיוכל לצאת מעומק הנפש, אפילו בערך שירי וק"ו בערך ממשי, עתידה אשה שתלד בכל יום. ובאשר אלה המצרים שנטבעו לרגלי הרשמים של ההוה אינם שולטים כ"א באנשים המוטבעים ונצללים ברפש ההוה השפל והחסר, אבל ענקי הרוח, הצועדים בצעדי גאון על הררי הזמן והמאורעות המקריים, החודרים אל עומק יסוד החיים במקורו, העומדים לפני ד' ואור פניו מופיע אליהם באור ברור, המוציא אל הפועל את המושגים השכליים ומדריך את כל הרגשות הפנימיים בדרך העולה "למעלה למשכיל למען סור משאול מטה", הם אינם קשורים באלה הכבלים שקטני כח הלב אסורים בהם. ע"כ קולם כקול ד' בכח~ן יוצא מגבורת האמת, וכקול רעם בגלגלי הוא חודר והולך עד החוג היותר רחב ויותר רחוק אשר כל עין טרוטה מתעששת מהביט שמה. אשר אמנם לפי הכבידות שיש בההתרוממות הזאת, כן אין היסוד ההכרחי של אשיות המוסר הכללי המוכרח להתרחב על כל החברה האנושית תלוי בזה, כ"א היסודות של החותם האלהי המוכרח להיות מוכר בחקיקה מובלטת לכל אדם אשר נשמת שדי תחייהו, המה בנויים על אדני העבר וההוה אשר אין צריך עמם כ"א לב אדם החפץ להנזר מרשע וכסל, אשר המתנכר להם ומתגבר נגדם הוא אות כי עופלה נפשו בו, ובידיו איבד את משקלו הטבעי וינקר לו כל עין ימין, ע"כ לא יוכל לחזות נכחות גלויות', ע"כ לא את שכלו אנו צריכים לרפא, כ"א מוסרו וחלי נפשו, והמוסר וחולי הנפש דורש מרפא יותר מעשי ויותר מתון מהמענה השכלי היוכל להברא בניב שפתים. ע"כ על הכסילים כאלה, שהם המתמוטטים מחמת הנטיה הרצונית הרעה, המוכללים בכלל הא במילי דעלמא, עליהם נאמר "אל תען". אבל אלה הכושלים, שלא יוכלו רק להתגבר על החזיונות של ההוה ולהכיר בהכרה מופשטת את עומק האמת הבנוי ע"פ ההבטה החודרת והאמיתית בתהום העתיד, אשר נגלה רק לאשר עיניהם כעפעפי שחר, הבאים עד נבכי ים ובחקר תהום יתהלכו. נטיה של התנכרות לעומת אור בהיר כזה הגדול הרבה ממדתם לא תבוא מתכונה של רשעה, כ"א פשוט מקוצר דעת לעומק המושג, עליהם ראוי לחמול ולהעלותם לאט למעלה שכלית יותר גבוהה ע"י הסברות ודוגמאות. הם כסילים נחשבו רק לערך דברי תורה, ואנחנו מצווים לענותם כאולתם. ואם באמת ישרה נפשם בם יכירו עכ"פ באיזה הכרה שתהיה המתחלפת באיכותה לפי ערך כח השכלי שלהם. ולמדוה שכלי המענה היא רפואה בדוקה. ע"כ הדוגמא של ד"ת היא מאירה. כי הא דיתיב ר"ג וקדריש עתידה אשה שתלד בכל יום. חבלי לידה המה רק תוצאה מנפילת המוסר למען חבב את הילד על יולדיו, אשר לא יספיק לזה המאור המוסרי של אהבת חסד אפילו בהיותו מקושר עם הנטיה הנפשית של אהבת הורים, לעומת הטורח הגדול של הטיפול הנצרך לגידול המין האנושי הבא ג"כ ע"י התכווצות עז החיים לפי אותו הערך שיוכל האדם לבצר את יצר לבו הרע, אשר הוכפל ביותר אחרי הנסיון הראשון של דורות הענקיים המושלמים ביותר בחוקיהם הפיזיולוגיים וכל התלוי בהם, המה
עמוד קל
הדורות שלפני המבול, אשר אמנם גם הם לא באו גם אז לאותו הכח המרומם שהתרחבות כח החיים דורש ושואף לו מיד חסד עליון הפותח יד ומשביע לכל חי רצון. ע"כ המעצורים הגופניים המוסריים והאקונומיים הם עתידים ומוכרחים להיות חולפים ועוברים מבלי השאיר אחריהם כ"א את רישומם הטוב של ההטבה המוסרית המשלימה את אור החיים באמת, והמשלמת את האדם לשאוף במלא נשמתו עז דעת ואהבה את שם ד' אלהים חיים. וכשנסתכל אל החפץ הראוי להקבע בלב בהיותו מתנשא מעל כל המעצורים ההוים, שאי אפשר שיעצרו את היד הגדולה האלהית מהשלמת פעולתה במילואה היותר גדול ורחב, אז תתגלה גם לעינינו איזה רשימה קלה כשערה דקה, וכנקודה קלה במרחבי אין קץ, מאותו הוד של גבורת אהבת החיים הטהורה הכלולה בגזירה מוחלטת זאת של עתידה אשה שתלד בכל יום, אשר רק חוזי יה, נביאי ישראל, המה באו בסוד ד' להשאיר לנו רשימות המספיקות לבעלי העינים הבהירות המפיחים לקץ ולא יכזבו, "הרה ויולדת יחדיו". אבל התלמיד הרחוק רחוק מאד מפסגת גיא חזיון דנא, א"א כלל שלא ילגלג על הגזירה המוזרה, שלא יוכל לתאר את תוצאותיה לא מצד שאיפתה ולא מצד אפשריותה ותכונתה, כי בים דרכה ושבילה במים רבים ועקבותיה לא נודעו. ע"כ לגלג עליו אותו תלמיד, בהיותו ג"כ מסתייע מההשקפה הקיימת שהיא ג"כ דרושה מאד, כדי להקים את היסוד של העמדת הרשמים החיצונים בעומק הנפש במצב המנוחה, כדי שיהיה העז אח"כ ביד האנושיות דוקא על ידם להתרומם למצב התנועה, ההליכה, הריצה והעפיפה; מה שאי אפשר כלל היה לבא לזה אם היה הרושם החיצוני מתגלה ג"כ בשטחיותו בתור מראה להט החרב המתהפכת, שעל ידי המהירות הנוראה וההתחלפות התדירה לא יוכל כלל האדם החלש להחזיק מעמד לבא עכ"פ בסוף לגן אשר נטע ד' מקדם בעדן. על כן גם זאת היא השקפה של חכמה הצריכה למלא בזמן הגון את חלל הלב של המין האנושי, עד אשר יקלט יפה הצבע המדעי והמוסרי הפנימי, ע"י החזיון התכוף המתגלה עכ"פ לפי הערך של ההסתכלות האנושית, שהיא באמת "הבל הבלים הכל הבל". אבל ההבל הזה הלא בתוכו כל האדם שרוי עם כל חושיו ורגשותיו, וממנו תוצאות לצאת לאור החיים. ולאט לאט יצעד האדם מראשית הסקירה של "הבל הבלים הכל הבל", עד האחרית של "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". ומעומק ההוה הנקלט יפה ע"י החזיון של "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה", יקח לו אבן למוסדות לבנין העתיד, שכל העוסק בתורה לשמה כאילו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה, שנאמר "ואשם דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה". אמנם נקראו כאן ישראל בשם ציון, על שם הציונים הניצבים על הדרך הרחוקה, למען השמר מכל טעות ומכשול. "פנו דרך ד' ישרו בערבה מסילה לאלהינו", "והיה העקב למישור והרכסים לבקעה", "קול אומר קרא ואמר מה אקרא כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה", "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם", "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים". כן הוא הר ד' גבוה ותלול הוא העתיד הגדול והנהדר אשר זרע ד' בו נגלתה, ורק בכח אדיר יוכלו חרשים לשמע קול אלהים זה מתגרת יד המון תשואות, ההבלים היוצאים מקול המונה של רומי בעלת ההוה, היודעת בעומק רוחה גם בימי אשרה היותר גדול לסיימי: ווי לדין כד יקום דין. אמנם זכר ד' דור לדור יביע וזכר עשה לנפלאותיו, כהעבר כן העתיד ימצא לו רתוקות בההוה. כי כך היא מדת החיים האורגנים, לבלי היות שום דבר עומד בודד וקרוע כ"א נכלל ומתייחד וחי עם הכל ובעד הכל. ע"כ גם הגזירה של "אין כל חדש תחת השמש" מתקיימת בשליבת יד עם ההתבוננות אל השמים החדשים והארץ החדשה א, אשר לעומתם "השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה", "כלבוש תחליפם ויחלפו, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון". ע"כ עלינו גם מתוך ההוה, להכיר את הערך הכללי של החיים, ומה שמתחלפת התמונה לפי המינים והערכים זה נקל להודע ג"כ מתוך סקירה סוביקטיבית וניסיונית מעשית, שהם באים רק מסיבות מקרים חיצונים שאינם נעוצים כלל ביסוד הטבע העצמי של החיים. ע"כ הם עתידים להיות משתנים לצד הטוב, כשתבא היכולת להמדה היותר רחבה של הטוב להיות מתקבלת ממקבליה. ע"כ אמר לו בא ואראך דוגמתו בעוה"ז, בא אלי, התקרב למושגי הפנימיים כפי כחך, אז תשכיל על הערך של הלימוד היוצא מההכרה של כללות כח החיים העומד ממעל לפרטיהם, ותראה דוגמתו בעוה"ז, א"כ תחרץ ג"כ לדעת שאמנם אין הכח הכללי מתחדש כלל ואינו צריך להתחדש. אמנם הרושם של התולדה שצריכה הסקירה של המנוחה לפעול הוא ג"כ תחת השמש, וכן היה צריך כלל המעמד שתחת השמש להצטייר בראשיתו במצב המנוחה להניח את הדעת האנושית, שהמנוחה וציוריה מישבים אותו והתנועה מסערתו. זאת היא מטרת מהלך הדרישות של המדעים המוחשים ההולכים בצעדיהם ע"פ ד' יחנו וע"פ ד' יסעו, מיד עליון אשר עמו עצה ותושיה, לו שוגג ומשגה, כולם כוננו, והכל עשה יפה בעתו. נפק, יצא ממצבו מערכיו הקבועים, רק אז הועיל לו מה דאחוי
עמוד קלא
לו תרנגולת. ראית שבמקום שהתנאים החיצונים אינם מעיקים כמה נאות הוא קלות ההולדה ותכיפתה, וראית ג"כ התדירות האיטית המתראה בהולדת הביצים אחת אחת, בתור הכנה לההופעה הפתאומית של הולדת האפרוחים היוצאים כולם יחד מחנה כבד, לאות על רושם המציאות בכח החיים הכללי באין מעצור בשני היסודות יחד, [ההופעה] האיטית והפתאומית, שכל אחת משמשת לפי ערכה ועתה, ע"פ מדת השפעתה בקו המדה בפלס ומאזני משפט, זה לעומת זה. "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ד' ומאסיפכם אלהי ישראל" '. ואף גם זאת כי "פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים", "ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד" מעבר מזה, "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" מעבר מזה. אלה הם הרשמים הגנוזים לדורשי רשומות המשכילים בעם להכיר את יד ד' כי חזקה, ושהוא נוהג בחסדו כל דור. ושהתולדה איננה בור שאון של מי מערה מכונסים העומדים להתעפש ולהעלות באשה וצחנה, כ"א מים מפכים, מים חיים, אשר מימיו מן המקדש המה יוצאים, ופלגי מים המה ביד ד' לכל אשר יחפוץ יטנו. "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה", ודברו חכמים מאי לתרופה, להתיר פה אלמים, "מי עור כ"א עבדי וחרש כמלאכי אשלח". "אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם".
עין איה / שבת א / פרק שני / קיא.
ותו יתיב ר"ג וקדריש, עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פיסת בר בארץ, לגלג עליו אותו תלמיד ואמר אין כל חדש תחת השמש, נפק אחוי לי' כמהין ופטריות ואכלי מילת נברא בר קורא. מהיסוד העקרי שחקי הטבע המה באמת חקי ד', חוקים מוסריים, נועדו למטרתם, גם היתרונות גם החסרונות שבהם, כולם למטרה מוסרית רמה ואדירה נוסדו, וממילא עומדים הם להתעלות ולהשתנות לפי ערך המטרה הכללית. זהו תוכן ההתפתחות הטבעית המיוחשת תמיד, בין ע"י כחותיו העצמים בין ע"י מעשה האדם, שהשכל האנושי ורכישת נסיונותיו גם הם בחשבון נועדו להיות מצטרפים אל התכלית העקרית, שביחש האדם הצד המעולה שבמטרה הוא הטבת חיי האדם בחומר וברוח. שלמען ילכו אלה יחד באחדות שלמה, אי אפשר אלא א"כ יתרומם האדם במעלתו השכלית והמוסרית יחד, שתכן התרוממות זאת איננה אחרת כ"א לשוב אל ד' ודרכיו באהבה. ע"כ ודאי שהמגרעות וההכבדות שאנו מוצאים בהטבע הכללי אינן נועדות כ"א מפני שאין האדם יכול לקבל רוב טובה, ובעמדו בשפל מצבו צריך הוא הרבה ליגיעת דרך ארץ להשכיח ממנו עון, וצריך ג"כ להזמנתו לפגעים רעים לרכך לבבו שלא תוסיף הרשעה והעריצות על מדתה. ע"כ הטבע כולו צריך לעבודה מרובה "בזיעת אפיך תאכל לחם". הפגעים השכיחים מצריכים אותו לבגדים, לא רק להיות לו לתפארת בתור עדי של יתרון כ"א כדי להגן עליו מפגעים גופניים, וגם לכסות ערוה, להגן מפגעים רוחניים, שרק ע"י צאתו מדרך הישרה הכינם לעצמו להיות לו למוקש. וע"ז נוסדה רפואתו, שעכ"פ העול הגדול אשר נטל עליו, ירתק מוסדי החברה האנושית וחקי הצדק יקחו מקום, אם לא ע"פ הנטיה הפנימית הטובה ההולכת ישר באופן אשר חקקה יוצר האדם בנפשו, כ"א ע"פ ההכרח של קיום הקיבוץ. אמנם כאשר מחבא רוח האדם יוצא אל הפועל, וכל מגמתו תהיה רק להשכיל ולהיטיב, אז הלא הכרח העבודה והיגיעה רק ענין המונע אותו מעלייתו והתפתחותו יהיה, ע"כ לא תוכל עוד להמשך. וכפי עילויו הפנימי, כן יתרומם בהכרח הטבע לעומתו. תחת החטה והשעורה הצריכה עבודה ועמל רב עד אשר תהיה ללחם, כח הצמיחה יפתח מחרצובותיו אשר למטרה מוסרית רק עד זמן מוגבל נתן עליו אדון כל המעשים צדיקו של עולם יתברך, ותוציא א"י ביחוד אשר משם תצא תורה ודבר ד' לכל יושבי תבל, גלוסקאות, שאינן צריכות עבודה בהכנתן, ואופן היציאה תהיה ג"כ מבלי הכרח לעבודת אדם באשר לא תמצא להעמל והיגיעה החומרית כל מטרה, וכלי מילת. אמנם בעת הנאורה ההיא אשר כה יתרומם האדם וינשא עד שלא יהיה צריך למתג ורסן של העבודה בזיעת אף, כ"א במנוחה שלמה ישאף לטוב ולחסד, לאור ד' ולחכמת אמת וצדק, אז גם הפגעים החיצוניים הבאים מהסביבה הטבעית שבהבגדים ימצא מחסה לא יהיו נצרכים, אבל מ"מ אותו היתרון של היופי המלאכותי המעטר את ההוד הטבעי כשהוא נוסף עליו אין ראוי לבצר. ע"כ כלי מילת, שהם לפי ציורינו הכלים שנושאים עליהם תכנית הכבוד וההדר, לא תכנית ההגנה וההכרח, הם אמנם יקחו מקומם בשלימות האנושית. וזהו הצד היתרון שישאר לאדם חלף כל מה שסבל בעקב החטא, שאמנם יציאתו מהתכונה הטבעית גרמה לו רעה רבה, אבל עם זה נתוספו לו ציורים נעלים ונכבדים שיסודם מדעת טוב ורע, שאחרי אשר יוסר מהם כל סיג, יהיו גם הם קודש לד' וראויים לעמידה נצחית. "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלהינו", אלו בתי תאטריות וקרקסאות של אוה"ע שעתידין שרי יהודה שילמדו בהם תורה ברבים. ולעומת שאלת אין כל חדש תחת השמש, אמנם תשובה נצחת היא כי אנו רואים כח הצמיחה בצדדים רבים שהוא יותר מהיר ויותר שלם ממה שנראהו בדברים העקריים שעליהם יחיה האדם. הכמהין ופטריות יצמחו על נקלה וינקי מאוירא בלא סיג
עמוד קלג
וקליפה, בלא עמל ויגיעה, והנברא בר קורא העשוי כלבוש הלא יצמח ויפרה. האם רק מקרה הוא שהטבע יוציא את חריצות כחו דוקא במקום שאין התועלת להאנושיות כוללת וגדולה, וכי אין אותה המהירות והעדר הסיג וכח הגמר והשכלול המלא המתראה בכמהין ופטריות יוכל היות ג"כ בדברים המזינים ומספיקים לחייו של האדם. ואותה ההרחבה וההתפשטות המתראה בצמח הנברא בר קורא, האם לא תוכל לצאת יותר חזקה ועדינה באופן שתוציא תועלת הלבוש לאדם, אם לא כי מטרה מוסרית יש כאן, כי עונותיכם מנעו הטוב מכם. והאם יש אחר הסקירה הפנימית להסתפק בדבר כי אלה החקים שרק לצעירות ימי חיי האדם, ומהומת הדמיון המעורת את עיניו, נראים כה איתנים ובלתי מתחלפים, שהם ישונו, הכל לפי הצורך, אם בהתפתחות איטית או בדילוג וחפזון, לפי ערך התעודה הכוללת שלהם, לרב מעלה ויתרון, לעת אשר אור ד' יגלה לעין כל. וגם באותן הצדדים שבמציאות, שעיור הדמיון את עיני הבריות לדון שאין יד המוסר שולט שם כל עיקר, יראה שרק צדקת ד' היא תעשה כל. והעשבים שדרכם לצאת בערבוביא, רק ע"י כח של הגיון ק"ו, יצאו למיניהם. ובשדרות היותר נמוכות של כח התנועה והחיים נגלתה יד ד', והנהגת הצדק והחכמה התכליתית, שזה הוא אות על מה שעתיד לצאת מכל המון הברואים. "וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר", ותתקיים תהילתו של שרו של עולם שאמר מכח ק"ו של הדשאים, "יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו".
עין איה / שבת א / פרק שני / קסד.
ציפית לישועה. האדם באשר הוא אדם פרטי, הוא מוגבל בהגבלה צרה, בכל ישותו ומציאותו, נגד אותו הערך שצריך הוא להשכיל בנפשו במה שהוא אבר מן הכלל הגדול של כלל האומה, שהיא ג"כ מסתעפת לכלל המציאות, ושכל פרט מפרטי הטוב והאור המה הולכים ומצטרפים אל החשבון הכללי, באין השקף אם הפעולות נראות לשעתן או יבאו לאחר זמן, אבל נדע נאמנה כי בא תבאנה. וכל חלק מן הטוב שבאוצר כל איש פרטי מצטרף הוא עם החיים הכלליים, ההולכים לכונן את ישועת ד' הכללית בבא עתה. ע"כ התביעה היותר שלמה היא על כל מהלך החיים [של האדם], אם ניתן לו ערכו הכללי בתור צפיה לישועה. והצפיה כוללת שימת עין תדירית, גם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה, לפעמים גם באין לפניו דבר מחודש, ולא יעזוב עמדתו. ועוד כלול בזה שבכל עת מצא של איזו הערה שיראה שראוי לעשות איזה דבר לישועה יחיש פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו ע"פ צפייתו שבאה שעת מעשה, [ל] בריחה או הגנה מאיזה אויב וכאלה, עליו החובה לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת הנכון, בלא איחור רגע וזמן. על אלה שתי התכניות הנראות כמתנגדות [זל"ז], ההתמדה בצפיה מחשבית והזירוז בעת הכושר, הוא הדבר הצריך להתרומם בעומק העיון של צפיה לישועה.
עין איה / שבת ב / פרק תשיעי / ע.
ע. שבת דף פח ע”א
אמר חזקיה, מאי דכתיב "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה", אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה, אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה. כל מה שיוצא בבהירות גלויה אצל השכל היותר עליון, היותר צח ובהיר, המעוטר ברצון היותר עליון, מקודש ואדיר, שביחד עושים הם את צביון החיים היותר שלמים, מונח הוא בגניזתו בכל השדרות של היש כולו מתחתית מדריגתו עד רומה, אושר המציאותו 1 במגמתה התכליתית, רום נשמת האדם ובהיקותה, אומצה וחסנה הטהורים, במעמדים הנצחיים החובקים כל אושר, כל שאיפה וכל עדנה, שאל הפועל אינה יוצאה כ"א ע"י האגד האלהי והתגלות אורו בברית עולמים בישראל, ומיסוד כנסת ישראל לאדם ולעולמים כולם, בחטיבה אחת, חוברת עליונה מתאימה עדי עד. והחוסן הרוחני המיוסד [הוא מיוסד] על יסוד החירות הבחירית, אשר יסודו העצמי ברום המעלה הרוחנית העליונה הוא גנוז. השמים מספרים 2 את הכבוד העליון של הוד נשמת כל היקום המפוארה בנקודת ציון המצויינת, אומת עולמים, כלילת יופי. והארץ הרי בחביונה כל התיאור המסופק בהתחלת צמיחתו, והמובטח בגאון התעלותו, אחרי אשר ילך ואור שיש בתכונתה של חפשיות הרצון, עזה וחסנה של נשמת היקום, הוא כלול בה. והחרדה מלפפת את היסודות הארציים כולם, פחד פנימי מגורל נעלם, מה יהיה אם זה החופש לא יבא למגמתו. כל שאיפה הרי בטלה היא, כל מגמה הוייתית אפס ותוהו נחשבה 3.
ובתוך אותה ההתפשטות הפחדותית, עלומה היא בטחה עליונה אשר לא תוכל להתגלות בארץ כ"א בזמן התגלותה והראותה לעין כל, בזמן שכבר התבטאה ועמדה במרחב, אחרי שהד קול הסכמת עולמים אשר לעם ד', הנושא עליו את אחריות כל היקום ואור חייו, התבטא בנעשה ונשמע, שאז החטיביות הרצונית החפשית בהתפשטות ענפיה עלתה עד מרום שרשה העלום שהוא כולו איתן בל ימוט, מוכרח ומחוייב באומץ ספירי, "כפטיש יפוצץ סלע" 4, בתחילה יראה ולבסוף שקטה.
1 כן הוא בכתי"ק. ואולי צ"ל: המציאות.
2 עפ"י תהילים יט, ב. וכאן מלשון ספיר.
3 עפ"י ישעיה מ, יז.
4 ירמיה כג, כט.
עין איה / שבת ב / פרק שנים עשר / א
א. שבת דף קג ע”ב
תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר, נאמר בשני "ונסכיהם" בששי "ונסכיה" בשביעי "כמשפטם", הרי מ"ם יו"ד מ"ם, מים, מכאן [רמז] לניסוך מים מן התורה. חג האסיף, חג הסוכות, הוא החג המקשר את הטבע עם אותו הכח הפלאי שלמעלה מן הטבע, אשר הופיע בעולם בהתגלות תולדתית ע"י הופעתם של ישראל על במתה של התולדה האנושית. הדעה העליונה המוארה באור אלהים חיים של חדוש העולם בכח אלהי עולם למטרה של צדק עליון, המוארה בכל ההויה, היא קשורה עם מציאותו של עולם גמור, משוכלל וקשור בחקיו הקבועים, ועומדת ממעל לכולם. הדרך אשר בה עבר ישראל מיציאת מצרים עד כניסת הארץ, זהו הרתוק אשר חבר את הסדר העליון של הויית הבריאה, את אוצר הפלאים, עם הסדר הקבוע, הרגיל במהלך הטבע וחקיו הקבועים ומוצקים, כדי לשא עין למרחקים למצב הבריאה לפני הוסדה, בעת אשר רוח אלהים היתה מרחפת על פני המים 1 וכל העולם כולו היה מים במים 2, להודיע שגם מאז עד לא גבעות חוללו 3, עד לא חוקק חוג על פני תהום 4, יד אל עושה פלא סדרה כל בחכמת עולמי עד, להביא את כל היצור למגמתו העליונה. והאסיף, הבא מתוך העבודה המסודרת, המתאימה עם חוקי הטבע כולם, המתחבר בזכרונו עם הסוכות הנפלאות של התקופה הרת כל פלאי עולם, הנועדה להאיר את כל מחשכי היקום, את כל חגוי החיים, באור חזון אלהי אמת, עולה הוא ברשמי הזכרתו לראשית היצירה. ואם כי אי אפשר להגיד מעשי בראשית לבשר ודם, אבל רושם של רמז בראש מילים מוכרח לבא על יסוד ההויה בראשית הגלותה, בעת אשר החלה הפעולה היצירתית לפעול ברוח אלהים המרחפת על פני המים. וע"כ נאמר בשני "ונסכיהם" ובששי "ונסכיה" ובשביעי "כמשפטם", מ"ם יו"ד מ"ם, מים, מכאן רמז לניסוך מים מן התורה.
1 בראשית א, ב.
2 ירושלמי, חגיגה פ"ב, ה"א. שמו"ר טו, כב.
3 עפ"י משלי ח, כה.
4 עפ"י שם שם, כז.
עין איה / ברכות ב / פרק שישי–כיצד מברכין / נט. ברכות מג/ב
נט. ברכות מג/ב
ואל יפסיע פסיעה גסה, דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומאי תקנתיה להדר לי' בקידושא דבי שמשי. פעולות הגוף ותנועותיו מורים על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הם מטביעים פעולתם על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזה תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כי אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה בא גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיעה פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמיתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולם תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשי וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר בכל דרכיך דעהו, ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה. ע"כ הפסיעה הגסה היא גנאי לת"ח, אם שאינה כדאי להיות גנאי לע"ה, שבאמת לפי השקיעה הבהמית שאפשר להמצא בחק ע"ה, היא הגנה נאותה מה שעכ"פ מרגיש הוא בפנימיות נפשו שהתקשרו אל התשוקות הבהמיות מצד עצמם אין זה מטרה אנושית, ולהגיע למדרגה הגבוהה שתתישב נפשו בעסק האמצעיים מצד שהוא צועד אל התכלית זאת אינה ביכולתו. ע"כ העדר המנוחה בעסק האמצעיים, שמזה בא מעמד נפשי המביא ג"כ לידי פסיעה גסה, אינו גנאי לו כפי מדת השכלתו. אמנם הדעה הברורה שהשגת אמתת התכלית היא מנועה מחק האדם וציורו, ע"כ זאת היא שלימותו, חבת הקודש של העבודה המביאתו להשתלם יותר. ע"כ כל עבודה, תהי' קרובה או רחוקה, היא חביבה לו בנעימה קדושה. אמנם הסובר כי רק לתכלית המשוער לו בבאו ישיג מנוחתו, הוא טועה במהות התכלית שהוא חושב שהוא הדבר שמצייר הוא בדמיונו מצד היותו רחוק ממנו, ולא יבין שבבאו אליו יושקף לו עוד חוג גדול של תכלית יותר נשגבה, עד שיחכם להשכיל כי אמתת התכלית הראויה שימצא ממנה עונג ומנוחה היא העבודה וההשתלמות. ובאשר מספר החמש מאות מצוייר אל מרחק הרקיעים, משמים וארץ ת"ק שנה, והוא מושאל ממספר אלף שהוא ציור מהגדולים מהמספרים והוא משותף ג"כ בלשון למוד אאלפך חכמה', ומורה כי ההגעה אל המבוקש תהי' עבודת האמצעיים ערך מחצה מהעושר של הדעת המגיע מעצם הידיעה שאליו מכוונים בתור תכלית, והידיעה עצמה היא המחצה השני. ע"כ בין הארץ לרקיע ת"ק ועוביו של רקיע ת"ק, הזמן שנה נערך אל הצד הגדול הראוי להיות התבוננות גדולה של איזה ענין בעיון מיוחד לוקח לו זמן, והוא מושאל ג"כ עם לשון שונה, המורה לימוד. א"כ הצעד האחרון של הת"ק הוא המביא לציור התכלית. ובאשר התכלית לפי האמת יצייר רק אותו שהבין ערך השיווי של עצם העסק בהשתלמות שהוא מבין ג"כ עכ"פ ערך תכונת התכלית. ע"כ הפסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, שמחסרת אותו מהסתכלות שלמה בהגעת עוצם התכלית, שבא ע"י הקירוב אליו ע"י השלמת האמצעיים. אמנם, גם למי שלא בא לידי מדה גדולה זו של הבנת החבה של העסק באמצעיים מצד הבאתם אל תכלית של שלימות, מ"מ בזרע הקודש נתנה סגולת השבת לאות ולברית מנוחה, להורות שעכ"פ יש צד ציור מעלה רמה זו לכל ישראל. ע"כ עונג הגופני שבשבת למצוה נחשבת, המנוחה והעידון הם המעלות היותר רמות, ע"כ העורון של פסיעה גסה מהדר לי' כקדושא דכי שמשא, ושב ורפא לו.
בויסק א', ו'
תחית המתים גם היא באה לרגלי התפתחות רוח האדם באמת. רגיל הדבר אצלנו להפריד ההשגה מהמוסריות, מפני שאין ההשתלמות גמורה. במעלה העליונה של האדם יובן שהשגת האמת אי אפשר שתלקח לחצאין, ואי אפשר שיהי' אדם חכם ומשיג באמת אלא אם כן ישיג עמה גם כן בעיקר כל ההשלמה של הרוח בהגיון ובמעשה, אז יצא אל הפועל כל ההכנה לחכמת לבבו המעשית גם כן. על כן עתידין צדיקים שיחיו את המתים. אין קץ לחפץ הטוב. כשיבאו הימים הטובים יעלה על לב האדם מחשבה האדירה, האם אין דרך להשיב כח החיים בכל תכונותיו אל הגופות, האם אין אמצעים להשליט כח המחי' והמחבר שישוב לעשות מעשהו, ולהעמיד גם כן האורגנים שעברו בצביונם, אמנם ביתרון מעלה, והחכמה ודעת ד' תלמדהו האמצעים כולם. אז נדע כי ד' הוא החושב מחשבות לטובה מראשית ועד אחרית, ודבר אלקינו יקום לעולם. וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם, ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי. והבאתי אתכם אל אדמת ישראל.
בויסק א', ז.
הדעת נותנת ששלום הממלכות ואושר כל האדם ושלומו, גם שלום ורוממות כל החיים, מאשר ישים האדם כל השתדלותו לרוממם, כי לא ימצא עוד עבודה בהטבת האדם, כי אין חולי ולא פגע רע, ולא אמלל וקשה-יום, ואין חסר דעת וצדק, כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם וכו'. ומה תהי' העבודה – לעבור מן שדרות בעלי חיים האלמים, ולהשתדל במה להרימם מקצב שפלותם למותם למצב יותר נאור ומתוקן. אז יחל הצדק לעבוד עבודתו, ותהי' ראשית מעשיו בתיקון החיים של הטורפים, ללמד את האריות והזאבים והנחשים ללכת כל אחד במשעול הטבע הישרה.
בויסק א', יא.
תחית המתים מתאחדת עם כל החדשות של בחירי החוקרים. ערך ההתפתחות עד אין תכלית צריך שיעבור גם כן עד המעשה והכשרון והמוסר. הדאגה של דחיקת המקום אינה מבהלת, כשנודעו ריבוי העולמות הגשמיים אשר ברב השתלמות אין חזון רחוק שלא יבצרו עצות להתישב בהמון כוכבים, ולהתרגל גם כן בשינוי התנאים של דרכי החיים על ידי עצות רבות, ובפרט שתנאי היצירה של תחית המתים יוכלו להתאים ביותר עם התנאים ההם. ובתיקוני זוהר אמר שש"י עולמות הכונה כוכבים.
בויסק ב, ח.[עריכה]
אם יחשב אדם שיוכל להשיג כל האמתיות, יתעצב בהשגה, כי יכבד עליו שלא הגיע לתכליתו, והעצבון הוא נגד טבע השלימות. אמנם בהיותו מחליט כי ההגעה להאמתיות אי אפשר לו בהחלט, כי אם ציור היותר נאות לפי חוקו, אם כן כל שלימותו הוא עסק הדרישה, על כן הוא תמיד בטוב לבב. אלא שבמדה היותר גבוהה יש ציור לשמחה ומנוחה עם הציור שיש אפשר להגיע להשגה, והוא בהבנה שגם האיחור והכבדות והמניעה שעומד לשעה, הכל מכוון לשלימות בסוף, ואם כן כשם שההשגה היא שלימות מוחלטת בשעתה, כך מניעתה בזמן המניעה טובה מוחלטת, אלא שלטובת מניעת ההשגה אין ציור בהשתדלות כי אם להיפך, להשתדל בהשגה, וכל מה שלמעלה מגבול היכולת הוא צד הטובה שראוי לעמוד בה בשמחה. וזה מבֹא לענוה על פי אמת.
פנקס הדפים א', [23].[עריכה]
הכונות כולן של כל פעולות העבודה צריכות שיפנו בציורן המעשי אל פני הנפש הפנימית של הפועל, כלומר שהנפש העושה תתגדל ותתנשא על ידי אותו שפע החיים הרוחניים הגנוזים באותם המעשים הטובים, בהם, בהוייתם, ברמזי תכונתם וכל קשוריהם, שבמצות הנם כוללים את כל הכונות כולן לפרטיהן ולפרטי פרטיהן, המבוארות וגלויות לכל חכם לב ולכל בעל רגש, והגנוזות ועומדות ברום הגיון, ומתגלות לאטן לעין כל הוגה, כל חוזה, וכל מלא רוח ד' מדור לדור. אמנם העליה הנפשית לא תגמור את חשבונה רק בחוגה פנימה. השיטה הרוחנית תכונן תמיד להבין ולהרגיש את מהותה המרוחב של הנפש האנושית, ואת גדלה ויפעתה של הנשמה, ואז תדע להעריך את חלקה הנשא ביחש של הכלל כולו, של כלל האומה. וכשחלק אחד מחלקיה מתעודד, מתנשא ומתרומם, הרי כל הכלל כולו מתעלה ומתרומם בהתרוממות מהותית, לא רק מקרית ציורית ויחושית. והכלל כמה הוא מיוחש אל כל העולם, אל כל האנושיות, והאנושיות אל כל החי, ואל כל המצוי תחת החוג של מה שאנו רשאים לקרא עולמנו, ועולמנו כמה הוא מיוחש באין ספק באותו הערך אל מה שהוא חוץ לו, ממעל לו ומתחת לו, ובהתעלות הכל מתעלה. על כן החשבון מתפלש ומתברר, שהטוב הוא טוב כללי, והחפץ להיטיב כשהוא מחובר אל הנשמה הוא מתאדר ומתגדל לפי רוב הטוב, לפי כללותו והיקיפו. אבל רק כשלא תהיה פסיחה ברעיון, כשלא ידלג אדם מפעולתו הפרטית תיכף אל גבהי עולם החיצוני, רק אז ילך בדרך נועם, ואור המדע יהיה לרגלו, והאמונה תנחה אותו במסילה ישרה ובטוחה. אבל אם בדרך קפיצה יאבה לצייר את מעשיו בגבהי מרומים ובעליית העולמות, והסולם הנפשי שלו נשמט מתחת רגליו, אז את החסרון המציאותי ימלא על ידי דמיונות והזיות, אשר יובילוהו בארחות חושך וצלמות בלא סדרים. על כן ראש דבר צריכה להיות העליה הנפשית, ויחושה ללאומה במקור ישראל, ואחר כך חיבורה הכללי וצירוף הכל לכלל אחד, עד מחזה שדי במלא עולמי עד.
פנקס הדפים א', [26].[עריכה]
עולם העשיה וכל הכחות השולטים בקרבו הולכים וזורמים, זורמים בקרבו פנימה מן הקצה אל הקצה ברב כח. המגמה איננה מצויה בתוכו, כי אם הוא הולך ופועל לפי טבעו, על פי חפצו הפנימי, למען חייו העצמיים. הכחות כולם הולכים ושבים, מתכנסים במרכזים שהם מתעלים שם, עד שהם באים אל האדם וקונים לו בקרבו את החפש, את השלטון על עצמו ועל העולם ברצונו, בדעת והשכל. אין מספר להמוני כחות עולמיות כלליות המכונסות בתוכיותו של האדם. בהתעלות האדם באוצר הכנוס עמו, נותן הוא השכלה ושלטון בכל אוצר החיים, בכל העולם המתעלה עמו. מכוסה הוא עדיין כח עילוי זה, מפני שמעט הוא השלטון התבוני שזכה לו עדיין האדם בכללותו. כשיתגמר יותר צורתו של האדם, יראה שלטונו לא רק באורח מעשי על פרטי העולם, כי אם באורח נפשי עצמי על הכלל כולו, על המציאות אשר יכשירהו לצורה שכלית, תבונית, מוסרית, מגמתית. ואת העבודה הזאת הננו עובדים בלא הרף.
פנקס הדפים, א', [33].[עריכה]
ההארה הנפשית היותר גדולה שאפשרית היא שתהיה שרויה בלבו של אדם לטובה, היא שיהיה מוצא את עצמו תמיד שהוא חפץ להיות פועל מצדו טוב עם כל המציאות כולו. כל מה שתהיה דעתו יותר מקפת את המציאות, בכלליות ובפרטיותיו, ברוחניותו ובגשמיותו, וכל מה שסדרו ומשטרו יהיה לו יותר מובן ומבואר, כן תהיה יותר מיוסדת אהבתו העליונה ונטיית רצונו להיות מצדו פועל טוב עם הכל. המחשבה הזאת, כל מה שהיא מתגברת יותר, היא יותר אלהית, ואור העליון האלהי שורה, החסד מתגלה באור החכמה ומאיר את פני האדם ומגדל את נשמתו. כשהמחשבה העליונה הזאת מתגברת עם כל תנאיה, כשהולכת היא כסדרה, היא סוללת מסילות בלבו של אדם איך לנטות בפועל אל הטוב הכללי. וכשאין כל מדע ושכל מספיק על זה, מיד חל עליו רוח הקודש ואור אלהי עליון, וכשמתגברת הרבה מאד נותנת כח לחולל ניסים ונפלאות בשמים ובארץ.
כשהכללות נקבעת באדם יפה יפה, עולה הוא עד מרומי הרוחניות. מאזין ומקשיב הוא אז את גודל הוייתם של הענינים הרוחניים, את חוזק מציאותם, ואת המון החיים והפועל שבהם, והוא נעשה כולו עליון ורוחני. כיון שהוא בעולם הרוחני, כבר המרחקים בטלים אצלו, אינם חוצצים עוד בעדו, והמציאות כולו מסוקר אצלו בסקירה וטיסה אחת, והחפץ להיטיב עם המעשה כולו הוא בענין אחד. המחשבה הכוללת היא מנשאת את הכל, ובאור המחשבה הכוללת את הכל הוא באמת מאיר על הכל. כל ההויה מתמלאת אור על ידי אורו, הכל מתעלה על ידי עילויו.
כשיורד האדם ממרומיו, ועולם המעשי, המוגדר והמוגבל, חוצץ לפניו, מסדר הוא אז את מעלותיו בשלבים, יודע הוא שהוא צריך בגודל נפשו לעילוי עצמי, כדי שיהיה הוא מעולה, שלם ונשגב, כדי שיהיה בעל יכולת לפעול את כל הטוב בתכלית ההתפשטות היותר רחבה. הולך הוא עם הקו, נפשו, משפחתו, שבטו, עמו, מינו, סוגו, כל המצוי בעולמו, כלומר בכוכבו החמרי. אחר כך הולך הוא וחוזה, משתוקק ומתרומם, שכל אלה ישותפו אל הטבת הכל, אל כל מה שהוא נעלה מן המקום ונשא מן הזמן. והמחשבה עצמה מאמצתו, מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. ויוצא הוא אל עמו, ומדבר ופועל, רושם את פעלו בדורו, ומשאיר זכרון עולמים לדורי דורות. הוא חי עם הנצח. מה שיעשה בעודו בחוג החומר הוא התחלה קלה בהטבה עם הכל, אבל מסודרת ומכוננת יפה למצב העולם החי וההוה בגדרי הזמן והמקום. ואלה הדברים בעצמם, בתמציתם ועילוים, יהיו נקחים עם ההויה הנצחית שלו, של עצמיותו החיה עם הכל, ותשוקתו האלהית תתגלה בכל דור ודור, מהמרום העליון גם עד עמק תחתית. ועמו ישאב רוחו, רוח הטוב, אל הכל, ברגש אם לא כל צרכו בשכל, וגם הוא יערוג אל האלהות, אל טוב, ומעל השחקים הללו יברקו להם ברקי נוגה תדירים. אם לא הוכשרו להתנשא לאלה המרומים, הנה ירדו ירידות רבות, יכשלו בהליכתם, שבע יפלו, אבל יקומו. הרוח העליון, במרומי הנצח והעז, משיב עליהם רוח אלהים חיים, עד אשר הקברות יפתחו, וגם עצמות יבשות מפוזרות יקומו ויחיו, ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד.
עין איה / ברכות א / פרק חמישי–אין עומדין / מג. ברכות לב/א
מג. ברכות לב/א
מאי ודי זהב, אמרי דבי ר"י, כך אמר משה לפני הקב"ה, בשביל כסף וזהב שהשפעת לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל. יסוד עבודת ה' הטהורה היא מטבעת באדם החפץ הפנימי להיות תמיד הולך ומשתלם ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלוהות והוא ית' אין סוג לשלמותו, ע"כ כל מעלת האדם הוא שבכל עת יוסיף מעלה בקרבתו אל השם ית', וזאת השאיפה שאין לה תכלית ולעולם לא יוכל האדם לומר בזה די. כי כל מעלה שיעלה בהשלימות האמיתי תעוררהו לדעת איך לקנות עוד כמה מעלות הסמוכות לה. ומתוך השאיפה של עבודת ד' יכיר שאין תכלית ההצלחה להאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיגה כ"א שהוא תמיד שוקק להוסיף שלימות. ע"כ יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתי ונשכר בשתים, במה שמוסיף תמיד מעלה ועוד שממילא הוא נשמר מירידה ופחיתותי, שמאחר שבקרבו בוערת תשוקה פנימית להוסיף יתרון ודאי משמרתו תשוקה קרושה זאת מרדת אל שחת הפחיתות באבדת המוסר והמעלות. אמנם בתועבת ע"ז יאבד כל הטוב הזה שהוא מעלת מציאות האדם מאחר שהוא דבק בדבר מוגבל. כי כל נמצא זולת היחיד האמיתי ית' יש לו גבול ולשלימותו תכלית. א"כ תהי' ע"כ המגמה הפנימית לא להיות תמיד משתוקק להוסיף שלימות כ"א לבא עד גבול השלימות. והתכלית תצוייר אצלו לא בבקשת יתרון תמיר כ"א בהסיר מעליו המשא של בקשת מעלות. וממילא כיון שחשק בקשת יתרון בטלה, שוב האדם עלול לרדת לפי טבעו הגופני בעמקי הפחיתות. והנה כדי לעזור להטביע באדם ציור זה השלימות האמיתית, שראוי לו לא לבקש מעמד ששוב אין עליו להשתדל להתרומם, כ"א לבקש דרכים תמיד במה לעלות וכי תעודות מעלתו אין לה קץ, הטביע הטוב האמיתי ית' בטבע האדם ונתנו במצב כזה שאפי' בדברים הגופניים שבאמת ראוי לתן להם גבול וקצבה, ותכליתם אינו (רק) להוסיף בהם תמיד, כ"א לבא ער גבול ההכרח ולנוח אח"כ כדי להתעסק בשלימות האמיתית. אבל כדי שיהי' טבוע באדם חשק בקשת הוספת מעלה, שם השם ית' בטבע נפש האדם שאל יסתפק בשום קנין ואפי' בקנינים המדומים עינו לא תשבע עושר, וכל מה שיתרבה עשרו יתרבו מחסריו ומזה יהי' נח להשכיל שימצא את כל תעודתו רק בתשוקה של הוספת יתרון ומעלה. אמנם התשוקה להרבות תמיד קנינים המדומים שעל ידה יבא האדם להשכיל ג"כ בהרבות תמיד קנינים האמיתים, שזה מביא לזכות לעבורת ד' השלימה ולהתרחק מע"ז, יתכן בהיות העם במדינה מיושבת, שכפי ריבוי הקנינים ירבה הישוב והשכלול המדיני שאין לה ג"כ קץ מיוחד ומסומן. אבל בהיות ישראל במדבר וכל צרכיהם בא להם בדרך ניסי, מן ובאר "ושמלתך לא בלתה מעליך וגו'", ודאי אבדו זאת התשוקה ומכש"כ שלא היתה מתגברת בהם השאיפה להוסיף קנינים רבים. והם בהיותם להם כסף וזהב רב יותר מצרכם אמרו די, וזה גרם להחליש בקרבם חשק הקבוע של הוספת יתרון, ונצמח בלבם רצון בקשת תכלית לא בהוספת שלימות כ"א בנתינת
עמוד קמא
קצבה לכל התשוקות והמחסורים, ובזה גם למחסור הרוחני בקשו לתן קצב וזה אינו נמצא כ"א בעזיבת מקור מים חיים. ע"כ גרם להם שיעשו העגל רק אמירת די. אמנם היתה מעלתם ראויה להיות גדולה עד שלא יצטרכו מעורר חיצוני להכיר שהאושר האמיתי הוא רק בקשת השלימות ואל יאמר לעולם שכבר מצאו כולו, ואם הישירו דרכיהם באופן זה הי' להם יתרון גדול במה שלא היו צריכים להטריד כח נפשם המתאוה תמיד לתוספת מעלה על הדברים השפלים, כ"א על השלימות האמיתית, שהוא מרכז מעלת מציאות האדם.